שמירת זכויות

1. הדין
סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 קובע כדלקמן:

"21. שמירת זכויות
זכויות עובד הקבועות בחוק יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן."

2. כללי
ב- בג"צ 567/87 {גוניק יהושע ואח' נ' בית-הדין הארצי, פ"ד מב(4), 693 (1989)} בית-המשפט העליון ציין כי גם סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים, קובע שזכויות עובד הקבועות בחוק יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן, אך בכפוף לסייג זה לא צמצמו בתי-הדין לעבודה את חופש ההתקשרות בחוזים בכל הנוגע ליחסי עבודה, כמתחייב מסעיף 24 לחוק החוזים, וקבע כי היסוד שבחוק הסכמים קיבוציים הוא אוטונומיה לשותפים ליחסי עבודה קיבוציים תוך אי-התערבות מרבית בתוכנם של הסכמים קיבוציים.

יש לכבד את שהוסכם בהסכמים קיבוציים, ואין מקום שהרשות השיפוטית תבדוק את תוכנם של ההסכמים הקיבוציים, אם טובים הם או לאו.

משבא בית-הדין הארצי לעבודה לבחון משמעותה של זכות מכוח הסכם קיבוצי ספציפי, הוא מנחה עצמו ומשתמש בכלים שפותחו לצורך פירוש הסכמים קיבוציים, אגב התחקות אחר כוונת הצדדים להסכם, על-מנת ללמוד על מהות הזכות והיכן הוצבו תחומיה, וכל עוד לא עומדת ההוראה שבהסכם הקיבוצי בסתירה להוראת חיקוק קוגנטית או להוראה חוזית עדיפה מבחינת העובדים או מנוגדת לסדר הציבורי, כי אז יש לתת משקל מכריע לכוונת הצדדים להסכם, שמכוחו קמה הזכות לתוספת הנידונה.

הפרשנות של ביטוי או כינוי בו השתמשו הצדדים אינה עומדת בהכרח ברשות עצמה, אלא יש לתת לה המשמעות כפי שעולה ומתבקש מתוך ההסכם כולו כשלמות, כמקובל באותו תחום למען השגת מטרתו.

בפסק-דין זה הדגיש בית-המשפט הדגש היטב השוני בדרכי פרשנות לגבי זכות הנובעת מהוראות חוק לעומת זו שמקורה בהסכם קיבוצי.

ב- ע"ע (ארצי) 156/09 {קמיל ישראל ואח' נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.11)} נדונה תביעת המערערים, כ- 2,500 במספר, כולם גמלאי חברת בזק, לכלול את רכיב הפרמיה ששולם להם בחישוב ערך שעה לגמול השעות הנוספות ופדיון החופשה לו היו זכאים. לידתו של רכיב הפרמיה היתה בהסכם קיבוצי מיום 15.08.94.

לפי הקבוע בהסכם הקיבוצי, תוספת הפרמיה לא תהווה בכל מקרה שכר לכל דבר ועניין.

כמו-כן נקבע בהסכם כי תוספת זו לא תהווה מרכיב לפנסיה, לקרן השתלמות, לקופת כלל, חישוב ערך שעה, לחישוב תוספת אחוזית.

בית-הדין הארצי קבע כי השכר הרגיל מוגדר בסעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה כשכר רגיל כולל כל התוספות שמעביד משלם לעובדו.

יוצא שהשכר הרגיל לצורך חישוב גמול שעות נוספות כולל את כל התוספות. הגדרה רחבה זו של המונח שכר רגיל, כוללת בחובה ללא כל ספק את הפרמיה, שהיא ללא ספק בבחינת תוספת.

מכאן פנה בית-הדין לבחון את נפקות ההוראה שבהסכם הקיבוצי שעל-פיה לא תחשב הפנסיה שכר לכל דבר ועניין.

בית-הדין ציין בקשר לכך כי פסיקתו של בית-הדין הארצי בעיקר בנושא גמלאות קבעה, כי מקום שהוסכם במפורש בהסכם קיבוצי כי תוספת מסויימת אינה מהווה חלק מן המשכורת, ניתנה להסכמה זו נפקות.

עוד עמד על כך בית-הדין כי בית-המשפט העליון עוד מקדמת דנא חיווה את דעתו, כי תהיינה נסיבות בהן יינתן תוקף להוראה בהסכם קיבוצי שיש בה משום ויתור על זכויות שבחוק.

לגבי נסיבות המקרה הספציפי, ובהתייחס לקביעה המפורשת שבהסכם הקיבוצי לפיה התוספת לא תהווה בכל מקרה שכר לכל דבר ועניין ציין בית-הדין כי הדעת נותנת כי קביעה זו בהסכם הקיבוצי, נעשתה לאחר משא-ומתן קיבוצי תוך ויתורים הדדיים שהטוב והרע שבו לעובדים כרוכים ואחוזים יחדיו, וזאת כאשר העובדים קיבלו פרמיה, אך ויתרו על הכללתה בערך שעה.

להטבה זו יש עלות, וייתכן שאילו היתה נכללת בערך שעה אפשר שלא היתה ניתנת כלל, או היתה ניתנת בשיעור קטן יותר.

בית-הדין ציין כי אין להוציא מכלל אפשרות התחשבות בהוראת ויתור כזו בהסכם קיבוצי גם כשמדובר בפיצויי פיטורים, שהיא זכות מכוח החוק.

בית-הדין הדגיש כי הנפקות שיש לתת לסעיף מסייג בהסכם קיבוצי, ככל שהוא גורע מהוראת חוק של משפט העבודה המגן, צריכה להיבחן בכל מקרה על-פי נסיבותיו, כשבדרך-כלל הוראות הסכם קיבוצי אינן יכולות לגרוע מהוראות החוק, כפי שקובע במפורש סעיף 21 לחוק ההסכמים הקיבוציים.

בנסיבותיו של המקרה שם הגיע בית-הדין למסקנה כי יש לתת תוקף להוראות ההסכם הקיבוצי בציינו כי לאור הסעיף המסייג הקיים בהסכם הקיבוצי שהפסיקה יחסה לו נפקות, ולאור הסכמי הפרישה של המערערים, בהם זכו להטבות מועדפות מעבר למה שהיו זכאים לו על-פי החוק, ולאור שתיקתם כל תקופת עבודתם ביחס לאי הכללת הפרמיה בגמול השעות הנוספות, יהיה זה נכון לקבוע כי בנסיבות אלה, אין לכלול את הפרמיה בחישוב גמול השעות הנוספות.

ב- ע"ע 547/08 {מדינת ישראל - משרד החינוך נ' שלמה לוי ואח', תק-אר 2013(1), 531 (2013)} קבע בית-הדין הארצי כי עקרון יסוד המעוגן במשפט העבודה הוא, כי פרשנות הוראות הסכמים קיבוציים תעשה בכפוף לזכויות המוקנות לפי חוק.

זאת, לאור הוראת סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים, לפיה זכויות עובד הקבועות בחוק יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן, תוך מתן עדיפות לנורמה שנקבעה בחוק, על פני נורמה שנקבעה בהסכם קיבוצי ולאור החזקה כי תכלית ההסכם הקיבוצי היא להשתלב בדין הכללי ולשקף עקרונות של סבירות והיגיון ולבטא את ערכיה של שיטת המשפט.

מטרתם של ההסכמים הקיבוציים היתה להעניק "תוספת אם" לעובדות הוראה אמהות, כדי לאפשר קיצור שבוע העבודה למורה אם, על-מנת להקל עליה במשימת גידול ילדיה בלא שתיפגע הכנסתה.

זאת, באופן שלצד הביטוי הכספי שניתן לזכות בלשון ההסכמים, בפועל ניתנה אפשרות על-פי הוראותיהם, למימוש הזכאות לתוספת דרך קיצור שבוע העבודה של המורות האמהות על-פי היקף משרתן, ב- 10%.

ב- ע"ע 35912-08-10 {אסתר תריף נ' עיריית יהוד-מונוסון, תק-אר 2011(3), 526 (2011)} ציין בית-הדין הארצי כי טענה נוספת של מרכז השלטון המקומי והעירייה היתה, שלא יעלה על הדעת, שההסתדרות תשלול את סמכותה הסטטוטורית של העירייה לפטר עובדים.

בית-הדין הארצי קבע כי טענה זו בטעות יסודה, מאחר ולא ההסתדרות מגבילה את חופש הפעולה של העירייה לפטר עובדים ככל העולה על רוחה, אלא ההסכם הקיבוצי שחל גם על העירייה ומחייב אותה.

ההסכם הקיבוצי לא גורע מסמכויות הפיטורים של העירייה, אלא שעל-פי הוראות ההסכם הקיבוצי, העירייה אינה יכולה לפטר עובדים אלא על-פי התנאים הקבועים בהסכם הקיבוצי וביניהם הסכמת ועד העובדים או ארגון העובדים לפיטורים.

סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים, הסדיר במפורש את זכויות עובד הקבועות בחוק הסכמים קיבוציים וכי יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן.

במילים אחרות זכויות עובד בהסכם הקיבוצי יכולות להוסיף על זכויותיו לפי חוק הסכמים קיבוציים, כאשר במקרה הנוכחי הזכויות בהסכם הקיבוצי יוצרות רשת הגנה לעובד, ואינן סותרות את הוראות החוק הסכמים קיבוציים, אלא רק מוסיפות עליהן, וזאת תוך הסכמה מלאה עם ארגון המעסיקים בו חברה הרשות המקומית.

3. האם הסדר קיבוצי יכול לקבוע תנאים פחות טובים מאלה שנקבעו בחוק הסכמים קיבוציים?
ב- ע"ע 200017/96 {שמואל בלומנטל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.05.00)} נדונה השאלה האם הסדר קיבוצי יכול לקבוע תנאים פחות טובים מאלה שנקבעו בחוק הסכמים קיבוציים.

המערער טען כי הוא זכאי לפיצוי הלנת שכר, ולחלופין לתשלום הפרשי הצמדה וריבית, על רכיבי שכר שנקראו "תוספת תנאי עבודה מיוחדים" שלטענתו לא שולמו במועדם.

על האיחור בתשלום התוספת, בחודש בכל פעם, הגיש המערער את התובענה הנ"ל, שכללה תביעה לפיצוי הלנת שכר והפרשי ריבית והצמדה.

השאלה הראשונה שבית-הדין הכריע בה היא האם תשלום התוספת נעשה באיחור נוכח הוראות חוק הגנת השכר.

על-פי ההסדר הקיבוצי, שתנאיו הפכו לחלק מחוזה העבודה בין הצדדים, התשלום לא היה באיחור.

הוראות שבהסדר קיבוצי דינן כדין "תנאי מכללא" בחוזה העבודה האישי ועל-כן הן מחייבות את המערער {דב"ע לה/7-3 ראובן ושמעון נ' מדינת ישראל, פד"ע ז 120, 139; דב"ע מד/29-2 שאול שפילמן ואח' נ' מגן דוד אדום, פד"ע טז 450, 457; דב"ע מה/150-3 פרופסור הלמוט אפשטיין ואח' נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע יח 253, 257}.

בית-הדין קבע במקרה הנדון כי הסדר קיבוצי אינו יכול לקבוע תנאים פחות טובים מאלה שנקבעו בחוק הסכמים קיבוציים, שכן זכות שהוקנתה לעובד, מכוח חוק הבא להגן עליו, אינה ניתנת לויתור {סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים}.

אשר-על-כן, אם המועד לתשלום התוספת על-פי חוק הגנת השכר הוא בראשון לחודש שלאחר החודש עבורו משולם התשלום, לא היה בכוחו של ההסדר הקיבוצי לקבוע תנאי גורע.

סיכומו-של-דבר קבע בית-הדין כי יש לבחון מהו המועד לתשלום התוספת על-פי הוראות החוק.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שמירת זכויות