סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• שיק שסורב
• הגבלת חשבון והגבלת לקוח
• ערעור
• עילות הביטול
• הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון
• נטל ההוכחה
• הדרישה ליתן התראה
• סדרי דין
• הוצאת שיק ללא כיסוי בראי חוק העונשין
• הלכות בתי-המשפט

הלכות בתי-המשפט

1. הטענה כי הבנק איפשר חריגות ממסגרת למרות היעדר כיסוי מספיק
הטענה השכיחה ביותר כשעסקינן בערעור על-פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי היא הטענה כי הבנק אישר ללקוח בעבר לחרוג ממסגרת האשראי וכיבד שיקים גם כאשר החשבון היה ביתרות חובה, ובכך הטעה את הלקוח להאמין שהוא מסכים לכך שתהיה חריגה מהחשבון.

בית-המשפט יבחן את הטענה במישור סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי. במצב זה, ללקוח היתה מסגרת אשראי שהוא חרג ממנה. השאלה שבית-המשפט יבחן היא אם הסכמת הבנק בעבר לחריגה יצרה אצל הלקוח יסוד סביר להניח כי הבנק מחוייב לפרוע את השיקים, למרות החריגה.

הלכה פסוקה היא כי הבנק אינו חייב להסכים לכבד משיכות יתר החורגות ממסגרת האשראי שהועמדה לרשות הלקוח גם אם בעבר נהג אחרת.

יש להדגיש כי הבנק חייב לכבד משיכת כספים מחשבונו של הלקוח, כל עוד החשבון עומד במסגרת שהוקצתה. במקרה חריגה שמור לבנק שיקול-הדעת האם לאשר משיכה זו אם לאו {בש"א (שלום עפ') 1086/05 סעאידה עיסא נ' בנק פועלים בע"מ, תק-של 2006(1), 31623, 31625 (2006)}.

ראה בעניין זה את דברי כב' השופט ת' אור ב- ע"א 323/80 {אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2), 673 (1983)}:

"דווקא אותה זכות לבנק להכריע לגבי כל משיכת יתר אם לכבדה, אם לאו, מחייבת את המסקנה שאישור משיכות יתר מסויימות, אפילו כל משיכת יתר אין בה כדי לגרוע מזכות הבנק, שלא להסכים למתן אשראי על-פי משיכת יתר פלונית."

אם כן, נכונותו של הבנק להתיר למבקשת משיכת יתר, לפנים משורת הדין, אין בה כדי לשלול ממנו את שיקול-הדעת לסרב להמשיך לעשות זאת.

העובדה שהבנק נטה חסד למבקשת והעלים עין מחריגות ממסגרת האשראי אינה יוצרת מצג לפיו מותרת חריגה מאשראי באופן מתמיד.

ראה לעניין זה ב- ע"א (מחוזי ב"ש) 1205/00 {גבאי ציון נ' בנק מסד בע"מ, תק-מח 2001(1), 6278 (2001)}, שם נאמר:

"לפעמים, הבנק מעלים עין, מחריגה מסויימת ממסגרת האשראי. אין בכך כדי ליצור יסוד סביר להניח שהבנק ימשיך, עד אין קץ לכבד שיקים, החורגים ממסגרת האשראי... מכל מקום, החוק דורש, כמצוטט לעיל, שהחריגה הנוספת, תהיה מכוח הסכם."

כן ראה דברי כב' השופט י' עמית {במאמרו "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 470}:

"שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים, שבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלה יכולים להשתנות מעת לעת - בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון."

ב- בש"א (חי') 7358/06 {מוסך בזק חיפה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2006(3), 10427 (2006)} נפסק כי:

"10. אף העובדה שהמשיב כיבד שיקים אחרים ו/או שיקים אשר סורבו עת שחשבון המבקשת עמד ביתרות חובה גבוהות ממסגרת האשראי שהוקצתה, בין אם לפני תחילת סירוב השיקים ובין אם במהלך התקופה, אין בכך כדי לשנות. עצם כיבודם של שיקים כאלה או אחרים אינו יוצר כל חובה מצידו של המשיב לכבד שיקים אחרים במצב של חריגה ממסגרת האשראי המאושרת ואינו מהווה הסכם בין הצדדים, וכאמור, בכל התקופה שבה סורבו השיקים על-ידי המשיב עמד חשבונה של המבקשת בחריגה משמעותית מיתרת האשראי המאושרת ובהיעדר הסכם ו/או הסכמה מצידו של המשיב לפרוע את השיקים ו/או להגדיל את מסגרת האשראי לא טעה המשיב בעת מתן הוראת הביטול."

לעיתים, הבנק מעלים עין, מחריגה מסויימת ממסגרת האשראי. מכל מקום, החוק דורש כי החריגה הנוספת תהיה מכוח הסכם.

על בית-המשפט להשתכנע כי נכרת הסכם בין הלקוח לבנק שבעטיו היה ללקוח יסוד סביר להניח כי המשיב יכבד את השיקים.

את הטענה של לקוח בדבר נוהג או הסכם אשר נוצר בינו לבין הבנק, יש לבסס:

"כאשר מדובר בשינוי של חוזה בכתב, על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, יש להשתית המסקנה, כי החוזה שונה, על בסיס מוצק."
{יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 459, 469}

יש לבסס את העובדה כי בהיעדר מסגרת אשראי לחשבון, הבנק היה מחוייב כלפי הלקוח, בין מכוח הסכם שבעל-פה ובין מכוח מצג שבהתנהגות, לכבד שיקים שנמשכו כאשר קיימת יתרת חובה בחשבון.

היינו, על הלקוח להצביע על קיומו של דפוס התנהגות מתמשך בינו לבין הבנק, לפיו התיר לו הבנק דרך קבע לחרוג ממסגרת האשראי, וזאת באמצעות העדת מי מטעם הבנק. אי-העדת עד מטעם הבנק יכולה לפעול לחובת הלקוח.

גם אם הבנק איפשר למבקשים לחרוג מידי פעם ממסגרת האשראי או התריע בפניהם על חריגה, אין בכך כדי לבסס את הטענה כי נוצר נוהג המחייב את הבנק בכל מקרה של חריגה וזאת מפני ש-"שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים, שבבסיסים היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלה יכולים להשתנות מעת לעת - בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון" {יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(4), 459, 469}.


להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדיל מהתנהגויות אקראיות, שאין ביניהן חוט מקשר {רע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חברה לבניין ועבודות אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (סניף 099), תק-על 2007(4), 3849, 3851 (2007)}.

ב- ע"א (שלום פ"ת) 33/06 {ערן ישראל לוגיסטיקה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-של 2008(3), 3905 (2008)} נפסק מפי כב' השופט נ' שטרנליכט, כי:

"המערערת טוענת, כי העובדה, שמפעם לפעם כיבד המשיב שיקים למרות היעדר כיסוי מספיק וזאת על-סמך הפקדות מאוחרות יותר, שביצעה המערערת, יצרה הסכם מכללא, שיש בו כדי לחייב את המשיב לכבד שיקים שנמשכו מהחשבון גם בהיעדר כיסוי מספיק. ב-ע"א (ת"א) 1427/03 אי.אנד.גי. מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם באתר www.nevo.co.il), נאמר:

'העובדה שהבנק הסכים בעבר לסטיה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה לעשות כן בעתיד ולתמיד. הגדלת מסגרת האשראי בעבר אינה יכולה לייצור אצל המערערת, יסוד סביר להניח שעל הבנק לפרוע שיקים, גם אם היא חרגה ממסגרת האשראי, ואף אם מדובר בסכום צנוע. בנק הינו גוף מסחרי והוא בוחר את סיכוניו בהתאם ללקוח הספציפי ונסיבותיו, מתן חריגה בעבר של הבנק למערערת איננו מהווה בהכרח זכות עתידית לחריגה.'
כן ראה לעניין זה ע"א (אשק') 313/03 באלי איסמעיל נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2004(4), 18404 (2004). כב' השופט יצחק עמית במאמרו "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 470-469, כותב:

'להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדיל מהתנהגויות אקראיות, שאין ביניהן חוט מקשר. החזרת שיקים על-ידי הבנק בעבר היא כשלעצמה יכולה לסתור את טענת הלקוח, כי נוצר חוזה חדש בין הצדדים. העובדה, כי בעל החשבון "נזכר" רק לאחר קבלת הודעת ההגבלה להעלות את הטענה, שמסגרת האשראי שונתה, עלולה להיות לו לרועץ בהוכחת טענתו... שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים, שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי... זכותו של לקוח, הפועל בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, נופלת מזכותו החוזית על-פי הסכם המסגרת להקצאת אשראי. העובדה, שהבנק הסכים בעבר לסטיה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד. אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח, שהיתה חובה על הבנק לפרוע שיקים, גם כאשר יש חריגה ממסגרת האשראי.'

עצם העלמת העין מצידו של המשיב מקיומה של יתרת החובה שנוצרה בחשבון למרות היעדרו של הסכם להקצאת אשראי, אין בה כדי להקנות למבקשת יסוד סביר להניח, כי על המשיב היתה מוטלת חובה לפרוע את השיקים. העלמת עין זו גם איננה יוצרת הסכם מכללא להקצאת אשראי."

ב- ע"א (חי') 215/93 {אגבריה נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (לא פורסם)} נפסק לעניין זה כי:

"... גם הטענה כי הבנק איפשר בעבר חריגות מהמסגרת אין בה מאומה, שהרי סעיף 10(א)(3) מדבר על יסוד סביר להניח כי הבנק חייב לפרוע השיק מכוח הסכם... התעלמות מחריגה אין פירושה בהכרח שבבסיס התעלמות כזו עמד הסכם כלשהו."

ב- רע"א 10683/07 {מטאניס מיכאל חברה לבניין ועבודות אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (סניף 099), תק-על 2007(4), 3849, 3851 (2007)} הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון. לטענת המבקשת, חריגותיה ממסגרת האשראי לאורך השנים, ונוהגו של הבנק לכבד שיקים שנמשכו גם בחריגות אלו, יצרו הסכם מכללא. טענה זו, שהיא ביסודה טענה עובדתית, נדחתה על-ידי בתי-המשפט הקודמים. כב' השופט א' רובינשטיין קבע כי הוא לא מצא מקום להתערבות, וכלשונו:

"אכן, התנהגות הצדדים ביחס למסגרת האשראי, במידה שהיא נמשכת ועקבית, עשויה ליצור הסכם מכללא: מסגרת אשראי היא מחוייבות חוזית שחובות תום-הלב חלות עליה - על כולי עלמא - על הבנק מזה ועל הלקוח מזה... ועוד, האינטרס בשמירת מסגרת אשראי ובאי-חריגה הימנה אינו של הלקוח הלווה בלבד, אלא של כלל הציבור הנזקק לאשראי, כדי שלא ייווצר מצב של 'נעילת דלת בפני לווים'... מכל מקום, לעניין הטענה בדבר היווצרותו של הסכם מכללא בהתנהגות, ולמצער - יסוד סביר להניח קיומו של הסכם מעין זה, יצויין כי טענה זו הוגדרה על-ידי יצחק עמית, במאמרו הנזכר (בעמ' 468), כ- 'אחת הטענות השכיחות, אם לא השכיחה ביותר' בערעור על-פי הוראת סעיף 10 לחוק. על-כן לא למותר יהא להביא דברים נוספים שכתב שם:

'להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדיל מהתנהגויות אקראיות, שאין ביניהן חוט מקשר. החזרת שיקים על-ידי הבנק בעבר היא כשלעצמה יכולה לסתור את טענת הלקוח, כי נוצר חוזה חדש בין הצדדים. העובדה, כי בעל החשבון "נזכר" רק לאחר קבלת הודעת ההגבלה להעלות את הטענה, שמסגרת האשראי שונתה, עלולה להיות לו לרועץ בהוכחת טענתו... שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים, שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי... זכותו של לקוח, הפועל בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, נופלת מזכותו החוזית על-פי הסכם המסגרת להקצאת אשראי. העובדה, שהבנק הסכים בעבר לסטיה מעבר לאשראי המאושר אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד. אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח, שהיתה חובה על הבנק לפרוע שיקים, גם כאשר יש חריגה ממסגרת האשראי.' (בעמ' 470-469, וראו האסמכתאות שם)


כן ראו יובל אזני שיקים ללא כיסוי, כרך ב' (2003), 441-436 (להלן: "אזני"):

'העובדה שהבנק פורע מעת לעת שיקים מעבר למסגרת האשראי, אינה יכולה ליצור מציאות אובייקטיבית אפילו בתודעתו הסובייקטיבית של הלקוח, כי הסכם האשראי שונה או כי נוצר הסכם אשראי חדש.' (בעמ' 436))

במקרה דנן, יש לציין, אף צומצמה מסגרת האשראי במהלך התקופה הנסקרת, ועל כך הודע למבקשת, ודומה כי די בכך בלבד כדי לסתור את טענתה. לא זו אף זו, לאחר סירוב ארבעה שיקים נשלח אל המבקשת, כנזכר על-ידי בתי-המשפט הקודמים, מכתב מפורש המתרה בה לחדול מנוהגה. בעניין זה ציין אזני:

'כאשר הבנק שולח ללקוחו מכתב, לפיו הוא מתרה בו או מגלה דעתו בדרך זו או אחרת כי פירעונם של השיקים אינו מלמד על הסכמתו לשינוי הסכם האשראי, אין הלקוח יכול לסמוך על טענה לפיה הנחתו היתה מבוססת על מציאות לפיה הסכים הבנק לשינוי הסכם האשראי.' (בעמ' 441)."

ב- ה"פ (שלום קר') 48/07 {יפרח מיכאל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2007(2), 29735, 29736 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת א' דגן, כי:

"הלכה פסוקה היא כי כיבוד שיקים בחריגה בנקודת זמן מסויימת ובהתאם לשיקול עסקי תם-לב אינו יוצר חובה להמשיך ולכבד בעתיד שיקים בחריגה. שיקולי הבנק להתיר חריגה מהמסגרת הם שיקולים עסקיים טהורים שבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון. הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים: הערכת מצבו של הלקוח בהווה ובעתיד, גובה החריגה, רצון לסייע ללקוח הנמצא בזמנים קשים, גביית ריבית גבוהה יותר בגין החריגה. ראה מאמרו של כב' השופט עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", לעיל. העובדה שהבנק הסכים בעבר לחריגה מהמסגרת אינה מלמדת כשלעצמה על חובה להמשיך ולעשות כן בעתיד ולתמיד וראה ע"א (חי') 215/93 אגבריה נ' בנק ערבי ישראלי (לא פורסם); המ' (חי') 219/95 צוות אלמוג בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם). מדובר באינטרס לגיטימי של הבנק של מתן אשראי ועל-פי הפסיקה חובת הנאמנות של הבנק ללקוח לא מטילה עליו חובה לדאוג באופן עוור לאינטרסים של הלקוח תוך הזנחת אינטרס הבנק ואין הצדקה להתערבות בית-המשפט ביחסים עסקיים אלו בזמן אמת או בדיעבד אלא כאשר פעל הבנק בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהיעדר הגיון עסקי כלכלי. וראה ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2), 684 (1983); ת"א (חי') 645/05 אחים טופז יהלומים ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', פורסם במאגר נבו (26.03.07) על-ידי כב' השופט עמית)."

ב- בש"א (שלום חי') 6510/06 {גזינסקי צביקה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-של 2007(1), 10265, 10270 (2007)} נפסק כי:

"את טענותיהם של המבקשים בדבר נוהג או הסכם אשר נוצר בינם לבין המשיבים, היה עליהם לבסס:

'כאשר מדובר בשינוי של חוזה בכתב, על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, יש להשתית המסקנה, כי החוזה שונה, על בסיס מוצק'."
(יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 459, 469)

כלומר היה על המבקשים להצביע על קיומו של דפוס התנהגות מתמשך בינם לבין המשיב, לפיו התיר להם דרך קבע לחרוג ממסגרת האשראי, וזאת באמצעות העדת מי מטעם המשיב. אי-העדת עד מטעם המשיב פועלת כידוע לחובתם.

גם אם הבנק איפשר למבקשים לחרוג מידי פעם ממסגרת האשראי או התריע בפניהם על חריגה, אין בכך כדי לבסס את טענתם כי, נוצר ביניהם נוהג המחייב את הבנק בכל מקרה של חריגה:

"שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים, שבבסיסים היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלה יכולים להשתנות מעת לעת - בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון." (מאמרו של כב' השופט יצחק, עמ' 469)

ב- ע"א (שלום כ"ס) 94/06 {ג'באלי מחמוד נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2006(4), 29942, 29944 (2006)} פסקה כב' השופטת נ' מימון-שעשוע כי:

"מעיון בדפי החשבון עולה כי כל השיקים סורבו כאשר היתה חריגה מהמסגרת המאושרת. דפי החשבון שצורפו על-ידי הצדדים הינם מחודשים אוקטובר-נובמבר 2006 בלבד, במהלכם סורבו בחשבון לא פחות מ- 11 שיקים, כך שהמבקש לא הציג כל תשתית ראייתית לכך שהיתה תקופה קודמת, בה כיבד הבנק ברציפות ולאורך זמן שיקים שנמשכו בחריגה ממסגרת האשראי, ויצר כלפיו מצג של הסכמה שבהתנהגות לכיבוד שיקים בחריגה (כזו או אחרת) מהמסגרת המאושרת. ההלכה הפסוקה קובעת, כי הסכמת הבנק לאפשר ללקוח חריגה נקודתית מהמסגרת, בין משיקולים עסקיים ובין כמחווה של רצון טוב, אינה מלמדת על חובתו של הבנק להמשיך לנהוג כך כל אימת שהלקוח ימשוך בעתיד שיקים בחריגה. קל וחומר, שממועד כניסתה לתוקף של ההוראה, האוסרת על חריגה מהמסגרת המאושרת, כללי המשחק השתנו ושיקול-הדעת שהיה שמור לבנק לאשר חריגה בחשבון, צומצם במידה ניכרת. טענתו של המבקש בדבר הסכמה בעל-פה שהיה לו עם מי מנציגי הבנק, אינה נתמכת בפרטים עובדתיים בסיסיים, כגון שמו של המנהל או הפקיד, מועד ההסכמה, ושמות עובדי הבנק שהיו מודעים לה. יתר-על-כן, ההסכמה הנטענת הינה מעורפלת וסתמית, והמבקש סתם ולא פרט, עד איזה סכום הסכים הבנק לאפשר חריגה בחשבון, או שמא עסקינן בחריגה ללא תקרה כלשהי? גם ערפול זה גורע ממשקל הטענה. זאת ועוד, המבקש נמנע מלצרף ראיות ליישום טענתו, בדמות דפי החשבון מהחודשים הקודמים, שהיו אמורים, לכאורה, לשקף נכונות שיטתית ועקבית מצד הבנק לכיבוד שיקים בחריגה מהמסגרת. דפי החשבון שצורפו, מחודשים אוקטובר-נובמבר, מלמדים ההיפך, קרי: שמעבר לנקודות זמן בודדות בהן איפשר הבנק כיבוד שיקים בחריגה, החזיר באופן סדרתי שיקים שנמשכו בעת שהחשבון חרג מהמסגרת. לפיכך, לא עמד המבקש בנטל ההוכחה המוטל על מי שטוען להסכמה בעל-פה החורגת מהסכם מאושר בכתב. אשר-על-כן אני דוחה את הבקשה."

ב- ע"א (שלום כ"ס) 4/06 {אימאן אמין עאזם נ' בנק לאומי לישראל, תק-של 2006(2), 1228, 1229 (2006)} למבקשת חשבון עסקי המתנהל בבנק, ומאז פתיחתו לא הוגדרה בו מסגרת אשראי כלשהי. לטענת המבקשת, מאז פתיחת החשבון נהגה למשוך שיקים, והבנק נהג לכבדם, אף אם החשבון היה ביתרת חובה של עשרות אלפי שקלים, וזאת כנגד התחייבות המבקשת להפקיד כספים לכיסוי יתרת החוב, במועד מאוחר יותר. התנהגות זאת של הבנק מעידה על יחסי האמון ששררו בין המבקשת לבין הבנק, ויש בה משום יצירת הסכם מכללא.

בית-המשפט פסק כי במקרה דנן סורבו לא פחות מ- 17 שיקים בתקופה של שלושה חודשים בלבד.

מעיון בדפי החשבון, המתייחסים לחודשים אוקטובר-דצמבר בלבד, עולה כי החשבון אכן היה משך רוב התקופה ביתרות חובה שונות, והבנק כיבד שיקים שהוצגו לפירעון, גם כאשר יתרת החובה הגיעה לעשרות אלפי שקלים, אולם, פסק בית-המשפט כי, אין מדובר בהתנהגות עקבית, ובאותם חודשים ממש סרב הבנק לכבד שיקים גם ביתרות חובה קטנות יותר. כך לדוגמה, ביום 10.10.05 סרב הבנק שיק על-סך 2,500 ש"ח, כאשר החשבון היה ביתרת חובה זעומה של 1,466 ש"ח. השיקים נשוא הבקשה, למעט השיק האחרון, הוצגו לפירעון בעת שיתרת החובה היתה מעל 20,000 ש"ח. השיק האחרון הוצג לפירעון ביום 29.12.05 כאשר עקב החזרת השיקים הקודמים, יתרת החובה הוקטנה ועמדה על 1,833 ש"ח בלבד.

כב' השופטת נ' מימון-שעשוע פסקה כי המסקנה העולה מהאמור לעיל כי המבקשת לא הצליחה להראות, כי בהיעדר מסגרת אשראי לחשבון, המשיב היה מחוייב כלפיה, בין מכוח הסכם שבעל-פה ובין מכוח מצג שבהתנהגות, לכבד שיקים שנמשכו כאשר קיימת יתרת חובה בחשבון.

לעניין טענת המבקשת ואחיה, שהיה הסכם בינם לבין אחד מעובדי הבנק, שהבנק יפרע את השיקים שסורבו והמבקשת תפקיד בדיעבד כספים לכיסוי יתרת החובה, פסקה כי, היא טענה סתמית וגורפת העומדת בניגוד ל- "מציאות בשטח" כפי שעולה מדפי החשבון והובהרה למבקשת מהחזרת 8 השיקים הראשונים בין אוקטובר לדצמבר. כמו-כן, הטענה בדבר "הודאת" מי מעובדי הבנק בכך שנעשתה טעות, היא סתמית ובלתי-מפורטת לעניין זהות ה- "מודה בטעות".

סעיף 10(א)(3) לחוק מדבר על יסוד סביר להניח כי היתה חובה על הבנק לפרוע את השיקים מכוח הסכם איתו. הלכה פסוקה היא, כי העובדה שהבנק הסכים במקרים מסויימים ליתרת חובה בחשבון גם אם לא היתה מסגרת אשראי מאושרת, אינה מלמדת כשלעצמה על חובה לעשות כן לתמיד ובכל הנסיבות. התעלמות מחריגה, או מתן ארכה להעמדת החשבון במסגרת המאושרת, אין פירושה בהכרח שבבסיס התנהגות הבנק, עמד הסכם מחייב.

הסעיף דנן מדבר על חובה מצד הבנק ולא על ציפיה או תקווה של הלקוח, כי הבנק יטה לו חסד ויכבד את השיק הנמשך בחריגה. לפיכך, אין בקיומה של המדיניות הבלתי-עקבית של הבנק ביחס לחשבון המבקשת, משום הבטחה או הסכם מכללא, לכבד שיקים בעתיד כשהחשבון יהיה בחריגה, והמבקשת ידעה היטב כי היא תלויה ברצונו הטוב של הבנק, ברצותו יכבד את השיק וברצותו יחלל; משמע - לא היה בהתנהגות הבנק כדי להטיל עליו חובה לכבד שיקים בחריגה, מכוח הסכם מכללא, ולא היה למבקשת יסוד סביר לצפות לכך שחובה כזו תחול על הבנק.
ב- ע"א (שלום כ"ס) 70/05 {למיס הנדסה ובניין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2006(1), 25054, 25056 (2006)} מסגרת האשראי שאושרה למבקשת בחשבון עמדה על 500,000 ש"ח. המבקשת טענה כי לא היה צידוק להחזרת השיקים נשוא הבקשה, שכן החשבון נוהל בתיאום מקסימאלי עם הבנק, והבנק התיר למבקשת חריגה מהמסגרת ללא הגבלה.

כב' השופטת נ' מימון-שעשוע בדקה את דפי החשבון שצורפו, דפי החשבון מציגים את הפעילות מתאריך 31.10.05 ועד 20.12.05, כלומר: פחות מחודשיים. מעיון בדפי החשבון עולה כי עמד החשבון לאורך כל התקופה בחריגה ממסגרת האשראי. ב- 30.10.05 עמד החשבון ביתרת חובה של מעל 768,000 ש"ח, באותו יום בוצעו משיכות שיקים שכובדו והפקדות בסכום נמוך יותר, והיתרה הגיעה למחרת למעל 863,000 ש"ח, שאז בוצעו הפקדות נוספות והחשבון הוחזר למסגרת. בשבועיים שלאחר-מכן נעה יתרת החובה עד כ-700,000 ש"ח, מבלי שהוחזרו שיקים, אך ביום 17.11.05, משהוצג בחשבון (בין היתר) שיק בסך 30,000 ש"ח, כאשר יתרת החובה עמדה על כ- 721,000 ש"ח, סורב השיק. לאחר-מכן המשיכה הפעילות של הפקדות ומשיכות להתבצע, והיתרה נעה מכ- 540,000 ש"ח עד כ-712,000 ש"ח ביום 27.11.05. במועד זה, הוצגו לפירעון בחשבון שיקים והעברות בסך כ- 165,000 ש"ח, שכנגדם בוצעו הפקדות בסך של כ- 60,000 ש"ח וכן הועמדה הלוואה בסך 60,000 ש"ח, כך שבסוף היום גדלה יתרת החובה עד מעל 760,000 ש"ח. יום למחרת, הבנק החזיר שישה שיקים (נשוא הבקשה) בסך כולל של כ- 120,000 ש"ח, וכן נזקפה לחשבון ההעברה מקרן הפיצויים בסך כ- 95,000 ש"ח, והחשבון הוחזר לגבולות המסגרת.

אך בהמשך, שוב חרג החשבון מהמסגרת והיתרה גדלה והגיעה עד מעל מיליון ש"ח בחובה ביום 05.12.05, ולמחרת החזיר הבנק ארבעה שיקים נוספים (נשוא הבקשה).

כב' השופטת נ' מימון-שעשוע פסקה כי:

"המסקנה העולה מהאמור לעיל היא כי המבקשת לא הצליחה להראות כי הבנק היה מחוייב, כלפיה, ולו מכוח הסכם שבעל-פה או בהתנהגות, לכבד שיקים כאשר יתרת החובה בחשבון הגיעה ל-700,000 ש"ח, וכי כל השיקים נשוא הבקשה הוחזרו כאשר היתרה הגיעה אל מעל סכום זה, קרי חריגה של יותר מ- 200,000 ש"ח מהמסגרת. נהפוך הוא, מדפי החשבון שהוצגו עולה כי הבנק החזיר שיק למבקשת ביום 17.11.05, סמוך לפני סירוב השיקים נשוא הבקשה, בעת שהיתרה עלתה על 700,000 ש"ח, ומכאן שעמדת הבנק להחזיר שיקים כשהחריגה גדלה מעל 700,000 ש"ח היתה ברורה למבקשת. יצויין כי המבקשת לא טענה שיש לגרוע שיק זה (או שמונת השיקים שקדמו לו ברשימה) מהרשימה. עוד יש להדגיש, כי תקופת סירוב השיקים שברשימה השתרעה על פני למעלה משנה. פרק זמן נכבד, בו הבהיר הבנק בהתנהגותו כי אינו מחוייב לפרוע שיקים הנמשכים בחריגה מהמסגרת בכל תנאי ומקרה, וכי הדבר נתון לשיקול- דעתו בהתאם לנסיבות המשתנות בחשבון ובבטחונות הקיימים בעת הצגת כל שיק לפירעון.

אכן, בחלק גדול מהזמן אושרה משיכת שיקים בחריגה, אך תקופה של חודשיים בלבד אינה יכולה להצביע על דפוס התנהגות קבוע ומחייב כלפי הבנק, ודאי לא ברמות החריגה הרלוונטיות לסירובם של השיקים נשוא הבקשה. ריבוי השיקים שהוחזרו בחשבון בחודשים הקודמים ומשך תקופת ההחזרה היוו איתות רב עוצמה למבקשת, על אי-נכונות הבנק לכבד באופן גורף, שיקים שנמשכו בחריגה מהמסגרת."

ב- בש"א (שלום נצ') 5323/05 {א.מ.ת. מיזוג אוויר וקירור נ' בנק הפועלים - סניף נצרת, תק-של 2006(1), 13369 (2006)} המבקשת טענה כי התקיימו בינה לבין הבנק-המשיב הסדרים בעל-פה שהתפתחו כנוהג מחייב, שלפיו, הבנק קיבל שיקים של המבקשת גם כאשר החשבון עמד בחריגה ממסגרת עד כדי למעלה מ- 100,000 ש"ח. וכן, כי מעת לעת ולפי הצורך, פנתה המבקשת אל הבנק בבקשה לאשר לה הלוואות כנגד שיקים שבמשמרת. כאשר בקשות אלה נועדו לסנכרון בין השיקים שהופקדו למשמרת לבין הפעילות של שיקים שנמשכו מחשבונה של החברה.

כב' השופט כ' תאופיק קבע כי טענתה הנ"ל של המבקשת מבוססת עובדתית. אי-לכך, מתקיימים מקרה דנן יסודות סעיף 10(א)(3) לחוק. ומתוך פסק-הדין:

"5. טענה זו של המבקשת מבוססת עובדתית. עיון בדפי החשבון מלמד על קיומם של ההסדרים הנטענים. השיקים נשוא הבקשה סורבו כשיתרת החובה בחשבון היתה בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת. אך ניתן להיווכח מתנועות החשבון כי הבנק נהג לאורך חודשים לכבד עשרות שיקים של המבקשת גם בחריגה יותר משמעותית ממסגרת האשראי. הכול כפי שניתן לראות מהדוגמאות הבאות:

א. ביום 30.01.05 נמשכו על חשבון המבקשת 13 שיקים, כולם כובדו ולאחר כיבודם, עמדה יתרת החובה בחשבון על סך של 549,800 (כ- 200,000 ש"ח מעל מסגרת האשראי).

ב. ביום 28.02.05 נמשכו על חשבון המבקשת 21 שיקים, כולם כובדו ולאחר כיבודם, עמדה יתרת החובה בחשבון על 480,635 ש"ח (חריגה של 130,000 ש"ח מעל מסגרת האשראי).

ג. ביום 01.05.05 עמדה יתרת החובה בחשבון על 693,000 ש"ח (זאת לאחר שהוגדלה מסגרת האשראי ל- 500,000 ש"ח). באותו יום נמשכו על חשבון המבקשת 31 שיקים. כולם למעט אחד כובדו, ויתרת החובה בחשבון עמדה על-סך 761,876 ש"ח (חריגה של 261,000 ש"ח מעל המסגרת).

ד. ביום 20.05.05 כובדו 6 שיקים שנמשכו על חשבון המבקשת דבר שהעמיד את יתרת החובה בחשבון על סך של 593,000 ש"ח.

ה. ביום 30.05.05 כובדו 22 שיקים שנמשכו על חשבון המבקשת, דבר שהעמיד את יתרת החובה בחשבון על סך של 744,000 (חריגה של 244,000 ש"ח מעל המסגרת).

ו. ביום 31.05.05 כובדו 7 שיקים שנמשכו על חשבון המבקשת, דבר שהעמיד את יתרת החובה בחשבון על סכום של 636,062 ש"ח.

ז. ביום 30.06.05 כובדו 26 שיקים שנמשכו על חשבון המבקשת, ויתרת החובה בחשבון עמדה באותו יום על סך של 637,914 ש"ח.
6. מהמקרים המפורטים לעיל, עולה כי כיבוד שיקים כשהחשבון נמצא בחריגות משמעותיות ממסגרת האשראי, לא היה במקרים בודדים. אם כי, המשיב נהג לאורך חודשים, לכבד עשרות שיקים על-אף החריגה המשמעותית ממסגרת האשראי.

7. משכך, סבורני כי בנסיבות המקרה דנן, הצפיה הלגיטימית של המבקשת התגבשה עד כדי יסוד סביר להניח כי יש חובה על הבנק לפרוע את השיקים נשוא הודעת ההגבלה וזאת מכוח הסכם, על דרך ההתנהגות, מצד הבנק.

8. אי-לכך, מתקיימים בענייננו יסודות סעיף 10(א)(3) לחוק. ועל-כן, דין הבקשה להתקבל והנני מורה על גריעת השיקים נשוא הודעת ההגבלה ממניין השיקים שסורבו בחשבון המבקשת ואשר סירובם הביא להגבלת חשבונה."

2. התשתית הראייתית הנדרשת
ב- ע"א (כ"ס) 34/07 {תכשיטי נרמין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף טייבה, תק-של 2007(4), 6434 (2007)} המבקשת טענה להסכם בעל-פה מכוח נוהג לחריגה ממסגרת. בית-המשפט פסק, מפי כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע, כי:

"המבקשת לא הציגה תשתית ראייתית לכך שהיתה תקופה קודמת, בה כיבד הבנק ברציפות ולאורך זמן שיקים שנמשכו בחריגה כך שנוצר כלפי המבקשת מצג של הסכמה בהתנהגות על-ידי הבנק, לכיבוד שיקים בחריגה. טענתה של המבקשת בדבר הסכמה בעל-פה עם נציגי הבנק היא סתמית ואינה נתמכת בפרטים עובדתיים מהותיים כגון מועד, נסיבות, שמו של פקיד הבנק עימו הוסכמה החריגה מהמסגרת, סכום החריגה שאושר וכיוצ"ב. בהיעדר פרטים מהותיים ובסיסיים אלה, ובהינתן כי בפועל הוחזרו שיקים בחשבון לאורך תקופה ארוכה, הטענה נותרת כאמירה בעלמא ואינה מרימה את נטל ההוכחה, המוטל על המבקשת."

ב- ע"א (כ"ס) 23/08 {בדיר מוופק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2008(4), 4377 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע, כי:

"הטענות הספציפיות בדבר "סיכומים עם הבנק" (סעיפים 32, 41 לתצהיר המבקש) שנטענו לגבי שיקים מס' 3-1, 7-5, הינן טענות כלליות וסתמיות, ללא פירוט של זהות הגורם שהבטיח כביכול למבקש לפרוע את השיקים הנ"ל מחוץ למסגרת האשראי, ונראה כי אין הן מבוססות אלא על העובדה כי בפועל הופקדו בימים שאחרי החזרת השיקים סכומים מסויימים בחשבון. אין בטענות סתמיות אלה בדבר סיכום עם מאן דהוא מהבנק כדי להרים את הנטל המוטל על המבקש להראות כי היה לו יסוד סביר להניח שהבנק מחוייב לפרוע את השיקים הנ"ל.

אשר לטענה הכללית בדבר "נוהג", עולה מעיון בדפי החשבון, כי המבקש לא הציג כל תשתית ראייתית לכך שהיתה תקופה קודמת להחזרת השיקים נשוא הבקשה, בה כיבד הבנק ברציפות ולאורך זמן שיקים שנמשכו בחריגה, ויצר כלפי המבקש מצג של הסכמה בהתנהגות לכיבוד שיקים בחריגה. המבקש הצביע על תאריכים מסויימים, בתוך תקופת החזרת השיקים שברשימת ההגבלה, בהם כיבד הבנק שיקים שנמשכו בחריגה; אולם בין תאריכים אלה שזורים התאריכים בהם החזיר הבנק, בזה אחר זה, שמונה שיקים שנמשכו בחריגה, וזאת במשך תקופה ארוכה מחודש יוני 2007 ועד מרץ 2008. על-כן, לא הוכח כל נוהג יציב של כיבוד שיקים בחריגה, עליו היה המבקש זכאי להסתמך."

ב- בש"א (יר') 7345/07 {שובו - RETURN נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף בית וגן ירושלים, תק-של 2008(3), 9469 (2008)} נפסק כי:

"22. המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, להראות כי קיימת עילה לבטל הבאת שיק ממניין השיקים שסורבו. היא אינה כופרת בטענה כי למעלה מ- 10 שיקים סורבו כדין (ליתר דיוק, עד ליום 16.10.07 סורבו 263 שיקים! - ראה סעיף 8 לתגובת הבנק) ובמועד בו סורבו השיקים לא היתה בחשבונה יתרה מספקת לכיסויים, אך טוענת כי יש לבטל הבאת כלל השיקים שסורבו בתאריכים 7-9.10.07 (למען הסדר יוער כי המשיב מתייחס לתאריכי הערך שהם 5-7.10.07 ואילו המבקשת מתייחסת לתאריכי הסירוב בפועל), מכוח העילה הקבועה בסעיף 10(א)(3) לחוק, נוכח הסתמכותה על כספים שהיו צפויים להיכנס לחשבונה, עוד לפני מועד פירעון השיקים נשוא הבקשה, והתעכבו מסיבות שלא היו בשליטתה, שהם כספי תרומות מארה"ב בסך כולל של $550,000, כספים אלה התעכבו מסיבה שאינה תלויה בה והועברו לחשבונה רק ביום 9.10.07; כמו-כן, המבקשת ציפתה לסכום בסך 2,373,600 ש"ח ממשרד החינוך שהיה אמור להשתלם עבור שנת הלימודים הקודמת, כהבטחה שלטונית; ועיריית פתח-תקווה היתה צפויה להעביר סך של 387,454 ש"ח לפני חג סוכות (שחל בסוף ספטמבר אותה שנה) אך אופן בלתי-צפוי הועבר רק סכום חלקי בסך 277,579 ש"ח, לפני החג.

23. עילת הביטול הקבועה בסעיף 10(א)(3) לחוק מצריכה תשתית ראייתית מספקת להוכיח כי היתה מוטלת חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם מכוח יתרה מספקת במועד הצגת השיקים לפירעון ואם מכוח הסכם עם הבנק. המבקשת לא טוענת לקיומה של יתרה מספקת ואף לא להסכם עם הבנק, כי אם להסתמכות על כספים שלטענתה היתה צפויה לקבל. עילה זו אינה נמנית על העילות הקבועות בסעיף 10 לחוק."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 164840/07 {עדס אהרון נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ - סניף החזון - אי"ש, תק-של 2008(3), 10402 (2008)} פסק בית-המשפט כי המבקש לא השכיל להרים את הנטל להוכחת קיומו של נוהג הנטען בין הצדדים:

"שלישית, אין לקבל את טענת המבקש לקיומו של הנוהג הנטען בין הצדדים, אף לגופה, היות והוא לא הרים את הנטל להוכחת קיומו של נוהג כאמור. המבקש הציג גירסה כללית ובלתי-מפורטת, לעניין קיומם של מקרים בעבר, בהם הבנק פרע שיקים בתקופות אישפוזו למרות חריגה ממסגרת האשראי. לא הוצגו דוגמאות לאותם מקרים ולא דפי חשבון רלוונטיים המוכיחים התקיימותם של מקרים אלה. בעניין זה, לא למותר להזכיר, כי על-פי ההלכה הפסוקה, בכדי להוכיח קיומו של נוהג, יש להראות דפוס התנהגות מתמשך בין הצדדים ולא די בהצגת דוגמאות נקודתיות כאלה או אחרות, מה גם שבמקרה דנן, אף דוגמאות כאלה לא הוצגו כלל, אלא נטענו בעלמא. בעניין זה יצויין עוד, כי על-פי הפסיקה, הסכמות נקודתיות של הבנק לפרוע שיקים למרות חריגה ממסגרת האשראי בחשבון, אינן מטילות על הבנק חובה לפעול כך אף להבא ולתמיד (ראה: עמית, שם, 470 וההלכות הנזכרות שם). לדברים אלה משקל יתר במקרה דנן, שכן מדובר בפרק זמן ממושך של סירוב חוזר של שיקים רבים בחשבון המבקש, ואין להטיל על הבנק חובה לפרוע שיקים אלה, מכוח נוהג, גם אם היו דוגמאות כאלה או אחרות בעבר, של פירעון שיקים בחשבון המבקש למרות חריגה ממסגרת האשראי. שהרי, מעבר לכך, שכאמור לעיל, אין מדובר בסירוב שיקים בתקופת האישפוז הנטענת, ובשים-לב לכך, שהשיקים סורבו על פני תקופה ארוכה, הרי שצריך היה להיות למבקש ברור, לפחות לאחר סירובם של כמה וכמה שיקים מתוך 21 השיקים שהביאו להגבלת החשבון החמורה, כי המשיב אינו מכיר בקיומו של נוהג כלשהו בין הצדדים המחייב אותו לפרוע שיקים למרות חריגה ממסגרת האשראי."

ב- ע"א (שלום כ"ס) 66/06 {אדריאנה מקוביי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ - סניף כפר סבא, תק-של 2006(4), 8348, 8351 (2006)} כב' השופטת נ' מימון-שעשוע פסקה כי:

"התשתית הראייתית שצרפה המבקשת לתצהירה הינה דלה במיוחד, והנסתר בה רב על הנגלה. הבקשה מבוססת על הצהרה סתמית בדבר היעדר זיקה בין המבקשת לפעילות בחשבון. הצהרה זו הופרכה על-ידי מסמכים רבים שהציג הבנק, עליהם חתומה המבקשת, כגון בקשה לביצוע פעולות בנקאיות ו/או קבלת מידע באמצעות טלפון ופקסימיליה, בקשה לקבלת הלוואה לא צמודה, בקשה למסגרת משיכת יתר בריבית משתנה - מסמכים שהחתימה על חלקם זהה לחתימה על תצהירה, והמבקשת בתשובתה לא הכחישה כי היא חתומה עליהם. די בכך כדי לסתום את הגולל על הטענה, כי לא היתה למבקשת כל זיקה לפעילות בחשבון. המבקשת התעלמה מכל המסמכים שהוצגו על-ידי הבנק בתשובתו, ואשר יש בהם כדי להסביר כיצד הוזמנו פנקסי השיקים גם ללא נוכחותה בסניף, שכן היא חתומה על בקשה לביצוע פעולות בנקאיות ו/או קבלת מידע באמצעות טלפון ופקסימיליה. המבקשת נמנעה מלצרף תצהיר של בעלה, שיסביר את פעילותו הנטענת בחשבון, ואף אין בפיה טענה, כי הגישה תלונה במשטרה נגדו על פעולות שביצע ללא רשותה. בנוסף, המבקשת לא נתנה כל תשובה לטענת הבנק, כי ההתראה וההודעה נשלחו לכתובת שנמסרה על ידה בעת פתיחת החשבון. לתמיכה בטענה בדבר אי-משיכת השיקים על-ידי המבקשת, צורף על-ידי המבקשת צילום של שיק אחד בלבד, שלטענתה החתימה עליו איננה חתימתה. אינני יכולה לקבל טענה זו על פניה, שכן המבקשת לא תמכה את טענתה בחוות-דעת גרפולוגית, וקיים דמיון ניכר בין החתימה לבין כתב-ידה וצורת חתימתה של המבקשת. זאת ועוד, הוכח על-ידי הבנק כי המבקשת נהגה לחתום בדרכים שונות. מכל מקום, בקשה לגריעת שיקים מרשימת ההגבלה איננה הזירה המשפטית הנכונה לבירור טענותיה הגורפות של המבקשת כנגד הבנק. תתכבד המבקשת ותגיש תביעה נגד הבנק, אם לטענתה נגרם לה נזק עקב רשלנות או אי-מילוי חובותיו הבנקאיות של הבנק כלפיה, ושם תתבררנה כל העובדות. לסיכום, הבקשה אינה מגלה עילה לפי סעיף 10(א) לחוק, ואני דוחה אותה."


ב- בש"א (שלום עפ') 133/06 {שטיינבורג בוריס נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף יקנעם וחיפה, תק-של 2006(5), 2818, 2820 (2006)} כב' השופט י' בן חמו פסק כי:

"אני סבור שהמבקש לא עמד בנטל להוכיח שהיתה טעות מצד הבנק בהחזרת השיקים, ולא עמד בנטל להוכיח שהיה לו יסוד סביר להניח שהיה על הבנק לפרוע את השיקים. אין מחלוקת שכל השיקים סורבו כאשר חשבונו של המבקש היה ביתרת חובה שחרגה ממסגרת האשראי המאושרת. המבקש מציין זאת במפורש בתצהירו. על-פי הפסיקה, לא די בהנחתו הסובייקטיבית של המבקש שהבנק יכבד את השיקים, אלא יש להוכיח זאת גם באופן אובייקטיבי. המבקש לא עמד בנטל זה. על המבקש היה להוכיח מסגרת אשראי קבועה מוגדלת ומוסכמת המגבשת חובה על הבנק, חובה כזו שאין הבנק יכול או רשאי להתנער ממנה באופן חד-צדדי. גם אם היתה הסכמה של הבנק פה ושם לכבד שיקים שחרגו ממסגרת האשראי, אין די בכך לקבוע באופן אובייקטיבי שלמבקש היה יסוד להניח שכל השיקים הנוספים שנמשכו תוך חריגה מאשראי יכובדו על-ידי הבנק. העובדה שהבנק הסכים להגדיל את מסגרת האשראי ל- 300,000 ש"ח, מחזקת את גרסת הבנק שהוא עמד על כך שהחשבון יתנהל במסגרת המסגרת המאושרת. אני מחליט לדחות את הבקשה."

3. שיק שלא צויין בו תאריך
ב- בש"א (רח') 2503/01 {ליטמן ניר נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2002(1), 23445 (2002)} המבקשים טענו כי אין השיקים המדוברים נכנסים בגדר ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק משום שלא צויין בהם תאריך ושיק שסורב הוא שיק שהוצג לפירעון בתאריך הנקוב בו או אחריו והבנק סירב לפרעו. אותו הטעם מוליכם אל המסקנה כי אין השיקים הנ"ל עונים על הגדרת "שיק בר-פירעון" כפי שהוא מופיע בפקודה.

בית-המשפט לא קיבל את עמדתם וקבע מפי כב' השופט הרן פינשטין, כי:

"משום שחוק שיקים ללא כיסוי קובע כי המונח "שיק" הוא כהגדרתו בסעיף 73 לפקודת השטרות. סעיף 73, הנושא את הכותרת "שיק - מהו", קובע ברישא שלו כי שיק הוא שטר חליפין בר-פירעון עם דרישה. בהמשך, קובע סעיף 73(ב) כי שיק יכול שהתאריך הנקוב בו יהיה מאוחר מיום הוצאתו. אין להסיק מכך כי קיימת חובה של ציון תאריך שבלעדיה מאבד השיק את תוקפו, שהרי אם כך היה הדבר לא היה טורח המחוקק וקובע כי שיק הוא בר-פירעון עם דרישה. זאת ועוד; סעיף 9(א)(2) לפקודה דן במפורש בשטר שלא נקבע בו תאריך לפירעון וקובע ששטר כזה הוא שטר בר-פירעון עם דרישה. איני מקבל את פרשנותו של בא-כוח המבקשים בעניין זה לפיה סעיף 73(ב) מייתר את הדיון בסעיף 9(א)(2) הנ"ל בהיותו אחת מהוראותיה של הפקודה לעניין שטר חליפין בר-פירעון, וזאת מן הטעם הפשוט שאין סעיף 73(ב) דן בשיקים חסרי תאריך ועל-כן אינו רלוונטי לענייננו. מסקנתי זו מתחזקת לנוכח דברים אלו:

'זמן פירעונו של שיק חל, על-פי סעיף 73, ביום הדרישה בלבד... ובאין זמן פירעון קבוע בו, עומד השיק ממילא לפירעון עם דרישה.'
(ראה י' זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית, תשמ"ג-1983), עמ' 86)
קראתי היטב את ההערות אליהן הפנה בא-כוח המבקשים, אך דומני, שוב, כי אין הן חלות בענייננו והן מכוונות לאותם מצבים בהם שיק ניתן עם תאריך פירעון עתידי ובקשו לפרוע אותו בטרם הגיע המועד."

4. השאלה אם שטר לביטחון בלבד מהווה שטר לפי פקודת השטרות
ב- ע"א 2334/90 {שירותי גרר איזור בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 3, פ"ד מט(1), 608 (1995)} בית-המשפט בדק האם שטר המשורטט לביטחון הינו "שטר" לפי דיני השטרות.

בית-המשפט פסק כי:

"7. פרופ' ס' אוטולנגי, במאמרה המקיף ("מעמדו השטרי של 'שטר ביטחון'", עיוני משפט י"ז (התשנ"ב), 65), מנתחת, בצורה אנליטית, את הדעות השונות בסוגיה - הן בקהילת חוקרי המשפט והן בפסיקה. דעתי בנושא זה הובעה בעניין ס.מ.ל. (ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4), 680, 694 (1989)). כנאמר שם, רישום התנאי "לביטחון" על גבי השטר אין בו 'כדי לפגוע בצורתו ובשל כך גם בתוקפו של השטר, וזאת על-אף האמור בסעיפים 3(א) ו- 73(א) לפקודה'. סעיף 3(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) קובע כי "שטר" הינו, 'פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו...'. סעיף 3(א) מגדיר את "שטר חליפין". סעיף 73(א) לפקודה קובע כי "שיק" הינו "שטר חליפין". לכן, גם שיק הינו "פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב". הפקודה בשיק מופנית אל "בנקאי". הנמשך בשיק הוא בנק. זו דעתנו אז, זו דעתנו אף כיום. המלומדים, פרופ' לרנר ("שטר ביטחון וזיכוי חשבון בנק כמתן ערך בשטרות" משפטים י"ז (תשמ"ז), 71, 75) ופרופ' אוטולנגי סבורים, כי:

'כאשר המילים 'לביטחון בלבד' כתובות על השטר, 'נפגם היסוד ההכרחי לשטר על-פי פקודת השטרות, היינו כי החיוב יהיה ללא תנאי.'
(לרנר, לעיל, 75)

כמענה לנ"ל, קולעים דבריו של פרופ' מ' מאוטנר (" 'שטר הביטחון': חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך" עיוני משפט י"ב (התשמ"ז), 205, 212) לפיהם:

'לנוכח השימוש הנפוץ ב- "שטר הביטחון" מהסוג דנן (בהם המילים 'המורות כי השטר הוצא לביטחון' - מ' ש'), תיצור הלכה, שתשלול ממנו את מעמדו כשטר, פער מסוכן בין הנפקות שהצדדים המתקשרים מייחסים לפעולה המשפטית הנעשית על ידם (מסירת שטר) לבין עמדתה של מערכת המשפט ביחס לפעולה זו (מסירת מסמך שאינו עולה כדי שטר).'

קביעתנו כי שטר המשורטט לביטחון הינו שטר מבכרת את צפיותיהם של הצדדים על פני צמידות פורמאלית לדרישות הצורניות של דיני השטרות. למעשה, אף המצדדים בגישה כי "שטר ביטחון" איננו "שטר" מודעים לתוצאות הבלתי-רצויות של גישתם. מכאן, הצעתה של פרופ' אוטולנגי כי:

'אפשר לכן לומר, שאמנם "שטר ביטחון" אינו שטר, אך מעצם כתיבת השם "שטר" על המסמך, ניתן לראות את הצדדים כאילו הסכימו ביניהם לנהוג בו כשטר.'
(אוטולנגי, לעיל, 88)

קונסטרוקציה זו היא אפשרית - למרות המלאכותיות הטמונה בה.

על-פי גישתי, הנני מסווג את המילים "לביטחון" רק כתנאי למסירה. הווי אומר: מסירת השטר הינה על תנאי (סעיף 20(ב)(2) בפקודת השטרות). רישום המילים "לביטחון" (או מילים המורות על כוונה זו) סותרת את החזקה בסעיף 20(ג) לפקודה (חזקת המסירה הגמורה). שיק המשורטט לביטחון אינו מעביר את הבעלות על החיוב השטרי. הבעלות בחיוב השטרי תעבור אך ורק בהתקיים התנאי. טרם התקיימות התנאי, הבעלות היא בידי מושך השטר או מסב השטר לביטחון. לאחר התקיימות התנאי, הבעלות היא בידי מקבל השטר."

5. האם שיק שסיחורו הוגבל בהסכם שבין המושך לנמשך יוצא מגדר "שיק שסורב"?
ב- בש"א (עכו) 4923/01 {ננזיה דוד נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2002(2), 975 (2002)} הבקשה הוגשה לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, ובה עתר המבקש להורות על גריעת שלושה שיקים ממניין השיקים שסורבו, המפורטים בהודעה על הגבלת חשבונו אצל המשיב.

הטענה כי שלושת השיקים בהם מדובר ניתנו "לפיקדון" בלבד (או "לביטחון בלבד") ולא היו אמורים להיות מוצגים לפירעון, כיוון שתמורתם שולמה במזומן עובר למועד פירעונם. הגשתם למשיב לפירעון נעשתה בטעות של צד שלישי שאחז בהם והציגם כאמור.

בית-המשפט דחה את הטענה וקבע כי אין לטענה כל בסיס מאחר ושטר המשורטט לביטחון הוא שטר לפי דיני השטרות.

בנוסף נשאלה השאלה האם שיק שסיחורו הוגבל בהסכם שבין המושך לנמשך יוצא מגדר "שיק שסורב"? בית-המשפט השיב על כך בשלילה.

"שיק שסורב" הוא שיק שהוצג לפירעון בתאריך הנקוב בו או לאחריו והבנק סירב לפורעו מחמת חיסורה של יתרה מספקת בחשבון ומחמת שהבנק לא היה חייב לפורעו מכוח ההסכם שבינו לבין המושך. "המועד הקבוע להצגת השיק הינו התאריך הנקוב בו או מועד מאוחר יותר", קבע השופט, "ולא כל מועד אחר אשר סוכם בעל-פה בין הצדדים לעסקת היסוד, בניגוד לתאריך הנקוב על גבי השיק".

גם הטענה, לפיה כביכול לא נפרע השיק מחמת טעות של הבנק נדחתה. "נראה לי", קבע כב' השופט א' טובי, "כי יש לצמצם את הפירוש של ביטוי זה ולהגבילו לטעות שמקורה בבנק. כל פירוש אחר ירוקן מתוכן את הוראות החוק".

כן נקבע, כי טעותו של צד שלישי אינה רלוונטית להגנת "הטעות" שבה עסקינן. מעשהו או מחדלו של צד שלישי לא מקים בידי בעל החשבון יסוד סביר להנחה כי על הבנק היתה חובה לפרוע את השיק.

6. האם שיק שסורב כשמדובר בשיק עצמי, שלא סוחר לצד שלישי, לא ייכלל במניין השיקים לצורכי החוק?
ב- בש"א (פ"ת) 2579/00 {עורכת-דין רוית לויים נ' בנק הפועלים, תק-של 2000(2), 2087 (2000)} המבקשים טענו, כי בו ביום סורב שיק על-סך 500 ש"ח כשביחס לשיק זה טענתם, מדובר בשיק עצמי שהופקד לחשבון האחר וכי על-כן, לא מדובר בשיק ועל-כן יש לגורעו מהמניין.

בית-המשפט קבע כי:

"אמנם המבקשים נסמכים על הוראות סעיף 3(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש), בטענה כי שטר חליפין חייב להיות מופנה מאדם אל חברו, דבר שלא מתקיים בשיק עצמי. אולם, סעיף 73 לפקודת השטרות קובע את מהותו של שיק וכאמור בספרו של פרופ' לרנר דיני שטרות, 180, הדרישה "מאת אדם אל חברו" מתקיימת "כשחברו" הינו הבנק הנמשך. לאור זאת, מציין פרופ' לרנר, כי גם שיק עצמי שיק הוא. כמו-כן, ראה בספרו של בן-אוליאל דיני בנקאות חלק כללי, בעמ' 233-230. הואיל ושיק, בחוק, מוגדר כהגדרתו בסעיף 73 לפקודת השטרות, הרי גם שיק עצמי נכלל בהגדרה זו.

מהראוי לציין, כי יתכן והיה מקום לשקול מהפן המהותי, אם אין מקום לקבוע כי שיק שסורב במצב שמדובר בשיק עצמי, שלא סוחר לצד שלישי, לא ייכלל במניין השיקים לצורכי החוק. מחד, ניתן לטעון, כי לאור תכליתו של החוק, הרי סירוב כלפי המושך עצמו לא יגרום נזק "לציבור" בכללותו, מאחר ומי שנפגע מסירוב שכזה, יהיה בעל החשבון בלבד ולא צד שלישי. מאידך, ניתן לטעון, ראשית, כי אין להטיל על הבנק בחינת שיק עצמי אם אכן הוסב לצד שלישי אם לאו, ושנית, שהבחינה מתייחסת לעצם הסירוב אף אם לא גרם נזק לצד אחר.

מכל מקום, לאור הוראות החוק ולאור ההוראות על נימוקי ערעור בהתאם לסעיף 10, לכאורה אין מקום להורות כמבוקש ובמיוחד שהמבקשים לא טענו זאת בבקשתם אלא הסתפקו בטענתם, כי כלל לא מדובר על שיק."

7. סירוב הבנק לכבד שיקים - אימתי?
ב- ע"א (ק"ג) 507/01 {מגוון שלמה זמיר בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2004(1), 21895 (2004)} בית-משפט דן בערעור על-פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, במסגרתו התבקש בית-המשפט להורות על ביטול החלטתו של הבנק המשיב להגביל את חשבונה של המערערת המצוי אצלו, עקב סירובו לכבד עשרה שיקים שנמשכו על ידה.

המערערת טענה כי לטובת הבנק המשיב קיימים שיעבודים ובטחונות שונים על נכסיה, המכסים את כל מסגרת האשראי וההלוואה שניתנו לה על ידו, וכן תוכנית חיסכון חודשית במסגרתה נגבה מחשבון המערערת 5,000 ש"ח בחודש. הבנק ידע כי התקבול מהגופים להם מספקת המערערת שירות מתבצע כעבור 150 ואף 180 ימים, הבנק ידע כי יתרת החובה מצויה תמיד מתחת למסגרת האשראי. המערערת ביססה את ערעורה בשתי טענות עיקריות אשר מהוות, כל אחת בנפרד, עילה לביטול החלטתו של הבנק. הראשונה, כי הבנק סירב לפרוע את השיקים נשוא הערעור מחמת טעות (סעיף 10(א)(1) לחוק), והשניה, כי סירוב הבנק לפירעון השיקים נעשה בניגוד להסכמים שנעשו עימה אשר על יסודם היה לה היסוד הסביר להניח כי השיקים ייפרעו (סעיף 10(א)(3) לחוק).

לטענת הבנק המשיב, שדחה מצידו את כל טענותיה של המערערת, נציג הבנק נהג לפנות למנהלה של המערערת בטרם סירב לפרוע את השיקים בשל חריגה ממסגרת האשראי, וכי כל השיקים שסורבו, סורבו כאשר היתה חריגה ממסגרת האשראי שניתנה למערערת. בעניין השיעבודים והבטחונות טען המשיב, כי שוויים נמוך מהשווי שהוצג על-ידי המבקשת, וזאת הואיל וערך השיעבודים נקבע בהתאם לכללים בנקאיים, בהתחשב בין היתר בהוצאות הרבות הנדרשות לצורכי מימוש ובסכומי הרכישה בעת מימוש נכסים.

בית-המשפט דן בכל שיק אשר סורב, לגופו:

שיק מס' 1 הוצג בשנית יומיים לאחר סירובו וכובד. בית-המשפט קבע כי:

"עצם העובדה ששיק שהוצג וסורב, כובד בשלב מאוחר יותר, אין בה כשלעצמה כדי להוות ראיה ניצחת שתעמוד לטובת הלקוח שהפקיד השיק מלכתחילה."

יחד-עם-זאת, בנסיבות העניין לאור ערכו הנמוך של השיק, במכלול היחסים בין הצדדים, העובדה שכובד יומיים בלבד לאחר שסורב, ובנוסף במועד סירוב השיק כובד שיק הכפול בערכו מערך השיק שסורב, ניתן לומר כי לא יהיה זה בלתי-סביר להניח שבעת הפקדת השיק רשאית היתה המערערת לסבור שהשיק יכובד על-ידי המשיב.

באשר לשיקים מס' 7-2 קבע בית-המשפט כי מעדויות נציגי המשיב עולה כי נוצר קשר תדיר עם נציג המערערת כל אימת שהתעוררו בחשבון "בעיות", וכן היתה קיימת אפשרות לפיה המערערת היתה מציגה פתרון לבעיות ואז לא היו מוחזרים השיקים. בתקופה הרלוונטית לסירובם של שיקים אלה שהה מנהל המערערת בחדר לידה עם אשתו, ומנהל הבנק היה מודע לכך. על-כן:

"במקרה הספיציפי יש מקום לקבוע שלנציג המערערת היה היסוד הסביר להניח שהמשיב לא יסרב לשיקים אלה וזאת בין היתר מכוח ההסכם שנוצר עימו בנוהג, ולפיו, לא יסורב שיק אלא לאחר שנוצר עימו קשר לבירור העניין. לאור זאת ולאור נסיבותיו האישיות הזמניות של נציג המערערת אשר לגביהן הוכח כי הובאו לידיעתו של המשיב באמצעות הפקידה, סביר היה להניח כי חוסר התקשורת הזמני יתקבל בהבנה מצד המשיב, והשיק לא יסורב עד ליצירת הקשר עם נציג המערערת."

ביום בו סורב שיק מס' 8 חוייב חשבון המערערת בהוראת הקבע בסך 5,000 ש"ח לטובת תוכנית החיסכון. בית-המשפט קבע כי לאור העובדה שהמשיב חייב את חשבון המערערת באותו היום בסכום הגדול פי 3 מהסכום שסורב, יש לקבל את טענתה של המערערת כי היה לה היסוד הסביר להניח שהשיק יכובד. גם לעניין שיקים מס' 10-9 קבע בית-המשפט כי למערערת היה יסוד סביר להניח שהשיקים יכובדו, וזאת לאור העובדה כי ביום בו סורבו השיקים הופקדו לחשבון המערערת שיקים אחרים בסכום העולה על השיקים שסורבו.

בית-המשפט קבע כי יתרת החובה של המערערת לא חרגה באופן ניכר ממסגרת האשראי שהוקצתה לה, וכי לעניין סך מסגרת האשראי שעמדה למערערת, העמידה המערערת למשיב בטחונות איתנים, ויתכן אף מעבר לסכום שנקבע במסגרת האשראי.

לאור כל האמור לעיל קיבל בית-המשפט את הערעור במלואו והורה על ביטול החלטתו של המשיב לסרב לכלל השיקים, וכפועל יוצא מכך בוטלה גם החלטתו של המשיב להגביל את חשבונה של המערערת.

8. בטחונות
ב- ע"א (כ"ס) 34/07 {תכשיטי נרמין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף טייבה, תק-של 2007(4), 6434 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע, בעניין בטחונות, כי:

"הלכה פסוקה היא שבטחונות כשלעצמם אינם מחייבים את הבנק במתן אשראי כזה או אחר אלא בהתאם להסכם שבין הצדדים, בו נקבעת מסגרת האשראי שתינתן על-סמך אותם בטחונות. בענייננו, חרגה המבקשת בעשרות אלפי שקלים מהמסגרת שאושרה לה, ולא ביקשה במקביל להגדיל את מסגרת האשראי על יסוד קיומם של הבטחונות. כידוע, לבנק ישנו שיקול-דעת עסקי רחב לגבי משקלם של הבטחונות בקביעת מסגרת האשראי.

מכאן שטענה זו דינה להידחות."

ב- בש"א (שלום חי') 10341/07 {ד"ר מרקוביץ ציפקין אילנה נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2007(4), 25248, 25250 (2007)} נפסק כי עצם קיומם של בטחונות בידי בנק אינו מחייב את הבנק לפרוע שיקים שבמועד הצגתם חרגו ממסגרת האשראי.

כך נפסק גם ב- ת"א 69/06 {ישראל אלבז גריסת פסולת בע"מ נ' בנק מסד בע"מ, תק-של 2006(4), 8307 (2006)}:

"הלכה פסוקה היא כי עצם קיומם של בטחונות אינו אומר דבר, שכן בידי הבנק יש שיקול-דעת איזה משקל יש לתת לבטחונות ועל פיהם הוא קובע מסגרת לאשראי. ברור שלא ניתן אשראי ללא בטחונות, אך קיום בטחונות לא יכול להוות בסיס לטענה בדבר הסכמה לחריגה ממסגרת האשראי (ראה ע"א (מחוזי חי') 215/93 אגבריה נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (לא פורסם), עמ' 5 להחלטת כב' השופט ד"ר ביין)."

ב- בש"א (שלום עכ') 3789/05 {מטאניס מיכאל חברה לבניין ועבודות אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2006(3), 26150, 26154 (2006)} בין שאר טענות המבקשת, נטען על-ידי המבקשת כי הבטחונות הקיימות בידי הבנק היה בהם כדי להוות בטוחה מספקת כלפי הבנק אף אם חרגה היא ממסגרת האשראי.

כב' השופטת ג' טנוס קבעה לעניין טענת המבקשת אודות קיומם של בטחונות שהיה בהם כדי להבטיח כיסוי החריגה שבחשבון, דינה להידחות.

"מקובלת עליי הגישה לפיה, קיומם של בטחונות מגביר את הציפיה כי המבקשת היתה דואגת להעברת בטחונות עד כדי כיסוי החריגה שבחשבון. זוהי חובתה של המבקשת ולא חובתו של הבנק. לכך יש להוסיף כי לא עלה בידה של המבקשת לסתור את טענות המשיב בנושא זה, כגון שהבטחונות שימשו לחברות נוספות זולת המבקשת, כי גובה הבטחונות בערכים נזילים היה פחות ממה שהוצג, כי קופת הפיצויים אינה ניתנת לשיעבוד וכי ערך המימוש של הכלים המשועבדים נופל באופן משמעותי מערכם התיאורטי וניסיון החיים אכן מלמד כך."

ב- בש"א (שלום יר') 9548/04 {שלום וולס נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2006(2), 2466, 2467 (2006)} כב' השופט ר' וינוגרד ציין בעניין השאלה האם למבקש עמדה יתרת זכות באמצעות "בטחונות" אם לאו, והאם יתרה זו שימשה לבטוחה להלוואה אם לאו, אין משקל של ממש בנסיבות העניין. נפסק כי על המבקש לדאוג ליתרת זכות בחשבונו, ואם סבר כי ניתן להגיע ליתרה מעין זו באמצעות מימוש סכומים המופקדים באופן אחר בבנק - פתוחה היתה בפניו הדרך לעשות כן. לפיכך לא לו להלין על הבנק כי לא שלח ידו בבטחונות ומימשם.

9. קיומו של פיקדון
ב- בש"א (שלום יר') 6770/07 {שרה ונינה ליפשיץ נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף כיכר ציון, תק-של 2008(1), 4898, 4901 (2008)} בית-המשפט קבע בעניין קיומו של פיקדון כי:

"5. בטרם אתייחס לשיקים יש לבחון תחילה את טענה נוספת שמעלה המבקשת. לטענתה, קיום חשבון פיקדון בסניף הבנק גרם לכך כי לא חרגה מגובה בטחונותיה ולכן הבנק לא עמד בסיכון שהמבקשת תיוותר חבה לו כספים.

6. איני סבור כי יש בטענה זו ממש. פעולת חשבון השיקים של המבקשת מבוססת על מסגרת אשראי שהועמדה בו ובהיעדר מסגרת על המבקשת לדאוג שלא למשוך שיקים ללא שיהיה להם כיסוי מספיק. עצם קיומו של חשבון נוסף מבלי שהכספים המופקדים בו שועבדו לטובת חשבון השיקים או משמשים לו כבטוחה אינה יכולה להספיק. זאת ועוד, איני סבור כי מוטלת על הבנק החובה 'לרדוף' אחר המבקשת כדי שתסדיר מסגרת אשראי בחשבונה ותשתמש לשם כך בפיקדון הקיים בסניף ומטעם זה אין בעיני חשיבות לאי-הגשת התצהיר מטעם הבנק לתמיכה בטענה כי פקידת הסניף אכן הציעה למבקשת כי תפעל להעמדת מסגרת תוך שימוש בפיקדון כבטוחה."

10. בית-המשפט לא ייזקק לנימוק או לראיה שלא הוזכרו בבקשה, בתשובת המשיב או בכתב התשובה של המבקש או של המבקש השותף, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו
ב- בש"א (הרצ') 1855/04 {אפשטיין שגיא (1988) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-של 2005(4), 24 (2005)} טענה באת-כוח הבנק כי כן היתה חריגה מן המסגרת הואיל ובתאריך 07.07.04, המסגרת היתה 230,000 ש"ח, בעוד שסה"כ החבות היתה 420,000 ש"ח.

בית-המשפט קבע, מפי כב' השופט צבי דותן, כי אין לקבל טענה זו, שהרי:

"באת-כוח הבנק היא שהפנתה את תשומת-הלב בסיכומיה להוראת תקנה 14 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981, הקובעת כי בית-המשפט לא ייזקק לנימוק או לראיה שלא הוזכרו בבקשה, בתשובת המשיב, או בכתב התשובה של המבקש, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו (וראה ע"א (חי') 4456/97 אחים שמואלי הנדסה נ' בנק לאומי, תק-מח 98(3), 2536 (1998)). טענת הבנק כי המבקשת לא היתה בתוך מסגרת האשראי, הואיל והחבות הכוללת בחשבון היתה מעל 400,000 ש"ח (וזאת כנראה בשל ההלוואה של 355,000 ש"ח, שניתנה למבקשת), היא טענה שאין לה זכר בתצהיר התשובה מטעם הבנק, ואין כל טעמים מיוחדים להתיר השמעתה לראשונה בסיכומים. מכל מקום, הטענה, כך נראה לי, גם אינה נכונה לגופה. כאשר הבנק מאשר ללקוח מסגרת אשראי מאושרת, הכוונה היא כי הלקוח זכאי (בכפוף לבטחונות) למשוך משיכת יתר מהחשבון, ללא כל קשר לכך שללקוח יש (גם) הלוואה בבנק. אמת, סה"כ החבות היתה גבוהה מן המסגרת המאושרת למשיכת יתר, אולם הלקוח זכאי למשוך שיקים עד לגובה המסגרת המאושרת, ובמקרה דנן, כאמור, השיקים לא חרגו מן המסגרת."

11. טענה בדבר גריעת שיק שזוייף ממניין השיקים המסורבים
ב- בר"ע (ת"א-יפו) 3145/04 {בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אשר לילה, תק-מח 2006(1), 14506 (2006)} בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") הגיש בקשת רשות ערעור כנגד החלטת בית-המשפט קמא לפיה נדחתה בקשתו למחיקתו של ההליך.

חשבונה של המשיבה בבנק המבקש הוגבל בשל סדרה של שיקים שנמשכו וחוללו.

בשל התמשכות ההליכים בערכאה קמא, הגיע ערעורה של המשיבה, שהוגש על-פי הוראת סעיפים 10 ו- 10א לחוק השיקים ללא כיסוי, לבירור לאחר שחלפה תקופת ההגבלה. בנסיבות אלה סבר הבנק כי מדובר בדיון תיאורטי גרידא מכיוון שמטרת הערעור הינה לגרוע ממספר השיקים, המהווים את עילת ההגבלה, שיקים מסויימים שחוללו שלא כדין ומאחר שעתה אין כל דרך להשיב את הגלגל אחורנית, התבקש סילוקו של ההליך על-הסף. בית-המשפט דחה את הבקשה ומכאן הבקשה דנן.

בית-המשפט החליט לדחות את הבקשה, ופסק כי:

"אין הערעור עוסק בבעל חשבון החולק על ההגבלה בשל מחלוקת הנוגעת להיקף האשראי או מצב החשבון, אלא בטענה לפיה הבנק לא היה רשאי לכבד את השיקים בהיותם מזוייפים ומשכך, אין לראות בהם "שיקים" כהגדרתם בחוק. המשיבה תמכה טענותיה בחוות-דעת של מומחה לכתב-יד אשר קבע כי השיקים שבמחלוקת לא נחתמו על-ידי המשיבה. אף אני סבורה כי בנסיבות אלה זכאית המשיבה שטענותיה תתבררנה, ואם יעלה בידה להוכיח את גרסתה, זכאית היא לסעד של ביטול ההגבלה גם אם בשלב זה מדובר בסעד שהוא "הצהרתי" בלבד."

ובהמשך פסק בית-המשפט כי:

"בתגובתו המשלימה של בא-כוח המבקש, שהוגשה בתשובה להצעת בית-המשפט למשיכת הבקשה הוסיף בא-כוח המבקש טענה חדשה אשר לא בא זכרה בבקשה שהוגשה לבית-המשפט קמא, ולפיה הוראת סעיפים 10 ו- 10א לחוק מגבילים את הדיון בערעור לגריעת שיקים מרשימת השיקים המסורבים אך ורק מן הנימוקים המפורטים שם. מאחר שטענה זו הועלתה לראשונה בתשובה לתגובת המשיבה, דינה להידחות מטעם זה בלבד...

עינינו הרואות כי טענה לפיה השיק שהוצג הינו מזוייף, אינה מפורטת בין הנימוקים אשר לא יהוו עילה לביטול, ומאחר שבסעיף-קטן (א) לא צויין כי הנימוקים המפורטים בסעיפים-קטנים (א)(1)-(3) מהווים רשימה סגורה, פירוש המונע גריעת שיק מזוייף ממניין השיקים שסורבו, חוטא לתכליתו של סעיף 10 הנ"ל, ואני סבורה כי חסימת דרכו של לקוח להוכיח טענה לפיה הוכרז כלקוח מוגבל שלא כדין בהסתמך על שיקים מזוייפים, אינה עולה בקנה אחד עם מטרת החוק, שנועדה לספק כלי פיקוח על מי שמושכים שיקים ללא כיסוי בניגוד ל-"הענשתם" של מי שבחשבונם, בוצעו פעולות שלא כדין ללא הסכמתם."

12. שיקים שנחתמו על-ידי אדם אחר אשר לא היה רשאי לחתום עליהם
ב- בש"א (שלום חי') 17180/05 {אפשטיין בוחניק בתיה נ' בנק הפועלים - סניף קריית טבעון, תק-של 2006(1), 9587 (2006)} הוגש ערעור לביטול הגבלת חשבון לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי. בית-המשפט ציין כי הצדדים הביעו את טענותיהם כפי שפורטו בכתבי הטענות, וביום הדיון השאירו את שיקול-הדעת לבית-המשפט האם להיעתר לבקשה אם לאו.

כב' השופט ש' שר פסק כי לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר ששקל את הנזק העלול להיגרם למבקשת במקרה דנן, וכן את הוראות סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי מקבל את הטענה של המבקשת וקובע כי שיקים מס' 77, 78, 88, 114 סורבו שלא כדין וזאת מן הטעם כי נחתמו על-ידי אדם אחר אשר לא היה רשאי לחתום עליהם.

בנסיבות אלה הורה בית-המשפט על הורדתם מרשימת הסירוב ובכך נתקבל הערעור על-פי סעיף 10.

13. סעד זמני
ב- בש"א (ת"א-יפו) 173349/08 {ניוקינג בע"מ נ' בנק הפועלים - סניף 639, תק-של 2008(3), 21551 (2008)} הוגשה בקשה לצו מניעה זמני על-פי סעיף 10א(א) לחוק שיקים ללא כיסוי.

בית-המשפט פסק כי יש ליתן צו זמני כמבוקש, וכלשון בית-המשפט:

"1. בפניי בקשה במעמד צד אחד למתן צו מניעה זמני, שהוגשה במסגרת ההליך העיקרי, שהינו הליך ערעור לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "ההליך העיקרי" וה- "חוק" בהתאמה), על פיה התבקש בית-המשפט להורות למשיב להימנע מתחילת הגבלת חשבון הבנק נשוא הבקשה.

2. מנימוקי הבקשה ובהתחשב במאזן הנזקים, אשר נוטה בשלב זה לטובת המבקש העומד בפני הגבלת חשבונו בתוך זמן קצר ובטרם יתקיים דיון בהליך העיקרי, ניתן בזה צו זמני כמבוקש, אשר יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת."

ב- בש"א (ב"ש) 3588/08 {אלעוברה חסין נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, תק-של 2008(3), 16504 (2008)} הוגשה בקשה לפי סעיף 10א לחוק שיקים ללא כיסוי, למתן צו שימנע את תחילת ההגבלה של השיקים שלא כובדו על-ידי המשיב.

בית-המשפט פסק, מפי כב' השופט עידו רוזין, כי:

"לאחר בחינה של כלל הטענות שנטענו בפניי, סבורני שלעת עתה המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח לכאורה את קיום זכותו, אשר למענה דורש הוא מתן סעד. המבקש לא חשף את "התמונה המלאה" בפני בית-המשפט, הסתיר את העובדה שמדובר בחשבון שכבר היה מוגבל בעבר, וכן הסתיר עובדות נוספות אשר מפורטות בתגובת המשיב. לפיכך ומכל האמור לעיל, ולאור תגובת המשיב אשר מקובלת עלי, אני מחליט להורות על דחיית הבקשה למתן סעד זמני."

14. תקופת הסעד הזמני במניין תקופת ההגבלה
ב- רע"א 2453/04 {עורך-דין גבאי ציון נ' בנק מסד בע"מ, תק-על 2004(3), 930 (2004)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שבה נדחתה בקשת המבקש, בהתאם לסעיף 10א(ג) לחוק שיקים ללא כיסוי להחיל בחשבון תקופת ההגבלה שהוטלה עליו גם את התקופה שבה עמד בתוקפו צו אשר מנע, כסעד זמני, את תחילת ההגבלה.

בית-המשפט העליון דחה את הבקשה. ככלל, צו לעיכוב ההגבלה ניתן כדבר שבשגרה עד להכרעה בבקשה לגופה, ואולם הכללת תקופת העיכוב במניין תקופת ההגבלה היתה מרוקנת מתוכן את הסנקציות שקבע המחוקק. בבוא בית-המשפט לשקול אם להביא בחשבון את תקופת הסעד הזמני במניין תקופת ההגבלה, עליו לבדוק את נסיבות ההגבלה, את נסיבותיו האישיות של הלקוח המוגבל ואת מידת הנזק הנובעת מההגבלה. עם זאת, התארכות הדיון אינה מהווה כשלעצמה עילה לשימוש בסמכות. בנסיבות העניין, אין להיעתר לבקשה, הן לאור חלוף המועד (המועד הנכון לבקשה לפי סעיף 10א(ג) לחוק שיקים ללא כיסוי להכללת תקופת הסעד הזמני בתקופת ההגבלה, היה בבית-המשפט המחוזי בטרם הוכרע הדין בערעור בשעתו. אילו נתבקש הדבר בבית-משפט המחוזי ונדחה, היה מקומו האפשרי בהליך מתאים במסגרת בית-המשפט העליון. משלא הועלה הנושא בבית-המשפט המחוזי בשעתו, אי-אפשר לפתוח בו עתה) והן לאור הצורך לשקול כנגד שיקוליו האישיים של המבקש את מכת המדינה של שיקים ללא כיסוי.

15. אשראי חוץ בנקאי
ב- ע"א (כ"ס) 50/08 {גניה בבלי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2008(4), 11264 (2008)} הוגשה בקשה לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי. בין שאר טענות המבקשת, נטען כי בנוסף לאשראי בחשבונה עמדה לרשותה גם מסגרת אשראי בסך 65,000 ש"ח מחברת ויזה כאל בע"מ (להלן: "ויזה"), באמצעות כרטיס שהונפק על-ידי הבנק, וכי במסגרת ההסכם עם ויזה, מסגרת האשראי שעמדה לרשותה ניתנת לניצול על-ידי משיכות בכרטיס עצמו או בהעברה כספית לחשבון הבנק.

הבנק טען כי כל טענות המבקשת בנוגע למסגרות אשראי חוץ בנקאיות אצל חברת ויזה אינן מעניינה של הבקשה, זאת מאחר וויזה הינה גוף משפטי נפרד מהבנק, וכי ביחס למסגרות האשראי שויזה מאשרת אין לבנק כל נגיעה, וכי הוא גם אינו רשאי להסתמך על מסגרות אלה ולאשר משיכות מחוץ למסגרת, על בסיסן.
בית-המשפט קבע כי:

"באשר להסדריה של המבקשת בויזה, מקובלת עלי עמדת הבנק, ולפיה אין נפקות לקיומו של אשראי לא מנוצל בחברת כרטיסי האשראי, כל עוד לא הועברו כספים מתוך מסגרת האשראי החוץ בנקאית לחשבון הבנק."

16. הדרך לתקיפת ההגבלה בחשבון
ב- בש"א (נת') 1088/08 {ספורטלנד בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט - סניף נתניה, תק-של 2008(4), 2354 (2008)} בית-המשפט פסק לעניין זה כי:

"2. חילול השיק והגבלת החשבון - עיון בנספח ב' לבקשה מגלה כי ביום 11.09.07 חילל המשיב את השיק, ובו ביום אישר פירעון הוראת קבע לטובת רכישת ניירות ערך. המבקשים טוענים שלא היה מקום לחילול השיק, במקביל לכיבוד הוראת הקבע, משום שבכך העדיף המשיב את האינטרס שלו על פני אינטרס המבקשים כלקוחותיו שלא כדין. במיוחד טוענים המבקשים כי באותו יום הופקדו סכומים בסך של כ- 1,600 ש"ח (מהם כ- 1,200 ש"ח במזומן בסניף), וכן נפרעו, באותו יום, שני שיקים דחויים בסך של 370 ש"ח. לטענת המבקשים הראיה לכך שהמשיב לא פעל כדין, היא ביטול פעולת רכישת ני"ע באמצעות מכירת ני"ע, ביום המחרת (נספח ב' לבקשה). אין מחלוקת שפניית המבקשים למחלקת פניות הציבור של המשיב נדחתה על-הסף והמבקשים לא ערערו לבית-המשפט על-פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק השיקים"). המשיב טען בסיכומיו שבכך נסתם הגולל על טענת המבקשים בדבר ההגבלה, שכן על-פי ההלכה מוחזקת פעולת ההגבלה כתקינה, אלא אם קבע בית-המשפט, במסגרת ההליך הנ"ל, אחרת. עוד טוען המשיב שאין מקום לתקוף את ההגבלה בדרך אחרת מזו שהתווה המחוקק בסעיף 10 לחוק השיקים.

בחינת הספרות ופסיקה הנוגעת לעניין זה תומכת בגישת בא-כוח המשיב. ב- בש"א (ת"א) 158486/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ח. אבי צפוי שיש 1993 בע"מ, תק-של 2005(2), 10722 (2005), נקבע על-ידי כב' השופט מאיר יפרח כי הימנעות הלקוחה מלהגיש ערעור לפי סעיף 10 לחוק השיקים עומדת לה לרועץ ויש בה להביא למחיקת התביעה שהגישה נגד הבנק. ההנמקה בבסיס המסקנה הנ"ל, היא שאין זה ראוי להתיר תקיפה עקיפה של החלת ההגבלה בשעה שהמחוקק התווה מסלול מיוחד לצורך זה. שם דובר בתביעת הלקוח נגד הבנק וניתן, לכאורה, לטעון לאבחנה בין המקרים, שכן יתכן לטעון כי בעת שהלקוח מתגונן מפני תביעת הבנק לא תחול ההנמקה הנ"ל. אך מסתבר שאין פני הדברים שונים. ב- המ' (חי') 25144/97 אליאס חורי עיצוב ושיפוץ (1992) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, תק-מח 2001(1), 12410 (2001), קובע כב' השופט ע' גרשון כך:

'סבורני כי בהימנעותם של המבקשים מלפעול להגשת בקשה כאמור, יש משום ויתור על זכותם להעלות את טענותיהם על דבר הפרת ההסכם בדבר הגדלת מסגרת האשראי.'

אכן, בקשת הרשות להגן נדחתה, אם כי ניתן לטעון שגם המקרה שם אינו דומה למקרה בו עסקינן, שכן אין המדובר במקרה שלפנינו בטענה להפרת הסכם האשראי. למעשה, טוענים המבקשים, כי בעת שחולל השיק עמד האשראי המאושר על סך של 143,000 ש"ח והיתרה בחשבון בעת החילול היתה נמוכה מכך.

ואולם, נראה כי אין מנוס מדחיית טענות המבקשים בעניין החילול וההגבלה שכן אף הספרות המשפטית תומכת בפרשנות דווקנית בעניין זה. דומה שבמקום בו נמנע הלקוח מלשטוח טענותיו בדבר סירוב השיק ובדבר ההגבלה, על-פי סעיף 10 לחוק השיקים, נסגרת בפניו הדרך לטעון בדבר נזקי הסירוב וההגבלה שבאה בעקבותיו (ראה ת"א (שלום עכו) 7535/98 אקוטום נ' בנק לאומי לישראל בע"מ כפי שנזכר בהרחבה בספרו של י' אזני שיקים ללא כיסוי, כרך ב', 47-44).

לטעמי, הפרשנות הדווקנית הנ"ל, איננה מתיישבת עם עיקרון היסוד של זכות הגישה לערכאות, ובמיוחד כשהמדובר בלקוח המתגונן בפני תביעה יזומה של הבנק. יתכן והפרשנות הנ"ל תואמת למצב דברים שבו הלקוח יוזם את ההליך (כגון: עתירה לסעד הצהרתי בדבר בטלות ההגבלה, תביעה לצו עשה, תביעה כספית בגין הפרת הסכם או גרם נזק), אך יש לבחון בשנית את תחולתה, כשהלקוח מתגונן מפני הליך שיזם הבנק נגדו. הגם שדעתי אינה נוחה מן התוצאה הנובעת מפרשנות הליך הערעור מכוח סעיף 10 הנ"ל, הרי שכל עוד לא ישונה הדין, חל הוא, על-פי הכללים דלעיל, על המבקשים דנא ולפיכך דין הטענה להידחות."

ב- עש"א (שלום חי') 4103-07-08 {ציפי אזרד נ' בנק אוצר החייל בע"מ, תק-של 2008(3), 3917 (2008)} נפסק כי ההליך הראוי להגשת ערעור של בעל חשבון בנק שהוגבל, היא על-פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי. אין מקום לעתור לבית-המשפט בהליך אחר, כמו במקרה דנן, בדרך של המרצת פתיחה לביטול ההגבלה על החשבון.

"1. חשבון הבנק שמנהלים המערערים בסניף חוצות המפרץ של המשיב, שמספרו 336575 הוגבל לאחר סירוב עשרה שיקים או יותר המשוכים עליו. בעקבות זאת פנו המערערים בהליך אשר הוכתר על ידם "המרצת פתיחה" בו עתרו להורות למשיב לבטל את ההגבלה.

2. מזכירות בית-המשפט פתחה אמנם הליך ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1980 (להלן: "חוק שיקים ללא כיסוי") ברם אין ברישום נכון על-ידי המזכירות כדי להכשיר הליך הלוקה בפגמים רבים.

3. בעל חשבון בנק, אשר חשבונו הוגבל רשאי להגיש ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי ובו לעתור לביטול הבאת שיק או שיקים מסויימים ממניין השיקים שסורבו ואין מקום לעתור לביטול ההגבלה, סעד שבית-המשפט ממילא אינו רשאי להעניק.

4. ערעור כזה יש להגיש לפי סדרי הדין שנקבעו בתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981 ובין היתר יש להגישו לבית-המשפט '...שהוא הקרוב ביותר לסניף הבנק' (ראה תקנה 1) ובמקרה דנן בית-משפט השלום בקריות.

5. משהוגש הליך שגוי, אשר אינו ערוך כדין וגם הוגש לבית-המשפט הלא נכון דינו להימחק.

6. אשר-על-כן אני מורה על מחיקת התובענה. מאחר שלא נתבקשה תגובה, איני עושה צו להוצאות."

ב- בש"א (שלום ת"א) 155924/08 {עזריאלנט ריבה נ' בנק דיסקונט - סניף רמת חן, תק-של 2008(2), 17151 (2008)} הוגש ערעור לפי סעיף 10 לחוק השיקים ללא כיסוי. המבקשת טענה כי לא קיבלה הודעה בדבר החלת ההגבלה, אשר נכנסה לתוקף ביום 9 ינואר 2008.

עוד טענה המבקשת כי במהלך עשרת הימים שבין 17 אפריל 2007 ועד ליום 26 אפריל 2007 נמחקו 7 המחאות נוספות מרשימת ההגבלה ובמהלך ינואר 2008 שתי המחאות נוספות. לפיכך, טענה לסיכום כי חשבונה אינו מוגבל.

המשיב בתגובתו טען כי דין הבקשה להידחות, היות והבקשה חסרת בסיס ואינה מגלה עילה שבדין. לטענתו, ההמחאות נשוא הליך זה נידונו כבר והבקשה בגינן נדחתה. זאת ועוד, שנגרעה המחאה אחת, "נכנסו" 6 המחאות נוספות אחריה. גריעת ההמחאה לא הסירה את ההגבלה. משצו המניעה בוטל, נוספו לתקופת ההגבלה 7 החודשים, בהם היה הצו בתוקף. זאת ועוד, היות והמדובר היה בשתי הגבלות בתקופה של פחות משנתיים, הפכה המבקשת למוגבלת חמורה.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות מכמה טעמים. הטעם הראשון הוא כי ההמחאות נשוא הליך זה נידונו כבר וניתנה בגינם החלטה של בית-המשפט, בהחלטת כב' השופטת גלר-אהרוני. בית-המשפט קבע כי לו סברה המבקשת כי יש להלין על דחיית הבקשה היה עליה להגיש ערעור.


17. הגשת בקשה לערעור על-פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי מותנית בכך כי המבקש הינו לקוח אשר הוכרז כלקוח מוגבל או כלקוח מוגבל חמור
ב- בש"א (שלום עכ') 1207/08 {ח'ואלד מוחמד חוסיין נ' בנק מסד - סניף כרמיאל, תק-של 2008(1), 4716, 4717 (2008)} המבקש הגיש בקשתו על-פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, בהתאם לבקשה מתבקש בית-המשפט כדלהלן "כב' בית-המשפט מתבקש לבטל את ההגבלה על חשבון המבקש שמנוהל אצל המשיב".

בית-המשפט קבע כי הגשת הבקשה מותנית בכך כי המבקש הינו לקוח אשר הוכרז כלקוח מוגבל או כלקוח מוגבל חמור, מתוך פסק-הדין:

"2. ראשית יאמר כי על-פי הוראות החוק, וסעיף 10 שבו, עליו נסמכת הבקשה, אין בית-המשפט מוסמך לבטל הגבלה אלא להורות על גריעת שיקים מתוך רשימת השיקים אשר יובאו במניין השיקים. אולם אין זו הבעיתיות היחידה המתעוררת באשר לבקשה המונחת לפניי.

3. סעיף 10 לחוק פותח כדלהלן:

'(א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית-משפט השלום שיבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה...'

כלומר, הגשת הבקשה מותנית בכך כי המבקש הינו לקוח אשר הוכרז כלקוח מוגבל או כלקוח מוגבל חמור. לבקשת המבקש לא צורפה כל הודעה על הגבלת חשבונו ולחילופין לא פורטו בה גם הפרטים הנדרשים על-מנת לקיים את הנדרש לצורך הגבלת חשבונו, כלומר לא פורטו מה הם אותם עשרת השיקים שסורבו ובמהלך איזו תקופה, שבגינם חשבונו הוגבל. כל אשר פורט הוא פרטי השיק אשר סורב, מועדו 25.12.07 מספרו וסכומו.

4. יתרה מכך, יחד עם הבקשה על-פי סעיף 10 לחוק הוגשה גם בקשה לעיכוב הגבלה (במעמד צד אחד) (בש"א 1208/08) בגוף הבקשה מובהר כי היא מוגשת על-פי הוראות סעיף 10א לחוק. באותה בקשה בסעיף 1 מפרט המבקש:

"המשיב (ככל הנראה צ"ל - המבקש - ש' פ' כ') אשר בדק את חשבונו אצל המשיב עוד בטרם הגבלתו ונודע לו כי חזרו 10 שיקים וכי תהיה לו הגבלת חשבון.'

5. על-פי נוסחו הקודם של סעיף 10 וכך גם על-פי נוסחו הנוכחי, לא ניתן להגיש בקשה על פיו טרם הוגבל החשבון, או לכל הפחות רק על-ידי מי אשר נכנס לקטגוריה של מי שחשבונו מוגבל. חשבונו של המבקש לא הוגבל עד היום ולא פורטו כל נתונים על פיהם בית-המשפט יכול להסיק כי אכן חשבונו של המבקש הוא חשבון מוגבל. לפיכך, אין המבקש יכול להגיש בקשה על-פי הוראות סעיף 10 לחוק. לעניין זה גם ראה את מאמרו של כב' השופט עמית "חוק שיקים ללא כיסוי", הפרקליט מד(ג), 449, 459.

לפיכך דין הבקשה בשלב זה להימחק.

6. באשר ל- בש"א 1208/08, לסעד זמני על-פי הוראות סעיף 10א, הרי שלא זו בלבד כי בהיעדר בקשה עיקרית אין מקום לבקשה לסעד זמני, אלא שאף החוק קובע מפורשות בסעיף 10א כי תנאי להגשת בקשה על פיו הינו קיום ערעור על-פי הוראות סעיף 10.

7. לאור האמור לעיל דין בש"א 1207/08 ו- בש"א 1208/08 להימחק."

ב- בש"א (שלום ת"א) 176049/06 {הוניגבוים עידן נ' בנק לאומי - סניף רמת-גן, תק-של 2007(1), 12383, 12385 (2007)} נפסק כי:

"השאלה המתעוררת היא, האם ניתן להגיש ערעור מכוח סעיף 10 לחוק שיקים ללא כסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), כאשר החשבון אינו מוגבל? סעיף 10(א) לחוק, אשר כותרתו: "ערעור" קובע:

'10. (א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית-משפט השלום שיבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה:... ' (חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 - רבדים - מאגר נבו)

8. מלשון החוק ופרשנותו התכליתית עולה, כי מסלול הערעור שהותווה בחוק, פותח את שערי בית-המשפט בהליך זה, רק בפני מי שהוכרז כ- "לקוח מוגבל" או "לקוח מוגבל חמור". דהיינו, רק לאחר גריעתם של עשרה שיקים ויותר, אשר הביאו להגבלת החשבון, רשאי הלקוח לפנות בערעור לפי סעיף 10 לחוק. אילו סבר המחוקק, כי ניתן לפנות בהליך הערעור, בכל שלב ובטרם הוגבל החשבון, לא היתה כל מניעה לציין זאת במפורש בחוק ואולם לא כך נעשה. המחוקק עשה שימוש ברור במונחים "לקוח מוגבל" או "לקוח מוגבל חמור", המתייחסים למי שחשבונו הוגבל הלכה למעשה. המסקנה הנובעת היא, כי הדרך להגשת ערעור על-פי החוק, נסללת אך ורק למי שכבר נגרעו בחשבונו עשרה שיקים לפחות.

9. מסקנה זו מתיישבת עם עמדתו של כב' השופט י' עמית הגורס במאמרו כי:

'רק מי שכבר נכנס לקטגוריה של לקוח מוגבל או מוגבל חמור, רשאי לפנות לבית-המשפט.'
(ראה: י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 459)

משמעות הדברים היא, כי אם החשבון אינו מוגבל, לא ניתן להגיש ערעור על-פי חוק זה."

18. חוק שיקים ללא כיסוי חל גם על עמותה ללא כוונת רווח
ב- בש"א (יר') 7345/07 {שובו - RETURN נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף בית וגן ירושלים, תק-של 2008(3), 9469 (2008)} נפסק כי:

בית-המשפט קבע כי:

"בעניין זה איני מקבלת את טענת המבקשת (בסעיף 10 לתשובתה) כי הרציונל של חוק השיקים אינו מתקיים, הואיל ומדובר בעמותה ולא בחברה מסחרית. כך או כך, המבקשת מנהלת את עסקיה בדרך מסחרית הגם שללא כוונת רווח, וגורמי חוץ תלויים בה כמו גם עובדיה, ואין על-פי החוק כל המצדיקה עילה להפלותה לטובה לעומת כל גורם אחר המנהל חשבון בנק."

19. ההליך הראוי להגשת בקשה במקרה שפלוני טוען כי לא היה מקום להגבילו באופן אישי לאור העובדה שלא היה בכוונתו להיות שותף בחשבון בנק שהוגבל
ב- בש"א (יר') 5746/08 {מרואן או ג'אנם נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2008(3), 5925 (2008)} נפסק כי:

"1. לפניי בקשה על-פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. המבקש טוען בבקשה כי מדובר בחשבון משותף יחד עם אביו. לטענת המבקש, מעולם לא התכוון להיות שותף בחשבון עם אביו. הוא פעל בחשבון בשם אביו לאחר שאביו חתם על מסמך שהעניק לתובע יפוי-כוח לפעול בחשבון. המבקש טוען בבקשה כי במועד שאינו ידוע לו הפך המשיב את המבקש לשותף בחשבון וזאת ללא הסכמתו וללא ידיעתו. לבקשה צירף המבקש אישורים מהמשיב מהם עולה כי היה שותף בחשבון מיום 12.07.07 עד ליום 28.01.08. כמו-כן צורף צילום שיק ריק מאותו חשבון ממנו עולה כי האב הוא הבעלים של החשבון. שמו של המבקש כלל אינו נזכר. המבקש צירף גם את המסמכים מאת בנק ישראל לפיו הוגבל באופן חמור בגין שיקים שנמשכו מהחשבון שלא היה להם כיסוי ועל-כן סורבו על-ידי הבנק.

2. עיון בבקשה מלמד כי המבקש אינו תוקף את עצם העובדה שהבנק סירב לכבד את אותם שיקים. טענתו היא, כי לא היה מקום להגבילו באופן אישי וזאת לאור העובדה שלא היה בכוונתו להיות שותף בחשבון, וכי הדבר נעשה ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

3. נראה, כי המבקש נתפס לידי טעות כאשר הגיש בקשה זו. הבקשה נסמכת על סעיף 10 לחוק הנ"ל. בסעיף 10 מוגדרות העילות לפיהן ניתן לפנות לבית-המשפט בבקשה להסיר את ההגבלה. מדובר על עילות לפיהן סירב הבנק לפרוע את השיק מחמת טעות או עיקול כאשר השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול, או שהיה ללקוח יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק. כאמור, המבקש אינו סומך על אחת מעילות אלה.

4. לאור זאת, מקובלת עלי טענת המשיב כי לא היה מקום להגיש את הבקשה מכוח סעיף 10 לחוק הנ"ל, אלא היה על המבקש לנקוט בהליך אחר כגון תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, דהיינו לבקש מבית-המשפט שיורה כי המבקש לא היה שותף בחשבון דבר שככל הנראה יביא להסרת ההגבלה.

5. יחד-עם-זאת, לא אוכל להימנע מלמתוח ביקורת על התנהגות הבנק, המשיב, בעניין זה. מחקירתו של נציג הבנק עלה כי המסמכים עליהם הוחתם המבקש היו בשפה העברית. המבקש אינו בקיא בעברית. גם נציג הבנק, בקיאותו בשפה העברית לא היתה רהוטה, ומעדותו עלה ספק רב אם הקריא למבקש את המסמכים עליהם הוחתם, אם תירגם לו מסמכים אלה, והאם דאג לכך שהמבקש יבין על מה הוא חותם. יש לזכור, כי תחילה חתם המבקש על מסמך לפיו הוא מיופה-כוח בחשבון. רק לאחר פרק זמן מסויים, נחתם מסמך נוסף לפיו המבקש הוא שותף בחשבון. לא השתכנעתי כי אכן הוסבר למבקש שחל שינוי במעמדו ביחס לחשבון, וכי המסמך החדש הופך אותו לשותף בחשבון. בהחלט יתכן, כפי שעלה מחקירת פקיד הבנק, שהמבקש סבר שמדובר בחידוש חתימה, ומעמדו כמיופה-כוח בחשבון לא השתנה."

20. הטענה כי אישפוז של פלוני גרם לבעיה בחשבון הבנק
ב- בש"א (ת"א-יפו) 164840/07 {עדס אהרון נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ - סניף החזון - אי"ש, תק-של 2008(3), 10402 (2008)} המבקש לא פירט בבקשתו את רשימת השיקים שאת גריעתם הוא מבקש, אלא הוא מבקש את גריעתם של כל השיקים אשר סורבו בחשבונו בין התאריכים 20.08.06-11.07.06 (להלן: "תקופת האישפוז").

לטענת המבקש, לאורך תקופה זו, הוא אושפז מספר פעמים, עקב מחלתו הכרונית הקשה, בגינה אף נקבעה לו נכות מלאה של 100%. לדבריו, אישפוזו גרם לכך שלא התפנה לטפל בחשבונו ולדאוג לכך, שמצבו של החשבון יאפשר את פירעון השיקים.

המבקש טוען, כי אישפוזים קודמים בעבר הביאו אף הם לחריגות ממסגרת האשראי בחשבונו, אך המשיב, אשר היה מודע למצבו האישי, פרע באותם מקרים שיקים שהוצגו לפירעון למרות החריגה מהמסגרת, כאשר מיד לאחר-מכן הופקדו על-ידי המבקש כספים בחשבון לכיסוי סכומי השיקים.

לטענתו, אף הפעם, נוכח הנסיבות הנ"ל, והיות והינו אדם בעל אמצעים, אשר רק אישפוזיו החוזרים הביאו לבעיה נקודתית בחשבונו, היה על המשיב לפרוע את השיקים אף הפעם.

בית-המשפט קבע כי:

"רביעית, המבקש הסתפק בציון עובדת מחלתו ואישפוזו ולא הבהיר הקשר בינם לבין סירובם החוזר של 21 השיקים לאורך תקופה מתמשכת. יוזכר, כי המבקש לא טען כי מחלתו גרמה לקשיים כלכליים או כספיים כלשהם. נהפוך הוא, לטענתו, הינו אדם בעל ממון ואמצעים והבעיות בחשבונו היו נקודתיות ונוצרו אך ורק בתקופות אישפוז בהן לא התפנה לטפל בחשבונו ולהפקיד כספים אשר יאפשרו את פירעון השיקים. כן יש לקחת בחשבון בהקשר זה, כי אין מדובר במחלה נקודתית או פתאומית אלא, למרבה הצער, במחלה כרונית, קשה ונמשכת. לפיכך, אף אין לומר, כי המבקש נקלע לקושי פתאומי ובלתי-צפוי בחשבונו, אלא היה מודע לכך, כי מחלתו כרוכה באישפוזים חוזרים, לאורך זמן. בנסיבות אלה, היה עליו להיערך מבעוד מועד, בין בדרך של הפקדת כספים מספקת בחשבון ובין בדרך של הגדלת מסגרת האשראי בחשבון, על-מנת להבטיח כי השיקים אשר משך, ואף זאת ביודעין מן הסתם, ואשר יוצגו לפירעון, לא יביאו לחריגה ממסגרת האשראי ולסירובם מחוסר כיסוי מספיק. מכל מקום, אין מדובר בנסיבות המקימות עילת גריעה על-פי החוק ביחס למי מהשיקים."


21. הטענה כי החובות מול הבנק נכון לאותו היום הוסדרו
ב-בש"א (ת"א-יפו) 164840/07 {עדס אהרון נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ - סניף החזון - אי"ש, תק-של 2008(3), 10402 (2008)} בית-המשפט קבע כי:

"שישית, טענת המבקש, כי הסדיר חבויותיו מול הבנק וכי חשבונו נכון להיום מאוזן, מעבר לכך, שלא גובתה באסמכתאות רלוונטיות, אף אינה מועילה למבקש לגופה לצורך הליך זה. שהרי, אין מדובר בתביעה כספית של הבנק המשיב כנגד המבקש, אלא בהליך לפי חוק השיקים. חוק זה לא נועד להגן על הבנקים אלא על ציבור מקבלי השיקים, ולהתמודד עם "מכת מדינה" של החזרות שיקים מחוסר כיסוי. במקרה דנן, גם אם המבקש הסדיר ענייניו מול הבנק המשיב, הרי שהדבר נעשה לאחר אי-כיבודם של השיקים אותם הציגו המחזיקים השונים לפירעון ולא הועיל לאותם מחזיקים כלל וכלל, במועד בו הציגו השיקים לפירעון במטרה לקבל תשלום בגין הסחורה או השירות אשר כנגדם נמסרו השיקים לידיהם. לפיכך, אף טענות המבקש בעניין חיסרון מסמכים במסגרת הסיכומים אינן מועילות לו, שכן אין כל רלוונטיות בגדר הליך זה למסמכים המלמדים על פירעון בדיעבד של השיקים שסורבו, על מצבו של המאוזן של החשבון לאחר הודעת ההגבלה, או על פירעון הלוואות שנטל מהמשיב (ראה המסמכים אשר התבקש המשיב להמציא בסעיף 1 למכתב בא-כוח המבקש מיום 08.11.07, שצורף לסיכומי המבקש)."



22. טענה בדבר זמן הפירעון הרשום על השיק שבו היתה בחשבון יתרה מספקת לפירעון
ב- ע"א (שלום כ"ס) 27/08 {עינב גוטשל (גלילי) נ' בנק הפועלים בע"מ (סניף טשרניחובסקי - כפר סבא), תק-של 2008(2), 22979, 22980 (2008)} בעניין השיק הראשון (שיק מס' 4 ברשימה) המדובר בשיק מס' 10897 על-סך 469 ש"ח, שזמן פירעונו 19.10.07 ואשר בפועל הוצג לפירעון ביום 31.10.07, המבקשת טוענת כי השיק סורב שלא כדין משתי סיבות - ראשית, בזמן הפירעון הרשום על השיק היה החשבון ביתרה מספקת לפירעון. שנית, ביום 02.11.07 (תאריך ערך 01.11.07) נכנסה הוראת קבע על-סך 4,200 ש"ח, ולאחריה היה בחשבון סכום מספיק לפירעון. המבקשת טוענת כי המדובר בהוראת קבע שמזה 6 שנים נכנסת ללא תקלות ועיכובים בכל ראשון לחודש, ולפיכך היה לה יסוד סביר להניח שהבנק, אשר מודע להוראת הקבע, יכבד את השיק.

מאידך, הבנק טוען, כי אין רלוונטיות למועד הפירעון הרשום על שיק אלא לזמן הצגתו לפירעון בפועל. לגבי הוראת הקבע שנכנסה בכל ראשון לחודש, טוען הבנק כי, אין משמעות לפעולות שנעשות לאחר הצגת השיק לפירעון וכי על המבקשת היה לדאוג שבמועד ההצגה לפירעון תהיה בחשבון יתרה מספקת, דבר אשר לא נעשה על ידה.

בית-המשפט קבע כי:

"אני מקבלת את טענות הבנק במחלוקת זו. המועד הרלוונטי על-פי החוק לבחינת קיומה של יתרה מספקת לפירעון שיק הוא מועד ההצגה לפירעון בחשבון, ולא זמן הפירעון הנקוב בשיק (אם הוא מוקדם למועד ההצגה לפירעון), אף לא מועד מאוחר יותר בו צפוי להכנס כסף לחשבון. לפיכך, אין נפקות לטענות המבקשת בדבר מועדים מוקדמים או מאוחרים בהם היתה בחשבון יתרה מספקת. קל וחומר, שכאשר האיחור בהצגת השיק לא נבע מסיכום או תיאום עם המבקשת, והיא כלל לא היתה מודעת למועד בו יוצג השיק לפירעון, וכאשר היתרה בחשבון נעה בתנודתיות גבוהה מעל ומתחת לגבול מסגרת האשראי, כבמקרה דנן, אין המבקשת יכולה לטעון כי הסתמכה על כך שהשיק יוצג דווקא במועד בו תאפשר היתרה את כיבוד השיק, או כי האמינה שהבנק ימתין עם השיק עד ל-"שעת רצון" בו יהיה לו כיסוי."

23. מהו "היום הקובע" לצורך בדיקת שאלת החריגה מהמסגרת?
ב- בש"א (שלום עפ') 1086/05 {סעאידה עיסא נ' בנק פועלים בע"מ, תק-של 2006(1), 31623, 31625 (2006)} נשאלה השאלה מהו "היום הקובע" לצורך בדיקת שאלת החריגה מהמסגרת, כב' השופט י' בן חמו קבע כי:

"האם היום הקובע הוא יום הצגת השיק על-ידי הנפרע בבנק או יום הגעת השיק ו/או יום הגעת הדיווח על הצגת השיק לסניף הבנק בו מתנהל החשבון. לגבי השיקים נשוא הבקשה, או לפחות חלקן נהג המבקש להפקיד כספים ביום בו הוחזר השיק. טענתו היא שבנסיבות אלה, היה כיסוי מספיק שחייב את הבנק לכבד את השיקים. אין בידי לקבל טענה זו. לדידי, אין ספק כי המועד הקובע הוא יום הצגת השיק בבנק ובמילים אחרות "יום הערך", זהו היום הקובע לצורך ההתחשבנות וגם לצורך ניהול החשבון וגם לגבי השאלה האם במועד הצגת השיק היה החשבון בחריגה. העובדה שפעולת העדכון בסניף הבנק נעשית רק למחרת היום או אחרי מספר ימים איננה משנה את העובדה שהמועד הקובע הוא יום הערך... במסמך "נוהל החזרת שיקים" של המשיבה, מיום 27.02.00, ישנה התייחסות למצב של הפקדת כספים ביום החזרת השיקים:

'היתרה הקובעת בעת ההחלטה אם להחזיר את השיק מחוסר כיסוי, היא היתרה לסוף יום העסקים שבו החיוב בגין השיק שהוצג בחשבון, על-כן, הבנק לא מחוייב להסתמך על מזומן שהופקד למחרת יום הצגת השיק. ניהול החשבון בדרך של הפקדת מזומנים ביום שבו על הסניף להחזיר שיק, אשר היתרה לא מאפשרות את כיבודו, אינו תקין והוא מאלץ את הבנק להעמיד בחשבון אשראי נוסף, שאין מחובתו לתת. שיטת עבודה זו מצד לקוחות גוזלת תשומות רבות מהעובדים בסניף ואין מחובתו של הבנק להסכים לכך.'

נוהל זה נראה בעיניי סביר והגיוני. אין ספק שקבלת עמדתו של המבקש, תגרום לבנק הוצאות ותשומות נוספות וכן תחייב את הבנק להעמיד מסגרת אשראי נוספת למשיב, מבלי שהבנק חייב בכך. לאור האמור, אני קובע כי במועד הקובע לא היתה בחשבון יתרה מספקת המחייבת את הבנק לכבד את השיק ועל-כן סירוב הבנק היה כדין."




24. האם די בפניה מאוחרת של צדדים שלישיים, אשר הציגו השיקים לפירעון, בהודעה על ביטול ההצגה לפירעון, בכדי להצדיק את אי-סירובם של השיקים על-ידי הבנק, וזאת כאשר מצב החשבון, לכשעצמו, מצריך סירוב שכזה בהיעדר כיסוי?
ב- בש"א (שלום ת"א) 172086/07 {מקסימוס אלקטרונקה ומחשבים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (סניף הגלים), תק-של 2007(4), 29156, 29157 (2007)} המבקשת משכה שיקים לפקודת שתי חברות מגם ואיסטרוניקס (להלן: הספקיות) אשר משמשות כספקיות של המבקשת. לאחר שהוצגו השיקים לפירעון, פנתה המבקשת לספקיות הנ"ל, והן נעתרו לבקשתה לבטל את הפקדתם של השיקים.

המבקשת טוענת, כי לנוכח הודעות הספקיות צריך היה המשיב להתייחס לשיקים הנדונים כאילו לא הוצגו כלל לפירעון. לטענתה, יש להבחין בעניין זה בין הוראות ביטול עצמיות של בעל החשבון, אשר אין בהן כדי להוות עילת גריעה לפי החוק, לבין נסיבות המקרה דנן, בהן "הוראת הביטול" ניתן על-ידי מפקידות השיקים עצמן, ומכאן, שיש לראות בשיקים אלה שיקים שיש להחזירם "מסיבה טכנית", או מסיבה דומה, ובכל מקרה אין מדובר בשיקים שיש לשלמם, כך שקיימת הצדקה לגריעתם ממניין השיקים המסורבים.

המשיב, מצידו, טוען, כי אין מדובר בעילת גריעה לפי החוק, שכן מעת שהוצגו השיקים לפירעון, ונוכח היעדר הכיסוי המספיק בחשבון, לא ניתן עוד להשיב את הגלגל לאחור ביחס לשיקים אלה, וקמה חובתו לסרבם, בהיעדר כיסוי.

עוד טוען בנק הפועלים בע"מ - המשיב (להלן: "המשיב"), כי מכתבה של חברת מגם (אחת הספקיות), אינו מהווה פניה כדין, באשר לא נחתם על-ידי חברה זו, וכי בעניין פנייתה של איסטרוניקס (אחת הספקיות) לא קיבל פניה בכתב כלל, מה גם שפניה כאמור צריכה להיעשות על-ידי "הבנק הגובה" ולא על-ידי המפקידות, כחלק מתהליך הסליקה הבינבנקאית. כן טוען המשיב, כי בקשה זו הינה, למעשה, "אקדמית" במהותה, שכן מאז הוגשה סורבו בחשבון המבקשת 48 שיקים נוספים.

כב' השופטת ש' גלר-אהרוני ציינה כי במקרה דנן, אין מחלוקת בין הצדדים, כי לאחר הצגת השיקים לפירעון מצוי היה חשבונה של המבקשת בחריגה משמעותית ממסגרת האשראי. בנוסף, המקרה דנן אינו בא במפורש, בגידרן של אף אחת מעילות הגריעה הנקובות בסעיף 10 לחוק.

המבקשת מודה בעניין זה במפורש, במסגרת סעיף 14 לסיכומיה, אך טוענת, כי סעיף 10 הנדון לא צפה מראש את כל המצגים האפשריים המצדיקים גריעת שיקים ממניין השיקים המסורבים, וכי יש לנקוט ביחס לסעיף זה בגישה פרשנית מרחיבה, אשר תאפשר גריעת השיקים הנדונים, במקרים מוצדקים נוספים על-אף אלה הנקובים בחוק, אשר המקרה דנן, לטענתה, הינו אחד מהם.

עוד הוסיפה כי עניין נוסף לגביו אין מחלוקת הינו, כי הצגתם לפירעון מלכתחילה של השיקים הנדונים, ביום 01.08.07, על-ידי החברות מגם ואיסטרוניקס, נעשתה כדין, היתה צפויה וידועה למבקשת מראש, ואף לא היתה נגועה בטעות או בהפרת הסכם כלשהו מצד חברות אלה.

כב' השופטת ש' גלר-אהרוני פסקה כי לא די באותו הסדר בדיעבד מול אחד מהנפרעים (או הנסבים) שהציגו את אותו שיק לפירעון, בכדי לייתר את הגבלת החשבון או בכדי להצדיק את גריעת השיקים כעת. וכי אין צורך במקרה דנן להכריע בשאלה, העקרונית, האם רשימת עילות הגריעה, אשר בסעיף 10 לחוק, הינה "רשימה סגורה" אם לאו, שכן, כאמור, נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות, את גריעת השיקים, וזאת גם בהנחה שאין מדובר ברשימת עילות סגורה. ומתוך פסק-הדין:

"משנוכחנו, כי אין לפנינו מקרה הבא בגידרן של אחת מעילות הגריעה הנקובות בסעיף 10 לחוק, ועל-מנת לבחון האם למרות זאת ראוי וניתן להעתר לבקשת הגריעה, יש לפנות, ראשית, לתכליתו של החוק. חוק זה נועד להתמודד עם תופעת משיכת שיקים ללא כיסוי. המטרה היא להגן על ציבור מקבלי השיקים מפני משיכתם ומסירתם של שיקים מחשבונות בהם אין כיסוי מספיק לכיבודם. כך, מבקש החוק להגן, בדרך נוספת, על אמצעי תשלום זה, ולשמרו כאמצעי תשלום מהימן. ודוק: חוק זה לא נועד להגן על מושכי עשרת השיקים, אשר סירובם הביא להגבלת החשבון. שהרי, למושכי שיקים אלה, כבר לא תועיל, במקרה הנתון, הגבלתו של החשבון בעקבות אי-כיבודם של השיקים אשר בידיהם, בהיעדר כיסוי מספיק. ההגנה המוקנית בהגבלת החשבון הינה, אם כך, מעת הגבלת החשבון ואילך, והיא מתייחסת ומיועדת לציבור בכללותו. שהרי, בגין ההגבלה, תמנע מבעל החשבון שהוגבל האפשרות, הפתוחה בפניו לולא ההגבלה, לשחרר מתחת לידיו שיקים נוספים, אשר לו היו נמסרים, היו הנפרעים בהם (או הנסבים), אף הם, ממש כמו עשרת הנפרעים הקודמים, נתקלים באי-כיבודם של השיקים. זאת, לאחר שכבר נתנו, מן הסתם, ערך כזה או אחר לבעל החשבון ומושך השיקים, או שהתחייבו למתן ערך כאמור. כלומר, לאותם אוחזים בשיקים הנימנים על עשרת האוחזים הראשונים בשיקים, אשר לא היו בחשבון די כספים לכיבודם, אין החוק מועיל כלל במקרה הנתון. אוחזים אלה כבר נכנסו, בעל כורחם, למעגל "הקורבנות" של אותו בעל חשבון, והם יאלצו לכתת רגליהם אל בעל החשבון עצמו, או אף לנקוט בהליכי הוצאה לפועל או בהליכים משפטיים אחרים, בניסיון להפרע את חובם. זאת ועוד, החוק קבע "קו פרשת מים" כמותי, של עשרה שיקים, אשר סירובם בהיעדר כיסוי, בתקופה הקבועה בחוק, יביא להגבלת החשבון.

יצויין, כי החוק אף אינו מבחין בין שיקים בסכומים נמוכים לשיקים בסכומים גבוהים, והוא מתמקד במניינם של עשרה "קורבנות" שלא זכו לקבל את כספם המגיע להם מידי בעל החשבון, בשל חוסר כיסוי מספיק. מעת שהושלם מניינם של עשרה "קורבנות", בתקופה המנויה בחוק, נכנס החוק לפעולה ומתחילה, באמצעות הגבלת החשבון, ההגנה על הציבור בכללותו, על-מנת למנוע הפלתם של "קורבנות" נוספים ברשת הכיסוי הבלתי-מספיק, אשר בחשבון. משכך, עצם העובדה שמי מבין מציגי עשרת השיקים הראשונים, אשר סורבו בהיעדר כיסוי, "מוותר", בדיעבד, ולאחר שהתבררה עובדת היעדר הכיסוי, על זכותו להצגת השיק לפירעון, לא די בה ואין היא מצדיקה את גריעתם של השיקים אשר בידיו מרשימת השיקים המסורבים. זאת שכן, המצב העובדתי הוא, כי החשבון הנדון הגיע לאותו "קו פרשת מים" הקבוע בחוק - מצב בו אין בחשבון די כיסוי לצורך פירעונם של עשרה שיקים. ודוק: אם לא תאמר כן, התוצאה המעשית תהא, שייווצר "מסלול עוקף" לחוק, המשבש את פעולתו, ודאיותו ומטרתו. שכן, בעלי חשבון שנקלעו לסירוב של עשרה שיקים, יוכלו, בהגיעם למצב זה, להסדיר או לדחות, בדיעבד, את פירעונו של שיק כזה או אחר, מול אחד המציגים לפירעון. בכך תמנע, שוב ושוב, ובדיעבד, כניסת החשבון להגבלה, למרות שהתשתית העובדתית שהציב המחוקק כתנאי להגבלת החשבון, אי-כיסוי לעשרה שיקים ויותר, בפרק הזמן הקבוע בחוק, כבר התגבשה. ודוק: כמובן, שאותו מציג לפירעון אשר מולו הוסדר נושא התשלום, בדרך כזו או אחרת, יצא מ-"רשימת הקורבנות", בהסכמתו. ואולם, כאמור לעיל, על אותו גורם, הנמנה עם עשרת המציגים לפירעון בטרם הגבלת החשבון, ממילא לא נועד ולא יכול החוק להגן. לפיכך, ובניגוד לעמדת המבקשת, לא די באותו הסדר בדיעבד מול אחד מהנפרעים (או הנסבים) שהציגו את אותו שיק לפירעון, בכדי לייתר את הגבלת החשבון או בכדי להצדיק את גריעת השיקים כעת. מצב דברים זה, של וויתור בדיעבד מצד המציג על הצגת השיק לפירעון, שייך לאותם מקרים בהם החובות המגולמים בשיקים שסורבו שולמו בהמשך, ולאחר שהחשבון הוגבל, על-ידי בעל החשבון, או על-ידי גורם אחר מטעמו. כמובן, שלא די בכך על-מנת לבטל, בדיעבד, את הגבלת החשבון. כלומר, מעבר ל- "קו פרשת המים" הכמותי (עשרה שיקים), יש לפנינו "קו פרשת מים" נוסף, מבחינת ציר הזמן המפריד ומבחין בין הסדרים כאלה או אחרים שנעשו בין בעל החשבון לנפרעים לפני הצגת השיקים לפירעון ואלה שנעשו לאחר ההצגה לפירעון, ומשקמה התשתית העובדתית להגבלת החשבון.

לטעמי, לא מדובר בדקדקנות טכנית או נוקשה, אשר איננה מוצדקת. שהרי, מעת שקמה התשתית העובדתית המצדיקה הגנה על הציבור הרחב, מפני משיכת השיקים על-ידי בעל החשבון, הסדרים עם מי ממחזיקי עשיריית השיקים הראשונה, שהביאה להגבלה, בהיעדר כיסוי, אינם מועילים לאותו ציבור, גם אם נעשו, בדחיפות, ביום המחרת של ההצגה לפירעון. הסדרים אלה, כגון החלפת השיקים בשיקים אשר תאריך פירעונם מאוחר יותר, רשאי כמובן בעל החשבון לבצע, במסגרת עסקיו השוטפים, ובלבד שישלימם בטרם ההצגה לפירעון. אחרת, נמצא מזיזים את "קו פרשת המים" שקבע המחוקק, מ- 10 שיקים, אשר סירובם בחוסר כיסוי מביא להגבלת החשבון, ל- 11 שיקים ויותר, ובכך משנים את קביעתו של המחוקק בעניין זה. במקרה דנן, למשל, קבלת הבקשה משמעותה הזזת אותו גבול כמותי הקבוע בחוק, מ- 10 שיקים ל- 18 שיקים. כאן יש מקום להזכיר שוב, כי אין חולק בין הצדדים, כי לא היה כיסוי מספיק בחשבון בהתייחס לשמונת השיקים נשוא הבקשה. עוד יודגש, שוב, כי אין בפי המבקשים גרסה, לפיה הפקדתם של השיקים היתה בלתי-צפויה או בלתי-מוצדקת מסיבה כלשהי, או כי צדדי ג' טעו בהפקדת השיקים לפירעון במועד הנדון - 01.08.07. המבקשת מכירה בכך, ששיקים אלה הוצגו כדין ובמועדם לפירעון על-ידי ספקיותיה הנ"ל, וכל שהיא טוענת, כי ההסדר שהושג עימן, בדיעבד, לאחר ההצגה לפירעון, "מרפא" את היעדר הכיסוי. כאמור, אין בידי לקבל עמדה זו, וזאת מהטעמים הנ"ל."







25. הטענה בדבר האיום הטמון בהגבלת החשבון על עסקיה ועל קיומה של חברה
ב-רע"א 10683/07 {מטאניס מיכאל חברה לבניין ועבודות אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (סניף 099), תק-על 2007(4), 3849, 3852 (2007)} כב' השופט א' רובינשטיין פסק כי:

"אף את טענות המבקשת בדבר האיום הטמון בהגבלת החשבון על עסקיה ועל קיומה (נטען, כזכור, כי היא עלולה להגיע לכדי סף קריסה) קשה להלום. טענות אלה אפשר שמקומן כאשר המדובר בבקשה לסעד זמני בשלב מסויים (ראו סעיף 10א לחוק; אף כי למעשה ברי, כי בעצם ההגבלה נגרם נזק, וראו גם עמית, 478). ואולם, בענייננו מדובר בהחלטה על-פי סעיף 10 לחוק, שעניינה בבקשה לבטל הבאה במניין של אחד או יותר מן השיקים המסורבים מן הטעמים המוזכרים בסעיף, ולשיקולי נוחות הלקוח - גם אם פשיטא שאין מי שרווה נחת כשמוטלת הגבלה על חשבונו - אין השלכה מהותית כאן. הלקוח בכגון ענייננו עשה את מעשיו בידיעה באשר למצבו כלפי הבנק. בהקשר זה אציין, בשולי הדברים, כי ההחלטה הסופית על-פי סעיף 10 מסיימת את המחלוקת שהובאה בפני בית-המשפט, ולכן - חרף הכתרתה במקרים רבים, כמו גם במקרה דנן, "החלטה" - היא מהוה, למעשה, פסק-דין (ראו רע"א 2291/01 גבאי נ' בנק מסד בע"מ (לא פורסם, 30.12.01) - המשנה לנשיא לוין, השופט - כתארו אז - ריבלין והשופטת נאור)."

26. רק בעל החשבון רשאי לעתור לבית-המשפט לגריעת שיקים ממניין השיקים המסורבים שבחשבונו
ב- בש"א (שלום יר') 2290/07 {משה שטיינמץ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2007(4), 2741, 2743 (2007)} בתגובתו לערעור, עותר הבנק למחיקת הבקשה מאחר והיא אינה עומדת בהוראת תקנה 4 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981 (להלן: "התקנות"), שכן תצהיר התמיכה בבקשה לא הוגש על-ידי בעל החשבון, אלא הוגש על-ידי המבקש 1, שאינו בעל החשבון, אלא רק מורשה לפעול בו, בעוד שרק בעלת החשבון, שהיא המבקשת 2, רשאית לעתור לבית-המשפט לגריעת שיקים ממניין השיקים המסורבים בחשבונה.

כב' השופטת א' זיסקינד פסקה כי:

"טענות המשיב בדבר אי-קיום הדרישות המקדמיות להגשת הבקשה מוצדקות. מהחוק עולה כי מגיש הבקשה המוסמך לפי התיק הוא בעל החשבון. סעיף 10(א) לחוק קובע כי 'לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית-משפט השלום שיבטל הבאת שיק במניין...' ומסעיף 2(א) לחוק עולה כי "לקוח מוגבל" הינו בעל החשבון ('חשבון יהיה מוגבל (להלן - חשבון מוגבל) ובעליו יהיה מוגבל (להלן - לקוח מוגבל)...'). מסקנה זו מתיישבת עם עמדתו של כב' השופט י' עמית הגורס במאמרו כי:

'רק מי שכבר נכנס לקטגוריה של לקוח מוגבל או מוגבל חמור, רשאי לפנות לבית-המשפט.'
(ראה: י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 459 (1998))

כאמור, "לקוח מוגבל" לפי סעיף 2 לחוק הינו בעליו של החשבון שהוגבל. דא עקא, שמתגובת המשיב עולה כי המבקש 1 הינו רק מורשה חתימה בחשבון, ועובדה זו לא נסתרה על-ידי המבקשים. יוצא, איפוא, כי למבקש 1 אין זכות עמידה לצורך הגשת בקשה זו. לכל הפחות הבקשה צריכה היתה להיות נתמכת בתצהיר המבקשת 2 (בעלת החשבון) לאימות כל העובדות המשמשות יסוד לבקשה כאמור בתקנה 1(4) לתקנות, וזאת לא נעשה. לפיכך, כבר מטעם זה ראוי היה לדחות הבקשה על-הסף."

27. המועד להגשת ערעור על-פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי
ב- בש"א (שלום ת"א) 164513/07 {לה לה אדום הפקות נ' בנק הפועלים - סניף המאספים, תק-של 2007(3), 19876 (2007)} בנק הפועלים בע"מ (להלן: "המשיב") העלה בתגובתו טענה מקדמית לפיה לא הוגש הערעור במועד. המשיב הפנה לתקנה 5 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי הדין), התשנ"ב-1981 (להלן: "התקנות") כדלקמן:

"הבקשה תוגש תוך עשרים יום מיום ההמצאה של ההודעה לפי סעיף 3א(א) לחוק..."

המשיב טען כי הערעור הוגש בחלוף כ- 38 יום ממועד משלוח ההודעה בדבר הגבלת החשבון.
כב' השופטת ס' רסלר-זכאי קבעה כי:

"המבקשת לא התייחסה בבקשתה ולא בתצהירה למועד בו התקבלה אצלה הודעת ההגבלה. זאת ועוד, המבקשת לא הגישה בקשה להארכת מועד ולא נימקה את האיחור אם היה כזה. רק בכתב התשובה, טענה המערערת:

'המכתב נשלח בפקס מרואה החשבון של החברה ביום 27.05.07 בשעה 12:50, כאשר הבקשה הוגשה ביום 04.06.07.'

התשובה לא הוגשה בהתאם לסעיף 7 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981:

'7. כתב תשובה של המבקש
(א) המבקש רשאי תוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו תשובת המשיב להשיב עליה בתצהיר...'

כתב התשובה הוגש לבית-המשפט ביום 24 יוני 2007. המערערת לא התייחסה למועד בו התקבל אצלה כתב התשובה, לא למועד הגשת תשובתה, כמו-כן לא צורף לכתב התשובה תצהיר.

די בטענה זו כדי לדחות את הבקשה. אולם אתייחס גם לערעור לגופו, היות ואני סוברת כי גם לגופו של עניין דין הערעור להידחות."

28. אין להיזקק לסעד אקדמי גרידא שאין בו להכריע בסכסוך האמיתי ולהביא לקיצו
ב- ה"פ (שלום קר') 192/05 {משתלות יהל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל - סניף השופטים, תק-של 2007(2), 29125, 29126 (2007)} פסקה כב' השופטת א' דגן כי אין להיזקק לסעד אקדמי גרידא שאין בו להכריע בסכסוך האמיתי להביא לקיצו, וכלשונו:

"מנספח א' לתצהיר הבנק עולה כי ממועד סירוב השיק האחרון נשוא ההגבלה (שיק מס' 14 ברשימת השיקים המסורבים שזמן פירעונו 07.08.05) ועד הגשת התגובה של הבנק, סורבו 44 שיקים נוספים מחמת אי-כיסוי מספיק מ-08.08.05 ועד 11.10.05 (להלן: "השיקים הנוספים"). הערעור הוגש ביום 07.09.05 ועד תאריך זה סורבו 27 שיקים מחמת אי-כיסוי שלא הוכללו בבקשה (27 מתוך 44 השיקים הנוספים). נוכח העובדה שהמבקש לא עתר לתקן את ערעורו לאחר קבלת תגובת הבנק ולא ביקש לגרוע את "השיקים הנוספים", עולה כי המבקש השלים עם סירובם של אותם שיקים נוספים. במילים אחרות אין חולק כי הערעור שבפניי לא כולל בקשה לגריעת השיקים הנוספים שסורבו. בהתאם לסעיף 10א(ב) לחוק השיקים, השיקים הנוספים שסורבו בתקופה שבה עמד הצו בתקפו, ייכללו במניין השיקים לעניין סעיף 10 לחוק. הואיל ומדובר ב- 44 שיקים נוספים נראה ששמיעת הערעור בנסיבות העניין נהפכה לתיאורטית הואיל ואף אם תתקבל בקשת המבקשת במלואה ואורה על גריעת כל 14 השיקים נשוא הבקשה, עומדת המבקשת במצב של הגבלה נוכח השיקים הנוספים המסורבים שאין לגביהם כל בקשה. הפסיקה קבעה לא אחת כי אין להזקק לסעד אקדמי גרידא שאין בו להכריע בסכסוך האמיתי ולהביא לקיצו. וראה 490/92 שאבי נ' אררט, פ"ד מז(3), 700, 706 (1993), וראה בעניין זה גם מאמרו של כב' השופט יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי", הפרקליט מד(ג), 460 (1999) וכן ספרו של י' אזני שיקים ללא כיסוי, כרך ב' (תשס"ד), 226. מטעם זה כשלעצמו, דין הערעור להידחות."

ב- ע"א (שלום כ"ס) 81/06 {אדם ספא בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2006(4), 20765, 20767 (2006)} כב' השופטת נ' מימון-שעשוע פסקה:

"אין חולק על כי מסגרת האשראי המאושרת לחשבון היתה 250,000 ש"ח. כל השיקים סורבו בחריגה מהמסגרת. לאור הוראת בנק ישראל בדבר איסור חריגה ממסגרת מאושרת לא נותר לבנק אלא לסרב פירעון שיקים, כאשר היתרה בחשבון לא מאפשרת פירעונם. ס"ה סורבו בחשבון 15 שיקים. גם אם תתקבל הבקשה לגריעת 5 שיקים עדיין תיוותר ההגבלה באשר נותרו 10 שיקים שסורבו, ועל-כן הסעד המבוקש הינו תאורטי. המבקשים תומכים בקשתם בטענה כי המלחמה גרמה לנזקים כלכליים ללקוחותיהם ושיקים לפקודת המבקשת ו/או החברה הקשורה חזרו, וכך נוצר גרעון בתזרים המזומנים, שהביא לסירוב שיקים ולהגבלת החשבון. עם כל הצער שבדבר, אין זו עילה שהמחוקק קבע כי ניתן לגרוע שיקים בגינה ולמנוע הגבלת חשבון. המחוקק מנה שלוש סיבות לגריעת שיקים: אם הסירוב היה מחמת טעות, מחמת עיקול, וכן אם היה ללקוח יסוד סביר להניח שהיתה על הבנק חובה לפרוע את השיק מכוח הסכם איתו. שלוש הסיבות שמונה החוק אינן מתקיימות בענייננו, ולפיכך דינה של הטענה להידחות. מסיבה זו נדחית גם הטענה בדבר הנזק שתסב למבקשים ההגבלה. הטענה כי לא נשלחה למבקשים התראה על הגבלת החשבון, ואף לא הודעה על הגבלת החשבון, נסתרה על-ידי הבנק, שהציג לראיה את חיובי העמלה בגין הודעות ההתראה והגבלה המופיעים בדפי החשבון. על-פי החוק, די במשלוח ההתראה, ואין צורך להוכיח קבלתה. אשר-על-כן דינה של הבקשה להידחות."

ב- בש"א (שלום יר') 1397/06 {בראשית א.פ. עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2006(3), 24769, 24773 (2006)} בית-המשפט, מפי כב' השופטת אילתה זיסקינד, קבע כי הדיון בבקשה התייתר מן הטעמים הבאים:

"15. לטענת המשיב, בשל העובדה שהמבקשת מלינה רק על 20 שיקים ממניין השיקים המסורבים (בסה"כ סורבו במהלך התקופה שבין 18.11.05 ועד 02.01.06 - 34 שיקים) אשר סורבו בחשבון במהלך התקופה הרלוונטית (18.12.05 ועד 22.12.05), אף אם תתקבל הבקשה כולה ללא סייג ובית-המשפט יסיר 20 השיקים נשוא הבקשה ממניין השיקים המסורבים, עדיין יעמוד מניינם על 14 שיקים שסורבו במהלך 3 חודשים מחמת היעדר כיסוי מספיק בחשבון ואשר בעניינם לא טענה המבקשת דבר וחצי דבר ועל-כן מממילא מתייתר הדיון בעניינם של 20 השיקים נשוא הבקשה.

16. עיון בבקשה מגלה כי היא מתמקדת בשיקים שסורבו במהלך התקופה הרלוונטית קרי, 18.12.05 ועד 22.12.05 ולא עולה כל טענה באשר לשיקים שסורבו על-ידי המשיב קודם-לכן.

דפי החשבון המצורפים לבקשה (נספח ב') מאששים את טענת המשיב לפיה בסה"כ סורבו למעלה מ- 30 שיקים (השיק הראשון הוחזר ביום 18.09.05), מתוכם רק 20 סורבו במהלך התקופה נשוא הבקשה (ראה פירוט בטבלה שערך המשיב בעמ' 6-3 לתשובתו).

הוראת סעיף 2 לחוק קובעת כי:

'2. הגבלת חשבון והגבלת לקוח
(א) חשבון יהיה מוגבל (להלן: "חשבון מוגבל") ובעליו יהיה מוגבל (להלן: "לקוח מוגבל") אם סורבו במשך שנים-עשר חודשים עשרה שיקים או יותר שנמשכו על החשבון, ובלבד שעברו לפחות חמישה-עשר ימים בין הסירוב הראשון לסירוב האחרון.
(א1) סורבו שיקים בחשבון במספר שנקבע בתקנות ישלח הבנק התראה לכל אחד מבעלי החשבון, ממיופי-הכוח או ממורשי החתימה, הכל כפי שנקבע בתקנות.
(ב) השר, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לשנות את מספר השיקים והתקופות הקבועים בסעיף-קטן (א).'

17. מהוראה זו עולה בבירור כי מקום שסורבו 10 שיקים במהלך שנה אין למשיב כלל שיקול-דעת ועליו להכריז על הגבלת החשבון. למעשה, עד למועד שבו הוכרז החשבון כחשבון מוגבל (22.12.05) כבר סורבו הרבה יותר מ- 10 שיקים (למעלה מ- 40) והוראת ההגבלה היתה צריכה להינתן כבר במועד שסורב השיק העשירי (ביום 20.11.05). ולמרות זאת, אף שניתנה למבקשים הזדמנות נוספת הם בחרו להתעלם מכך. לפיכך, אין להם להלין בעניין זה אלא על עצמם.

מאוגוסט 05' ועד ליום 18.12.05 (המבקשים טוענים רק לגבי שיקים שהוחזרו החל ממועד זה ואילך) כבר הוחזרו 23 שיקים! דהיינו, לפי הוראות הדין ממילא היתה צריכה להינתן הוראת ההגבלה ואף אם תתקבלנה כל טענות המבקשים לגבי 20 השיקים שסורבו במהלך כל אותה תקופה שלגביה הוגשה הבקשה (18.12.05 עד 22.12.05) אין בכך כדי לשנות מן התוצאה.

18. בנסיבות אלה על פניו, צודק המשיב בטענתו ואכן מתייתר הדיון בבקשה. משכך דינה להידחות על-הסף. למרות זאת, למען הסר כל ספק, ראיתי לנכון לברר טענות המבקשים גם לגופו של עניין כפי שיובהר להלן."

29. ההליך על-פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי הינו הליך מיוחד, אין מקום לכרוך יחדיו הליך בסדר דין מיוחד, ביחד עם תביעות אחרות
ב- בש"א (שלום ת"א) 176049/06 {הוניגבוים עידן נ' בנק לאומי - סניף רמת-גן, תק-של 2007(1), 12383, 12386 (2007)} כב' השופטת א' ברקוביץ' פסקה כי:

"12. ...ההליך על-פי סעיף 10 לחוק, הינו הליך מיוחד, אשר לגביו קבועים סדרי דין מיוחדים המעוגנים בתקנות סדרי הדין (תקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981 - מאגר נבו), להלן: "תקנות סדרי הדין". אין מקום לכרוך יחדיו הליך בסדר דין מיוחד, ביחד עם תביעות אחרות ולו בשל ההבדל בין סדרי הדין השונים הנהוגים ביחס לכל אחד מההליכים. כך למשל, המועד להתגונן בפני בקשה לפי סעיף 10 שונה ממועד ההתגוננות בפני תביעה רגילה (ראה סעיף 6(א) לתקנות סדרי הדין). אופן ההתגוננות, בפני סעיף 10 שונה אף הוא (ראה סעיף 6(ב) לתקנות סדרי הדין). כיצד ינהג מי שמוגשת כנגדו בקשה לפי סעיף 10 לחוק ביחד עם תביעה כספית רגילה? היגיש תשובה תוך המועד הקבוע בתקנות סדרי הדין של שיקים ללא כסוי או תוך המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי? היגיש תשובה על-פי תקנות סדרי הדין של שיקים ללא כסוי או כתב הגנה על-פי תקנות סדר הדין האזרחי? סדרי הדין השונים בתכלית, מלמדים כי לא ניתן לכרוך, כמקשה אחת, בקשה לפי סעיף 10 לחוק עם תביעה אחרת.

13. זאת ועוד. כב' השופט י' עמית הביע את עמדתו לפיה:

"מקום שבו ניתן לקבל את הסעד המהותי, אין ליתן לתובע סעד הצהרתי. לכן, אין לדעתנו לעקוף את מסגרת סעיף 10 לחוק בדרך של פניה לקבלת סעד הצהרתי, כי שיק סורב שלא כדין."
(י' עמית, שם 459)

בהתאם לעמדה זו, המקובלת עליי, הדרך היחידה לעתור לגריעת שיק שסורב הינה על-פי סעיף 10 לחוק ועל-כן, גם מטעם זה, אין מקום לכרוך בבקשה על-פי סעיף 10, עתירות וסעדים מכוח דינים אחרים, כפי עשו המבקשים."



30. טענת המערער כי נגנבו ממנו פנקסי השיקים
ב- ע"א (שלום נת') 183/06 {ד"ר אבו נדא מוחמד נ' בנק יהב - סניף נתניה, תק-של 2006(3), 25466, 25467 (2006)} המערער עתר לגריעת 10 שיקים ממניין השיקים שסורבו על-ידי המשיב. המערער טען כי גנבו ממנו פנקסי שיקים וכי הודיע זאת למשיב. המערער טען בערעורו כי ההודעה נקלטה אצל המשיב אשר אף פעל על פיה והורה על החזרת שיקים מסיבות טכניות, אך זאת באופן חלקי בלבד ומכל מקום לא ביחס לשיקים נשוא ההגבלה והערעור כפי שהיה עליו לעשות. לטענת המערער המשיב טעה בהחזירו את השיקים נשוא הערעור מסיבת חוסר כיסוי מספיק, כי היה על המשיב להחזירם מסיבה טכנית, וכי הוא הסתמך על כך.

כב' השופטת ה' עובדיה קבעה יש לדחות את הערעור מן הטעמים שלהלן:

"7. סבורתני כי המערער לא עמד בנטל הוכחת טענותיו וכי לא הוכחה על ידו עילה כקבוע בסעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). אפרט.

8. אך במועד שמיעת הערעור נטען על-ידי בא-כוח המערער לראשונה כי השיקים שנגנבו זוייפו משלא נחתמו על-ידי המערער.

9. טענה זו נטענה אך בעלמא וללא כל בסיס ראייתי מתאים. לא הוגשה חוות-דעת מומחה מטעם המערער. אין אישור אפילו להגשת תלונה על-ידי המערער למשטרה. הסבר המערער זו הוסבר לראשונה רק במעמד הדיון בבית-המשפט. על-פי הסבר המערער על פיו פנה למשטרה אך נמסר לו כי אין הוא צריך להגיש תלונה אלא לבטל את השיקים בבנק. עדות המערער בעניין זה היא עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע ואין בכוחי לקבלה. הגירסה איננה מתקבלת על הדעת במיוחד על רקע טענת המערער בעדותו לפיה השיקים נגנבו ממכוניתו אשר נפרצה בחוף הים. המערער העיד כי גם מכשיר טיפ נגנב מרכבו במועד זה על-פי גרסת המערער דבר לא נעשה על ידו בעניין זה. לשאלת בא-כוח המשיב האם הגיש תלונה במשטרה בגין כך, השיב:

'היה בעיה, אני לא זוכר בדיוק, היה בעיה.'
(עדותו בעמ' 4 לפרוטוקול)

יצויין כי עדות זו כבושה ומושהית ולכאורה נראה כי נוצרה אך לצורך ניהול הליכים אלה.

10. עוד יש לציין כי על-פי גרסת המערער השיקים שנגנבו ממנו הם השיקים שבסדרת השיקים אשר מספריהם בין שיק מס' 50026 ושיק מס' 50125. המדובר בכ- 100 שיקים. לא עלה בידי המערער להסביר כיצד נגנבו ממנו 5 פנקסי שיקים ממכוניתו או בכלל.

11. המערער התקשה לזכור מתי נגנבו ממנו פנקסי השיקים משנשאל על-ידי בא-כוח המשיב שאלה בעניין זה השיב:

'לא זוכר בדיוק. באותה תקופה שביטלתי, לפני, בתקופה הזו.'
(עדותו בעמ' 3 לפרוטוקול)

בדיקת המשיב העלתה כי חתימת המערער על השיקים נשוא הערעור נחזית להיות תואמת את דוגמת חתימת המערער שבידה.
12. סבורתני לאור כל האמור לעיל, כי המערער לא עמד בנטל להוכיח את הטענה כי השיקים נשוא ההגבלה והערעור נגנבו ממנו או זוייפו.

13. לתצהירו צרף המערער הודעת המשיב בכתב לפיה לבקשתו בוטלו השיקים. בהודעה נרשם על-ידי המשיב באופן בולט ומודגש האמור להלן:

'לתשומת-ליבך, הבנק יחזיר כל שיק שלגביו התקבלה הוראת ביטול מהסיבה "אין כיסוי מספיק" אם לא תהיה בחשבון יתרה שבגינה חייב הבנק לכבדו, אלמלא הוראת הביטול ובמקרה כזה יכלל השיק במניין השיקים שסורבו בהתאם לחוק שיקים ללא כיסוי... נבקשך לסור לסניף לצורך הצגת אישור משטרה וחתימה על טופס הביטול.'

אישור המשטרה לא נמסר על-ידי המערער למשיב משלא התקבל כלל אישור כזה בידו והמשיב החזיר את השיקים נשוא ההגבלה והערעור מסיבת אכ"מ משלא היתה במועד הצגתם לפירעון יתרה מספקת לפירעונם. סבורתני כי לא נפל כל דופי בפועלו של המשיב כמפורט לעיל.

15. בהגדרת "שיק שסורב" בחוק נקבע האמור להלן:

'שיק שסורב - שיק שהוצג לפירעון בתאריך הנקוב בו או אחריו, והבנק סירב לפרעו מחמת שלא היתה יתרה מספקת בחשבון והוא לא היה חייב לפרעו מכוח הסכם עם המושך, ואין נפקא מינה אם היתה סיבה נוספת לסירוב או אם ניתנה הוראת ביטול.'

מכאן שבהתאם להגדרת החוק אפילו בוטל השיק לבקשת המערער מכל סיבה אחרת, אם לא היה כיסוי מספיק לפירעונו בעת הצגתו לפירעון, יש למנותו במניין השיקים ללא כיסוי לצורך ההגבלה. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה."

31. הטענה כי כספים אמורים לעבור לחשבון הבנק ועל-כן נוצר אצל בעל החשבון יסוד סביר להניח שהיה על הבנק לפרוע את השיקים
ב- ע"א (שלום כ"ס) 37/06 {מוחמד מסארווה נ' בנק הפועלים, תק-של 2006(3), 26179, 26181 (2006)} בין שאר טענותיו, טען המבקש כי 4 מתוך השיקים שסורבו (והם שיק 629, 630, 633 ו-654) סורבו בטעות הואיל ועובר להצגתם נמסר לבנק-המשיב כי המבקש מצפה לאישור משכנתה כך שיועברו לחשבון כספים שיתקבלו בגינה מבנק טפחות. בנסיבות אלו נטען כי היה למבקש יסוד סביר להניח כי השיקים יפרעו בשל כך.

כב' השופטת ר' קרלינסקי פסקה כי דין הטענה להידחות:

"השאלה אם כן האם ההודעה על ציפיה לקבלת כספי משכנתה, יצרה אצל המבקש יסוד סביר להניח שהיתה חובה על המשיב לפרוע את השיקים, כדרישת סעיף 10(א)(3) לחוק.

מובן שאם לא הוכח מועד מסויים לכניסת הכספים או כי נמסרה למשיב טרם המשיכה או אי-הצגת השיקים הנ"ל, הודעה על אישור עקרוני של המשכנתה וזה נתן הסכמתו לכך, לא עלה בידי המבקש להצביע על חובתו של המשיב לפרוע את השיקים או כי טעה בסירובם. במאמר מוסגר יצויין כי לכאורה גם לא נראה כי נתמלאו כל תנאי ההלוואה מצד ג', כנדרש במסמך האישור העקרוני שהוצג על-ידי המבקש. מכאן שהסתמכותו של המבקש כבסיס למשיכת שיקים מהחשבון, היתה סובייקטיבית בלא שיהא לה יסוד סביר בנסיבות כי המשיב יכבד את השיקים... המסקנה המתחייבת היא כי משלא עלה בידי המבקש להוכיח כי השיקים סורבו בטעות של המשיב או כי היה יסוד סביר להנחה כי המשיב יכבד את השיקים, ונוכח יתרת החוב החורגת מהמסגרת המאושרת, דין הערעור להידחות."

32. הליכי הערעור ועיכוב ההגבלה אינם מקנים ללקוח "חסינות" מפני סירוב שיקים נוספים
ב- בש"א (שלום אי') 1363/04 {שרונה רשת קפה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2006(3), 8960, 8961 (2006)} המבקשת הגישה ערעור מכוח סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי באשר לסירובו של הבנק-המשיב לכבד 10 שיקים. בד-בבד הגישה המבקשת בקשה לסעד זמני לעיכוב ההגבלה, בקשה שהתקבלה. במהלך הדיון הבנק-המשיב העלה טענה כי סורבו עוד 24 שיקים נוספים למבקשת.




כב' השופט א' יקואל פסק כי:

"14. תנאי מסייע לגישתי אני מוצא בייתורו של הדיון המשפטי בנסיבות אלו, ויפים הדברים שנאמרו לעניין זה במאמרו של כב' השופט י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981" הפרקליט מד(ג) 460, לאמור:

'שיקים נוספים של הלקוח, שסורבו שעה שערעורו תלוי ועומד בפני בית-המשפט, נכללים אף הם במניין השיקים המסורבים. לעניין זה אין נפקא מינה, אם סורבו השיקים בתקופה בה ניתן סעד זמני המעכב את תחילת ההגבלה. דהיינו, הליכי הערעור ועיכוב ההגבלה אינם מקנים ללקוח "חסינות" מפני סירוב שיקים נוספים. לעיתים, עד לבירור הערעור לגופו מסורבים שיקים נוספים, מה שמייתר את הדיון המשפטי.'

15. לפיכך, אני קובע כי גם בהתעלם מהיעדר תגובתה של המבקשת לגופו של עניין, הדיון המשפטי מתייתר נוכח סירובם של 24 שיקים נוספים, שכן, לא מצאתי כיצד תועיל למבקשת הכרעה לעניין 10 השיקים נשוא בקשתה, בניתוק מלאכותי מעניין השיקים הנוספים שסורבו במהלך תקופת חלות הסעד הזמני.

16. לאור המקובץ, אני מורה על מחיקת הבקשה."


33. הטענה כי נפל פסול מהותי בהודעת ההגבלה
ב- בש"א (שלום יר') 9265/05 {ג.א.ש דיל בבניה וקבלנות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2006(1), 10995 (2006)} המבקשת טוענת נפל פסול מהותי בהודעת ההגבלה, המביא לבטלותו. לחילופין טוענת המבקשת כי לגבי השיקים כולם היה לה "יסוד סביר להניח כי חובה על הבנק לפרוע את השיק" (כלשון סעיף 10(א)(3)), ולפיכך יש לגורעם ממניין השיקים המסורבים.

כב' השופט ר' וינוגרד קבע כי דין הבקשה להידחות, הן לעניין כל פגם מהותי בדרישה, והן לעניין כי לא התקיים יסוד סביר, או יסוד בכלל, להניח כי הבנק יכבד את ההמחאות נשוא הבקשה.

בעניין הטענה כי נפל פסול מהותי בהודעת ההגבלה קבע כי:

"...אין חולק כי למבקשת נשלחה "הודעה על הגבלות" ביום 29.11.05, כאשר זו כוללת עמוד אחד (מלבד עמוד משלוח הפקס) ובו פירוט של 14 המחאות המתוארכות מיום 08.11.05 ועד ליום 20.11.05. מאחר וסעיף 2(א) לחוק דורש כי יחלפו חמישה-עשר יום מיום סירוב ההמחאה הראשונה ועד לאחרונה, הרי שלכאורה יש טעם בטענת המבקשת. דא עקא שלטענת המשיבה חלה טעות טכנית בגינה לא נשלח העמוד השני להודעה (נספח ג' לבקשה, שנשלח לאחר פניית בא-כוח המבקשת) שבו פורטו שמונה המחאות נוספות שסורבו בין התאריכים 20.11.05 ועד ליום 25.11.05. מכאן כי ההודעה כללה המחאות מסורבות המתפרשות על תקופה של למעלה מחמישה-עשר ימים... על פני הדברים העמוד הנוסף (נספח ג' לבקשה) מהווה המשך ישיר של ההודעה, ונראה כרשום באותו כתב-יד. העובדה כי ההודעה נערכה ביום 29.11.05, וכי כלולות בה ארבע המחאות מיום 20.11.05 שהראשונה בהן ב-"הודעה המקורית" ושלוש נוספות בעמוד השני, כמו גם העובדה כי כל ההמחאות שבעמוד הנוסף שייכות לתקופה לפני משלוח ה-"הודעה המקורית", מחזקות רושם זה. בפגם הטכני במשלוח ההודעה (אי-צירוף העמוד הנוסף) אין לראות פגם היורד לשורש העניין. מכל מקום - התנאים המנויים בתקנה 13 לתקנות שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, התמלאו כולם גם בעמוד הראשון של ההודעה. התקנות אינן כוללות תנאי לפיו תראה ההודעה על פניה כי היא עומדת בתנאי סעיף 2(א) לחוק, ומאחר והתברר כי בפועל עמדה ההודעה בתנאים המהותיים שבחוק, ולא כללה חלק מההמחאות בשל פגם טכני בשליחתה, אין בכך כדי להביא לבטלותה."

34. שאלה היא אם ראוי לראות בהכרעת בית-משפט לפי חוק שיקים ללא כיסוי מעשה בית-דין המחייב את הצדדים גם בהליכים אזרחיים אחרים שביניהם - שאלה זו נשארה בצריך עיון
ב- ע"א (מחוזי ת"א) 1777/04 {הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' הטירה בגעש בע"מ, תק-מח 2006(1), 3319, 3322 (2006)} נפסק כי השאלה הנ"ל תישאר בצריך עיון.

"...נפתח ונאמר שלהלכה ערעור זה הוא אקדמי. חשבונה של המשיבה הוגבל בשנת 2003 והדיון בביטול ההגבלה היום אין בו כדי להועיל לה. אף-על-פי-כן יש לבעלי הדין עניין בתוצאות הערעור וזאת בכל הנוגע למערכת החיובים שביניהם ולטענות המשיבה שבסירוב השיקים גרם לה הבנק לנזקים. כיוון שכך החלטנו להיזקק לערעור, אך בראשית הדברים נעיר כי עלולה לעלות טענה של ניגוד אינטרסים במעמדו של הבנק כמי שממונה על אינטרס הציבור בהגבלת חשבונות של חייבים לפי חוק שיקים ללא כיסוי, לבין מעמדו כבעל חוזה של החייב העלול להתחייב בנזיקין במקום שבו הוא מסרב שיקים ללא הצדקה ומביא בכך להגבלת החשבון. שאלה היא אם ראוי לראות בהכרעת בית-משפט לפי חוק שיקים ללא כיסוי מעשה בית-דין המחייב את הצדדים גם בהליכים אזרחיים אחרים שביניהם, וזאת במיוחד לנוכח מהותו וטיבו של הליך הערעור לפי החוק - הליך שמכוון להיות מהיר וקצר ושלא פעם אין נפרשות בו מלוא הראיות. אם נאמר שיש מקום להביא לפני בית-המשפט, במסגרת הערעור לפי החוק, את כל העדים והראיות יביא הדבר להתמשכות של הליך שמטבעו צריך כאמור להיות מהיר וקצר, ואם נאמר שאכן אין צורך בהבאת מלוא חומר הראיות אזי ספק אם נכון יהיה לראות בהכרעות שבערעורים אלו משום מעשה בית-דין כלפי הליכים אחרים שבין הבנק ללקוחותיו. נניח שאלה זו בצריך עיון."

35. הגבלת חשבון שלא כדין וללא סיבה מוצדקת
ב- ת"א (קר') 1044/06 {שמעון איפרגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.08.08)} הוגשה תביעה כספית שעניינה דרישה לקבלת פיצוי עקב כיבוד שיקים שחתימת המושך-התובע זוייפה בהם.

התובע ניהל חשבון בסניף הנתבע ובתאריך 16.7.02 נזקף לזכות החשבון מתוכנית חיסכון סך 23,335.52 ש"ח והחשבון עמד ביתרת זכות של 22,933.27 ש"ח. מתאריך זה ועד 11.10.02 התנהל החשבון ביתרת זכות ומתאריך זה ועד 08.11.02 הוצגו בחשבון ונפרעו 5 שיקים בסכום כולל של 14,750 ש"ח.

לאחר-מכן סורבו בחשבון שיקים נוספים בין התאריכים 12 לנובמבר ל- 21 בנובמבר ונשלחה אל התובע הודעת הגבלה בתאריך 22.11.02 בתוקף מיום 07.12.02 ועד 07.12.03 וזאת לאחר שב- 18.11.02 נשלחה התראה לאחר שלא כובדו בחשבון 5 שיקים בין התאריכים 30.12.01 ו- 17.11.02 ההתראה נשלחה בהתאם להוראות חוק משיכת שיקים ללא כיסוי.

התובע טען כי כל השיקים הנ"ל, הן אלה שכובדו והן אלה שסורבו, הוצגו לפירעון על-סמך חתימתו אשר זוייפה מפנקס שיקים שנגנב או אבד.

באותה תקופה היה התובע טרוד בטיפול באביו החולה אשר אושפז לתקופות ארוכות בבתי-חולים ונפטר ב- 10.11.02.

את הודעת ההגבלה הוא קיבל בתקופת האבל ולא הבין את תוכנה. מיד כשהתאפשר לו הוא ניגש אל סניף הבנק על-מנת לברר על מה ולמה נגרמה הרעה והתברר לו כי הוצגו לפירעון בחשבונו שיקים מזוייפים.

בהמלצת פקידת הנתבע התלונן התובע במשטרת ישראל על מעשה הזיוף ונתן הוראה לביטול השיקים מפנקס ההמחאות.

לאחר דין ודברים עם מי מפקידי הנתבע זוכה חשבונו של התובע ב- 17.12.02 בסכום השיקים שכובדו ובסה"כ זוכה החשבון בתאריך זה 14,750 ש"ח עבור השיקים שכובדו קודם-לכן.

התובע הדגיש שהחתימות שבגינן כובדו השיקים אינן דומות כלל לדוגמת החתימה שבחשבון התובע אשר התנהל אצל הנתבע וכיבוד 5 השיקים הנ"ל הקטין מאוד את יתרת הזכות שנוצרה בחשבון עם העברת כספי תוכנית החיסכון לזכות החשבון, כספים שנועדו לשימוש בעת מצוקה ועל רקע מצבו הרפואי הקשה של האב ואישפוזו. כפועל יוצא מכך סורבו שיקים נוספים, שאף לגביהם נטענת טענת זיוף ובסופו של דבר הוגבל החשבון בתוקף מ- 07.12.02. כתוצאה מכך נקלע התובע לקשיים ניכרים שכן לא יכול היה להשתמש בחשבון הבנק לצרכיו השוטפים ובעיקר לא יכול היה לעמוד בתשלומי ההלוואה המובטחת במשכנתה שנטל. הגיעו הדברים לכדי כך שהתובע נאלץ למכור את דירתו על-מנת למנוע כינוס נכסים.

עוד טען התובע כי גם בתקופה שלאחר-מכן ובמהלך שנת 2003 הוצגו בחשבון שיקים מזוייפים מן הפנקס או הפנקסים אשר נגנבו או אבדו. אמנם השיקים סורבו כולם ואולם הסירוב נומק בהיעדר כיסוי מספיק בחשבון ובגין כל פעולה של החזרה חוייב החשבון בעמלה בסכום נכבד בסך הכל חוייב החשבון בדמי עמלות במהלך שנת 2003 בסכום העולה על 11,000 ש"ח.

התובע טען כי לא זו בלבד אלא שכתוצאה מכך שהנתבע סרב לכבד את השיקים המזוייפים בנימוק של היעדר כיסוי, מצא עצמו התובע מתמודד עם נושים שונים בלשכות הוצאה לפועל ומחוץ להן, נושים אשר נקטו כנגדו בהליכים על-סמך שיקים שלא כובדו.

התובע תבע בגין נזקים שונים כתוצאה מתיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגדו עקב הגבלת חשבונו, עמלות גבוהות שנגבו ממנו עקב החזרות השיקים, לעיתים גם מספר פעמים בגין אותו שיק, פגיעה בשמו הטוב עקב הגבלת חשבונו שלא כדין וללא סיבה מוצדקת.
הבנק-הנתבע גרס כי דין התביעה להידחות וזאת מכיוון שטענות הזיוף הספציפיות לגביהן נטענה טענה מגובשת של זיוף מתייחסות לחמשת השיקים אשר כובדו עובר לתלונת התובע שהוגשה בתחילת דצמבר 2002 ולגבי שיקים אלה מסכים התובע כי הבנק הנתבע הסכים לזכות את החשבון בגינם.

כמו-כן, גרס הנתבע-הבנק כי חובת הזהירות של הבנק כלפי התובע בהקשר לחובת בדיקת החתימה על שיקים המוצגים לפירעון ועל-פי ההלכה הפסוקה היא חובה קלה מבחינת הדרישות כלפי הבנק וזאת מתוך התחשבות בצורכי המסחר ובאינטרס הציבורי למנוע עיכובים בכיבוד שיקים. מאידך, מאופיינת התנהלות התובע ברשלנות חמורה שכן רק בתחילת חודש דצמבר 2002 טרח התובע להפנות את תשומת-הלב פקידי הנתבע לטענתו בקשר לחתימות על שיקים מפנקס שנגנב או שאבד וזאת כזכור לאחר שהשיק הראשון שכובד הוצג לפירעון במחצית הראשונה של אוקטובר 2002. התובע לא הביע הסתייגות מרישום איזו פעולה שהיא במהלך החודשים אוקטובר עד סוף נובמבר 2002 והשיקים האחרים אשר סרבו בחשבון הביאו להגבלת החשבון על-פי הוראות חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981.

אין מקום לקבל את טענת התובע בקשר לנזקים אשר נגרמו כתוצאה מהגבלת החשבון. התובע יכול היה בנקל להימנע מהשלכות הגבלת החשבון, הליך שננקט על-פי דין, אילו אך טרח לעמוד על זכויותיו ולהגיש ערר בעקבות הודעת ההגבלה. משום מה נקט התובע במדיניות של שב ואל תעשה שאת תוצאותיה מבקש הוא להטיל על הנתבע ולא הציג את טענותיו והשגותיו בהליך אשר יכול היה לנקוט לפי סעיף 10א לחוק שיקים ללא כיסוי.

טענות התובע בדבר הקשיים אליהם נקלע בעקבות ההגבלה אין להן תימוכין והן נותרו כטענות בעלמא שיש לדחותן.
גם את טענות התובע בדבר תשלומים שנאלץ לשלם לנושים אשר נקטו כנגדו הליכים על-סמך השיקים שסורבו יש לדחות הן מכיוון שהתובע איננו מוסר פרטים רלוונטיים לצורך בדיקת הטענה והן מכיוון שזכאי היה התובע להתנגד לביצוע השיקים על-פי זכותו המוקנית לו בדין.

כללו של דבר - טענת הזיוף שהעלה התובע, נטענה ללא תימוכין, לא הוצגה חוות-דעת של מומחה ובפרט נגועה היא בסתמיות וכלליות ככל שנוגעים הדברים לכל השיקים האחרים מלבד חמשת השיקים אשר כובדו בחשבון ואשר סכומם הושב בתוך פרק זמן קצר וממילא לא נגרם לתובע נזק ממון כתוצאה מכיבודם של השיקים. את כל טענות התובע לנזקים כביכול כתוצאה מהגבלת החשבון וכתוצאה מנקיטת הליכי הוצאה לפועל על-ידי צדדים שלישיים יש לדחות שכן גם נזקים אלו לא הוכחו ובכל מקרה אילו פעל התובע בזהירות ראויה ובזריזות כמצופה מכל אדם סביר, והיה נוקט בהליכים העומדים לרשותו על-פי דין על-מנת להתנגד להגבלה שהוטלה בחשבון או להליכי הוצאה לפועל הננקטים על-סמך שיקים פגומים, היה חוסך מעצמו את רוב ככל הנזקים, הקשיים והטרדות אשר באו עליו לטענתו כתוצאה מגניבה או אובדן של פנקס שיקים.

במהלך הדיון התברר כי אין מחלוקת שההמחאות שסורבו ושבגינן הוגבל החשבון הן המחאות שהחתימה עליהן זוייפה, ואין מחלוקת על כך שהחתימה המזוייפת אינה דומה אפילו בקירוב לחתימתו של מר איפרגן.

כיצד, אם כן, הגיע הבנק למצב שהוא מכבד המחאות מזוייפות על פניהן, שהזיוף בהן בולט וגלוי לעין?

נסיבות כיבוד ההמחאות המזוייפות התבררו, והתגלו כרשלנות חמורה ביותר מצד הבנק. בית-המשפט קבע כי:

"חתימות המושך בשיקים הנ"ל אשר הוצגו לפירעון בבנק הנתבע אינן דומות כלל לדוגמת החתימה אשר מסר התובע בעת פתיחת החשבון ואף בינן לבין עצמן ישנו שוני. מטעם זה ניתן לקבוע כי אילו היתה נערכת השוואה בין דוגמת החתימה שמסר התובע לנתבע לבין החתימות בשיקים המוצגים לפירעון, לא היה הנתבע מכבד אף לא אחד מן השיקים שכובדו והיה מסרב לכבד את שאר השיקים בפנקס לגביו ניתנה הוראת ביטול בדצמבר 2002 בנימוק של חתימה בלתי-תקינה. דא עקא שהתברר כי הנתבע אימץ מדיניות של סיכון מחושב לגבי שיקים שסכומם קטן, ככל הנראה מנימוקים של כדאיות, מדיניות שעל פיה אין בודקים תקינות חתימות בשיקים שסכומם עד 3,000 ש"ח. וכך באו הדברים לידי ביטוי בעדותה של העדה מטעם הנתבע הגב' סיגל גלוטמן אשר כיהנה כמורשת חתימה בסעיף הבנק בתקופה הרלוונטית:

'אתה טוען שיש שיקים עד תקרה מסויימת שעוברים ללא בדיקה כלל ואני מאשרת ששיקים עד 3,000-2,500 ש"ח (אינני זוכרת בדיוק) עוברים ללא בדיקה. אתה תמה כיצד זה מסתדר עם החובה כלפי הלקוח ואני מפנה אותך אל מקבלי ההחלטות'."

בית-המשפט קבע כי מדובר בהפרה של הסכם בין הצדדים וברשלנות חמורה אשר תוצאתה הגבלת החשבון.

למעשה מדובר בסיכון מחושב אשר הנתבע-הבנק נוטל על עצמו בגבולות מוגדרים ועל-כן ניתן היה לצפות כי עם מימושו של הסיכון יעמוד הנתבע מאחורי המדיניות שהתווה ולא יבקש להסתתר ולהתחמק מן התוצאות בנימוקי סרק. יש להצטער על כך שבמקרה דנן לא כך נהג הנתבע.

בית-המשפט קבע, על-כן, כי הגבלת החשבון נעשתה עקב התרשלות חמורה של הבנק.

בית-המשפט דחה את התביעה לפיצוי בגין תיקי ההוצאה לפועל, כיוון שהוכח שלא היה קשר סיבתי בינם ובין הגבלת החשבון. עם זאת, בית-המשפט קיבל את התביעה בגין עמלות יתר בהן חוייב, וכך כתב בית-המשפט:

"בחינה של דפי החשבון אשר הוצגו לתיק בית-המשפט מעלה כי במשך כשנה חוייב החשבון בשטף עמלות חסר פשר, רובם המכריע בגין שיקים מאותו פנקס שבוטל ורובם המכריע בעמלות גבוהות בגין משיכת שיקים ללא כיסוי להבדיל מעמלות נמוכות בגין שיקים המוחזרים מסיבות טכניות. ניתן היה לצפות מן הנתבע כי בנסיבות אלו ולאחר שהתבררו לפניו העובדות, יפעל לחיוב החשבון לכל היותר בעמלות נמוכות בעקבות החזרת שיקים מסיבות טכניות ואף זאת פעם אחת בלבד בגין כל שיק המוצג לפירעון. קשה להבין את מבול העמלות אשר חוייבו בחשבון באותה תקופה לעיתים מזומנות חיובים כפולים ומשולשים בגין אותו שיק ובערכים גבוהים השמורים למשיכת שיקים ללא כיסוי. בהערכה זהירה, מבלי להביא בחשבון עמלות שחוייבו בחשבון בגין שיקים שהוצגו לפירעון שלא מתוך הפנקס אשר בוטל, מדובר בנזק שאיננו פחות מ- 8,000 ש"ח לתקופה שבין דצמבר 2002 לספטמבר 2003."
בנוסף לפיצוי בגין עמלות שנגבו שלא כדין, פסק בית-המשפט לתובע גם פיצוי בסך של 20,000 ש"ח בגין פגיעה בשמו הטוב עקב הגבלת החשבון שלא כדין."

36. על רקע העובדה ששיקים רבים סורבו בחשבון לאחר הגשת הודעת הערעור הפך הערעור תיאורטי מבחינה מעשית, במובן זה שהחלטה זו לא תשפיע על הגבלת החשבון
ב- עש"א (יר') 37774-12-14 {כפיר כהן נ' חברה לרשומים של בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2015(4), 56829 (17.11.2015)} נקבע בפני כב' השופטת קרן אזולאי כדלקמן:

"פסק-דין
1. לפניי ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), במסגרתו התבקש בית-המשפט להורות על הסרת 14 שיקים ממניין השיקים המסורבים אשר הובילו להגבלת חשבונם של המבקשים.

2. הטענה המרכזית שהועלתה על-ידי המבקשים היא כי סמוך למועד שבו הוגבל חשבונם ניהלו הם משא-ומתן לרכישת מקרקעין בבית נקופה. בעקבות עסקת המכר הוגש דיווח מתאים לרשויות המס, ושולם סך של 90,000 ש"ח כמס רכישה. אלא שזמן קצר לאחר מכן עסקת המכר בוטלה, עקב עיקולים שהוטלו על המוכר ואשר לא ניתן היה להסירם. לטענת המבקשים, רשויות המס סירבו תחילה להשיב את הסכום האמור, והדבר יצר קושי משמעותי בתזרים המזומנים שלהם. עוד נטען כי רשויות המס פתחו בבירור העניין, במסגרתו הוטלו עיקולים על חשבונות הבנק של המבקשים ועל כלי רכב בבעלותם. בסופו של הליך הבירור הודיעו רשויות המס למבקשים כי הכסף יוחזר להם. לטענת המבקשים, בעקבות הבטחה זו נוהל דין ודברים בינם לבין המשיב (להלן: "הבנק"), במסגרתו נאות הבנק להעמיד לרשותם מסגרת אשראי זמנית. לטענת המבקשים, למרות מסגרת אשראי זו סורבו בחשבונם 14 שיקים בין התאריכים 24.03.2014 ועד 11.11.2014. משכך, עתרו המבקשים לכך שבית-המשפט יורה על הסרת השיקים האמורים ממניין השיקים המסורבים.

3. הבנק ביקש לדחות את הערעור. תחילה נטען כי הערעור הפך להיות תיאורטי, הואיל ובחשבון המערערים סורבו 33 שיקים בסך הכל (כלומר, 19 שיקים נוספים מלבד אותם 14 שמבוקש בהליך זה להסירם ממניין השיקים המסורבים). יוער כי אף שסוגיה זו עלתה בתשובת הבנק, המערערים לא ראו לנכון להשיב לה ולהתייחס אליה טרם הדיון. עוד טען הבנק כי כל השיקים סורבו בשל היעדר יתרה מספקת בחשבון. לפי הטענה, על רקע הבטחת המבקשים כי יופקד בחשבונם סך של 90,000 ש"ח, הסכים הבנק להעמיד מסגרת אשראי זמנית בסך של 50,000 ש"ח נוסף על מסגרת אשראי של 20,000 ש"ח שהיתה קיימת בחשבון. מסגרת האשראי הועמדה לראשונה ביום 23.9.2014, והיא חוּדשה ביום 20.10.2014 ועד ליום 01.12.2014. עוד נטען כי ביום 11.11.2014 התקיימה שיחה בין המבקש ומנהלת סניף הבנק, בו התריעה מנהלת הבנק כי ישנה חריגה ממסגרת האשראי ושיקים בחריגה מהמסגרת יסורבו. משהבנק נוכח כי חרף אזהרה זו נמשכו שיקים בחריגה ממסגרת החשבון, סורבו השיקים עד למניין 14 השיקים שצוינו בבקשה. בתגובת הבנק הועלתה גם שורה של טענות פרוצדורליות, ובהן, כי המבקשים לא צירפו להודעת הערעור העתק מפנייה שביצעו לבנק בבקשה לבטל את הבאת השיקים במניין השיקים המסורבים, וכי המבקשים אינם מבהירים בבקשה על איזו עילה מהעילות המנויות בסעיף 10(א) לחוק הם מסתמכים.
4. עיינתי בטענות בעלי הדין וכן קיימתי דיון במעמד הצדדים. בדיון לפניי חזרו בעלי הדין על טענותיהם. המבקשים טענו כי הם מינהלים את החשבון בסניף הבנק מזה כ- 20 שנה, ומעולם לא היתה בעיה עד לתקופה האמורה, וזאת בעקבות העיקול שהוטל על החשבון (ואשר הוסר לאחר בדיקת רשות המיסים). עוד נטען כי מדובר הלכה למעשה בחודשיים בעייתיים, בהם רוב השיקים סורבו, והכל בשל המצב הכלכלי הייחודי אליהם נקלעו באותה עת. לתמיכה בטענה זו נטען כי מאז חודש נובמבר 2014 סורב שיק אחד בלבד (בחודש אפריל 2014). לעומת טענות אלה שב הבנק על טענותיו בכתב התשובה, וטען כי פעל כשורה עת החליט לא לכבד את השיקים האמורים, וזאת על רקע היעדרה של יתרה מספקת בחשבון - ועל-אף שהוחלט על הגדלה זמנית של מסגרת האשראי.

5. לאחר שבחנתי את מכלול טענות בעלי הדין הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. גם לגופם של דברים לא הניחו המערערים תשתית מספקת כדי להצדיק את הסרת 14 השיקים ממניין השיקים המסורבים (או את כל 33 השיקים שסורבו). המערערים לא הפנו בערעורם לעילה מכוחה מתבקש בית-המשפט להוציא שיק מסויים ממניין השיקים המסורבים. פרט לטענה כללית לפיה היה על הבנק לכבד את השיקים על רקע ההבטחה כי הכסף יועבר על-ידי רשות המיסים לא הצביעו המערערים על התקיימותה של עילה אחרת מהעילות המנויות בסעיף 10(א) לחוק. המערערים אף לא התייחסו באופן פרטני לכל שיק ושיק שסורב, וממילא לא הבהירו אם במועד שבו סורבו השיקים היתה בחשבון יתרה מספקת. המערערים גם לא מסרו בבקשה או בדיון פרטים מדוייקים על ההתנהלות מול רשות המיסים. כך, לא נמסרו פרטים על מועד החתימה על הסכם המכר של המקרקעין ועל המועד שבו הועבר הסך של 90,000 ש"ח לחשבון. גם הטענה לפיה הוטל על חשבון המערערים עיקול על-ידי רשויות המס ואשר בוטל מאוחר יותר נטענה בכלליות, ולא פורטה התקופה שבה הוטל העיקול עד להסרתו.

6. אכן, ייתכן שהמערערים נקלעו לתקופה בה היה להם קושי בתזרים המזומנים כתוצאה מהעסקה שלא יצאה אל הפועל. אלא שעל הרקע הזה, ועל יסוד ההתחייבות לפיה סך של 90,000 ש"ח יוחזר לחשבון, נכון היה הבנק להגדיל באופן זמני את מסגרת האשראי מ- 20,000 ש"ח ל- 70,000 ש"ח. הגדלה ראשונית של מסגרת האשראי בוצעה ביום 23.9.2014 ועד ליום 19.10.2014, וביום 20.10.2014 חידש הבנק את מסגרת האשראי הזמנית עד ליום 01.11.2014, ולאחר מכן עד ליום 01.12.2014. ביום 11.11.2014 אף התקיימה שיחה בין התובע לבין מנהלת הסניף ובה הובאה לידיעת המערערים כוונת הבנק לסרב לפרוע שיקים שיחרגו ממסגרת האשראי. במצב דברים זה אין לומר כי המערערים לא היו מודעים למצב שנוצר, ואף אין לומר כי הבנק לא התחשב במצוקה שנוצרה. עיון בתשובת הבנק לערעור מעלה כי כל השיקים סורבו בשל היעדר יתרה מספקת בחשבון. למעשה, גם במועדים שבהם אושרה למערערים מסגרת אשראי בסכום שגבוה פי שלושה ממסגרת האשראי הקבועה בחשבון סורבו שיקים בשל חריגה ממנה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי הבנק נהג שלא כשורה כשסירב לפרוע את השיקים האמורים או שהתקיימה אחת מן העילות המצדיקות הסרת שיקים ממניין השיקים המסורבים.

7. בדיון לפניי נטען כי הבנק יצר נוהג לפיו היה מכבד שיקים אף בחריגה ממסגרת האשראי והיה מקום לעשות כן גם במקרה הנוכחי. עוד נטען כי רובץ לפתחו של הבנק אשם תורם הנובע מכך שניתן אשראי תקופה ממושכת. אין בידי לקבל טענה זו. גם אם הבנק פרע בעבר שיקים בחריגה ממסגרת האשראי, אין בכך בהכרח כדי ליצור חובה לעתיד מבלי שהונחה תשתית מספקת לביסוס הסכמה או נוהג מחייבים בעניין זה. במיוחד הדברים אמורים על רקע טענת הבנק - שלא הוכחשה - ולפיה מנהלת הבנק שוחחה עם המערער והבהירה כי שיקים שיוצגו לפירעון בחריגה ממסגרת האשראי לא יכובדו על-ידי הבנק. משכך, גם אם הבנק נכון היה לפרוע שיקים בחריגה ממסגרת האשראי, הרי שלמצער מאותה שיחה ואילך ידעו המערערים שאין בכוונת הבנק לעשות כן. לפיכך, גם אילו היתה מונחת תשתית לקיומו של נוהג או הסכמה בין הצדדים, ודאי אלה באו לסיומם עם גילוי דעתו של הבנק כי אין בכוונתו לכבד שיקים עתידיים בחריגה ממסגרת האשראי.

8. אוסיף עוד ככל שעמדו למערערים טענות כלשהן כלפי רשות המיסים בנוגע לסכום של 90,000 ש"ח שנגבו מהם, אין בטענות אלה כדי לחייב את הבנק לפרוע את השיקים (ולא כל שכן, את אותם שיקים שחרגו גם ממסגרת האשראי המוגדלת שאושרה בחשבון). זאת במיוחד על רקע העובדה שאישור רשות המיסים על ביצוע ההחזר ניתן ביום 27.04.2014 וההחזר עצמו בוצע - כפי הנראה - רק ביום 22.12.2014.

9. ממכלול הטעמים האמורים, לא מצאתי כי התקיימה אחת מן העילות הקבועות בסעיף 10(א) לחוק. משכך, הערעור נדחה. הפיקדון שהופקד על-ידי המערערים יועבר לבנק. בנסיבות העניין לא ראיתי להטיל הוצאות מעבר לסכום הפיקדון האמור."




37. ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, יוגש לבית-משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצא סניף הבנק שעליו נמשך השיק נושא הערעור, ושהוא הקרוב ביותר לסניף הבנק
ב- עש"א (פ"ת) 25614-10-15 {אדהם תייסיר אבו חג'לה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2015(4), 53238 (10.11.2015)} נקבע בפני כב' השופט נחום שטרנליכט כדלקמן:

"החלטה
תקנה 1 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב -1981, קובעת כי ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, יוגש לבית-משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצא סניף הבנק שעליו נמשך השיק נושא הערעור, ושהוא הקרוב ביותר לסניף הבנק.

בית-משפט השלום העונה על ההגדרה שבתקנה 1 הוא בית-משפט השלום בכפר סבא, ועל-כן אני מורה להעביר את ההליך אליו.

המזכירות תודיע לצדדים ללא דיחוי."





38. המערער הרי הסכים לסגירת החשבון, הודה שחתם על בקשת הסגירה ואף קבל ארכה להתארגנות
ב- עש"א (ת"א) 29330-06-15 {עופר בן בנישתי נ' בנק דיסקונט קריית אונו סניף קיראון 136, תק-של 2015(4), 35001 (01.11.2015)} נקבע בפני כב' השופט רונן אילן כדלקמן:

"פסק-דין
בפני הודעת ערעור על הגבלת חשבון הבנק של המערער לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

1. המערער עוסק, לפי הצהרתו, בעבודות גמר בתחום הבניה, ובמסגרת פעילותו פתח ביום 26.1.15 חשבון בנק אצל המשיב, חשבון מספר 130771572, בסניף קיראון (136) (להלן: "החשבון"). בחשבון לא היתה מסגרת אשראי.

2. במהלך פעילותו בחשבון נמשכו על-ידי המערער שיקים בסכומים גדולים לפקודת אדם בשם פיקל אלכסנדר וכנגדם הופקדו בחשבון כספים במזומן או בהעברות. עובדי המשיב סברו שפעילות זו בחשבון חשודה וביום 02.04.15 אף העבירו דיווח לבנק ישראל לפי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000. במקביל, פנו נציגי המשיב למערער, בקשו הסברים לאופי הפעילות בחשבון, וכאשר התשובות שקבלו לא ספקו אותם - בקשו מהמערער לסגור את החשבון. לפי הסכם מיום 13.04.15, התחייב המערער לסגור את החשבון בתוך 30 יום.

3. ביום 13.04.15 החזיר המשיב בלא פירעון שיק בסך של 266,240 ש"ח שהוצג לפירעון בחשבון בשל היעדר כיסוי מספיק, ועד למועד סגירת החשבון ביום 13.05.15 סורבו בשל היעדר כיסוי מספיק 3 שיקים נוספים שהוצגו לפירעון בחשבון. החשבון נסגר ביום 13.05.15 ולאחר סגירתו הוצגו לפירעון בתקופה שמיום 17.05.15 ועד 12.06.15 שמונה שיקים נוספים, שאף הם סורבו בשל היעדר כיסוי.

4. ביום 01.06.15 (לאחר שסורב השיק העשירי) הודיע המשיב על הגבלת החשבון החל ביום 18.06.15 (להלן: "הודעת ההגבלה"), וביום 14.06.15 עתר המערער כנגד החלטה זו. ביום 14.06.15 ניתן צו מניעה זמני לעיכוב תחילתה של ההגבלה ובעקבות החלטה זו התברר הערעור.

5. המערער עותר בערעור זה לגריעת 8 מהשיקים שחוללו, כאמור בהודעת ההגבלה, מהשיקים הנמנים לצורך הגבלת החשבון. כולם שיקים שסורבו לאחר סגירת החשבון. ביחס לשיקים שהוחזרו בלא פירעון עד לסגירת החשבון אין למערער כל טענה.

לטענת המערער, עובר לסגירת החשבון הוא בקש להותיר בחשבון סך של 50,000 ש"ח שיבטיח כיסוי לפירעון המחאות שיוצגו לאחר סגירת החשבון, ברם נציגי המשיב סירבו. במהלך זה הובטח לו, לטענתו, כי שיקים שיוצגו לאחר סגירת החשבון יסורבו מסיבת סגירת החשבון, לא מהיעדר כיסוי, וכך גם לא ימנו כשיקים מסורבים לעניין החוק.

לאחר מכן, טוען המערער, הוא עשה מאמצים לאסוף את כל השיקים שמשך כדי שלא יופקדו בחשבון לאחר סגירתו, אך עקב נסיבות אישיות לא עלה בידו לאסוף את כל השיקים וחלקם הוצג וסורב כאמור. עוד טוען המערער כי המשיב כלל לא הודיע לו בזמן אמת על הצגת השיקים בחשבון וכך גם לא יכול היה להיערך לקראתן.

טוען לפיכך המערער כי בנסיבות אלו, כשהמשיב פעל בחוסר תום-לב, נוכח מצגי המשיב והסתמכותו של המערער על מצגים אלו, יש לגרוע את כל השיקים כאמור מהשיקים המסורבים לפי החוק.

6. המשיב הגיש תגובה ובה כפירה בטענות המערער. המשיב מכחיש קיומו של סיכום או מצג כלשהו בדבר הסיבה לסירוב שיקים שיוצגו לאחר סגירת החשבון, טוען כי בעת ההסכמה על סגירת החשבון הובהר למערער שעליו לוודא שלא יוצגו שיקים לאחר סגירת החשבון וטוען שכך גם ניתנה לו ארכה של 30 יום להתארגן. נוכח הצגת השיקים לאחר סגירת החשבון, טוען המשיב, היתה הצדקה מלאה לסירוב בהיעדר כיסוי ויש לדחות את טענות המערער.

7. מטיעוני הצדדים אין למעשה מחלוקת על כך שבדין סורבו השיקים שהוצגו לאחר סגירת החשבון, כאשר לא היתה כלל אפשרות שיכובדו במצב שכזה. משכך, למעשה, טענות המערער אינן ברורות. בהתאם להוראות סעיף 10(א)(3) בחוק, מוסמך בית-המשפט לגרוע שיק ממניין השיקים שסורבו אם מתברר שהיה ללקוח יסוד סביר להניח שהשיק יפרע. דא עקא, שהמערער הרי מודה במפורש שידע ששיק אשר יוצג לאחר סגירת החשבון יסורב. במהלך הדיון אף העיד המערער והסביר כיצד עשה מאמצים לאסוף את כל השיקים שמשך בטרם הוחלט על סגירת החשבון (100 שיקים, לגרסתו; עמ' 3; ש' 23 בפרוטוכול). ברור איפוא שהמערער פעל לאיסוף השיקים שמשך שכן ידע גם ידע שיסורבו אם יוצגו לפירעון. ואם כך, על פניו לא יכול המערער לטעון שסבר שהשיקים יפרעו ולא ברור מה הבסיס המשפטי לנסיון לגרוע את השיקים נשוא הערעור.

8. לטענת המערער, ידע שהשיקים יסורבו אך סבר שסיבת הסירוב תהיה "חשבון סגור" ולא "היעדר כיסוי מספיק". גם אם אקבל, לצורך בירור טענה זו בלבד, את העיקרון לפיו ניתן לפרש בהרחבה את הוראות סעיף 10(א)(3) לחוק, כך שיכללו גם מצב של הטעיית לקוח באשר לנימוק הסירוב, הרי שטענת המערער לא הוכחה כלל.

לפי טענת המשיב, הבטיחה שכזו מעולם לא ניתנה למערער. גרסת המשיב נתמכת בשניים. ראשית, המערער לא הראה שבכלל ישנה אפשרות לסרב לשיק שמוצג לאחר סגירת החשבון בשל הסגירה ובלא שהוא יבוא במניין השיקים לצורך החוק; ושנית, עצם עדות המערער על המאמצים שעשה לאסוף את השיקים שמשך מראה שידע שאילו יסורבו עלול הדבר להביא להגבלת החשבון. אין אלא לקבל את גרסת המשיב ולקבוע שלא ניתנה למערער כל הבטחה כפי שהוא טוען.

עוד טוען המערער לחוסר תום-לב של המשיב, שכן המשיב סירב לאפשר לו להותיר כספים בחשבון וגם לא הודיע לו על השיקים שהוצגו בזמן אמת. גם טענה זו איננה מתיישבת עם העובדות, שהרי למערער ניתנה ארכה של 30 יום להתארגן ולא ניתן להבין כיצד ניתן להותיר יתרה בחשבון לאחר שזה כבר נסגר.

אשר לטרוניות המערער לעצם דרישת המשיב לסגירת החשבון, הרי שלא ברור מה לכך ולסירוב השיקים נשוא הערעור. המערער הרי הסכים לסגירת החשבון, הודה שחתם על בקשת הסגירה ואף קבל ארכה להתארגנות. המערער לא הציג ולו ראשית ראיה לביסוס הטענה לחוסר תום-לב בהתנהלות המשיב בקשר לחשבון, ועל כל פנים ברור שאין לכך רלוונטיות לערעור זה.

9. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

10. נוכח כל האמור לעיל לא מצאתי כל הצדקה לגריעתו של שיק כלשהו מהשיקים נשוא הודעת ההגבלה ואשר-על-כן אני דוחה את הערעור. צו המניעה הזמני שניתן ביום 14.6.15 - מבוטל.

המערער ישא בהוצאות המשיב בגין הודעה זו בסך של 1,000 ש"ח והפיקדון שהפקיד המערער בקופת בית-המשפט יועבר למשיב, באמצעו העברתו לב"כ המשיב."

39. האם ניתן לעתור בבקשה לביטול שיקים ממניין השיקים שסורבו, שלא על דרך הגשת ערעור לפי סעיף 10 לחוק?
ב- עש"א (קר') 8839-10-15 {השוק הגדול מכולם בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2015(4), 27080 (26.10.2015)} נקבע בפני כב' השופט נאסר ג'השאן כדלקמן:

"פסק-דין
1. תחילה, עתרה המבקשת בבקשה לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") "להורות על ביטול הרישום של החזרת השיקים בחשבונה של המבקשת כך שלא יישארו כל שיקים חוזרים בחשבונה".

2. ביום 20.10.2015 הגישה המבקשת בקשה להחליף את הסעד המבוקש. בבקשתה טענה המבקשת כי מאחר וטרם הוטלה הגבלה על חשבונה של המבקשת (מאחר וטרם סורבו 10 שיקים), בטעות עתרה היא לסעד בהתאם לסעיף 10 לחוק, מקום שסעיף 10 מסדיר הגשת ערעור על החלטה להחיל הגבלה על החשבון. לפיכך עתרה המבקשת להחליף את הסעד בבקשתה ולהופכו לסעד הצהרתי בדבר בטלות סירוב השיקים, מאחר ואלה סורבו בטעות.

3. ביום 20.10.2015 נעתרתי לבקשה להחלפת הסעד לנוכח הסכמת המשיבה. בהחלטתי הנ"ל הוריתי למבקשת לנמק מהו מקור סמכותו של בית-המשפט להיעתר לבקשה.

4. הודעת המבקשת הוגשה. עפ"י המבקשת מוסמך בית-המשפט לתת פסק-דין הצהרתי לנוכח העובדה כי סעיף 10 לחוק המסדיר זכות ערעור אינו מאפשר הגשת בקשה לגרוע שיקים ממניין השיקים שסורבו לפני הטלת ההגבלה. בסעיף 3 להודעת המבקשת נטען: "בקשה זו הינה למעשה זהה לזו המוגשת לפי חוק שיקים ללא כיסוי, אך מכיוון שהמבקשת לא הוגבלה, מבוקש רק הסעד של מחיקת רישום החזרת השיקים בחשבון המבקשת".

5. לאחר ששקלתי את הסעד המבוקש והנטען בהודעת המבקשת, באתי למסקנה כי דין הבקשה להימחק על הסף בהיעדר עילה.

6. השאלה היא האם ניתן לעתור בבקשה לביטול שיקים ממניין השיקים שסורבו, שלא על דרך הגשת ערעור לפי סעיף 10 לחוק.

7. במאמרו של השופט עמית "חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א- 1984" הפרקליט מד(ג), 459 נאמר:

"מכאן, שבעל החשבון אינו רשאי לפנות לבית-המשפט בבקשה לגרוע שיק שסורב טרם סורבו עשרה שיקים . התיקון בחוק לא שינה מצב דברים זה. רק מי שנכנס לקטיגוריה של לקוח מוגבל או מוגבל חמור, רשאי לפנות לבית-המשפט.

מקום שבו ניתן לקבל את הסעד המהותי, אין ליתן לתובע סעד הצהרתי. לכן אין לדעתנו לעקוף את מסגרת סעיף 10 לחוק בדרך של פנייה לקבלת סעד הצהרתי, כי שיק סורב שלא כדין."
(ההדגשה אינה במקור - נ.ג')

8. מדובר, איפוא, בדין ספציפי שהסדיר את הדרך לגרוע שיק שסורב בחשבון וזאת רק לאחר שסורבו עשרה שיקים והוטלו הגבלות על החשבון. אין לאפשר עקיפת הוראות סעיף 10 על-ידי הגשת בקשה לפסק-דין הצהרתי, שכן משמעות הדבר תהא שלאחר חילול שיק אחד ניתן לפנות במסלול נפרד לפסק-דין הצהרתי שיורה על בטלות סירוב השיק. לטעמי, גילה המחוקק דעתו כי הדרך היחידה לפנות לבית-המשפט בבקשה לגרוע שיק ממניין השיקים שסורבו, מוסדרת בסעיף 10 לחוק. מטרת החוק הינה חיזוק מעמדו של השיק כאמצעי תשלום, והטלת חובה על הבנקים המסחריים להוות מעין רגולטור ולדווח לבנק ישראל על חשבונות בהם סורבו שיקים על-פי התנאים הקבועים בחוק (ראו מאמרו הנ"ל של השופט עמית). בשל ההגבלות המיוחדות שהוטלו מכוח החוק, הותווה מסלול של פנייה לבית-המשפט בדרך של ערעור, על-מנת להשיג על התנהלות הבנק. החוק לא נועד להסדיר את היחסים בין בנק ללקוחו, ולא העמיד את בית-המשפט כערכאת ערעור על כל החלטה של הבנק לסרב לשיק.

9. לפיכך דין הבקשה להימחק בהיעדר עילה.

10. כך או כך, גם אם הייתי מוצא עילת תביעה, הרי הייתי מוחק את הבקשה מחוסר סמכות עניינית, שכן אם הבקשה אינה ערעור על-פי סעיף 10 לחוק, הרי מדובר בסעד הצהרתי שלא ניתן לשומו בכסף, ובמקרה זה הסמכות אינה לבית-המשפט השלום.

11. התוצאה היא, שהבקשה כפי שהוגשה נמחקת מחוסר עילה."

40. קבלת הערעור בהיעדר התנגדות מטעם המשיב
ב- עש"א (חי') 38342-02-15 {ראובן סגי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-של 2015(4), 9436 (13.10.2015)} נקבע בפני כב' השופט אפרים צ'יזיק כדלקמן:

"פסק-דין
1. העניין שבפני, ערעור הנוגע להגבלת חשבון בנק אשר נוהל על שמו של המבקש, בגין סירובן של המחאות בעילת היעדר כיסוי מספיק.

2. ביום 17.02.2015 ניתן על-ידי הח"מ צו המורה, בהתאם לסמכותי בסעיף 10א' לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, על עיכוב זמני של תחילת ההגבלה על חשבון השיקים של המבקש, חשבון מס' 884642 אצל המשיב בסניף 007 נווה שאנן, עד למתן החלטה בתיק העיקרי.

3. תגובת המשיב הוגשה ביום 12.04.2015, וכעת הוגשה הודעת הצדדים כי המשיב מותיר את שאלת ההחלטה לגבי ביטול ההמחאות אשר סורבו על-ידי המשיב (הן אלו אשר סורבו עד להודעה על הגבלה, והן אלו אשר סורבו לאחריה).

4. לאחר בחינת הודעת הצדדים וכתבי הטענות, בהיעדר התנגדות מטעם המשיב ולאור הטעמים בעטיים ניתן הצו הזמני הנזכר לעיל, אני מקבל את הערעור ומורה על גריעת ההמחאות (הן ההמחאות אשר פורטו ברשימה אשר צורפה להודעת ההגבלה, והן ההמחאות אשר סורבו לאחר ההגבלה, בהתאם לרשימה אשר צורפה להודעת הצדדים) מרשימת ההמחאות אשר לא כובדו בשל היעדר כיסוי מספיק.

5. לאור פסק-הדין, המועד הקבוע לדיון - מבוטל.

6. ככל שהופקד פיקדון בתיק, הוא יושב למפקידו באמצעות ב"כ."

41. הערעור היה כללי ללא פירוט נסיבות סירוב כל שיק ושיק ומצב החשבון בכל זמן נתון. אין להסתפק בהפנייה כללית לדפי חשבון
ב- עש"א (רמ') 37163-03-15 {אלירן עץ ובניין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, תק-של 2015(4), 10508 (11.10.2015)} נקבע בפני כב' השופט זכריה ימיני כדלקמן:

"פסק-דין
ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") על הגבלת חשבון המערערת אצל המשיב.

כללי:
בעלי הדין:
1. המערערת היא חברה בע"מ העוסק בשיווק סיטונאי של מוצרי עץ.
2. המשיב הוא סניף בנק מזרחי ברמלה.

רקע עובדתי:
3. המערערת מנהלת אצל המשיב חשבון עו"ש שמספרו 538588. ביום 11.03.14 אושרה בחשבון מסגרת אשראי בסך של 400,000 ש"ח בימיו הראשונים של החשבון ועל-מנת לסייע למערערת להעביר את כלל הפעילות מחשבונה בסניף בנק פאג"י הוגדלה המסגרת בחשבון למעלה מכך, באופן זמני ולבסוף חזרה לסך של 400,000 ש"ח.

4. ביום 20.10.14 נשלח מהמשיב מכתב לבנק פאג"י בנושא העברת פעילות המערערת אליו ובדרישה להעביר לידיה "מכתב כוונות" בתוך יום עסקים אחד. ביום 21.10.14 נשלחה מבנק פאג"י למשיב מכתב תשובה ובה נכונות לבטל שיעבוד ככל שיועברו אליו סך של 407,000 ש"ח.

5. ביום 01.12.14 סורבו אצל המשיב 13 שיקים של המערערת ונשלח למערערת מכתב התראה בגין 9 מהם.


6. ביום 02.02.15 סורבו 13 שיקים נוספים וחשבון המערערת אצל המשיב הוגבל.

טענות הצדדים:
7. טוענת המערערת כי יש לבטל את ההגבלה בחשבון ולגרוע את כל השיקים שחזרו בחשבון מהסיבות כדלקמן:

1) היה נהוג ומוסכם בין הצדדים כי במידה ויש צורך בחריגה ממסגרת האשראי, פקיד הבנק יוצר קשר עם מנהל המערערת המתחייב בפניו להפקיד כסף בהתאם והמערערת היתה דואגת להפקדת הכסף. במקרים מסויימים הבנק כיבד שיקים שהביאו לחריגה ממסגרת האשראי גם בלי שניתנה הבטחת המנהל;

2) הבנק נהג באופן חסר תום-לב, עת שינה התנהגותו באופן חד-צדדי וחסר אחריות בניגוד לסעיף 10(א)(3) לחוק;

3) טרם ניתנה לה הודעה כדין על הגבלת החשבון ונודע לה על ההגבלה רק בדיעבד מעיון בתדפיסי חברת BDI וזאת בניגוד לסעיף 3 לחוק.

8. בכתב התשובה טען המשיב שיש לדחות את הערעור מהסיבות כדלקמן:

1) השיקים שסורבו לא פורטו בבקשה.

2) ביום 04.02.15 נשלחה לכתובת שמסרה המערערת, הודעה על החלת הגבלה בחשבונה החל מיום 19.02.15 בגין שיקים שסורבו בין החודשים דצמבר 2014 ועד תחילת פברואר 2015. עוד קודם לכן ביום 01.12.14 נשלחה אל המבקשת התראה בטרם הגבלת חשבון. אולם הערעור הוגש רק ביום 18.03.15 באיחור רב וכחודש לאחר שהגבלת החשבון נכנסה לתוקף, מבלי שנתבקשה בקשה להארכת מועד ומכאן שיש לדחות את הערעור על הסף;

3) הערעור סתמי ולא מפורט;

4) הבנק פעל על-פי הוראת המפקח על הבנקים (ניהול בנק תקין הוראה מס' 325);

5) היו מקרים שהמערערת פנתה אל המשיב וביקשה הגדלה זמנית של מסגרת האשראי ו/או אישורי חריגה, והמשיב שקל כל פניה ואישר אותה באופן נקודתי תוך הבהרה שמדובר באישור זמני, לפנים משורת הדין;

6) לאחר שסורב השיק הראשון לא ייתכן שהיה למערערת יסוד סביר להניח שהשיקים שהוצגו לפירעון בחריגה יאושרו;

7) על-אף שבחשבון היתה מסגרת של 400,000 ש"ח, ביום 30.11.14 סורבו 9 שיקים שהיו מביאים את המערערת לחריגה של 689,947 ש"ח. ביום 01.02.15 סורבו 12 שיקים שהיו מביאים את יתרת החובה בחשבון ל-620,672 ש"ח.

9. המערערת הגישה תגובה לבקשת הדחיה על הסף ובה טענה כי מאחר והבנק לא השיב לפנייתה אלא באיחור ניכר ולאחר הגשת הבקשה יש לדחות את הבקשה לדחיה על הסף. לתגובה זו צרפה המערערת תצהיר מנהל המערערת וכן טבלה ובה פירוט השיקים שחזרו.

העדויות:
10. מטעם המערערת העיד מר סופרי אלירן, הבעלים והמנהל של המערערת מעדותו עלה כדלקמן:

1) הכתובת המעודכנת בבנק היא הכתובת הנכונה ואליה הוא קיבל את מכתב ההתראה באשר ל- 9 השיקים שחזרו ביום 01.12.14;

2) בעקבות מכתב ההתראה הוא ניגש לבנק והודיעו לו כי במידה ויסורב שיק נוסף חשבונו יוגבל, אך מבחינתו השיקים הללו סורבו שלא כדין, מפני שייתכן והוא היה מפקיד כסף יום לאחר מכן כמו שעשה בעבר;

3) למעשה חזרו 13 שיקים במקבץ הראשון, אך נשלחה התראה לגבי 9 מהם מאחר ולא חלפו 15 ימים בין השיק הראשון לאחרון כמצוות התקנות;
4) חלק מהשיקים שחזרו ניתנו לפקודת חברות של אביו;

5) מסגרתו הוגדלה על-מנת לסייע לו להעביר את כלל הפעילות מבנק פאג"י ולבסוף חזרה להיות 400,000 ש"ח;

6) במסגרת התנהלותו מול המשיב, ביקש לעיתים להגדיל את מסגרת האשראי והבנק אישר לו הגדלה זמנית למסגרת גם על-סמך שיחות טלפון בהן אמר שיפקיד כסף בעוד יום או יומיים.

11. מטעם המשיב העיד מר גדעון זילברשלג ומעדותו עלה כדלקמן:

1) המכתבים נשלחים באופן אוטומטי על-ידי המחשב לכתובת הרשומה בבנק, ואין אינדיקציה לכך שהמכתב נשלח בדואר רשום;

2) החריגה ביום 30.11.14 וכן החריגות שקדמו לה, נבעו מחוסר ברירה ומתוך מהלך לסייע ללקוח להשלים את המעבר מבנק פאג"י למשיב ולאחר מכן הלקוח חזר למסגרת האשראי הרגילה;

3) במקרים אחרים אושרה חריגה זמנית מהמסגרת או שהלקוח ביקש והבטיח להגיע להפקיד כסף בבנק;
4) למיטב זכרונו בקשות הלקוח לא נעשו מראש וככל שהופקד מזומן הם השתדלו לכבד את השיקים.

הסיכומים:
12. בסיכומיה טענה המערערת כי מטרתה היא לא להיות על סף הגבלה חמורה ולא לפגוע במוניטין האישי של מנהלה. כן נטען כי יש לבטל ההגבלה בשל אי-משלוח הודעה ומשום שהמסגרת הפורמאלית הפכה ל"אות מתה" והשתרש בין הצדדים נוהג לפיו הבנק אפשר למערערת לחרוג ממסגרת האשראי והוא הפך לחוזה בפועל בין הצדדים. כן נטען כי ההתראה שניתנה היתה התראה למראית עין בלבד שכן כבר לאחריה כובדו שיקים שהביאו לחריגה ולכן כאשר לא כובד המקבץ השני של השיקים המערערת הופתעה והיתה לה ציפייה סבירה שהם יכובדו.

13. בסיכומי המשיב נטען כי נקבע בפסיקה כי המבחן בתקנות הוא משלוח הודעה ולא קבלת ההודעה ודי בעדות מטעם המשיב כדי להוכיח שהודעה כאמור נשלחה. המשיב שב על בקשתו לדחות הבקשה על הסף מחמת התיישנות ו/או אי-הגשת בקשה להארכת מועד, ומפני שבעניינו ממילא לא נתקיימו טעמים מיוחדים להארכת המועד. כן הבקשה כוללנית והתצהיר שצורף לתגובה לבקשה לדחיה על הסף, צורף שלא באישור ולא מטעמים מיוחדים ואף הוא כוללני. ניתן ללמוד מעדותו של מנהל המערערת כי המערערת ידעה שלא יכובדו שיקים שיוצגו לפרעון בחריגה שכן היה פונה ומבקש אישורי חריגה והגדלות אשראי זמניות. האישורים ניתנו באופן ספציפי ונקודתי לאחר בדיקה ולא באופן גורף ואף לא הגיעה לשיעור שהיתה מגיעה אליו לו היו מכובדים אותם השיקים ועצם העובדה שלא היה נוהג רצוף עקבי ומתמשך, יש בו כדי לשמוט את הקרקע מטענת המערערת.

דיון ומסקנות:
הגשת הערעור באיחור:
14. אני סבור כי יש לדחות טענת המערערת באשר לאי קבלת ההודעה על ההגבלה, מהסיבות כדלקמן;

1) המשיב צרף עותק של ההודעה, ומעדותו של מר זילברשלג עלה כי ההודעה נשלחה באופן אוטומטי מהמחשב;

2) מר סופרי העיד כי הכתובת המעודכנת אצל המשיב היא הכתובת הנכונה וכי הוא קיבל את מכתב ההתראה שנשלח בדיוק באותו אופן וכי הוא הוזהר בכתב ובעל-פה כי במידה ויסורב שיק נוסף חשבונו יוגבל;

3) מכתב ההגבלה נשלח לכתובת המערערת אשר נקובה בתדפיס רשם החברות;

4) מעדותו של מר סופרי ומתיאור מערכת היחסים בינו לבין המשיב עולה כי מר סופרי עמד בקשר רציף ותכוף עם פקידי המשיב והיה ער לנעשה בחשבון המערערת;

5) מכתבו של בא כוח המערערת למשיב מיום 16.02.15 מלמד כי לפחות במועד זה היה ידוע למערערת אודות ההגבלה.

15. לאור כל האמור, לא ברור מדוע המערערת לא הקדימה והגישה את הערעור בתוך 20 ימים הקבועים בתקנות או לכל הפחות ביקשה בטווח זה בקשה להארכת מועד ככל שאכן היו לה טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. למעשה, הבקשה הנוכחית לא מגלה כל טעם מיוחד לפיו היתה יכולה להינתן הארכת מועד, לו בקשה זו היתה מוגשת בשים לב לנימוקי לעיל.

16. למעלה מן הדרוש, אציין אכן הערעור היה כללי ללא פירוט נסיבות סירוב כל שיק ושיק ומצב החשבון בכל זמן נתון. אין להסתפק בהפנייה כללית לדפי חשבון. מנסיבות העניין עלה כי הבנק נהג לפנים משורת הדין במקרים מסויימים לאחר שבחן כל מקרה לאור בקשות מר סופרי, אך כי לא היה מדובר בנוהג או בחוזה שהשתכלל והחליף את המערכת ההסכמית שנחתמה בין הצדדים ואת המסגרת הקבועה. המשיב נתן הסברים למקרים בהם אושרה הגדלת אשראי זמנית ולא ניתן לומר כי מדובר היה בדבר שנעשה באופן אוטומטי ורצוף שהשתכלל לכדי הסכמה כללית, ודווקא עדותו של מר סופרי מחזקת זאת.

17. לאור כל האמור דין הערעור להדחות.

סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
על המערערת לשלם למשיב את הסכומים הבאים:
1) את הוצאות המשפט בתוספת הצמדה ורבית מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום בפועל;

2) שכר-טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח בתוספת הצמדה ורבית מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום בפועל."

42. נסיבות אלה המערער היה רשאי להסתמך על החלטת המשיב בהיותו המסמך הקובע בכל הקשור למסגרת האשראי
ב- עש"א (עכו) 7501-04-14 {מוחמד סייאח נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2015(3), 89270 (30.09.2015)} נקבע בפני כב' השופטת ג'ני טנוס כדלקמן:

"פסק-דין
המערער הגיש ערעור על החלטת המשיב בדבר הגבלת חשבון הבנק שלו בצירוף בקשה לעיכוב החלת ההגבלה לפי סעיף 10א לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981.

המערער מנהל אצל המשיב (סניף עכו) חשבון מספר 034010/85 מסוג חש"ק עסקי, וזאת החל משנת 2012.

במועדים שונים בין השנים 2013-2014 סורבו 11 שיקים בחשבונו של המערער עקב היעדר יתרה מספקת ובעקבות כך החשבון הוגבל.

בעוד שהמערער טוען כי השיקים סורבו שלא כדין, טוען המשיב כי פעל כדין, ומכאן הערעור שבפניי.

הצדדים הסמיכו את בית-המשפט להכריע במחלוקות אשר נתגלעו ביניהם על-סמך סיכומים בכתב שהוגשו לתיק.

לשם הקלת הדיון אתייחס באופן נפרד לשתי קבוצות שיקים.

שיקים מספר 6-1:

ששת השיקים הראשונים שסורבו בחשבון הם ממועדים שונים מהחודשים ספטמבר-נובמבר לשנת 2013.

המערער טוען בסיכומיו, כי מסגרת האשראי המאושרת נכון לאותם מועדים עמדה על 7,000 ש"ח, ועל-מנת להבטיח כיבוד השיקים כסדרם הוא הפקיד בימים שלמחרת יום הפירעון של השיקים סכומים שונים אשר היה בהם לטענתו כדי להותיר את היתרה בחשבון במסגרת האשראי הנ"ל, וזאת בתיאום עם הפקידים של המשיב ובהסכמתם. ברם, חרף ההסכמה שהושגה עם פקידי המשיב וחרף הפקדת הכספים ביום שלמחרת, המשיב לא כיבד את ששת השיקים הראשונים.

לעומת-זאת טוען המשיב, כי לא הושגה כל הסכמה שכזו עם פקידיו, ובכל מקרה על המערער היה לדאוג להפקדה מספקת טרם משיכת השיקים, ולא יום למחרת. המשיב הוסיף, כי לא נוצר כל הסכם מכללא או הסכם ספציפי אשר הטיל עליו חובה לכבד את השיקים ללא מסגרת אשראי מאושרת בחשבון.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, נחה דעתי לדחות את טענת המערער בקשר ל-6 השיקים הראשונים.

בחינת טענת המערער בנדון מלמדת כי מדובר בטענה כללית ללא אזכור של שמות הפקידים שעמם הושגו כביכול ההסכמות לגבי מועד ההפקדה של השיקים וללא אזכור המועדים שבהם הושגו הסכמות אלה.

ואם לא די בכך, הרי שבניגוד לנטען בסיכומים שלו, המערער לא טוען בתצהירו כי הושגו הסכמות שכאלה עם פקידי הבנק, וכל שנטען שם היה, כי הוא הודיע לפקידים של המשיב כי למחרת היום יופקדו סכומים במזומן, מבלי שציין כי הפקידים הסכימו למהלך.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערעור ביחס לששת השיקים הראשונים.

שיקים מספר 11-7:

מדובר בחמישה שיקים שסורבו במועדים שונים בחודש מרץ 2014 כדלקמן: ביום 03.03.14, ביום 10.03.14 וביום 20.03.14.

המערער טוען, כי שיקים אלה חוללו מחמת כך שהמשיב ביטל שלא כדין את מסגרת האשראי שעמדה באותה עת על-סך של 7,000 ש"ח, וזאת ללא ידיעתו ובאופן חד-צדדי תוך הפרת ההסכם שהיה לו עם המשיב אשר לפיו מסגרת האשראי בסכום הנ"ל תעמוד עד ליום 25.03.14, ואלמלא כך היתרה בחשבון היתה מאפשרת פירעון השיקים ללא חריגה ממסגרת האשראי.

המערער הוסיף וטען, כי הבחין בכך שבדפי החשבון נכתב כי מסגרת האשראי עומדת להסתיים ביום 02.03.14 ולכן הקדים לגשת לסניף הבנק לקראת סוף חודש פברואר 2014 ושוחח עם פקיד בשם שימי. לדבריו, הוא הודיע לפקיד שימי כי התאריך שמופיע בדפי החשבון אינו תואם את האמור בהודעה שנשלחה אליו, והלה הרגיע אותו ואמר לו שמסגרת האשראי תעמוד בתוקף עד כמעט סוף חודש מרץ.

לעומת-זאת טוען המשיב, כי מסגרת האשראי בסך של 7,000 ש"ח היתה בתוקף לשנה עד ליום 02.03.14 ולא כפי שנטען ע"י המערער. המשיב הוסיף, כי מועד סיום התקופה מופיע בבקשה לאשור מסגרת אשראי שצורפה לתגובה מטעמו, וכן בדפי החשבון הרלוונטיים. לאור זאת, עם תום התקופה, אין המשיב חייב לתן אשראי למערער או לחדש את מסגרת האשראי.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו בתיק, נחה דעתי לקבל את טענות המערער ולהעדיפן על פני טענות המשיב בקשר לשיקים שבנדון.

אומנם בדפי החשבון ובבקשה להקצאת מסגרת אשראי אשר צורפו לתגובת המשיב, ניתן להיווכח כי מסגרת האשראי אמורה היתה להסתיים ביום 02.03.14.

ברם, במכתבו של המשיב אל המערער מיום 23.03.13 (צורף כנספח 1 לבקשה), מציין המשיב כי עפ"י החלטת הנהלת הסניף מסגרת האשראי הועמדה על סכום של 7,000 ש"ח החל מיום 26.03.13 ועד ליום 28.03.13 (לא כולל).

ברי, כי בנסיבות אלה המערער היה רשאי להסתמך על החלטת המשיב בהיותו המסמך הקובע בכל הקשור למסגרת האשראי.

יתרה מזאת, המשיב לא הגיב על טענתו הספציפית של המערער בתצהירו ובסיכומיו כי שוחח על העניין עם הפקיד שימי אשר מסר לו כי אין לו ממה לדאוג וכי מסגרת האשראי תמשיך לעמוד בתוקפה עד כמעט סוף חודש מרץ 2014.

לפיכך, ביטול מסגרת האשראי לפני תום מועד פקיעתה, הוא נימוק שמצדיק גריעת השיקים מספר 7 עד 11 מבין השיקים שסורבו בחשבון.

אחרית דבר:
אני מקבלת את הערעור בחלקו ומורה על גריעת שיקים מספר 7 עד 11 ברשימה (שיקים מספר: 162, 107, 124, 118, 221) ממניין השיקים שסורבו בחשבון.

אשר ליתר השיקים, שיקים מספר 1 עד 6 ברשימה, הערעור נדחה.

מאחר והערעור התקבל אך בחלקו, ובשים לב לדרך בה הסתיים התיק, אני קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו.

הפיקדון יוחזר למערער, באמצעות בא-כוחו.

המזכירות תמציא עותק מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים."

43. המערער לא הוכיח קיומה של עילה לגריעת אף אחד מן השיקים נשוא הערעור ממניין השיקים המסורבים בחשבונו
ב- עש"א (כ"ס) 56015-02-15 {היתאם בשארה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2015(3), 81420 (24.09.2015)} נקבע בפני כב' השופט אלדד נבו כדלקמן:



"פסק-דין
בפני ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי במסגרתו עותר המערער לגריעתם של 26 שיקים ממניין השיקים המסורבים בחשבונו אצל המשיב.

הראשון שברשימת השיקים נשוא הערעור הוצג לפירעון ביום 10.07.15 והאחרון ביום 31.05.15.

נימוקי הערעור מתייחסים לשלוש קבוצות שיקים:

הקבוצה הראשונה:
שיקים מס' 3-1 שברשימה. לגביה טוען המערער כי עקב מבצע צוק איתן, חלה ירידה משמעותית בהכנסותיו ובתזרים המזומנים. המערער הסתמך על צפי הכנסות שלא התממש וכתוצאה מכך, לא היתה יתרה מספקת לפירעון השיקים.

המערער טוען כי הנסיבות הנ"ל מקימה עילה לפי סעיף 10(א)(5) לחוק.

דין טענה זו להידחות.

העילה לפי סעיף 10(א)(5):

"הלקוח הוא תושב של שטח שהוכרזה לגביו שעת חירום כאמור בפסקאות (1) ו- (2) להגדרה "הכרזה על שעת חירום", ובין המועד שבו נמשך השיק ובין המועד שבו הוצג לפירעון חלה הרעה משמעותית בהכנסותיו של הלקוח עקב שעת החירום, ובשל כך סורב השיק."

המערער אינו תושב הדרום, ולא הביא כל ראיה ביחס להכנסותיו עובר, תוך כדי ולאחר מבצע "צוק איתן", כך שלא עלה בידיו להוכיח את עילת ערעור זו.

הקבוצה השניה:
שיקים מס' 8-4 ו- 11-15 שברשימה. לגביה נטען לקיומו של נוהג בין הצדדים לפיו המשיב היה מעמיד למערער מסגרת אשראי זמנית בנוסף למסגרת הקבועה בחשבונו, ומאפשר פירעון השיקים אף אם הדבר היה גורם לחריגה ממסגרת האשראי וכנגד הפקדת כספים לחשבון תוך מספר ימים.

על בסיס נוהג זה, כך טוען המערער, היה לו יסוד סביר להניח "כי הוא זכאי למשוך שיקים וזאת חרף היות חשבונו בחריגה" (כך במקור א.נ.).

המערער טוען כי נוהג זה התקיים עד לחודש יולי - אוגוסט 2014 (סעיף 24 להודעת הערעור) והבנק הפר את הנוהג בכך שהחל לסרב המחאות בחשבון.

המשיב מכחיש קיומו של נוהג כפי שנטען בהודעת הערעור.

גם דין טענות המערער ביחס לקבוצת שיקים זו - להידחות.

בניגוד לטענות המערער, גם אם היה נוהג כפי שטען, הרי שכבר בחודש יולי 2014 נוכח לדעת כי נוהג זה אינו קיים עוד.

השיקים בקבוצה הראשונה הינם שיקים שסורבו ביום 10.07.2014 - 20.08.2014, כך שכבר במועדים אלה היה צריך המערער לדעת כי עליו לדאוג ליתרה מספקת בחשבונו על-מנת שההמחאות יכובדו ואין הוא יכול להסתמך על אותו נוהג נטען.
ביחס לשיקים 15-11, טענת המערער תמוהה. לטענתו לא הפקיד כספים בחשבונו במתכוון תוך שהוא מודע לכך, בעקבות שיחה עם נציג המשיב - כי הם יסורבו.

לפיכך, גם ביחס לקבוצת השיקים השניה, לא עלה בידי המערער להראות קיומו של יסוד סביר להניח כי על המשיב היתה חובה לפרוע אותם ולא מתקיימת עילה לגריעתם ממניין השיקים המסורבים.

הקבוצה השלישית:
המדובר בשיקים מס' 10-9 ו- 26-16 ברשימת השיקים המסורבים. לגבי שיקים אלה טוען המערער כי הם נגנבו ממנו והוא כלל לא חתם עליהם ולפיכך היה על המשיב לסרב לפרוע אותם בשל חתימה שאינה זהה ולא בגין אכ"מ.

לנוכח מסקנותי ביחס לשתי קבוצות השיקים הראשונה והשניה, המונות יחדיו 13 שיקים, הדיון בקבוצת השיקים השלישית הינו תיאורטי בלבד ולפיכך אין למעשה צורך בהכרעה בעניינם.

יחד-עם-זאת, יצויין כי המערער לא צירף להודעת הערעור מטעמו כל פרטים ביחס לשיקים אלה ואף לא צילום שלהם על-מנת שניתן יהיה לעיין בהם, לבחון את סבירות טענותיו, בין היתר על בסיס זהות הנפרעים ומראה החתימות ולהגיע למסקנה בנוגע לגניבתם וזיוף החתימה.

ייתכן, שבנסיבות אחרות ניתן היה להסתמך על גרסת המערער עצמו בעניין זה ללא ראיות חיצוניות נוספות, אולם לא במקרה דנן.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 08.09.2015, ולאחר שהובהר למערער כי קיים קושי רב בעילות הערעור ביחס לקבוצת השיקים הראשונה והשניה, ביקש לפתע המערער לתקן פעם נוספת את הודעת הערעור ולטעון גם ביחס לקבוצת השיקים השניה כי מדובר בשיקים גנובים ומזוייפים. זאת לאחר שטען קודם לכן שעל הבנק היתה חובה לפרוע אותם מכוח הנוהג הנטען.

בקשתו כמובן נדחתה (עמ' 3 לפרוטוקול) אולם יש בעצם הבקשה כדי להעיד על מהימנות טענת גניבת השיקים וזיופם - גם ביחס לקבוצת השיקים השלישית.

לכן, למעלה מן הצורך אני דוחה גם את טענות המערער בכל הנוגע לקבוצת השיקים השלישית.

לאור האמור לעיל, המערער לא הוכיח קיומה של עילה לגריעת אף אחד מן השיקים נשוא הערעור ממניין השיקים המסורבים בחשבונו.

הערעור נדחה.

לאור היקף הטענות וההליכים בתיק זה, המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 3,000 ש"ח."





44. העובדה שהמשיב היה נכון בעבר לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת אינה מחייבת ואף אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה לעשות כן בכל עת גם בעתיד וללא כל הגבלה
ב- עש"א (קר') 48960-02-15 {רפי עבדייב נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2015(3), 71159 (10.09.2015)} נפסק מבפני כב' השופטת עידית וינברגר כדלקמן:

"פסק-דין
1. ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

המערער הינו בעל חשבון שמספרו 543041 (להלן: "החשבון") בסניף קריית ים של המשיב (להלן: "המשיב" או "הבנק").

הודעה על ההגבלה נשלחה אל המערער בתאריך 18.01.15 לאחר ש- 10 שיקים שהוצגו לפירעון בין התאריכים 10.04.14 ועד 15.01.15 סורבו על-ידי המשיב.

2. בפתח הדיון שהתקיים ביום 18.06.15, הובהר כי שיק נוסף סורב בחשבון, כך שמניין השיקים המסורבים בחשבון של המערער עומד על 11 שיקים.

3. לטענת המערער, מסגרת האשראי הרשמית בחשבון עמדה לאורך התקופה הרלבנטית על 20,000 ש"ח אך חרף זאת, נהג הבנק להעמיד, בפועל, לטובת המערער מסגרת אשראי גבוהה יותר, כאשר בתקופה של 9 חודשים, 67 ימי עסקים הסתיימו בחריגות מאותה מסגרת. לצורך כך מציין המערער מספר דוגמאות בהן כובדו המחאות או חיובים בחריגה ממסגרת האשראי, מה שגרם לצפייה סבירה אצל המערער לפיה הבנק יכבד את השיקים אשר הוחזרו בחשבון ויצר נוהג חדש לפיו מסגרת האשראי בחשבון הגיעה עד 50,000 ש"ח.

לעניין שיק מס' 11514 על-סך 1,300 ש"ח שסורב ביום 28.08.14, הוחזר לטענת המערער מסיבה שהוצג לפני זמנו ביום 31.07.14 ולכן מדובר בהחזרה טכנית. יתר השיקים, סורבו לטענת המערער בניגוד להסכמות בעל-פה עם המשיב, לפיהן הבנק יאפשר חריגה ממסגרת האשראי עד 30,000 ש"ח בתנאי שהמערער יסגור את החריגה כשיידרש לכך. כאשר ארבעה מתוך השיקים, הופקדו מחדש וכובדו מספר ימים לאחר מכן.

עוד טוען המערער כי הבנק לא נתן לו הודעה מוקדמת לפיה בכוונתו שלא לאפשר, בניגוד להתנהלותו בפועל בחשבון משך שנים, לחרוג ממסגרת האשראי, ולא צירף כל התראה או מכתב בנוגע למסגרת החשבון עובר למועד חזרתם של השיקים.

בסיכומיו, הוסיף המערער כי לבית-המשפט הסמכות ליתן סעד הדרוש לעשיית הצדק ולחרוג מהעילות שבחוק.

4. לטענת המשיב, השיקים סורבו כדין לאחר שחשבון המערער היה בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת בחשבון בסך 20,000 ש"ח. ביום 31.08.14, לאחר שסורבו 6 שיקים בחשבון בתקופה שבין 10.04.14- 28.08.14, נשלחה אל המערער התראה בדבר החלת הגבלות וביום 18.01.15 ולאחר שסורבו 4 שיקים נוספים בהיעדר יתרה מספקת לכיסויים, נשלחה הודעה על החלת הגבלה. בסה"כ סכום השיקים שסורבו בחשבון הינו 83,000 ש"ח. המשיב מכחיש כי היה נוהג או הסכם בנוגע לכיבוד שיקים בחשבון כאשר קיימת חריגה ממסגרת האשראי וטוען כי במקרים ספציפיים על-פי בקשת המערער לרוב מעיכובים אצלו בהפקדת כספים בחשבון, אישר הבנק כיבוד שיק או חיוב כנגד התחייבות מפורשת להפקדת כספים בחשבון למחרת היום או בסמוך למועד הפירעון. מקרים חריגים אלו, מצביעים לטענת המשיב על הכלל לפי הבנק לא אישר חריגה מהמסגרת.

לעניין שיק 11514, טוען המשיב השיק הוצג לראשונה לפירעון ביום 31.07.14 וסורב מהסיבה שהוצג טרם זמנו מאחר והמועד הנקוב בשיק היה 28.08.14 אך ביום 28.08.14 הוצג השיק בשנית לפירעון וסורב מהיעדר כיסוי מספיק. יתר השיקים שסורבו, לא כובדו מאחר ובימים שהוצגו לפירעון יתרת החובה בחשבון חרגה מהמסגרת המאושרות.

דיון
5. סעיף 10(א) לחוק שיקים ללא כיסוי מונה רשימה של טעמים לביטול הבאת שיקים במניין השיקים שסורבו. לטענת המערער, יש לבטל את השיקים נשוא הערעור משום שהיה לו יסוד סביר להניח כי היתה חובה על המשיב לפרוע אותם כמפורט בסעיף 10(א)(3) בזו הלשון:

"10. (א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית-משפט השלום שיבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה:
(1) ...
(2) ...
(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו."

6. השאלה מתי ניתן לקבוע כי הוכח "יסוד סביר להניח שהיתה חובה על המשיב לפרוע את השיק" נדונה רבות בפסיקת בתי-המשפט.

ב- ע"א (יר') 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בניין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורש המונח כך:

"סעיף 10(א) לחוק, המציין "יסוד סביר להניח", מחייב תחילה את קיום ההנחה האישית -סובייקטיבית של הלקוח, אשר אותה ואת סבירותה יש לבחון לאורה של מערכת היחסים המשפטית הכוללת "חובה" של הבנק לפרוע שיק מתוקף "הסכם" - ללמדך, שעסקינן בחובה חוזית המקימה זכות חוזית, או לחלופין, בעטייה של "יתרה מספקת". המונח "יסוד סביר" משכילנו, שאותה הנחה ראשונית סובייקטיבית נבחנת באמות-מידה אובייקטיביות, היות ואין עסקינן במוסר אישי של פלוני או של אלמוני, בעיקר לאור המטרה שהציב לעצמו המחוקק, שעיקרה "לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי" (ראה: המבוא להצעת חוק 2060, 238). עסקינן איפוא, באומד דעתו של האדם הסביר, שהוא היודע את כל פרטי העניין ומביט מן החוץ, ושאלה זו, על-פי מבחנה האובייקטיבי, שאלה שבדין היא, וככזו נקבעת היא על-פי נסיון החיים והשכל הישר."



כן הודגש בפסיקה כי:

"אין די בכך שהיסוד הסביר של הלקוח יתבסס על תקווה, ציפייה, מחשבה או סברה, שכן עליו להצביע על קיומה של חובה משפטית החלה על הבנק, כלשון סעיף 10א(3) לחוק המדבר על "חובה על הבנק לפרוע את השיק."
(ע"א 4299/98 אדלר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, דינים - מחוזי, לב(3), 977 (29.01.99))

7. טענתו המרכזית של המערער בעניין זה, הינה כי המשיב נהג לכבד שיקים וחיובים אחרים גם תוך חריגה ממסגרת האשראי המאושרת.

המערער בעצם אינו טוענות כי היה הסכם מחייב בכתב, בינו לבין המשיב, אשר חייב את המשיב לפרוע שיקים של המערער גם בהיעדר כיסוי מספיק, לטענתו, היה בין הצדדים נוהל או נוהג על יסודו הניח שהמשיב ימשיך לכבד שיקים גם בחריגה ממסגרת האשראי.

בהקשר זה, נפסק לא אחת, כי:

"העובדה שהמשיב היה נכון בעבר לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת אינה מחייבת ואף אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה לעשות כן בכל עת גם בעתיד וללא כל הגבלה. המשיב זכאי לשקול את מדיניותו בכל עת ועת. מקום בו הוא מאשר חריגה, נושא הוא בסיכון עד לשלב שלא יחפוץ להמשיך ולנהוג כך...

לשון נוספת, על המערערת מוטל להוכיח מסגרת אשראי קבועה ומוגדרת המגבשת חובה המוטלת על המשיב, חובה שאין המשיב יכול או רשאי להתנער ממנה באופן חד-צדדי."
(ראה פסק-דין בעניין ב- ע"א 4305/98 דלעיל. ראה גם: ע"א (ת"א) 1427/03 אי.אנד.גי מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.04) ו- רע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חברה לבניין בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.07)).

8. מה נדרש מן המערער, על-מנת להוכיח חובה מצד הבנק להמשיך לפרוע שיקים בחריגה ממסגרת האשראי?

כב' השופט י' עמית נדרש לסוגיה, במאמרו "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 459 בעמוד 469:

"כאשר מדובר בשינוי של חוזה בכתב, על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, יש להשתית המסקנה, כי החוזה שונה, על בסיס מוצק.

להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדיל מהתנהגויות אקראיות, שאין ביניהן חוט מקשר."

יש לבחון, אם-כן, האם עלה בידי המערער להוכיח קיוו של דפוס התנהגות מתמשך, שיש בו כדי להצביע על שינוי מסגרת האשראי כפי שסוכמה בין הצדדים בכתב.
9. אין חולק כי מסגרת האשראי המאושרת של המערער, הועמדה על-סך של 20,000 ש"ח.

מטעם המשיב העידה הגב' יפעת אפרים, המכהנת כמנהלת סניף הבנק.

בכתב התשובה מטעם המשיב, בעדותה של אפרים בבית-המשפט ובתשובה לדוגמאות אליהן הפנה המערער, העידה אפרים כי המקרים בהם כיבד הבנק שיקים למרות שהחשבון היה ביתרת חובה, היו מקרים ספציפיים בהם הבנק נעתר לפנייתו של המערער לכבד שיק או חיוב בחריגה בתמורה להפקדת כספים לחשבון למחרת אותו יום או בסמוך למועד הפירעון, לרבות הפקדת שיקים למשמרת.

10. עיון בדפי החשבון, מעלה כי הדוגמאות של משיכות השיקים או חיובים שכובדו בחריגה, אליהן הפנה המערער, תומכות רובן ככולן בעדותה זו של הגב' אפרים.

כך למשל, שלוש ההמחאות שנמשכו בחריגה ביום 06.04.14, כובדו ולא הוחזרו לאחר שלמחרת היום או בסמוך לכך הופקדו בחשבון כספים במזומן או שיקים למשמרת שכיסו את החריגה.

כך גם ביום 05.11.14, 12-13.01.14, 20.5.14, 29.08.14, 03.09.14, 05.09.14 וביום 15.09.14.

גם שלוש ההמחאות והחיובים שנמשכו בחריגה בימים 01-02.07.14, כובדו ולא הוחזרו לאחר שביום 03.07.14 הוקמה למערער הלוואה שכיסתה את החריגה. כך גם ביום 25.04.14.
לגבי השיק שנמשך בחריגה ביום 20.08.14 (ולא ביום 25.08.14 כטענת המערער) על-סך של 3,770 ש"ח, הוא כובד ולא הוחזר מאחר וביום 24.08.14 נפרע שיק למשמרת (ראה עדות אפרים בעמ' 4 לפרוטוקול).

11. מנגד, עיון בדפי החשבון מעלה כי כל השיקים שהמערער מבקש את גריעתם ממניין השיקים המסורבים, הוחזרו וסורבו ביום העסקים העוקב ליום המשיכה, לאחר שלא בוצעה הפקדה כלשהי, או שהופקד סכום שאין בו כדי לכסות את החריגה.

כך, שיק מס' 11331, בסך של 7,200 ש"ח שנמשך ביום 16.04.14, סורב ביום 17.04.14 כאשר יתרת החובה החשבון עמדה על 27,484 ש"ח.

שיק מס' 11481, בסך 2,613 ש"ח שנמשך ביום 20.05.14, סורב ביום 21.05.14 כאשר יתרת החובה בחשבון עמדה על 36,075 ש"ח.

שיק מס' 11485 בסך של 10,000 ש"ח שנמשך ביום 28.07.14 סורב ביום 29.07.14 כאשר יתרת החובה עמדה על 26,209.

שיק מס' 11486 ו- 11514, בסך כולל של 11,300 ש"ח שנמשכו ביום 28.08.14, סורבו ביום 29.08.14 כאשר יתרת החובה עמדה על 33,952 ש"ח.

לעניין שיק מס' 11514, יש לדחות את טענת המערער לפיה השיק הוחזר ביום 31.07.14 עקב טעות טכנית. שכן השיק כאמור הופקד שוב ביום 28.08.14 וסורב בהיעדר כיסוי מספיק.

שיק מס' 11499 בסך של 1,947 ש"ח שנמשך ביום 02.09.14 סורב ביום 03.09.14 כאשר יתרת החובה עמדה על 31,389 ש"ח.

שיק מס' 11556 בסך של 4,941 ש"ח שנמשך ביום 05.11.14 סורב ביום 06.11.14 כאשר יתרת החובה עמדה על 23,285 ש"ח.

ושיק מס' 11565 בסך של 13,329 ש"ח שנמשך ביום 15.01.15 סורב ביום 16.01.15 כאשר יתרת החובה עמדה על 21,340 ש"ח.

12. האמור לעיל, סותר את הטענה לגבי נוהג או דפוס פעולה קבוע ומתמשך במסגרתו נהג המשיב לכבד שיקים גם בחריגה ממסגרת האשראי ואף מעיד על ההיפך.

לעניין זה ראה מאמרו של: י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", מד(ג), 449 כפי שצוטטו בין היתר ב- עש"א (רח') 23129-05-10 מובילי רחובות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.08.2010):

"סירוב המשיב לפרוע שיקים במקרה דנן מספר פעמים שקדמו לחודש אפריל 2010, מבלי שהמערערת השמיעה טענה כי הדבר בניגוד למוסכם, משמיטה את הקרקע מתחת לטענתה היום:

"החזרת שיקים על-ידי המשיב בעבר היא כשלעצמה יכולה לסתור את טענת הלקוח, כי נוצר הסכם חדש בין הצדדים. ניתן היה לצפות כי אם סורבו מספר שיקים, ימחה בעל החשבון על כך בפני המשיב. העובדה, כי בעל החשבון "נזכר" רק לאחר קבלת הודעת ההגבלה להעלות את הטענה, שמסגרת האשראי שונתה, עלולה להיות לו לרועץ בהוכחת טענתו."
(י' עמית "חוק שקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 469)."

13. מכל מקום, אף אם נהג המשיב לכבד שיקים אשר כיסוי להם הופקד יום לאחר הצגתם בחשבון, הרי לגבי השיקים נושא הערעור כלל לא הופקד כסף, או שלא הופקד סכום מספיק לכיסויים גם ביום למחרת הצגתם לפירעון בחשבון.

14. תקנה 6(א) לתקנות שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 קובעת כי אם סורבו 5 שיקים, הבנק ישלח התראה.

לטענת המערער לא קיבל התראה מהמשיב על כוונתו שלא לאפשר חריגה ממסגרתה אשראי הרשמית.

המשיב טוען כי שלח מכתב התראה כנדרש כפי שעולה מחיוב חשבון המערער בעמלה בגין משלוח ההתראה ביום 31.08.14.

השיק השישי הוחזר ביום 29.08.14 ועין בדפי החשבון שצורפו לכתב הערעור והתשובה, מלמד כי ביום חוייב החשבון בעמלת ההתראה. דפי הבנק המעידים על משלוח התראה, יש בהם כדי להרים את הנטל המוטל על המשיב להוכיח משלוח ההתראה.

מכל מקום, אף אם היתה מוכחת הטענה, כי לא נשלחה התראה למערער, לא היה בכך כדי להועיל לו.
ראו ספרו של: י' אזני שיקים ללא כיסוי, כרך ב', 285 ולפיה:

"סעיף 10 (ב) לחוק שיקים ללא כיסוי, קובע לא יהוו עילה לערעור או לביטול הבאת שיק במניין השיקים שסורבו - (1) פגם שנפל בהתראה; (2) אי-קבלת התראה, ובלבד שהבנק שלח התראה.

הסעיף נמנע מלהורות במפורש כי במקרה של אי-משלוח התראה על-ידי הבנק תבוטל ההגבלה (י' אזני, שם 285)."
(עש"א (רח') 23129-05-10 מובילי רחובות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.08.2010) וגם: עש"א (חי') 9312-08/08 מיכל יערי נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.2009)

15. לעניין טענות המערער כי יש לתת סעד מהצדק:

טענותיו אלו של המערער אינן נמנות על אחת מעילות הערעור על-פי חוק שיקים ללא כיסוי.

הגורסים כי רשימת העילות המפורטות בסעיף 10(א) לחוק אינן רשימה סגורה בניגוד לדעה הרווחת, מתכוונים למקרים מיוחדים ולנסיבות יוצאות דופן שלא היו בידיעתו או בשליטתו של בעל החשבון.

(ראה: עש"א (רח') 23129-05-10 לעיל וציטוט דברי י' עמית במאמרו הנ"ל)

אין לומר כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים מיוחדים בהם התקיימו נסיבות שלא היו בידיעתו או בשליטתו של המערער. עם כל ההבנה למצבו של המערער, אין מנוס מדחיית הטענה.

לעניין זה ראה דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין בתשובה לטענה דומה:

"אף את טענות המבקשת בדבר האיום הטמון בהגבלת החשבון על עסקיה ועל קיומה (נטען, כזכור, כי היא עלולה להגיע לכדי סף קריסה) קשה להלום. טענות אלה אפשר שמקומן כאשר המדובר בבקשה לסעד זמני בשלב מסויים (ראו סעיף 10א לחוק; אף כי למעשה ברי, כי בעצם ההגבלה נגרם נזק, וראו גם עמית, 478). ואולם, בענייננו מדובר בהחלטה על-פי סעיף 10 לחוק, שעניינה בבקשה לבטל הבאה במניין של אחד או יותר מן השיקים המסורבים מן הטעמים המוזכרים בסעיף, ולשיקולי נוחות הלקוח - גם אם פשיטא שאין מי שרווה נחת כשמוטלת הגבלה על חשבונו - אין השלכה מהותית כאן. הלקוח בכגון ענייננו עשה את מעשיו בידיעה באשר למצבו כלפי הבנק."
(רע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חב' לבניין ועב' אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.2007)).

16. מעבר לנדרש, יוער כי המערער גם לא צירף לבקשתו העתק מפנייתו בכתב למשיב, אשר במסגרתה ביקש את ביטול הבאת השיקים נשוא הבקשה במניין השיקים אשר סורבו, בהתאם לתקנה 4(3) לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981.

17. אשר-על-כן, אני דוחה את הערעור.

צו המניעה הזמני שניתן בתאריך 22.02.15, בטל.

המערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 3,000 ש"ח.

המזכירות תעביר את סכום הפיקדון שהופקד על-ידי המערער להבטחת הוצאות המשיב לידי המשיב, על חשבון ההוצאות שנפסקו."

45. כאשר מתברר שלקוח סיכם עם צד ג' ששיק לא יוצג כלל ומכלכל צעדיו בחשבון בהתאם, ומתברר שהשיק הוצג בניגוד להסכמה שכזו, אין זה צודק להותירו במניין השיקים לצורך הגבלת החשבון
ב- עש"א (ת"א) 43113-08-15 {קאלו אחזקות נדלן בע"מ נ' בנק לאומי תל אביב סניף אחד העם 10811, תק-של 2015(3), 68848 (09.09.2015)} נפסק בפני כב' כב' השופט רונן אילן כדלקמן:

"פסק-דין
בפני הודעת ערעור על הגבלת חשבון הבנק של המערערת לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

1. המערערת הינה חברה פרטית. לפעילותה מסתייעת המערערת בחשבון בנק המנוהל אצל המשיב, חשבון מספר 418100/15, בסניף 811 בתל אביב (להלן: "החשבון").

2. ביום 19.03.15 החזיר המשיב בלא פירעון שיק בסך של 22,400 ש"ח שהוצג לפירעון בחשבון המערערת בשל היעדר כיסוי מספיק, ובחדשים שלאחר מכן, עד 06.08.15, הוחזרו בלא פירעון בשל היעדר כיסוי מספיק 9 שיקים נוספים. ביום 11.08.15 הודיע המשיב על הכוונה להגביל את החשבון. נוכח הודעה זו הוגש הערעור וביום 23.08.15 ניתן צו מניעה זמני למניעת ההגבלה עד לבירור הערעור.

3. המערערת עותרת בערעור זה לגריעת 2 מהשיקים שחוללו כאמור בחשבון, מהשיקים הנמנים לצורך הגבלת החשבון.

לטענת המערערת, שני השיקים נשוא הערעור נמסרו לנפרעים, צדדי ג', אך לאחר שנמסרו הושגה הסכמה עם האוחזים בהם, הסכמה לפיה כלל לא יוצגו לפירעון. בניגוד להסכמה זו, ובשגגה גרידא, הוצגו השיקים לפירעון בלא שהמערערת תהיה מודעת וערוכה לכך.

טוענת לפיכך המערערת כי היה לה יסוד סביר להניח שהשיקים יפרעו בעת שנמשכו, ולפיכך יש לבטל את מניין השיקים במניין השיקים שסורבו לצורך הגבלת החשבון.

4. המשיב כלל לא הגיש תגובה בכתב לערעור. בהודעה שהוגשה מטעם שני הצדדים בהסכמה, נאמר כי למערערת אין טענות כלפי המשיב וכי המשיב איננו מתנגד לקבלת הערעור נוכח הצהרה זו. בנסיבות העניין מבקשים הצדדים להותיר ההכרעה בערעור לשיקול-דעת בית-המשפט, והם מבקשים לדון בערעור ולהכריע בו בלא דיון ובלא שייעשה צו להוצאות. פסק-הדין ניתן על יסוד הסכמה זו של הצדדים.

5. בהתאם להוראות סעיף 10(א)(3) בחוק, מוסמך בית-המשפט לגרוע שיק ממניין השיקים שסורבו אם מתברר שהיה ללקוח יסוד סביר להניח שהשיק יפרע. מצב בו אין התחשבות ביחסי הלקוח עם צדדי ג' עלול להביא לתוצאה לא צודקת. בכך אין כוונה למצב בו הלקוח נכזב מאי קבלת תשלום לא ציפה, אלא למצבים חריגים, דוגמת מצבים בהם נוכח יחסי הלקוח עם צדדי ג', ציפה הלקוח שהשיק לא יוצג כלל. כאשר מתברר שלקוח סיכם עם צד ג' ששיק לא יוצג כלל ומכלכל צעדיו בחשבון בהתאם, ומתברר שהשיק הוצג בניגוד להסכמה שכזו, אין זה צודק להותירו במניין השיקים לצורך הגבלת החשבון.

גריעתו של השיק במצב זה איננה פרי הרחבת רשימת העילות המנויות בחוק, אלא פרי פרשנות רחבה להוראות החוק. בעת שנמשך השיק ודאי שהיה ללקוח יסוד סביר להניח שיפרע, ויסוד זה איננו נפגע עת מתברר שהוצג בשוגג ולאחר שסבר שהשיק לא יוצג כלל.

6. מטיעוני המערערת בהודעת הערעור, התברר שזה אשר ארע. מטיעוני המערערת והנספחים שצורפו, נראה כי ביחס לשיק מס' 5000182 (שיק בסך 3,000 ש"ח ליום 29.07.15) נפרע השיק בתשלום במזומן לאוחז וזה התחייב להשיבו והציגו בשוגג. כך גם ביחס לשיק מס' 5000185 (שיק על-סך 12,000 ש"ח ליום 30.07.15) שהוחלף בתשלום במזומן ובהסכמה שלא יוצג.

בנסיבות אלו, יש לקבל את טענת המערערת ולקבוע שנוכח ההסכמות עם צדדי ג' כאמור, היה לה יסוד סביר להניח שהשיקים יפרעו.

7. אשר-על-כן אני מקבל את הערעור ומורה על גריעתם של שיק מספר 5000182 ושיק מספר 5000185 ממניין השיקים שסורבו. כפועל יוצא מכך מבוטלת הגבלת החשבון.
אין צו להוצאות והפקדון יוחזר למערערת, באמצעות השבתו לב"כ המערערת."

46. השיקים סורבו על פני תקופה של 9 חודשים וביחס לסכומים משתנים באופן שכאמור אינו עולה בקנה אחד עם טענתם של המערערים
ב- עש"א (עכו) 5901-04-15 {פאוזי דראז נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2015(3), 57143 (10.08.2015)} נפסק בפני כב' השופטת אביגיל זכריה כדלקמן:

"פסק-דין
בפניי ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") במסגרתו עתרו המערערים להורות על גריעת כל השיקים שסורבו על-ידי המשיב (להלן: "המשיב" או "הבנק") כמפורט בהודעת הגבלה מיום 23.03.15 שנכנסה לתוקפה ביום 06.04.15.

תמצית טענות הצדדים
המערערים טוענים כי המערער מספר 1 מנהל עסק לביצוע עבודות עפר וכי במועדים הרלבנטיים לערעור ניהלו המערערים יחד חשבון אצל המשיב ביחס לעסק הנ"ל.

המערערים טוענים כי הם הופתעו, כהגדרתם, ללמוד אודות הודעת ההגבלה מאחר ולשיטתם היה להם יסוד סביר להניח כי המשיב יכבד את ההמחאות הנקובות בהודעה. המערערים טוענים לקיומה של מה שכונה על ידם "מסגרת גמישה" שניתנה להם על-ידי המשיב בשים לב לכספים שונים שנכנסו לחשבון והפקדות שבוצעו בשלבים מאוחרים יותר לחיובים שהוצגו. לטענתם, התנהלותו הנמשכת של הבנק יצרה אצלם הסתמכות כי השיקים יכובדו על-אף החריגה ממסגרת האשראי - שאינה מוכחשת כשלעצמה - וזאת גם ביחס לשיקים נשואי הערעור אשר חלקם משוכים על סכומים קטנים יחסית. עוד נטען כי התנהלותו של הבנק היתה סלקטיבית ביחס לחיובים שכובדו אל מול כאלה שלא כובדו ולקיומם של הסדרים או הסכמות לא פורמאליות מסוג כזה או אחר מול פקידי הבנק.

עוד תיארו המערערים את מצבם האישי והכלכלי והשפעת ההגבלה על ניהול עסקם.

מבלי להמעיט בחשיבותן של סוגיות אלה, הרי שבפן המשפטי הן אינן רלבנטיות למסגרת הדיונית שבפניי ועל-כן לא אדרש להן במסגרת ההכרעה.

המשיב טוען כי דין הערעור להידחות מאחר וכל השיקים שסורבו - סורבו כדין, ולא עלה בידי המערערים להציג עילה מבין העילות המנויות בסעיף 10 לחוק, ככזו המצדיקה ביטול הבאת שיק כלשהוא במניין השיקים המסורבים.

המשיב הצביע על כך שנכון לפברואר 2014 הועמדה מסגרת האשראי של המערערים על 20,000 ש"ח ובהמשך אף הועלתה לבקשתם ל - 30,000 ש"ח. עוד הוסבר כי בהתאם לחוזה שבין הצדדים הרי שהבנק הצהיר כי גם אם על-פי שיקול-דעתו הוא רשאי לכבד מעת לעת בקשה חורגת הרי שאין בהסכמה נקודתית כלשהיא כדי לבסס הסכמה מצדו לעשות כן בעתיד.

המשיב פירט את השיקים שסורבו (שמניינם אף עולה על 10 שיקים) במועדים שונים ובשים לב לחריגות ממסגרת האשראי הרלבנטית ביחס לכל מועד ומועד. המשיב הכחיש מכל וכל כל נוהג או הסדר לא פורמלי אחר ממנו יכלו המערערים להסיק קיומו של יסוד סביר כי השיקים יכובדו בהיעדר יתרה מספקת או מסגרת אשראי מתאימה.

עוד עמד המשיב על כך שטיעוני המערערים לפיהם כביכול "נדהמו" מקבלת הודעת ההגבלה אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי השיקים נשואי ההודעה סורבו במועדים שונים ועל פני תקופה ממושכת כך שהמערערים יכלו לעמוד על כך בנקל ולתקן התנהלותם ואין להם להלין אלא על עצמם.

תיאור ההליכים ותמצית ההכרעה
ביום 28.06.15 התקיים דיון בערעור במהלכו נחקר המערער 1.

מאחר וב"כ המשיב מצא כי המערער נמנע מלהשיב באופן ענייני על שאלות קונקרטיות שהוצגו לו, הוא בחר לוותר על המשך חקירתו מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בטענותיו.

באותו דיון נשמעו סיכומי הצדדים בעל-פה בהם חזרו הם על עיקר הטענות שהובאו לעיל.

יצויין כי הגם שבמסגרת סיכומיו העלה ב"כ המערערים טענות שונות לגבי התנהלות הבנק החורגת ממסגרתו של הליך זה (דוגמת נושא כיבוד הוראות קבע) הרי שטיעוניו לא נתמכו באסמכתאות כלשהן.

משלא עלה בידי להביא הצדדים לכדי הסכמה - אין מנוס ממתן פסק-דין.

לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, שמיעת טענות הצדדים וחקירת המערער 1 בפניי - לא מצאתי כי עלה בידי המערערים לעמוד בנטל המוטל עליהם בהליך מסוג זה ועל-כן דין הערעור להידחות.

להלן הנימוקים.

דיון
כידוע, ערעור לפי סעיף 10 לחוק כפוף לרשימת העילות המנויות בו שרק אם הוכחת התקיימות איזו מהן יתערב בית-המשפט ויורה על גריעה של שיק כזו או אחר ממניין השיקים המסורבים. אזכיר כי במקרה שבפניי עותרים המערערים לגריעת כל השיקים המסורבים - נתון כשלעצמו אומר "דרשני".

באשר לעילה מכוחה טוענים המערערים הרי שמדובר בעילה הקבועה בסעיף 10א(3) הקובע כי:

"ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אחר."

בהודעת הערעור לא נטען כי היתה יתרה מספקת במועד הצגת השיקים לפירעון בחשבון ועיקר טיעוני המערערים התמקדו בחלופה הקבועה בסיפא של הסעיף, דהיינו: הסכמות אחרות אליהן הגיעו אל מול המשיב, הסכמות מכוח התנהגות או הסכמות בעל-פה.

ואולם, בחינת המסמכים, לרבות אלו שהוצגו על-ידי המערערים בעצמם, אינה תומכת בטענת המערערים לפיה הבנק נהג לכבד באופן קבוע חיובים גם בהיעדר יתרה מספקת ובוודאי שלא ברמה הנדרשת לכינונו של אותו "יסוד סביר להניח".

כך לדוגמה כבר מהודעת ההגבלה עצמה עולה כי השיקים המסורבים היו בתאריכים שונים במהלך השנה הרלבנטית למניינם: יוני 2014, אוקטובר 2014, פברואר 2015 ומרץ 2015. דווקא פיזור התאריכים של השיקים שסורבו וסכומיהם השונים מוביל למסקנה ההפוכה מזו שמבקשים המערערים כי אסיק ביחס למקרה זה.

ככל שלשיטת המערערים היה סיכום לא פורמאלי כלשהוא בינם ובין הבנק הרי שהיה מצופה כי התנערותו הנטענת של הבנק מאותו הסכם תיעשה על פני תקופה קצרה וממוקדת ולא כך הם פני הדברים. השיקים סורבו על פני תקופה של 9 חודשים וביחס לסכומים משתנים באופן שכאמור אינו עולה בקנה אחד עם טענתם של המערערים.

משכך, כלל לא ברור מדוע סברו המערערים עד תום התקופה ועד מניינו של השיק האחרון את שסברו לטענתם מאחר וכבר למן השיק הראשון ואפשר שבעיקר ממספר השיקים שסורבו בחודש 10/14 ניתן להסיק כי המשיב גילה דעתו לפיה שיקים המביאים לחריגה ממסגרת האשראי (במועד הצגתם לפירעון) לא יכובדו.

בעניין זה מצאתי טעם גם בטענות המשיב לעניין אי-הבהירות באשר ל"הפתעת" המערערים או "תדהמתם", כהגדרתם, במרץ 2015 בשים לב לכך ששבעה שיקים כבר סורבו בשנת 2014 באופן שהיה בו כדי להעמידם על חומרת הדברים. ממילא לא הוכח כי המערערים פנו אל הבנק בקשר לאיזה מבין השיקים המסורבים לאחר סירובם ועובר לקבלת הודעת ההגבלה.
עוד יצויין כי לא עלה בידי המערערים להצביע על הסכמה כוללת לחריגה מאשראי - בכלל, ולשיקים שגריעתם ממניין השיקים המסורבים התבקשה - בפרט. בהקשר זה יצויין כי גם הבקשה כפי שנוסחה דהיינו כשהיא מתייחסת באופן גורף לגריעת כל השיקים גורעת ממהימנות טענתם של המערערים באשר לסיכומים ספציפיים כאלה ואחרים וזאת בשים לב לפיזור התאריכים הסכומים ובהיעדר ראיה אחרת התומכת בטענתם לגבי הסדרים פרטניים במועדים הרלבנטיים.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט עמית במאמרו "חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449 בהתייחס לעילה זו בעמ' 470-469 ולפיהם:

"הטענה השכיחה היא כי הבנק לא נהג לפי ההסדר החדש, שנתגבש בין הצדדים. התנהגות או נוהג של הצדדים עשויים ליצור חוזה או לשנות הוראותיו. כאשר מדובר על שינוי של חוזה בכתב, על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, יש להשתית המסקנה כי החוזה שונה, על בסיס מוצק. לכן, להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדל מהתנהגויות אקראיות שאין ביניהן חוט מקשר. החזרת שיקים על-ידי הבנק בעבר היא כשלעצמה יכולה לסתור את טענת הלקוח כי נוצר חוזה חדש בין הצדדים. ניתן היה לצפות, כי אם סורבו מספר שיקים, ימחה בעל החשבון על כך בפני הבנק. העובדה כי בעל החשבון "נזכר" רק לאחר קבלת הודעת ההגבלה להעלות את הטענה, שמסגרת האשראי שונתה, עלולה להיות לו לרועץ בהוכחת טענתו."


ובהמשך:

"זכותו של לקוח הפועל החריגה ממסגרת האשראי המאושרת נופלת מזכותו החוזית על-פי הסכם המסגרת להקצאת אשראי. העובדה, שהבנק הסכים בעבר לסטייה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת כשלעצמה, על חובה להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד. אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע שיקים, גם כאשר יש חריגה ממסגרת האשראי."
(שם, 470)

כאמור, בנסיבות המקרה דנן לא עלה בידי המערערים להצביע על אותו דפוס מתמשך הנדרש להוכחת העילה מכוחה הם טוענים, ביחס לאיזה מבין השיקים אותם הם מבקשים לגרוע ואפשר שדווקא ההפך הוא הנכון.

כך לדוגמה בסעיף 9.2 להודעת הערעור מתארים המערערים כי פנו לבנק בחודש אוקטובר 2014 על-מנת שיכבד את ששת השיקים המצוינים באותו סעיף ואולם הבנק לא נעתר לבקשה. בשים לב לכך שזוהי טענת המערערים בעצמם הרי שברור כי היא אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענתם בדבר קיומו של אותו "יסוד סביר להניח" שהבנק יפרע את אותם חיובים. הטענות בעניין זה נסתרות מתוך עצמן.

גם האמור בסעיפים 9.4 ו - 9.6 להודעת הערעור מהם עולה כי המערערים פרעו את החיובים באותם שיקים כלפי צדדי ג' הרלבנטיים אינה מעלה ואינה מורידה מאחר וכידוע סירוב השיק על-ידי הבנק נעשה במישור היחסים שבין הלקוח (המערערים) ובין הבנק על-פי הוראות החוק. מערכת ההתחשבנות שבין הלקוח ובין צד ג' אינה רלבנטית למישור היחסים שבין הבנק ללקוח ואין בה כדי להשפיע על ההליך שבפניי.

בנוסף, לא ירדתי לסוף דעתם של המערערים באשר לטענות ביחס לסכומי השיקים או שיעור החריגה בשים לב לכך שההסכמים ולשון החוק ברורים ומפורשים ואין הם מבחינים בין סכומים גדולים לקטנים.

לסיכום, ככל שניתן לזקק את טענת המערערים הרי שהם נסמכו על העילה שעניינה קיומו של "יסוד סביר להניח" ועילה זו לא הוכחה.

טענות ב"כ המערערים בסיכומיו באשר להתנהלות הבנק ביחס לחיובים אחרים דוגמת הוראות קבע ככזו המצביעה על טעות בניהול החשבון לא שובצה על ידו, משפטית, באף אחת מהעילות המנויות בסעיף 10 ולא נתמכה בפסיקה מתאימה. ממילא לא עלה בידו להצביע על הזיקה בין התנהלות הנוגעת למשיכות כספים במזומן או כיבוד הוראות קבע ובין החוק הספציפי שעניינו סירוב שיקים ללא כיסוי והטענה במקרה זה נותרה כטענה בעלמא.

לכך מצטרפת התרשמותי מעדותו - גם אם הקצרה - של המערער 1 שאכן בחר שלא להשיב באופן ענייני לשאלות ב"כ הבנק אלא פנה בשאלות ותהיות משל עצמו. בפועל, לא הצליח המערער להתמודד בצורה סדורה עם אף שאלה שהוצגה לפתחו באשר להתנהלותו בנוגע לחשבון ובחר להטיח האשמה במשיב ובמי מטעמו באופן שלא היה בו כדי לסייע לעניינו שלו. משכך, לא מצאתי פגם בכך שב"כ המשיב בחר להפסיק את חקירתו באותו שלב, ואקבע כי עדות המערער בבית-המשפט לא רק שלא סייעה לעניינו אלא אף גרעה ממהימנותו.

מהמקובץ עולה כי לא עלה בידי המערערים לבסס טענתם לפיה היה להם יסוד סביר להניח כי השיקים נשואי הודעת ההגבלה, כולם או מקצתם, יכובדו על-ידי הבנק ומשכך - דין הערעור להידחות.

סוף דבר
הערעור נדחה.

הסעד הזמני שניתן - פוקע מאליו.

המערערים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המשיב בסך כולל (מופחת) של 1,500 ש"ח שישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הסכום שהופקד בפיקדון יועבר לידי המשיב על-ידי המזכירות על חשבון החיוב בהוצאות."









47. ברי שלא די בהיעדר התנגדות מצד המשיב כדי לקבל את הערעור. השאיפה למנוע משיכת שיקים שאין להם כיסוי מבטאת אינטרס ציבורי, האינטרס להקפדה על שמירת מסגרת אשראי והצבת רף גבוה של שמירה על מוסר תשלומים במשק
ב- עש"א (ת"א) 59140-02-15 {ע. מאיר - יזמות בבניה בע"מ נ' בנק לאומי תל אביב סניף נאות אפקה 10838, תק-של 2015(3), 53411 (04.08.2015)} נפסק בפני כב' השופט רונן אילן כדלקמן:

"פסק-דין
בפני שתי הודעות ערעור על הגבלת חשבון הבנק של המערערות לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

במהלך הדיון אשר התקיים ביום 13.07.15 הודיע ב"כ המערערות כי המערערת 2, עקיבא מאיר יזמות - מכבי 28 רעננה בע"מ, חוזרת בה מהערעור שהגישה (תיק מס' 59140-02-15) ולפיכך נדחה הערעור בתיק זה.

פסק-הדין יעסוק איפה בערעור של המערערת 1, חברת ע. מאיר יזמות בבניה בע"מ (תיק מס' 44972-01-15) והיא תכונה להלן: "המערערת".

1. המערערת הינה חברה פרטית העוסקת ביזמות בתחום הבניה. במסגרת פעילותה מנהלת המערערת מאז נובמבר 2010 חשבון בנק אצל המשיב, חשבון מספר 50300/69 בסניף נאות אפקה (838) (להלן: "החשבון"). במועדים הרלוונטיים לערעור זה, נובמבר 2014 ואילך, הועמדה למערערת בחשבון מסגרת אשראי של 330,000 ש"ח.

2. ביום 17.11.14 החזיר המשיב בלא פירעון שיק בסך של 11,945 ש"ח שהוצג לפירעון בחשבון המערערת בשל היעדר כיסוי מספיק, ובחדשיים שלאחר מכן, עד 12.01.15, הוחזרו בלא פירעון בשל היעדר כיסוי מספיק 11 שיקים נוספים. ביום 12.01.15 הודיע המשיב על הגבלת החשבון (כך לפי חיוב בעמלת ההגבלה במועד זה בדפי החשבון) וביום 21.01.15 עתרה המערערת כנגד החלטה זו. ביום 22.01.15 ניתן צו מניעה זמני לעיכוב תחילתה של ההגבלה ובעקבות החלטה זו התברר הערעור.

3. בינתיים, עוד בטרם ניתן צו המניעה הזמני ולאחריו, הוחזרו בהיעדר כיסוי מספיק שיקים נוספים אשר משכה המערערת בחשבון כך שברשימת השיקים המסורבים ליום 28.01.15 (נספח ה' לתגובת המשיב) מנויים 15 שיקים מסורבים עד ליום 23.01.15.

גם לאחר מועד זה הוחזרו בלא שנפרעו שיקים נוספים שהוצגו בחשבון וביום 02.03.15 הגישה המערערת הודעת ערעור מתוקנת, ובה עתרה לגריעתם של 2 שיקים נוספים שסורבו ביום 23.01.15 וכן 5 שיקים נוספים שסורבו עד ליום 12.02.15.

בהודעה נוספת שהגשה על-ידי המשיב ביום 11.03.15 הובהר כי שיקים נוספים מוצגים לפירעון בחשבון ומסורבים בהיעדר כיסוי, כך שלאותה עת כבר עמד מספר השיקים המסורבים על 29.

4. בדיון אשר התקיים ביום 10.06.15, אישר ב"כ המערערת שלמועד הדיון כבר עמד מספר השיקים המסורבים בחשבון המערערת על 45. במצב זה ברור היה שהדיון בהודעות הערעור כפי שהוגשו יהיה תיאורטי בלבד, וכך נעתר בית-המשפט לבקשת המערערת ומועד הדיון נדחה, כך שתינתן למערערת ארכה להגיש הודעת ערעור מתוקנת נוספת. באותה החלטה אף נקבע שהמועד להגשת הערעור יוארך עד ליום 24.06.15.

המועד שנקבע חלף ורק ביום 06.07.15 הגישה המערערת הודעת ערעור מתוקנת, וזו למעשה הודעת הערעור המסכמת את טענות המערערת ועומדת להכרעה.

5. בדיון אשר התקיים ביום 13.07.15 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה ביניהם, שלפיה מקובל גם על המשיב כי היה למערערת יסוד סביר להניח שהשיקים שסורבו בחשבון יכובדו. בכך, למעשה, הביע המשיב הסכמה לקבלת הערעור אף שבהמשך הוסיף והבהיר שאין בכך כדי להוות הודאה של המשיב על טעות בהתנהלותו שלו בקשר עם טענות המערערת. על רקע זה טענו הצדדים ובקשו לקבל את הערעור.

6. השוואה בין טיעוני המערערת בהודעת הערעור לטיעוניה במהלך הדיון, מלמדת שלמעשה טיעוניה עברו שינוי.

בהודעת הערעור, מבססת המערערת את טענותיה על הטענה להסכם מכללא בינה לבין המשיב, הסכם לפיו רשאית המערערת לחרוג לתקופה קצרה ממסגרת האשראי המאושרת בחשבון והמשיב מחוייב לכבד חריגה זו. כך סוקרת המערערת בהודעת הערעור את השיקים שסורבו וטוענת לסיכומים פרטניים אליהם הגיעה עם נציגת המשיב ואשר נועדו לאפשר את כיבוד השיקים, סיכומים מהם חזר בו המשיב חד-צדדית (למשל ביחס לשיקים המנויים 1 - 4 בהודעת הערעור).

בתגובתו, כפר המשיב בטענות אלו מכל וכל, טען שכל הסכמה המתירה חריגה ממסגרת האשראי היתה נקודתית ולא בטאה הסכמה גורפת, ואף טען שנערכו שיחות עם מנהל המערערת והובהר לו במפורש ביום 03.11.14 שלא יתאפשרו חריגות נוספות.

מאידך, מעיון בטיעוני המערערת במהלך הדיון בכלל, ואותו "הסכם דיוני" בין המערערת למשיב בפרט, מלמד שהמערערת למעשה זנחה טענות אלו. במהלך הדיון לא באה עוד המערערת בטרוניה כלשהי כלפי המשיב, לא טענה להפרת הסכמים מצד המשיב, לא טענה שהיה על המשיב לכבד את השיקים שסורבו, ולא טענה שנוכח החריגה ממסגרת האשראי היה לה "יסוד סביר להניח" שהשיקים יכובדו.

נראה שלא בכדי זנחה המערערת טענה זו, שכן בשים לב לסכומי השיקים שסורבו, היקף החריגה, וכמות השיקים המסורבים - ברור היה אף למערערת שלא ניתן יהיה לקבל טענה שכזו. למעשה, זולת טענות כוללניות בעל-פה, לא הציגה המערערת ראיה לתמיכה בטענותיה להסכמה מכללא כזו לה טענה.

למעלה מכך, אפילו אפשר המשיב חריגה ממסגרת האשראי, אין ספק בדבר זכותו של המשיב להפסיק הרשאה שכזו. בנק הרי רשאי להימנע ממתן אשראי או לחדול מלהמשיך ליתן לו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לו להבטיח את החזר כספיו (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2), 673, 684 (1983)). כך ודאי ביחס לחריגה ממסגרת האשראי המאושרת. גם אם אפשר בנק חריגה שכזו, זכותו לחדול מכך ובלבד שעשה כן בתום-לב, משיקולים ענייניים, תוך מתן התראה וארכה סבירה ללקוח להתארגנות. במקרה זה טען המשיב שניתנה וניתנה למערערת התראה וארכה להתארגנות והמערערת כלל לא כפרה בטענות אלו.

לפיכך, נוכח זניחת הטענה ובהיעדר ראיות של ממש לביסוס הטענה, הטענה שלפיה חייב היה המשיב לכבד את השיקים שסורבו למרות החריגה מאשראי - נדחית, וממילא שבכך נדחית הטענה המשלימה שלפיה בנסיבות אלו היה למערערת יסוד סביר להניח שהשיקים יכובדו.

7. לאחר שהטענה לפיה חייב היה המשיב לכבד את השיקים נזנחה, ממקדת המערערת את טענותיה בטענה לפיה התנהלותו של צד ג', אשר לא עמד בהתחייבותו להעביר כספים למערערת, היא שהביאה לחריגה ממסגרת האשראי ולסירוב לכיבוד השיקים.

לפי גרסת המערערת, היא התקשרה בהסכם לביצוע פרוייקט בניה לפי תמ"א 38 עם דיירי בניין ברחוב הגליל 59 ברעננה (להלן: "הדיירים"), אלא שהדיירים לא עמדו בהתחייבויותיהם, לא חתמו על המסמכים המאפשרים למערערת להשלים את הפרוייקט כך שתוכל למכור ולממש את הדירות שנבנו, ובכך הסבו לה נזק כלכלי כבד שבגינו גם הוגשה ביום 06.04.14 תביעה לפיצויים בסך של 5,000,000 ש"ח (נספח ח' להודעת הערעור המתוקנת). הפרת התחייבויות הדיירים, כך טוענת המערערת, היא זו שגרמה למשבר בפעילות המערערת, לפגיעה בתזרים המזומנים שלה, ולחריגה שהובילה לסירוב והגבלת החשבון.

נוכח גרסה זו, טוענת המערערת כי לא ידעה שההסכם יופר מצד הדיירים ולכן היה לה יסוד סביר להניח שהשיקים שמשכה יכובדו. המערערת מוסיפה וטוענת כי כל השיקים שסורבו נפרעו במישרין לידי האוחזים בהם. לשיטתה, יש לאפשר לה לגרוע מרשימת השיקים המסורבים לצורך החוק שיקים שנפרעו זמן קצר לאחר שסורבו, שכן החוק לא מכוון לפגוע באדם שפרע שיקים זמן קצר לאחר שסורבו ובפרט לא בחברה פעילה שהגבלת החשבון עלולה להביא לקריסתה.

8. המשיב מסכים עם טענות המערערת ולמעשה מצטרף לבקשתה לגריעת השיקים בנסיבות אלו. לפי הטענות בדיון, טוען המשיב שבחן את גרסת המערערת והוצגו בפניו אסמכתאות לביסוס הטענה שכל השיקים שסורבו נפרעו. המשיב אף מקבל את טענות המערערת לקשיים שנבעו מהפרת התחייבויות הדיירים.

על-אף עמדת המשיב, ברי שלא די בהיעדר התנגדות מצד המשיב כדי לקבל את הערעור. השאיפה למנוע משיכת שיקים שאין להם כיסוי מבטאת אינטרס ציבורי, האינטרס להקפדה על שמירת מסגרת אשראי והצבת רף גבוה של שמירה על מוסר תשלומים במשק.

"ראו גם רע"א 1374/04 אי. אנד. ג'י מערכות נ' בנק לאומי (טרם פורסם), בו דובר על "מכת המדינה של שיקים ללא כיסוי, שאין מנוס ממאבק בה", ועל כך ש"האינטרס בשמירת מסגרת אשראי ובאי-חריגה הימנה אינו של הלקוח הלווה בלבד, אלא של כלל הציבור הנזקק לאשראי, כדי שלא יווצר מצב של "נעילת דלת בפני לווים"; וכן ראו השופט י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי" הפרקליט מד(ג), 449. על מושכי שיקים ללא כיסוי לידע, כי אינטרס הציבור, שעליו אמונים בתי-המשפט, הוא להיאבק בכך."
(רע"א 9162/04 הרב משה אברהם סורוצקין נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.04))

לפיכך, אף שאין להתעלם מעמדת המשיב, אין די בה לקבלת הערעור ויש לבחון את טענות המערערת לגופם של דברים.

9. על-אף טענות אלו של המערערת ובטרם התייחסות לטענות המערערת באשר למערכת יחסיה עם הדיירים וההשלכות שיש לכך על תזרים המזומנים שלה, אין מנוס מהקביעה שבירור טענות אלו מסתבר כתיאורטי לחלוטין.

כפי שהבהירה המערערת עצמה, נכון למועד הדיון הגיע מספר השיקים המסורבים ל- 45, אלא שהודעת הערעור המתוקנת מתייחסת ל- 15 שיקים בלבד. הא ותו לא. משמע, אפילו יתקבלו כל טענות המערערת, ואפילו יגרעו כל השיקים שפירטה בהודעת הערעור, לא יועיל הדבר למערערת. החשבון יוגבל גם יוגבל בגין כל השיקים הנוספים שסורבו.

שיקים נוספים של הלקוח, שסורבו שעה שערעורו תלוי ועומד בפני בית-המשפט, נכללים אף הם במניין השיקים המסורבים. לעניין זה אין נפקא מינה אם סורבו השיקים בתקופה שבה ניתן סעד זמני המעכב תחילת ההגבלה דהיינו הליכי הערעור ועיכוב ההגבלה אינם מקנים ללקוח ״חסינות״ מפני סירוב שיקים נוספים. לעיתים, עד לבירור הערעור לגופו מסורבים שיקים נוספים, מה שמייתר את הדיון המשפטי. (יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 460)

במצב זה אין למעשה עוד טעם בבירור טענות המערערת, שהרי אפילו יתקבלו תיוותר ההגבלה בעינה. ודוק, מצב זה מעורר סימני שאלה באשר להתנהלות המערערת. הרי כבר בדיון הראשון שהתקיים ביום 10.06.15 הובהר לה שעליה להתייחס לכל השיקים שסורבו. לכן גם ניתנה לה ארכה לתקן את הודעת הערעור. לא ברור מדוע לא ניצלה המערערת ארכה זו ומדוע לא הגישה הודעת ערעור מתוקנת בהתאם.

במהלך הדיון ביום 13.07.15 התייחס ב"כ המערערת בכלליות לכל השיקים המסורבים ונראה שגם לאלו שלא פורטו בהודעת הערעור. מצב זה לא ניתן לקבל. טענות בעל-פה אינן תחליף להודעת ערעור מפורטת. המערערת איננה יכולה לבקש מבית-המשפט לצוות על גריעת שיקים מרשימת השיקים המסורבים בלא שתטרח לפרט בדיוק לאילו שיקים היא מכוונת ומדוע יש לגרוע כל אחד ואחד מהם.

משכך, הדיון בכל טענות המערערת תיאורטי, החשבון הרי יוגבל גם אם תתקבלנה כל טענותיה, ודי בכך כדי להביא לדחיית הערעור.

10. למעלה מהצורך, ומשכך - בתמצית בלבד, יצויין שגם לגופם של דברים אין ממש בטענות המערערת.

המערערת למעשה טוענת שיש לגרוע מרשימת השיקים המסורבים שיקים שסורבו במצב בו צד ג' הפר התחייבות כלפיה ופגע בתזרים המזומנים שלה. אלא שניסיון לטעון כי בעל החשבון הסתמך בפעילותו על צד שלישי שיעביר לו כספים כבר נדחה במפורש כטעם לגריעת שיקים (יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 466).

כך ודאי במקרה זה, כאשר גם לפי טענות המערערת מדובר בסכסוך שנתגלע בינה לבין הדיירים הרבה לפני שסורבו השיקים נשוא הערעור (התביעה שהגישה המערערת נגד הדיירים הוגשה ב- 06.04.14). ספק רב איפוא אם ניתן ליתן אמון בטענת המערערת שהסתמכה על תקבולים שנמנעו בעטיו של סכסוך זה ושיאפשרו פירעון שיקים שמשכה למועדים שונים בשלהי 2014 ותחילת 2015.

המערערת טוענת שיש להרחיב את רשימת העילות המנויות בחוק כמצדיקות גריעת שיקים שסורבו, כך שניתן יהיה לגרוע גם שיקים שנפרעו בתוך זמן קצר לאחר שסורבו. אפילו הייתי מתעלם מהיעדר ראיות לכך שהשיקים אכן נפרעו ואימתי נפרעו (והרי כאמור מרבית השיקים שסורבו כלל אינם חלק מהודעת הערעור) לא ניתן לקבל טענה שכזו. החובה המוטלת על מושך שיק הינה שיהיה לו כיסוי במועד הנקוב בו ולא במועד עתידי אחר. קבלת טענה המאפשרת פירעון מאוחר של שיקים (ובנקרה דנא - 45 (!) שיקים), תסכל מטרה זו ולא ניתן לקבלה, מה גם שאין לה כל אחיזה בהוראות החוק.

11. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

12. לסיכום, בערעור שהגישה המערערת 2 נדחה לאחר שחזרה בה מהערעור. הערעור אשר הגישה המערערת 1 נדחה בהיותו תיאורטי בלבד, אך התוצאה לא היתה משתנה גם לו נדונו הטענות לגופן.

צווי המניעה הזמניים מיום 22.01.15 (בתיק 44972-01-15) ומיום 25.02.15 (בתיק 59140-02-15) - מבוטלים.

המערערות ישאו בהוצאות המשיב בגין ערעורים אלו בסך של 2,000 ש"ח והפקדונות שהפקידו המערערות בקופת בית-המשפט יועברו למשיב, באמצעות העברתם לב"כ המשיב."
48. הודעתו של הבנק על העברת החוב לטיפול משפטי, גם אם יש בה משום הפעלת לחץ כלכלי של ממש, אינה בגדר איום לא לגיטימי והיא לא חורגת מ"כללי המשחק" המקובלים
ב- עש"א (פ"ת) 14125-12-14 {קרן גלעד נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, תק-של 2015(3), 48976 (02.08.2015)} נפסק בפני כב' השופט נחום שטרנליכט כדלקמן:

"פסק-דין
פתח דבר
מונחים בפני שני ערעורים, שהוגשו על-ידי המערערת נגד המשיב בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). בשני הערעורים מבקשת המערערת לגרוע שיקים מרשימת השיקים המסורבים באותו חשבון לו נוגע אותו ערעור. הדיון בשני הערעורים התקיים במאוחד.

כל אחד מהערעורים מתייחס לחשבון אחר, אותו מנהלת המערערת אצל המשיב בסניף אם המושבות בפתח תקווה. עש"א 14125-12-14 מתייחס לח-ן מס' 14178/61 (להלן: "החשבון הפרטי"). עש"א 15696-12-14 מתייחס לח-ן מס' 14166/68 (להלן: "החשבון העסקי"). כאמור לעיל, שני החשבונות מתנהלים אצל המשיב.

טענות המערערת
למערערת ולבעלה היה עסק קטן ורווחי. בשלב מסויים החליטו המערערת ובעלה לסגור את העסק. באותה עת "היו לעסק חובות שוטפים במסגרות אשראי ובכרטיסי אשראי בסדר גודל של כ- 20,000 ש"ח". המערערת הודיעה למשיב על כוונתה לסגור את העסק. כתגובה מיידית על הודעה זו הודיע המשיב למערערת, על ביטול מסגרות האשראי בכרטיסי האשראי של המערערת ובחשבונות הבנק, למרות שלא היה קיים סיכון כלשהו, שהמערערת לא תפרע את התחייבויותיה. עקב כך נבצר מהמבקשת לפרוע שיקים, שנמשכו קודם לכן.

המשיב פעל במקרה זה בניגוד לדין ובניגוד להוראות המפקח על הבנקים, כאשר המערערת לא היתה יכולה לצפות לתגובה מעין זו מצידו של המשיב להודעתה בדבר סגירת העסק.

ביטולה המיידי של מסגרת האשראי, שעמדה למערערת אצל המשיב מהווה הפרה של הסכם האשראי שבין המערערת ובין המשיב. לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 10(א)(3) לחוק, על הבנק לבטל את הבאתם במניין השיקים המסורבים של אותם שיקים, המצויינים בהודעת ההגבלה, שנשלחה למערערת.

עוד עותרת המערערת בכתבי הערעורים עצמם להארכת מועד להגשתו של כל ערעור וערעור. האיחור בהגשת הערעורים נבע מכך, שמיד לאחר קבלת ההחלטה פנתה המערערת למשיב, ושאלה שם, מה עליה לעשות לשם הסרת ההגבלה. התשובה שקיבלה היתה: "אין מה לעשות".

טענות המשיב
עש"א 14125-12-14 - החשבון הפרטי
הודעת ההגבלה נשלחה למערערת כבר ביום 23.03.14. ההגבלה נכנסה לתוקפה כבר ביום 6.4.14. בתקנה 5 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981 (להלן: "התקנות") נקבע, כי ערעור בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק יש להגיש בתוך 20 יום מיום קבלת הודעת ההגבלה. הערעור הוגש רק ביום 07.12.14, לאחר חלוף המועד הקבוע בתקנות להגשתם. המערערת לא נתנה טעם של ממש לאיחור שבהגשת הערעורים.

את החשבון הפרטי מנהלת המבקשת במשותף עם בעלה. חשבון זה נפתח ביום 30.07.13. פעילותה העסקית של המערערת היתה אמורה להתנהל בחשבון העסקי, אך המבקשת התנהלה בשני החשבונות במקביל.

בפתיחת החשבון הפרטי הועמדה במסגרתו מסגרת אשראי בסך 5,000 ש"ח. כמו-כן, במעמד החשבון הפרטי הועמדה למערערת הלוואה בסך 70,000 ש"ח. כבר אחד-עשר יום לאחר פתיחת החשבון הפרטי החלה המערערת לחרוג ממסגרת האשראי. זאת חרף ההבהרה, שניתנה על-ידי נציגי המשיב, כי לא תותר חריגה ממסגרת האשראי.

הובהר למערערת על-ידי המשיב, כי עליה לדאוג לכיסוי מספיק במועד פרעונם של שיקים, שאם לא כן יסורבו השיקים. המערערת בחרה להתעלם מהתראה זו. במצב דברים זה, ועקב החריגה ממסגרת האשראי נאלץ המשיב לסרב לכבד שיקים, שנמשכו על-ידי המערערת והוצגו לפרעון.

עש"א 15696-12-14 - החשבון העסקי
הודעת ההגבלה נשלחה למערערת כבר ביום 31.10.14, כאשר ההגבלה נכנסה לתוקפה ביום 14.11.14. בתקנה 5 לתקנות נקבע, כי ערעור בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק יש להגיש בתוך 20 יום מיום קבלת הודעת ההגבלה. חרף זאת, הערעורים הוגשו רק ביום 08.12.14, לאחר חלוף המועד הקבוע בתקנות להגשתם. המערערת לא נתנה טעם של ממש לאיחור שבהגשת הערעורים.
המערערת אינה נותנת בהודעת הערעור טעם של ממש לגריעת השיקים מרשימת הטעמים המפורטים בסעיף 10(א) לחוק, המהווה רשימה סגורה.

החשבון העסקי נפתח ביום 30.07.13. בעת פתיחת החשבון הועמדה למערערת מסגרת אשראי בחשבון העסקי בסך 2,000 ש"ח וכן מסגרת אשראי במסגרת כרטיס האשראי בסך 1,000 ש"ח. כבר בתוך שבועיים ממועד פתיחת החשבון העסקי החלה המערערת לחרוג ממסגרת האשראי. ביום 18.09.13 הוגדלה מסגרת האשראי בחשבון העסקי והועמדה על-סך של 5,000 ש"ח. במקביל הוגדלה גם המסגרת בכרטיס האשראי, וגם היא הועמדה על-סך של 5,000 ש"ח. נציגי המשיב הבהירו למערערת, כי לא יסכימו לשום חריגה ממסגרת האשראי. למרות הודעה זו המשיכה המערערת לחרוג ממסגרת האשראי.

הובהר למערערת על-ידי המשיב, כי עליה לדאוג לכיסוי מספיק במועד פרעונם של שיקים, שאם לא כן יסורבו השיקים. המערערת בחרה להתעלם מהתראה זו. במצב דברים זה, ועקב החריגה ממסגרת האשראי נאלץ המשיב לסרב לכבד שיקים, שנמשכו על-ידי המערערת והוצגו לפרעון.

כללי
ביום 17.12.13, לאחר שהמערערת ובעלה משכו את כל יתרת הכספים הן מהחשבון העסקי והן מהחשבון הפרטי, הגיע בעלה של המערערת לסניף המשיב, שבו מתנהלים החשבונות, והודיע, כי אין ביכולתם של המערערת ובעלה לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי המשיב, ועל-כן על המשיב לפרוס חובותיהם להלוואה בהחזר חודשי של 100 ש"ח, שאם לא כן יפסיקו להפקיד כספים בחשבונות. לנוכח חומרת דברי בעלה של המערערת ולנוכח משיכת יתרת הכספים מהחשבונות הוחלט לחסום את כרטיסי האשראי בחשבונות. זאת בהתאם להוראות "תנאי ההצטרפות" עליהם חתמה המערערת בעת קבלת כרטיסי האשראי.

ביום 13.01.14 התקיימה פגישה של המערערת ובעלה עם נציגי הבנק. במסגרת פגישה זו הוחלט על הקטנת החבויות בחשבונות. המערערת ובעלה חתמו על הסדר, ובמסגרתו הועמדה להם הלוואה בסך 24,200 ש"ח בחשבון הפרטי, וזאת לשם כיסוי החובות בשני החשבונות. באותו מעמד חתמה המערערת על בקשה לביטול מסגרת האשראי בחשבון העסקי, ומסגרת האשראי בחשבון זה בוטלה. הובהר למערערת, כי מטרת ההלוואה היא לסילוק החובות בשני החשבונות ומניעת פיזור שיקים נוספים. כך גם הובהר למערערת, כי המשיב לא יאפשר חריגה כלשהי, לא בחשבון הפרטי ולא בחשבון העסקי. באותו מעמד בוטלה גם מסגרת האשראי בחשבון הפרטי.

למרות החתימה על ההסדר המערערת המשיכה לחרוג ולפזר שיקים בהיעדר כיסוי מספיק. כבר בחלוף יומיים ממועד החתימה על ההסדר הגיעו חיובים ללא כיסוי של כרטיסי אשראי חוץ-בנקאיים, והמשיב נמנע מלכבדם. במצב דברים זה, ומשסורבו שיקים בחשבון, הוגבל חשבונה של המערערת, כאשר כל השיקים המפורטים בהודעת ההגבלה, סורבו מחמת היעדר כיסוי מספיק בחשבון העסקי.

דיון והכרעה
מועד הגשת הערעורים
בתקנה 5 לתקנות נקבע, שערעור בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק יוגש בתוך 20 יום ממועד קבלת הודעת ההגבלה. כבר בתשובת המשיב לשני הערעורים טען המשיב, כי שני הערעורים הוגשו לאחר חלוף המועד החוקי הקצוב להגשתם.
הודעת ההגבלה בנוגע לחשבון הפרטי נשלחה למערערת כבר ביום 23.03.14. ההגבלה נכנסה לתוקפה כבר ביום 06.04.14. הודעת ההגבלה בנוגע לחשבון העסקי נשלחה למערערת כבר ביום 31.10.14, כאשר ההגבלה נכנסה לתוקפה ביום 14.11.14. חרף זאת הוגשו הערעור בנוגע לחשבון הפרטי רק ביום 07.12.14 - כשמונה חודשים לאחר כניסת ההגבלה לתוקפה - ובנוגע לחשבון העסקי רק ביום 08.12.14 - יותר מחודש לאחר כניסת ההגבלה לתוקפה. כל זאת ללא הגשת בקשה להארכת המועד להגשת הערעורים.

על טענה זו חזר ב"כ המשיב בדיון בפני, כפי שעולה מהאמור בפרוטוקול הדיון (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 10-8). גם בכתב סיכום טענותיו (סעיפים 1 ו- 11) חזר המשיב על טענה זו בדבר האיחור שבהגשת הערעורים.

למרות זאת, ומעבר לאי-הגשת בקשה להארכת המועד, נמנעה המערערת מלהתייחס בדרך כלשהי לטענת המשיב בדבר האיחור בהגשת הערעורים.

נראה, כי די בכך כדי לקבל את טענת המשיב בדבר האיחור שבהגשת הערעורים ולדחות את הערעורים. למעלה מן הצורך אתייחס גם לגופם של דברים.

לגופם של דברים
כל הטעון הכרעה במקרה זה הוא, האם התקיימו אלו מהעילות המנויות בסעיף 10(א) לחוק בנוגע לאיזה מהשיקים המפורטים בהודעות ההגבלה בשני החשבונות.


כפי שנקבע בפסיקה רשימת העילות המפורטת בסעיף 10 הנ"ל, שתצוטט להלן, היא רשימה סגורה:

"(1) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות;
(2) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שנים אלה: השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן היה לפרעו במשך ששים הימים האמורים בסעיף 2א;
(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו;
(4) נבצר מהלקוח לטפל בענייניו מחמת פגיעה, בו או ברכושו, בפעולת איבה, ובשל כך סורב השיק;
(5) הלקוח הוא תושב של שטח שהוכרזה לגביו שעת חירום כאמור בפסקאות (1) ו- (2) להגדרה "הכרזה על שעת חירום", ובין המועד שבו נמשך השיק ובין המועד שבו הוצג לפירעון חלה הרעה משמעותית בהכנסותיו של הלקוח עקב שעת החירום, ובשל כך סורב השיק."

לא נטען לקיומן של העילות המנויות בסעיף 10(א)(2), בסעיף 10(א)(4) ובסעיף 10(א)(5) לחוק. נותר, איפוא, לבדוק התקיימותן של העילות המפורטות בסעיף-קטן (1) ובסעיף-קטן (3).

ב- בש"א (צפת) 1296/01 מועצה מקומית טובא זנגריה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"מ תשס"א(3), 606, 615 (09.12.01), נאמר:

"תכלית סעיף 10 לחוק, הקנותו סמכות לבית-משפט השלום לביטול הבאת שיק במניין השיקים שסורבו, היא תיקון טעות שנעשתה על-ידי הבנק ו/או מתן הגנה ללקוח, שלא דבק בו רבב, בסירוב השיק, במיוחד כאשר השיק סורב מחמת סיבה שלא נצפתה מראש על-ידי הלקוח (הטלת עיקול על חשבון הבנק, לאחר משיכת השיק), או אם הסירוב היה שלא כדין והיתה על הבנק החובה בדין לפרוע השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהוא היה חייב לפורעו מכוח הסכם אתו. וכן, התכלית התחיקתית של סעיף 10, בקביעת עילות הביטול כרשימה סגורה, היא הרצון העז והחתירה הנחרצת של המחוקק לצמצום תופעת השיקים ללא כיסוי, עד כדי בלימתה (ראו הצעת חוק שיקים ללא כיסוי (תיקון מס' 2), התשנ"א-1991).

לגישתי, הפרשנות הסבירה, הראוייה והמגשימה את התכלית התחיקתית של החוק, מחייבת מתן פרשנות מצמצמת ודווקנית להוראת סעיף 10 לחוק. פרשנות זו מגשימה, הלכה למעשה, את המדיניות המשפטית הרצוייה. יוצא, כי בית-המשפט יפעיל את שיקול-דעתו ויבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו, רק במסגרת הפרשנות המצמצמת והדווקנית לרשימה הסגורה של עילות הביטול, כפי שנקבע, במפורש, בסעיף האמור."

ב- רע"א 9162/04 סורוצקין נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.04), בסעיף ו' לפסק-הדין, נאמר:

"ככלל, הגישה הראויה לנושא השיקים ללא כיסוי, צריך שתהא מחמירה. המדובר בנגע קשה ומטריד המשליך הן על הנפגעים הישירים שלא נפרעו שיקים שנמסרו להם, ולעיתים - כפי שציין בית-המשפט המחוזי - על צדדים שלישיים, והן, במעגל רחב יותר, על המדינה והחברה. לפיכך, ומבלי לפגוע במעשים ופעלים אחרים של המבקשים, אין מנוס מהפעלת הסנקציות שקובע המחוקק."

לאור הלכות אלו, ולפיהן יש לבחון את הרשימה הסגורה של העילות, המצויה בסעיף 10 לחוק, באופן מחמיר ודווקני, נבחון את המקרה דנן, והאם נסיבותיו תואמות את הוראות הסעיף הנ"ל.

המערערת אינה חולקת על הטענה, כי מלכתחילה הוקצתה לה בכל אחד מהחשבונות מסגרת אשראי בסך 5,000 ש"ח בלבד.

הודעת ההגבלה בחשבון הפרטי, ההודעה מיום 21.03.14, מצורפת כנספח א' לכתב הערעור ב- עש"א 14125-12-14. דף החשבון בחשבון הפרטי מצורף כנספח ב' לכתב הערעור הנ"ל. עיון בדף החשבון מלמד, כי כיבוד ארבעת השיקים הראשונים ברשימת השיקים המסורבים שבהודעת ההגבלה בחשבון הפרטי היה מעמיד את החשבון בחריגה מאותה מסגרת אשראי, המצויינת לעיל.

הודעת ההגבלה בחשבון העסקי, ההודעה מיום 31.10.14, מצורפת כנספח א' לכתב הערעור ב- עש"א 15696-12-14. דף החשבון בחשבון העסקי מצורף כנספח ב' לכתב הערעור הנ"ל. עיון בדף החשבון מלמד, כי כיבוד שני השיקים הראשונים ברשימת השיקים המסורבים שבהודעת ההגבלה בחשבון העסקי היה מעמיד את החשבון בחריגה מאותה מסגרת אשראי, המצויינת לעיל.

המערערת עצמה אישרה בעדותה בפני, כי קודם לפגישה ביום 13.01.14 היתה בשני החשבונות חריגה ממסגרת האשראי (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 10-9).

כיבוד שאר השיקים, המפורטים בהודעות ההגבלה היה מותיר את החשבון ביתרת חובה, שאמנם היתה מצויה בתוך אותה מסגרת אשראי בסך 5,000 ש"ח. בעניין זה טוען המשיב, כי ביום 13.01.14 חתמה המערערת על בקשה לביטול מסגרת האשראי בחשבון העסקי, ובאותו מעמד בוטלה גם מסגרת האשראי בחשבון הפרטי. המערערת חולקת על תקפותו של ביטול מסגרת האשראי בחשבונות.

עולה מדברי המערערת אישור לכך, שבפגישה ביום 13.01.15 נכח גם בעלה של המערערת (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 21), כאשר המערערת אומרת: "אילץ אותנו", דהיינו את המערערת ואת בעלה. אישור מפורש לנוכחותו של הבעל באותה פגישה מצוי בכתב סיכום טענותיה של המערערת (סעיף 3), שם אומרת המערערת: "ביום 13.01.14 נפגשו שני בני הזוג עם מנהל הסניף ...".

חרף זאת בחרה המערערת, שלא לזמן לעדות את בעלה, למרות שנכח באותה פגישה. בעלה יכול היה לתמוך בהכחשתה של המערערת את טענת המשיב, ולפיה באותה פגישה בוטלו מסגרות האשראי בשני החשבונות בהסכמת המערערת ובעלה, או לכל הפחות, בידיעתם המלאה.

הלכה פסוקה ומושרשת היטב הינה, כי חזקה על צד הנמנע מהעדת עד, שעדותו יכולה היתה לסייע לעניינו של אותו צד, שאילו היה מובא אותו עד לעדות, היתה עדותו פועלת לחובת הצד שנמנע מהעדתו. לעניין זה ראה הדברים שנאמרו ב- על"ע 5160/04 אשד נ' הוועד המחוזי, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.03.05):

"עיקרון ידוע הוא שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו."

כן ראה האמור ב- ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.07.08), פסקה 26:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהיעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה."

יתירה-מכך, המערערת מאשרת, כי הפגישה ביום 13.01.14 התקיימה ביוזמתה של המערערת, שלאחר התראה בדבר נקיטת הליכים משפטיים נגדה בגין יתרת חובה בחשבונות, פנתה למשיב בבקשה לקבל הלוואה לצורך פרעון החוב (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 20-14). מאידך אין המערערת מכחישה מפורשות את טענת המשיב, כי באותה פגישה מסגרות האשראי בוטלו בידיעתם ובהסכמתם של המערערת ובעלה. כל שנטען על ידה בעניין אותה פגישה הוא, כי ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במהלך אותה פגישה נגועות בכפיה מצידו של הבנק, ש"איים" על המערערת ובעלה, כי בהיעדר הסכמה, ינקוט הבנק בהליכים משפטיים לגביית החוב.

התראה בדבר נקיטת הליכים משפטיים אינה בגדר כפיה ועל-כן יש לדחות הטענה. כך נאמר במפורש בסעיף 17(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973:

"אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה."

בעניין זה נאמר ב- ת"א (מחוזי-חיפה) 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.03.2007):

"הודעתו של הבנק על העברת החוב לטיפול משפטי, גם אם יש בה משום הפעלת לחץ כלכלי של ממש, אינה בגדר איום לא לגיטימי והיא לא חורגת מ'כללי המשחק' המקובלים, להבדיל מנסיבות המקרה שנדון ב- ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5), 705 (1994). מעשה של יום ביומו הוא, שבמסגרת הסכם פשרה והסכם לפריסה של חוב לבנק, הלקוח מוותר על טענותיו כלפי הבנק, כדי שהבנק יימנע מלנקוט בהליכים משפטיים כנגדו תוך העמדת החוב לפרעון מיידי. הפסיקה הכירה בכך שויתור של לקוח על טענותיו כלפי הבנק, אינו מעיד בהכרח על כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי - ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, פ"ד נז(6), 769, 792-787 (2003)."

נראה, כי די בכל אלו כדי לקבל את טענת המשיב, ולפיה בפגישה ביום 13.01.14 בוטלו מסגרות האשראי בשני החשבונות בידיעת המערערת ובהסכמתה, כך שהחשבונות נותרו ללא מסגרת אשראי, והיה אסור למערערת ליצור יתרת חובה באיזה משני החשבונות. לפיכך היה רשאי הבנק לא לכבד שיקים, שכיבודם היה מותיר את החשבונות ביתרת חובה.

אמנם בהקשר זה יצויין, כי המערערת על-אף אי-הכחשתה את עצם ידיעתה על ביטול מסגרות האשראי בשני החשבונות והסכמתה לכך, היא מכחישה חתימתה על מסמך ביטול מסגרת האשראי בחשבון העסקי.

לשם תימוכין בהכחשה זו הגישה המערערת חוות-דעת של מומחית לזיהוי כתבי יד, גב' מלי קדוש. כפי שנאמר בחוות-הדעת עצמה (סעיף 2), בחנה המומחית "צילום מסמך במחלוקת". המומחית לא בחנה את המסמך המקורי. המערערת אף לא ביקשה לקבל את המסמך המקורי מהמשיב לצורך בחינתו על-ידי המומחית. מטעמים השמורים עימה, בחרה המערערת להסתפק בהצגת התצלום בפני המומחית.

המומחית הגיעה למסקנה, שאין מדובר בחתימתה של המערערת. יחד-עם-זאת, כותבת המומחית:

"רצוי להעביר את המסמכים המקוריים לבדיקה, בכדי שניתן יהיה לבחון אפיוני כתב נוספים שלא ניתן לבחון על-סמך צילום, יחד-עם-זאת אין בעובדה שהמסמכים המקוריים לא נבדקו כדי לגרוע ו/או לפגום במסקנות חוות-הדעת." (ההדגשה במקור - נ"ש)

נראה, כי במשפט זה יש סתירה פנימית. מדוע רצוי להעביר את המסמך המקורי לבדיקה, אם ניתן על-סמך בדיקת ההעתק להגיע למסקנות ברורות?! כפי הנראה, לצורך הגעה למסקנות סופיות ומוחלטות יש צורך בבחינת המסמך המקורי, ואין די בבחינתו ובבדיקתו של ההעתק. אם-כן, כיצד אי-בדיקתו של המסמך המקורי אינה גורעת ממסקנות חוות-הדעת, אשר נערכה על-סמך תצלום בלבד?!

יש, איפוא, לקבל את האמור בחוות-דעתה של המומחית במובן זה, שרק על-סמך בדיקת המסמך המקורי יכולה היתה המומחית להגיע למסקנות של ממש. היות שהמסמך המקורי לא נבדק, יש לדחות את מסקנות המומחית, אליהן הגיעה בניגוד להליך הבדיקה הרצוי והמתבקש, בהתאם לקריטריונים המקצועיים שהציגה המומחית עצמה, ולפיהם חייבים בלבדוק את המסמך המקורי לצורך הבעת דעה מקצועית.

למעלה מן הצורך, ייאמר כי גם אם היה מקרה כלשהו בו כובד שיק, למרות שיצר יתרת חובה העולה על זו שהוסכמה בין הצדדים, לא היה באירוע מקרי שכזה כדי ללמד על יצירת הסכם על דרך של התנהגות בדבר קיומה של מסגרת אשראי כזו או אחרת. בעניין זה יצויינו הדברים, שנאמרו במאמרו של כב' השופט יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), (1998), 449, 468, נאמר:

"להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדיל מהתנהגויות אקראיות, שאין ביניהן חוט מקשר. החזרת שיקים על-ידי הבנק בעבר היא כשלעצמה יכולה לסתור את טענת הלקוח, כי נוצר חוזה חדש בין הצדדים. העובדה, כי בעל החשבון 'נזכר' רק לאחר קבלת הודעת ההגבלה להעלות את הטענה, שמסגרת האשראי שונתה, עלולה להיות לו לרועץ בהוכחת טענתו... שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים, שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי... זכותו של לקוח, הפועל בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, נופלת מזכותו החוזית על-פי הסכם המסגרת להקצאת אשראי. העובדה, שהבנק הסכים בעבר לסטייה מעבר לאשראי המאושר אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד. אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח, שהיתה חובה על הבנק לפרוע שיקים, גם כאשר יש חריגה ממסגרת האשראי."
(בעמ' 470-469, וראו האסמכתאות שם)

כן ראו יובל אזני שיקים ללא כיסוי - כרך ב' (2003), 441-436:

"העובדה שהבנק פורע מעת לעת שיקים מעבר למסגרת האשראי, אינה יכולה ליצור מציאות אובייקטיבית אפילו בתודעתו הסובייקטיבית של הלקוח, כי הסכם האשראי שונה או כי נוצר הסכם אשראי חדש."

לא מצאתי, כי הוכח קיומו של נוהג מתמשך ועקבי של כיבוד שיקים תוך חריגה מהסכמות הצדדים. לפיכך דין הטענה להידחות.

סיכום
לנוכח כל האמור לעיל דין שני הערעורים להידחות.

המערערת תשא בהוצאות המשיב וכן בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל."


49. נוכח התעלמות המבקשת מהתראות הבנק ניתן לקבוע כי היתה יכולה לצפות כאפשרות הממשית הן סירובם של שיקים שמשכה והן סגירת החשבון בשל ההתנהלות הבלתי-תקינה שיוחסה לה
ב- עש"א (חד') 63072-03-15 {אספקת דלקים ושמנים אור אנרגיה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2015(2), 109241 (22.06.2015)} נפסק בפני כב' השופט יעקב גולדברג כדלקמן:

"פסק-דין
1. לפני בקשה לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן - "החוק"). במקורו התייחס הערעור ל- 17 שיקים, אולם בהמשך תוקן הערעור כך שהוא מתייחס לכל השיקים שסורבו על-ידי המשיב בסמיכות לסגירת חשבונה של המבקשת ולאחריה. מהודעת המשיב מיום 28.05.15, עולה, כי מספר השיקים המסורבים עד ליום 31.03.15 הוא 55.

רקע עובדתי וטענות הצדדים
2. המבקשת (להלן גם: "המערערת"), חברה שעיסוקה מכירת דלקים ושמנים, ניהלה חשבון בסניף המשיב בזכרון יעקב. לטענתה, נהגה להפקיד המחאות ביום בו היו אמורות להיפרע המחאות שנמשכו מחשבונה, מבלי שנלקחו בחשבון ימי העסקים עד לפרעון ההמחאות, "כאילו הפקידה מזומן". לטענתה, נהגה כך באופן קבוע ועל-פי הסכמה מפורשת של הבנק, אשר כיבד את ההמחאות שמשכה על-פי נוהג זה.

3. על-פי המבקשת, ביום 15.11.2014 הודיע הבנק באופן פתאומי כי בתוך שבועיים בכוונתו לסגור את החשבון וזאת מבלי לתת למערערת זמן היערכות. לטענתה, הודעת הבנק באה מבלי שהיתה כל חריגה מהתנהלות הצדדים עד אז. המבקשת צירפה לערעורה העתק דפי חשבון של חשבונה החל חודש יולי 2014 ועד למועד סגירתו, מהם עלה, כי חשבונה התנהל ביתרות זכות וחובה משתנות, כאשר גם החל מיום 31.10.14, מועד הצגתו של השיק הראשון הנכלל בהודעת הגבלת החשבון מטעם הבנק, היו למבקשת יתרות זכות ויתרות חובה.

4. לטענת המבקשת, בהתאם לנוהג העבודה מול הבנק ולאור יתרות הזכות שהיו בחשבונה באופן תדיר, היה לה יסוד סביר להניח כי היתה על הבנק חובה לפרוע את ההמחאות נשוא הבקשה. באשר להמחאות שמועד פרעונן היה לאחר סגירת החשבון, טענה המבקשת כי מנהלה הסביר למנהל סניף המשיב כי סגירת החשבון בהתראה כה קצרה תעמיד אותה במצב של החזרת שיקים רבים, מבלי למערערת תהיה יכולת לעקוב אחריהם. מנהל המבקשת הצהיר כי עשה כל מאמץ לאתר את ההמחאות ולמשוך אותן מן הגופים אשר לפקודתם נמשכו, אולם הדבר לא עלה בידו מפאת קוצר הזמן. עוד הוסיף המנהל, כי עקב סגירת החשבון המבקשת לא היתה יכולה להכניס לחשבון סכומי כסף נוספים, לכיסוי השיקים הדחויים שמועד פרעונם היה לאחר סגירת החשבון.

5. בתשובת הבנק צויין כי בחשבון המבקשת לא אושרה כל מסגרת אשראי. עוד נטען, כי הבנק הבהיר למבקשת במכתב מיום 08.08.14 כי עליה לפעול לכיסוי השיקים המוצגים בחשבונה ביום הצגתם לפרעון ולא למחרת, וכי לא יאפשר ניהול החשבון בחריגות או ביתרת חובה. עוד נטען, כי ביום 30.10.14 קיים מנהל הסניף פגישה עם מנהל המבקשת ובה העמיד אותו על החומרה שבה הבנק רואה את התנהלות המבקשת. ביום 10.11.14 הודיע הבנק למבקשת כי החליט לסגור את חשבונה בגין פעילות המנוגדת לתנאי ניהול החשבון. ביום 27.11.14 סגר הבנק את החשבון וביום 30.11.14 שלח למבקשת הודעה על סגירת החשבון.

6. מן המסמכים שצורפו לתשובת הבנק עולה כי הודעת הבנק על סגירת החשבון נערכה ביום 10.11.14. לא מן הנמנע, כי ההודעה התקבלה אצל המבקשת ביום 15.11.14, כנטען על-ידיה.

בהודעת הבנק על סגירת החשבון נטען כלפי המבקשת כי הפקידה בחשבונה שיקים כאשר הסכומים שצוינו בטופסי ההפקדה היו שונים משמעותית מסכומי השיקים בפועל. הבנק טען כי התנהלות זו חזרה על עצמה פעמים רבות. עוד נטען בהודעת הבנק, כי המבקשת הפקידה בחשבונה שיקים הערוכים לתשלום למוטבים אחרים. לטענת הבנק, התנהלות המבקשת הביאה לרישומים שגויים בחשבון וחשפה את הבנק לתקלות ולסיכונים רבים.

7. באשר לשיקים המסורבים, מתשובת הבנק עולה כי בין התאריכים 31.10.14 ו- 23.11 סורבו על-ידי הבנק חמישה שיקים, כאשר ארבעה מתוכם סורבו בסמוך לאחר שהבנק הודיע למערערת על כוונתו לסגור את חשבונה. ביום 27.11.14 סגר הבנק את חשבונה של המבקשת וביום 30.11.14, לאחר סגירת החשבון, סורבו חמישה שיקים נוספים ונשלחה למבקשת הודעה על הגבלת החשבון. כאמור לעיל, לאחר מועד סגירת החשבון סורבו שיקים רבים נוספים.

8. לתשובת הבנק צורף מכתב הממוען אל המבקשת ונושא תאריך 08.08.14, שבו נכתב כדלקמן:

"על-מנת למנוע אי-הבנות באופן ניהול חשבונך, הננו להסב את תשומת-ליבך שהיתרה הקובעת בעת ההחלטה האם להחזיר את השיק מחוסר כיסוי, היא היתרה לסוף יום העסקים שבו החיוב בגין השיק הוצג בחשבון.

ניהול החשבון בדרך של הפקדת מזומנים ו/או העברה בנקאית לזכות החשבון ביום שבו על הסניף להחזיר שיק אשר היתרה לא מאפשרת את כיבודו, אינו תקין. דרך זו מאלצת את הבנק להעמיד בחשבון אשראי נוסף, שאין מחובתו של הבנק לתיתו.

גם במידה ותינתן על-ידיך הוראת ביטול לגבי שיק בנסיבות הנ"ל, יסורב הוא על-ידינו בהיעדר כיסוי מתאים, וכל האחריות לסירוב השיק הנ"ל ומנייתו במניין השיקים המסורבים תהא עליך בלבד...".

9. עוד צורף לתשובת הבנק מכתב הבנק למבקשת מיום 10.11.14 (נספח ב') ובו הודעה על סגירת החשבון. במכתב זה גולל הבנק את טענותיו כלפי התנהלות המבקשת, כדלקמן:

"בחשבון שבנדון זוהתה פעילות חריגה ובלתי-תקינה, אשר אינה תואמת את אופי ומהות החשבון ומנוגדת לתנאי ניהול החשבון. במסגרת זו, מופקדים על-ידיכם לחשבון שיקים בסכומים שגויים, בפערים עצומים מסכומי השיקים המקוריים. המדובר בהפקדות המבוצעות בהיקף נרחב ובתדירות גבוהה. כמו-כן, מופקדים על-ידיכם לחשבון שיקים הערוכים למוטב שאינו הבעלים בחשבון. בנוסף, מעת לעת החשבון עומד ביתרת חובה בלתי-מאושרת, על-אף שבחשבון לא אושרה מסגרת אשראי.

פעילתכם זו גורמת לביצוע רישומים שגויים בחשבון וחושפת את הבנק לתקלות ולסיכונים, לרבות תביעות מצדדים שלישיים."

הבנק הודיע למבקשת כי עליה לסגור את החשבון בתוך 14 ימים ממועד המכתב, דהיינו עד יום 24.11.14 והורה לה, בין השאר, להחזיר לסניף את כל טופסי השיקים שברשותה ולתאם עם הבנק את אופן תשלומם של שיקים דחויים שנמשכו על החשבון.

10. לטענת הבנק, טרם ההודעה הפורמלית על הכוונה לסגור את החשבון ניהל הבנק שיחות ודיונים עם המבקשת, לרבות הפגישה מיום 30.10.14. לעניין מועד בדיקת קיומה של יתרה מספקת לפרעון השיק, הבנק הפנה להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב שיקים) התשנ"ב-1992 (להלן: "הוראות הבנקאות"), המורות כי המועד הקובע הוא יום סליקת השיק, כלומר יום העסקים הבנקאי שבו הוצג השיק לפרעון.

מנהל סניף הבנק, אשר ייצג אותו בפניי, הבהיר בדיון כי אין בכוונתו להביא ראיות לעניין ההתנהלות המיוחסת למבקשת, והצדדים הסכימו כי בית-המשפט לא יקבע ממצאים עובדתיים לגבי טענה זו של הבנק, כשלעצמה.

עדויות הצדדים
11. בעלי המבקשת, מר דוד קרופיק, אישר בעדותו כי למבקש לא אושרה מעולם מסגרת אשראי ואף אישר קיומן של שיחות עם מנהל סניף המשיב. מר קרופיק העיד כי לא קיבל את מכתב הבנק אשר נשלח אליו בחודש אוגוסט 2014 אולם אישר כי התנהלו שיחות עם אנשי הסניף בהן הובהרה לו עמדת הבנק לגבי אופן ניהול החשבון.

מעדותו של מר קרופיק (עמ' 7, ש' 19 ואילך) השתמע כי הוסיף למשוך שיקים על חשבון המערערת גם לאחר שידע כי החשבון עומד להיסגר, אם כי הדברים אינם מפורשים. לו הייתי משוכנע כי מנהל המבקשת התכוון למה שיוחס לו בפרוטוקול הדיון, הייתי דוחה את ערעור המבקשת על אתר, אולם כאמור, נראה כי הדברים המובאים מפיו של מר קרופיק בהקשר זה אינם ברורים דיים ונוכח אי-בהירות זו איני זוקף את הדברים לחובת המבקשת.

12. מנהל סניף הבנק, מר ציוני, העיד, כי הסיבה לסגירת החשבון לא היתה השיקים שסורבו אלא רישום שיטתי של סכומים מוטעים בהפקדת השיקים. כאמור לעיל, הבנק לא הביא ראיות לעניין ההתנהלות המיוחסת למבקשת בהקשר זה.

כך העיד מר ציוני (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 4.6.15, ש' 8 ואילך)

"ש. עד סגירת החשבון סך הכל חמישה שיקים חזרו?
ת. אכן.
ש. תאשר לי שבגלל חמישה שיקים שחזרו לא סוגרים חשבון.
ת. אני מאשר. אנחנו אף פעם לא סוגרים חשבון בגלל הגבלה של לקוח.
ש. אז אם כך החשבון נסגר בין (צ"ל בגלל - י.ג.) אותו שוני בין הסכומים המוקלדים לבין הסכומים האמיתיים של השיק?
ת. כן, בצורה שיטתית.
ש. תציג לי לפחות שיק אחד?
ת. זה לא הנושא.
ש. ברגע שסגרת הכל מתנתק ואין חשבון?
ת. כן. "

תשתית עובדתית לדיון
13. התשתית העובדתית הצריכה להכרעה היא איפוא כדלקמן:

(א) עשרות שיקים של המבקשת סורבו על-ידי המשיב.

(ב) מתוך שיקים אלה חמישה שיקים סורבו מטעמי חוסר כיסוי בתקופה שבה החשבון היה עדיין פתוח וכל יתר השיקים סורבו לאחר סגירת החשבון ביום 27.11.15. מתוך חמשת השיקים שסורבו מטעמי חוסר כיסוי, ארבעה סורבו לאחר החלטת הבנק לסגור את החשבון ורק שיק אחד מספר ימים לפני ההחלטה.

(ג) מדפי החשבון שצורפו לטיעוני המבקשת עולה כי במשך מספר חודשים שלפני סגירת החשבון, חשבונה היה מצוי ביתרות זכות וחובה חליפות.

(ד) המבקשת נהגה להפקיד סכומי כסף ביום הפרעון של שיקים שמשכה. הוראות הבנקאות קובעות כי יתרת החשבון הקובעת היא כפי שהיתה ביום סליקת השיק, וכך קרה שהבנק נאלץ למעשה לתת לה אשראי "טכני" בן יום-יומיים ללא מסגרת. המבקשת לא הכחישה את הדברים וטענה כי התנהלות זו היתה מקובלת בינה לבין הבנק לאורך חיי החשבון.

(ה) לשיטת הבנק, אשר לא הוכחה על-ידיו, אולם גם לא הוכחשה מפורשות על-ידי המבקשת, המבקשת נהגה להפקיד בחשבונה שיקים תוך רישום סכום גדול יותר מן הסכום הנכון של השיק בטופסי ההפקדה. לטענת הבנק, התנהלות זו של המבקשת חזרה על עצמה עשרות פעמים, גרמה לבנק טרדה מיותרת וחשפה את הבנק לתקלות ולסיכונים. מעדות מנהל הסניף עולה כי התנהלות זו היא שהביאה את הבנק לסגור את החשבון.
דיון והכרעה
14. סעיף 2 לחוק שיקים ללא כיסוי קובע כי חשבון יהיה חשבון מוגבל ובעליו יהיה לקוח מוגבל אם סורבו במשך שנים עשר חודשים עשרה שיקים או יותר שנמשכו מהחשבון, ובלבד שעברו לפחות חמישה עשר ימים בין הסירוב הראשון לסירוב האחרון. תכלית ההוראה היא לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי כדי לשפר את אמינותו של השיק כאמצעי תשלום נפוץ וחשוב (ראה ע"א 538/94 ש.א. דפוס אופסט תפן בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.94); ע"א (יר') 4305/98 מ.צ.י.ג.ה בניין והשקעות נ' בנק לאומי לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.12.98)).

15. כל השיקים שסורבו על-ידי הבנק, למעט אחד, סורבו לאחר סגירת החשבון או לאחר שהבנק כבר החליט על סגירת החשבון. אין חולק על כך שהטעם לסגירת החשבון היה טענותיו של הבנק להתנהלות בלתי-תקינה של המבקשת בהפקדת השיקים וכפי שהעיד מנהל הסניף, עצם היעדר כיסוי בהתאם להוראות הבנקאות לא היה עילה, מבחינת הבנק, לסגירת החשבון, אלא לסירובו לכבד שיקים שבמועד פרעונם הנכון לא היתה יתרה מספקת.

השאלה הניצבת במוקד הערעור הנוכחי היא האם בנסיבות שתוארו היה למבקשת יסוד סביר להניח שהיתה על הבנק חובה לפרוע את השיקים.

16. מסקנתי היא כי אין לקבל את טענת המבקשת כי היה על המשיב לפרוע את השיקים וממילא אין לקבוע כי היה לה יסוד סביר להניח כי היתה על הבנק חובה לפרוע את השיקים. כמפורט לעיל, הבנק התריע כבר באוגוסט כי שיקים שלא יהיו בני פרעון ביום סליקתם יסורבו. מנהל המבקשת טען כי לא קיבל את מכתב הבנק, אולם הודה כי הבנק מסר לו את הדברים בעל-פה. לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2014 התנהלה ישיבה בין נציגי הבנק לבין מנהל המבקשת ובה הודיע הבנק למנהל המבקשת כי זו התראתו האחרונה וכי שיקים של המבקשת יסורבו אם תתמיד בהתנהלותה. בחודש נובמבר הודיע הבנק על סגירת החשבון.

17. כמפורט בראשית הדברים, מאז נסגר החשבון סורבו 55 שיקים. המבקשת לא הראתה כי כל השיקים שסורבו, ולכל הפחות 45 מהם, היו שיקים דחויים אשר נמשכו על-ידיה לפני ההתרעה בחודש אוגוסט. גם אם נקבל את טענתה, לפיה חלק מן השיקים היו דחויים בתשעים ואף במאה ועשרים ימים, הרי, כפי שהעיד מנהל סניף המשיב, עד יום 31.03.15, ואפשר שגם לאחר מכן, הוסיפו להגיע שיקים לפרעון וסורבו, ולא יהיה זה סביר להניח כי שיקים אלה היו דחויים בחמישה, ששה ואף שבעה חודשים. המבקשת אף לא טענה כי לאחר חודש אוגוסט, ולכל המאוחר, לאחר התראת אוקטובר, ובטרם נסגר החשבון, נמנעה מלמשוך שיקים מחשבונה ולא טענה כי לאחר התראות אוגוסט ואוקטובר ניהלה את חשבונה באופן שעלה בקנה אחד עם דרישות הבנק.

בעדותו ביום 26.05.15 טען מנהל סניף הבנק, כי החשבון התנהל בצורה לא תקינה משך כשנה. מנהל הסניף נתן דוגמה, לפיה שיק פלוני על-סך 3,500 ש"ח עשוי היה להירשם בטופס ההפקדה בסכום של 35,000 ש"ח. הבנק אמנם לא הביא ראיות לביסוס טענתו, אולם חשוב לציין כי בשום שלב המבקשת לא הכחישה התנהלות זו ולא טענה כי סגירת החשבון היתה שלא כדין. גם מבלי לקבוע ממצאים לעצם התנהלותה בחשבון, ניתן לקבוע כי המבקשת ידעה כי הבנק מייחס לה התנהלות בלתי-תקינה וכי הוא דורש שינויה.

נוכח התעלמות המבקשת מהתראות הבנק ניתן לקבוע כי היתה יכולה לצפות כאפשרות הממשית הן סירובם של שיקים שמשכה והן סגירת החשבון בשל ההתנהלות הבלתי-תקינה שיוחסה לה.
18. תכליתו של החוק היא אמנם הגנה על הציבור מפני פיזור שיקים ללא כיסוי ומוקדו ביחסים שבין הלקוח לבין מקבלי השיקים ולא ביחסים שבין הלקוח והבנק. יחד-עם-זאת, בהתעלמה מהאפשרות הסבירה כי הבנק יורה על סגירת החשבון ו/או יסרב שיקים נוספים בשל היעדר יתרה מספיקה ביום הסליקה, הטילה המבקשת על הציבור את הסיכון ששיקים שנמשכו על-ידיה יסורבו, כפי שאכן קרה בסופו-של-דבר.

כאמור לעיל, בפסק-דין זה אינני קובע ממצא פוזיטיבי לעניין ההתנהלות שיוחסה למבקשת על-ידי הבנק או לגופן של טענות המבקשת כי הבנק הורה על סגירת החשבון בהתרעה קצרה מדי, שלא אפשרה לו להיערך לסגירת החשבון כראוי.

19. סיכומו-של-דבר, המבקשת לא עמדה בנטל להראות כי היה לה יסוד סביר להניח כי היתה על הבנק חובה לפרוע את השיקים, הן נוכח הודעתו של הבנק כי יסרב לפרוע שיקים מקום שלא תהיה בחשבון יתרה מספקת ביום סליקתם והן נוכח התראתו כי יסגור את החשבון אם תוסיף להתנהל באופן שאינו מקובל על הבנק. מטעמים אלה דין הבקשה להידחות.

נוכח הייצוג העצמי של הבנק, ללא שנעזר בשירותי עורך-דין, אינני פוסק הוצאות. כל צד יישא איפוא בהוצאותיו."



50. הטענה כי היה על המשיב לזכות את החשבון בגין שיקים שהופקדו מיידית, ובלא להמתין 3 ימי עסקים עד לאישור סופי שנפרעו - דחייתה
ב- עש"א (ת"א) 56926-01-15 {תומרקום גרופ בע"מ נ' בנק לאומי אור יהודה 10676, תק-של 2015(2), 89348 (11.06.2015)} נפסק בפני כב' השופט רונן אילן כדלקמן:

"פסק-דין
בפני הודעת ערעור על הגבלת חשבון הבנק של המערערת לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

1. המערערת הינה חברה פרטית העוסקת במתן שירותי מטבע ואשר במסגרת פעילותה העסקית מנהלת חשבון בנק אצל המשיב, חשבון מספר 133000/79 בסניף אור יהודה (676) (להלן: "החשבון"). במועדים הרלוונטיים לערעור זה, מיום 19.03.11 ועד 12.11.13, הועמדה למערערת בחשבון מסגרת אשראי של 50,000 ש"ח.

2. ביום 19.02.14 החזיר המשיב בלא פירעון שיק בסך של 15,000 ש"ח שהוצג לפירעון בחשבון בשל היעדר כיסוי מספיק, ובחדשים שלאחר מכן, עד 18.01.15 חזרו בלא פירעון בשל היעדר כיסוי מספיק 14 שיקים נוספים, 6 מהם ביום 18.01.15. ביום 19.01.15 הודיע המשיב על הגבלת החשבון החל ביום 04.02.15 וביום 27.01.15 עתרה המערערת כנגד החלטה זו. ביום 27.01.15 ניתן צו מניעה זמני לעיכוב תחילתה של ההגבלה, בהחלטה נוספת הועבר הדיון מבית-משפט השלום בפתח תקווה לבית-משפט זה, ובעקבות החלטה זו התברר הערעור.

3. להשלמת המסכת העובדתית יצויין, כי לאחר חילול השיקים נשוא ערעור זה, עד ליום 29.01.15 חזרו בלא פירעון בשל היעדר כיסוי מספיק 19 שיקים נוספים כך שבסך הכל סורבו בהיעדר כיסוי בחשבון המערערת 34 שיקים בתקופה שבין 19.02.14 ועד 29.01.15.

4. המערערת עותרת בערעור זה לגריעת כל 15 השיקים המנויים בהודעת ההגבלה מהשיקים הנמנים לצורך הגבלת החשבון.

ביחס לשיק הראשון שסורב ביום 19.2.14, טוענת המערערת שהשיק לא נשא חותמת ולכן צריך היה הסירוב להיות טכני ולא בהיעדר כיסוי.

ביחס לכל יתר השיקים שפורטו בהודעת ההגבלה, כולם בתאריכים 15.01.15 - 18.01.15, טוענת המערערת שמתחילת פעילותה בחשבון הוסכם כי הבנק יזכה את החשבון מיידית בהפקדות שייעשו גם אם אלו נעשו בשיקים ובלא להמתין 3 ימי עסקים עד לאישורם. למרות זאת, טוענת המערערת, שינה המשיב הסכמה זו חד-צדדית ביום 15.01.15 בלא התראה ובלא לאפשר למערערת להתארגן בהתאם.

עוד טוענת המערערת שבתום יום 15.01.15 (יום הצגת השיקים השני והשלישי ברשימת השיקים בהודעת ההגבלה) היתה בחשבון יתרה של 18,322 ש"ח ובתום יום 18.01.15 (יום הצגת יתרת השיקים ברשימת השיקים בהודעת ההגבלה) היתה בחשבון יתרה של 61,000 ש"ח, כך שלא היתה הצדקה לסירוב.

5. המשיב הגיש תגובה ובה כפירה בטענות המערערת. בתגובתו, מדגיש המשיב כי במהלך ינואר 2015 התברר לו שהמערערת איננה עוסקת בשיווק מכשירי טלפון סלולאריים אלא בשירותי מטבע. חשבון לעסק בתחום זה מחייב פיקוח הדוק ולכן גם נשלחה ביום 14.01.15 הודעה על ביטול מסגרת האשראי בתוך 21 יום.

עוד טוען המשיב כי צורך בהקפדה מיוחדת על הפעילות בחשבון נבע מכך ששיקים רבים שהפקידה המערערת בחשבון חזרו בלא שנפרעו. לפיכך, עמד המשיב על כך ששיקים שהופקדו ייחשבו כנפרעים לצורך זיכוי החשבון רק בחלוף 3 ימים והשיקים שהוצגו לפירעון נעשו בהתבסס על שיקים שהופקדו במקביל בלא להמתין לאישורם הסופי. לכך לא הסכים המשיב ולא חייב היה להסכים שלכן סורבו השיקים. במצב זה, טוען המשיב, הניסיון להציג את החשבון כמי שעמד ביתרת זכות מטעה, שכן הטענה מתבססת על שיקים שאישור סופי לפירעונם ניתן רק מספר ימים לאחר מכן.

6. בדיון שהתקיים בפני הודתה המערערת בטענה העובדתית שלפיה לאחר הגשת הערעור סורבו בחשבון 19 שיקים נוספים בהיעדר כיסוי. מצב עובדתי זה כשלעצמו מצדיק את דחיית הערעור.

שיקים נוספים של הלקוח, שסורבו שעה שערעורו תלוי ועומד בפני בית-המשפט, נכללים אף הם במניין השיקי המסורבים. לעניין זה אין נפקא מינה אם סורבו השיקים בתקופה שבה ניתן סעד זמני המעכב תחילת ההגבלה דהיינו הליכי הערעור ועיכוב ההגבלה אינם מקנים ללקוח ״חסינות״ מפני סירוב שיקים נוספים. לעיתים, עד לבירור הערעור לגופו מסורבים שיקים נוספים, מה שמייתר את הדיון המשפטי (יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 460).

במצב זה אין למעשה עוד טעם בבירור טענות המערערת, שהרי אפילו יתקבלו תיוותר ההגבלה בעינה.
במהלך הדיון נטען על-ידי המערערת שאותם שיקים שסורבו לאחר הגשת הערעור סורבו מאותן סיבות ממש. טענה זו איננה ברורה. אם סברה המערערת שיש לגרוע גם את השיקים הללו ממניין השיקים המסורבים שומה היה עליה להגיש על כך בקשה מראש ולתמוך אותה באסמכתאות כדבעי. המערערת לא עשתה כן וברור שלא ניתן לאפשר בקשה גורפת בעל-פה ובמעמד הדיון לגריעת כל השיקים הללו.

7. למעלה מהצורך יצויין שממילא לא מצאתי שיש בטענות המערערת משום הצדקה לקבלת הערעור גם לגופן של הטענות.

המערערת טוענת שהיה על המשיב לזכות את החשבון בגין שיקים שהופקדו מיידית, ובלא להמתין 3 ימי עסקים עד לאישור סופי שנפרעו, אלא שהמערערת מתעלמת מההוראה הברורה בעניין זה בהוראות הבנקאות (שירות ללקוח) מועד זיכוי וחיוב בשיקים, התשנ"ב-1992.

המערערת טוענת שכך נהג המשיב בעבר אך מתעלמת מכך ששיקים רבים שהפקידה גם סורבו כמפורט בטענות המשיב. המשיבה גם מתעלמת מטענת המשיב על הסתרת אופי פעילותה האמיתי במתן שירותי מטבע.

במצב דברים זה לא ניתן להלין על המשיב על סירובו להמשיך בנוהל זה ושומה היה על המערערת להיערך בהתאם, כפי שנראה שעשתה את בשלב מאוחר מדי.

8. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

9. נוכח כל האמור לעיל, מאחר והדיון בערעור תיאורטי, ומאחר ולא מצאתי בו ממש גם לגופו אני דוחה את הערעור.
המערערת תישא בהוצאות המשיב בגין הודעה זו בסך של 1,000 ש"ח והפקדון שהפקידה המערערת בקופת בית-המשפט יועבר למשיב.

צו המניעה הזמני מיום 27.01.15 - מבוטל."

51. מוטב יעשו הבנקים באם ינקטו משנה-זהירות בכל עת בה יידרש הדבר ויבהירו ללקוחותיהם באמצעות ערוצי התקשורת הזמינים עמם, באופן נהיר, חד וסדור, כי אין בנקיטת צעד נקודתי כאמור, ככל שננקט בפועל על-ידי הבנק, משום יצירת הסכם או חובה מצד הבנק לפעול באותו אופן גם בהמשך
ב- עש"א (בית שמש) 35914-10-14 {גדול המעצבים בניה ופיתוח בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף 916, תק-של 2015(2), 73032 (02.06.2015)} נפסק בפני כב' השופט מוחמד חאג' יחיא כדלקמן:

"פסק-דין
כללי
1) מונח לפניי ערעור לפי הוראת סעיף 10 בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק שיקים ללא כיסוי" או "החוק") במסגרתו עותרים המערערים לגריעת שיקים ממנין השיקים שסורבו בחשבון הבנק של המערערת אצל המשיב, ועל יסוד זאת עותרים לביטול ההודעה על החלת הגבלה מיום 05.10.14 בחשבון האמור (להלן: "הודעת ההגבלה").

2) הודעת ההגבלה מיום 05.10.14 מבוססת על 22 שיקים שסורבו על-ידי המשיב החל מיום 30.05.14 וכלה ביום 05.10.14, כאשר השיקים האמורים מחולקים לשתי קבוצות לפי חתך מועדים: קבוצה ראשונה - 4 שיקים שנמשכו מהחשבון ביום 30.05.14. סכומם המצטבר של השיקים האמורים הוא 700,000 ש"ח. קובצת שניה - 18 שיקים שנמשכו מהחשבון ביום 05.10.14. סכומם המצטבר של השיקים האמורים הוא כ- 650,000 ש"ח.

תמצית טענות המערערים
3) המערערים 2-1, חברה קבלנית (להלן: "המערערת") ומנהלה הכללי שהוא גם מורשה חתימה מטעמה (להלן: "המערער"), טוענים בערעורם, בין השאר, כי המשיב (להלן גם: "הבנק") חרג מהסכמות אשר היו נהוגות בינם לבינו לפיהן, למרות שחשבון הבנק של המערערת אצלו (להלן: "החשבון") היה מצוי בחריגה, לא סורבו על-ידי המשיב שיקים שנמשכו מהחשבון וזאת לאור העובדה כי המערערים דאגו תמיד לכסות את החריגות ולעמוד במסגרת האשראי שהיתה מצויה בו.

4) ביום 05.10.14, היה חשבונה של המערערת ביתרת חובה בסך 336,818 ש"ח. ביום זה החזיר המשיב 18 שיקים שניתנו על-ידי המערערת בסכום כולל של 644,764 ש"ח. לטענת המערער, בטרם סורבו השיקים, הוא פנה "כדבר שבשגרה" (סעיף 15 בהודעת הערעור) אל המשיב והודיע לו כי בימים הקרובים צפויה להיכנס לחשבון העברה בנקאית בסך של כ- 800,000 ש"ח. ביום 07.10.14, הפקידו המערערים סך של 819,100 ש"ח והחשבון עמד ביתרת זכות של 431,375 ש"ח.

5) לטענת המערערים, סירוב ה- 18 שיקים האמורים במועד אחד יש לראותו "כהחזרה אחת ולא כ- 18 החזרות" (סעיף 14 בהודעת הערעור).
6) המערער פרע את השיקים שחוללו, במזומן, באמצעות חשבונו האישי ומכספים אחרים. המערערים טוענים בנוסף כי בשנה האחרונה גדלה פעילות המערערת והיא נזקקה למסגרות אשראי לתקופות קצרות בסכומים של כמיליון ש"ח אותן העמיד הבנק לרשותה "חדשות לבקרים" כטענתה, ומסגרות אלו כוסו במלואן ובגינן גבה הבנק עמלות.

7) המערערים טוענים כי היה להם יסוד סביר להניח ואף היו בטוחים בכך שהבנק יכבד את כל השיקים שנמשכו. בכל מקרה, הטלת הגבלה על החשבון תגרום נזק ותפגע בתפקוד של המערערת ובדירוג האשראי שלה.

תמצית טענות המשיב
8) המשיב טוען בתשובתו, בין השאר, כי בחשבון מושא הערעור היו חריגות חוזרות ונשנות במסגרת האשראי. עם-זאת, מידי פעם, אושרו למערערים, מסגרות אשראי זמניות ובאופן חד-צדדי, וזאת לבקשתם ובלבד שניתנו ביטחונות בהתאם לשיקול-דעתו הבלעדי של הבנק. המשיב טוען כי לא היו חריגות בחשבון הבנק של המערערת שלא היו מאושרות.

9) ביום 20.05.14 פורסמו חשדות חמורים שעניינן הלבנת הון אצל חברה קבלנית (חברת ב. יאיר) והמערערת אשר פעילותה נשענת באופן כמעט מוחלט על החברה הקבלנית הנוספת. נוכח זאת, הובהר למערערים כי לאור ההתפתחות האמורה, לא יאושרו גידולים באשראי. עוד הובהר למערערים כי לא תאושר כל חריגה ממסגרת האשראי.

10) ביום 30.05.14, נמשכו מהחשבון 27 שיקים אשר הביאו לחריגה בסך של כ- 1,700,000 ש"ח מעבר למסגרת האשראי. מנספחי כתב התשובה עולה כי המסגרת היתה 300,000 ש"ח. לבקשת המערער, באופן חריג ועל-מנת שלא לפגוע בפעילות החברה, העלה המשיב את מסגרת האשראי שבחשבון באופן חד-צדדי בסך של 1,400,000 ש"ח ליום אחד (עד יום 01.06.14), זאת בכפוף לבטחונות שהבטיח המערער לספק. סוכם כי יעוכבו 4 שיקים בסכום מצטבר של 700,000 ש"ח וזאת בתיאום עם הלקוחות. חרף זאת, משלא מילא המערער אחר הבטחתו לספק את הבטחונות הנדרשים, סורבו 4 שיקים, הם השיקים מיום 30.05.14.

11) בין חודש מאי 2014 ועד חודש אוקטובר 2014, הבנק פעל לפנים משורת הדין כלפי המערערת ומידי פעם אושרו לה מסגרות אשראי זמניות חד-צדדיות, קטנות, בשיעור של עד 100,000 ש"ח, וכל זאת כנגד מקור סילוק מוכח ומתן אישור הבנק בהתאם.

12) ביום 05.10.14, בשעה שהחשבון היה בחריגה מהמסגרת, נמשכו 18 שיקים מחשבון המערערת דבר שהעמיד אותו ביתרת חובה של כ- 981,000 ש"ח. לפי נספחי כתב התשובה, מסגרת האשראי היתה 300,000 ש"ח. על-אף שהמערער נתבקש להפקיד מיידית סך בגובה יתרת החריגה, הוא לא עשה כן. רק ביום 07.10.14, שבו נמשכו גם שיקים נוספים, נותר החשבון ביתרת חריגה בסך של 130,000 ש"ח.

13) המערער היה מודע היטב למצב החשבון וקיבל התראות מהמשיב, פעם אחר פעם, לפיהן החריגות לא יאושרו ולא יועמדו למערערת מסגרות אשראי זמניות. בנוסף, ניתן למערערים זמן התארגנות שארך כארבעה חודשים לפחות לאחר דבר פרסום החשדות להלבנת הון בחברה הקבלנית הנוספת. על-כן, הגבלת החשבון לא ניתנה באופן פתאומי.

14) המשיב טוען כי חשבון המערערים הוגבל לפי דין וכי אין בפי המערערים עילה משפטית שמצדיקה התערבות בהודעת ההגבלה.

צו ארעי
15) בד-בבד עם הגשת הודעת הערעור, הגישו המערערים בקשה דחופה למתן צו ארעי המורה על עיכוב בתחילת ההגבלה ועד תום בירור הערעור. ביום 23.10.14, מכוח הסמכות שבהוראת סעיף 10א בחוק שיקים ללא כיסוי, ניתן צו ארעי כמבוקש, והמעיין יעיין בהחלטה האמורה.

דיון והכרעה
16) לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, הן בכתובים והן בעל-פה, ולאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.

17) ממכלול טענות הצדדים, בפרט, מטענות המערערים עולה כי ערעורם מושתת על הטענה העיקרית לפיה, היה להם יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיקים שנמשכו מהחשבון, וזאת מכוח הסכם אתו.

18) הוראת סעיף 10 בחוק שיקים ללא כיסוי, מורה כלהלן:

"(א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית-משפט השלום שיבטל הבאת שיק במנין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה:
(1) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות;
(2) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שנים אלה: השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן היה לפרעו במשך ששים הימים האמורים בסעיף 2א;
(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו;
(4) נבצר מהלקוח לטפל בענייניו מחמת פגיעה, בו או ברכושו, בפעולת איבה, ובשל כך סורב השיק;
(5) ...
(ב)..."

19) רשימת העילות המנויות לעיל בחוק לגריעת שיקים מרשימת שיקים מסורבים, היא רשימה סגורה אשר תכליתה מאבק של המחוקק והתמודדות לצמצום עד מניעתה של תופעת השיקים ללא כיסוי. על-כן, שיקול-דעתו של בית-המשפט בבואו לבחון את הודעת ההגבלה, הוא מצומצם ומוגבל לעילות שהותוו בדין. בנוסף, הגישה הראויה לפיה נדון בנושא דנן ונבחן קיומה של עילה, היא גישה מחמירה שכן מדובר "בנגע קשה ומטריד המשליך הן על הנפגעים השירים שלא נפרעו שיקים שנמסרו להם, ..., ולעיתים על צדדים שלישיים, והן במעגל רחב יותר, על המדינה והחברה" (רע"א 9162/04 הרב משה אברהם סורוצקין ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.04)).

20) הנטל להוכיח קיומה של עילה מבין אלו המנויות בחוק לצורך ביטול הבאת שיק ממנין השיקים שסורבו, מוטל על הטוען זאת. לענייננו - הנטל מוטל על המערערים.

21) כאמור, ערעורם של המערערים מבוסס על העילה לפיה "ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, ..., מכוח הסכם אתו".

22) לעניין התנאי יסוד סביר להניח הקבוע בסעיף 10(א)(3) בחוק, התנאי האמור מבוסס על שני רבדים מצטברים: הרובד הסובייטיבי שבו נבחן הלקוח עצמו (הטוען לקיום העילה) וכאן נשאל: האם הלקוח עצמו סבר כי קיימת התחייבות של הבנק כלפיו לפרוע את השיקים. בהקשר אחרון זה, לא די בציפיה או מחשבה, לא כל שכן תקווה, אלא יש להניח חובה מצד הבנק. הרובד האובייטיבי לפיו בודקים את ההנחה הנטענת מנקודת מבטו של האדם הסביר ונשאל: האם כך היה סבור האדם הסביר בנסיבות העניין (ראו לעניין זה החלטה בעניין ה"פ (שלום יר') 7288/92 פולק ספיר בע"מ נ' בנק דיסקונט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.03.93)).

מן הכלל אל הפרט
23) ממכלול החומר הקיים בתיק, בפרט מתדפיס תנועות עובר ושב בחשבון המערערת עולה כי ביום 30.05.14, בעת שמסגרת האשראי בחשבונה היתה 300,000 ש"ח ובחשבון היתה קיימת יתרה חובה בסך של כ- 299,814 ש"ח, נמשכו 27 שיקים בסכום מצטבר של כ- 1,500,000 ש"ח זאת לצד העברה מהחשבון בסך של 160,000 ש"ח. לפי אותו תדפיס, וכנטען על-ידי המשיב, הוגדלה מסגרת האשראי באופן זמני ל- 1,700,000 ש"ח בתוקף עד יום 02.06.14.

24) עוד עולה מהחומר האמור, כי ביום 05.10.14, חשבון המערערת אף שהיה בחריגה ממסגרת האשראי שעמדה על-סך 300,000 ש"ח, נמשכו 18 שיקים מחשבון המערערת בסכום מצטבר של כ- 650,000 ש"ח דבר שהעמיד את החשבון ביתרת חובה של כ- 981,000 ש"ח.
25) לעניין המשיכה מיום 30.05.14, מתדפיס החשבון עולה כי הפקדות המערערת לכיסוי החריגות נעשו ביום 01.06.15 בסך כ- 350,000 ש"ח וביום 03.06.14 (בשני סכומים 190,000 ו- 590,000 ש"ח). לעניין המשיכה מיום 05.10.14, מתדפיס החשבון עולה כי הפקדות המערערת לכיסוי החריגות נעשו רק ביום 07.10.14 (בסך 819,000 ש"ח).

26) איפוא, מן הנתונים האמורים, עולה דפוס פעולה, לכאורה, לפיו תחילה נמשכים שיקים מחשבון המערערת שמעמידים אותו ביתרת חריגה ממסגרת האשראי, וההפקדות לכיסוי המשיכות נעשות בשלב מאוחר יותר.

27) המערערים טוענים בעיקר כי היה להם יסוד סביר להניח כי הבנק יכבד את השיקים שמשכו וזאת לאור הסכם אתו. המערערים מבססים את טענתם האמורה, על העובדה לפיה כיבד הבנק בעבר משיכת שיקים מהחשבון חרף החריגה ממסגרת האשראי.

28) לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים, טענה זו של המערערים, בכל הכבוד, אין בידי לקבל, כפי יובהר להלן.

הרובד הסובייקטיבי
29) המערערים לא הניחו לפני בית-המשפט תשתית עניינית מהימנה ומספקת שיכולה לבסס את ההנחה שלהם לפיה היתה קיימת חובה מצד הבנק לפרוע שיקים מחשבון המערערת אף שקיימת יתרת חובה שחורגת ממסגרת האשראי. המערערים לא הוכיחו קיומו של הסכם בינם לבין הבנק לעניין זה, לא בכתובים ולא מכללא. נהפוך הוא, למצער, עוד ביום 30.05.14 כבר אותת הבנק למערערים כי לא יתיר חריגה ממסגרת האשראי המאושרת וכבר הורה על אי-כיבוד משיכות בחשבון בחריגה, ללמדך, כי "נורה אדומה" היתה צריכה להידלק אצל המערערים. חרף זאת, נהגו המערערים בחודש אוטובר 2014 באותו אופן שנהגו בו בחודש מאי 2014. ואם לא די בכך, בדיון עלה כי הוצאה הגבלה נוספת בחשבון של המערערת בחודש דצמבר 2014 (שורות 13-11, עמוד 8).

30) נציגי המשיב הבהירו בתגובתם וכן בדיון בבית-המשפט, כי לא היו מקרים שבהם התיר הבנק חריגה ממסגרת האשראי, אלא דובר בשינוי של מסגרת האשראי, בין אם מדובר בשינוי מוסכם זמני לפי בקשת המערערת ובין אם מדובר בשינוי חד-צדדי.

31) לעניין שינוי במסגרת באופן חד-צדדי, הדבר נעשה בכפוף להצגת בטחונות. נציגת המשיב, גב' אלפסי, ששימשה במועדים הרלבנטיים לערעור כמנהלת לקוחות עסקיים בסניף המשיב בו התנהל חשבון המערערת, ציינה בדיון: "בפעמים היחידות שאישרנו לו חריגה זה היה כשהיה מקור סילוק מוכח" (שורה 30, עמוד 6).

32) מהתמונה הכוללת עולה כי לצורך שינוי במסגרת אשראי על-מנת למנוע חילול שיקים, בין אם הדבר נעשה באמצעות שינוי זמני מוסכם במסגרת האשראי או באופן חד-צדדי מצד הבנק, בכל מקרה, מתבקשת פנייה יזומה של הלקוח לבנק, מראש ולא בדיעבד, וההחלטה לעניין שינוי המסגרת מסורה לשיקול-דעתו המקצועי של הבנק ובכפוף לתנאים שייקבע. עולה איפוא כי בהיעדר כל הסכמה ברורה ומפורשת בין הלקוח לבין הבנק, לקוח שלא טורח להסדיר את הטעון הסדרה בטרם נמשכים שיקים מחשבונו ואין כיסוי מספיק לחיובים אלו בחשבון, אין לו להלין אלא על עצמו.

33) לענייננו, משלא הונחה תשתית מספקת לפיה קיים הסכם בין הצדדים, דומה כי טענת המערערים לפיה היה להם יסוד סביר להניח כי קמה חובה על המשיב לכבד את משיכת השיקים, דינה להידחות.

עם-זאת ולמען ההנחה הזהירה שמא שגיתי במסקנתי דלעיל, ובהנחה כי היה מוכח קיומו של הרובד הסובייקטיבי, דומה כי הרובד האובייקטיבי אינו מתקיים בנסיבות העניין, כפי שיובהר להלן, ודי בכך כדי לדחות את טענות המערערים בדבר קיומה של עילה לפי סעיף 10(א)(3) בחוק.

הרובד האובייקטיבי
34) גם אם נניח כי הבנק איפשר לעיתים למערערת חריגה ממסגרת האשראי שלה, דומני כי מבחינה אובייקטיבית, אין הדבר מהווה הסכמה מוחלטת למתן אשראי בסכום בלתי-מוגבל. העובדה לפיה המשיב פעל בעבר לאשר משיכת שיקים מהחשבון חרף החריגה ממסגרת האשראי, אין בכך כדי ללמד, לא כל שכן לחייב את המשיב להמשיך לנהוג באותו אופן בו פעל, דבר שעלול להעמיד את המשיב לפני סיכונים כלכליים.

35) לטעמי, בהיעדר הסכמה ברורה ומפורשת בין הצדדים, אין ללקוח זכות שהבנק יכבד משיכות שלו כאשר אין כיסוי למשיכות אלו בחשבונו וכאשר אין בטחונות להבטחת התשלום. נזכיר כי לפי הנחת היסוד שבפסק-הדין בעניין ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2), 673 (1983):

"הואיל בחשבון עובר ושב יכול צד לתבוע ממשנהו רק את היתרה של חשבון זה, אם היא לזכותו, ולא כל פריט מפריטי החשבון - הרי כל עוד חשבונו של לקוח הבנק הוא בחובה, אין ללקוח זכות לקבלת כסף כלשהו מהבנק."

36) לפיכך, בשעה שאין הסכמה ברורה ומפורשת בין הצדדים, אין הלקוח זכאי למשוך כספים מחשבונו מעבר למה שאושר במסגרת האשראי שהועמדה לרשותו. כאמור, גובה מסגרת האשראי נקבע לפי שיקול-דעתו של המשיב בהתאם לנתונים הקונקרטיים של הלקוח, נתונים אשר מטבע הדברים, הם דינמיים ומשתנים מעת לעת.

37) כיבוד שיקים על-ידי הבנק בחריגה ממסגרת האשראי, אינו מלמד, כשלעצמו, על קיום חובה של הבנק לעשות כן בעתיד (ראו החלטה בעניין בש"א (שלום יר') 2045/02 אפיק נסיעות ותיירות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, מיום 01.07.02, עמודים 7-6 על ההפניות המופיעות שם). הבנק רשאי לפי שיקול-דעתו, מתוך רצון טוב או ממניעים השמורים עמו, לפרוע שיקים מחשבון לקוח שחרג ממסגרת האשראי האמורה, אך כאמור, עובדה זו אינה אמורה לבסס אצל הלקוח יסוד סביר להניח שישנה חובה על הבנק לפרוע את השיקים מכוח הסכם עמו (ראו החלטה בעניין בש"א (שלום צפת) 1296/01 מועצה מקומית טובא זנגריה נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.01)).

38) במאמרו "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט, מד(ג), 449, 470, התייחס כב' השופט י' עמית לסוגיה זו כלהלן:

"העובדה, שהבנק הסכים בעבר לסטייה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד. אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח, שהיתה חובה על הבנק לפרוע שיקים, גם כאשר יש חריגה ממסגרת האשראי. כל הסכמה ונסיבותיה, על רקע הבטחונות של הלקוח בכל עת ועת, כשאת הסיכון נוטל הבנק. מקום, שבו חורג הלקוח ממסגרת האשראי המוסכמת, ניתן לומר, כי לא בזכות עסקינן, אלא בציפייה מסחרית, אשר לכלל זכות לא הגיעה, ואין ניצבת מולה חובה של הבנק."

39) מכל אלה עולה כי גם ברובד האובייקטיבי, מנקודת מבטו של האדם הסביר, אין ולא היה בהתנהלות המשיב בעבר כדי לבסס יסוד סביר להניח שהוא יכבד שיקים משוכים חרף היעדר הכיסוי המספיק והחריגה ממסגרת האשראי.

סירוב השיקים
40) לעניין משיכת השיקים ביום 30.05.14, משלא נסתרה התשתית שהניח המשיב ולפיה נמשכו שיקים תוך חריגה ממסגרת האשראי שהיתה תקפה עד אותו מועד (300,000 ש"ח) וגם ממסגרת האשראי שהוגדלה באופן זמני נכון לאותו מועד והועמדה על 1,700,000 ש"ח, הנה-כי-כן, ארבעת השיקים שסורבו באותו מועד - סורבו כדין.

41) כך גם לעניין משיכת השיקים ביום 05.10.14, משלא נסתרה התשתית שהניח המשיב ולפיה נמשכו שיקים תוך חריגה ממסגרת האשראי שהיתה תקפה באותו מועד (300,000 ש"ח), הנה-כי-כן, שמונה-עשר השיקים שסורבו באותו מועד - סורבו כדין.

42) אין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה יש לראות את הסירוב של 18 שיקים מיום 05.10.14 "כהחזרה אחת ולא כ- 18 החזרות" (סעיף 14 בהודעת הערעור). מלבד זאת שלא ברור על מה נסמכת טענה זו וממילא אין לה עיגון בחוק, אלא נהפוך הוא, טענה זו נוגדת את לשון החוק, ולעניין זה ראו הגדרת "שיק שסורב" וכן הוראת סעיף 2(א) לפיה: "חשבון יהיה מוגבל... ובעליו יהיה מוגבל... אם סורבו במשך שנים עשר חדשים עשרה שיקים או יותר שנמשכו על החשבון, ובלבד שעברו לפחות חמישה עשר ימים בין הסירוב הראשון לסירוב האחרון". המחוקק היה ער לאפשרות כי שיקים עלולים להיות מסורבים בפערי זמן קצרים ביניהם, ולכן נקבעה הסיפא שבסעיף המוזכר לעיל.

למעלה מן הצורך נעיר כי אם תאומץ גישת המערערים הנטענת, עלול להיווצר מצב בלתי-מתקבל על הדעת. לצורך ההדגמה נניח כי בתשעה מועדים שונים היו מסורבים מספר רב של שיקים בכל מועד (נניח כי היו מסורבים 10 שיקים בכל מועד), ובסך-הכל היו מסורבים 90 שיקים, אולם משלטעמם של המערערים יש לראות כל החזרת השיקים באותו מועד "כהחזרה אחת", אזי כביכול, יש להתייחס לסיטואציה זו כאילו הוחזרו 9 שיקים בלבד, ומכאן שאין מקום להודעת הגבלה. דומה כי תוצאה זו אינה הגיונית ובכל מקרה, אינה רצויה.

43) על-כן, משלא מצאתי כי יש בסיס לעילה הנטענת על-ידי המערערים, נקבע בזאת כי הודעת ההגבלה ניתנה כדין, וכן מורה בזאת על דחיית הערעור ועל ביטול העיכוב שהוטל על כניסתה לתוקף של ההגבלה.

44) באשר לטענות המערערים בדבר הפגיעה שעלולה להיגרם למערערת עקב ההגבלה (סעיף 20 בהודעת הערעור), לאחר שנתתי את דעתי לטענות המערערים בהקשר דידן, לטעמי, אין בנטען כדי לשנות את תוצאת ההליך. כזכור, השאלה הנבחנת בכגון-דא היא תוקף הודעת ההגבלה והאם יש מקום לגריעת שיקים ממנין השיקים המסורבים אם לאו, ולא שאלת מאזן הנוחות.
יפים כאן דברי כב' השופט א' רובינשטיין בעניין רע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חב' לבניין בע"מ נ' בנק דיסקונט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.07), כהאי לישנא:

"אף את טענות המבקשת בדבר האיום הטמון בהגבלת החשבון על עסקיה ועל קיומה (נטען, כזכור, כי היא עלולה להגיע לכדי סף קריסה) קשה להלום. טענות אלה אפשר שמקומן כאשר המדובר בבקשה לסעד זמני בשלב מסויים (ראו סעיף 10א לחוק; אף כי למעשה ברי, כי בעצם ההגבלה נגרם נזק, וראו גם עמית, 478). ואולם, בענייננו מדובר בהחלטה על-פי סעיף 10 לחוק, שעניינה בבקשה לבטל הבאה במניין של אחד או יותר מן השיקים המסורבים מן הטעמים המוזכרים בסעיף, ולשיקולי נוחות הלקוח - גם אם פשיטא שאין מי שרווה נחת כשמוטלת הגבלה על חשבונו - אין השלכה מהותית כאן. הלקוח בכגון ענייננו עשה את מעשיו בידיעה באשר למצבו כלפי הבנק. בהקשר זה אציין, בשולי הדברים, כי ההחלטה הסופית על-פי סעיף 10 מסיימת את המחלוקת שהובאה בפני בית-המשפט, ולכן - חרף הכתרתה במקרים רבים, כמו גם במקרה דנן, "החלטה" - היא מהווה, למעשה, פסק-דין..."

הערה לפני סיום
45) בשולי פסק-הדין אך לא בשולי הדברים, נעיר כי לא אחת מועלות טענות בהליכים כגון-דא לפיהן מבקשים הלקוחות (המערערים בהליכים המשפטיים) לבסס טענה במשפט, שמועלית בתום-לב, בדבר קיומו של תנאי "היסוד הסביר להניח" וזאת בהסתמך על התנהלות הבנק לעניין העבר בכך שכיבד שיקים בעבר חרף היעדר הכיסוי המספיק וחרף החריגה ממסגרת האשראי.

נוכח ריבוי הטענות בהקשר זה ומחזוריותן, זאת גם בשים לב למסר החינוכי הטמון בחוק שיקים ללא כיסוי, דומה כי מוטב יעשו הבנקים באם ינקטו משנה-זהירות בכל עת בה יידרש הדבר ויבהירו ללקוחותיהם באמצעות ערוצי התקשורת הזמינים עמם, באופן נהיר, חד וסדור, כי אין בנקיטת צעד נקודתי כאמור, ככל שננקט בפועל על-ידי הבנק, משום יצירת הסכם או חובה מצד הבנק לפעול באותו אופן גם בהמשך.

סיכום
46) איפוא, הערעור נדחה.

הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 23.10.14 - מתבטל בזאת.

המערערים יישאו בהוצאות המשיב ובשכר-טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין, בסך כולל של 3,500 ש"ח אשר ישולם למשיב תוך 30 יום מהיום, שאם-לא-כן, הסך האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק-הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל."








52. על-מנת לקבוע דבר קיומו של "נוהג", יש צורך בהצגת נתונים רחבים מאלו אשר באו לידי ביטוי מדפי החשבון
ב- עש"א (רשל"צ) 10169-01-15 {רפאל זוורוב נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ סניף 495, תק-של 2015(2), 67618 (28.05.2015)} נפסק בפני כב' השופטת הלית סילש כדלקמן:

"פסק-דין
לפני הודעת ערעור במסגרתה עתר המערער כי סבית-המשפט יורה על גריעתם של 16 שיקים שסורבו בחשבונו.

במסגרת הודעת הערעור טען המערער כי ביחס לשיקים מספר 1 - 9 לרשימת השיקים המסורבים, סורבו אלו עקב מבצע צוק איתן אשר הוביל להרעה משמעותית בהכנסותיו.

לשיטת המערער, החלטת משרד האוצר להגדיר רק את הישובים הנמצאים בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה כישובים העונים להגדרה "שעת חירום" כמפורט בפסקאות (1)(2) לחוק, אינה נתמכת בטעמים עניינים שעה שנהיר כי מצב זה היה בו כדי להשליך על מרבית הישובים בישראל ולמעשה, יש לראות בכך כדי מצב מלחמה בארץ כולה.

באשר לשיקים מספר 10 - 16, טען המערער כי המשיב פעל בניגוד להסכמה ולנוהג אשר היה קיים בין הצדדים ובמסגרתו היה המשיב מכבד שיקים שנמשכו בחשבון אף עת שהיה בהם כדי להביא לחריגה ממסגרת האשראי. בהינתן אותה התנהלות קודמת, היה לו יסוד סביר להניח כי המשיב יכבד את השיקים.
במסגרת הדיון שבפני ביקשה ב"כ המערער לשוב ולהפנות את שימת הלב למצבו האישי והמיוחד של המערער, במיוחד בזמנים בהם סורבו השיקים בחשבון, כמו גם לקשיים אישיים אותם חווה במהלך אותה תקופה.

במסגרת כתב התשובה טען המשיב כי לא נפל כל פגם בדרך התנהלות נציגי הבנק, וזאת שעה שהמערער התחייב במסגרת ההסכמים אשר בין הצדדים לפעול בהתאם לנקוב באותם הסכמים, לרבות שלא לבצע משיכות אשר יגרמו ליתרת חובה כל עוד לא תועמד לו מסגרת אשראי.

במקרים קודמים, עת פנה המערער בבקשה לקבלת מסגרת אשראי, נבחנה בקשתו לגופה.

הוסיף המשיב וטען כי גם מקום בו ניתן אישור לחריגה ממסגרת האשראי, מדובר היה באישור פרטני, אד הוק, ולא היה בו כדי ללמד על נוהג או חובה לעשות כן בכל מקרה.

באשר לטענה בדבר אי-כיבוד השיקים במהלך מבצע "צוק איתן", טען המשיב כי המערער אינו "תושב שטח" אשר לגביו הוכרזה שעת חירום. ומשכך, לא ניתן לראות באירועי מבצע צוק איתן כאלו המצדיקים חריגה ממסגרת האשראי.

הוסיף המשיב והפנה את שימת-הלב למועד בו הוגשה הודעת הערעור, כאשר לשיטת הבנק חלף ועבר המועד להגשת הערעור ואף מסיבה זו יש מקום להורות על דחיית הערעור.

לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש להורות על גריעת שיקים מספר 1180018, 1180112, 1180147, 1180174, ואף זאת לפנים משורת הדין. טעמיי להלן.

החלטות בית-המשפט ניתנות ויכולות להינתן על בסיס ובתוך מתחם אותו קבע המחוקק.

אין עניינו של המערער שבפני נבחן בשונה מעניינו של כל מערער אחר.

אני ערה לקושי האישי שהועלה במסגרת הדיון ואולם רשימת הטעמים נשוא הוראות חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, הינה רשימה סגורה (למעט חריגים אשר נקבעו בפסיקה), ולא ניתן להורות על גריעת שיקים, גם מקום בו היה מוכח כי המערער אכן חווה תקופה שאינה קלה עבורו.

בנוסף, הדעת נותנת כי רבים הם בעלי החשבונות הניצבים בפני מצוקות כלכליות ואחרות, ולא ניתן להורות כי ההחלטה האם לגרוע שיקים ממניין שיקים מסורבים אם לאו, תינתן על בסיס ההיבט האישי בלבד.

באשר למבצע צוק איתן, היה זה המחוקק ומשרד האוצר אשר קבעו את ההיקף הגיאוגרפי של אותם ישובים אשר יוכרו כאלו המצויים בשעת חירום לצורך הוראות חוק זה.

תל אביב אינה נמנית ביניהם.

ככל שתתקבל טענת המערער לפיה יש לראות בכל הארץ כאזור המצוי בשעת חירום לצורך הוראות חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, הרי כי המשמעות הינה שכל אדם אשר ביקש שלא לכבד שיקים במהלך כל תקופת המבצע, יכול היה לעשות כן.

נהיר כי קביעה כאמור הינה בעלת משמעות רוחבית ומורכבת וממילא מקום בו לא קיימת קביעה מסוג זה של המחוקק, אין בית-המשפט יכול לשים עצמו חליף לכך.

באשר לקיומו של נוהג, לא הוכיח המערער כי נוהג כזה אכן התקיים, באופן מובהק.

מדפי החשבון אשר הוצגו לעיוני, לא ניתן היה להסיק כי עומדת למשיב חובה לפרוע שיקים שעה שפירעונם של אלה יביא לחריגה ממסגרת האשראי.

אני ערה לעובדה כי דפי החשבון מלמדים כי המערער חרג מעת לעת, ממסגרת האשראי. איני מתעלמת מכך. עם-זאת, על-מנת לקבוע דבר קיומו של "נוהג", יש צורך בהצגת נתונים רחבים מאלו אשר באו לידי ביטוי מדפי החשבון.

מלפנים משורת הדין, על בסיס אותם מקרים פרטניים אשר נמצא להם תיעוד בדפי חשבון הבנק, מצאתי לראות בשיקים אשר מספרם 1180018, 1180112, 1180147, 1180174 כשיקים אשר ביחס אליהם יכול והיה למערער יסוד להניח כי המשיב יכבד. עם-זאת, וביחס ליתרת השיקים, משסורבו אותם שיקים, ארבעה במספר, על-ידי המשיב, יכול וצריך היה המערער להסיק, לכל הפחות, כי גם אם התקיים נוהג, אין הוא תקף עוד.

יודגש כי גם מקום בו התקיים נוהג זה או אחר בין מוסד בנקאי לבין בעל חשבון, אין בכך כדי לחייב את אותו מוסד להמשיך לקיים את אותו נוהג ללא מגבלת זמן או שיקול-דעת.

גם העובדה כי יכול והמשיב סירב להעמיד למערער מסגרות אשראי זמניות או חד-צדדיות, כפי שעשה בעבר, אינה יכולה לשמש כטעם לגריעת השיקים. לא עומדת למשיב חובה ליתן מסגרות אשראי.

לאחר שנתתי דעתי לכל אלו, והגם שלא הונח בפני מצע ראיתי ממנו ניתן להסיק כי נפל פגם בדרך התנהלות המשיב, אני מוצאת, כאמור לפנים משורת הדין לגרוע את שיקים מספר 1180018, 1180112, 1180147, 1180174.

הודעת הערעור ביחס ליתרת השיקים - נדחית.

בהינתן החלטתי זו מורה על ביטול הצו הארעי אשר ניתן על-ידי ביום 06.01.15.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

הפיקדון שהופקד על-ידי המערער - יושב לידיו באמצעות באת-כוחו."




53. משהוכח, כעולה מהראיות שצורפו בפני בית-משפט, כי אכן התראה נשלחה, גם אם זו לא נתקבלה אצל המבקש, בהנחה שזו לא התקבלה, אינה מהווה עילה להבאת שיק במניין השיקים שסורבו
ב- עש"א (קר') 27332-12-14 {אימן זהראן נ' בנק ערבי ישראלי - סניף אעבלין, תק-של 2015(2), 65248 (26.05.2015)} נפסק בפני כב' השופט דאוד מאזן כדלקמן:

"פסק-דין
בפני ערעור על-פי הוראת סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשנ"א-1981 (להלן: "החוק").

הבקשה:
הבקשה הוגשה כבקשה לצו מניעה זמני, העותרת בפני לבטל הבאת שיקים שהופקדו בחשבון הבנק לאחר סגירת החשבון; לתת צו שימנע את תחילת הגבלת החשבון וכן, להורות לבנק שיפתח חשבון בנק שנסגר כדי לפרוע את ההמחאות שתאריך פירעונן טרם הגיע.

אותה בקשה שימשה גם כסעד זמני וגם כערעור, בהתאם לחוק, בשינוי אחד ויחיד, והיא לא כותרת הבקשה, שעה שהסעד הזמני הוכתר כבקשה בהולה לצו מניעה זמני ואילו כתב הערעור הומר לבקשה לביטול הגבלה (הוסף בכתב יד).

לבקשה לא צורפה הודעת ההגבלה והבקשה בכללותה לא מתייחסת לכל שיק ושיק, אלא הטענות הן טענות כלליות.
אציין ואומר, כמצוות תקנה 14 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין) התשמ"ב- 1981, בית-המשפט לא יתייחס לנימוק ו/או לראיה שלא הוזכרו בבקשה או בכתב התשובה מטעם המשיב ולכן איני מתייחס לכל הטענות שעלו בדיון היום וקיבלו ביטוי בפרוטוקול, שלא בא זכרם, לא בבקשה ולא בתשובה ואף לא הועלתה בקשה מטעם מי מהצדדים, לתקן הן את הבקשה והן את התשובה.

רקע עובדתי:
המבקש ניהל בעת הרלבנטית, חשבון אצל המשיב, בסניף אעבלין 032, ועל-פי טענת המבקש, לאחר שהתחלף מנהל הסניף, השתנה יחס הבנק כלפיו והדבר התבטא בסירובו במתן אשראי למבקש, כפי שנהג לעשות בשנים האחרונות.

באותה עת החל המבקש להקים פרוייקט עסקי, בהשקעה כספית גבוהה מאוד.

בעקבות שני הגורמים (החלפת מנהל הסניף וההשקעה הכספית הגבוהה), נאלץ המבקש לפתוח חשבון בנק בסניף אחר, אצל המשיב, בשפרעם וביקש לסגור את חשבון הבנק אצל המשיב.

המבקש טען, כי בעקבות סגירת החשבון, השיקים שחזרו, חזרו מסיבת סגירת חשבון ולא מהסיבה של אין כיסוי מספיק. עוד הוסיף המבקש וטען, כי לא קיבל כל הודעה על סירוב השיקים ולא התקבלה, כמצוות תקנה 6(ב), כל התראה.

אי-משלוח התראה:
הבנק בתשובתו, טען ששלח התראה.

בהתאם לתקנה 10 (ב) לחוק שיקים ללא כיסוי, קובע כי לא יהוו עילה לערעור או לביטול הבאת שיק במניין השיקים שסורבו - (1) פגם שנפל בהתראה; (2) אי-קבלת התראה ובלבד שהבנק שלח התראה.

הוראת סעיף 10(ב) לחוק שיקים ללא כיסוי, חובתו של הבנק היא משלוח ההתראה ואין חובה שהיא תתקבל אצל המבקש.

משהוכח, כעולה מהראיות שצורפו בפני, כי אכן התראה נשלחה, גם אם זו לא נתקבלה אצל המבקש, בהנחה שזו לא התקבלה, אינה מהוה עילה להבאת שיק במניין השיקים שסורבו.

החוק נמנע מלהורות במפורש, כי במקרה של אי-משלוח התראה על-ידי הבנק, תבוטל ההגבלה. ראו ספרו של יובל אזני שיקים ללא כיסוי, כרך א', 285.

המבקש, מלבד העלאת טענה באופן כללי, של אי-קבלת התראה, להבדיל מאי-משלוח התראה על-ידי הבנק, חייב להביא ראיות ממשיות להוכחת טענתו (ראו ספרו של יובל אזני הנ"ל, 289).

אציין, כעולה מדפי החשבון, על-פי טיעוני הצדדים, אכן היה חיוב במשלוח התראה וזאת ביום 06.01.14.

אוסיף ואומר, כי מי שטוען טענה כזו של כיבוד הוראות החוק והדגשה ביחס למשלוח ההתראה, באותה נשימה, מכוח הכלל של נאה דורש נאה מקיים, היה מקפיד גם הוא לשלוח, בהתאם לדרישת הדין, את הפנייה לבנק, לבטל את הבאת השיקים במניין השיקים שסורבו ואין חולק, כי בקשה מסוג זה לא נשלחה על-ידי המבקש.
על-כן, טענה זו דינה להידחות.

סגירת חשבון בנק:
המבקש, כפי שהצהיר בפני בפרוטוקול, ביקש לסגור את חשבון הבנק.

חשבון בנק סגור, כאשר אין בו יתרת כספים, אין חובה על הבנק לפרוע את השיקים שהוצאו מחשבון זה ואשר תאריך פירעונם לאחר סגירת התיק ובפרט כאשר הסגירה הינה רצונית ועל יסוד בקשתו של המבקש.

החזקת שיק, גם מסיבה של חשבון סגור, מהוה סירוב לכל דבר, סירוב הנופל בגדר הסירובים הגורמים להגבלת החשבון. ראו המר' (ת"א-יפו) 1296-00-97 כהן שירי נ' הבנק הבינלאומי הראשון.

סגירת חשבון ובוודאי סגירה רצונית יזומה מטעם המבקש, אף היא בגדר "נסיבה" נוספת לסירוב שאין נפקא מינה להתקיימותה אם סירב הבנק לפרוע שיק כדין.

בעל החשבון חייב לדאוג ליתרה מספקת לשיק, שמועד פירעונו לאחר המועד בו נסגר החשבון וזאת, על-מנת למנוע מצב בו לקוח ימשוך שיקים ללא כיסוי ולאחר מכן יסגור את החשבון לפני מועד פירעונם (ראו: יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449).

אדגיש, כי לא מוטלת על הבנק חובה לפרוע שיקים לאחר סגירת חשבון (אלא אם קיימת הסכמה אחרת בין הצדדים והסכמה כזו לא נטענה, לא בבקשה ולא בתצהיר) והמבקש לא הניח כל תשתית לקבוע, כי במקרה דנן היתה על הבנק לפרוע את השיקים האמורים.
מכאן, דין הטענה גם מטעם זה, להידחות.

גרימת נזק:
מבלי לקבוע מסמרות ביחס לטענה הכללית אם רשימת העילות שבבסיס חוק שיקים ללא כיסוי, היא רשימה סגורה, הרי בוודאי כי נסיבות המצוינות בבקשה הנוכחית, בדמות גרימת נזק בלתי-הפיך אם לא תבוטל ההגבלה, לא רק שאינה נמנית עם עילות חוק שיקים ללא כיסוי, אלא בנסיבות העניין, לא מבוססת ולא מפורטת ואין כאן נסיבות מיוחדות ו/או יוצאות דופן שמחייבות מסקנה אחרת ועל-כן, גם טענה זו, דינה להידחות.

שינוי יחס הבנק:

מדובר בטענה כללית, לא מבוססת, שלא נתמכה במסמכים, לא נתמכה בטענות פרטניות ביחס להתנהלות חשבון המשיב מאז החלפת זהות המנהל, כנטען על ידו, לא הובאו דוגמאות והטענה ריחפה כעננה, ללא כל ביסוס ואין מקום להתייחס לטענה מסוג זה.

נהפוך הוא, דווקא הודאתו שהוא נמצא בקשיים כלכליים, עקב אותה השקעת ענק, כפי שתיאר אותה בתצהירו, הולידה את היעדר הכיסוי גם לשיקים בסכומים מאוד נמוכים ואין לו להלין, אלא על עצמו.

התוצאה:

מכל האמור לעיל ובהיעדר כל עילה, אני דוחה את הערעור.

אני מחייב את המבקש בהוצאת המשיב בסך 2,000 ש"ח, שישולמו תוך 30 יום מהיום.

צו המניעה הזמני שניתן על-ידי ביום 17.12.14."

54. מעיון בטענות הצדדים מתברר שאין ממש בטענה בכל הנוגע לשיק הראשון, שכן יתרת החוב בחשבון היתה גדולה בהרבה ממסגרת האשראי, ולכן הטענה לעניין השיק הראשון נדחית
ב- עש"א (ת"א) 28575-03-15 {מאיר בלאס נ' הבנק הבינלאומי הראשון - אחד העם 9 תל אביב, תק-של 2015(2), 60281 (21.05.2015)} נפסק בפני כב' השופט רונן אילן כדלקמן:

"פסק-דין
בפני הודעת ערעור על הגבלת חשבון הבנק של המערער לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

1. המערער מנהל אצל המשיב חשבון בנק, חשבון מספר 29508 בסניף אביבים (127) בבנק הבינלאומי הראשון (להלן: "החשבון").

2. ביום 29.03.14 החזיר המשיב בלא פירעון שיק בסך של 50,000 ש"ח שהוצג לפירעון בחשבון בשל היעדר כיסוי מספיק, ובחדשים שלאחר מכן, עד 26.02.15, הוחזרו בלא פירעון בשל היעדר כיסוי מספיק 9 שיקים נוספים. ביום 27.02.15, הודיע המשיב על הגבלת החשבון החל מיום 13.03.15. בעקבות הודעה זו הוגש ערעור זה וביום 12.03.15 ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד לעיכוב תחילתה של ההגבלה עד לבירור הערעור.

3. המערער עותר בערעור זה לגריעת 2 מהשיקים שחוללו כאמור בחשבון מהשיקים הנמנים לצורך הגבלת החשבון.

לטענת המערער, בשל הליכי הוצל"פ שנוהלו נגדו הוטל עיקול על החשבון ביום 14.12.14 ולפיכך הפריש המערער ביום 02.92.15 סך של 9,300 ש"ח כדי שיופקדו בפקדון. יומיים לאחר מכן, ביום 04.02.15 בוטל העיקול אולם המשיב לא העביר לחשבון את הכספים שהיו בפקדון כאמור. ביום 10.02.15 שוב הוטל עיקול על הכספים בחשבון.

ביום 13.02.15 הוצג לפירעון בחשבון שיק בסך של 15,000 ש"ח וסורב בשל היעדר כיסוי (שיק מס' 386057; להלן: "השיק הראשון"). לטענת המערער, הוא בקש להפקיד כספים בחשבון כדי שהשיק הראשון יסורב בגין העיקול ולא בהיעדר כיסוי, ברם הובהר לו על-ידי הבנק שכספים שיופקדו יעוקלו אף הם ולכן לא עשה כן.

ביום 25.02.15 הוצג לפירעון שיק נוסף בסך של 1,100 ש"ח (שיק מס' 386054; להלן: "השיק השני") ואף הוא סורב בהיעדר כיסוי. לטענת המערער, במועד הפקדת השיק השני היתה יתרת החוב בחשבון 14,577.15 ש"ח כאשר מסגרת האשראי היתה בסך של 15,000 ש"ח. לו שוחרר אותו פקדון שהופקד בסך של 9,000 ש"ח כי אז היה כיסוי לשיק, הוא היה מסורב בשל העיקול בלבד ולא בהיעדר כיסוי.

המערער עותר לפיכך לגריעת שני השיקים הללו מרשימת השיקים שסורבו וכך למעשה תבוטל ההגבלה.

4. המשיב הגיש תגובה ובה כפירה בטענות המערער.

ראשית, טוען המשיב שבעת הצגת השיק הראשון ביום 13.02.15 עמדה יתרת החוב בחשבון על 29,827.55 ש"ח, כך שגם אם היה סכום הפקדון מופקד לא היה השיק מכובד בהיעדר כיסוי.

שנית, טוען המשיב שבעת הצגת השיק השני ביום 25.02.15 עמדה יתרת החוב בחשבון על-סך של 20,643.15 ש"ח כך שגם במצב זה לא היה מנוס מסירוב בהיעדר כיסוי.

טוען לפיכך המשיב כי ביחס לכל אחד מהשיקים שסורבו לא ניתן לקבל טענה לפיה היה למערער יסוד סביר להניח שיפרעו, לא ניתן להלין על החלטת המשיב לסרב לכבד את השיקים וממילא שיש לדחות את הערעור.

5. בהודעה מיום 21.05.15 הודיעו הצדדים על הסדר דיוני ביניהם שלפיו מצהיר המערער שאין לו טרוניה וטענה כלפי המשיב; ומאידך מסכימים הצדדים שנסיבות העניין אכן מתיישבות עם טענת המערער שלפיה בעת הצגת השיק השני ביום 25.02.15 סבר שיש בחשבון יתרה מספקת לכיסוי השיק. על יסוד הסדר זה עתרו הצדדים למתן פסק-הדין בלא צורך בדיון.

6. בהתאם לסעיף 10(א)(3) לחוק, ניתן לבטל הבאתו של שיק במניין השיקים שסורבו, אם מסתבר שללקוח היה יסוד סביר להניח "שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם איתו". בהתאם לסעיף 2א בחוק "סירב הבנק לפרוע שיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון, לא ייחשב השיק כמסורב אם הוצג תוך ששים ימים מהיום שבו קיבל הבנק את הודעת העיקול" ובהתאם גם נקבע בסעיף 10(א)(2) בחוק כי ניתן לגרוע שיק מהשיקים שסורבו אם "הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שנים אלה: השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן היה לפרעו במשך שישים הימים האמורים בסעיף 2א".

טענת המערער מתבססת על הוראות אלו. לטענתו, בשל הפיקדון שהפקיד בחשבון והיה על הבנק לשחרר בביטול העיקול הראשון, היה לו יסוד סביר להניח שכאשר יוצגו השיקים נשוא הערעור הם יסורבו בשל העיקול שהוטל ולא בשל היעדר כיסוי.

7. מעיון בטענות הצדדים מתברר שאין ממש בטענה זו בכל הנוגע לשיק הראשון, שכן יתרת החוב בחשבון היתה גדולה בהרבה ממסגרת האשראי, שלכן הטענה לעניין השיק הראשון נדחית.

מאידך, ביחס לשיק השני מתברר שיתרת החוב בעת שהוצג היתה 20,643.15 ש"ח בעוד שבחשבון היה אותו פיקדון בסך של 9,000 ש"ח. כאשר מסגרת האשראי עמדה על 15,000 ש"ח, ניתן לפיכך לקבל את טענת המערער לפיה סבר שהפיקדון יפרע, יתרת החוב בחשבון תוקטן, והשיק יסורב בשל העיקול ולא בהיעדר כיסוי.

לפיכך אני מקבל את טענת המערער ביחס לשיק השני שסורב ביום 25.02.15.

8. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
9. אשר-על-כן אני מקבל את הערעור ומורה על גריעת שיק מספר 386057 מהשקים שנמנים לפי החוק לצורך הגבלת החשבון.

טענות המערער לגבי השיק הראשון שסורב - נדחות.

כפועל יוצא מגריעת השיק השני מבוטלת הגבלת החשבון.

על יסוד ההסדר הדיוני אין צו להוצאות והפקדון שהפקיד המערער בקופת בית-המשפט יוחזר למערער, באמצעות העברתו לב"כ המערער."

55. "הכרזה על שעת חירום" - מבצע "צוק איתן"
ב- עש"א (ב"ש) 47528-02-15 {מארק מרדכי ולסטנהולם בר נ' בנק דיסקונט באר שבע סניף לב העיר 11517, תק-של 2015(2), 42169 (06.05.2015)} נפסק בפני כב' השופטת רחלי טיקטין עדולם כדלקמן:
"פסק-דין
1. בפני ערעור לפי סעיף 10(א) לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), שעניינו הגבלה שהוטלה על חשבון מס' 156896 השייך למערער (להלן: "החשבון"), מר מארק ולסטנהולם (להלן: "המערער") בבנק דיסקונט סניף מס' 517 - לב העיר, באר שבע (להלן: "המשיב"), וזאת בשל 11 שיקים שנמשכו על החשבון ולא כובדו על-ידי המשיב, מחמת א.כ.מ (אין כיסוי מספיק), בתקופה שבין 01.06.14 עד ליום 03.02.2015.

2. המערער מבקש לגרוע את כל השיקים שסורבו בחשבון ובהתאם לבטל את ההגבלה שהוטלה על החשבון.

טענות המערער:
4. המערער הינו אדם בן 42, עוסק בתחום המחשבים כעצמאי. אשתו הגב' לביאה ולסטנהולם בר, עובדת יחד עמו בעסק והיתה במועדים הרלוונטיים אחראית על ענייני הכספים של העסק.

5. המערער ואשתו פתחו עסק למתן שירותי מחשוב ליחידים ולמוסדות לפני כ- 18 חודשים במועצה מקומית עומר. לעסק אין חובות מיוחדים. קודם לכן, לא הוגבל חשבונו של המערער.

6. בין יתר לקוחות העסק נמנים - "המוביל הדרומי צביקה", "מועצת עומר", "קיבוץ אורים", "קיבוץ חצרים" ועוד, כולם לקוחות הממוקמים באזור הדרום.

7. לעסק הוזרמו כספים רבים מהונו של המערער.

8. החשבון נפתח לצורך ניהול כספי העסק והופקדו ונמשכו ממנו כספי העסק בלבד.

9. בכל המועדים הרלוונטיים לערעור החזיק המשיב בפק"מ משועבד בסך כ- 100,000 ש"ח.

אף-על-פי-כן, העמיד המשיב למערער מסגרת אשראי בסך 59,000 ש"ח בלבד.

10. בין המועדים 08.07.14 - 17.09.14 הוכרז מצב מיוחד בעורף בעטיו של מבצע "צוק איתן" (להלן "המבצע").

11. במהלך תקופת המצב המיוחד, הורה המפקח על הבנקים הוראות שונות לבנקים באשר לניהול חשבונות, לרבות הגבלת חשבונות, באופן שיהיה בו כדי להקל עם תושבי הישובים אשר נמצאו במצב חירום והיו נתונים להפגזות.

הנחיות בנק ישראל והוראותיו, אין בכוחן לגרוע מהוראות המחוקק אשר ניתנו בדבר חקיקה ראשי, לפיהן רשאי בית-המשפט לגרוע ממניין השיקים המסורבים, שיק שסורב עקב הרעה בהכנסותיו של מושך השיק, אף אם שיק זה הוצג לפירעון שלא ב"שעת חירום" עצמה אלא לאחריה. כל זאת בלבד שהשתכנע בית-המשפט, כי שעת החירום היא שהביאה להרעה ממשית בעסקי המושך.

12. המערער סבור כי הוראה זו, על-פי לשונה, מקנה לבית-המשפט סמכות מיוחדת לגרוע שיקים ממניין השיקים המסורבים, בדיעבד, אף בלא שתהה בכך קביעה שנפל דופי בהחלטותיו של המשיב. דהיינו, לבית-המשפט הנכבד יכול שתהה סמכות שלא היתה למשיב בשעת הסירוב.

13. המחוקק הוציא את האחריות מידיו של הבנק וקבע כי שיקים אשר סורבו לאחר שעת החירום, רשאי הבנק לחללם ורשאי המושך לערער בגינם ורשאי בית-המשפט הנכבד לגורעם, אף אם לא מצא דופי בהתנהלות המשיב.

14. יש לגרוע את השיקים נשוא הערעור שכן הם סורבו כתוצאה מאפקט הנזק המצטבר של המבצע. כתוצאה מהמצב הביטחוני ששרר בכל האזור, היה עסק סגור בפועל במשך 64 ימים.

15. כתוצאה מהמבצע נעצרו פרוייקטים שהיו מתוכננים להתבצע ולהסתיים על-ידי העסק במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר, ובוצעו רק בחודשים נובמבר, דצמבר וינואר ולפיכך התשלום בגינם התקבל רק בחודשים פברואר מרץ או אף מאוחר יותר. אם התשלום עבור פרוייקטים אלו היה מתבצע במועד, ניתן היה לשלם את השיקים נשוא הערעור.

16. כמו-כן נרכשה סחורה עבור חלק מהפרוייקטים וכך העסק ספג הוצאות אך לא התקבלו הכנסות.

17. על-מנת למנוע סירוב השיקים פעלו המערער ואשתו להזרים הון לעסק בדרך של מכירת נכס למגורים וכן מכירת קרן פנסיה, אולם על-אף האמור סורבו השיקים נשוא הערעור על-ידי המשיב.

18. אין לקבל את טענת המשיב כאילו לא חלה הרעה במחזור הזכותי בחשבון שכן, עובדה זו נובעת רק מכך שהופקדו בחשבון סכומים גדולים, כתוצאה ממכירת הדירה ואין מדובר בסכומים שהתקבלו בגין עבודות שבוצעו על-ידי העסק.

19. המערער ואשתו פעלו גם כדי לפתוח חשבון פרטי נפרד וניתנה הוראה להעביר כספים מהחשבון הפרטי לחשבון העסק במקרה של חריגה, אולם הדבר לא נעשה על-ידי המשיב.

20. לאור העובדה ששני בני הזוג עובדים בעסק, הגבלת החשבון תביא אותם לידי סגירת העסק שהוא מטה לחמם היחידי, עסק אשר הושקעו בו עשרות אלפי שקלים.

21. כתב הערעור נתמך בתצהיר אשתו של המערער מיום 07.02.15 (להלן: "התצהיר הראשון"), בהמשך הוגש תצהיר נוסף מיום 22.03.15 (להלן: "התצהיר השני").

טענות המשיב:

22. המבצע החל ב- 08.07.2014 והסתיים ב- 26.08.2014.

ברשומות הוכרז מצב מיוחד ב- 09.07.2014 אשר פקע ב- 03.09.2014.

23. המערער אינו מגלה עילה על-פי סעיף 10(א)(5) וזאת מכמה סיבות:

23.1. המערער אינו מפרט את העובדות המראות שמתקיימים תנאי הסעיף.

23.2. המערער הסתפק באמירות כלליות, לפיהן הכנסותיו נפגעו עקב המבצע.

23.3. לא פורטו מועדי משיכת כל שיק שסורב, אין נתונים בנוגע להכנסות בעת משיכת כל שיק, לעומת ההכנסות בעת מועד הפירעון של כל שיק.

23.4. המערער לא צרף בדל ראיה להיקף הפעילות העסקית בחשבון קודם למבצע ולאחריו. ועל-סמך מה הוא מבקש לפיכך שבית-המשפט הנכבד יסיק, שחלה הרעה משמעותית בהכנסותיו, בעקבות המבצע.

23.5. היה על המערער להציג במסמכים את ההכנסות שנדחו, עקב מצב החירום ולהראות שהיתרה שנגרעה מהחשבון, עקב מצב זה, היתה מאפשרת את פירעון השיקים שסורבו.
23.6. לא ברור מדוע העסק לא היה פעיל במשך 64 ימים, כטענת המערער, כשמצב החירום, ששרר עקב המבצע חל תקופה קצרה מזו.

23.7. בדיקה שנעשתה, העלתה שלא חלה הרעה במחזור "הזכותי" בחשבון, ואף שחל שיפור ניכר במחזור זה בחודשים 8-9/14.

24. עיון ברשימת השיקים המסורבים, משמיט את הבסיס לבקשה:

24.1. השיק הראשון במניין השיקים המסורבים, הוחזר ב- 01.06.2014. שיק זה קדם למבצע ואינו קשור אליו.

24.2. אחרי אותו שיק הוחזרו שני שיקים נוספים בחודש 10/14. השיק הראשון סורב למעלה מחודש לאחר פקיעת מצב החירום. יש לקבוע כי החזרת השיקים בשלב זה, אינה עקב המבצע.

24.3. שאר השיקים שסורבו מ- 01.12.2014 ועד לחודש 2/2015- שלושה חודשים ומעלה, לאחר פקיעת מצב החירום: אינם קשורים למבצע או לפגיעה בהכנסות העסק בעטיו.

24.4. האפשרות לגרוע שיקים, בשל פגיעה בהכנסות עקב מצב חירום, אינה עומדת לתקופה בלתי-מוגבלת.

24.5. הבנק פעל בהתאם להנחיות אותם מפיץ המפקח על הבנקים.

25. במקרה דנן, החשבון חרג פעמים רבות מהמסגרת שהוקצתה. אין בקיומן של ביטחונות, כדי לחייב את הבנק להעניק אשראי, גם אם סבור המערער כי הנסיבות מצדיקות זאת.

26. בשל החריגות התדירות מהמסגרת, הבנק הקצה לעסק 11 פעמים, מסגרת חד-צדדית, בטווח התאריכים 03.06.14 לבין 03.12.14. זאת כדי להימנע מהחזרת שיקים, כשהנסיבות הצדיקו החזרתם.

27. היו מקרים שבהם כדי להימנע מהחזרה, התחשב הבנק בהפקדות שביצע המערער, לאחר ששיק הוצג לפירעון, למרות שבמועד שבו השיק הוצג לפירעון לא היתה יתרה מספקת בחשבון וניתן היה להחזירו.

28. אין בקיומן של בטחונות כדי לחייב את הבנק להעניק אשראי נוסף למערער.

29. בין המערער לבין מנהל הסניף התקיימו מספר שיחות שבהן הובהר לו שלא תתאפשר חריגה מהמסגרת ושאם ימשיך למשוך שיקים ללא כיסוי, אלה יוחזרו.

30. לכתב התשובה צורף תצהיר סגנית מנהלת סניף המשיב, הגב' נלי וינר.

דיון והכרעה:
לאחר עיון בכתבי הטענות, בחומר הראיות ולאחר שמיעת הצדדים, שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל ולהלן יפורטו נימוקי.


כללי:
31. ביום 26.03.2015 התקיים בפני דיון בערעור בו נכחו- המערער, אשתו, הגב' לביאה ולסטנהולם בר, הגב' נלי וינר, סגנית מנהל הבנק, וכן נכחו באי-כוח הצדדים.

32. במהלך הדיון נדונו טענות הצדדים ובסיומו נעתרתי לבקשת המערער להגיש מסמכים נוספים לצורך הוכחת טענותיו.

33. הצדדים שניהם ויתרו על חקירות המצהירים.

פירוט השיקים נשוא ערעור זה:
34. סה"כ סורבו בחשבון המערער 11 שיקים לפי הפירוט הבא:

34.1. שיק שמספרו 0080000034, ע"ס 8,600 ש"ח, תאריך החזרה ביום 01.06.2014.

34.2. שיק שמספרו 0080000060, ע"ס 4,600 ש"ח, תאריך החזרה ביום 07.10.2014.

34.3. שיק שמספרו 0080000130, ע"ס 8,000 ש"ח, תאריך החזרה ביום 19.10.2014.

34.4. שיק שמספרו 0080000063, ע"ס 27,650 ש"ח, תאריך החזרה ביום 01.12.2014.

34.5. שיק שמספרו 0080000100, ע"ס 7,110 ש"ח, תאריך החזרה ביום 07.12.2014.

34.6. שיק שמספרו 0080000098, ע"ס 15,000 ש"ח, תאריך החזרה ביום 07.12.2014.

34.7. שיק שמספרו 0080000097, ע"ס 28,484 ש"ח, תאריך החזרה ביום 08.12.2014.

34.8. שיק שמספרו 0080000015, ע"ס 4,000 ש"ח, תאריך החזרה ביום 16.12.2014.

34.9. שיק שמספרו 0080000069, ע"ס 34,260 ש"ח, תאריך החזרה ביום 31.12.2014.

34.10. שיק שמספרו 0080000179, ע"ס 4,799 ש"ח, תאריך החזרה ביום 03.02.2015.

34.11. שיק שמספרו 0080000186, ע"ס 700 ש"ח, תאריך החזרה ביום 03.02.2015.

נימוקים והכרעה:
35. אין חולק כי השיקים המפורטים לעיל סורבו בשל היעדר כיסוי מספיק, הואיל והם הוצגו לפירעון כשלא היתה יתרה מספקת בחשבון לפירעונם, בהתאם להסכם מסגרת האשראי, שנכרת בין המערער לבין השיב.

36. סעיף 10(א)(5) לחוק, מקנה לבית-המשפט סמכות לבטל הבאת שיקים במניין השיקים שסורבו.

וכך נקבע שם:

"10. ערעור (א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית-משפט השלום שיבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה:
...
(5) הלקוח הוא תושב של שטח שהוכרזה לגביו שעת חירום כאמור בפסקאות (1) ו- (2) להגדרה "הכרזה על שעת חירום", ובין המועד שבו נמשך השיק ובין המועד שבו הוצג לפירעון חלה הרעה משמעותית בהכנסותיו של הלקוח עקב שעת החירום, ובשל כך סורב השיק..."

וראה סעיף 1, לפרק ההגדרות, שם נקבע כדלקמן:

" "הכרזה על שעת חירום" - כל אחת מאלה:
(1) הכרזה על מצב מיוחד בעורף לפי סעיף 9ג לחוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א-1951;
(2) הכרזה על אירוע אסון המוני לפי סעיף 90ב לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א-1971;
(3) קריאה לשירות מילואים בנסיבות חירום או קריאה לשירות מילואים במצב מיוחד לפי סעיפים 8 או 9 לחוק שירות המילואים, התשס"ח-2008..."

37. ראו דברי ההסבר להצעת החוק: הצעת חוק שיקים ללא כיסוי (תיקון מס' 7) (סמכויות מיוחדות בשעת חירום), התשס"ח-2008 עמ' 241, במסגרתה נחקק סעיף 10(א)(5) הנ"ל:

"סעיף 10 לחוק קובע כי לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור רשאים לבקש מבית-משפט השלום לבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו בהתקיים אחת משלוש עילות המנויות בסעיף. בעילות לא נכללים מצבים שבהם השיק סורב עקב השלכות של שעת חירום... נוכח העובדה שהעורף הישראלי חשוף לא אחת לפעולות איבה ולהתקפות של גורמים עויינים, מוצע להוסיף 10 לחוק שתי עילות מפורשות לעניין נסיבות מעין אלה."

38. בין התאריכים 08.07.14 - 26.08.14 חל מבצע צוק איתן.

39. בין התאריכים 8.07.14 - 03.09.14 הכריז שר הביטחון על מצב מיוחד בעורף, מתוקף סמכותו לפי חוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א-1951. הכרזה זה חלה בין היתר על האזורים בהם היה העסק פעיל וכן על מקום מושבו של בית העסק.

40. בתאריך 05.10.2014 פורסמו תקנות שיקים ללא כיסוי (סייגים לתחולת החוק), התשע"ה-2014, שם נקבע כי אם סורב שיק בין התאריכים 08.07.2014 ועד 21.09.2014 - ייגרע אותו שיק ממניין השיקים לעניין סעיף 2(א) לחוק (להלן: "הודעת ההקלה"), מכאן ניתן להסיק כי שיק שסורב לאחר 21.09.2014 לא עומד בתנאי הסעיף,

אין חולק לפיכך כי המשיב פעל כדין, כאשר סירב לכבד את השיקים נשוא הערעור.

41. מלשון הסעיף עולה כי מעבר למועדים הנקובים בהודעת ההקלה, אין בסמכותו של המשיב לגרוע שיקים נוספים.

42. השאלה שעלי לבחון אם-כן הינה, האם בין המועד שבו נמשכו השיקים שפורטו לעיל ובין המועד שבו הוצגו לפירעון, חלה הרעה משמעותית בהכנסותיו של המערער, עקב שעת החירום ובשל כך סורבו השיקים (מועדי המשיכה צוינו בתצהיר השני).

43. אין חולק כי עסקו של המערער מצוי בישוב עומר, לגביו כאמור הוכרזה שעת חירום עד ליום 03.09.2014. אין חולק כי נתנה הודעת הקלה גם מעבר לתקופה זו- היינו עד ליום 21.09.2014.

44. הוכח בפני גם כי העסק פועל בעיקר בדרום הארץ.

45. מתצהירה של אשת המערער עולה כי אכן התעכבו תשלומים המגיעים לעסק בעקבות מבצע "צוק איתן" אשר גרמו לקשיים בחשבון העסק. בעניין זה ראה סעיפים 17-14 לתצהיר השני אליו צורפו דו"חות של העסק התומכים בטענות המפורטות בתצהיר.

46. כמו-כן מתצהירה של אשת של המערער עולה כי ביצוען של עבודות נדחה בשל מבצע צוק איתן. כן עולה כי בגין חלק מהעבודות כבר נרכש מלאי, דבר שהכביד גם כן על העסק. ראה גם בעניין זה סעיפים 15 - 17 לתצהיר השני. כן ראה הצעות מחיר שהוגשו לתיק בית-המשפט לאחר הדיון שהתקיים בתיק זה.
47. אני מוצאת לנכון לקבל את טענתו של המשיב כי השיק הראשון במניין השיקים המסורבים, שיק שמספרו 0080000034 (ראה סעיף 34.1) הוחזר ב- 01.06.2014, קודם למבצע, ולפיכך אין מקום לגרוע אותו מרשימת השיקים המסורבים.

48. לגבי יתר השיקים אני קובעת כי הוכח בפני כי המערער הינו "תושב" שהוכרז לגביו שעת חירום וכי בין המועד שבו נמשכו השיקים המפורטים לעיל (למעט השיק הנקוב לעיל), ובין המועד שבו הוצגו לפירעון, חלה הרעה משמעותית בהכנסותיו של המערער, עקב שעת החירום, ובשל כך סורבו השיקים. כלומר, על-אף שההכרזה על שעת החירום הסתיימה בתאריך 03.09.2014, היתה לאותה שעת חירום השפעה על העסק גם מעבר לתקופת שעת החירום.

גם המחוקק בעצמו הכיר בכך שלעיתים מצב החירום משפיע על המשק גם לאחר שמסתיימת ההכרזה על שעת החירום. כלומר, שפעילות העסקים לא חוזרת לשגרה מיד עם תום מצב החירום וכי נדרש זמן נוסף עד שהדברים חוזרים למסלולם. עובדה היא שהודעת ההקלה היתה בתוקף עד ליום 21.09.2014 (כלומר מעבר לתקופת המבצע ומעבר לתקופה בה הוכרזה שעת חירום).

49. לכל האמור לעיל אוסיף כי התרשמתי גם כי המערער ואשתו ניסו להזרים הון עצמי לחשבון העסק על-מנת לנסות להבריא את העסק.

סוף דבר:
50. על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור וקובעת כי כל השיקים המפורטים בסעיפים 34.2 - 34.11 לא יבואו במניין השיקים שסורבו בחשבון.
51. בהתאם לכך ההגבלה שהוטלה על חשבון המערער מבוטלת.

52. אין אני מוצאת לנכון ליתן צו להוצאות במקרה דנן כנגד המשיב שכן, כפי שקבעתי לעיל, המשיב פעל כדין במקרה זה."

56. כאשר נוצר "דפוס התנהלות" ביחסים שבין בנק ללקוחו, המאפשר כיבוד שיקים חרף חריגה ממסגרת האשראי, הרי שבעת שהבנק מחליט "לסגור את הברז" ולא לאפשר עוד חריגות כאלה בדרך של הקצאת אשראי נוסף על-מנת לאפשר את כיבוד השיקים, עליו ליתן התרעה מתאימה למערער ולא להעמידו בפני "שוקת שבורה"
ב- עש"א (קר') 17222-11-14 {מחמוד מנאע נ' בנק הפועלים חיפה סניף המפרץ 12791, תק-של 2015(2), 35738 (05.05.2015)} נפסק בפני כב' השופטת פנינה לוקיץ' כדלקמן:

"פסק-דין
בפני ערעור שהוגש בהתאם להוראת סעיף 10לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), וזאת ביחס ל- 10 שיקים (מתוך 19) שסורבו בחשבון המערער מס' 135675 אשר נוהל ומתנהל עד היום אצל המשיב.

כפי שפורט בכתב הערעור, 9 מהשיקים סורבו ביום 31.10.14, שהיה יום שישי, ושיק נוסף סורב ביום 03.11.14.
לטענת המערער השיקים סורבו שלא כדין ו/או מחמת טעות ו/או מחמת שהיה למערער יסוד סביר להניח שהיתה חובה על המשיב לפרוע את השיקים למרות חריגה מהאשראי המאושר בחשבון, וזאת לנוכח העובדה כי בתקופה הסמוכה שקדמה לסירוב השיקים נשוא הבקשה, כיבד המשיב שיקים בחשבון המערער על-אף חריגה מהאשראי המאושר בסכומים גבוהים מאלו שנוצרו ביום 31.10.14, וזאת במועדים 01.09.14, 30.9.14 ו- 08.10.14.

אין מחלוקת בין הצדדים כי מסגרת האשראי המאושרת שהועמדה למערער בחשבון במועדים הרלבנטיים עמדה על-סך 70,000 ש"ח (להלן: "מסגרת האשראי"). אין גם מחלוקת כי במועדים שציין התובע אכן כובדו שיקים על-אף שכיבודם הביא לחריגת החשבון מעבר למסגרת האשראי כדלקמן:

- ביום 01.09.14 כובדו שיקים שהביאו את החשבון, בסוף אותו היום ליתרת חובה של 101,915 ש"ח, יתרה שהוקטנה בעקבות הפקדה (של מזומן ושיקים ממשמרת) לסך של 72,763 ש"ח בסוף יום 02.09.14.

- ביום 30.09.14 כובדו בחשבון שיקים רבים אשר העמידו את יתרת החובה בסוף אותו היום על-סך של 81,834 ש"ח, כאשר למחרת היום כובדו שיקים נוספים, כך שיתרת החובה ביום 01.10.14 עמדה על 78,929 ש"ח ורק ביום 02.10.14 ירדה מתחת למסגרת האשראי.

- בתאריכים 05.10.14, 06.10.14 ו- 12.10.14 כובדו שיקים בודדים (אחד בכל יום) על-אף שיתרת החובה בחשבון עלתה על מסגרת האשראי ונעה בין 79,513 ש"ח (בסוף יום 05.1.0.14) ל- 83,202 ש"ח (בסוף יום 12.10.14).

מכאן עולה, כטענת המערער כי אכן, בתקופה הסמוכה לסירוב השיקים נשוא הבקשה, כיבד המשיב שיקים של המערער על-אף החריגה ממסגרת האשראי וזאת כאשר חריגה זו נעה בין 9,000 ל- 30,000 ש"ח במקרים הקודמים.

לטענת המערער קודם לסירוב השיקים ביום 31.10.14 לא קיבל כל התרעה מהמשיב, ומאחר ומדובר ביום שישי בשבוע בו עובד פקיד תורן בלבד, ככל הנראה הלה לא היה מודע להסכמות הקיימות בין המשיב למערער ולפיכך סורבו השיקים על-אף הסכמות שקיבלו ביטויים במקרים הקודמים.

מתשובת המשיב עולה כי כיבוד השיקים במקרים הקודמים, על-אף החריגה ממסגרת האשראי, נעשתה על-סמך בקשה ספציפית של המערער אשר הוסברה בעיכוב בקבלת כספים לחשבון, ובהתאם לבקשה זו הקצה המשיב אשראי חד-פעמי, קצר מועד (להלן: "האשראי הנוסף"), אשר יאפשר את פרעון השיקים החורגים. לתשובת המשיב צורפו 3 טפסים המעידים על הקצאת האשראי הנוסף ביום 01.09.14, 01.10.14, 08.10.14 וזאת בסכומים הנעים בין 14,000 ש"ח לבין 25,500, בהתאמה לסכומי החריגות שצויינו לעיל.

לטענת המשיב אין במקרים אלו כדי לבסס טענת המערער בדבר קיומו של הסכם בין הצדדים לפיו המשיב יכבד שיקים אף באם הם חורגים ממסגרת האשראי, ובהיעדר פניה של המערער למשיב מבעוד מועד, לא ניתן היה "להסדיר" את כיבוד השיקים, בוודאי שלא ביום שישי כאשר הסניף אינו עובד במתכונת מלאה.

המשיב הוסיף וטען בתגובתו, טענה שהוכחשה על-ידי המערער, כי ביום 31.10.14 שוחח הפקיד התורן עם המערער והודיע לו על החריגה בחשבון ואף התריע בפניו שבאם לא יופקדו כספים לחשבון יאלץ המשיב לסרב את השיקים. לטענת המשיב, המערער השיב לאותו פקיד כי אין ברשותו כספים להפקיד לכיסוי החריגה.

יצויין כי לתגובת המשיב לא צורף תצהיר של הפקיד התורן ולדיון גם לא התיצב פקיד תורן זה (אשר שמו אפילו לא פורט בתגובה).

לאחר שמיעת הצדדים בפני ועיון במלוא המסמכים שהוצגו, אני סבורה כי על-אף טענות המשיב, יש מקום לקבל את הערעור ולגרוע 9 מתוך השיקים המסורבים בחשבון, דהיינו אלו ביניהם שסורבו ביום 31.10.14, מרשימת השיקים המסורבים בחשבון המערער, ואסביר:

כפי שניתן לראות מהשתלשלות העניינים ולאור תשובות נציגי המשיב במהלך הדיון בפני, לא שוכנעתי כי הקצאות האשראי הנוסף בפעמים הקדומות אכן נעשה לבקשת המערער, שכן בטפסים שהציג המשיב אין כל אזכור לבקשה שהוגשה על-ידי המערער ולא הוצג טופס בקשה כזה. יתכן בהחלט שהמערער שוחח עם נציג/ת המשיב וביקש למצוא פתרון לשיקים שנמשכו מהחשבון ללא כיסוי מספיק, ואו אז נעתרה נציגת המשיב לפנייה והקצתה אשראי שיאפשר את משיכת השיקים במקרים הקודמים, מבלי שהוכח כי המערער נדרש להעמיד בטחונות נוספים כלשהם מעבר לאלו הקיימים בחשבונו ממילא.

אני סבורה כי כאשר פעולה כזו נעשית, 3 פעמים ברצף, בתוך תקופה של חודשיים, היא בהחלט יוצרת אצל המערער ציפיה סבירה כי כך ייעשה גם בפעם הבאה שימשכו שיקים בחריגה, ובהחלט יש בכך ליצור אצלו "יסוד סביר להניח" כי חלה על המשיב חובה להמשיך ולהתנהל באותה הצורה גם במקרה הנוסף, שכאמור אירע פחות מחודש מאז המקרה האחרון.

על-אף הוראות ניהול החשבון המורות שהמשיב אינו חייב לכבד הוראת חיוב כשהחשבון חורג ממסגרת האשראי, ועל-אף התניה הקובעת כי כיבוד שיקים תוך חריגה ממסגרת האשראי אינה מהווה הסכמה לכך בעתיד, אני סבורה כי כאשר נוצר "דפוס התנהלות" ביחסים שבין בנק ללקוחו, המאפשר כיבוד שיקים חרף חריגה ממסגרת האשראי, הרי שבעת שהבנק מחליט "לסגור את הברז" ולא לאפשר עוד חריגות כאלה בדרך של הקצאת אשראי נוסף על-מנת לאפשר את כיבוד השיקים, עליו ליתן התרעה מתאימה למערער ולא להעמידו בפני "שוקת שבורה".

אין בכך לומר כי העתרות לבקשה להקצאת אשראי חד-פעמית בכל מקרה יוצרת "יסוד סביר להניח" אצל הלקוח, אולם במקרה שבפני מדובר בהתנהלות שכאמור לא היתה חד-פעמית, והיה בה ליצור אצל הלקוח את אותה ההנחה כי גם בפעם הזו השיקים יכובדו תוך מתן אפשרות לבצע הפקדה מתאימה בימים הסמוכים לאחר מכן (ראה בדומה האמור במאמרו של י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג) 449, 470).

בהיעדר עדות של הפקיד התורן באותו יום שישי אין באפשרותי לקבל את טענת המשיב כי זה אכן יצר קשר עם המערער והודיע לו אודות הכוונה שלא לכבד את השיקים, אולם גם באם הדבר כך, הרי שבמועד זה, ועל בסיס ההנחה הסבירה כאמור לעיל של המערער, לא היה באפשרותו באותו היום לפתור את הבעיה ולמנוע את החריגה בחשבון.

אין בכך לומר כי המערער רשאי להמשיך ולהסתמך על אותה הנחה, אלא רק שבמועד פרעון השיקים, דהיינו יום 31.10.14, הנחתו היתה סבירה לנסיבותיה, והמערער יכול היה להניח, באופן סביר, כי המשיב יפעל באותה הדרך בה פעל בסמוך לפני כן ויכבד את השיקים בדרך של העמדת אשראי חד-פעמי או בכל דרך אחרת.

אלא שאין בכך לסייע למערער ביחס לשיק העשירי במנין, דהיינו זה שסורב ביום 03.11.14, שכן שוכנעתי כי ביום א', ה- 02.11.14, עת הגיע המערער לסניף הבנק, הוסבר לו על-ידי גב' אריאלה, שהתיצבה לדיון בפני, כי אין באפשרות הבנק לכבד שיקים בחריגה ממסגרת האשראי ללא שתוסדר מסגרת אשראי נוספת. במועד זה, ולאחר שכבר סורבו 9 שיקים ביום 31.10.14 כבר אין בסיס לטענת המערער בדבר הנחה סבירה כי הבנק ימשיך ויכבד את השיקים על-אף החריגה ממסגרת האשראי.

במועד זה כבר היה חייב המערער לפעול, בין אם לכיסוי החריגה באמצעות הפקדה, ובין אם לקבלת אשראי נוסף, ומשלא נעשה הדבר, אין מקום לגרוע את השיק שסורב למחרת בחשבון בהיעדר כיסוי מספיק.

משכך, תוצאת ההליך הינה כי אני מורה על גריעה של 9 שיקים מרשימת השיקים המסורבים, שהם השיקים שסורבו ביום 31.10.14 ומספריהם: 10243, 10462, 10513, 10537, 10546, 10549, 10569, 10575, 10602.

אני מורה כי הגבלת החשבון, אשר עוכבה בהחלטה מיום 09.11.14, ככל שהיא עוד חלה נוכח הכרעתי זו, תמנה ממועד הטלת ההגבלה ותקופת העיכוב לא תלקח בחשבון.

לנוכח תוצאת ההליך אין צו להוצאות."

57. מאישור נציג הבנק במועד הדיון עולה כי הבנק עצמו אישר כי התגבש או נוצר נוהג לפיו הבנק נוהג לכבד חיובים גם כאשר הכספים מופקדים לאחר הצגת החיוב לפירעון באופן שנוצרה מעין מסגרת אשראי כפויה
ב- עש"א (עכו) 7039-10-14 {נאדר מנדלאוי נ' בנק מסד בע"מ, תק-של 2015(2), 34873 (04.05.2015)} נפסק בפני כב' השופטת אביגיל זכריה כדלקמן:

"פסק-דין
זהו ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

המערער עותר לגרוע ממניין השיקים שסורבו על-ידי הבנק (להלן: "הבנק") בתקופה שמיום 17.09.13 ועד ליום 16.09.14 את השיק שמספרו 87894 על-סך 1,100 ש"ח ומועד פירעונו 15.09.14 (להלן: "השיק האחרון").

בד-בבד עם הגשת הערעור עתר המערער למתן סעד זמני וביום 07.10.14 ניתן סעד זמני כמבוקש.

תמצית טענות המערער
המערער הגיש בקשתו על בסיס עילת הערעור המנויה בסעיף 10(א)(3) לחוק.

לטענתו, היה לו יסוד סביר להניח שחלה על הבנק החובה לפרוע את השיק הנ"ל מכוח הסכמות ו/או נוהג אשר היו קיימים בינו לבין הבנק. על-פי הנוהג הנטען הבנק נהג לכבד שיקים שנמשכו מחשבונו גם במקרים בהם היתה קיימת חריגה בחשבון הבנק בעוד הוא היה מבצע הפקדה ו/או העברה בנקאית בסכום המקביל באותו יום או לכל היותר יומיים לאחר מועד פירעון השיק. המערער צירף לכתב טענותיו דפי חשבון התומכים לשיטתו בטענתו.

לעניין השיק האחרון טען המערער כי ביצע הפקדה בנקאית בסך השווה לגובה השיק באותו היום ויצר קשר עם נציגי הבנק אשר אישרו לו את כיבוד השיק. בנסיבות אלה ונוכח הנוהג שתואר טוען המערער כי נוצרה אצלו ציפייה מסחרית לגיטימית שהשיק יכובד.

לחלופין טען כי מיום החזרת השיק הראשון ועד סירוב השיק האחרון עברה שנה (פחות יום) ובנסיבות אלה היה מקום לגרוע את השיק מכוח פרשנות מקילה של סעיף 2 לחוק.

נוכח האמור בתשובת הבנק טען המערער בדיון כי דווקא משלוח ההודעה בכתב ביום 31.07.14 מלמדת על קיומו של נוהג קודם העולה בקנה אחד עם הנטען על ידו, שאחרת לא היתה נדרשת הודעה כתובה בה ננקב מועד ספציפי ממנו ואילך לא יפעל הבנק על-פי אותו נוהג.

המערער טען עוד כי המכתב לא הגיע לידיו עובר להצגת השיק האחרון לפירעון ועל-כן לא היה מודע לשינוי הנוהג ואף לא יכול היה להיות מודע אליו נוכח התנהלות הבנק בפועל בתקופה שבין 14.08.14 (המועד בו לכאורה היה אמור הנוהג להתבטל) ועד ליום 16.09.14 (מועד בו סורב השיק האחרון). כך מאחר וגם בתקופה זו המשיך הבנק וכיבד שיקים שהתמורה בגינם הופקדה בסמוך לאחר הצגתם לפירעון ולעניין זה הפנה המערער לתדפיסי חשבון הבנק.

תמצית טענות הבנק
הבנק התנגד לערעור מהטעמים הבאים:

בתשובתו הכתובה טען הבנק כי בינו ובין המערער לא היה קיים כל נוהג בנוגע לכיבודם של שיקים בחשבון בהיעדר יתרה מספקת לכיסוים במועד הצגתם לפירעון. לשיטת הבנק הדוגמאות עליהן הצביע המערער נוגעות לשיקים שהמערער ביצע כנגדם הפקדות במועד ההצגה לפירעון כך שבעת הצגתם היתה בחשבון יתרה מספקת והם כובדו על-ידי הבנק במועדם. לעומת-זאת, הפנה הבנק לכך ששיקים שההפקדות בגינם בוצעו לאחר הצגת השיק הרלבנטי לפירעון סורבו מחמת אי-כיסוי מספיק (אכ"מ).

הבנק טען כי התריע בפני המערער מספר פעמים בעל-פה וכן באמצעות מכתב מיום 31.07.14 על עך שלא יכבד שיקים המוצגים באופן המצריך מתן אשראי נוסף כך שגם אם היה קיים נוהג כאמור - הוא בוטל.

לעניין השיק האחרון נטען כי השיק סורב כדין בנסיבות העניין וכי מניין השיקים שסורבו בחשבונו של המערער נקבע כנדרש על-פי החוק ואין כל מקום לפרשנות מקילה בעניין זה.

עוד הטעים הבנק בתגובתו את סוגיית ההגנה על האינטרס הציבורי העומד בלב העניין והגישה המחמירה שהציב בית-המשפט העליון כנגד מושכי שיקים ללא כיסוי.

במעמד הדיון השני שהתקיים בתיק אישר נציג הבנק כי אכן היה קיים נוהג מהסוג אליו מפנה המערער ואולם נוהג זה שונה עם שליחת המכתב מיום 31.07.14 והבנק פעל על-פי השינוי בחלוף 14 יום מאותו מועד מבלי שנדרש לוודא קבלתו בידי המערער.

הכרעה ודיון
לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, בחינת חומר הראיות ושמיעת טענות הצדדים בדיונים שהתקיימו בפניי, אני קובעת שדין הערעור ביחס לשיק האחרון - להתקבל.

להלן הנימוקים.

המסגרת הנורמטיבית הדרושה לענייננו תחומה בגדרו של סעיף 10(א)(3) לחוק, הקובע בזו הלשון:

"10(א). לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חומר, רשאים לבקש מבית-המשפט השלום שיבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה:
...
(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם איתו;"

בהיעדר טענה לקיומה של יתרה מספקת במעמד הצגת השיק לפירעון הרי שהשאלה העומדת במרכזו של ערעור זה היא האם במישור היחסים שבין הבנק למערער היה למערער יסוד סביר להניח כי מוטלת על הבנק החובה לכבד את השיק האחרון נשוא הערעור מכוח הסכם.

לעניין קיומו של הסכם
אין מחלוקת כי לא נערך בין הצדדים הסכם בכתב לעניין זה.

הסכמה בעל-פה או מכללא - המערער אישר כי לא נקבעה לחשבון מסגרת אשראי וחשבון הבנק הוגדר כחשבון קרדיטורי הגם שהחזיק בפנקסי שיקים. המערער טען לקיומו של נוהג ו/או הסכם מכללא שנוצר מיום פתיחת החשבון לפיו גם אם הכספים כנגד פירעון השיק היו מופקדים זמן קצר לאחר הצגתו לפירעון היה הבנק נוהג לכבד את השיק.

יתרה-מכך: בדיון האחרון שהתקיים בפניי אישר נציג הבנק בהגינותו כי אכן היה נוהג כאמור ואולם הבנק הודיע למערער על שינויו של נוהג זה בעל-פה - נתון שלא הוכח או נתמך בראיות - ובאמצעות המכתב מיום 31.07.14 שנשלח בדואר רגיל ואין כל אסמכתא שהגיע ליעדו.

ברי כי בעצם הודאת הבנק בדבר קיומו של הנוהג עליו הצביע המערער, בוססה מאליה טענת המערער בדבר קיומו. עוד מצאתי טעם בטענת המערער כי ככל שלא היה קיים נוהג כאמור הרי שכלל לא היה צורך לשלוח את המכתב הנטען וליתן אורכה של 14 ימי "הסתגלות" לשינוי האמור, ולכאורה הבנק היה יכול לפעול בהתאם להוראות הדין והחוזה ותו לא.

במאמר מוסגר יצויין בשלב זה כי נציג הבנק ציין בדיון כי משלא הוחזר המכתב מיום 31.07.14 לסניף הבנק הרי שהבנק ראה במכתבו כאילו נמסר ליעדו והחיל את השינוי בנוהג הקיים מהמועד שנקצב לכך באותו מכתב. עוד אישר שלא נעשה ניסיון לברר אל מול הלקוח האם הינו מודע לשינוי שחל.

מאחר ואיש מהצדדים לא הציג את חוזה ההתקשרות שבין הצדדים והתנאים הכלליים שסוכמו בין הבנק והמערער הרי שאין אני נדרשת לסוגיית אופן ההמצאה ואישור קבלת המכתב. מכל מקום ברי כי לא עלה בידי הבנק להציג אסמכתא בדבר קבלת המכתב בידי המערער שהצהיר כי המכתב הנ"ל מעולם לא הגיע לידיו.

תצהיר המערער בעניין זה לא נסתר ולא הופרך.

יתרה-מכך: אפשר שעקרון תום-הלב החולש על כל התקשרות חוזית, ויחסי הנאמנות המיוחדים שבין בנק ללקוחו מייצרים ציפייה מסויימת כי שינוי נוהג מסוג זה על השלכותיו יעשה באופן שניתן יהיה לוודא באמצעים פשוטים יחסית את קבלת ההודעה או עצם משלוחה והכול ככל שאין באמור כדי לסתור את ההתנהלות הבנקאית הסבירה ואולם הדברים נאמרים במקרה זה בבחינת למעלה מן הנדרש.

משכך נשאלת השאלה האם בנסיבות אלה התקיים אצל המערער שבפניי אותו מבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי המגולם בתיבה "יסוד סביר להניח".

כב' השופט יצחק עמית במאמרו "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט כרך מד(ג), 466 מבהיר כי :

"היסוד הסביר אינו של הלקוח הטיפוסי אלא של הלקוח המסויים, שחשבונו הוגבל. מבחינה זו המבחן הוא סובייקטיבי. אולם המילה ״סביר״ מעידה על כך שהמחוקק ביקש להציב מבחן אובייקטיבי, המשולב עם היסוד הסובייקטיבי. סבירות ההנחה - היסוד האובייקטיבי - צריכה להיבחן על רקע היסוד הסובייקטיבי של הלקוח המסויים. יש לבחון אם ללקוח המסויים היה יסוד סביר להניח, כי מוטלת על הבנק חובה לפרוע את השיק. באנלוגיה לאמות המידה שהוחלו על עקרון תום-הלב בדיני החוזים, המבחן הוא אובייקטיבי מרוכך או משולב, על רקע הלקוח המסויים והנסיבות המסויימות, העומדים בפני בית ־ המשפט."

ובהמשך:

"מנגד, גם לציפייה מסחרית לגיטימית ניתן משקל בפסיקה, וגם המחוקק הישראלי נוטה כיום להכיר בצורך להגדיל ההגנה על ציפייה, שלא הגיעה לכלל זכות חוזית. את ההגנה על הציפייה של הלקוח כלפי הבנק ניתן לעגן בחובות האמון המיוחדים שבבסיס יחסי בנק-לקוח ובעקרונות תום-הלב. אל מול הציפייה הלגיטימית של הלקוח על הבנק לפעול בתום־ לב ובדרך, שאינה סותרת את הליכות הבנקאות המקובלות."

מאישור נציג הבנק במועד הדיון עולה כי הבנק עצמו אישר כי התגבש או נוצר נוהג לפיו הבנק נוהג לכבד חיובים גם כאשר הכספים מופקדים לאחר הצגת החיוב לפירעון באופן שנוצרה מעין מסגרת אשראי כפויה, נתון שלשיטת הבנק הצריך משלוח המכתב מיום 31.07.14 לצורך שינוי הנוהג.

חיזוק לקיומו של נוהג כאמור ניתן למצוא בתדפיסי חשבון הבנק לשנים 2014-2013 מהם עולה כי הגם שלא נקבעה בחשבון מסגרת אשראי, הבנק נעתר פעם אחר פעם וכיבד שיקים שהוצגו לפירעון חרף העובדה כי לא היתה בחשבון יתרה מספקת. עוד עלה מעיון בתדפיסים כי המערער הפקיד כסף כנגדם בטווח זמן של עד יומיים לאחר המועד בו הוצג השיק לפירעון באופן שעלה בקנה אחד עם טענתו ועם האמור במכתבו של הבנק מיום 31.07.14.

זאת ועוד: עיון בדפי החשבון בתקופה הרלבנטית מלמד כי גם ביום 13.08.14 אישר הבנק משיכת שיק בסך 400 ש"ח אשר הביאה את החשבון ליתרת חובה בסך 364.36- ש"ח כאשר רק למחרת ביום (14.08.14) הפקיד המערער כספים לכיסויה של יתרת חובה זו.

הדברים הודגמו גם זמן רב יחסית לאחר כניסת ההוראה החדשה לכאורה לתוקף. לדוגמה: ביום 10.09.14 הוצגו לפירעון 4 שיקים בסכומים שונים אשר כובדו על-ידי הבנק למרות שהמערער הפקיד באותו היום רק סכום חלקי עבורם ויתרת החובה בחשבון עמדה על-סך - 668.61 ש"ח. רק למחרת היום (11.09.14) הופקד סכום נוסף אשר הביא את החשבון ליתרת זכות של 31.39 ש"ח.

כך נהג המערער גם לגבי השיק האחרון עליו נסב הערעור, שמועד פירעונו 15.09.14 וזאת בשים לב לכך שרישומי הבנק מצביעים על כך שהפקיד את הסכום הנגדי בחשבון יום לאחר הצגתו (16.09.14).

תימוכין נוסף לטענת המערער ניתן להציג גם מן העבר השני של המתרס במובן זה שהמערער לא עתר לגריעתם של תשעת השיקים האחרים שנכללו בהודעת ההגבלה. ביחס אליהם אישר המערער כי החזרתם נבעה מאי הפקדת כספים כנגדם (גם לא בפרק זמן של כיומיים לאחר הצגתם) והדברים נתמכים גם בתדפיסי הבנק.

בכך מצאתי כי התווסף מימד נוסף של אמינות לטענות המערער שממילא לא נסתרו ולא הופרכו על-ידי הבנק אם באמצעות עדים מטעמו ואם באמצעות אסמכתא אחרת כפי שכבר צויין לעיל.

כפועל יוצא מהאמור לעיל אקבע כי נחה דעתי שבנסיבות המקרה דנן מתקיימים האלמנטים האובייקטיבי והסובייקטיבי של אותו "יסוד סביר להניח" לו טוען המערער ביחס לשיק מיום 15.09.14 ועלה בידי המבקש לעורר לבסס במאזן ההסתברויות תשתית מספקת על-מנת להביא לגריעת שיק זה ממנין השיקים המסורבים.

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי ועל-מנת שלא להרחיב את היריעה שלא לצורך - אין אני נדרשת ליתר טענות המערער.

טרם חתימה
לא נעלמו מעיני האסמכתאות שהוגשו מטעם הצדדים וההלכה בדבר הגישה המחמירה שיש לנקוט בנושא שיקים ללא כיסוי, כאשר הרציונל הטמון בה הינו הצורך בהגנה על אינטרס הציבור בכללותו. ברי כי ככלל ראוי שמערכת היחסים בין הבנקים לציבור בכלל והמערער בפרט תנוהל באופן בו יעמיד הלקוח יתרה מספקת בחשבונו במועד הצגת השיקים לפירעון על-מנת שיהא בכוחו של הבנק המחוייב לאמון כלפי כל לקוחותיו ולהוראות בנק ישראל, לכבדם. למותר לציין כי משלא נעשה כן, נגרמים נזקים גדולים הן במישור הכלכלי - פיננסי והן במישור הערכי-חברתי-מוסרי. (ראה לעניין זה - רע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חב' לבניין ועב' אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.07); רע"א 9162/04 סורוצקין ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.04)).

סוף דבר
אני מקבלת את הערעור וגורעת ממניין השיקים המסורבים בהודעת ההגבלה נשואת הערעור את השיק האחרון שנמנה בה: שיק מספר 87894 מועד פירעון 15.09.14 על-סך 1,100 ש"ח.

יובהר כי אין בהחלטה זו כדי לגרוע מכל החלטת הגבלה אחרת אם ניתנה בפרק הזמן שחלף ממועד פתיחת ההליך ועד היום וממילא אין באמור כדי להכשיר משיכת שיקים מהחשבון מבלי שתימצא בו יתרה מספקת עובר להצגתם וזאת בשים לב לכך שאין, ולא יכולה להיות עוד, מחלוקת בין הצדדים כי הנוהג שהיה קיים בין הצדדים בעבר - בטל.

בנסיבות העניין וחרף התוצאה - לא יהיה צו להוצאות.

המזכירות תשיב למערער באמצעות ב"כ את הפיקדון שהופקד על ידו בכפוף להוראות כל דין."









58. משהוגשו ראיות לפיהן הצגת השיק נבעה מטעות של המל"ל, ולא ממחדל של המערערת, יש מקום לקבל את הערעור ולגרוע את השיק מהשיקים שסורבו
ב- עש"א (ת"א) 18223-01-15 {מערות יזמות בע"מ נ' בנק דיסקונט חולון סניף נאות שושנים 11103}, תק-של 2015(2), 25947 (29.04.2015)} נפסק בפני כב' השופט רונן אילן כדקלמן:

"פסק-דין
בפני הודעת ערעור על הגבלת חשבון הבנק של המערערת לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

1. המערערת הינה חברה פרטית העוסקת באספקת חמרי גלם לתעשיית המזון. לפעילותה העסקית הסתייעה המערערת בחשבון בנק המנוהל אצל המשיב, חשבון מספר 116765846, בסניף נאות שושנים (103) בחולון (להלן: "החשבון").

2. ביום 23.04.14 החזיר המשיב בלא פירעון שיק בסך של 10,000 ש"ח שהוצג לפירעון בחשבון המערערת בשל היעדר כיסוי מספיק, ובחדשים שלאחר מכן, עד 05.12.14, הוחזרו בלא פירעון בשל היעדר כיסוי מספיק 9 שיקים נוספים. ביום 25.12.14 הודיע המשיב על הגבלת החשבון. בהודעה של בנק ישראל מיום 07.12.14 נקבע שנוכח הגבלה קודמת בחשבון הרי שההגבלה הנוכחית הינה הגבלה בנסיבות מחמירות.

ביום 11.01.15 הוגש ערעור זה וביום 12.01.15 ניתן צו מניעה זמני לעיכוב תחילת ההגבלה עד לבירור הערעור.
3. המערערת עותרת בערעור זה לגריעת שיק אחד מהשיקים שחוללו כאמור מהשיקים הנמנים לצורך הגבלת החשבון. השיק נשוא הערעור הינו השיק העשירי בהודעת ההגבלה, שיק בסך של 17,185 ש"ח (להלן: "השיק") לפקודת המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") אשר סורב ביום 05.12.14.

לטענת המערערת, השיק נמסר למל"ל כחלק מסדרת שיקים שנמסרו ביום 27.10.14 במסגרת הסדר לפירעון חוב של המערערת למל"ל. בהמשך, ביום 23.11.14, נעשה בין המערערת למל"ל הסדר חדש ובמסגרתו גם הוסכם על פריסה שונה של תשלום החוב, הסכמה שמשמעותה גם השבת השיק למערערת בלא שיוצג לפירעון. דא עקא, שככל הנראה בשגגה ובניגוד להסכם השני, לא הושב השיק למערערת והוצג לפירעון בלא שתהיה ערוכה לכך ולכן גם בלא שתיערך שיהיה לו כיסוי מתאים.

טוענת לפיכך המערערת כי בנסיבות אלו יש לגרוע את השיק מרשימת השיקים שסורבו לצורך הגבלת החשבון.

4. המשיב לא הגיש כל תגובה לערעור ולפי הצהרת ב"כ המערערת בדיון שהתקיים ביום 03.03.15 - הומצא הערעור למשיב וכך גם ההחלטה על צו המניעה הזמני.

בהתאם לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981, שומה היה על המשיב להגיש תגובה לבקשה ובהיעדר תגובה לא רשאי המשיב להתנגד לבקשה. יחד-עם-זאת, הגבלת חשבון בשל משיכת שיקים ללא כיסוי מבטאת אינטרס ציבורי, הרצון להגן על הציבור, שלכן אין באי-הגשת התגובה מצד המשיב לבדה כדי להספיק לקבלת הערעור מטעם זה בלבד.

5. מעיון בטענות המערערת ובראיות שצורפו לערעור, מתברר שבין המערערת למל"ל אכן נכרת הסדר במסגרתו נמשך השיק, ונכרת הסכם שני שלפיו גם צריך היה להשיב את השיק. כך גם מצויין במכתב המל"ל מיום 09.12.14 המצורף לערעור. על פניו איפוא, הוצגו ראיות המבססות את טענת המערערת לפיה הצגת השיק לפירעון נבעה מטעות של המל"ל אותה לא צפתה כלל.

6. בהתאם להוראות סעיף 10(א)(3) לחוק מוסמך בית-המשפט לגרוע שיק מרשימת השיקים שסורבו אם נמצא שהיה ללקוח יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק. מאחר ואין זה הוגן, אין זה צודק, ואין זה משקף את האינטרס הציבורי להטיל על הלקוח את האחריות למצב בו הצגת שיק נובעת מטעות של צד ג', יש לפרש בהרחבה את ההוראה האמורה, כך שתחול גם על מצב שכזה (יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 467).

בהתאם, משהוגו ראיות לפיהן הצגת השיק נבעה מטעות של המל"ל, ולא ממחדל של המערערת, יש מקום לקבל את הערעור ולגרוע את השיק מהשיקים שסורבו. מובן שאין בכך כדי להטיל דופי בהתנהלות המשיב ואף אין טענה לכך. גריעת השיק נובעת מהתנהלות המערערת מול המל"ל ולא בשל מערכת יחסיה עם המשיב.

7. לפי האמור בהודעת הערעור המערערת הינה חברה פעילה אשר מעסיקה עובדים ונאבקת כדי להוסיף ולפעול. נחה דעתי איפוא שמן הראוי לאפשר לה לעשות כן ולא להגביל את החשבון, על כל המשמעויות הכרוכות בכך.

8. אשר-על-כן אני מקבל את הערעור ומורה על גריעת השיק ממניין השיקים לצורך הגבלת החשבון. כפועל יוצא מכך, וככל שלא סורבו שיקים נוספים, כמובן, הרי שבכך גם תבוטל ההגבלה.

אין צו להוצאות והפיקדון שהפקידה המערערת בקופת בית-המשפט יוחזר למערערת באמצעות העברתו לב"כ המערערת."

59. בהתאם להוראה 325 של המפקח על הבנקים, מחוייב תאגיד בנקאי שלא לאפשר חריגה ממסגרת האשראי שאושרה, ברם לפי סעיף 8 בהוראה זו רשאי תאגיד בנקאי שלא ליישם את ההוראה בחריגות בסכומים שלא יעלו על 1,000 ש"ח, ובהתאם לתיקון מיום 25.11.14 - 2,000 ש"ח
ב- עש"א (ת"א) 8999-02-15 {דוד קוגן נ' בנק הפועלים רמת גן סניף הלפיד 12676, תק-של 2015(1), 122262 (30.03.2015)} נקבע בפני כב' השופט רונן אילן כדלקמן:

"פסק-דין
בפני הודעת ערעור על הגבלת חשבון הבנק של המערערים לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

1. המערערים הינם בני זוג. המערער 1 (להלן: "המערער") הינו בעל עסק לשירותי מנעולנות והמערערת 2 עוסקת במתן שירותי יחסי ציבור ותקשורת. לפעילותו העסקית מסתייע המערער בחשבון בנק על-שם שני המערערים ואשר מנוהל אצל המשיב, חשבון מספר 142206, בסניף הלפיד (676) ברמת גן (להלן: "החשבון"). החשבון נפתח ביום 22.8.13 ובמועדים הרלוונטיים לערעור זה הועמדה בחשבון מסגרת אשראי של 20,000 ש"ח.

2. ביום 02.05.14 החזיר המשיב בלא פירעון שיק בסך של 639 ש"ח שהוצג לפירעון בחשבון בשל היעדר כיסוי מספיק, ובחדשים שלאחר מכן, עד 18.01.15, הוחזרו בלא פירעון בשל היעדר כיסוי מספיק 9 שיקים נוספים. ביום 20.01.15, הודיע המשיב על הגבלת החשבון החל מיום 05.02.15. בעקבות הודעה זו הוגש ערעור זה וביום 04.02.15 ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד לעיכוב תחילתה של ההגבלה עד לבירור הערעור.

3. המערערים עותרים בערעור זה לגריעת כל השיקים שחוללו כאמור בחשבון מהשיקים הנמנים לצורך הגבלת החשבון.

לטענת המערערים, במהלך פעילותם בחשבון, לעיתים מזומנות היתה בחשבון חריגה אל מעבר למסגרת האשראי הרשמית המאושרת של 20,000 ש"ח, לעיתים גם בהקצאת מסגרת אשראי זמנית נוספת, כאשר במצב שכזה היה המערער דואג להפקדת כספים לביטול החריגה בתוך מספר ימים לאחר מכן והמשיב היה מכבד שיקים שהוצגו בחשבון למרות החריגה. במאי 2014, התכחש לפתע המשיב לנוהג מוסכם זה והחל לסרב לכבד שיקים שהוצגו בחשבון.

גם לאחר התכחשות זו, טוענים המערערים, המשיך המשיב לאפשר כיבוד שיקים בחריגה זמנית ממסגרת האשראי כאשר המערערים מונים 5 מקרים בהם אושרה חריגה שכזו עד 15.01.15.

על יסוד התנהלות זו טוענים המערערים להתקיימות נוהג שעל בסיסו גם היה להם יסוד סביר להניח שכל 10 השיקים שסורבו יפרעו בעת שנמשכו, ולפיכך יש לבטל את מניין שיקים אלו במניין השיקים שסורבו לצורך הגבלת החשבון.

עוד טוענים המערערים כי 6 מהשיקים שסורבו נמשכו על סכומים קטנים מאוד, אף פחות מ- 1,000 ש"ח, ולגבי אלו וודאי שהיתה להם ציפיה שיכובדו, שכן ההוראות המסדירות ניהול מסגרות אשראי מתירות חריגות בסכומים זעומים שכאלו.

4. המשיב הגיש תגובה ובה כפירה בטענות המערערים.

ראשית, טוען המשיב שיש לדחות את הערעור על הסף שכן המערערים לא צירפו לערעור העתק מפנייה בכתב שהועברה למשיב.

שנית, טוען המשיב שמסגרת האשראי שהועמדה למערערים עמדה על 20,000 ש"ח ותו לא. לעיתים אושרה למערערים מסגרת אשראי זמנית מעבר למסגרת המאושרת, וזאת על-פי בקשה מיוחדת של המערערים. דווקא נוהל זה מצביע על כך שלא ניתן למערערים היתר גורף לחריגה מהמסגרת המאושרת בחשבון וודאי שלא היתה על המשיב חובה לאפשר בכל עת חריגה שכזו.

ביחס לניסיון המערערים להיתלות בכך שסורבו שיקים בסכום נמוך, טוען המשיב כי ההוראה המתירה חריגה קטנה ממסגרת האשראי מתייחסת להיקף החריגה ולא לסכום השיק המסורב ובכל מקרה מותירה לבנק שיקול-דעת אם להתיר חריגה.

טוען לפיכך המשיב כי ביחס לכל אחד מהשיקים שסורבו לא ניתן לקבל טענה לפיה היה למערערים יסוד סביר להניח שיפרעו, לא ניתן להלין על החלטת המשיב לסרב לכבד את השיקים וממילא שיש לדחות את הערעור.

5. במהלך הדיון אשר התקיים בפני, חזרו הצדדים על טענותיהם.

6. כאמור, מעלה המשיב טענה מקדמית לפיה יש לדחות את הערעור בשל אי-צירוף העתק פנייתם למשיב.

עובדתית, אכן להודעת הערעור לא צורף כל העתק מפניה למשיב ואף לא נטען שנעשתה פנייה שכזו. ועל-אף זאת, אינני מוצא הצדקה לדחיית הערעור רק מטעם זה ודומני שיש טעם לפגם בעצם ניסיון המשיב להיתלות במחדל דיוני שכזה לדחיית הערעור.

לפי תקנה 4(3) בתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981, יש לצרף לערעור העתק מפניית המערערים למשיב ואת תשובת המשיב. עם-זאת, לא נקבע בתקנות כי עצם הפנייה או צירוף הפנייה מהווים תנאי הכרחי מוקדם להגשת הערעור. ולא בכדי לא נקבע כך. נראה שתכלית ההוראה המפנה את המערער לפנייה מוקדמת לבנק הינה מתן הזדמנות לבירור מקדים שמא נפלה טעות בהתנהלות הבנק, טעות שניתן לתקן ובכך לחסוך משאבים (יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד 449(ג), 462). מקום בו מאשר הבנק שנפלה טעות אך בהיעדר פניה מקדימה נעשה הדבר רק במסגרת בירור הערעור, עלול מחדל אי-הפניה המוקדמת לבוא לכדי ביטוי בפסיקת ההוצאות. אך מקום בו ממילא עומד הבנק על עמדתו שאין בסיס לטענות המערער, כפי שנטען בערעור זה, כלל לא ברור מה טעם היה בפניה מוקדמת לבנק. וודאי שאין לראות במחדל שכזה יותר ממחדל פרוצדוראלי שאיננו מצדיק סנקציה גורפת של מחיקת הערעור.

לפיכך, אין בסיס לטענה המקדמית של המשיב והטענה - נדחית.

7. לגופם-של-דברים, ערעור זה מתבסס על הוראת סעיף 10(א)(3) לחוק, שלפיו ניתן לבטל הבאתו של שיק במניין השיקים שסורבו, אם מסתבר שללקוח היה יסוד סביר להניח "שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם איתו".

לפי גרסת המערערים, במהלך חודשים ארוכים ופעמים רבות אפשר המשיב חריגה ממסגרת האשראי בחשבון וכבד שיקים שהוצגו גם בחריגה ממסגרת האשראי. התנהלות זו יצרה הסכם חדש, "הסכם מכללא" לפי גרסת המערערים, שלפיו עמדה להם אפשרות לחרוג מהמסגרת והקימה להם את אותו "יסוד סביר" להניח שגם השיקים נשוא הערעור יכובדו.

8. טענה זו מציבה בפני המערערים משוכה שאיננה נמוכה כלל.

ככלל, הסכמת בנק להעמדת מסגרת אשראי זמנית במקרים ספציפיים, ואף הסכמה לכיבוד שיקים בחריגה מהמסגרת שאושרה בלא העמדת מסגרת אשראי זמנית, איננה יכולה ליצור מחוייבות בלתי-מוגבלת של הבנק להמשיך ולהתיר חריגה שכזו. הסכמתו של בנק לסטייה ממסגרת האשראי המאושרת איננה מלמדת על חובתו להוסיף ולעשות כן בעתיד ולתמיד.

מהטענות שהעלו הצדדים התברר שבתוך זמן קצר מפתיחת החשבון, בחלוף כ- 5 חדשים בלבד, כבר נזקקו המערערים לאשראי חריג וכבר ביום 03.01.14 נעתר המשיב לבקשתם להעמדת אשראי חריג זמני ל- 3 ימים. כך נעשה שוב ושוב בהעמדת מסגרות זמניות עד שביום 02.05.14 סורב השיק הראשון.

דווקא התנהלות זו של בקשה והסכמה למסגרות אשראי זמניות, מלמדות על כך שלא היתה הסכמה גורפת של המשיב לחריגה ממסגרת האשראי המאושר בכל עת שרק יזדקקו לכך המערערים. לו היתה הסכמה שכזו הרי לא היו המערערים נזקקים לבקש אשראי חריג זמני. לו היתה הסכמה שכזו ניתן היה לצפות למחאה ברורה של המערערים מיד לאחר שסורב השיק הראשון וכזו כלל לא נטען שהיתה.

לפיכך, אין אפשרות לקבל את הטענה לפיה נוצר "הסכם מכללא" שלפיו חייב היה המשיב לכבד את השיקים שסורבו וממילא שבכך אין טעם לגריעת שיק כלשהו מהשיקים שסורבו.

9. יחד-עם-זאת, גם בהיעדר חובה שכזו על הבנק לכבד שיקים בחריגה ממסגרת האשראי, אפשר וללקוח תקום ציפיה לגיטימית שכך ייעשה, וציפייה שכזו, ככל שתוכח, עשויה להעמיד ללקוח את אותו יסוד סביר שהשיק יפרע (יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 471).

למעשה - זו טענת המערערים. לגרסתם, אפילו לא חייב היה המשיב לכבד את השיקים היתה להם ציפיה לגיטימית שכך ייעשה בנסיבות העניין.

מבחינת אופן התנהלות המערערים והמשיב בחשבון מתברר שעד לסירוב השיק הראשון ביום 2.5.14 אפשר המשיב מספר פעמים חריגה ממסגרת האשראי המאושרת, לעיתים גם חריגה של כמה אלפי שקלים, ותוך מתן אישור לאשראי חריג.

לאחר שסורב השיק הראשון ביום 02.05.14, לא אישר עוד המשיב אשראי זמני חריג, ואף לא אישר חריגה דומה של אלפי שקלים ממסגרת האשראי, אך כן אישר חריגות קטנות ממסגרת האשראי.

כך למשל, ביום 27.05.14 אישר המשיב פירעון שיקים שהביאו את החוב בחשבון לחריגה של כ- 3,300 ש"ח; ביום 16.11.14 אישר המשיב פירעון שיקים שהביאו את החוב בחשבון לחריגה של כ- 1,200 ש"ח; ביום 10.12.14 אישר המשיב פירעון שיקים שהביאו את החוב בחשבון לחריגה של כ- 800 ש"ח; וביום 15.01.15 אישר המשיב פירעון שיקים שהביאו את החוב בחשבון לחריגה של כ- 1,300 ש"ח.

בהתאם להוראה 325 של המפקח על הבנקים "ניהול מסגרות אשראי בחשבונות עובר ושב", מחוייב תאגיד בנקאי שלא לאפשר חריגה ממסגרת האשראי שאושרה, ברם לפי סעיף 8 בהוראה זו רשאי תאגיד בנקאי שלא ליישם את ההוראה בחריגות בסכומים שלא יעלו על 1,000 ש"ח, ובהתאם לתיקון מיום 25.11.14 - 2,000 ש"ח.

המערערים טוענים שלפחות חלק מהשיקים שסורבו היו בסכומים קטנים מאד כך שבצירוף הסכמת המשיב לחריגות קטנות מהמסגרת המאושרת וההוראה המתירה זאת כאמור - היתה להם ציפיה שלפחות שיקים אלו יכובדו.

10. בחינת השיקים שסורבו מעלה שבעת שהוצגו רובם היתה בחשבון חריגה גדולה (למשל למעלה מ- 6,000 ש"ח בעת שסורב השיק הראשון ביום 02.05.14; ולמעלה מ- 5,000 ש"ח בעת שסורב השיק החמישי ביום 10.10.14). עוד מתברר שחלק מהשיקים שסורבו היו בסכומים גדולים (למשל השיק השלישי שסורב ביום 06.06.14 בסך 23,600 ש"ח; והשיק הששי שסורב ביום 31.10.14 בסך של 9,440 ש"ח). לגבי שיקים שהוצגו בסכומים גדולים או שכיבודם היה מביא לחריגה גדולה ממסגרת האשראי המאושרת - לא ניתן לקבל טענה לפיה היתה למערערים ציפייה לגיטימית שיכובדו וממילא שאף לא "יסוד סביר" להניח שיפרעו.

11. מאידך, ביום 15.12.14 סורבו בחשבון 3 שיקים: שיק בסך 1,454 ש"ח; שיק בסך 239 ש"ח; ושיק בסך 291 ש"ח.

מדפי החשבון עולה שביום 11.12.14 היתה יתרת החוב בחשבון 19,964 ש"ח. כיבוד 3 השיקים שהוצגו ביום 15.12.14 הביא את יתרת החוב בחשבון לסך של 21,948 ש"ח. מאידך, לו הסתפק המשיב בסירוב השיק בסך של 1,454 ש"ח וכיבוד 2 השיקים הנותרים, היתה יתרת החוב בחשבון 20,494 ש"ח. חריגה של 494 ש"ח בלבד. לו כובד אחד מהשיקים בלבד, הקטן שבהם בסך של 239 ש"ח, היתה יתרת החוב בחשבון 20,203 ש"ח בלבד.

כאשר בוחנים את מכלול הנסיבות - מתן אפשרות לחריגה מהמסגרת שאושרה לאורך זמן וחריגה זעירה שכזו - ניתן לקבל את טענת המערערים לפיה היתה להם ציפייה לגיטימית ששני השיקים הללו יכובדו. לפיכך, אני מקבל את טענת המערערים ביחס לשיקים בסך של 239 ש"ח ו- 291 ש"ח שסורבו ביום 15.12.14.

12. כך גם ביחס לשיק העשירי שסורב ביום 18.01.15, שיק בסך של 290 ש"ח.

יתרת החוב בחשבון ביום 16.01.15 היתה 20,444 ש"ח וכיבוד שיק זה היה מביא את יתרת החוב לסך של 20,734 ש"ח. אותם טעמים שהצדיקו גריעתם של השיקים מיום 15.12.14 מצדיקים את גריעתו של שיק זה. מדובר בשיק בסכום נמוך, יחסית, אשר כיבודו הביא לחריגה קטנה, שוב - יחסית, ממסגרת האשראי המאושרת.

ודוק, אין משמעות קביעה זו שתאגיד בנקאי מחוייב בפירעון שיקים המביאים לחריגה ממסגרת האשראי אם החריגה קטנה או אם השיקים בסכום נמוך. לא בכלל ולא המשיב בפרט. משמעות קביעה זו הינה שבנסיבות אלו ניתן לקבל את טענת המערערים לציפייה לגיטימית שהיתה להם שהשיקים יפרעו. מאידך, דווקא כאשר המשיב מודע לכך שסירוב שיק בסכום כה קטן יביא את המערערים להגבלת החשבון לפי החוק, ניתן היה לצפות שלפחות ישקול את משמעות הסירוב ולפחות יסביר בתגובתו אם עשה כן, אלא שהמשיב לא טרח להתייחס לכך בתגובתו.

לפיכך אני מקבל את טענות המערערים גם ביחס לשיק בסך של 290 ש"ח שסורב ביום 18.01.15.

13. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

14. אשר-על-כן אני מקבל את הערעור ומורה על גריעת 3 מהשיקים שסורבו מהשיקים שנמנים לפי החוק לצורך הגבלת החשבון כדלהלן:

שיק מספר 10160 בסך של 239 ש"ח

שיק מספר 10161 בסך של 291 ש"ח
שיק מספר 10165 בסך של 290 ש"ח

יתר טענות המערערים לגבי השיקים הנוספים שסורבו - נדחות.

כפועל יוצא מגריעת שלושת השיקים מבוטלת הגבלת החשבון.

המשיב יישא בהוצאות המערערים בגין הגשת ערעור זה בסך של 3,500 ש"ח.

הפיקדון שהפקידו המערערים בקופת בית-המשפט יוחזר למערערים באמצעות העברתו לב"כ המערערים."














60. גם אם התנהלו אצל המשיב מספר חשבונות של המערערים - עדיין היה עליהם לדאוג כי בכל חשבון וחשבון בנפרד יהיה כיסוי מלא לשיקים שהוצגו לפירעון, ואם לא נהגו כן - אין להם להלין אלא על עצמם
ב- עש"א (יר') 46569-04-14 {יחזקאל השלי-לוי נ' בנק מזרחי טפחות, תק-של 2015(1), 119330 (29.03.2015)} נפסק בפני כב' השופטת אנה שניידר כדלקמן:

"פסק-דין
הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים
1. לפנינו הליך לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ''א-1981 (להלן: "החוק").

2. למערערים אב ובנו, שעיסוקם בעבודות בניה ושיפוצים, חשבונות אצל המשיב, שהם, לטענתם, שלובים זה בזה תוך שהמשיב העביר כספים מחשבון לחשבון כדבר שבשגרה.

כתבי הטענות מנוסחים, משום מה, בגוף יחיד - ככל הנראה מתוך כוונה להתייחס למערער 1 בלבד, אביו של המערער 2 כבעלים העיקרי בחשבון (להלן: "יחזקאל").

3. ליחזקאל הוצאה ביום 04.02.2014 הודעה על הגבלה בנסיבות מחמירות, על-פי סעיף 3 לחוק, לתקופה החל ביום 20.02.2014 ועד ליום 05.02.2016 (להלן: "הודעת ההגבלה").

4. ביום 29.04.2014 הגיש ב''כ המערערים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לפי סעיף 10 לחוק, ובמקביל - הוגש הערעור עצמו (להלן: "ההליך העיקרי").

הבקשה להארכת מועד הוגשה הואיל ועל-פי תקנה 5 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ''ב-1981 (להלן: "התקנות") יש להגיש את הערעור תוך 20 ימים מיום ההמצאה של הודעת ההגבלה, דהיינו במקרה דנן - היה על המערערים להגיש את הערעור במהלך חודש פברואר 2014, דבר שלא נעשה על ידם.

5. על-אף שבבקשה להארכת מועד לא היתה הנמקה ממשית לסיבות לאי הגשת הערעור במועד, ולא היתה למעשה הצדקה לקבל את הבקשה - הרי לאור התוצאות הקשות של ההגבלה על-פי החוק, ניתנה ביום 23.05.2014 החלטה, לפנים משורת הדין, לפיה הבקשה התקבלה וניתן צו עיכוב ההליכים עד להכרעה בהליך העיקרי.
6. ביום 02.11.2014 הגישו המערערים בקשה לתיקון כתב הערעור, ובה ביקשו כי כתב הערעור יתייחס לגריעת כל השיקים אשר סורבו בחשבונותיהם, ולא רק השיקים שבערעור המקורי, וזאת למרות שבחוק ובתקנות על-פיו לא קיימת אפשרות פרוצדוראלית שכזו, אשר גם נוגדת את אופיו ותכליתו של החוק.

הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 04.02.2015, ונותרנו אם-כן עם הערעור המקורי.

7. ביום 03.12.2014 הגיש המשיב בקשה לחיוב המערערים בהפקדת ערובה כתנאי לקיום הדיון בהליך העיקרי, וזאת נוכח טענות המערערים עצמם בדבר מצבם הכלכלי הקשה, ונוכח טענתו של המשיב כי סיכויי הערעור הינם נמוכים וקיים חשש כי במידה והמערערים יחוייבו בהוצאות - לא יהיה למשיב מהיכן לגבותן.

הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 04.02.15.

8. ביום 31.01.15 הגישו המערערים בקשה לביטול צו עיכוב ההליכים ביחס למבקש 2 (להלן: "אבי").

טענות המערערים
9. בכתב הערעור המקורי טוענים המערערים כי כל שלושת חשבונות הבנק התנהלו במקביל, שלובים זה בזה, תוך שהמשיב העביר כספים מחשבון לחשבון, כדבר שבשגרה, כאשר חשבון אחד מהווה גיבוי ובטוחה לחשבון האחר.

לטענתם, הלכה למעשה, המשיב הוא אשר שכנע אותם לנהל את חשבונות הבנק באופן משולב , כדי שיוכל להעביר יתרות זכות מחשבון אחד לשני באופן חופשי ולכסות יתרות חובה בחשבון אחר, למרות ששני החשבונות היו חשבונות עסקיים וחשבון אחד (541258), היה חשבון פרטי.

המערערים טוענים כי המשיב ניצל לרעה ובחוסר תום-לב את תמימותם והאימון העיוור שנתנו בו.

10. המערערים טוענים כי בדרך פעולתו הישלה אותם המשיב כי יוכלו על-ידי כך להגדיל את מסגרת האשראי, והובטח להם כי במסגרת שעבודי הזכויות החוזיות והכספים שהוחזקו כבטוחה בידי המשיב מחד גיסא, ובהסתמך על הכספים שאמורים להתקבל ממזמיני העבודות - יכבד המשיב את ההמחאות שנמסרו לצד ג', כל עוד סכומן הכולל לא יעלה על כלל הבטוחות שבידי המשיב.

לטענת המערערים, למרות זאת ולמרות הבטחות המשיב ולאחר שכל זכויותיהם החוזיות הומחו למשיב - חדל המשיב, באופן מפתיע וללא כל סיבה עניינית, ליתן גיבוי לחשבונות ולכבד את ההמחאות.

11. המערערים טוענים כי יחזקאל קיבל הסבר מנציגי המשיב והתחייבות חד-משמעית כי כנגד שעבוד כל הזכויות לא תהיה לו כל בעיה לקבל מסגרות אשראי, וכי הוא הסתמך על האמור בשטר השעבוד ועל ההסבר והמצג שהוצג לו.

12. לטענת המערערים, המשיב פעל בחוסר תום-לב קיצוני ובניגוד מוחלט לחובת הנאמנות שהוא חב ללקוח.

ברגע שהמשיב קיבל החלטה שלא לכבד את השיקים ולבטל את מסגרות האשראי, מחובתו היתה לממש חלק מהכספים שיחזקאל הפקיד כבטוחות (שהרי מלכתחילה נועדו למטרה זוׂ, ומשלא עשה כן - פעל בחוסר תום-לב קיצוני, תוך עצימת עיניים והתעלמות מההשלכות החמורות של לקוח מוגבל ולקוח מוגבל חמור, ביודעו כי יחזקאל התחייב לשלם כספים לספקים, וכי הסנקציות המוטלות עליו משמען מכת מוות לעסקיו.

13. בסעיפים 46 - 52 לכתב הערעור נטען, כי בנוסף לשעבוד הזכויות החוזיות הפקיד יחזקאל אצל המשיב סכומים נזילים בסכום העולה בכ- 100,000 ש"ח מעל הסכום המשועבד לטובת המשיב , ולכן לא היתה כל מניעה לפרוע את כל השיקים המפורטים בטבלה שבסעיף 46 לכתב הערעור.
14. בסעיף 53 לכתב הערעור מודים המערערים כי הם מודעים למטרותיו של החוק, אולם טוענים כי לא היתה להם כל כוונה להכשיל את הציבור או להפיץ שיקים ללא כיסוי.

15. לטענתם, ככל שדפוס הפעילות שלהם לא התאים למשיב - היתה זו חובתו של המשיב להודיע להם על כך מראש, להפסיק את ההתקשרות החוזית עם יחזקאל, ולא לנקוט בדרך של החזר המחאות.

משלא פעל המשיב כך- הרי שפעל בחוסר תום-לב קיצוני , תוך הפרה בוטה של חובותיו, הנובעות מחוק החוזים (חלק כללי) ומחוק הבנקאות (שירות ללקוח).

טענות המשיב
16. המשיב טוען כי יחזקאל הגיש בקשה לפי סעיף 10 לחוק עוד בשנת 2012 (עש''א 48012-05-12), וטענותיו נדחו בפסק-דין של כב' השופטת יעל ייטב מיום 17.12.12, שבו נקבע, בין היתר, כי לא מדובר במקרים בודדים או באפיזודה חולפת, וגם אם הופתע יחזקאל לאחר סירוב השיק הראשון או השני - "היה עליו להפנים את העובדה שהשיקים מסורבים ולנהוג בהתאם".

מכאן, טוען המשיב, כי לנוכח ההליכים הקודמים - ידעו המערערים כי שיקים ללא כיסוי יסורבו ועלולים להביא להגבלת החשבון.

17. עוד נטען, כי על המשיב לא היתה כל חובה לכבד את השיקים שסורבו בחשבון, וליחזקאל לא היה כל יסוד להניח כאילו היתה על המשיב חובה כאמור.

לטענת המשיב, יחזקאל חתם על הסכמים לניהול החשבון, אשר בין יתר התנאים שנקבעו נאמר כי באפשרותו לבקש מהמשיב לקבל אשראים בחשבונו, כשמתן האשראי כפוף לשיקול-דעתו של הבנק.

בהסכמים אלו התחייב יחזקאל שלא לבצע משיכות שיגרמו ליתרת חובה, כל עוד לא תועמד לו במסגרת אשראי.

18. המשיב טוען כי ליחזקאל מסגרת אשראי קבועה בחשבון, וכי הוא הוזהר פעמים רבות שלא לבצע משיכות אשר יגרמו ליתרת חובה, וכי עליו לבדוק באופן רציף את היתרות בחשבונו ואת המשיכות הצפויות, על-מנת למנוע היווצרות יתרת חובה בחשבון.

כמו-כן, הובהר ליחזקאל כי על המשיב לפעול לכך שלא תיווצר יתרת חובה בחשבון ולכן יפעל להחזר שיקים שיגרמו לחריגה, וזאת - ללא הודעה מוקדמת.
19. לטענת המשיב, הובהר ליחזקאל באופן חד-משמעי כי כיסוי לשיקים המוצגים לפירעון צריך להיות בחשבון בטרם מועד ההצגה לפירעון ולא לאחר מכן.

המשיב סבור כי לנוכח ריבוי השיקים המסורבים, ולנוכח "עברו" של יחזקאל בהקשר זה - נראה כי מדובר "בשור מועד", ובשל כך בלבד יש לדחות את הערעור לגופו.




הבקשה לביטול צו עיכוב ההליכים ביחס לאבי, המערער 2
20. ביום 31.01.15 הוגשה, כאמור, בקשה לביטול צו עיכוב ההליכים ביחס לאבי הואיל ולטענת המערערים, תקופת ההגבלה שלו תמה וכל עוד לא ניתנה הכרעה - הרי שבתקופת הביניים הוא נותר לקוח מוגבל ללא הצדקה.

עוד נטען, כי בתקופת הביניים נגרמו למערערים נזקים קשים והלכה למעשה הסעד הזמני לא הצמיח להם כל תועלת שכן המשיב ממשיך לסרב להעמיד להם מסגרת אשראי, ליתן פנקסי שיקים וכרטיסי אשראי, ושמם עדיין מופיע ברשימת BDI כמי שהוגבלו בהגבלה חמורה.

21. בתגובתו טוען המשיב כי הטענות כאילו המשיב מסרב בתוקף להעמיד למערערים כל מסגרת אשראי וליתן להם פנקסי שיקים וכרטיס אשראי, אינן חלק מהדיון דנן, אין להן כל נגיעה להגבלת החשבון, וגם קיום דיון וקבלת הבקשה לגריעת שיקים במלואה, אין בהם כדי לחייב את המשיב להעמיד מסגרת אשראי, ו/או ליתן למערערים פנקסי שיקים וכרטיס אשראי.

עוד נטען, כי הטענה כאילו הבנק פעל בחוסר תום-לב ורוקן את הסעד הזמני מתוקף, איננה נכונה וראויה להידחות, הואיל והבנק הזרים וביצע את הסעד הזמני, ועיכב את כניסת ההגבלה לתוקף, בדיוק על-פי הוראות בית-המשפט.

22. לעניין הבקשה ביחס לאבי טוען המשיב , כי הטענה לפיה תקופת ההגבלה שלו תמה איננה נכונה, שכן על חשבונו אמורה היתה להיות הגבלה רגילה מיום 22.10.13 למשך שנה, ואולם לנוכח צו עיכוב ההגבלה מיום 23.05.14 עוכבה ההגבלה, ובמידה ויבוטל צו עיכוב ההגבלה - עדיין תיוותר לאבי תקופת הגבלה של כ- 5 חודשים.
דיון והכרעה
23. בבואנו לדון בערעור שהוגש מכוח החוק, מן הראוי שתהיה לנגד עינינו המטרה שלשמה נחקק החוק, כפי שהוסברה רע''א 9162/04 סורוצקין נ' בנק לאומי לישראל בע''מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.04):

"ככלל, הגישה הראויה לנושא השיקים ללא כיסוי, צריך שתהא מחמירה. המדובר בנגע קשה ומטריד המשליך הן על הנפגעים הישירים שלא נפרעו שיקים שנמסרו להם, ולעיתים - כפי שציין בית-המשפט המחוזי - על צדדים שלישיים, והן, במעגל רחב יותר, על המדינה ועל החברה. לפיכך, ומבלי לפגוע במעשים ופעלים אחרים של המבקשים, אין מנוס מהפעלת הסנקציות שקובע המחוקק... על המושכים שיקים ללא כיסוי לידע, כי אינטרס הציבור, שעליו אמונים בתי-המשפט, הוא להיאבק בכך. אין פירוש הדבר שלא יהיו מקרים בהם תובא תקופת הסעד הזמני בחשבון, כגון על-פי נסיבות אישיות מיוחדות. אך משבנגע ומכת מדינה עסקינן, אין מנוס ככלל משימוש באפשרות זו בצמצום ומתוך גישה מחמירה."
גישה זו צריכה לשמש כאבן יסוד בפרשנות של החוק.

24. סעיף 10(א) לחוק מסדיר את זכות הערעור של לקוח מוגבל וקובע כדלקמן:

"10(א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור רשאים לבקש מבית-משפט השלום שיבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה:
(1) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות;
(2) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שניים אלה: השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן לפרעו במשך שישים הימים האמורים בסעיף 2א;
(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו."

מדובר ברשימה סגורה של עילות, שהתכלית החקיקתית שלה היא הרצון העז והחתירה הנחרצת של המחוקק לצמצום תופעת השיקים ללא כיסוי עד כדי בלימתה (בש''א 1296/01 מועצה מקומית טובא זנגריה נ' בנק הפועלים בע''מ, פ''ד סא(3), 606 (09.12.01)).

25. כפי שהמערערים עצמם מודים, מטרתו של החוק היא עיגון אמינותו של השיק והפיכתו לאמצעי תשלוםאמין ו"שווה כסף", זאת בעיקר לאור הפגיעה האנושה בה נפגע אמצעי תשלום זה בשל התופעה המתוארת לעיל.

בבוחנו את היקף תופעת חזרת ההמחאות אשר אינן ברות כיסוי, מצא המחוקק לנכון ליצור הסדר המאזן בין השימוש הנפוץ בשיק כאמצעי תשלום לבין הצורך להגן על הציבור מפני השימוש שנעשה באמצעי זה באופן פסול ופוגעני.

26. פעמים רבות בפסיקה נאמר כי טענת הסכם מכללא או נוהג אינה יכולה לשמש עילה לביטול הגבלה לפי סעיף 10(א)(3) לחוק.

ב- ע''א (ת''א) 1427/03 אי .אנד גי מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע''מ נ' בנק לאומי לישראל בע''מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.04), נאמר:

"העובדה שהבנק הסכים בעבר לסטיה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה לעשות כן בעתיד ולתמיד. הגדלת מסגרת האשראי בעבר אינה יכולה לייצור אצל המערערת, יסוד סביר להניח שעל הבנק לפרוע שיקים, גם אם היא חורגת ממסגרת האשראי ואף אם מדובר בסכום צנוע. בנק הינו גוף מסחרי והוא בוחר את סיכוניו בהתאם ללקוח הספציפי ונסיבותיו. מתן חריגה בעבר של הבנק למערערת איננו מהווה בהכרח זכות עתידית לחריגה."

(כן ראה לעניין זה ע"א (אשק') 313/03 באלי איסמעיל נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.04)).

הבנק רשאי, לפי שיקול-דעתו, מתוך רצון טוב או ממניעים אחרים השמורים עמו, לפרוע שיקים מחשבון לקוח, שחרג ממסגרת האשראי, ועובדה זו כשלעצמה אינה מבססת אצל הלקוח הספציפי, לפי המבחן המשולב, הסובייקטיבי והאובייקטיבי, את היסוד הסביר להניח שישנה חובה על הבנק לפרוע את השיקים, לא כל שכן חובה מכוח הסכם אתו (ראה - ע"א 4305/98 (יר') מ.צ.י.ג.ה בניין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים מחוזי, לב(3) 978 (27.12.98); ע"א 961/94 (ת"א) רונן נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם).

ב- ע"א 4305/98 הנזכר לעיל נקבע:

"היסוד הסביר של הלקוח צריך להניח חובה מצד הבנק. תקווה, צפיה, מחשבה או סברה אינן מספיקות לשם כך...

אכן הנחה של המבקשת מהפן הסובייקטיבי היתה גם היתה כאן, אולם יסוד סביר מהפן האובייקטיבי לקיום של חובה במובן המשפטי, מולה עומדת זכות נגדית, אין כאן.

לאמור, על המבקש מוטל להוכיח מסגרת אשראי קבועה ומוגדרת, המגבשת חובה המוטלת על המשיב, חובה שאין המשיב יכול או רשאי להתנער ממנה באופן חד-צדדי."

27. במקרה שלפנינו, בניגוד לטענת המערערים, אין המדובר בלקוח תמים אשר אין לו כל הבנה בניהול חשבון בנק ומסגרות אשראי, ואשר סמך, כדבריהם, "בעיניים עצומות" על המשיב , ולכן טענה זו ראויה להידחות.

המערערים מנהלים עסק מזה שנים רבות, והעובדה שיחזקאל כבר הוגבל בעבר מצביעה על כך כי הוא מכיר ומבין היטב את הדרך הנדרשת ממנו לניהול חשבון בנק.

28. גם אם התנהלו אצל המשיב מספר חשבונות של המערערים - עדיין היה עליהם לדאוג כי בכל חשבון וחשבון בנפרד יהיה כיסוי מלא לשיקים שהוצגו לפירעון, ואם לא נהגו כן - אין להם להלין אלא על עצמם .

(ראה בעניין זה גם פרוטוקול מיום 18.03.15 עמ' 2 שורות 27-22).

29. אשר לטענת המערערים בדבר המחאת כל הזכויות החוזיות שלהם כבטוחה לאשראי - אין בכך כדי להבטיח מסגרת אשראי נוספת באופן אוטומטי.

זוהי פררוגטיבה של הבנק, לפי שיקול-דעתו, ועל-פי הפסיקה טענות מסוג זה אינן מסוג הטענות שבית-המשפט רשאי לשקול במסגרת ערעור לפי סעיף 10 לחוק, שכן בית-המשפט "לא ישים עצמו במקום הבנקאי השוקל משקלם של בטחונות אל מול מסגרת האשראי" (עש"א (ת"א) 41287-10-11 ב. עצמון השקעות ונדל"ן בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.03.12)).

30. על-אף שהמשיב מודה כי היו מקרים בהם אושרו למערערים הגדלות אשראי זמניות או חריגות - הרי שלפי הפסיקה שצוטטה לעיל, אין בעובדה זו כדי ללמד, כשלעצמה, על חובה מצד הבנק לעשות כן בעתיד ולתמיד, ואין בה כדי ליצור אצל הלקוח יסוד סביר להניח שעל הבנק לפרוע שיקים במקרה של חריגה ממסגרת האשראי, אף אם מדובר בסכום צנוע.

31. בנסיבות העניין שלפנינו, המערערים משכו שיקים מבלי לדאוג שיהיה להם כיסוי, ואין להם להלין אלא על עצמם כי התנהלותם זו הביאה בסופו-של-דבר להגבלת החשבון.

סוף דבר
32. לאור כל האמור לעיל - דין הערעור להידחות.

33. צו עיכוב ההליכים מיום 23.05.14 - מבוטל.

34. משבוטל צו עיכוב ההליכים - התייתרה הבקשה ביחס לאבי, המערער 2.

המערערים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיב תוך 30 ימים הוצאות ושכר-טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח."