תחילה והוראות מעבר

סעיף 8 לחוק המתנה קובע כדלקמן:

"8. תחילה והוראת מעבר
תחילתו של חוק זה ביום ט' בתשרי התשכ"ט (1 באוקטובר 1968); על מתנה, ועל התחייבות לתת מתנה, שנעשו לפני תחילת חוק זה יוסיף לחול הדין הקודם."

חוק המתנה הוא חוק הצופה פני העתיד. חוק המתנה אינו חל רטרואקטיבי. חוק המתנה אינו חל על עסקאות שנעשו לפני כניסתו של החוק לתוקף.

על עסקאות שנוצרו קודם לחוק יוסיף לחול הדין הקודם. הדין הקודם היה המג'לה שאל המג'לה צורפו, בדרך-כלל, דיני היושר האנגליים.

ב- ה"פ (ת"א) 981/83[159] קבע כב' השופט י' גרוס:

"אמנם בעבר, בטרם חקיקתם של חוק המתנה וחוק המקרקעין, החילה הפסיקה את דיני היושר על מתנה אשר כזו, ונפסק לא אחת כי גם אם נותן המתנה לא רשם את המקרקעין על-שם המקבל, אך עשה מצידו כל שנדרש ממנו כדי להשלים את המתנה ולעשותה מחייבת ואף שלל מעצמו את האפשרות למנוע את הרישום, כגון במקרה בו ניתן יפוי-כוח בלתי-חוזר על-ידי נותן המתנה להעברת המקרקעין למקבל, אזי תיחשב המתנה למושלמת אף כי הרישום טרם בוצע (ע"א 352/78 בן ציון נ' עורך-דין אפרת ואח', פ"ד לד(3) 220 (1980); ע"א 80/72 זידאן נ' זידאן, פ"ד כו(1) 478, 487, 490 (1973)). אלא שמצב משפטי זה השתנה לנוכח חקיקת חוק המתנה וחוק המקרקעין, ושוב אין להחיל כאן את דיני היושר. לפיכך התוצאה היא כי כל עוד לא נעשה רישום, אין המתנה במקרקעין מוגמרת."
ב- ע"א 8704/99[160] נדונה השאלה האם על מקרה דנן חלות הוראות חוק המתנה או חלות עליה הוראות המג'לה? נפסק מפי כב' השופט י' טירקל:

"7. האם חלות על העברת המגרש למשיבות הוראות חוק המתנה, או שחלות עליה הוראות המג'לה?
לפי סעיף 8 לחוק המתנה, חל על מתנה שנעשתה לפני תחילתו של חוק המתנה הדין הקודם, לאמור: הוראות המג'לה שעניינן מתנה. כאמור, הועבר המגרש למשיבות בשנת 1962 – לפני תחילתו של חוק המתנה בשנת 1968 – ולפיכך חלות הוראות המג'לה, שאין בהן הסדרים של "מתנה על-תנאי" או של "מתנה בחיוב" (השוו סעיף 855 למג'לה, שלפיו 'נתן על-מנת שיקבל תמורה, המתנה שלמה, והתנאי מועיל'). האם השתיקה מהווה חסר (לאקונה) או שהיא "שתיקה מדעת" (כלשונו של השופט זוסמן ב- ע"א 108/59 פריצקר נ' "ניב" בע"מ (בפירוק), פ"ד יד 1545, 1549 (1960)) המהווה 'הסדר שלילי'? אם בחסר (לאקונה) עסקינן: האם רשאי בית-המשפט להשלימו במקור חיצוני למג'לה, לרבות מקור המאוחר למג'לה? האם רשאי בית-המשפט להשלימו אם הסכימו הצדדים להשלימו בהסכם שכרתו (ראו והשוו סעיף 64 לחוק הפרוצידורה האזרחית העותמני)?
סבורני שניתן להשאיר שאלות אלה בצריך עיון, משום שלפי הוראות המג'לה, שעניינן המתנה, אין נותן המתנה יכול לחזור בו ממתנתו בנסיבות כמו שהיו כאן. לפי סעיף 862 למג'לה (ספר שביעי, על המתנה; שער שני, פרק ראשון), 'עד שלא היתה נטילה יכול הנותן, אם רצה, לחזור בו ממתנתו'. לפיכך 'אחרי הנטילה אין הנותן רשאי לחזור בו מהמתנה, אלא בהסכמת המקבל או ברשות בית-המשפט כשאין מניעה לחזרה' (דברי השופט ברנזון ב- ע"א 32/73 הינדי נ' הינדי, פ"ד נו(2) 803, 805 (1973). וראו גם: דברי הנשיא אולשן ב- ע"א 127/56 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' חנא נציף מוויס, פ"ד יא 64, 67-66
(1957); דברי השופט קיסטר ב- ע"א 570/70 חי נ' כהן, פ"ד כה(2) 339, 353 (1971); ג' טדסקי "אגב התמורה", בעמ' 33). משנרשם איפוא המגרש על-שם המשיבה 4 בלשכת רישום המקרקעין הושלמה "הנטילה", ואין הנותן רשאי לחזור בו מן הנתינה (על רישום בלשכת רישום המקרקעין כמשלים את "הנטילה" ראו, בין היתר, דברי השופט לנדוי ב- ע"א 80/72 זידאן נ' זידאן, פ"ד כו(1) 487, 490 (1973)). גם לפי סעיף 872 למג'לה (ספר שביעי, על המתנה; שער שני, פרק ראשון), אי-אפשר לחזור ממתנה בנסיבות כמו שהיו כאן: 'מיתת הנותן, או המקבל, משמשת מניעה לחזרה. לפיכך אם מת מקבל-המתנה, אין הנותן יכול לחזור בו ממתנתו; ואם מת הנותן, אין יורשיו יכולים לדרוש חזרה את המתנה'. משמתו המנוחים, שנתנו את המתנה, אין המערערת, בתם, זכאית לדרוש חזרה את המתנה (השוו סעיף 39 לחוק הקרקעות העותמני: 'המעביר קרקע ללא-תמורה או בתמורה מסויימת, בהעברה-מוחלטת ברישיון הפקיד, אינו יכול לחזור בו'. ועל כך נאמר כי 'אין לבטל העברה שהושלמה מלבד במקרים של אונס ואלמות, אונאה גסה ורמאות' (א' בן-שמש חוקי הקרקעות במדינת ישראל, בעמ' 85)).
מלבד טעמים אלה אין בכוחה של המערערת לחזור בה מן המתנה שנתנו המנוחים למשיבות גם מטעם נוסף: לפי סעיף 869 למג'לה (ספר שביעי, על המתנה; שער שני, פרק ראשון):
'היו נכסי המתנה קרקע, והקים עליה מקבל המתנה בניין, או שנטע בה עצים, או ששבחה המתנה שבח המחובר לדבר, כגון שהיתה המתנה בהמה כחושה והבריאה בידי המקבל, או שנשתנה דבר-המתנה שינוי שיש עמו שינוי השם כגון חטה וטחנה קמח, אין החזרה שלמה בהם.'
סעיף זה מלמדנו שאם השביחה המתנה שבח שהוא בבחינת "מחובר לדבר" או שנשתנתה, בבחינת "שינוי השם", אין נותן המתנה יכול לחזור בו. ראינו כי המשיבות השביחו את המגרש בכך שבנו עליו – ועל מגרש נוסף שרכשו – את בית ההסתדרות. המגרש גם "נשתנה" במובן זה שאינו המגרש המקורי.
8. סיכומם של דברים: על העברת המגרש חלות הוראות המג'לה – ולא הוראות חוק המתנה – ולפי הוראות המג'לה, אין בכוחה של המערערת לחזור בה מן המתנה הן משום שנטילתה הושלמה ברישום בלשכת רישום המקרקעין על שמה של המשיבה 4, הן משום שהמערערת אינה יכולה לדרוש חזרה את המתנה אחרי מותם של מורישיה, המנוחים, הן משום שהמשיבות השביחו את המגרש שגם נשתנה.
ההעברה לפי חוק המתנה
9. גם המסקנה העולה מבחינתה של ההעברה לאור הוראות חוק המתנה, היא שאין לבטל את המתנה. כפי שנראה להלן, אין דברים אמורים במתנה על-תנאי, אלא במתנה ששני חיובים בצידה, וחיובים אלה קויימו. על שתי דרכי מתנה אלה נאמר בסעיף 4 לחוק המתנה:
'מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר עניין לציבור – היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו.'
סעיף 4 מכיר איפוא בשני סוגי עסקות: אחד, "מתנה על-תנאי"; השני, מתנה המטילה נטל (modus) על המקבל, המכונה גם "מתנה בחיוב". מה בין תנאי לבין נטל?
'התנאי משאיר בספק את קיומן של תוצאות העסקה. התנאי מתלה או מפסיק, אך גם במקרה שהוא נוגע לעניין התלוי ברצון המקבל, הוא אינו מחייב מבחינה משפטית והמקבל חופשי לחלוטין. ברצונו ממלא אחר התנאי וברצונו אינו ממלא אחריו ואינו זוכה במתנה. תוצאות המתנה לא תקומנה כלל.
במתנה שיש בה נטל וחיוב, החיוב מחייב את המקבל לעשות מעשה, אך ביצוע החיוב אינו תנאי להקניה. למעשה המקבל מקבל 'פחות'; אך ההתעשרות הנובעת מהמתנה היא מלאה. הנטל (modus) מחייב, אך הוא אינו מתלה או מפסיק (כמו התנאי). במקרה של נטל כל התוצאות של המתנה קמות מייד עם העברת הנכס לידי המקבל.' (מ' א' ראבילו "חוק המתנה, התשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים (להלן: ראבילו), 310. וראו גם דברי השופט (כתוארו אז) ברק ב- ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57 (להלן: פרשת ברקוביץ) בעמ' 62-64; דברי השופטת שטרסברג-כהן ב- ע"א 1284/92 אריה רתם נ' מ' רתם, פ"ד מט(5) 257 (להלן: פרשת רתם), בעמ' 262-263; ג' טדסקי "על חוק המתנה, התשכ"ח-1968". על הבחנה דומה במשפט העברי בין מתנה "על תנאי" לבין מתנה ב"שיור" ראו הרב ז' נ' גולדברג "מתנה על-מנת להחזיר – למשמעות התנאי")
לא תמיד יהיה קל לקבוע אם הצדדים – ובייחוד הנותן – התכוונו להתנות או לחייב, ועל בית-המשפט יהיה לבדוק את כוונתם של בעלי הדין כפי שניתן ללמוד עליה מתוך נסיבות העניין; מדברי בעלי הדין עצמם ומהתנהגותם לפני הענקת המתנה ואחריה (ראו: דברי השופט (כתוארו אז) ברק בפרשת ברקוביץ, בעמ' 65; דברי השופטת שטרסברג-כהן בפרשת רתם, בעמ' 263; דברי השופטת דורנר ב- ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(2) 177, 186; ראבילו, בעמ' 311; י' ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף (להלן: ויסמן), 105-106). זאת ועוד, במקרים של ספק יעדיף בית-המשפט את הפירוש שלפיו הענקת המתנה היתה מלווה בחיוב, על פני פירוש שלפיו הוענקה המתנה בכפיפות לתנאי (ראו והשוו דברי השופט (כתוארו אז) ש' לוין ב- ע"א 36/86 מני נ' מני, פ"ד מא(1) 248, 252 (1987); דברי הנשיא שמגר ב- ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154, 162; ויסמן, בעמ' 106; ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב, 899).
10. בפרשתנו בחינת כוונתם של בעלי הדין, העולה מן המכתב, מלמדת כי המנוחים התכוונו ליתן מתנה המטילה שני חיובים על המשיבות – הקמת בית ההסתדרות ומוסדותיה והנצחת שמה של לאה – ולא מתנה המותנית בתנאי כלשהו. החיובים מחייבים את המשיבות "לעשות מעשה", אך עשיית המעשה אינה תנאי להקניה. על כך ניתן ללמוד מן הלשון שננקטה במכתב שלפיו המגרש "יוקדש" למשיבות, אשר מלמדת על השלמת הקניית המתנה ללא תנאי כלשהו המצורף לה. ניתן ללמוד על כך גם מלשונו של המכתב שלפיו המנוחים החליטו 'למסור את מגרשם... לשם הקמת בית ההסתדרות ומוסדותיה. בזה הם רוצים להנציח את זכר בתם...'. גם לשון זאת מלמדת שבהקניית המתנה היתה "מטרה" שהיא בגדר חיוב, אך לא היה בה משום תנאי הפוגם בשלמות ההקניה. ניתן ללמוד על כך גם מלשונו של המכתב בעניין אופן ההנצחה – לשון המאפשרת בחירה בין כמה אפשרויות שונות: 'שם הבת יונצח אם על-ידי לוח שיש בכניסה לבית... או שנקרא על שמה את חדר הספרייה או שננציח את שמה באיזו צורה הולמת אחרת'. נראה שאם ההוראה בדבר הנצחת שמה של לאה היא תנאי המטיל בספק את קיומה של המתנה – כתנאי מתלה או כתנאי מפסיק – לא היו בעלי הדין מנסחים את המכתב באופן שמאפשר בחירה בין כמה דרכי הנצחה שונות. וודאי שהמנוחים לא היו מסכימים במכתב שדווקא מקבלי המתנה – המשיבות – הם אלו שיחליטו על דרך ההנצחה המתאימה. משום כך נראה שהמנוחים לא התכוונו שאם ההנצחה תועתק מן הספרייה, או אף מן המגרש עצמו, תחדל המתנה להתקיים. זאת ועוד, גם אם היינו סוברים כי במתנה על-תנאי עסקינן – ולעניין אם תנאי מתלה הוא או תנאי מפסיק הוא לא טענו בעלי הדין – שוכנענו שבפרשתנו התנאי קויים..."

[159] ה"פ (ת"א) 981/83 שלום לוי נ' ג'ים רומי ואח', פ"מ התשמ"ז(ב) 431
(1986).
[160] ע"א 8704/99 אורה בן ציון נ' ההסתדרות הכללית של העובדים ואח' (פורסם באתר האינטרנט נבו) (2003).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תחילה והוראות מעבר