המחדל החקירתי בראי ההליך הפלילי
הפרקים שבספר:
- רשויות החקירה והחובות המוטלים עליהן
- העדרה של ראיה שמקורה במחדלי רשויות החקירה
- השיקולים ביסוד הבדיקה של המחדל החקירתי ותוצאותיו
- אחריותה של המדינה להבאת עדים
- מחדלי החקירה וזיכויו של נאשם
- מחדלי החקירה וקיפוח הגנת הנאשם
- מחדל חקירתי וסוגיית ה"נזק הראייתי"
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדל חקירה לאי-מיצוי כיווני חקירה
- מחדל חקירתי ו"ספק סביר"
- הלכות פסוקות
- השפעת ה"מחדל החקירתי" על הרשעת או זיכויו של הנאשם בהלכה הפסוקה
- מחדלים חקירתיים שלא השפיעו על ההליך המשפטי עד כדי זיכוי הנאשם
- מחדלים חקירתיים אשר הובילו לזיכוי הנאשם
- השפעת מחדלי החקירה על מעצר עד תום ההליכים
העדרה של ראיה שמקורה במחדלי רשויות החקירה
העדרה של ראיה אשר מקורה במחדלי רשויות החקירה ייזקף לחובת התביעה עת ישקל מכלול ראיותיה, מן הצד האחד, ויכולה היא לסייע בידי הנאשם עת ישקול בית-המשפט באם טענותיו מקימות ספק סביר, מן העבר האחר. על-כן, אין לקבוע כי מחדל בחקירה מוביל, לזיכוי הנאשם.לאחר שהתגלו מחדלי חקירה, בית-המשפט בוחן מהי נפקותם המשפטית של המחדלים כאמור ומה היחס בין מחדלי החקירה לבין עצמת הראיות והנאשם {ת"פ 57926-12-12 מדינת ישראל נ' ליברמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית הפוזיטיבית הספציפית שהציגה התביעה ומנגד, בספקות הספציפיים אותם מעורר הנאשם. השלכות המחדל, כפי שנקבע ב- ע"פ 4384/93 {מליקר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994)} האמור, תלויות בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון {ראה גם: ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 369 (1984); ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 29 (1999); ע"פ 7535/02 עודה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002); ע"פ 5152/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); ע"פ 6858/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); רע"פ 8713/04 רצהבי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.
פגמים ראייתים אשר מתגלים והוכחו, לעיתים ישפיעו, במקרים המתאימים, על משקלן של הראיות שהוצגו. אולם גם אם אמנם נפל פגם בהתנהלות התביעה אין בו בהכרח כדי להביא לזיכוי הנאשמים, אם מן הראיות לא עולה כי פגם זה הסב נזק ממשי להגנתם.
האם פגמים ראייתיים שהתגלו מעוררים ספק סביר באשמת הנאשם, תיגזר תמיד מבחינת נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון.
בחינת טענה לקיומם של מחדלי חקירה אינה מבקשת לבחון האם ניתן היה לנהל את החקירה בדרך אחרת, טובה יותר או יעילה יותר. אלא, בית-המשפט יבחן האם קופחו זכויותיו של החשוד, האם בחקירתו לא נשמרו הכללים וההנחיות שגובשו על-מנת לאפשר לו להתגונן כראוי ולאפשר לבית-המשפט לבצע מלאכתו בגילוי האמת.
במקרים בהם נמצאים פגמים כאמור, בית-המשפט ייתן לכך ביטוי בבחינת משקלו של חומר הראיות. כמו-כן תיבחן העובדה האם הפגמים נגעו לראיות מעטות, שביחס למכלול הראיות המפלילות התקינות שהוגשו במהלך המשפט היו שוליות, האם הפגמים רופאו במידה רבה בשלבים מאוחרים יותר של ההליך והאם לאו.
משקלו של המחדל החקירתי ייקבע הן מתוך הכרה בחומרתה של אי-ההקפדה על נהלי חקירה וביצוע פעולות חקירה חיוניות, ומנגד תוך הכרה בכך כי בחכמה שבדיעבד ניתן לעולם להצביע על סוגיות שניתן היה להעמיק בהן או על פעולות שלגביהן ניתן היה לפעול אחרת {ע"פ 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
מחדל חקירתי אינו טענה מקדמית, וזאת מכוח הוראת סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי")}.
טענות נאשם בדבר פגמים בהליך חקירה, יבחנו לאור שני מבחנים נפרדים:
המבחן הראשון הוא האם לנוכח הפגמים שבהם לקו הליכי החקירה היה מוצדק והוגן לפתוח (או להוסיף ולנהל) הליך הפלילי נגד נאשם.
המבחן השני הוא האם, ועד כמה, השפיעו פגמי החקירה על הוכחת העבירות שיוחסו לנאשם ברמה הנדרשת בפלילים.
המבחן הראשון נועד לקדם אינטרסים ציבוריים רחבים הקשורים בניהולם של הליכים פליליים, כצדק והגינות. בגדרו של מבחן זה פועלת, בין היתר, ה"הגנה מן הצדק". כן פועל בו שיקול-הדעת המוקנה לתביעה שלא להגיש כתב אישום בשל היעדר "עניין לציבור" בהעמדת החשוד לדין {סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי}. עוד פועלות במישור זה טענות הגנה מקדמיות שונות, כמו למשל טענת ההתיישנות, המונה עם יסודותיה את "האינטרס הציבורי".
ביסוד המבחן השני, המבוסס על דיני הראיות, ניצב אינטרס ציבורי מרכזי אחד והוא חקר האמת.
אף שהמדובר בשני מבחנים שונים ונפרדים, קיימות ביניהם השפעות גומלין. כך למשל האינטרס הציבורי בחקר האמת נמנה עם מרכיביהם האפשריים של מושגי הצדק וההגינות, לפיכך מתן תשובה שלילית לשאלה האם פגמי החקירה השפיעו על רמת הוכחתן של העבירות, עשוי להשפיע על ההכרעה בשאלה אם קיומו או המשכתו של ההליך מוצדקים והוגנים.
האינטרסים הציבוריים הקשורים בהליך הפלילי, ובהם צדק והגינות משפיעים על הגדרת מושג ה"אמת" שההליך יהיה מצופה לבססה. כך למשל הם קובעים כי ניהול הליך פלילי הינו מוצדק והוגן מבחינה חברתית רק אם ה"אמת" המפלילה תוכח בגדרו מעבר לספק סביר.
האינטרסים שבשמירת שורת הצדק וההגינות עשויים אף להצדיק את פסילת קבילותן של ראיות מסויימות משיקולים החורגים במוצהר מחקר האמת העובדתית הצרופה.
מנגד, לשיקולי צדק והגינות אין, ולא יכולה להיות, השפעה על קביעת מהימנותן ומשקלן של הראיות הקבילות, שכן, ביסוד קביעה זו ניצב רק האינטרס להגיע לחקר האמת.
בחינת פגמים שבהם לקתה חקירה פלילית, בעזרת שילובם של שני המבחנים האמורים עשויה להביא להכרעות אפשריות שונות בהליך הפלילי. כך למשל אפשר שיימצא כי הפגמים פוגעים באופן כה חריף בתחושת הצדק וההגינות עד שיש בהם כדי לערער את ההצדקה החברתית שבעצם קיומו של ההליך.
במקרים קיצוניים כאלה אפשר שמסקנה כזאת תצדיק את ביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק גם אם הפגמים לא גרעו מערכן ההוכחתי של הראיות המפלילות.
לעומת זאת ייתכנו מקרים, שכיחים יותר, שבהם לא יהיה בפגמים כשלעצמם כדי להוביל למסקנה כי המשך קיומו של ההליך יפגע בשורת הצדק וההגינות, אך יהיה בהם כדי להקים יסוד לספק סביר בהוכחת העבירה ולהוביל לזיכוי או (מקום שביצוע העבירה הוכח) להצדיק הקלה בעונש {ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6), 776 (2005); בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(1), 529 (1997); ע"פ 3417/99 מרגלית הר שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 735 (2001); ע"פ 725/95 מנדלברוט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1995); ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 785 (1990); ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 29 (1999)}.