botox

מחדלים חקירתיים אשר הובילו לזיכוי הנאשם

1. בירור בעלות ואי-הזמנת איכון שיחות - ע"פ 4007/09 דניס יוסופוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)
ב- ע"פ 4007/09 {דניס יוסופוב נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה, בין השאר, כי קיימים מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי בהימנעותה של המשטרה מבירור השאלה האם היה בבעלותו של המתלונן מכשיר טלפון נייד והאם ביום האירוע ובמהלכו הוא נשא אותו עימו.

טענות המערער היו, כי מדובר בפעולות חקירה חשובות ביותר ומשלא נעשו, יש לזקוף זאת לחובת המשיבה ולקבוע כי בנסיבות העניין מתחייבת המסקנה כי לו היתה נערכת בדיקה מתאימה לא היה מוכח כי למתלונן היה מכשיר טלפון נייד. בעניין זה אף צויין כי המתלונן טען בחקירתו הנגדית כי הוא כלל אינו זוכר את מספר הטלפון הנייד שלו וכל שהביא הוא נרתיק של טלפון נייד. אמירתו זו, על-פי הנטען, עומדת בסתירה להודעותיו של המתלונן במשטרה, בהן נמסר מספר טלפון נייד.

עוד נטען, כי לא הוצגו חשבוניות או קבלות המעידות על רכישת המכשיר. בנוסף, נטען כי גם אם אכן קיים מכשיר טלפון נייד בבעלותו של המתלונן, לא הוצג איכון המעיד שהוא נשא את מכשיר הטלפון הנייד עימו בעת האירוע.
בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים בעניין מחדלי חקירה שלטענתם התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי הימנעות המשטרה מלברר האם היה בבעלותו של המתלונן מכשיר טלפון נייד והימנעותה מהזמנת איכון לשיחות כדי לאשש את גרסתו או להפריכה, אינה מהווה מחדל חקירה וזאת מאחר והוכח כי המתלונן היה בעיר חדרה וכי בינו לבין המערערים התקיימה פגישה, בעקבותיה התערבה המשטרה ועצרה את המערערים ועל אחד מהם (אגרונוב) נמצאו כתמי דם של המתלונן.

עוד נקבע, כי גם המערערים הודו בקיומו של המפגש לאחר שתחילה הכחישו זאת וכי קיימות ראיות רבות ומבוססות התומכות בכך. מעבר לכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא מדובר במחדל שאינו ניתן לריפוי וכי גם המערערים יכלו לעשות מה שלטענתם המשיבה חדלה מלעשות והיה באפשרותם "להזמין את החומר הנטען והדרוש מטעמם". כן נקבע, כי גם אם אכן מדובר במחדל חקירתי אין בכך כדי להביא לזיכוי המערערים.

בית-המשפט העליון קיבל את הערעור וזיכה את המערערים מהמיוחס להם בכתב האישום בקובעו כי המשיבה לא הוכיחה את אשמתם מעל לספק סביר.

בפסיקתו קבע, כי אין בעובדה שהתקיימה פגישה בין המערערים למתלונן בחדרה, כדי ללמד כי אכן היה בבעלותו של המתלונן מכשיר טלפון נייד.

בנוסף, איכון של שיחות הטלפון הנייד היה מלמד אם אכן המתלונן נשא את מכשיר הטלפון הנייד עימו באותו היום. מדובר בבדיקה פשוטה שניתן היה לעשותה, אולם המשטרה נמנעה מלבצעה.
על-כך יש להוסיף כי גם עד הראיה לא נשאל על-ידי השוטרים האם ראה את מכשיר הטלפון הנייד בידי מי מהמערערים.

כמו-כן, כאשר בא-כוחו של המערער שאל את השוטר האם המערערים נשאלו לגבי המקום בו הטמינו את הכסף ומכשיר הטלפון הנייד, הוא השיב "אני לא שאלתי, אני חיפשתי". בהמשך נשאל השוטר האם נעשה ניסיון להתקשר למכשיר הטלפון הנייד וגם על-כך השיב בשלילה.

מהאמור עולה כי למשטרה היו הזדמנויות רבות לברר נושא זה ובכך לסייע להבהרת המצב העובדתי, ומשנמנעה מלעשות זאת יש לזקוף את הדבר לחובתה ולא לחובת המערערים.

על מחדלה של המשטרה בבדיקת הבעלות במכשיר הטלפון הנייד ואיכון השיחות יש להוסיף כי המשטרה מעולם לא איתרה את אותו אדם שלישי, שהפריד בין אגרונוב למתלונן, ובעניין זה העיד השוטר נאסר טארק בבית-המשפט המחוזי כי לא התבקש כלל לאתר אדם העונה לתיאור של אותו אדם שלישי.

בית-המשפט הדגיש, כי לו טענתם היחידה של המערערים היתה בעניין מחדלי החקירה לא היה בדבר כדי להביא לזיכויים, ואולם בענין דנן, מחדלי החקירה מקבלים משנה-תוקף כאשר מתווספות אליהם הסתירות בגרסתו של המתלונן, עדותו של עד הראיה שאינה שופכת אור או תומכת באחת הגרסאות והעובדה שהכסף ומכשיר הטלפון הנייד שכביכול נשדדו מעולם לא אותרו.

2. לא נערך שחזור עם עד רלוונטי - ע"פ 8529/10 דוד אלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ע"פ 8529/10 {דוד אלוני נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה, בין היתר, כי קיימים מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי בפעולות התביעה (להלן: "המשיבה" בערעור).

בית-המשפט המחוזי קיבל טענה זו, אך הרשיע את המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות, במקום בהריגה, כפי שייחסה לו התביעה בכתב האישום ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט שלערעור קיבל את הערעור וזיכה את המערער מן ההרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

בית-המשפט שלערעור קבע, כי לא היה בהכרעת הדין הקביעות הדרושות על-מנת לבסס, למעלה מספק סביר, את הרשעתו של המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עולה כי המשיבה לא הצליחה להוכיח כיצד ארעה תאונת הדרכים הקטלנית: העד היחיד לתאונה נמצא אמין, אך לא היה מסוגל למסור מתי בדיוק שמע את רעש התאונה ומה היה מיקום רכבו בצומת.

עוד בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נקבע כי אינו יכול לבסס ממצאים עובדתיים גם על שאר העדים והראיות שהובאו בפניו בהם חוות-דעת הבוחן מטעם המשיבה ותכנית הרמזורים הרלבנטית - שכן הפער בין זיכוי לבין הרשעה נע "על חודה של שנייה".

בית-המשפט המחוזי מצא כי קיים בתיק מחדל חקירתי משמעותי שהתבטא באי עריכת שחזור של התאונה.

בנסיבות העניין "בו אומר העד היחיד לתאונה, שהוא לא נכנס לצומת בעת שהאור ברמזור התחלף לירוק, אלא בשלב כלשהו לאחר מכן, והוא אינו יכול להעריך באיזה שלב, כאשר יש חשיבות רבה ביותר לשאלה כמה זמן נסע עד לשמיעת רעש התאונה וכאשר מדובר בהפרשי זמנים של שניות בודדות ואולי אפילו שנייה אחת בלבד, היה על המשטרה לערוך עם העד, סמוך ככל האפשר למועד התאונה, שחזור של האירוע.

יש להניח, שבשחזור כזה יכול היה העד להדגים כיצד נסע ולהצביע על המקום אליו הגיע עם רכבו בעת ששמע את רעש התאונה, כך שניתן היה לקבל נתונים ברורים ומדוייקים יותר.

בית-המשפט שלערעור, הבהיר, כי קביעות אלה עמדו בבסיס זיכויו של המערער מן העבירה של אי-ציות לתמרור, וממילא הן שומטות את הקרקע מתחת לקביעה לפיה המערער נכנס לצומת כאשר ברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום.

זאת ועוד, בית-המשפט קמא הוסיף וקבע כי לא הוכח שהיו בהתנהגותו של המערער סממנים כלשהם, שהעידו על-כך שרמת האלכוהול בדמו השפיעה על התנהגותו וכי קיימת אפשרות שהמנוח התרשל בנהיגתו ונכנס לצומת באור אדום. צירופן של קביעות אלה מוביל לכך שלא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותו של המערער לבין התוצאה הקטלנית.

אכן, משקבע בית-המשפט קמא, כי קיימת אפשרות שהמערער נכנס לצומת באור ירוק, כי נסע במהירות המותרת, כי עלה בידו לסתור את החזקה בדבר השפעת שכרותו על נהיגתו, וכי קיימת אפשרות שהמנוח נכנס לצומת באור אדום לא ניתן היה להרשיעו בעבירת ההריגה, אך גם לא בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

3. אי-זיהוי בעליו של מכשיר סלולרי, אי-לקיחת מעתקי טביעות אצבע, אי-חקירה של עד - ת"פ 3843/99 מדינת ישראל נ' שושן ירון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)
ב- ת"פ 3843/99 {מדינת ישראל נ' שושן ירון}, הוגש כתב אישום המחזיק ארבעה אישומים שעיקרם עבירות בקשר לרכב בניגוד לסימן ה' 1 לחוק העונשין, נגד שני הנאשמים, האחים שושן ירון ושושן אייל.

לעניין האישום השני, הועלתה הטענה לקיומו של מחדל חקירתי הבא לידי ביטוי בשל העובדה שהמשטרה הסתפקה בניסיון לא רציני להתקשר למספר הפלאפון שמסר הנאשם כשייך למוכר הרכב לטענתו ותו לא, ללא ניסיון לקבל אפילו את שיכלה, כך למשל, זהות בעליו באמצעות החברה הסוללרית .

עוד נטען כי באחד המוצגים ציין איש הזיהוי מספר שילדה, אותו העתיק לכאורה מהרכב 0137872YD, ואילו הרכב שלגביו התלוננה החברה שנגנב מסתיים בסימון 0137872y.
בא-כוח הנאשם ציין בהקשר זה, כי עדי התביעה נציגי החברה אמרו שכל שינוי בספרה או אות במספר השילדה מצביע על שינוי בזהותו של הרכב.

לעניין האישום השלישי, נטען כי אי-לקיחת מעתקי טביעות אצבע מרכב הטיוטה לפחות באזור מספר הרישוי הווה פגם חקירתי.

לעניין האישום הרביעי, נטען על קיומם של מחדלים חקירתיים המתבטאים באי-חקירתו של הגרריסט ששמו נמסר על-ידי הנאשם בחקירה. כמו-כן, כי הנאשם לא נלקח לזיהוי הרכב אחר שנתפס על-ידי המשטרה, שהסרטת אחד המתלוננים מזהה את רכבו במשטרה לא נמצאה (אם היתה) וכן שהמשטרה לא ניסתה לאתר את המוסך בדהריה וחקרה בכיוון זה.

בית-משפט השלום קיבל חלקית את טענות הנאשם בדבר מחדלי החקירה וזיכה אותו מעבירה בגין האישום השלישי והראשון.

באשר למחדל החקירה הנטען באישום השני, קבע בית-המשפט, כי עסקינן בפגם אשר יכול היה להיות מהותי בשל החשש שעלול היה להיווצר שמא הרכב שנתפס ברשותו של הנאשם איננו זה אשר נגנב מהחברה.

אולם פגם זה נרפא בעדותו של אחד מהמתלוננים ונציג החברה, אשר העיד כי ירד עם קצין משטרה, בהיות הרכב בקריית גת ובדק את מספר השילדה של הרכב התפוס, השווה אותו עם זה של אחד מרכבי הטיוטה שנגנבו מהחברה ומצאם זהים.

בית-המשפט קבע, כי התביעה הוכיחה במידה הדרושה שרכב הטיוטה שנמצא ברשות הנאשם הוא הרכב שנגנב כנטען בכתב האישום. כמו-כן שהתביעה לאישום זה הביאה די ראיות לאשמתו של הנאשם ומאידך הנאשם לא יכול היה ליתן הסבר שיעורר אפילו ספק סביר באשמתו.

בית-המשפט מבהיר, כי כשם שיש מחדל בהתנהגות המדינה בנסיונה לאתר את מוכר הרכב - הרי עדיין נותרת תמוהה המנעותו של הנאשם מלנסות להזמינו לעדות להגנתו או להוכיח מטעמו קיומו.

גם לגרסתו של הנאשם באשר למספרי הזיהוי הלא נכונים שהיו על הרכב בעת שנתפס מוסיפים נדבך ראייתי לאשמתו ובית-המשפט קבע כי הינה שקרית.

עוד נקבע, כי המדינה לא הוכיחה באופן פוזיטיבי אמנם כי הנאשם הוא אשר קבע את מספרי הזיהוי הלא נכונים על רכב הטיוטה, אך כאן אכן באה לעזרת המדינה "החזקה התכופה" לפיה החזקת רכב שנעשה בו שינוי ואשר נגנב כשבועיים קודם לכן יוצרת חזקה עובדתית שמחזיק הרכב גנבו או נטלו, ביודעו שהוא גנוב וזייפו כאמור.

חזקה עובדתית ניתנת לסתירה, אך הנאשם בגרסתו הלא מהימנה ולא סבירה לא סתר החזקה אפילו לא ברמה מספקת של הקמת ספק סביר.

באשר למחדלי החקירה שעלו באישום השלישי, נקבע, כי בנוסף לספק הברור באשר לזיהוי הנאשם הרי שמחדלי חקירה משמעותיים בעניינים שהיה בהם להוסיף ראיות אובייקטיביות מוסיפים ספק נוסף ובין היתר אי-מציאת טביעות אצבע של הנאשם ברכב, אי-חיפוש ואיתור טביעות אצבע על פלאפונים שנמצאו בו, אי-זיהוי ואיתור בעלות באותם פלאפונים ודי בכך.

בית-המשפט מדגיש כי אף אם גרסתו של הנאשם תהיה שקרית אין בכך כדי לרפא את הפגמים המונעים הרשעתו של הנאשם בדין בגין האישום השלישי בו נפלו פגמים ולפיכך ממנו יזוכה.

חשד סביר כנגדו כמובן שקיים, המקריות שבהמצאות הנאשם, שני חבריו, הרכב הגנוב כולם בכפיפה אחת מעוררים חשד אך בכך לא די.

באשר למחדלי החקירה שעלו באישום הרביעי, המתבטא באי-חקירת הגרריסט, וגם אי-הוצאת הנאשם 1 לראות את הרכב, וכמו-כן גם אי-החקירה בדהריה, בית-המשפט קבע כי אכן מתקיימים. אולם אין במחדלים אלה כדי להשפיע מהותית על ההכרעה לאישום זה.

בית-המשפט מבהיר, כי הואיל ושוכנע ברמה מספקת כי בשילוב חוות-דעתו של טכנאי הזיהוי ועדותו של המתלונן באשר לנקודות הזיהוי הוכח כי רכב היונדאי היה בעיקרו הרכב שנגנב מן החברה המתלוננת.

עניין נוסף אליו התייחס בית-המשפט, הוא חוסר מהימנות גרסת ההגנה של הנאשם ואחד מעדיה, אשר אובחנה על בית-המשפט כבלתי-מהימנה.

ולפיכך קבע, כי הגם שהתביעה לא חקרה את הגרריסט ועסקינן ללא ספק במחדל חקירתי, לא ברור מדוע ההגנה נמנעה מלהעיד עד זה שהיה עשוי לסייע בידה מאוד.

גם לעניין זה נקבע כי עסקינן ב"חזקה תכופה" המעידה על ביצוע העבירה על-ידי הנאשם 1 מבלי שעלה בידו אפילו לעורר ספק סביר להפרכתה.

לאור הדברים המפורטים לעיל נקבע כי עלה בידי המדינה להוכיח את העובדות והעבירות המיוחסות לנאשם 1 באישום השני שבכתב האישום שעניינו קבלת רכב גנוב מסוג טיוטה ושינוי זהותו בניגוד לסעיפים 413 (ט) ו- (י) לחוק העונשין ובאותן עבירות שבאישום הרביעי לרכב היונדאי. אך מזוכה מהעבירות המיוחסות לו באישומים הראשון והשלישי.

4. אי-חקירת עדים - ת"פ 57926-12-12 מדינת ישראל נ' ליברמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)
ב- ת"פ 57926-12-12 {מדינת ישראל נ' ליברמן} נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 482 לחוק העונשין.

בתיק דנא הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי בהימנעותה של המשטרה מגביית עדותה של אשת השגריר מר זאב בן אריה בבלארוס ובגביית עדותה של מנכ"לית המפלגה (דאז) בה היה חבר הנאשם, הגב' פאינה קירשנבאום.

אי-העדתן של העדות כאמור, הובילו למחדל חקירה של המשטרה הואיל והנ"ל היו במגע ישיר עם המעורבים בפרשה, מר זאב בן אריה והנאשם, מיד לאחר האירוע (חילופי דברים שהתקיימו בפגישה בין הנאשם לבין מר זאב בן אריה) אשר הוביל להגשת כתב האישום המייחס לנאשם את העבירות כאמור.

כמו-כן, נטען למחדל חקירה נוסף הבא לידי ביטוי בהתנגדות המאשימה לחקירתו של בודק הפוליגרף שבפניו מסר בן אריה את גירסתו.

באשר לאי-העדתה של אשת בן אריה, קבע בית-המשפט כי עדות אדם כה קרוב למר זאב בן אריה, לגבי דברים שאמר בסמיכות כה רבה לאירוע עשויה היתה להשפיע על משקל גירסה זו או אחרת של בן אריה וכן על פרוש צד אחד או אחר לדברים.

למען הסר ספק הבהיר בית-המשפט כי הסייג הקיים בסעיף 3 לפקודת הראיות לגבי עדות בת זוג כנגד נאשם, אינו חל על הליך חקירה, וניתן ואף ראוי לגבות הודעה מרעייתו של בן אריה בכדי להעמיק בסוגיית הדברים שנאמרו על ידו לנאשם במהלך הפגישה.

כמו-כן, לו נמנעה המשטרה מחקירת אשת בן אריה בשל סייג זה, הרי שעם תום משפטו ניתן היה לגבות ממנה הודעה. כתב האישום בעניינו של הנאשם, הוגש למעלה מחודשיים לאחר מתן גזר דינו של בן אריה שהרי בוצעו השלמות חקירה בסמוך להגשת כתב האישום לבית-המשפט.

באשר לאי-העדתה של הגב' קירשנבאום, מבהיר בית-המשפט, כי לא ברור מדוע לא הובאה בפני בית-המשפט עדותה של זו, אשר עשויה היתה להעיד מה אמר לה הנאשם, לגבי קורות הפגישה ותוכנה.

בכוחה של עדות זו היה כדי לחזק את משקל גרסת הנאשם או לכרסם בה, לגבי השאלה השנויה במחלוקת בחלק זה של הכרעת הדין.

באשר לאי-הבאת בודק הפוליגרף לעדות, קבע בית-המשפט כי יש לזקוף לחובת המאשימה הימנעותה מהבאתו לעדות.

בית-המשפט מבהיר כי יש לבחון את משקל העדרן של הראיות האמורות, על בסיס מכלול הראיות הקיימות. בתיק דנא קיימות סתירות בין הגרסאות של מר זאב בן אריה שנמסרו במשטרה ובבית-המשפט.

הודעות גב' בן אריה והגב' קירשנבאום, הינן ראיות אשר לצורך הצגתן לא נדרש מאמץ מיוחד ואף לא השקעת משאבים וכך אף לגבי עדות הבודק. מדובר בעדויות אשר לכאורה עשויות היו להשפיע על קבלת אחת הגרסאות השנויה במחלוקת.

הואיל והמאשימה לא הציגה בפני בית-המשפט הסבר סביר כלשהו לאי-הבאת ראיות אלה ובנוסף ומעבר לנדרש, לשם הקמת הספק הסביר נמנעה המאשימה מהבאת ראיות רלבנטיות, קבע בית-המשפט שקיים ספק משמעותי ביותר אם אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.