המחדל החקירתי בראי ההליך הפלילי
הפרקים שבספר:
- רשויות החקירה והחובות המוטלים עליהן
- העדרה של ראיה שמקורה במחדלי רשויות החקירה
- השיקולים ביסוד הבדיקה של המחדל החקירתי ותוצאותיו
- אחריותה של המדינה להבאת עדים
- מחדלי החקירה וזיכויו של נאשם
- מחדלי החקירה וקיפוח הגנת הנאשם
- מחדל חקירתי וסוגיית ה"נזק הראייתי"
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדל חקירה לאי-מיצוי כיווני חקירה
- מחדל חקירתי ו"ספק סביר"
- הלכות פסוקות
- השפעת ה"מחדל החקירתי" על הרשעת או זיכויו של הנאשם בהלכה הפסוקה
- מחדלים חקירתיים שלא השפיעו על ההליך המשפטי עד כדי זיכוי הנאשם
- מחדלים חקירתיים אשר הובילו לזיכוי הנאשם
- השפעת מחדלי החקירה על מעצר עד תום ההליכים
הלכות פסוקות
1. מחדלי החקירה אינם יכולים לסייע בידי המערערת - ע"פ 5236/05 ויאם עמאשה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)בעניין האמור, טענת המערער, בין היתר, היתה כי המדינה נמנעה מלהביא בפני בית-המשפט ראיות חיוניות העוסקות במידת מעורבותם של שירותי הביטחון הישראליים בפרשה בטענה שאלו נכללות בגדרי תעודת החסיון שהוצאה.
עוד נטען, כי חקירת המשטרה בעניינו של המערער היתה רשלנית ונפלו בה מחדלים של ממש. בהקשר זה טוען המערער לפעולות חקירה חיוניות שלא בוצעו, לרבות הזמנת פירוט שיחות הטלפון ממכשירו הסלולארי, עריכת מסדר זיהוי קולות לשאמס, וכן התחקות אחרי שולחיו של סעיד.
בית-המשפט שלערעור דחה את הערעור וקבע, כי אין ממש בטענתו של המערער לעניין מחדלי חקירה. ומפנה לדבריו של כב' השופט א' א' לוי לעניין מחדל חקירתי, ב- ע"פ 557/06 {עלאק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} שם נפסק מפיו, כי מחדלי חקירה אינם מובילים בכל מקרה לזיכויו של נאשם.
כאשר נטענת מפיו של נאשם טענה בדבר מחדלים מעין אלה, על בית-המשפט לבחון אם המחדלים הם כה חמורים ויורדים לשורשו של עניין, עד כי קם חשש שהנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, והגנתו תימצא חסרה ומקופחת.
משקלו והשפעתו של המחדל החקירתי נבחנים לא רק בהתייחס למחדל החקירתי כשהוא לעצמו, אלא תוך שקלולו לאור מכלול הראיות שהונחו בפני בית-המשפט. העדר ראיה שמקורה בחקירת משטרה, ייזקף לחובתה של התביעה בעת שקילת מכלול ראיותיה, ויכול הוא לסייע לנאשם כשבית-המשפט ישקול אם טענותיו מקימות ספק סביר.
לאור קביעה זו, פסק בית-המשפט בתיק דנא, כי המחדלים להם טוען המערער לא גרמו לו עיוות דין ובוודאי שהם אינם מצדיקים את זיכויו. מחד, ניהל המערער בבית-המשפט המחוזי פרשת הגנה מקיפה ונרחבת ואין לומר, כי לא היתה לו יכולת להתמודד עם חומר הראיות נגדו. כמו-כן, לא עלה בידי המערער להסביר מדוע היעדרן של פעולות החקירה אותן הוא מציין או חסרונם של אותן ראיות חיוניות פגע בהגנתו.
מאידך, אף אם זוקפים את מחדלי החקירה האמורים לחובתה של המשיבה, עומד מארג ראייתי נגד המערער ומארג ראייתי זה מוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר ומשכך, קיומם של מחדלי חקירה אלו ואחרים אינם יכולים לסייע בידי המערער.
2. בדיקת פלטי שיחות - ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012), כב' השופטים ע' ארבל, נ' הנדל, י' עמית
ב- ע"א 4584/10 {מדינת יראל נ' רגב שובר} אוחדו שני ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגדרו נתקבלה תביעה נגד המדינה בגין התרשלותה בחקירת פרשיית תקיפה מינית של קטינה ונפסק לתובע פיצוי בסכום של כ- 1.8 מליון ₪. המערערת ב- ע"א 4584/10 היא מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), אשר מערערת על עצם חיובה בנזיקין ולחלופין על גובה הנזק שנפסק לזכות התובע-המשיב והמערער ב- ע"א 4699/10, הוא התובע (להלן: "המשיב"), המלין מצידו על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותו.
בית-משפט המחוזי בתל אביב, ייחס בפסק-דינו חשיבות לשני מחדלי חקירה עיקריים בתיק דנא:
האחד - הימנעותה של המשטרה מלבדוק את יומנו של המשיב.
השני - בדיקת פלטי שיחות טלפון בזק בדירתו של המשיב והטלפון הסלולארי שטען שהיה ברשותו.
בית-המשפט של הערעור, קיבל חלקית את ערעורה של המדינה וקבע כי מחדלי החקירה הנטענים אינם עולים כדי התרשלות ומכל מקום ספק אם ניתן לייחס לכך קשר סיבתי למעצרו של המשיב.
שני "מחדלי חקירה" אלה אינם מנותקים זה מזה, והם נסבים על טענת האליבי של המשיב וטרונייתו כי החוקרים לקו בקיבעון מחשבתי והתרשלו בכך שנמנעו מלבדוק את טענת האליבי כיאות.
בית-המשפט התייחס למחדלי החקירה העיקריים, כדלהלן:
היומן
בבית-המשפט המחוזי, בא-כוח התובע הלין קשות על התעלמותה של המשטרה מאיזכור קיום יומנו של המשיב. בית-המשפט המחוזי פסק, כי עיון כזה היה מלמד, שהתובע נוהג לרשום ביומן מטלות שעליו לבצע. קרוב לוודאי שאילו היה נתפס היומן והיה מוצג בפני התובע, כי אז היה נזכר שביום 13.4.99 רשם לעצמו תזכורת לטפל בחוב פלאפון ושכ"ד של אביו, וכי חוב שכה"ד הוסדר ביום האונס, ממש בשעת ביצוע האונס, דבר שהיה מקצר את מעצרו של התובע באופן משמעותי, והיה מביא לביטול החשדות נגדו עוד טרם הגשת כתב האישום.
בערעור קבע בית-משפט העליון, כי ספק אם קרוב לוודאי שהצגת היומן למשיב על-ידי החוקרים היתה מביאה לביטול החשדות נגדו.
בית-המשפט הבהיר, כי ביום מעצרו של המשיב, אינו מסר כלל טענת אליבי. אין לזקוף זאת לחובתו, שהרי אין לצפות מאדם כי יזכור היכן בדיוק היה ומה בדיוק עשה ביום מסויים בשעה מסויימת כשלושה חודשים קודם לכן.
עוד באותו היום ערכה המשטרה חיפוש בביתו ומצאה את הכובעים ואת משקפי השמש וכן נתפסו "חוברות ומחברות שונות". יומנו של המשיב לא נתפס, ויש להניח כי נעלם מעיני השוטרים. בשלב זה המשיב כלל לא הזכיר את יומנו.
בית-המשפט שלערעור הדגיש, כי המשיב נחקר פעמים רבות לאחר מכן, ולא העלה את נושא היומן. ותמיהה היא, אם היומן היה כל כך חשוב למשיב ולאמו, מדוע לא העלה המשיב את נושא היומן שוב ושוב בפני חוקריו? מדוע הסניגור לא ביקש להציג את היומן בכל הליכי המעצר, אף לא לאחר הגשת כתב האישום שעה שהועלה כבר נושא פלט השיחות, ואף לא בערר לבית-המשפט העליון, שם הוא מאזכר כי המשיב הזכיר את יומנו במהלך החקירה, אך איננו מלין על-כך שהיומן לא הוצג בפני המשיב או לא נתפס? מדוע לא הביאה אמו את היומן או את צילום היומן לסניגור או למשיב? ומדוע אמו של המשיב, בחקירתה מיום 20.7.99, לא העלתה את נושא היומן?
על רקע האמור, בית-המשפט קבע, כי מרחיק לכת עד מאוד לייחס רשלנות לחוקרים, בשל אזכור אגבי של היומן על-ידי המשיב פעם אחת בתוך משפט אחד במהלך אין ספור חקירות.
בית-המשפט העליון קבע, כי בית-המשפט המחוזי, התעלם ממספר קשיים בגרסת האם בהקשר ליומן, כדלהלן:
1. לפחות בחיפוש הראשון השוטרים תפסו "כפי יכולתם" כל מה שניתן לתפוס, וקשה להלום כי היו מוותרים על תפיסת יומנו של המשיב אילו זה היה מונח על שולחנו. אף ראש צוות החקירה, יצחק שטרן, הודה כי ברמת העיקרון היה מקום לתפוס את היומן באופן מיידי.
2. לגרסת האם, היומן נלקח בסופו-של-דבר, אך הדבר לא נרשם במסגרת המוצגים שנתפסו. מעבר לכך שהאם עצמה חתומה על דו"ח החיפוש, קשה להלום כי השוטרים שערכו חיפוש ידעו מראש כי עליהם "להעלים" את דבר קיומו של היומן ולא להזכירו בדו"ח החיפוש. היומן אף לא נכלל בין חומרי החקירה שהועברו לסניגור, ולטענת המדינה, נחשף לראשונה רק במסגרת התביעה דכאן.
3. מה היה לאם להתחנן לשוטרים לקחת את היומן ולהציגו בפני בנה, הרי המשיב היה מיוצג לכל אורך הדרך. היומן היה בשליטת המשיב, וגם לגרסת האם, היא סברה שביומן עשויה להיות טמונה חשיבות רבה ואף טרחה לצלמו מיד לאחר מעצרו של המשיב. על רקע החשיבות הרבה שאמו של המשיב ייחסה ליומן כדי כך שצילמה העתקו מיד בסמוך למעצר בנה, ניתן היה לצפות שעורך-דינו של המשיב יציג בפניו את היומן או את צילום היומן כדי לרענן את זכרונו על קורות אותו יום. וכפי שנזכר לעיל, ניתן היה לצפות כי הסניגור - אשר לאחר החלטת המעצר ניסה ללקט כל בדל ראיה לתמיכה בטענת אליבי - יסתמך על היומן.
לפיכך בית-המשפט קבע, כי אי-הצגת היומן בפני המשיב על-ידי המשטרה בתחילת הדרך, אינו הדבר שהיה מביא לאי-הגשת כתב האישום.
בית-משפט המחוזי קבע כי אילו היה המשיב מעיין ביומנו ורואה שביום בו הותקפה הקטינה היה לו "מפגש ארוך", והיה מסתכל בימים שקדמו ליום ביצוע העבירה ומגלה שחמישה ימים קודם לכן הוא צריך היה לטפל בחוב הפלאפון ושכר הדירה, או-אז קרוב לוודאי שהיה נזכר שמדובר בשכר הדירה של אביו וכי הטיפול נעשה בדיוק בשעה שבה הותקפה הקטינה - מה שהיה מוביל לביטול החשדות נגדו.
מנגד, בית-המשפט העליון קבע, כי גם בהנחה שהיומן לא הוצג בפני המשיב כל תקופת מעצרו, לא שוכנע כי קרוב לוודאי שהצגתו בפניו היתה מרעננת את זכרונו באופן שבו היה נזכר לפתע כי שהה בבית החניך עד השעה 21:30.
ניכר, איפוא, כי יומנו של המשיב, לרבות בימים הסמוכים ליום בו הותקפה הקטינה, מלאים רישומים מרישומים שונים. על רקע זה, הטענה כי דווקא הרישום המופיע חמישה ימים לפני יום האירוע, הוא שהיה מרענן את זכרונו של המשיב כי בדיוק ביום האונס ובשעת האונס הוא היה במקום מסויים, אינה משכנעת.
גם אם גרסת האליבי החדשה של המשיב היתה מועלית בתחילת הדרך, ספק אם היתה מביאה לשחרורו המיידי.
בית-המשפט פסק, כי הניסיון להביט כיום אחורנית בזמן, ולקבוע ברמה הסתברותית של קרוב לוודאי שאי-הצגת היומן בפני המשיב בתחילת מעצרו הוא הוא שמנע בעדו להיזכר בקורותיו של אותו ערב גורלי ביום 18.4.99, לוקה בחכמה שבדיעבד, ואין כך הם אכן פני הדברים.
פלטי שיחות הטלפון
"מחדל חקירה" נוסף שעניינו בפלטי טלפון הבזק בדירת המשיב והטלפון הסלולארי אשר טען כי היה ברשותו. כאמור, בית-משפט קמא ראה בהימנעותה של המשטרה מלבקש את פלטי הטלפון הנייד של המשיב ואת איכונו, וב"התעלמותה" מפלטי שיחות מכשיר הבזק שבדירת המשיב, משום "מחדל חקירתי בלתי-נתפס".
פלט שיחות הבזק מדירת המשיב הופק שלשה ימים לאחר מעצרו של המשיב. בית-משפט קמא הסיק שהפלט הגיע לידי המשטרה בסמוך לכך, אך לא ברור אם בעקבות בקשת המשטרה (שכן בתיק החקירה אין בקשה שכזו) או לאחר שמשפחת המשיב הגישה אותו למשטרה ביוזמתה. מפלט השיחות עולה כי ביום ביצוע העבירה יצאה שיחה מבית המשיב לבית חניך הפר"ח בשעה 17:23, ושיחה נוספת מיד לאחריה למכללה בה למד המשיב.
בדיעבד ניתן לומר כי הדברים מתיישבים עם גרסתו הסופית של המשיב לפיה שהה בבית החניך מהשעה 17:30 לערך. אלא שבזמן אמת, גרסתו הפוזיטיבית של המשיב, אשר נתמכה כידוע בדו"ח הפר"ח שמילא בעצמו, היתה כי שהה בבית החניך בין השעות 15:30-19:30, מה שאיפשר לו לכאורה להיות נוכח בזירת האירוע בעת ביצוע העבירה.
בית-המשפט קבע, כי בנסיבות התיק דנא, הקביעה כי היה על החוקרים להוציא פלט שיחות, ושגו בכך שמשעה שהיה בידיהם "התעלמו ממנו", לוקה בחכמה שבדיעבד.
לא רק שלא היה בפלט השיחות כדי "לנקות" את המשיב, נהפוך הוא. הפלט עמד בסתירה לטענת האליבי של המשיב לפיה שהה בבית החניך בין השעות 15:30-19:30.
בית-המשפט העליון קבע, כי השיחה שהתקיימה מביתו של המשיב 44 דקות לאחר האירוע, אכן אינה רלוונטית מבחינה זו שלא ניתן לזקוף אותה כלל לזכותו של המשיב, שהתגורר בבניין בו בוצעה התקיפה המינית כנגד הקטינה.
באשר לפלט שיחות הטלפון הסלולארי, חשוב להזכיר כי מדובר בטלפון סלולארי הרשום על שם אמו של המשיב, וכי לא הועלתה טענה על-ידי המשיב בהקשר זה עד לשלב מאוחר. לכן, גם השיחה מהטלפון הסלולארי בשעה 20:21 אינה בבחינת ממצא חותך שהיה בו כדי לטהר את שמו של המשיב בזמן אמת, מאחר שלא ניתן היה לדעת מי ביצע את השיחה.
החקירה המדוברת התנהלה בשנת 1999. לדברי ראש צוות החקירה בתיק, באותה תקופה פלטי שיחות טלפון נתבקשו רק בנסיבות של אירועי טרור או רצח, וזאת משיקולי תקציב, ולפיכך לא נתבקש פלט כאמור.
בית-המשפט העליון קבע, כי אין להשוות את מה שהיה נהוג בשנת 1999 לתקופה של שנת 2010, עת נשמעו הראיות בבית-המשפט. היו ימים בהם המשטרה הגבילה עצמה, מטעמי חיסכון, מלהוציא פלטי ואיכוני טלפון מאחר שחוייבה בסכומי כסף נכבדים על-ידי חברות הסלולר, ו"בבחינת סבירות פעולתן של רשויות אכיפת החוק יש להתבסס על אמצעי החקירה הזמינים שהיו נתונים בידיהן בעת הרלוונטית" {ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
כיום, הדברים נעשים כעניין שבשגרה, אם כי השאלה על מי תוטל העלות שנויה עדיין במחלוקת בין המדינה לבין חברות הסלולר.
בראיה לאחור, ניתן לומר שהיה על המשטרה לערוך בדיקות נוספות בסוגיית פלטי הטלפונים, אך יש בכך משום חכמה שבדיעבד, אשר אינה מביאה בחשבון את מצב החקירה כפי שהלך ונבנה בזמן אמת, ומכל מקום, ספק אם ניתן לייחס לכך קשר סיבתי למעצרו של המשיב.
בית-המשפט מפנה לעניין חגי יוסף ומבהיר, כי בפני בתי המשפט שדנו במעצרו של המשיב (מעצר ימים ומעצר עד תום ההליכים) עמד קורפוס שלם של ראיות-לכאורה, וכי למרות התנהלות לקויה של המשטרה ופגמים שנפלו בה, לא אלו הביאו למעצרו של המשיב. הוא הדין לגבי מחדלי החקירה הנטענים, אשר אינם עולים כדי התרשלות והם בבחינת חכמה שבדיעבד, ואף לגביהם לא ניתן לקבוע שבגינם התארך מעצרו של המשיב שלא כדין.
בית-המשפט דחה את הטענה כי התרשלות המדינה בהצגת דברים באופן שגוי או כוזב על-ידי החוקרים ובמחדלי חקירה, הביאה למעצר ימים של המשיב ולמעצרו עד תום ההליכים.
לשם כך, בית-המשפט בחן את קורפוס הראיות במלואו בזמן אמת ומצא כי הקונספציה החקירתית היתה סבירה וכי אין קשר סיבתי בין ההתרשלות המיוחסת לתביעה ולפרקליטות לבין החלטותיהם של בתי המשפט להאריך את מעצרו של המשיב ולעצרו עד תום ההליכים. לפיכך, דין ערעור המדינה בנקודה זו להתקבל.
בית-המשפט מצא, כי יש לקבל טענותיו כי חוקרי המשטרה הפעילו כלפיו אלימות ואיומים, אך דחה את הטענות הכבושות לגבי התעללות ואלימות קשה ואת הטענה כי החוקרים אילצו את המשיב לאונן לנגד עיניהם. לכן, דין ערעור המדינה בראש זה להתקבל חלקית.
פגמים והתנהלות פסולה של המשטרה
בית-משפט קמא עמד בהרחבה על שורה של פגמים שנפלו בהתנהלות המשטרה, ומתח ביקורת נוקבת למדי על התנהלותה. כך, בסכמו את הדברים, ציין בית-המשפט, בין היתר, כי השוטרים פעלו "במקרה הטוב באופן בלתי-סביר ותוך התעלמות מוחלטת מראיות שעמדו בפניהם, ובמקרה הרע הם פעלו באופן בלתי-חוקי, בהציגם את הראיות בצורה שקרית".
בית-המשפט הבהיר, כי הדברים עליהם עמד בית-המשפט קמא, הם נוקבים וחריפים, וכי ראוי לנקוט משנה-זהירות בטרם מייחסים לעד, בוודאי עד שאינו צד להליך, מעשים פליליים וכוונת זדון.
אכן, בית-משפט קמא הוא ששמע את השוטרים והחוקרים והתרשם כפי שהתרשם, ובכך אין להתערב. כמו-כן, מהפרוטוקול, עולה שתשובות שניתנו על-ידי החוקרים, טוב היה משלא נאמרו.
עם-זאת, דומה כי בית-משפט קמא לא נתן ולו קמצוץ של משקל לכך שהחוקרים העידו על אירועים שהתרחשו לפני כמעט אחת-עשרה שנים לפני מתן עדותם, וכי במהלך עדותם נתבקשו לזכור ולנמק החלטות או אמירות כאלה ואחרות, כאילו היה מדובר בחקירה שניהלו אך לאחרונה. זאת, למרות שהשיהוי, על הנזק הראייתי הכרוך בכך, מוטל כולו לפתחו של המשיב.
עוד הבהיר בית-המשפט, כי אין נכונה המסקנה כי התרשמות של חוקרים מהתנהגות נחקר אינה לגיטימית, לפחות בשלבי חקירה ראשונים. גם אם אין החוקר פסיכולוג, הוא נדרש להפעיל את נסיונו והאינטואיציה שלו כחלק בלתי-נפרד ממלאכת החקירה, ובחינת התנהגותם ותגובותיהם של נחקרים, היא חלק בלתי-נפרד מהתרשמות החוקר.
בית-המשפט מדגיש, כי אין ביקורתו של בית-משפט קמא כלפי התנהלות המשטרה היתה משוללת יסוד. היה מקום לביקורת, ואלו עיקרי הדברים, כדלהלן:
(-) המשטרה טענה בתחילת הדרך כי בבסיס החשד נגד המשיב עומדת עדות הקטינה הנפגעת שזיהתה את החשוד באופן אקראי בסופרמרקט. זאת, שעה שמדברי הקטינה ואביה עולה כי הדברים אינם משקפים את המציאות.
(-) המשטרה טענה כי נתפסו בדירת המשיב כובעי גרב המתאימים לתלונה, וכן "תמונות שאנו טוענים שהם פורנוגרפיות ובהן ילדות". לא נתפסו כובעי גרב ולא חומרים פורנוגרפיים של ילדות.
(-) בזכ"ד נכתב כי המשיב אמר למדובב שהוא נמשך לילדים קטנים, בעוד שמהתמליל עולה שאמר כי הוא אוהב מאוד ילדים, והדברים נאמרו בהקשר של יכולתו להיפתח בפני אנשים.
(-) בזכ"ד שכתב המדובב, שוטר שלא הובא לעדות, נכתב כי המשיב אמר למדובב שהתוקף דווקא התנהג יפה לילדה "ואני חשבתי להודות כי זה רק פוצי מוצי אבל אמא שלי לא רצתה שאני יודה". המדובר בעיוות חמור של הדברים, ומתמלול השיחה עולה שהמדובב הוא שאמר למשיב "כדאי לך לגמור עם זה, קוצי מוצי, זה עניין של תנאי, או קנס...".
(-) על-פי אחד המזכרים, אמה של קטינה אחרת, המתגוררת בשכנות למשיב ואשר המשיב נהג לשמש לה כשמרטף, סיפרה לאחד השוטרים "שהשכן הראה לה את הבולבול". על בסיס האמור זומנה חוקרת ילדים לחקור את הקטינה, ובדו"ח ציינה החוקרת תחת "מהות התלונה כפי שנמסרה על-ידי המשטרה" כי הקטינה "סיפרה לאם שהשכן הראה לה את ה'בולבול'". אלא שלאמיתם של דברים, אמה של הקטינה מסרה שבתה אמרה לה שראתה את איבר המין של המשיב בצילום מאלבום התמונות המשפחתי בהיותו תינוק. לא בכדי הבהירה חוקרת הילדים בעדותה, שאילו היתה יודעת שאלו הם פני הדברים, היתה פונה לממונים ומבקשת שלא לחקור כלל. נראה איפוא כי "חוסר הדיוק" מצד המשטרה לא היה נחלתם של בתי-המשפט בלבד, ואף חוקרת הילדים זכתה למנה משלה.
נוכח מכלול הראיות, אין בפגמים ואי-דיוקים כאמור לעיל כדי לשנות מהתוצאה (כך, לדוגמה, בסופו-של-דבר הקטינה דירגה את זיהויו של המשיב כ"תשע ורבע" וזיהתה אותו גם בתחנת המשטרה, ובסופו-של-דבר אף אחד לא טען שהתוקף היה עם כובע גרב). אולם הדברים משקפים התנהלות פסולה מעיקרה. יש בהם כדי להדליק נורות אזהרה ולעורר דאגה של ממש.
הדעת אינה סובלת מצב בו זכ"דים של המשטרה אינם משקפים נאמנה את מצב הדברים כהווייתם, או מצבים בהם משטרת ישראל מציגה בפני בתי-המשפט מידע בלתי-מדוייק.
מעשה של יום ביומו, שבתי-המשפט עוצרים ואף מרשיעים נאשמים על סמך דברים הנכתבים בזכ"דים, ומתגנב החשש ללב הקורא, שמא המקרה שבפנינו הוא חריג המעיד על הכלל.
בית-המשפט הדגיש, כי אין השיבושים נעשו בכוונת מכוון, אך בשורה התחתונה, החשוב הוא שדברים לא הובאו כהוויתם בפני בית-המשפט.
התנהלות בעייתית נוספת עלתה בתרגיל החקירה של המשטרה, באישורה של הפרקליטות, במסגרתו הוצג למשיב דו"ח כוזב כביכול נמצאו ממצאי DNA שלו על גוף הקטינה.
בית-המשפט עמד על-כך כי יש לחייב לתחום גבולות לשימוש באמצעים כאמור. חיבור מסמכים שקריים ו"מפוברקים" חורג מתחום המותר. ישנו הבדל משמעותי בין אי-גילוי האמת או אף אמירת אי-אמת לנחקר לבין הטעייתו על-ידי חיבור מסמכים כוזבים המתיימרים להיות ראיות ממשיות.
בית-המשפט קבע, כי ישנה סכנה, כי ייפרץ כל סכר. אם מותר למשטרה ולתביעה "לפברק" אישור כוזב בדבר תוצאות בדיקת טביעת אצבע, אזי אין מניעה לכך, שמחר תזוייפנה טביעות אצבע עצמן וכן בדיקות באליסטיות, בדיקות של גופות לאחר המוות, הודעות של עדים, חתימות על גבי שיקים ומסמכים אחרים וכו'.
תחבולה שלובשת צורה קיצונית ובוטה כזו אינה לגיטימית, ואפילו אין כוונה להעלים בסופו-של-דבר את פרטי התחבולה מפני בית-המשפט ומפני הנאשם {ב"ש 22/87 ביטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 52, 55-54 (1987)}.
קשה להגדיר את קו הגבול בין תחבולה אסורה לתרגיל חקירה לגיטימי, וכפי שנאמר בפסיקה, הקווים המנחים בסוגיה זו עמומים למדי, וראוי להותיר את ההכרעה בשאלה זו בכל מקרה לגופו {ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1), 461 (2006), סעיף 64 לפסק-דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) ביניש}.