חוק המתנה וחוק הירושה

1. חוק המתנה וסעיף 8 לחוק הירושה
במשפט הישראלי מוכרות שלוש צורות של מתנות:

– מתנה המקויימת מייד כאמור בסעיף 1 לחוק המתנה.
– התחייבות לתת מתנה כאמור בסעיף 5 לחוק המתנה.
– מתנה שאדם נותן למקבל, שתוקנה למקבל רק לאחר מותו, אינה בת-תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") כאמור בסעיף 8(ב) לחוק הירושה.
כאמור, חוק המתנה נותן תוקף משפטי רק למתנות בין החיים. בעניין זה דן כב' השופט ש' לוין ב- ע"א 3727/99[188]:

"בשיטות המשפט השונות – וגם בישראל – מקובל להבחין בין שני סוגי מתנה עיקריים: מתנה בין החיים (donation inter vivos) ומתנה מחמת מיתה (mortis causa donation). הסוג האחד מוסדר בחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה), ועניינו במתנה אותה התכוון המקנה לתת בעודנו בחיים, בין אם באופן מיידי ובין אם במועד כלשהו בעתיד. הסוג האחר – מוסדר בחוק הירושה, ועניינו במתנה אותה התכוון המעניק לתת לאחר מותו. חוק המתנה נותן תוקף משפטי למתנה בין החיים, בין אם מדובר במתנה המוקנית לאלתר (סעיף 2 לחוק המתנה), ובין אם מדובר בהתחייבות לתת מתנה (סעיף 5 לחוק המתנה). מתנה המוקנית לאלתר היא מתנה מוגמרת, בה הנותן אינו רשאי לחזור בו מנתינתה. גם בהתחייבות לתת מתנה, מעניק החוק להתחייבות תוקף, אולם הוא מתנה את מתן התוקף בקיום מסמך כתוב, והוא מאפשר לנותן המתנה לחזור בו בתנאים מסויימים מן ההתחייבות. מכאן שמדובר בהתחייבות "חלשה" מהתחייבות חוזית רגילה (ע"א 1516/99, תק-על 2001(2) 709, פסקה 33).
לעומת זאת, אין חוק הירושה מכיר בתוקפן המשפטי של מתנות מחמת מיתה. כלל זה בא לידי ביטוי בסעיף 8(ב) לחוק הירושה, שנוסחו כדלהלן:
'8(ב) מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה.'
ב- ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974), הסביר השופט קיסטר את הרעיון שבבסיס סעיף 8 לחוק הירושה:
'לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל-אימת שירצה.'
המובאה האמורה איננה נותנת הסבר מלא להוראה הגורפת הכלולה בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. לו היתה כוונת המחוקק בסעיף זה אך להבטיח את אפשרות החזרה של נותן המתנה לא היה צריך לקבוע שההתחייבות חייבת להיעשות בצוואה ושאחרת היא בטלה. במקום זאת יכול היה להסתפק בקביעה שנותן המתנה רשאי לחזור בו בכל עת עד ליום מותו, אולם אם לא עשה כן – ההתחייבות שרירה וקיימת גם לאחר המוות.
פרופ' ראבילו במאמרו "על מתנות ויום המוות" ספר זיכרון לגד טדסקי (התשנ"ו-1995) 581-586 מביא כמה נימוקים עיקריים שלדעתו עמדו בבסיס סעיף 8(ב) הנ"ל: שאיפת המחוקק כי מתנות מחמת מיתה יוענקו באמצעות צוואה, כדי להבטיח את רצינותו של המקנה; גישת המשפט הצרפתי – שבו קיים כלל דומה – על פיה יש לצמצם את מספר המתנות ולשמור את הרכוש המשפחתי בתוך המשפחה; שמירת חופש הצוואה; והיותה של זכות החזרה מנתינת המתנה מנוגדת לאופיה החוזי של המתנה. המחבר מציין, בצדק לדעתי, כי נימוקים אלה אינם משכנעים ככל שהדבר נוגע לשיטת המשפט הישראלית. זאת לאור העובדה שחוק המתנה מבטיח את רצינותו של המתחייב להקנות מתנה, על-ידי דרישה שההקניה תהא מעוגנת במסמך כתוב (סעיף 5(א) לחוק המתנה); לא זו אף זאת: על-פי השיטה בישראל, כפי שכבר נאמר, מדובר בהתחייבות חוזית "חלשה" יחסית והנותן רשאי במצבים רבים לחזור בו ממתן המתנה.
על-אף הביקורת שלעיל, ראוי סעיף 8(ב) לחוק הירושה גם ללמד עליו זכות. החשיבות העיקרית של הסעיף, היא בהיותו מונע את עקיפתם של ההסדרים הקבועים בחוק הירושה באשר לירושה על-פי צוואה (וראה גם: ג' טדסקי "שליחות לאחר המוות" עיוני משפט י 261, 257, המזכיר את הרקע ההיסטורי לחקיקת סעיף 8(ב) הנ"ל). אין להכחיש כי התחייבות להקניית מתנה במועד שלאחר מות המקנה טומנת בחובה בעיות, כגון החשש שההתחייבות נעשתה כאשר המוות לנגד עיניו של המתחייב, בהיותו במצב בו לא היה מסוגל לקבל החלטה שקולה; החשש שמצב מצוקה בו היה שרוי המתחייב נוצל על-ידי אחרים כדי לגזול ממנו את רכושו לאחר מותו; הקושי הראייתי לברר באופן מדוייק לאחר מותו של המתחייב את כוונתו ואת הנסיבות שבהן ניתנה ההתחייבות. ההסדרים שבחוק הירושה נועדו להתמודד, בין השאר, עם הבעיות האמורות. כך קבע המחוקק כי ניתן לעשות צוואה רק בדרכים מסויימות, ולכל דרך נקבעו כללים מחייבים. אלמלא היה קיים סעיף 8(ב) לחוק הירושה, היה נפתח בכך פתח רחב לעקיפת הכללים האמורים.
יהא הדבר אשר יהיה, אין ספק בדבר שנטיית הפרשן היא לתת לסעיף 8(ב) לחוק הירושה פרשנות מצמצמת. ואכן, הדעה השלטת בפסיקה ובספרות היא כי יש לפרש את סעיף 8 לחוק הירושה 'על דרך הצימצום המירבי והקפדנות החמורה' (ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 762 (1975); ד"נ 39/80 ברדיגו נ' ד.ג.ב. טקסטיל, פ"ד לה
(4) 197 (1981), פסקה 3 לפסק-דינו של השופט א' ברק; א' ידין "מבט מורחב על חשבון בנק משותף" הפרקליט לג (תש"ם-תשמ"א) 572; מ' א' ראבילו הנ"ל, עמ' 590). גישה זו נובעת מהעמדה המקדשת את חופש החוזים, והרואה בעין רעה ניסיון להגביל אדם מלהתחייב כרצונו התחייבות בנוגע לרכושו. היא בוודאי נכונה במקרים בהם אין ספק כי ההתחייבות נעשתה מרצון חופשי וללא השפעה זרה. הפרשנות המצמצמת של סעיף 8(ב) לחוק הירושה מתחייבת איפוא הן על יסוד שיקולים כלליים והן על רקע ההלכה הפסוקה."
וב- ע"א 2215/00[189] כב' השופטת ד' דורנר:

"סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה) מכיר בתוקף החיוב הנוצר על-ידי הצהרה בכתב של הנותן בדבר התחייבותו לתת את המתנה בעתיד, ועל-ידי ידיעה של המקבל על ההתחייבות, כאשר סעיף 3 לחוק המתנה מקים חזקת הסכמה למתנה, הניתנת להפרכה על-ידי הודעה של המקבל תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה. מסעיף 8 לחוק הירושה אף עולה, כי תוקפה של מתנה שהנותן מבקש להקנותה למקבל רק לאחר מותו, מותנה בעשיית צוואה. ההתחייבות לתת מתנה על-פי סעיף 5 לחוק מתייחסת איפוא רק למצב שבו הנותן מתכוון לתת את המתנה בחייו. ודוקו: הצוואה נדרשת רק כאשר הנותן מתכוון להנחיל את רכושו לאחר מותו, להבדיל מנותן המתכוון לתת את הנכס בחייו, אשר נפטר בטרם מומשה התחייבותו, שאז ההתחייבות נשלטת על-ידי סעיף 5 לחוק המתנה."
2. חוק המתנה וסעיפים 6 ו- 7 לחוק הירושה
סעיף 6 לחוק הירושה עוסק בזכות ההסתלקות. מן הסעיף עולה כי מי שמסתלק מחלקו בעזבון כאילו לא היה יורש מלכתחילה. סעיף 7 לחוק הירושה עוסק בהעברת הזכות, כאן היורש שומר על מעמדו כיורש גם לאחר שהעביר את זכותו.

להבדיל מזכות החזרה של נותן מתנה בכפוף לתנאים שבסעיף 5(ב) לחוק המתנה, אין אדם יכול לחזור בו מהסתלקותו מהעזבון. אדם שמסתלק מחלקו בעזבון חדל מלהיות יורש, אין לו יותר מעמד בעזבון. בעוד שחוק המתנה מסדיר כאמור את זכות החזרה, חוק הירושה לא מתיר זכות חזרה מהסתלקות.

ב- ע"א 2531/99[190] נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"בסעיף 6(א) לחוק הירושה נקבע: לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהודעה בכתב ... לבית-המשפט ... להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו...
... אכן, על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, בכפיפות לחריגים הקבועים בחוק זה, רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה. ברם, זכות החזרה הינה אישית, היא נתונה לנותן בלבד ולא לעזבונו, החייב לכבד את רצון המת. משכך, עם מות הנותן הופכת התחייבותו לתת מתנה לבלתי-הדירה. ראו ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד לו(1) 639, 643.
אשר להודעת ההסתלקות, להבדילה מן ההתחייבות לתת מתנה, הרי משנתקבלה הודעה זו, שוב אין למסתלק זיקה לעזבון ונחשב הוא כאילו לא היה יורש (סעיף 6(ב) לחוק הירושה)."

3. נכס מקרקעין[191] – האם ניתן כמתנה או האם שייך לעזבון
ב- ע"א 1087/96[192] לזהרה סעיד ז"ל (להלן: המנוחה) היתה זכות חכירה על חלקה שעליה בית במושב אליכין. למנוחה שני בנים (המערערים) ובת (המשיבה). בשנת 1987 הקנתה המנוחה את המקרקעין במתנה לשני בניה. שבוע לאחר עסקת המתנה הנ"ל חתמה המנוחה על צוואה בה ציוותה את כל רכושה לשני בניה. בשנת 1989 נפטרה המנוחה, ובשנת 1992 ניתן צו ירושה שלפיו יורשי המנוחה הם שלושת ילדיה בחלקים שווים. המשיבה עתרה לבית-המשפט המחוזי וביקשה לבטל את עסקת המתנה וכתוצאה מכך היא זכאית לשליש מהזכויות במקרקעין.

נימוקי הבקשה פורטו בתצהירה של המבקשת והם מצבה הנפשי של המנוחה וכן הטענה שלפיה המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ולא ידעה ולא יכלה לנהל שיחה בשפה העברית. עוד נטען שלא הוסבר למנוחה מהות העסקה והיא חתמה מבלי לדעת על מה היא חותמת.

בית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה שהמנוחה חתמה על התצהיר מבלי שידעה את טיב חתימתה. לפיכך בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של המשיבה וקבע כי שליש מזכויותיה של המנוחה זהרה סעיד ז"ל במקרקעין יש להעביר לשושנה יהוד, בתה של המנוחה, בתוקף צו הירושה למרות הרישום בשם שני אחיה, הרשומים היום כבעלים במקרקעין. הרישום יהיה בשיעור של שליש לכל אחד מהצדדים.

שני האחים לא השלימו עם תוצאות פסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי והגישו ערעור לבית-המשפט העליון שנדון לפני כב' השופט ת' אור, כב' השופטת ד' בייניש, כב' השופט מ' אילן. הערעור התקבל ברוב-דעות השופטים לפני כב' השופט ת' אור, כב' השופטת ד' בייניש נגד דעתו החולקת של כב' השופט מ' אילן.

נפסק מפי כב' השופט ת' אור:

"... החתימה של המנוחה על הצוואה היתה כשבוע ימים לאחר החתימה על התצהיר. אם בעת החתימה על הצוואה ניתן היה לדבר עמה בעברית, להבין ממנה את כוונתה ולהסביר לה על מה היא חותמת, יש להניח שזה היה המצב גם שבוע ימים קודם לכן. וגם זאת: חתימה על הצוואה בתאריך סמוך ובו הקניה של כל רכושה לאחר מותה למערערים, תומכת בקיום כוונה אצל המנוחה להעדיף את המערערים על פני המשיבה.
בנסיבות אלה, יש לייחס חשיבות לעדותה של עורכת-דין רוטשילד, אשר כמוה כעורך-דין רוני שמואל, לא הושמעה כנגדה כל טענה שהיא לא פעלה בתום-לב במסגרת תפקידה כעורכת-דין. לכל האמור לעיל יש להוסיף, שפרט למשיבה, כל יתר העדים אשר הכירו את המנוחה ידעו לומר שהיא הבינה את השפה העברית, כשהשוני בין העדויות השונות הוא באשר למידת השליטה שלה בשפה... נוכח העובדה ששני עורכי-דין העידו שהם תקשרו עם המנוחה בשפה העברית, והיא אף חתמה בפני נוטריון על יפוי-כוח כללי נוטריוני, והנחה היא שהובהר לה והיא ידעה על מה היא חותמת – יוצרים הנחה חזקה כי היא הבינה את השפה העברית. בנסיבות אלה, ומאחר וכנגד כל הראיות אשר הוזכרו לעיל עומדת רק עדותה של המשיבה בתצהיר, שכאילו אמה, שנמצאה בארץ קרוב לארבעים שנה קודם פטירתה, לא ידעה כלל עברית, נראה לי שהמשיבה לא עמדה בנטל להוכיח שהמנוחה כאילו לא ידעה את השפה העברית, וכאילו מטעם זה לא ידעה על מה היא חותמת כשחתמה על התצהיר ביום 30.10.87. מכאן מסקנתי, שדין תובענת המשיבה היה להידחות, וכי דין ערעור זה להתקבל."
נפסק מפי כב' השופט מ' אילן (דעת מיעוט):

"לפני שאדון בפסק-הדין של בית-משפט קמא, ברצוני לסלק מהדרך שתי אבני נגף שבא-כוח המערערים השליך בדרכנו בסיכומיו. בא-כוח המערערים טען, בין היתר, טענות הנוגעות לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה"), במטרה לשכנע שמדובר במתנה גמורה שבכלל לא ניתנת לביטול. עניין זה מיותר. שאלת חוק המתנה לא התעורר בכל המשפט, לא מדובר בהתחייבות למתנה, אלא במתנה גמורה. איש לא טען שיורש יכול לבטל מתנה שהמוריש לא יכול היה לבטל בחייו ואיש לא טען שניתן לבטל מתנה גמורה (להבדיל מהתחייבות לתת מתנה) הטענות במשפט זה נוגעות לגמירות-הדעת. גם כשמדובר במתנה חלים הכללים של דיני החוזים באשר לגמירות-הדעת:
'המתנה כמו המכר היא חוזה. היא משתכללת על-ידי הצעה וקיבול.'
כך נקבע ב- ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57, 61 מפי השופט (כתוארו אז) ברק. והלכה זו אושרה שוב במספר פסקי-דין שנתנו מאוחר יותר. (ראה ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3) 177, 185; ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154, 158 ולבסוף ב- ע"א 3601/96 עמית בראש ואח' נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, תק-על 98(2) 1235 (1998))
בא-כוח המערערים גם טען טענות הנוגעות לעושק (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). אני מניח שעשה כן מכיוון שמתצהיר המשיבה בבית-משפט קמא, וגם מחקירתה הנגדית היה אפשר להסיק שהבקשה מבוססת, בין היתר, על עילת ה"עושק". המשיבה אומרת בסעיף 7ג לתצהירה כי המנוחה חתמה עקב ניצול, ובחקירתה הנגדית בבית-המשפט הסבירה שכוונתה היתה לכך שאחיה ניצלו את העובדה שהמנוחה 'לא ידעה כלום'. היא גם מעידה (בעמ' 9 לפרוטוקול של בית-משפט קמא) כי אמה המנוחה אמרה לה: 'אני לא יודעת מה נעשה איתי והם החתימו אותי על מה שהם רצו'. המרצת הפתיחה בבית-משפט קמא נוסחה בצורה קצרה ביותר, כאשר במקום נימוקים המסמך מפנה לתצהיר התומך בבקשה. השיטה הזאת לא תמיד טובה מפני שתצהיר מיועד לפירוט עובדות, ולא לטיעון משפטי. בתצהיר, במקרה זה, נעשה שימוש לשתי המטרות. מכל מקום, בתצהיר הזה מופיעה חלופה של טענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת על המנוחה על-ידי בניה, לפני ביצוע עסקת המתנה. החלופה הזאת לא מופיע בחלק של התצהיר הדן בעובדות, אלא בחלק שנושא את הכותרת "הטיעון המשפטי". בחלק הזה נאמר כהצהרה עובדתית שהמנוחה חתמה על התצהיר עקב ניצול של בניה, או מישהו מטעמם, את חולשתה ואת חוסר ניסיונה. לא ברור אם זאת עדות על העובדות האמורות או לא. בסיכומים בבית-משפט קמא ההתייחסות לחלופה של עושק שוב מופיע רק בצורת כותרת, ולא נערך דיון עובדתי לשאלה כיצד, אם בכלל, הוכחו נסיבות העושק.
אם הבקשה היתה באמת בעילה של עושק העתירה לא היתה צריכה להיות לפסק-דין המצהיר שהעסקה בטלה ומבוטלת, אלא שהמנוחה היתה רשאית לבטל את המתנה.
במקרה כזה, היתה מתעוררת השאלה: האם אחד היורשים יכול לבוא במקום נותן המתנה ולבטלה, ומה משמעות העובדה שהמשיבה (התובעת בבית-משפט קמא) המתינה חמש שנים עד להגשת התובענה. צריך לזכור שחוזה שנעשה בעושק אינו בטל מעיקרו, אלא הוא ניתן לביטול על-ידי הצד שפעל מחמת העושק, וזאת תוך זמן סביר. המרצת הפתיחה לא מנוסחת כך וסגן הנשיא, בצדק, לא טיפל בפסק-דינו בנושא העושק. אף על-פי שהשופט הנכבד אינו אומר את הדברים מפורשות, ברור מפסק-הדין שהוא סבור היה שמדובר בחוזה בטל מעיקרו מפני שהמתקשרת בכלל לא הבינה מה שהיא עושה. במילים אחרות, שחוזה המתנה היה אפס מעשה או מה שנוהגים לכנות "לא נעשה דבר" (non est factum). אני מציע לחברי שגם אנו לא נטפל בנושא העושק, מפני שלא זה היה הנימוק לפסק-הדין שקבל את העתירה. אם תישאר בעינה הקביעה של היעדר גמירות-דעת בין כה וכה מתיתר הצורך לדון בטענת העושק."
בפני כב' השופט מ' אילן היו עדויות שהמנוחה לא ידעה עברית והיו עדויות אחרות שהבינה היטב עברית, אך השופט לא סמך עליהן.

כב' השופט מ' אילן סמך דעתו על נימוק נוסף וקבע כי נימוק זה כבד משקל הפועל לטובת המשיבה. על-פי הראיות, "הרוח החיה" שפעלה בעניין, דהיינו עסקת המתנה, הצוואה ויפוי-הכוח היה המערער מס' 2 שלום טובי. המערער 1 העיד שהכיר את עורכת-הדין רק ביום שחתם על התצהיר, ואילו את שכרו של עורך-הדין שילם המערער 2 ובעת עשיית הצוואה היה נוכח אצל עורך-הדין רק המערער 2. בנסיבות אלה היה מתקבל על הדעת שאח זה יבוא להעיד על רצונה ומידת הבנתה של המנוחה ועל יסוד מה נתן הוראות לעורכת-הדין. תשובת המערערים שלא היה מקום להגיש שני תצהירים ולהביא שני עדים אינה תשובה. על-פי ההלכה, מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת הראיה הרלבנטית שהיא בהישג ידו ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. לפיכך קבע כב' השופט מ' אילן כי יש לדחות את הערעור.

ת"א (חי') 1674/95[193] הינו תביעה לפסק-דין הצהרתי להכריז על בטלות חוזה המתנה משנת 1992 ועל בטלות יפוי-הכוח הבלתי-חוזר מתאריך זה, המתייחסים לדירת המנוח מיכאל לם (להלן: המנוח), הנמצאת בעכו (להלן: הדירה).

כמו-כן, התבקש בית-המשפט להכריז על עזבון המנוח כבעלים או כבעל זכות הרישום והחזקה בדירה, ולהורות לרשם המקרקעין לתקן את הרישום בספרי המקרקעין בהתאם. התובע הוא עזבונו של המנוח שנפטר בשנת 1997. התביעה המקורית הוגשה עוד בחייו של המנוח על-ידי המנוח עצמו. לאחר פטירת המנוח ובהסכמת הצדדים, הועמד עזבון המנוח במקומו כחליפו של המנוח.

הרקע לתביעה היא הדירה שהעניק, לכאורה, המנוח לנתבע כמתנה ויפוי-הכוח לביצוע העברת הדירה על-שם הנתבע. באותו יום קרוב לוודאי שבאותו מעמד, עשה המנוח גם צוואה ובה היקנה את הדירה לנתבע (להלן: הצוואה).

הנתבע איננו טוען, לבעלות על הדירה מכוח הצוואה, ובעצם הוא איננו חולק על כך כי המנוח ביטל את הצוואה (ביום 16.1.95 וכן על-פי צוואה נוספת שנערכה ביום 2.10.95). הנתבע טוען שיש לדחות את התביעה כי הוא הבעלים על הדירה מכוח המתנה שהעניק לו המנוח. הזכויות בדירה נרשמו על-שם הנתבע במרשם המקרקעין עוד בשנת 1994.

הדיון בתביעה החל עוד בחייו של המנוח והוא הספיק להעיד בפני כב' השופט ח' פיזם, אך נפטר במהלך המשפט.

טענותיו של התובע כי חתם על המתנה ועל יפוי-הכוח מבלי שידע על מה הוא חותם. עוד טוען התובע, כי הוא הוטעה על-ידי הנתבע או אחיו, להאמין, כי מדובר בהעברת הדירה לבעלות הנתבע לאחר מות התובע ולא לפני כן.

התובע טוען, כי הנתבע ניצל את חולשתו השכלית וחוסר נסיונו ואת העובדה שאיננו יודע לקרוא ולכתוב בשפה העברית, במטרה לנשל את המנוח, עניין, שהוא עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים.

עוד טוען התובע, כי המתנה היא, עסקה בדבר ירושתו של אדם (המנוח) בחייו, ולכן, לפי סעיף 8 לחוק הירושה, איננה ברת-תוקף והיא בטלה. יצויין שעולה מחוזה המתנה כי עיקרה של המתנה תימסר רק לאחר פטירתו של המנוח.

הנתבע טוען, כי יש להתעלם מעדותו של התובע שאפילו הכחיש את חתימתו על תצהירו. עוד טוען הנתבע, כי למעשה כבר הועברה הדירה על שמו ואין אפשרות בשלב זה לחזרה מן המתנה. הנתבע טוען שהתובע הבין את כל ההליכים (המתנה, יפוי-הכוח והצוואה), ויש לדחות את טענותיו כי לא הבין את ההתרחשויות הנ"ל.

נפסק מפי כב' השופט ח' פיזם:

"יאמר מייד, שעצם עשיית המתנה, ביחד עם הצוואה, שהם למעשה תרתי דסתרי מעידים שיתכן שהתובע אכן הוטעה לחשוב שמדובר בצוואה ולא במתנה. זאת ועוד, שוכנעתי מעדותו של התובע, כי הוא איננו שולט בשפה העברית ולא נקבע באף אחד מן המסמכים: הצוואה, יפוי-הכוח והמתנה שהמסמכים הנ"ל תורגמו לתובע לשפה האידיש שהוא שולט בה או לשפה אחרת המוכרת לו. עוד יצויין, כי עורך-דין פתאל שהיה עד לצוואה ואישר את יפוי-הכוח, ויש להניח שגם ידע על המתנה, לא זומן להעיד מטעם הנתבע.
עוד אזכיר, כי עורך-דין שקור הוא אחיו של הנתבע, עובדה התומכת בגרסה, כי בעת עשיית המתנה, הצוואה ויפוי-הכוח, הוא דאג לאינטרסים של אחיו (הנתבע) ולא לתובע.
אינני מאמין ואינני רואה איזה אינטרס היה לתובע להעניק את דירתו לנתבע בחייו של התובע. נכון שרישום הדירה על-שם הנתבע, התבצע עוד בטרם בוטלה המתנה, אך דה פקטו המשיך הנתבע להחזיק בדירה ולהשתמש בה ולהנות ממנה כבשלו. לכן, אינני סבור שחוזה המתנה התבצע באופן שהתובע לא יכול היה לחזור מהמתנה.
5. לשיטה אחרונה: נראה לי, כי המתנה נעשתה עקב ניצול חולשתו של התובע, אי-ידיעת השפה העברית, ומכך שהוא סמך על הנתבע ועורך-דין שקור בלי שהיו בידיו כלים לבדוק את העניין. כמו-כן, שוכנעתי שהנתבע האמין שהמתנה היא צוואה, שהיא בטלה, כי נעשתה בחייו של המנוח במטרה שתבוצע אחרי מותו. לכן נעתר אני לתביעה ואני מכריז על בטלות המתנה המתייחסת לדירה מיום 29.11.92 וכן על בטלות יפוי-הכוח מהמועד הנ"ל באשר לאותה דירה. הדירה תרשם על-שם עזבון המנוח."

4. תוקפו של ייפוי-כוח[194]
ב- ע"א 1395/02[195] נדון ערעור בבית-המשפט העליון לפני כב' השופט א' מצא, כב' השופט א' א' לוי וכב' השופט ס' ג'ובראן על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי:

בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-דין הצהרתי שניתן לבקשת המשיב (האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה וידה בן עזרא ז"ל), כי זכויות חכירה לדורות בדירה ובחנות – אשר נרשמו על-שם המערערת (נסקה לוי) – הינן בבעלותם המשותפת של אחיה המנוח (אברהם) של המערערת ושל אשתו המנוחה (וידה), וכפועל יוצא מכך ציווה על רשם המקרקעין לתקן את רישום הזכויות בדירה ובחנות על שמותיהם של המנוחים (אברהם ווידה ז"ל).

בית-המשפט קבע כי ייפויי-הכוח, שבהם הסמיך המנוח את המערערת להעביר לעצמה את זכויות החכירה בחנות ובדירה, לא היו תקפים, הן ביחס להעברת חלקו שלו בזכויות והן ביחס להעברת זכויות המנוחה, שחתמה על ייפוי-כוח המסמיך את המנוח לבצע בשמה ומטעמה פעולות משפטיות שונות.

מכאן הערעור על פסק-הדין. בית-המשפט העליון, בפסק-דין מפי כב' השופט א' מצא, דחה את הערעור וקבע:

מקום שתוכן ההתחייבות שלמימושה ניתן ייפוי-כוח, אינו נלמד מייפוי-הכוח גופו, רואים את ייפוי-הכוח אך כמכשיר למימושה של עסקה, שדבר קיומה ומהותה טעונים הוכחה. בייפוי-הכוח הכללי, שבו הסמיכה המנוחה את המנוח, לא הוזכרו כלל זכויותיה של המנוחה בדירה ובחנות ולא נכללה בו הסמכה מפורשת למנוח, להעביר לעצמו או למערערת, זכויות אלו. ממילא לא פורטו בייפוי-הכוח רכיבי ההסכמה שבלעדיהם אין ייפוי-הכוח ראוי להיחשב כהתחייבות בכתב לעשיית עסקה במקרקעין, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, או כהתחייבות בכתב להעניק מתנה, לפי סעיף 5 לחוק המתנה.

ככלל, מוטל על בית-המשפט לפסוק במחלוקת שבין הצדדים, כפי שהללו הציגוה בטענותיהם לפניו. ואך כצעד חריג – שבידו לנקוט כאשר דרישות הצדק מחייבות זאת – רשאי בית-המשפט לחרוג ממידתו הרגילה ולהאיר את עיני הצדדים בדבר טענה משפטית שאיש מהם לא עורר.

בנסיבות העניין רשאי היה בית-המשפט המחוזי לעורר מיוזמתו את שאלת קיומה של עסקה, שייפוי-הכוח עליו חתמה המנוחה נועד לאפשר את מימושה. בהיעדר ראיה כי בין המנוחים נקשרה עסקה, שבגדרה התחייבה המנוחה להעביר למנוח את זכויותיה בדירה ובחנות, המנוח לא היה רשאי להשתמש בייפוי-הכוח לביצוע פעולה כלשהי בזכויותיה של המנוחה; לא כל שכן שלא היה רשאי להשתמש בייפוי-הכוח לעשיית פעולת שליחות לטובת עצמו, המנוגדת להוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965.

כמו-כן, ייפויי-הכוח, שבהם הסמיך המנוח את המערערת להעביר לעצמה את זכויות החכירה בחנות ובדירה, לא היו תקפים גם ביחס להעברת חלקו שלו בזכויות אלו. עורכת-הדין לפניה חתם המנוח על ייפויי-הכוח אימתה את חתימותיו עליהם מבלי שהוצגה לפניה תעודת רופא כמצוות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977. על-כן, לפי סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, ייפויי-הכוח אינם ברי-תוקף. כמו-כן, המערערת לא הוכיחה את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם על ייפויי-הכוח.

בית-המשפט הביע דעתו כי אין לשלול מצבים שבהם די יהיה בגריעת כושרו המנטאלי של השולח – הגם שלא הוכרז כפסול-דין, ואף לא התבקשה הכרזתו כאמור – כדי להביא לפקיעת תוקפה של השליחות לפי סעיף 14(א) לחוק השליחות.

5. משק חקלאי
ב- ת"א (נצ') 1202/01[196] נדונה תביעה לפני כב' השופטת ד"ר נ' אפל-דורון למתן פסק-דין הצהרתי כי התובע ולא הנתבעת הינו בן ממשיך במשק של הוריו המנוחים במושב עמקא.

האב והאם הלכו לעולמם (להלן: המנוחים) והם היו בני רשות במשק במושב עמקא. בשנת 1986 חתמו ההורים המנוחים על טופס הצהרה והתחייבות המתיישבים שאושר על-ידי המושב, הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל, בו הצהירו על בנם אברהם ז"ל ואשתו (הנתבעת) כבנים ממשיכים.

בשנת 1995 בנם של המנוחים, אברהם, בעלה של הנתבעת הלך לעולמו. התובע, ציון חסן, בן נוסף של המנוחים, טוען כי בשנת 1995 חתמו ההורים המנוחים על צוואות בהם הורישו לתובע את רכושם לרבות את זכויותיהם במשק וכי צוואה זו גוברת על כל התחייבות קודמת.

בנוסף לכך, חתם האב המנוח בשנת 1997 על תצהיר בו ביטל את מעמדה של הנתבעת כבת ממשיכה ומינה את התובע כבן ממשיך במקומה. בתצהיר ציין כי לאחר שבנו אברהם נפטר וכלתו הנתבעת נישאה בשנית עם מישהו אחר, הוא רואה כממשיך הנחלה את בנו ציון בלבד. התצהיר נמסר למושב אך המושב לא טיפל בו.

התובע טוען כי יש לראות בו בן ממשיך ולא בנתבעת וזאת מפני:

– ההתחייבות משנת 1986 בטלה בהיותה נוגדת לסעיף 8 לחוק הירושה.
– ההתחייבות בטלה לאור צוואת ההורים המנוחים משנת 1995 ולאור הצהרת ביטול האב משנת 1997.
הנתבעת טוענת כי גם עם פטירתו של בעלה, אברהם ז"ל, היא ממשיכה בזכאותה למעמד של בן ממשיך וזאת, בין היתר, מכוח סעיף 20(ה)1 לחוזה המשולש עליו חתומים הסוכנות היהודית, מינהל מקרקעי ישראל ומושב עמקא משנת 1993. ולשונו:

"במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב ביישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת זוג שנותר בחיים באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר, יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על-ידי ההורים ושאושר על-ידי המיישבת (הסוכנות)."
כב' השופטת ד"ר נ' אפל-דורון הגיעה למסקנה כי התחייבות ההורים המנוחים מ- 17.9.86 לא בוטלה על-ידי צוואתם מ- 1995, ולכן יש לבחון האם בוטלה על-ידי תצהיר הביטול של ההורה המנוח מ- 29.6.97. וכדבריה:

"ההתחייבות עליה חתמו ההורים המנוחים כאשר מינו את הנתבעת ובעלה המנוח כבנים ממשיכים הינה "בלתי-חוזרת", ביטוי שצויין לפחות שלוש פעמים באותה התחייבות: 'הצהרה והתחייבות זו הינם בלתי-חוזרים בהיות זכויות הבן הממשיך הנ"ל תלויות בו'.
כדי לבטל התחייבות בלתי-חוזרת יש צורך בהסכמת המקבל. אני למדה שגם במושב ובסוכנות סברו כך. טופס מס' 35 (נספח י' לסיכומי הנתבעת שכותרתו 'כתב ביטול בן ממשיך' מציין כי יש צורך בהסכמה לביטול קביעה קודמת מטעם הבנים הממשיכים שכך נקבעו. הסכמה כזו לא ניתנה ולא רק שהיא לא ניתנה אלא שהמוסדות לא אישרו את הביטול. יש לציין שהתצהיר לביטול הנתבעת כבן ממשיך נחתם על-ידי האב המנוח ב- 29.6.97 בעוד האב נפטר רק בנובמבר 2000. כלומר, מאז פטירת הבן במרץ 1995 היו להורים המנוחים מספר שנים לא קטן על-מנת לטפל כדת וכדין בהליך הביטול וכדי להשיג את האישורים הדרושים כדי לבטל את ההתחייבות מ- 23.5.86 של הנתבעת ובנם המנוח כבן ממשיך. כיוון שלא עשו כן (שניהם שכן רק האב המנוח חתם על התצהיר), בין משום שהיססו ובין משום שהתרשלו, התוצאה היא כי ההתחייבות מ- 23.5.86 לא בוטלה.
6. זאת ועוד – נשאלת השאלה: האם יכלו ההורים המנוחים לחזור בהם מהרישיון שניתן לנתבעת ובעלה המנוח באופן חד-צדדי? ההלכה היא כי בתי-המשפט מונעים סילוקו של בעל הרישיון כאשר הסכם הרישיון נותן לו זכות להשתמש בקרקע ללא הגבלת זמן והצדק דורש את קיום החוזה בעין כאשר מסתבר שבעל הרישיון השקיע מכספו סכומים נכבדים, הסתמך על מתן רישיון לצמיתות בידיעתו ובעידודו של הנותן והתגורר בנכס שנים רבות. (ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ', פ"ד מו(5) 197). בענייננו חלפו 10 שנים מיום החתימה על ההתחייבות בשנת 1986. הנתבעת בנתה במשק את ביתה, לקחה הלוואות כדי לממן בניה זו וביססה את חייה בהסתמך על ההתחייבות שהיא ובעלה המנוח יהיו בנים ממשיכים.
במקרה שבפנינו, אין מדובר בסכסוך שנוצר בין בעלי הרשות לבין הבנים הממשיכים. עילת הביטול היחידה הינה מותו של הבן המנוח ונישואיה של הנתבעת. כאשר גם המנוח מציין בתצהירו מיום 29.6.97 שאיננו מתכוון לפגוע בזכויות המגורים של הנתבעת בנחלה.
7. מן הראוי לציין כי נפסק שניתן ללמוד על זכותו של בן ממשיך גם מההתנהגות ומההתכתבויות לאורך השנים ואין צורך במסמך מפורש. כך הוחלט ב- ת"א 1463/91 אורידה עזרא ואח' נ' ציון עזרא ואח' (ניתן ביום 29.1.98) על-ידי השופט קלינג שם נאמר:
בסעיף 5 נקבע:
'הנתבע הוכר כבן ממשיך בחייו של האב המנוח, ובשורה של מסמכים שהוגשו נקבע מעמדו כבן ממשיך. די לחזור ולהתייחס למכתבו של המושב... בין אם האם נתנה את הסכמתה המפורשת לכך, ובין אם לאו, אין ספק שבחיי האב לא מחתה על הקניית המעמד האמור, ואף לא התנגדה למגורי הנתבעת ביחידה.'
בסעיף 6 נקבע:
'כפי שכבר נאמר נהגו המושב, המנהל והסוכנות בנתבע כבן ממשיך, יתר-על-כן גם הוריו, שבהסכמתם המפורשת או מכללא הוקמה היחידה השניה למגורי הנתבע, ראו בו בן ממשיך...'
בסעיף 7 נקבע:
'התובעים ויתרו בהתנהגותם במשך שנים על עמידה על דרישת הכתב... ובהתנהגותם הכירו במעמד של נתבע מס' 1.'
8. כאמור, ההתחייבות איננה כפופה להוראות סעיף 8 לחוק הירושה בהיותה זכות שימוש אישית שאיננה חלק מעזבון המתיישב, אולם זוהי זכות בעלת עבירות מוגבלת לבן ממשיך בכפוף להסכמת הסוכנות. נשאלת השאלה איזה פעולה משפטית ביצעו ההורים המנוחים כאשר חתמו על ההתחייבות בה קבעו באופן בלתי-חוזר את הנתבעת ובנם המנוח כבנים ממשיכים?
9. לדעתי, ניתן לראות את פעולת ההורים לקביעת המנוח אברהם חסן והנתבעת כבנים ממשיכים במשק בבחינת מתנה בחיים כמשמעותה בחוק המתנה, התשכ"ח-1968?
קיימות שתי דרכים להגדרת המתנה: האחת שמדובר במתנה שהושלמה ולכן לא ניתן לחזור ממנה והשניה שמדובר במתנה שטרם הושלמה ואז יש לבדוק האם קיימות נסיבות לפיהן על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה אין נותן המתנה רשאי לחזור בו ממנה?
10. האם מדובר במתנה שהושלמה? ב- ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4) 385, נקבע כי לאחר שנחתמו על-ידי ההורים המנוחים ברי הרשות ההצהרה וההתחייבות הבלתי-חוזרים ואושרו על-ידי הסוכנות והמינהל, די בכך כדי להשלים את המתנה ולא ניתן לחזור ממנה. כך נאמר בפסק-הדין: 'לשם השלמת המתנה מצד נותן המתנה, די בעצם מתן אישור מצד אדם שלישי ... במילים אחרות, מבחינתו של נותן המתנה הסתיימה הקניית הנכס עם מתן האישור העקרוני מאדם שלישי, כך שאין עוד רשות לנותן המתנה לחזור בו מן המתנה'. 'זאת ועוד אחרת. יש רגליים לסברה כי דבר המתנה שניתן לבן ממשיך מצד הוריו, הוא הזכות לקבל מן המושב מעמד מסויים באגודה ובמשק. נמצא כי מסירת מסמך לידו, המזכה אותו לקבל את הזכות מצד שלישי, היא דרך של הקניה במובן סעיף 6 לחוק המתנה. המסמכים, הכוללים בתוכם הצהרות של ההורים בפני ועד המושב... הם המזכים אותו לקבל את הזכות כבן ממשיך. כלומר במתן המסמכים האלה הסתיים תפקידם של הורים לשם קבלת הזכות על-ידי בנם. התוצאה היא כי בכך נסתיימה הקניית המתנה מצד נותני המתנה, כך שאין להם עוד רשות לחזור בהם מן המתנה'.
11. ב- ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 191 נקבע בנסיבות דומות כי כיוון שלמנוחים היו זכויות של "בר רשות" בנחלה, הרי:
'שאין בידם להעבירם בלא הסכמת המנהל... אולם כשניתנה הסכמה אשר כזאת, העברת הרישיון היא מיידית (שהרי אין זכויות המושב והמתיישבים רשומות בלשכת רישום המקרקעין) ודי במסירת המסמך לידי מקבל המתנה המזכה אותו לקבלה (סעיף 6 לחוק המתנה וראה ע"א 641/83).'
12. מעמדה של הנתבעת ובעלה המנוח כבנים ממשיכים הוכר ואושר על-ידי מוסדות האגודה, הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל. מדובר בהצהרה והתחייבות בהם נאמר במפורש כי הינם בלתי-חוזרים. כיוון שכך, הרי שמדובר במתנה שהושלמה ולא בהתחייבות ליתן מתנה, ולכן לא ניתן לחזור ממתנה זו.
13. לחילופין גם אם המדובר בהתחייבות ההורים המנוחים לתת מתנה הרי שהנתבעת ובעלה המנוח שינו את מצבם לרעה בהסתמך על ההתחייבות משנת 1986 ולכן גם מסיבה זו לא ניתן לחזור ממנה. במשך השנים שלאחר החתימה על ההתחייבות לפיה הנתבעת ובעלה המנוח הינם בנים ממשיכים, חתמו ההורים המנוחים על מסמכים שונים שהיה בהם ביצוע בפועל של תוכן ההתחייבות. כך: ביום 4.8.91 חתמו ההורים המנוחים על "תוכנית בניה" המופנית לסוכנות היהודית לפיה הם מבקשים תוספת בניה לבן הממשיך.
ביום 10.8.92 חתמו ההורים המנוחים על בקשה לסוכנות לאשר להם קבלת משכנתה בסכום של 120,000 ש"ח עבור בניית בית לבן הממשיך. עד לפטירת ההורים המנוחים, נהנו הנתבעת ובעלה המנוח מכל הזכויות הנלוות למעמד הבנים הממשיכים, לרבות הזכות לבנות באישור המינהל את ביתם בנחלה, הזכות לעבד את הנחלה והזכות להתקבל כחברים באגודה. הנתבעת הינה חברת אגודה. אין להתעלם מכך שהנתבעת ובעלה המנוח בנו בנחלה את בית מגוריהם לאחר שהוציאו אישורי בניה ולקחו משכנתה למימונה והכל בתמיכת ההורים המנוחים ותוך שהם חותמים על כל מסמך שנדרש מהם. הבניה אושרה על-ידי כל הגורמים (סוכנות, מינהל ובנק) רק בשל היותם בנים ממשיכים ובעקבות כך.
14. מן הראוי לצין כי המושג "בן ממשיך" הוא יציר תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973, תקנה 3א מגדירה "בן ממשיך" כבן... המחזיק בעצמו או יחד עם הוריו מכוח הסכם עם הוריו או מכוח התחייבות בלתי-חוזרת בכתב של הוריו ... במשק חקלאי.
התקנות קובעות בהמשך כי "בן ממשיך" כהגדרתו הכשיר לחברות על-פי תקנון האגודה, יגיש בקשה להתקבל כחבר אגודה... בענייננו הנתבעת ובעלה המנוח התקבלו כחברי אגודה ופעלו ופועלים כחברי אגודה לכל דבר ועניין ויש בכך כדי לחזק את שנאמר בכתב ההתחייבות והוא 'שהמדובר הוא בהתחייבות בלתי-חוזרת בהיות זכויות הבן הממשיך תלויות בו'.
לשונו המפורשת של החוק מאפשרת הקניית זכות של "בן ממשיך" מכוח התחייבות בלתי-חוזרת.
15. הנתבעת ובעלה המנוח נהגו כבנים ממשיכים, הסתמכו על הצהרה בלתי-חוזרת זו והשקיעו במשק ממיטב זמנם כספם ומרצם, בתמיכה ובעידוד של ההורים המנוחים לאורך השנים. לפיכך, יש לראות את המתנה שקיבלו כמתנה שהשתכללה ואיננה ניתנת לביטול.
16. אם ההתחייבות לא בוטלה על-ידי הצוואה ועל-ידי התצהיר והיא קיימת, האם יש לתובע זכות פיצויים? כיוון שהמשק איננו חלק מהעזבון הרי שכל הזכויות בנחלה עוברות במקרה של פטירת חבר באגודה לבן הממשיך על-פי סעיף 20ה' לחוזה המשולש שנקבע על-ידי המיישבת. הבן הממשיך נקבע בשנת 1986 להיות הבן המנוח אברהם ואשתו הנתבעת. כיוון שהבן איננו הרי עם פטירת שני ההורים הופכת הנתבעת להיות בן ממשיך יחידה. לפיכך, התביעה נדחית."

[188] ע"א 3727/99 אוניברסיטת בן גוריון נ' עורך-דין דן בן בסט, תק-על 2002(2) 104 (2001, 2002).
[189] ע"א 2215/00 דני ג'ורי נ' דייזי דנגור, פ"ד נו(3) 932 (2001, 2002).
[190] ע"א 2531/99 ג'ורי נ' דנגור ואח', פדאור 02(2) 464 (2002).
[191] עוד בעניין ראה: ע"א 5997/92 דוד מלק נ' מנהל עזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, תק-על 97(3) 594 (1997); ת"א (ביש"א) 177/04 מלכה גליק ואח' נ' שלמה חדד, תק-של 2006(1) 5892 (2006); עז' (ת"א-יפו) עזבון המנוחה א' א' ז"ל נ' א.י. ואח', תק-מש 2006(1) 39 (2006); עז' (ת"א-יפו) 1032/98 שמידוב אירית ואח' נ' אשכנזי נעמי ואח', תק-מש 2005
(1) 494 (2005); תמ"ש (ת"א) 19650/97 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2000
(4) 17 (2005).
[192] ע"א 1087/96 טובי יוסף נ' יהוד שושנה, תק-על 99(1) 659 (1999).
[193] ת"א (חי') 1674/95 עזבון מיכאל לם ז"ל נ' שקור סלים, תק-מח 97(4) 271 (1997).
[194] עוד בעניין זה ראה: ת"א (ת"א-יפו) 2223/98 עבדול קאדר מוחמד סאלח מנסור ואח' נ' זיאד מוחמד מנסור ואח', תק-מח 2005(2) 5522, 5535
(2005); ה"פ (נצ') 206/02 ווירינה קנאזע ואח' נ' פרופ' ג'ורג' קנאזע, תק-מח 2004(2) 520 (2004).
[195] ע"א 1395/02 נסקה לוי נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה, פ"ד נט(5) 49 (2005).
[196] ת"א (נצ') 1202/01 ציון חסן נ' דינה חסן ו- 2 אח', תק-מח 2003(1) 2933, 2938 (2003).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חוק המתנה וחוק הירושה