botox
הספריה המשפטית
שאלות ותשובות בהוצאה לפועל

הפרקים שבספר:

בקשת ביצוע (סעיפים 6 עד 7ג לחוק)

שאלה: מהו מהותו של סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל דן בהליך לביצועו של כל פסק-דין של בית-המשפט. הסעיף קובע את העיקרון על פיו רשאי הזוכה לפנות בנקיטת הליכים שונים לגביית פסק-הדין, בין מיידית ובין לאחר מכן.
גם הליך שמטרתו השבת כספים לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל בא בגדר "בקשה לביצוע פסק-דין", לפי סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל. פסק-הדין שביטל את החיוב הקודם הוא אמנם "פסק-דין שלילי", אולם החזרת המצב שהיה לפניו לקדמותו היא בגדר "ביצוע" של פסק-דין זה. ניתן ללמוד זאת גם מהוראת סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל, שלפיה חיובים ש "יש לבצעם כמו פסק-דין של בית-משפט, יחולו עליהם הוראות חוק זה, בשינויים המחוייבים". אם בחיובים כאלה כך, בפסק-דין של ממש על אחת כמה וכמה. גם אם צד לא הסתמך על הוראת סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, נראה שיש הצדקה לנהוג לפי רוח הכלל שבתקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיו "מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו". כלל זה אינו חל מכוח הדין, ואף בתקנות ההוצאה לפועל, אין כמתכונתו, אולם אם יפה הוא לכתב טענות, ודאי וודאי שיפה הוא למילוי טופס שנעשה לפי תקנות אלה.



שאלה: כיצד נעשית הכשרתה בדיעבד של "בקשה לביצוע"?
תשובה: רשם ההוצאה לפועל רשאי להכשיר את הבקשה לביצוע פסק-הדין על-ידי כך שיקבע כי די בחומר שלפניו כדי לתת צו לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, ולפיכך "לצורך ייעול הדיון אין צורך בהגשת בקשה נוספת". מדובר בפגם פרוצידורלי בלבד, שנתרפא על-ידי החלטת ראש ההוצאה לפועל, מכוח סמכותו לתקן פגם או טעות בהליך, לפי תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל" {ע"א 4199/97 אלינא אוריאלי נ' אלישבע סמואל, פ"ד נג(2), 206, 211 (1999)}.


שאלה: על אילו שטחים משתרעת סמכותה הטריטוריאלית של לשכת ההוצאה לפועל?
תשובה: על-פי הדין הישראלי, סמכותה של לשכת הוצאה לפועל היא טריטוריאלית, ואין דבר חקיקה ישראלי המאריך את זרועותיו לעבר האיזור השטחים הכבושים.


שאלה: מהו תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל בעניין בקשה לביצוע?
תשובה: בתיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל נוספו לסעיף זה מספר תנאים, בלעדיהם לא ניתן להגיש את הבקשה לביצוע. ואלה הם התנאים:
סעיף 6(ב) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי בקשה לביצוע פסק-דין לא תוגש ללשכת ההוצאה לפועל, אלא אם חלף המועד שנקבע בפסק-דין לביצועו. לעיתים רואים אנו כי בית-המשפט קובע כי על הנתבע, לדוגמה, לשלם לתובע סכום כסף תוך 30 ימים מיום פסק-הדין. במקרה שכזה, התובע-הזוכה, לא יוכל להגיש את פסק-הדין ללשכת ההוצאה לפועל, אלא לאחר תום 30 הימים בהם הנתבע לא שילם כאמור בפסק-הדין.
בשים-לב, כי סעיף 6(ב) לחוק מונה אפשרות לפיה בפסק-הדין לא נקבע מועד לביצועו. במקרה שכזה, ניתן יהיה להגיש את פסק-הדין לביצוע לאחר שחלפו 30 ימים מיום מתן פסק הדין. ובשים-לב כי במקרה ופסק-הדין ניתן במעמד הזוכה, והזוכה נדרש להמציא את פסק-הדין לחייב או לבא-כוחו, יחולו מניין ה- 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין כאמור.
סעיף 6(ג) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי על-אף האמור בסעיף 6(ב) לחוק, זוכה רשאי להגיש בקשה לביצוע פסק-דין למזונות בטרם חלפו 30 ימים מיום מתן פסק-הדין או מיום המצאתו לחייב ובלבד שאם נקבע בפסק-הדין מועד לביצועו – חלף אותו מועד.
סעיף 6(ד)(1) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי שר הפנים ימסור, לבקשת לשכת ההוצאה לפועל, את פרטי הזיהוי המפורטים בתוספת הראשונה (פרטים טעוני אימות: שם פרטי, שם משפחה ומספר זיהוי), כפי שמופיעים במרשם האוכלוסין. יוער כי על מסירת מידע כאמור, יחולו ההוראות בעניין אבטחת מידע לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.
סעיף 6(ד)(2) לחוק ההוצאה לפועל קובע מפורשות כי בקשה לביצוע לא תתקבל נגד חייב שפרטיו רשומים במרשם האוכלוסין אם הפרטים טעוני האימות, כפי שציין הזוכה, אינם תואמים את הפרטים הרשומים לגביו במרשם האוכלוסין. על-כן אנו סבורים, כי על זוכה, בטרם הגשת הבקשה לביצוע, לוודא את פרטיו האישיים של החייב ובכך למעשה יקל על מלאכת הגביה.




שאלה: מהו הדין להמצאת האזהרה על-פי סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל, קובע כי "משהוגשה בקשת ביצוע, ימציא המוציא לפועל לחייב אזהרה שעליו למלא אחר פסק-הדין." ועוד נאמר שם בסעיף 7(ה), כי "לא יוחל בביצוע פסק-הדין אלא לאחר המצאת האזהרה כאמור...ולאחר התקופה שעברה באזהרה, זולת אם ראה ראש ההוצאה לפועל נסיבות מצדיקות נקיטת הליך לפני כן."
בסעיף 7(ב) לחוק ההוצאה לפועל נקבעו דרכי ההמצאה של האזהרה לחייב. אין גם ספק כי ההוראה המצוייה בסעיף 7(ה) סיפא לחוק, המסמיכה את רשם ההוצאה לפועל לנקוט הליך עוד בטרם משלוח האזהרה, אין כוונתה להתיר את השלמת כל הליכי ההוצאה לפועל עוד בטרם אזהרה; כל כוונתה למנוע הברחת נכסים על-ידי החייב ולייחד נכסים מסויימים לצורך גביה שתתבצע אך תוגמר רק לאחר שהחייב עצמו יהיה מודע להליכים המתקיימים נגדו.
השלב הראשון בפעולות מערכת ההוצאה לפועל הוא המצאת אזהרה לחייב, כי עליו לפרוע את חובו או למלא אחר חיובו בתוך התקופה הנקובה בה. חוסר המעש של החייב, לאחר שקיבל את האזהרה, גורר בעקבותיו נקיטת הליכים של הוצאה לפועל, בין בירידה לנכסים ובין בהזמנות לבירורים ומתן צווי הבאה, ולבסוף אף בצווי מאסר. משום כך, חשוב להקפיד על דרכי ההמצאה.
שיגור אזהרה לחייב, טרם נקיטת הליכים, הוא דרישת סף יסודית בחוק ההוצאה לפועל, המורה בסעיף 7(א) כי "משהוגשה בקשת ביצוע, ימציא המוציא לפועל לחייב אזהרה שעליו למלא אחר פסק-הדין, או לשלם את החוב הפסוק..."
לשונו של הסעיף ברורה ובפסיקה נקבע מפורשות, כי מסירת אזהרה כדין הינה תנאי מקדמי לנקיטת הליכי הוצאה לפועל, שכן מבקשים לממש את רכוש החייב, ויש לאפשר לו להיערך כיאות {בר"ע 2793/01 לאופר נ' גבאי, פ"ד מ(1) 668, 670}. חשיבות כה רבה נודעת למשלוח האזהרה, טרם נקיטת הליכים, עד שנאמר כי "בהיעדרה, כל ההליכים שננקטו, בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין" {דברי כב' השופט י' טירקל ב- ע"א (ב"ש) 68/90 הבנק הבינלאומי נ' פישל, תק-מח 90(4), 55 (1990)}.


שאלה: מה הדין של בקשה לתחליף המצאת אזהרה לחייבת שהיא חברה בע"מ אשר לא מסרה כתובת משרדה הרשום ואין לתאגיד משרד רשום?
תשובה: ב- תה"ל 35393/95 {ניב רב שיווק בע"מ נ' א.ד. רוקח שירותי מסגרות בע"מ, פ"מ נו(ד), 182} קבע כב' הרשם גבאי כי רשם ההוצאה לפועל מוסמך להורות על תחליף המצאת אזהרה גם במקרה של תאגיד שלא מסר כתובת משרדו הרשום. שתיקת החוק במקרה זה אינה מהווה "הסדר שלילי" אלא חסר (לאקונה) בחוק. חסר זה ניתן להשלמה בהיקש מסמכויותיו של הרשם להורות על תחליף המצאה, מקום שאי-אפשר להמציא כתב בי-הדין בדרך שנקבעה. לפיכך, לאחר שנוכח כב' הרשם כי אין אפשרות להמציא את האזהרה לחייבת בדרך שנקבעה בחוק, הורה הוא על המצאת האזהרה בדרך של מסירתה לבעלי מניות החברה החייבת.


שאלה: האם ניתן לנקוט בהליך של עיקול ותפיסת רכב לפני מתן אזהרה לחייב?
תשובה: הליך של עיקול ותפיסת רכב לפני מתן אזהרה לחייב, הוא הליך יוצא דופן, שאין נוקטים בו בקלות. ההליך אינו שגרתי, שכן הוא נועד ליצור יתרון כלכלי לזוכה, מבלי שלצד הנפגע קיימת ידיעה על כוונה לנקוט בו, ומבלי שנשמעו טענותיו. למרות זאת, סעיף 7(ה) לחוק ההוצאה לפועל מאפשר ביצוע פסק-דין טרם מתן אזהרה אם ראה רשם ההוצאה לפועל שנסיבות העניין מצדיקות נקיטת הליך לפני כן {ת"א 199207/02 יאיר ש' שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פדאור 05(21), 312 (2005); ר"ע (ב"ש) 5034/96 בנק לאומי נ' נוסוב אדוארד, תק-מח 96(3), 965 (1996)}.


שאלה: מהי מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע לבין ה"מורשה" הנדרשת כדי לעשות את ההמצאה בת-פועל?
תשובה: ראוי לעמוד על שלוש נקודות העולות מאותו עניין:
האחת, שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) לתקסד"א במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לעניין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטינסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו.
השניה, על-מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את העניין מנקודת מבט נורמטיבית.
השלישית, בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל עניין על-פי נסיבותיו {רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ ואח', תק-על 94(3), 409, 411 (1994)}.


שאלה: כיצד הגר בתחומה של המדינה יכול שיתמנה למורשה לקבלת כתבי בי-הדין?
תשובה: תקנה 478 לתקסד"א מבהירה בסעיף-קטן (א), כי הגר בתחומה של המדינה יכול שיתמנה למורשה לקבלת כתבי בי-הדין. משמע, שאין צורך שהמורשה ישמש כשלוח, במשמעות הטכנית של המונח, אלא די בכך שהקשר בין המורשה לבעל הדין יהיה בדרגת אינטנסיביות המגיעה לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של בעל הדין הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו {רע"א 39/89 ג'נרל אלקטריק קורפ' נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מב(4), 762, 768 (1989)}.כך, יש לבחון את מידת האינטנסיביות הקיימת בין בעל הדין, למי שמוחזק כמורשה לקבלת כתבי בי-הדין. חזקה כזו קיימת, במקום שהתושב הזר מינה אחר לצורך ניהול אותו "עסק" של מכירת המקרקעין על כל הקשור בעסקה כזו, ואם מבקש אותו "מורשה" לטעון אחרת, עליו הנטל. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במיופה-כוח שהוא שלוחו של בעל הזכות, וכאשר מדובר בסכסוך לגבי אותה עסקה שבגינה ניתן יפוי-הכוח {ראה לצורך השוואה רע"א 1947/91 סיריל שטיין ואח' נ' מרקוס כץ, פ"ד מה(4), 705 (1991)}.


שאלה: מהי הפרשנות של תקנה 482(א) לתקסד"א?
תשובה: קיימים שני היבטים בפרשנות תחולתה של תקנה 482(א) לתקסד"א:
האחד, מתייחס לשאלה מהי מידת ההקפדה שבה יש לעמוד על הוכחתו של כל יסוד ויסוד עובדתי הנזכר בתקנה.
השני, איזה תוכן יש לייחס לכל יסוד ויסוד הטעון הוכחה: האם יש לפרשו בדווקנות, על-פי יחסים משפטיים פורמאליים, או שמא יש לנהוג פרשנות מרחיבה, ליברלית, המקלה על הזדקקות לאמצעי ההמצאה החלופית הזו.
על רקע מטרות תקנה 482(א) לתקסד"א, ובשים-לב ליחס בינה לבין תקנה 500 לתקסד"א בדבר היתר המצאה לחו"ל, ונוכח העובדה כי החלתה מביאה למצב שבו מוטרח נתבע זר לבית-משפט ישראלי, כי על בית-המשפט הבוחן אם נתקיימו תנאי ההמצאה, להקפיד על כך שכל אחד מיסודות התקנה יוכח כדבעי.
שאלת בירור תוקפה של ההמצאה אינה יכולה, בדרך-כלל, להיחתך על יסוד ראיות בדיעבד על ידיעתו הקונקרטית של הנתבע על דבר ההליך שהוגש נגדו, אלא שיש צורך בהוכחה על קיומם של אותם נתונים אובייקטיבים העושים את ההמצאה בת-פועל על-פי התקנות.
מן הצד השני, מסתמנת נטיה בפסיקה לפרש בהרחבה ובאורח בלתי-פורמאלי, את היסודות השונים הנדרשים בהוכחה על-פי תקנה 482(א) לתקסד"א, וזאת על רקע המציאות הכלכלית-עסקית הארצית והבינלאומית המצויה בתהליך גובר של גלובליזציה.


שאלה: מהי הפרשנות הרחבה לתקנה 482(א) לתקסד"א?
תשובה: בית-המשפט הדגיש ב- רע"א 2652/94 {טנדלר נ' לה קלאב מדיטרנה (ישראל) בע"מ, תק-על 94(3), 409 (1994)} את הצורך בפרשנות רחבה של יסודות התקנה. כך, למשל, נפסק כי את המונח "מורשה" אין לפרש, בהכרח, במשמעות "שלוח" על-פי דיני השליחות, אלא המבחן הוא "קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות הקשר בין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו". עוד נפסק, כי על-מנת להחליט אם ההמצאה הנה אפקטיבית, אין להסתמך על כך שבפועל הגיעה הידיעה על דבר ההליכים המשפטיים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את הדבר מנקודת מבט נורמטיבית. דהיינו: המבחן הוא האם סוג הקשר בין המורשה לנתבע הוא כזה המאפשר להניח, במובן הנורמטיבי, כי המצאה לידי המורשה היא בבחינת המצאה לנתבע גופו. המסקנה הינה כי:
א. קיום כל יסודותיה של תקנה 482(א) לתקסד"א טעון הוכחה, ועל בית-המשפט להשתכנע כי כל מרכיבי התקנה נתקיימו במלואם.
ב. נטל הוכחת היסודות הוא, בדרך-כלל, על התובע הבא להוציא מחברו. מטבע הדברים, וכיאה להליך ביניים, הנטל הוא מופחת בהשוואה לנטל המקובל לצורך הוכחת העילה בהליך העיקרי.
ג. בהינתן הצורך בהוכחת כל יסודות התקנה, התוכן אשר יוצקים לאותם יסודות הנדרשים בהוכחה, הוא גמיש במידה רבה ומותאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
ד. המבחן הקובע לשם הכרה באדם כמורשה בהנהלת עסקי הנתבע הוא מבחן "אינטנסיביות הקשר", דהיינו, קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה ובין הנתבע, שבגדרה יש להניח שהמורשה העביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. מידת האינטנסיביות תיחתך לפי כל מקרה ונסיבותיו.


שאלה: האם המצאה למנהל מהווה המצאה כדין?
תשובה: המצאה אישית למנהל החברה, מהווה המצאה כדין {רע"א 2736/98 Habboud Bros ואח' נ' Nike International, פ"ד נד(1), 614 (2000)}.


שאלה: האם מורשה על-פי תקנה 483(א) לתקסד"א חייב להיות מוסמך גם לייצג את מרשהו בדין?
תשובה: כי מורשה במובן תקנה 483(א) לתקסד"א אינו חייב להיות מוסמך גם לייצג את מרשהו בדין. התקנה אינה מטפלת אלא בהמצאת כתבי בי-הדין באמצעות מורשה ובהמצאה בלבד, ואין היא דנה כלל בייצוגו של בעל הדין או בהתדיינות בשמו. העיקר הוא שהמורשה יהיה כזה אשר יתן מקום ליצירת הנחה שהוא עומד בקשר עם מרשהו או שיש לאל ידו להתקשר עמו ולהביא לידיעתו את דבר ההליכים שיזמו נגדו. זוהי השליחות היחידה שהמחוקק מצפה מהם וזאת מכוח ההנחה כי דבר ההמצאה של כתב בי-הדין יכול להגיע באמצעותם לידיעת הנמען. המורשה לפי תקנה 483(א) לתקסד"א צריך להיות כזה הנותן יסוד להניח שהוא ודאי או קרוב לוודאי יעביר לנמען את המסמכים שהומצאו לו בשבילו {ראה גם ת"א (ת"א) 2075/90 חברת סומרקס בע"מ נ' איסכור, תק-מח 91(2), 551 (1991)}.


שאלה: מה דין בקשת חייב לצו תשלומים על-פי סעיף 7א לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: הוצאת צו תשלומים לפי סעיף 7א של חוק ההוצאה לפועל, איננה חוסמת את יכולתו של הזוכה להטיל עיקולים על רכושו של החייב. הזוכה רשאי וזכאי להיפרע ממקורות נוספים, ולצורך זה הוא רשאי להסתייע במכשירי העיקול.
תשלומים עיתיים שנקבעו בהוצאה לפועל אינם סוף פסוק וניתן לשנותם, להגדילם או להקטינם, אם חל שינוי לטובה או לרעה במצבו של החייב. ולא זו בלבד, אלא שהאמצעים השונים שניתן לנקוט בהם על-פי חוק ההוצאה לפועל על-מנת להשיג את מימוש החוב שבפסק-הדין, כגון עיקול מיטלטלין לפי פרק ב', עיקול מקרקעין לפי פרק ג', עיקול נכסים שבידי צד שלישי לפי פרק ד', כינוס נכסים לפי פרק ה' (וכן חקירה ומאסר לפי פרק ז'), אינם תלויים זה בזה. האחד אינו מוציא את משנהו במידה שיש צורך בהם, כולם או מקצתם {ראה ע"א 353/69 צרפתי נ' שטרסמן, פ"ד כג(3), 8, 10 (1969); בר"ע 274/04 בנק הפועלים בע"מ נ' יבגני גורפל, פדאור 04(9), 62 (2004)}.
תיקון 29 לסעיף 7א(2) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי על החייב לצרף לבקשתו לצו תשלומים מידע ומסמכים בדבר מצבו הכלכלי של החייב, יציאותיו מישראל, כניסותיו לישראל, חובותיו וסך הוצאותיו, המצויים בידי גורם מהגורמים המפורטים בטור א' בחלק א' בתוספת השניה (כגון: המוסד לביטוח לאומי, כונס הנכסים הרשמי, רשות הרישוי, מרשם המקרקעין, רשם המשכונות), אשר ניתן לקבל ממנו מידע ומסמכים כאמור בהתאם למפורט בטור ב' שלצידו.


שאלה: על מי הנטל להוכיח את מידת יכולתו של החייב לפרוע חוב?
תשובה: סעיף 7ג לחוק ההוצאה לפועל קובע כי על החייב הנטל להוכיח את מידת יכולתו לפרוע את החוב הפסוק ולהביא בפני רשם ההוצאה לפועל את כל המידע והמסמכים הדרושים לשם כך. במקרה והחייב לא הרים את נטל ההוכחה או לא הביא את המידע כאמור, מבלי לתת הסבר סביר לכך, יראו אותו כבעל יכולת המשתמט מתשלום החוב הפסוק לרבות לעניין הליכי מסירת מידע על החייב בלא הסמכתו, הטלת הגבלות לפי פרק ו'1 והליכי הבאה לפי פרק ז'2.
זאת ועוד. חייב שלא מילא אחר האזהרה לפי סעיף 7(א), ושלא הגיש בקשה לצו תשלומים לפי סעיף 7א, יראו אותו כבעל יכולת המשתמט מתשלום החוב הפסוק לרבות לעניין ההליכים כאמור בסעיף-קטן (א), אלא-אם-כן נתן לרשם ההוצאה לפועל הסבר סביר לחוסר המעש שלו.




שאלה: כיצד יעשה ביטול או שינוי החלטת רשם ההוצאה לפועל על ידו?
תשובה: סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לחזור ולעיין בצו שהוצא על ידו ואף לבטלו או לשנותו מעוגנת בשתיים:
ראשית דבר, נשלט המענה לשאלה זו על-ידי העיקרון אשר לפיו רשות מינהלית רשאית לשוב ולשקול החלטותיה ולשנותן, הכל ברוח האמור בסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, ובלבד שהדבר מבוסס על שיקולים לגופו של עניין {בג"צ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי ואח', פ"ד מא(3), 219, 223 (1987)}.
שנית, ישימה כאן, במפורט, תקנה 27 לתקנות ההוצאה לפועל. סמכות זו תופעל רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, אך אחת מן העילות הרלבנטיות והלגיטימיות ליישום סמכות הביטול האמורה הינה פגם מהותי בהליכים של הרשות אשר אליו מצטרפת מראית של היעדר תום-לב {ע"א 457/89 זהבה כהן ואח' נ' שלמה שפילברג ואח', פ"ד מה(2), 177 (1990)}.