botox

הוצאת שיק ללא כיסוי בראי חוק העונשין

1. כללי
סעיף 432 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") קובע כדלקמן:

"432. הוצאת שיק ללא כיסוי (תיקון התש"ם)
(א) המוציא שיק שמשך והוא יודע שאין חובה על הבנקאי לפרוע את השיק מן התאריך הנקוב בו עד 30 יום לאחריו, או אין לו יסוד סביר להניח שיש חובה כאמור על הבנקאי, והשיק הוצג לפירעון תוך התקופה האמורה וחולל, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61 או פי ארבעה מהסכום הנקוב בשיק, לפי הסכום הגדול יותר.
(ב) בשיק שלא נקוב בו תאריך, יראו לעניין סעיף זה כאילו נקוב בו יום ההוצאה.
(ג) הוצג שיק לפירעון תוך התקופה האמורה בסעיף-קטן (א) וחולל, והמוציא לא פרעו תוך עשרה ימים מיום שדרש זאת האוחז ממנו, חזקה שהוציא את השיק בידיעה או באין לו יסוד סביר להנחה כאמור בסעיף-קטן (א), ועליו הראיה לסתור."

כפי שנראה להלן, מספר יסוד לעבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי. על-כן, בפרק זה נסקור את הדין והפסיקה אשר להוצאת שיק ללא כיסוי.
2. היסוד העובדתי
היסוד העובדתי שבעבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי, כולל שלושה רכיבים:

היסוד הראשון, התנהגותי (המעשה), קרי משיכת שיק והוצאתו. ב- ת"פ (שלום ת"א) 8419/99 {מדינת ישראל נ' תשלובת דיויס בע"מ, תק-של 2003(4), 19929, 19932 (2003)} קבע כב' השופט פלד מרדכי כי היסוד הפיזי מתקיים שכן הנאשמים משכו שיקים על-סך 110,000 ש"ח בעת שיתרת חובם בבנק עמדה בסמוך לכך על כ- 124,000 ש"ח ומסגרת האשראי המאושרת להם עמדה על 25,000 ש"ח.

לכן:

"במצב דברים זה, הנאשמים השליכו את יהבם על כך שהבנק ימשיך ויכבד שיקים שמסרו, כאשר מצב החברה היה קשה עד כדי כך, שבשנת 95 לא משכו משכורות מהחברה וכל זאת שאין בנמצא כל הסכם כתוב בעניין חריגה כה משמעותית ממסגרת האשראי המוסכמת - תחושתם של הנאשמים כי גם במצב דברים זה, יכובדו השיקים שנמשכו והוצאו, אינה יכולה לעמוד לצידם לצורך הטענה כי היה להם יסוד סביר להניח כי היתה על הבנקאי חובה לכבד את השיקים, נשוא הסדרה השניה שמסרו, על-סך 110,000 ש"ח."

היסוד השני, נסיבתי:

"שאין חובה על הבנקאי לפרוע את השיק מן התאריך הנקוב בו עד 30 יום לאחריו, והשיק הוצג לפירעון תוך התקופה האמורה."
מכאן החובה להציג את השיק בתוך 30 ימים מן התאריך הנקוב בו אחרת לא יהיה כל מנוס מלזכות את הנאשם. כך, לדוגמה, ב- ת"פ (שלום ת"א) 8817/04 {מדינת ישראל נ' חיו יגאל, תק-של 2006(1), 12004, 12005 (2006)} קבעה כב' השופטת כוחן חיותה כי אין כל צל של ספק, כי ביום משיכת השיק, חשבונו של הנאשם היה סגור ועל-כן לא היה לו יסוד להאמין שהשיק יכובד. יחד-עם-זאת, "בענייננו, השיק נמשך ביום 01.2.01 והוצג בבנק לפירעון ביום 12.03.01, משמע, בחלוף 30 יום מיום המשיכה. חרף העובדה שהנאשם משך שיקים ללא כיסוי, התביעה לא נתנה דעתה לכך, כי לא ניתן להעמידו לדין בעבירה זו, נוכח הסייג האמור בסעיף הנ"ל. מטעם זה, הגם שהנאשם פעל בחוסר יושר, אין מנוס מזיכוי הנאשם בעבירה זו".

כאשר עסקינן בהוצאת שיק ללא תאריך, קובע סעיף 432(ב) לחוק העונשין כי:

"בשיק שלא נקוב בו תאריך, יראו לעניין סעיף זה כאילו נקוב בו יום ההוצאה."

כלומר:

"כאילו נקוב בו יום סיחורו למחזיק בו (אשר קיבלו ללא מועד)."
{י' קדמי על הדין בפלילים, חלק שני (מהדורת תשנ"ו), 963}

היסוד השלישי, תוצאתי, חילול השיק.

3. היסוד הנפשי
סעיף 20 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כדלקמן:

"20. מחשבה פלילית (תיקון התשנ"ד)
(א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות גם אחת מאלה:
(1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;
(2) פזיזות שבאחת מאלה:
(א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;
(ב) קלות-דעת - בנטילת סיכון בלתי-סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.
(ב) לעניין כוונה, ראיה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן.
(ג) לעניין סעיף זה:
(1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;
(2) אין נפקא מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות."

היסוד הנפשי שבעבירה הוא מחשבה פלילית, כפי שזו מוגדרת בסעיף 20 לחוק העונשין, ליסודותיה העובדתיים של העבירה. לעניין הנסיבה "שאין חובה על הבנקאי לפרוע את השיק מן התאריך הנקוב בו עד 30 יום לאחריו" (סעיף 432 לחוק העונשין), די ביסוד נפשי של רשלנות.

זאת ועוד. לעניין היסוד הנפשי, חזקה היא בדין, הניתנת לסתירה כי אם הוצג השיק לפירעון ביום הנקוב לפירעונו או עד 30 יום לאחריו וחולל, והמוציא לא פרעו תוך 10 ימים מיום שדרש זאת האוחז ממנו, הרי הוא הוציא את השיק בידיעה או באין לו יסוד סביר להנחה שיש חובה על הבנקאי לפרוע את השיק מן התאריך הנקוב בו עד 30 יום לאחריו.

ב- ת"פ (שלום צפ') 244/99 {מדינת ישראל נ' דרשן דוד, תק-של 2002(3), 1276, 1301 (2002)} קבע כב' השופט שכיב סרחאן כי התביעה הצליחה להוכיח את היסוד הנפשי במקרה דנן. למסקנה זו הגיע כב' השופט לאחר שקבע כי הנאשם ידע, בזמן הוצאת השיקים שנמסרו לספקים השונים, כי אין כיסוי להם בחשבון הבנק של העמותה; הנאשם עצמו הודה כי לא אמר לספקים שהשיקים יפרעו; בתקופה הרלוונטית, היה לנאשם מוניטין של אדם נוכל גדול; בחשבון העמותה הופקד סך של 1,150 ש"ח ובתוך שתקופה קצרה הוציא הנאשם מספר רב של שיקים בסכומים עצומים בסך כולל של כ- 600,000 ש"ח; הנאשם לא פרע את השיקים שחוללו, במועד הקבוע בסעיף 432(ג) לחוק העונשין, כפי שנדרש על-ידי הספקים, אוחזי השיקים; הנאשם לא סתר את החזקה שבדין הקבועה בסעיף 432(ג) לחוק העונשין.

ב- ת"פ (שלום ת"א) 1196/03 {מדינת ישראל נ' רון זבולון, תק-של 2005(4), 19218, 19228 (2005)} קבע כב' השופט חנן אפרתי כי:

"משלא סתר הנאשם את החזקה, חזקה היא כי הוציא את השיק בידיעה שאין לו כיסוי."

י' קדמי כותב בספרו {על הדין בפלילים, חלק שני (מהדורת תשנ"ו), 963}, כי "יודע", משמעו ידיעה ממשית, שמבחנה הוא סובייקטיבי. אשר ל-"אין לו יסוד סביר להניח", משמעו, היעדר יסוד סביר, על-פי אמת-מידה אובייקטיבית להנחה, קרי, ל- "אמונה" בדבר קיומה של חובה מצד הבנקאי לפרוע את השיק.

כלומר, אין כל צורך בהוכחת "ידיעה" ממש לעניין זה ודי בהיעדר יסוד סביר להנחה שהבנקאי חייב לפרוע את השיק. חלופה זו, לדעת י' קדמי, מחמירה עם הנאשם בכך, שאין די בהשמטת הבסיס מתחת לקיומה של "ידיעה" שמבחנה סובייקטיבי, ועליו להשמיט את הבסיס גם מתחת להיעדרה של הנחה סבירה, שמבחנה סובייקטיבי ואובייקטיבי גם יחד. "אמונה" בקיומה של חובה מצד הבנקאי לפרוע את השיק צריך שתהיה גם כנה וגם סבירה {י' קדמי על הדין בפלילים, חלק שני (מהדורת תשנ"ו), 963}.

4. החזקה הקבועה בסעיף 432(ג) לחוק העונשין
סעיף 432(ג) לחוק העונשין קובע מפורשות כי על אוחז השיק ליתן הודעה למושך השיק וליתן למושך הזדמנות, בת 10 ימים, לפרוע את השיק שחולל, אחרת תקום החזקה לפיה, המושך הוציא שיק בידיעה או באין לו יסוד סביר להנחה כאמור בסעיף 432(א) לחוק העונשין.

במקרה ותדפיס הבנק של נאשם מראה על תופעה נשנית וחוזרת של החזרת שיקים בחשבון, אזי סיטואציה שכזו מקימה את החזקה הקבועה בסעיף 432(ג) לחוק העונשין המעבירה את נטל הראיה לכתפי הנאשם {ת"פ (שלום ק"ג) 330/01 מדינת ישראל נ' שממה אורי, תק-של 2002(1), 16885, 16886 (2002)}.

אנו סבורים כי כדי שהחזקה הקבועה בסעיף 432(ג) לחוק העונשין תקום, על המאשימה להוכיח לבית-המשפט כי נשלחה למושך השיק/הנאשם הודעה לפיה ניתנת לו הזדמנות לפרוע את השיק תוך 10 ימים, ורק אז, אם לא פרע הנאשם את השיק, תקום החזקה כאמור.

על נאשם, בבואו לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 432(ג) לחוק העונשין, לעמוד במבחן מאזן ההסתברויות ולהוכיח לבית-המשפט כי במועדים לכתב האישום לא ידע כי אין חובה על בנקאי לכבד את השיקים. ובמילים אחרות, "אין הנאשם יוצא ידי חובת סתירתה של חזקה שבחוק, אלא אם הוכיח גרסתו ברמה של עמידה במאזן ההסתברויות" {י' קדמי על הדין בפלילים, חלק שני (מהדורת תשנ"ו), 963; ת"פ (מחוזי חי') 355/99 מדינת ישראל נ' אגא חמיד, תק-מח 2003(3), 16883 (2003)}.

ב- ת"פ (שלום ק"ג) 472/00 {מדינת ישראל נ' מנשה רונן, תק-של 2001(2), 10775 (2001)} קבע כב' השופט אבי זמיר כי:

"התמונה הבלתי-נמנעת המצטיירת בפניי היא כי הנאשם ידע או לפחות היה צריך לדעת כי השיקים לא יכובדו, או לחלופין, לא היתה לו כל סיבה סבירה להניח כי השיקים כן יכובדו."

זאת ועוד:

"הנאשם לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו מכוח החזקה הקבועה בסעיף 432(ג) ולהוכיח על-פי מאזן ההסתברויות, כי לא ידע במועדים הישימים לאישומים, שאין חובה על הבנקאי לכבד את השיקים הנדונים כאן."

ב- ע"פ (מחוזי חי') 1022/99 {לסטריג'ר מישל נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(1), 28294, 28297 (2000)} נפסק מפי כב' השופט ש' ברלינר:

"7. באשר לכוונה הפלילית
עד היום לא נפרע השיק. בכך קמה נגד המערער החזקה שבסעיף 432(ג) לחוק ועל המערער הראיה לסתור. כב' השופטת חוזה לא התבססה על החזקה האמורה, וקבעה כי:

'הוכח על-ידי התביעה, באורח פוזיטיבי ומבלי שיש כלל מקום לעשות שימוש בקביעות הסעיף 432(ג) לחוק העונשין לעניין ה-"חזקה", כי בעת משיכת השיק והוצאתו - ידע הנאשם כי אין חובה על הבנקאי לפורעו.'

קביעה זו מבוססת על חומר הראיות שהיה בפניה, שכלל את דפי החשבון נ/6 ומסמכי הבנק ת/4, עדותו של עובד הבנק מר מרדכי מלמד, והמסמך נ/10 המראה כי מסגרת האשראי המאושר לחברה עמד על סכום של 330,000 ש"ח.

ביום הוצאת השיק 06.03.95 עמד חשבון החברה ביתרת חובה של 334,383 ש"ח.

יתרה זו הלכה וגדלה בימים שלאחר-מכן, ובמועד פירעון השיק 21.03.95 היתה יתרת החובה 340,112 ש"ח. במצב דברים זה, ברור שבמועד משיכת השיק לא היתה חובה על הבנקאי לפרוע אותו. כך גם לגבי כל התקופה שלאחר-מכן, ולפיכך אין זה אפשרי לקבל טענה מצד המערער כאילו היה לו יסוד סביר להניח שהשיק ייפרע. יסוד זה צריך להתבסס על 'אמת-מידה אובייקטיבית... (ו)די לעניין ההרשעה לפיה בהיעדר יסוד סביר להנחה שהבנקאי חייב לפרוע את השיק, ואין צורך בהוכחת "ידיעה" ממש לעניין זה' (קדמי על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 484-483).

לכל היותר היתה במערער תקווה שהשיק ייפרע, אך בכך לא די. מה גם, שקשה לשער קיומה של תקווה כזו מצידו, לאחר שטען כי השיק ניתן לביטחון ולא לשם פירעון, גרסא שנשללה בצדק על-ידי כב' השופטת חוזה."

5. שיק לביטחון
בשנת 1980 (תש"ם), תוקן חוק העונשין ובעקבותיו תוקנה העבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי כפי שהיא מנוסחת כיום.

מניסוחו החדש של החוק עולה כי שונתה לחלוטין תפיסת המחוקק, באשר לשיקים דחויים. בעוד שלפי הגישה הקודמת, לא היתה זו טענת הגנה אם הנושה הציג שיק לפירעון לפני התאריך הנקוב בו, ולא היה לו כיסוי, הרי שלפי התיקון מתש"ם, ניתן להציג שיק לצורך פירעון רק במועד הנקוב בו או לאחריו ואין מושך השיק מסתכן בהרשעה פלילית באם השיק מוצד לפירעון בטרם המועד הנקוב בשיק.

על-פי התיקון מתש"ם נוצרה התאמה בין המשפט הפלילי למשפט האזרחי. הסכם בין הצדדים, לפירעון מאוחר של שיק, אינו מסכן את מושך השיק, בהסתבכות פלילית. וכך באו הדברים לידי ביטוי בהצעת החוק מ- 01.08.79 {ה"ח התשל"ט, 272}:

"סעיף 73א לפקודת השטרות בא למנוע את הציבור מלהוציא שיקים מאוחרים. הוא קובע ששיק שהוצא לפני היום הרשום בו כתאריך השיק, יהיה בר-פירעון עם הוצאתו, ויראו את תאריך יום ההוצאה כתאריך השיק. אף-על-פי-כן, בחיי המעשה מקובל ונפוץ השיק המאוחר עקב דרישת הצדדים. מקבל האשראי מעוניין לפרוע את חובו בעתיד, ולא לפני מועד זה, באמצעות חשבון הבנק שלו, ולהימנע מהוצאות לוואי כגון מס בולים. נותן האשראי, מצידו, מעוניין שתהיה לו זכות לגבות את החוב במועד פירעונו, באמצעות בנק, ושיהיה לו בסיס לקבלת האשראי.

בית-המשפט הכיר ברצון הצדדים במישור האזרחי, ונתן תוקף להסכם שבין הצדדים שלא להציג את השיק לפני הגיע המועד הנקוב בו כתאריכו (ע"א 397/68 וייס נ' יצחק ג'ורג', פ"ד כג(1), 402 (1969); ע"א 417/74 מנהל מס שבח מקרקעין נ' פאליי, פ"ד כט(1), 681, 689 (1975)). לעומת זאת במישור הפלילי הטיל בית-המשפט סנקציה פלילית על אותו מושך, אם ביום ההצגה לפירעון, גם אם היה אותו יום לפני התאריך הנקוב בשיק, לא היה למושך כיסוי לשיק וזאת בלי שים-לב לכוונת הצדדים שהשיק ייפרע בתאריך מאוחר, שעליו הסכימו (המ' 290/74 חברת בדי אילה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 579, 805 (1974); ע"פ 356/74 ש' מנוף נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2), 842 (1974); ע"פ 208/65 פירסט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3), 645 (1965); ע"פ 108/66 אגודה שיתופית דן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4), 253 (1966); ע"פ 551/77 למדן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 542 (1978)). כתוצאה מחוסר התיאום המתואר לוקח נותן השיק המאוחר על עצמו סיכון שהנושה יציגו לפירעון לפני התאריך הנקוב בו, או שיסב את השיק, והמסב יציגו לפירעון לפני מועדו.

בדיקת הנושא מבחינת המדיניות המוניטרית הראתה שהשיק המאוחר הוא מכשיר כספי מקובל שאין בצידו תופעות שליליות מיוחדות. כדי להתאים את המצב החוקי למצב הכלכלי, מוצע לקבוע ששיק שתאריכו מאוחר ניתן להצגה לצורך פירעון רק בתאריך הנקוב.

שינוי הגישה בדיני השטרות לעניין השיק המאוחר מחייב התייחסות שונה גם במישור הפלילי, בהתאמת העבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי למהותו של שיק מאוחר. התאמה זו מוצאת ביטויה העיקרי בקביעה שהתאריך הקובע לעניין היעדר כיסוי בשיק מאוחר הוא לאו דווקא מועד הוצאתו של השיק, אלא המועד שנקבע כמועד הפירעון. בכך תימנע תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, שלפיה מי שנתן שיק מאוחר בידיעה שבתאריך המוסכם לא יהיה לו כיסוי לא עבר עבירה אם בזמן הוצאת השיק - מועד שאינו רלוונטי לכוונת הצדדים - היה לו כיסוי, בעוד שמי שמשך שיק מאוחר בידיעה שאין לו כיסוי בזמן המשיכה - והרי זו הסיבה להוצאת השיק כשיק מאוחר - אך בידיעה שיהיה לו כיסוי בתאריך שנועד לפירעון, עבר עבירה."
כלומר, אנו רואים כי התיקון דלעיל הסדיר את נושא השיקים הדחויים, אך לא שינה, ככל הנראה, את ההלכה לגבי שיק המופקד לביטחון. שיק ביטחון אינו אלא שיק דחוי, שמושכו מקווה כי לא יהא צורך בהפקדתו, שכן עד למועד הנקוב בו והמוסכם בין הצדדים, יפרע החוב בדרך אחרת, או שיבוצע, על-ידי מושך השיק, חיוב אחר שייתר את הצורך בפירעונו של השיק.

מושך השיק והנמשך, יוצאים, איפוא, מנקודת הנחה, כי קיימת אפשרות שהשיק יופקד בבנק אם לא יעמוד המושך בהתחייבותו. אפשרות כזו מן הדין שתעמוד לנגד עיני מושך השיק ואל לו למשכו אם אין לו לפחות יסוד סביר להניח שמוטלת חובה, על הבנק, לפרוע את השיק. תקווה של מושך השיק, שלא יהא צורך בפירעונו, אינה יכולה לשמש טענת הגנה אם וכאשר השיק מחולל.

על-כן, על שיק לביטחון יחול, איפוא, סעיף 432 לחוק העונשין ככתבו וכלשונו. ובמה דברים אמורים. היה ובמועד הנקוב בו ועד 30 יום לאחריו, לא תהא חובה על בנקאי לפורעו והמושך ידע על כך, או לא היה לו יסוד סביר להניח שמוטלת חובה על הבנקאי לפורעו, אזי נעברה, על-ידי מושך השיק, עבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי.

ב- ע"פ (מחוזי חי') 2665/02 {קאסם שפיק נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(4), 863 (2002)} המערער הורשע בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי. בית-משפט קמא, דחה את טענת המערער לפיה נאלץ למסור את השיק לביטוח הלאומי וקבע כי לטענה זו אין כל בסיס עובדתי.

בית-משפט קמא הרשיע את המערער בקובעו כי העובדה שהשיק ניתן כ- "שיק ביטחון" אינה מעלה ואינה מורידה שכן "החוק איננו מכיר בסייג הקרוי "שיק לביטחון" והפסיקה החמירה עם מושכי שיקים אשר חוללו".

עוד קבע בית-משפט קמא כי הוא מאמין למערער, שבעת משיכת השיק ומסירתו לעובד של המוסד לביטוח לאומי, המערער אמר לאותו עובד, שהשיק אינו מיועד להצגה, אלא לפיקדון עד להסדרת החוב.

במקרה הנדון, נדונה השאלה המשפטית האם שיק שהצדדים הסכימו כי לא יוצג לפירעון, אלא ישמר בידי הנפרע, והם גם לא התנו תנאי, שעם התקיימותו, ניתן יהיה להיפרע על השיק, ועל פני השיק אין כל התנאה - האם מסמך כזה הוא "שיק", שאם הופקד במוסד בנקאי, ולא כובד, ניתן יהיה להרשיע את מושך השיק בעבירה לפי סעיף 432(א)(ג) לחוק העונשין.

בקבלו את הערעור קבע כב' השופט אילן שיף כי:

"בנושא הנדון בפנינו אין מדובר בשיק ביטחון. מראש סוכם בין הצדדים כי השיק אינו להפקדה והובא לידיעת הנמשך כי חשבונו של מושך השיק מצוי בהגבלה. משמע שאין ניתן כלל לפרוע את השיק. אמור מעתה, המדובר בעצם בדמוי שיק, מבחינת צורתו, אך במסמך שאינו כלל שיק מבחינת מהותו."

זאת ועוד:

"שיק ביטחון אף הוא אינו שיק כהגדרתו בפקודת השטרות, אך ניתן לראות בו שיק ככוונת המחוקק בחוק העונשין, שכן כאמור לעיל, שני הצדדים (המושך והנמשך) יוצאים מנקודת הנחה כי בנסיבות מסויימות יחזור השיק לתכליתו, בפקודת השטרות, ויופקד בבנק על-מנת שיפרע. לא כך הדבר בענייננו. במקרה הנדון סיכמו הצדדים מפורשות כי אין להפקיד ה-"שיק" ותכליתו אינה תכלית השיק, אלא תכלית שונה, הרחוקה, כרחוק מזרח ממערב, מתכליתו של שיק."

באחרית דבר נקבע מפי כב' השופט א' שיף כי:

"כיוון שאין מדובר בשיק, אין ניתן לקבוע כי המערער הוציא 'שיק שמשך' כמובנו של "שיק" בסעיף 432 לחוק העונשין."

כב' השופטת ש' שטמר קבעה במקרה דנן כי:

"אם נלך לשיטתו של עמיתי, השופט שיף, גם במסכת עובדות, שבה "השיק" הגיע לידי אוחז כשורה, והאוחז פנה אל המושך ודרש ממנו לפרוע את השיק במועד שהוא עומד להציגו לפירעון, והשיק חולל, לא ניתן יהיה להרשיע את המושך בעבירה לפי סעיף 432 לחוק העונשין, כיוון שהמסמך שהנפיק אינו שיק."

זאת ועוד:

"במערכת עובדתית יוצאת-דופן כמו זו שלפנינו, יש להתחשב בכך שהשיק הוצג לפירעון על-ידי הצד הקרוב, שלכאורה הפר את ההסכם עם המערער. ההתניה, שהנמשך לא יציג את השיק לפירעון, ואמונתו, לפעמים הכנה, של המושך, כי השיק לא יוצג כלל לפירעון, ומכאן היעדר מודעות לכך שהשיק עלול להגיע לידיו של אוחז כשורה, הן, למצער, נסיבות להקלה בעונשו של מושך את השיק. הן גם מספיקות להפוך את מעשהו של המושך, למעשה "קל ערך" מבחינת האינטרס הציבורי, החוסה תחת הסייג של "זוטי דברים" (לפי סעיף 34 י"ז לחוק העונשין). סבורה אני, שבמקרה שלפנינו, ניתן לקבוע כי הסייג הנ"ל חל בנסיבות העובדתיות שנקבעו."

ב- ת"פ (שלום נת') 1447/02 {מדינת ישראל נ' חודידה מוריס, תק-של 2004(3), 2625, 2630 (2004)} קבעה כב' השופטת גלית ציגלר, כי:

"הנאשם הודה במשיכת שני שיקים ללא כיסוי, כשידע שמדובר בחשבון שנסגר עוד ביום 08.07.90, כשבע שנים קודם שנתן אותם בידי המתלונן (ת/5 ו- ת/6), אך הסברו לכך היה חוסר ברירה עקב לחצו של המתלונן. ואולם, אפילו אם אקבל הסבר זה כנכון - וכלל לא שוכנעתי באמיתותו - אין הדבר מהווה הגנה לנאשם, משום שהפסיקה קבעה כי הצגת שיק לפירעון, בניגוד להסכם שבין מושך השיק ובין האדם שלידו נמסר השיק, אינה מהווה הגנה טובה לאדם שנאשם בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי (ע"פ 551/77 למדן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 542 (1978), ועל-כן אף אם נמסרו השיקים מתוך כוונה שישמשו כביטחון בלבד, עדיין תהיה בכך עבירה על-פי לשון החוק, ובשל כך אני מרשיעה את הנאשם בעבירה זו."

ב- ת"פ (שלום יר') 4818/02 {מדינת ישראל נ' רצ'קובסקי שלמה, תק-של 2004(1), 30413, 30415 (2004)} לא היתה כל מחלוקת כי לא היה לשיקים כיסוי. הנאשם טען להגנתו כי הוסכם כי השיקים לא יופקדו בבנק. כב' השופטת רבקה פרידמן-פלדמן קבעה כי הינה מקבלת את גרסת המתלונן לפיה:

"לא שם לב שנרשם על השיקים שהם לביטחון. מכל מקום, גם כאשר מדובר בשיק לביטחון, כאשר אין לשיק כיסוי, מתן השיק מהווה עבירה כמיוחס לנאשם."

ב- ת"א (שלום חד') 2276/03 {נדאף עאדל נ' אבו רקייה, תק-של 2003(4), 3987, 3989 (2003)} קבעה כב' השופטת הדסה אסיף כי:

"עדים אלה מסרו גירסה שאינה מתקבלת על הדעת ונסתרה יותר מפעם אחת. כך למשל טען האב, יהודה, כי השיק הוכן על-מנת להימסר לאחד הסוחרים שעימם עבד ולשמש לו כביטחון. עם זאת ובאותה נשימה הודה כי החשבון היה מוגבל. לא ברור כיצד מבקש האב מבית-המשפט להאמין שהכין כביטחון שיק מחשבון מוגבל. מעבר לכך יש בכך גם משום עבירה פלילית מאחר שעל-פי הוראות סעיף 432 לחוק העונשין מסירת שיק מתוך ידיעה שלא יפרע מהווה עבירה פלילית."

ב- ע"פ 551/77 {למדן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 542 (1978)} טען הנאשם כי השיק ניתן לביטחון בלבד, ולכן הצגתו לפני המועד המוסכם מהווה הפרת ההסכם ביניהם. כב' השופט י' כהן הכריע בין ההלכות הסותרות וקבע כי:

"לפי לשונו הברורה של סעיף זה המעשה הפלילי הוא משיכת שיק שבמועד הנקוב בו כמועד משיכתו אין חובה על הבנקאי לפרעו, והמחשבה הפלילית היא - ידיעת הדברים הנ"ל... במקרה דנן, התקיימו ללא ספק שני יסודות אלה של העבירה, המערער משך שיק שלא היה לו כיסוי והוא ידע שבמועד הנקוב בו כמועד משיכתו, היינו ביום 30.01.75 לא תהיה חובה על הבנקאי לפרוע את השיק. נראה לי שבהתקיים שני יסודות אלה של העבירה מן ההכרח היה להרשיע את המושך, גם אם על-פי ההסכם בינו לבין מקבל השיק לא היה צריך מקבל השיק להציג את השיק לפירעון במועד שהוצג. קבלת טענת ההגנה המבוססת על הסכם כזה משמעותה הוספת יסוד חדש לעבירה."

ב- ת"פ (שלום יר') 859/95 {מדינת ישראל נ' מוחמד ג'בר, תק-של 95(3), 330, 331 (1995)} נדונה השאלה האם שיק שהוצא לביטחון, הוצג וחולל, דינו כדין שיק שהוצא ללא כיסוי. כב' השופט יואל צור קבע כי:

"במקרה דנן, גם אם נכונה טענת המשיב בדבר הסכם בינו לבין המתלונן שיפרע את השיק בתשלומים, טענה כזו אינה מקיימת הגנה באשר לעבירה דנן."

ב- ע"פ 454/82 {נחומובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 497 (1984)} קבעה כב' השופטת ש' נתניהו כי:

"די בעובדות אלה לביסוס ההרשעה בעבירה של משיכת השיקים ללא כיסוי בשני האישומים, ואין זה משנה אם השיקים ניתנו רק לביטחון, ואפילו מתוך צפיה, שהאירוע שלבטחונו ניתנו לא יתממש ושהנפרע לא יציג אותם לפירעון."

הרציו העומד מאחורי הלכת נחומובסקי שלעיל הוא שגם אם קיים הסכם בין הנאשם לבין המתלונן, שהוא ה-"אוחז" בשיק, אין ההסכם מונע ממנו מלהציג את השיק לפירעון לפני הגיע המועד הנקוב בו, והבנק רשאי לפרוע אותו. כמו-כן יכול שיגיע השיק לידי אוחז כשורה שמפניו מתבטל ההסכם. המגמה היא למנוע ולהרתיע מפני הוצאת שיקים מאוחרים ולכן, הסנקציה אינה יכולה להידחות על-ידי הסכם בין הצדדים {ראה גם המ' 290/74 חברת בדי אילה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 580 (1974)}.

6. התנהגות בנק - מסגרת אשראי
לעניין התנהגות בנק גם במצב בו אין כלל מסגרת אשראי, וקל וחומר כאשר זו ישנה, נפסק ב- בש"א (הרצ') 235/03 {חגית גרינברג נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2003(3), 1363 (2003)}:

"כאמור בעניין המ' (שלום יר') 4406/97 בזאר גבעת שאול נ' בנק דיסקונט, תק-של 97(2), 5467 (1997):

'נראה לי שבמקרה שהבנק מכבד מסגרת אשראי בשיעור גבוה מזו שהוסכם עליה וזאת משך תקופה ארוכה מאוד של חודשים רבים, ולא מוציא ולו פעם אחת מכתב אתראה, או מודיע באופן ברור שלא יכבד את השיקים, אזי סבורה אני שבעל החשבון יכול להסתמך על כך וניתן לאמור שנכרת הסכם חדש בין הבנק ללקוח. לא הייתי אומרת דברים דומים מקום שמדובר במצב זמני, לא הייתי אומרת דברים דומים מקום שהבנק הוציא מכתב אתראה, או שבפני בית-המשפט עדויות על כך שהבנק מודיע שאיננו מסכים לחריגה.' (ההדגשות אינן במקור)

(וראה, בדומה לכך, גם ת"א (ת"א) 655/87 בנק המזרחי נ' יעל צעצועי עץ, תק-מח 92(2), 1496 (1992)) שם הכיר בית-המשפט בכך שהלקוח הוטעה להאמין בקיומו של הסכם חדש בינו לבין הבנק, וזאת מכוח זה שהבנק במשך חודשים רבים אישר בפועל משיכת יתר החורגת בהרבה מן המסגרת המאושרת)."

כלומר, אנו סבורים, כי על הנאשם, במקרה כזה, להוכיח לבית-המשפט כי היתה קיימת מסגרת אשראי מעל מה שנקבע וכן להוכיח לבית-המשפט קיומו של נוהג רב חודשים/שנים בינו לבין הבנק. כלומר, על הנאשם להוכיח כי ציפיותיו שלו לא היו בעלמא, אלא היה לו על מה לסמוך.

ב- ת"פ (שלום נת') 2471/99 {מדינת ישראל נ' שטיינברג עמירם, תק-של 2002(1), 15325 (2002)} נפסק מפי כב' השופט הרווי גרובס:


"4. החלטה ודיון
החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק, ולהלן הנימוקים לכך:

א. נמשכו השיקים מבנק מזרחי בשנת 1996 כאשר השיק הראשון ליום 04.02.96 והאחרון ליום 20.04.96. על-פי דפי החשבון שהוצגו לבית-המשפט, עולה כי יתרת החובה היתה בחריגה שנעה בין 160,000 ש"ח עד 240,000 ש"ח לסירוגין.

אולם, באשר למסגרת האשראי של החברה בבנק, העיד עד התביעה מר בן לסן ירון שהינו נציג בנק מזרחי, שלחברה לא היתה מסגרת אשראי מאושרת ולכן כל שיק או חיוב אם לא הגיע להסכמה מאושרת, מוחזר. מכאן המסקנה שבין החברה לבין הבנק היו רק הסכמים בעל-פה, על פיהם ניתן לחברה אשראי ועל-מנת למשוך שיק על הנאשם היתה מוטלת חובה להגיע להסכמה עם הבנק.

כמו-כן העיד בפניי הנאשם ומסר שביום פתיחת החשבון הובטח לו שהבנק יהיה סבלני כלפיו עד שיצליח ואכן תדפיסי הבנק מראים שהבנק הלך דרך ארוכה כלפי החברה.

מהמסמכים ומהעדויות שהובאו בפניי, נוכחתי לדעת שהיתה הסכמה בין הנאשם לבין הנהלת הבנק והאחראים על חשבון החברה (ביניהם מר עופר מור) שהבנק יכבד את השיקים עד גבול מסויים ויאשר חריגה כה גדולה בחשבון שאינה מאושרת באופן רשמי.

ב. אין מחלוקת שבתאריך 07.06.95 הוטלה על החשבון החברה בבנק המזרחי הגבלה חמורה, אשר לא אפשרה לחברה למשוך שיקים מהחשבון. בתאריך 22.12.95 קיבלה החברה מכתב מקרן "בירד" בו מודיעה הקרן לחברה כי התקציב, אשר מקציבה הקרן לפעילות החברה הינו על סך של 1,066,669 דולר ארה"ב והקרן תעניק לחברה מענק בסך 533,335 דולר ארה"ב מתוך הסך הנ"ל.

כאשר נודע לנאשם שהחברה עומדת לקבל כספי מענק, אשר היו אמורים לכסות את יתרת החובה ואף מעבר לכך פנה הנ"ל לבנק על-מנת למצוא פתרון.

על-פי עדותו של הנאשם וגם על-פי המסמכים שהוצגו בפניי, נוכחתי לדעת שהנאשם פנה למנהל הסניף מר יחיאל שפירא ולמר מור על-מנת למצוא פתרון שיעזור לו להתגבר על ההגבלה בחשבון.

בעמ' 37 לפרוטוקול, שורות 24-1 מעיד הנאשם:

'לגבי חשבון החדש אני נתייעצתי גם עם יחיאל - מנהל הסניף וגם עם עופר איך לפעול עם הכספים שנתקבלו... ובהמשך... גם יחיאל וגם עופר אמרו שיעזרו לי להתגבר על ההגבלה.'

ולכן ביום 30.01.96 פתחו חשבון נוסף בבנק כאשר נאמר לנאשם שבאמצעות תימוכין בין שני החשבונות יוכל הנאשם להתגבר על ההגבלה. פעולה זו נועדה למנוע מצב שגם לאחר קבלת המענק של כספי הקרן לחשבון המוגבל עדיין אסור היה לנאשם למשוך שיקים.

לא-זו-אף-זו, על-פי עדותו של מר מור כאשר לחברה יש חשבון מוגבל על-פי חוק אסור לפתוח חשבון (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 14-13). בתשובתו להצגת מסמך נ/2 אישר מר עופר מור שאכן נפתח חשבון נוסף לחברה.

מהאמור לעיל עולה, כי הבנק ניסה לעזור לנאשם ואף נקט בצעדים אקטיביים וכל זאת במטרה שכספי הקרן יועברו לבנק וגם במטרה לעזור לנאשם להמשיך למשוך שיקים מהחשבון שהוגבל.

הנאשם בעדותו בעמ' 44 לפרוטוקול, שורות 20-16 מעיד שמסמך שהוגש מטעם ההגנה נ/2 הוא מסמך פתיחת חשבון שני, המסמך נועד לעקוף את ההגבלה.

'אני אז לא הבנתי מה בדיוק עושים. אני סמכתי עליהם שהם יודעים לתת לי העצה הנכונה.'

ובעמ' 42 לפרוטוקול, שורות 15-3:

'לפתוח חשבון חדש היה ביוזמת הבנק, הסכום הראשון מהחשבון בסך 20,000 ש"ח הועבר מהחשבון החדש לישן להקטין את יתרת החובה נאמר לי שזה חשבון טכני עוקף ההגבלה.'

ג. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 432 לחוק העונשין. על-מנת שהנאשם ישכנע את בית-המשפט בחפותו הנאשם צריך להניח את דעת בית-המשפט, כי הוציא שיק והיה לו יסוד סביר להניח כי בזמן שמשך את השיקים, שיקים אלו יפרעו.

לפי גרסת הנאשם, הנ"ל פנה לבנק והציג להם את הקשיים שהיו לו עם המתלונן, אשר באותה העת שלח לו מכתבי דרישה מעורך-דין לתשלום מיידי של משכורתו המגיעה לו, הנאשם היה מודע שאין באפשרותו למשוך שיקים מחשבון הראשון אשר היה מוגבל באותה העת, אך, מאידך, יידע את הבנק שבחודש ינואר 1996 לקראת סוף החודש יועברו לו כספי מענק ולכן יש בכוונתו לשלם למתלונן מהכספים הנ"ל.

הנאשם מעיד בעמ' 37 לפרוטוקול, שורות 24-1:

'אני באתי ספציפית עם הבעיה של ניצן שצריך להיכנס כסף והוא מעדיף לקבל שיקים.'

שוכנעתי שהנאשם פנה למנהלי סניף הבנק בו התנהל חשבון החברה וניסה למצוא פתרון על-מנת שכספי הקרן יועברו לחברה, והחברה תוכל לשלם את חובותיה וההגבלה שהיתה אותה עת מנעה זאת. כפי שכבר קבעתי פעילות פתיחת חשבון שני, עוקף ההגבלה נעשה בעצת מנהלי הסניף. לא שוכנעתי כי הנאשם היה יכול בעצמו לדעת איך ניתן להתגבר על ההגבלה, הנאשם לא יכל להעלות רעיון שכזה בשל אי-התמצאות בענייני הבנק ובמורכבות ההגבלה. אי-לכך אני קובע כי פעולה של פתיחת חשבון נוסף באה מצד עובדי הבנק.

כמו-כן על-פי המכתב (נושא תאריך 22.12.95) שהתקבל מקרן "בירד" המאשר שהחברה צפויה לקבל מענק נכבד, היה לנאשם יסוד סביר להניח שהכספים יכנסו בחודש ינואר 1996. בעמ' 37 לפרוטוקול, שורות 24-1 הנאשם אף מוסר:

'שנאמר לו שצריך לכתוב שיקים מעבר למועד שבו אמור להיכנס כסף.'

ואכן הנאשם רשם שיק ראשון למועד 5.01.96, כאשר שיק זה נמשך על חשבונו של בנו של הנאשם, ואילו השיק השני הוא ליום 04.02.96 שהינו היה אמור להיות מועד המאוחר למועד ההפקדה המשוער של קרן בירד.

מסקנתי מהעולה לעיל, כי אילו התכוון הנאשם לרמות את המתלונן ולתת לו שיקים ללא כיסוי יכול היה לתת לו שיקים שאין להם כיסוי תקופה ארוכה לפני שנתן לו את סדרת השיקים נשוא כתב האישום.

ד. עולה בבירור שרק לאחר קבלת מכתב המאשר הענקת כספי קרן "בירד" ומשידע הנאשם בוודאות שכספים אלו יכסו את חוב החברה ואף תישאר יתרה לתשלום חובות החברה כלפי המתלונן (לאחר קבלת עצתם של נציגי הבנק לרשום את השיקים לאחר מועד קבלת כספי הקרן), הנאשם רשם את השיקים. כל זה מביא אותי להטיל ספק באשמתו של הנאשם, ספק שממנו רשאי להינות הנאשם.

ה. קיימת אפשרות סבירה כי הנאשם נתן את השיק השני מחשבון החברה לתאריך 04.02.96, היות והסתמך על הבטחות הבנק שהשיקים יכובדו. הנהלת הבנק ידעה שהחברה עומדת לקבל כספים ולכן פתחה את החשבון השני ולכן שוכנעתי כי הנאשם פנה אליהם והציג את בעיית המתלונן ובעצתם נתן את השיקים נשוא כתב האישום.

השיקים חוללו על-ידי הבנק רק שכספי הקרן התעכבו ולא הופקדו בחודש ינואר 1996, אלא רק ביוני 1996. דבר זה לא היה בשליטתו של הנאשם ולא באשמתו. על איחור רב זה הנאשם סיפק הסבר משכנע בתמיכת מסמכים רבים.

ו. העידו בפניי עדי התביעה, מר עופר מור ומר יחיאל בכל הנוגע לפתיחת החשבון החדש. עדותם לא היתה אמינה ועקבית ואינה יכולה לשמש בסיס להרשעה, תשובותיהם היו מעורפלות לשאלות האם ניתנה או לא ניתנה הבטחה שהשיקים יכובדו ובחרו לענות שאינם זוכרים.

אך על-פי פעולתם, קרי, פתיחת חשבון בנק נוסף, וזאת על-מנת שהנאשם יפקיד את כספי קרן "בירד" בסניף הבנק והכסף יכנס כולו לבנק (ועל-ידי כך להתגבר על ההגבלה) והמלצתם לנאשם לרשום את השיקים למועד עובר ההפקדה הצפויה של כספי הקרן, מביא אותי למסקנה שנוצר אצל הנאשם יסוד סביר להניח, כי השיקים נשוא כתב האישום יפרעו. לפיכך בזמן הוצאת השיקים למתלונן לא התקיים אצל הנאשם היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה נשוא כתב האישום ולכן אני מזכה אותו מחמת הספק.

היות ושוכנעתי שהנאשם נתן את השיקים למתלונן, כאשר היה לו יסוד סביר להניח כי הבנק יכבד את השיקים, הרי שאני מזכה את הנאשם מחמת הספק."

7. שמירת אחריות פלילית לפי חוקים אחרים
סעיף 435 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 העוסק בשמירת אחריות פלילית לפי חוקים אחרים קובע מפורשות כי:

"אחריות פלילית לפי סעיף 432 אינה גורעת מאחריות פלילית לפי חיקוק אחר."

כלומר:

"אחריות פלילית לפי סעיף 432 לחוק זה אינה גורעת מאחריות לפי חיקוק אחר. אשר-על-כן - אין עבירה זו 'נבלעת', למשל, בעבירה של קבלת דבר במרמה, כשהמרמה נעוצה במתן שיק ללא כיסוי."

{י' קדמי על הדין בפלילים, חלק שני (מהדורת תשנ"ו), 965; ע"פ 505/80 גילה דניאל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4), 505, 514-513 (1980); ע"פ 184/59 שמחה כוגן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 141 (1960); ע"פ 305/61 פהמי עבד-אל-חלים זועבי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 1240, 1244 (1962); ע"פ 126/61 ישראל רזניק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 34, 46 (1962)}

8. הגבלה במשיכת שיקים
סעיף 436 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 עוסק בהגבלה במשיכת שיקים לפיו בעבירה לפי סימן ו' לחוק העונשין העוסק בעבירות מרמה, סחיטה ועושק ולעניינו עבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי (עבירה שכרוכה בה שיקים) רשאי בית-המשפט, בנוסף לכל עונש אחר, להגביל את הנאשם במשיכת שיקים ולהשתמש בשאר הסמכויות שבסעיף 19 לחוק שיקים ללא כיסוי.