botox
הספריה המשפטית
שאלות ותשובות בפשיטת רגל (סוגיות נבחרות)

הפרקים שבספר:

תשלומים עיתיים ודין הכנסה של פושט רגל (סעיף 111 לפקודה)

שאלה: מהן המטרות שבסעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל?
תשובה: מטרתה העיקרית של הוראת סעיף 111 לפקודה היא העמדת כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל לרשות נושיו. כל משאביו השיוריים, מעבר לצורכי מחייתו, נתונים להישג ידו של הנאמן, יהא מקורם אשר יהא.

המטרה הנוספת המובלעת בהוראת סעיף 111 לפקודה נוגעת להגבלת אחריותו של פושט הרגל. גם משהגיע אדם לפשיטת רגל, אין הוא הופך "עבד של נושיו".

הדין המגביל את אחריותו מונחה על-ידי שני שיקולים: האחד הוא הבטחת קיומו של החייב וצורכי מינימום למחייתו. שיקול זה קיבל ביטוי בסעיף 86 לפקודה, הקובע מכסת נכסים שאינם ניתנים לחלוקה לנושים.

השיקול האחר הוא מתן תמריץ לפושט רגל להשתקם ולשוב למעגל ההשתכרות בהקדם שהרי אילו כל הכנסותיו העתידיות תהיינה נתונות לנושיו, מה לו לחייב כי יתאמץ להרוויחן?

לפיכך נדרשת הוראה, המקנה לבית-המשפט סמכות להותיר בידי החייב חלק מהכנסותיו, מעבר לצרכיו המינימאליים.
שאלה: האם מוסמך בית-המשפט לקבוע את גובה התשלום החודשי על דרך האומדנא?
תשובה: כן. אין מניעה מבית-המשפט, לאחר שנחשף לטענות הצדדים ולאסמכתאות שהוצגו לו כדי להגיע למסקנה כי יש להשתמש באומדנא, אף אם גסה לעיתים, בכדי לקבוע תשלום חודשי שיהלום יותר את מצבו האמיתי של החייב {פש"ר 1474-03 בנק הפועלים לישראל נ' אייל שני ואח', טרם פורסם (2012)}.

שאלה: מהו היחס בין התשלום החודשי לבין תשלומים ורווחים מנכסים?
תשובה: כאשר עניין לנו במקורות כספיים העומדים לרשות הקופה, הרי שיש להפריד הפרד-היטב בין תשלום חודשי, שמקורו בהכנסות שוטפות, לבין תשלומים ורווחים מנכסים כגון: שכר דירה, דמי שימוש וכיוצא בזה, מקום בו הם מועברים ישירות לידי בעלי התפקיד.

אין מדובר בהכרח בשני "מחוזות נפרדים" לחלוטין, ולעיתים יכולה החלטה להתייחס אליהם בדרך אחרת או אף לערבב ביניהם. אלא שחרף האמור לעיל, הרי בדרך-כלל נשמר אותו כלל יסודי, לפיו תשלום חודשי מועבר מתוך כספים שמגיעים תחילה לידי החייב ואילו הכנסות אחרות של הקופה באות מתוך כספים ונכסים המועברים ישירות לידי בעל התפקיד. זאת, כאשר מובן הוא כי לעיתים קרובות הדברים אינם מנותקים והם משפיעים זה על זה.

לאור הנ"ל, קבע בית-המשפט ב- פש"ר 1474-03 {בנק הפועלים לישראל נ' אייל שני ואח', טרם פורסם (2012)}:
"כך הם פני הדברים, אף במקרה של מר אייל שני. זאת, מרגע בו ניתנה ההחלטה להעביר לידי הנאמנים את "תשלומי המדיה". אכן, אלמלא החלטה זו, היו התשלומים דנן, שהינם סוג של שכר עבודה, מועברים תחילה לידי החייב ואזי היו נכללים מניה וביה במסגרת התשלום החודשי. אלא שמרגע בו ניתנה החלטה ספציפים המתייחסת אליהם (אל כספי המדיה) כאל נכס נפרד, הרי שספק גדול אם ניתן לטעון כי הם קשורים או שניתן "לקזז" אותם מתוך התשלומים החודשיים...

5. עולה, כי הקשר שבין שני סוגי התשלומים הינו הלכה למעשה הפוך ממה שטען בא-כוחו של החייב. דווקא משום שתשלום המדיה מועבר באורח ישיר לקופת הנאמנים, הרי שאין בו כדי להעלות או להוריד מהחיוב האחר, שעניינו בהכרח הכנסותיו האחרות של החייב, אשר היו נושא לדיון והכרעה מפורטת במסגרת החלטתי הקודמת.

יוצא, כי אף אם לא היה החייב מצליח להפיק הכנסות מן המדיה, הרי שהתשלום החודשי לא היה מושפע מכך; והחייב לא היה "מוענש" בתוספת תשלום מעבר למה שנקבע, אך ורק משום שלא עלה בידו לייצר הכנסה מן המדיה.

זאת ועוד; עצם קביעת תשלום חודשי נפרד, עשויה להפוך את אותה קביעה ליעד לבקשת החייב להפחית את התשלום החודשי דנן, וזאת בלא קשר לשאלה, כמה הוא מפיק מסעיף "תשלומי המדיה"; צעד בו החייב אכן נקט - וזכותו שבדין לעשות כן. טול לדוגמה מצב בו החייב מרוויח סכום עתק מן המדיה, המועבר במלואו לקופה, אולם יד בידו הוכחה כי הכנסותיו האחרות - מן המסעדות, לדוגמה, התאפסו לחלוטין. אף במצב כזה, זכאי היה לבקש הקטנה עד למינימום של התשלום החודשי, וזאת בלא שהנאמנים היו זכאים לשלול את הבקשה, מן הטעם שלחייב הכנסות גבוהות מן המדיה...

6. לסיכום נקודה זו: התשלום החודשי בסך 25,000 ש"ח שהושת על החייב אינו קשור כלל ועיקר להכנסותיו מן המדיה, אשר בנסיבות המקרה מועברות בנפרד לידי הנאמנים; ואף ההחמרה בצו, שמורה על העברת מלוא ההכנסות במקום מחציתן, אינה קשורה לשאלת התשלום החודשי, אלא לדרך בה הפר החייב את הסדר הנושים הקודם, והביא לבטלותו, כולל בטלות ה"נטיה לקולה" בעניין תשלומי המדיה שנקבעה בו..."