העסקת עובדים זרים שלא כדין וללא היתר - הענישה

1. כאשר הוכח בפני בית-הדין האזורי לעבודה שהמבקש העסיק עובדים זרים שלא כדין וללא היתר - אין יכולה להיות כל משמעות מיוחדת למשפט "העסיק בפועל" בו השתמש בית-הדין הארצי
ב- רע"פ 2284/06 {נעים טיירו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.03.06)} המבקש הועמד לדין בבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים (ת"פ 139/03), בגין עבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיפים 2(א)(1) ו- (2) וסעיף 4 לחוק עובדים זרים (להלן: "חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין)").

בביקורת שערכו מפקחי משרד העבודה והרווחה נמצאו שני עובדים זרים אשר עסקו בעבודות איסוף ופינוי אשפה, עובדים אשר אינם אזרחי או תושבי ישראל ואשר הועסקו בפועל, שלא כדין על-ידי המבקש.

בית-הדין האזורי לעבודה הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו קנס בסך 160,000 ש"ח וכן התחייבות בסך 30,000 ש"ח להימנע מלעבור על סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין) במשך שלוש שנים.

על-כך הוגש ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה. בית-הדין הארצי בדחותו את הערעור, קבע כי המדינה הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה בהתאם לדין הפלילי וכי אין מקום לערכאת הערעור להתערב באמינות הראיות. כמו-כן הזכיר בית-הדין הארצי את עברו של המבקש, אשר נכשל בעבר באותה עבירה והוטל עליו קנס מינהלי בגינה.

על-כך, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, אשר במסגרתה הועלתה הטענה כי נפלה סתירה בין ההחלטות בשתי הערכאות הקודמות. לדבריו, בפסק-הדין של בית-הדין האזורי נפסק, כי המבקש העסיק את העובדים הזרים באופן ישיר, דהיינו שלא באמצעות קבלן כוח אדם, בעוד שבפסק-הדין של בית-הדין הארצי נאמר, כי המבקש הורשע משום ש"העסיק בפועל" עובדים זרים, דהיינו מדובר בהעסקה דרך קבלן.

בית-המשפט העליון, בדחותו את הערעור קבע, כי עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע הכלל הנהוג הינו כי הרשות לערעור שני, תהא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.

לגופו של עניין, קבע בית-המשפט, כי בפני בית-הדין האזורי לעבודה, הוכח, שהמבקש העסיק עובדים זרים שלא כדין וללא היתר. ולכן אין יכולה להיות כל משמעות מיוחדת למשפט "העסיק בפועל", בו השתמש בית-הדין הארצי.

לאור האמור, פסק בית-המשפט שלערעור, שלא ניתן להצביע על כל הבדל במסקנות של הערכאות שקדמו לו. בשתי הערכאות הקודמות עלה, כי המבקש העסיק עובדים זרים שלא בהיתר ובניגוד לחוק ועל-כך הוא צריך ליתן את הדין.

2. הרשעתם של המבקשים התבססה על הכלל לפיו מיעוט רבים הם שניים ועל העובדה שהמבקש הודה שהעסיק עובדים זרים שלא כדין
ב- רע"פ 248/04 {משה סלע נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.01.04)} הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה אשר דחה את ערעורם של המבקשים על הרשעתם בבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים בעבירות לפי סעיפים 2, 4 ו -5 לחוק עובדים זרים.

המבקשים הואשמו בכך שהעסיקו עשרה עובדים זרים שלא על-פי היתר. אחד המבקשים אף הודה כי שילם לעובדים 15 ש"ח לשעה, היינו העסיק אותם בשכר הנמוך משכר המינימום המגיע להם.

בית-הדין האזורי קבע, כי די בהעסקתו של עובד אחד שלא כדין כדי להרשיע בעבירה זו. הרשעתם של המבקשים התבססה על הכלל לפיו מיעוט רבים הם שניים ועל העובדה שהמבקש הודה שהעסיק עובדים זרים שלא כדין.

עוד נקבע, כי המבקש הוא זה שהיה נוכח באתר ביום הביקורת. ממצא זה התבסס על-כך שהמבקש חתם את שמו בפני המפקחת וכי הוא היה מוכר לה ממפגשים קודמים ביניהם. הערכאה הדיונית הוסיפה, כי המבקש הינו מנהלה של החברה בפועל.

בית-הדין גזר על כל אחד מהמבקשים בנפרד קנס של 30,000 ביחס לכל אחד מהעובדים הזרים שהעסיקו. היינו, על החברה קנס בסך של 60,000 ש"ח ועל המבקש קנס בסך של 60,000 ש"ח.

המבקש ערער על גזר הדין ועל הכרעת הדין בפני בית-הדין הארצי לעבודה, אשר קבע, בדחותו את הערעור, כי אין להתערב בהכרעת הדין של הערכאה הדיונית. באשר לגזר הדין נקבע, כי הקנס שהוטל על המבקש ועל החברה יופחת כך שכל אחד מהם ישלם 35,000 ש"ח.

בבקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון, הועלתה הטענה, כי בית-הדין הארצי לא שקל כראוי את הטענות שהועלו בפניו ופטרן ללא הנמקה. כמו-כן לטענת המבקשים, שגה בית-הדין הארצי בהתעלמו מטענת המבקשים כי לא ניתן להכריע את הדין בפלילים על סמך הכלל של "מיעוט רבים שניים", תוך הסתמכות על הודיית המבקש. בנוסף, בית-הדין הארצי התעלם מהבקשה להוספת ראיה חדשה אשר הוגשה אליו על-ידי המבקש במסגרת הערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו אף הוא את בקשת רשות הערעור, קבע, כי לבית-הדין האיזורי נתונה הסמכות לדון בעבירות לפי חוק עובדים זרים {ראו סעיף 24(ב) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית-הדין לעבודה"}.

עוד הבהיר, כי הכלל הוא, שהרשות לערער על פסק-דין בערעור ניתנת במשורה. הרשות תינתן אך באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי הדין.

במקרה דנא, הבקשה אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של הצדדים, המצדיקה דיון בגלגול שלישי. הטענות אותן העלה המבקש נדונו בהרחבה והוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית ואין לדון בהן שוב.

3. ערכאת הערעור קבעה, כי הראיות שהובאו על-ידי המשיבה ביססו היטב את הרשעתו של המבקש
ב- רע"פ 9065/06 {יובל נורי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.01.07)} המבקש הועמד לדין בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (ת"פ 1105/02) בגין עבירה של העבדה שלא כדין, לפי סעיפים 2(א)(1) ו- 2 לחוק עובדים זרים.

בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, תוך שהוא מסתמך על הודעותיהם של המפקחים במשרד העבודה והרווחה, של לקוחו של המבקש ושל בעל הבית בו עבד העובד.

בגין העבירה בה הורשע, השית בית-הדין האזורי על המבקש קנס בסך 30,000 ש"ח וכן הורה, כי יחתום על התחייבות בסך 100,000 ש"ח למשך שלוש שנים, שלא יעבור שוב אותה העבירה.

על פסק-דינו של בית-הדין האזורי ערער המבקש לבית-הדין הארצי לעבודה.

בית-הדין הארצי לעבודה, דחה את הערעור בקובעו, כי הכרעת הדין מבוססת היטב בחומר הראיות ואין כל מקום להתערב בה, וכי גם העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הרגילה במקרים אלו.

על-כך, הוגשה בקשת הערעור לבית-המשפט העליון.

במסגרת הבקשה הועלתה הטענה, כי שגו בתי-הדין משקבעו, כי לא עלה מתוך הראיות ספק סביר באשר להרשעתו בעבירה נשוא כתב האישום.

לטענת המבקש, קיים ספק מכריע באשר לראיות כנגדו, ועל-כן הרשעתו בטעות יסודה. עוד לטענתו, מעלה הבקשה שאלה כללית וחשובה, בעניין משמעותו של נטל הספק הסביר בפלילים. בעניין עונשו של המבקש, טוען הוא, כי הוא חורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה בנסיבות המקרה.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור, קבע, כי עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.

לגופו של עניין, קבעה ערכאת הערעור, כי הראיות שהובאו על-ידי המשיבה ביססו היטב את הרשעתו של המבקש. לו רצה המבקש לערער מסקנה זו, היה עליו להציג תרחיש חלופי הנתמך בראיות ואשר אינו בגדר סברה תיאורטית בלבד, או להצביע על קושי מהותי או סתירה פנימית בראיותיה של המשיבה. זאת לא עשה המבקש, ועל-כן הורשע על סמך הראיות הקיימות.

עוד קבע בית-המשפט שלערעור, כי בתיק דנא, העונש שהוטל על המבקש נמוך משמעותית מהעונש המקסימאלי האפשרי בעבירה זו, והוא אף אינו חורג ממדיניות הענישה הרגילה. אף לעצם העניין נראה, שבית-הדין איזן באופן ראוי בין נסיבותיו האישיות ובין חומרת העבירה.

4. בית-הדין הרשיע את העוררת בעבירה של העסקת שני עובדים ללא היתר, ללא חוזה עבודה וללא ביטוח רפואי, העסקת שני עובדים ללא פירוט שכר כדין ואי-העמדת מגורים הולמים
ב- ע"פ 2220/07 {ניר עם ואחרים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.03.07)} הוגש ערר על החלטת בית-הדין הארצי לעבודה שלא לעכב ביצוע גזר דינו של בית-הדין האזורי נגד העוררת 1 עד לשמיעת הערעור.

העוררים הורשעו בבית-הדין האיזורי לעבודה בבאר-שבע בעבירה של העסקה שלא כדין לפי סעיף 2 לחוק עובדים זרים וכן בעבירות לפי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), תש"ס-2000.

העוררים 3-2 הורשעו בעבירות של נושאי משרה בגין העבירות בהן הורשעה העוררת 1.

בהכרעת דינו של בית-הדין נקבע כי העוררת 1, העסיקה ללא היתר שני עובדים זרים שאינם רשאים לעבוד בישראל. האגודה לא הסדירה את יחסי העבודה עם העובדים בחוזה עבודה כתוב בשפת העובדים, לא הסדירה ביטוח בריאות לעובדים, ולא מסרה לעובדים פירוט בכתב על שכר העבודה שישולם להם.

כמו-כן, נפסק כי העוררים הלינו את העובדים בתנאים קשים, ללא קורת גג מסודרת בין קרטונים ומשטחי עץ.

העורר 2 שהיה מנהל החווה בה התגלו העובדים, והעורר 3 שהיה מנהלה של העוררת 1 הורשעו בהתאם לסעיף 5 לחוק העובדים הזרים הקובע חזקה לפיה כאשר עובר תאגיד עבירה לפי סעיף 2 לחוק עובדים זרים, חזקה היא שנושא משרה בו הפר את חובת הפיקוח שלו.

בית-הדין הרשיע בסופו-של-יום את העוררת 1 בעבירה של העסקת שני עובדים ללא היתר, ללא חוזה עבודה וללא ביטוח רפואי, העסקת שני עובדים ללא מתן פירוט שכר כדין, ואי-העמדת מגורים הולמים לעובדים. כמו-כן קבע בית-הדין כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין העוררת לבין העובדים.

בית-הדין גזר על העוררת 1 תשלום קנס של 939,600 ש"ח בעשרה תשלומים חודשיים. על העוררים 3-2 נגזר קנס של 261,000 כל אחד בעשרים תשלומים חודשיים.

העוררים ערערו על הכרעת הדין וגזר הדין לבית-הדין הארצי לעבודה. במקביל הגישו גם בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. בקשתם נדחתה בבית-הדין הארצי בנימוק שככלל אין לעכב ביצועו של עונש קנס, וכן בנימוק שלא הובאו ראיות לטענת העוררים כי תשלום הקנס עלול להביא לקריסתה הכלכלית של העוררת.

על החלטה זו הוגש ערר לבית-המשפט העליון.

בערר הועלתה הטענה כי בית-הדין הארצי כלל לא דן בסיכויי הערעור שלטענת העוררת הינם גבוהים. הערעור מתבסס הן על טענות בדבר חוסר סמכותו של בית-הדין הארצי להעיד עדים בעדות מוקדמת, הן על טענות בדבר קבילות ראיות שונות, והן על טענות בדבר אי-הוכחת יסודות העבירות.
עוד נטען, כי גובה הקנס שהוטל אינו מידתי וכי תשלום הקנס יעמיד אותה בסכנת קריסה, כמו-כן קיים צד ג' המוכן להעמיד ערובה להבטחת תשלום הקנס במידה ויעוכב ביצוע התשלום.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערר קבע, כי אין מקום לסטות מן הכלל לפיו אין מעכבים ביצועו של קנס. בית-המשפט הבהיר כי מדובר, לכאורה, בממצאים עובדתיים של בית-הדין האזורי, ואין מקום להידרש, בשלב זה, לטענות המשפטיות שעלו בערר.

הקנס משולם בעשרה תשלומים כך שיש להניח שלא כולו ישולם עד לשמיעת הערעור. בצדק ציין בית-הדין הארצי כי אין ראיה לטענה שהקנס עלול להביא לקריסתה של העוררת. הבקשה נדחית.

5. בית-משפט שלערעור דחה בקשת ערעור בקבעו כי הוגשה טרם זמנה
ב- רע"פ 7970/10 {נסים כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.10.11)} הוגשה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים, אשר זיכה את המבקש.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של העסקת עובדים זרים שלא כדין. על-פי הנטען בכתב האישום, המבקש העסיק שני עובדים זרים בעבודות בניה שונות וזאת כאשר הם לא היו אזרחי ישראל או תושביה ולא היה להם היתר לעבוד אצלו.

במסגרת הבקשה, הועלתה הטענה כי הבקשה כאמור מעלה שאלות משפטיות עקרוניות אשר מצדיקות מתן רשות ערעור וכי שגה בית-הדין הארצי בכך שהרשיעו מבלי שנימק את שיקוליו.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הבקשה פסק, כי הוגשה טרם זמנה. משהוחזר עניינו של המבקש לדיון בפני בית-הדין האזורי לצורך גזירת עונשו, עליו למצות את ההליכים בפניו ובפני בית-הדין הארצי. לאחר שיעשה זאת, יהיה רשאי לחזור ולבקש רשות ערעור, ככל שיראה בכך צורך.

6. בית-הדין האזורי קבע כי נפלה טעות בפרסום פרטיה של המפקחת לעניין חוק עובדים זרים ברשומות ועל-כן מינויה אינו כדין
ב- רע"פ 3228/11 {יעקב נורדמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.11)} הוגשה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה.

נגד המבקשים הוגש לבית-הדין האזורי לעבודה בחיפה כתב אישום בגין העסקת עובדים זרים בניגוד לחוק עובדים זרים. בית-הדין האזורי קבע, כי נפלה טעות בפרסום פרטיה של המפקחת לעניין חוק עובדים זרים ברשומות, ועל-כן מינויה אינו כדין. מסיבה זו קבע בית-הדין, כי יש לבטל את הודעות הקנס ביסוד האישומים, ועל-כן את האישומים עצמם.

על ההחלטה כאמור הוגש ערעור על-ידי המדינה לבית-הדין הארצי, אשר קיבל את הערעור והדיון הוחזר לבית-הדין האזורי לשם דיון בכתב האישום.

בקשת הערעור לבית-המשפט העליון הופנתה כלפי החלטת רשם בית-הדין הארצי. בין היתר, הועלתה הטענה לגבי עצם הארכת המועד על-פי ההחלטה.

בית-משפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, כי אמנם, סעיף 27 לחוק בית-הדין לעבודה, קובע כי ערעור על החלטת רשם יהיה בהתאם לאמור בסעיף 96 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט")

אולם, סעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט קובע, כי "החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית-המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית-המשפט לדון בו בשופט אחד".

דהיינו, פסק-דין של רשם יראו לצורך הגשת ערעור, כאמור בסעיף 96(א), "כפסק-דין של בית-המשפט שבו הוא משמש רשם". הואיל והבקשה דנא עוסקת בהחלטה אחרת של רשם, המקום המתאים להגשת הערעור על החלטתו היה בית-הדין הארצי לעבודה.

7. בית-המשפט שלערעור הבהיר כי עבירה לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל היא חמורה ועשויה להקים בנסיבות מסויימות עילת מעצר בשל החשש של סכנה לבטחון הציבור
ב- בש"פ 4930/04 {נביל שקיראת נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 2026 (03.06.04), הוגש ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בגדרו נדחה עררו של העורר על החלטת בית-משפט השלום בירושלים.

נגד העורר הוגש בבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס לו עבירה של העסקה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל. על-פי הנטען בכתב האישום, העסיק העורר שלושה תושבים זרים, שאינם רשאים לעבוד בישראל לפי החוק הנ"ל, בעבודות בניה.

בהחלטתו קבע בית-משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. כמו-כן קבע בית-המשפט כי אדם המסייע באופן חוזר ונשנה לשהייה בלתי-חוקית של תושבי האזור בישראל מעיד על היותו מסוכן לבטחון הציבור באופן הדורש את מעצרו עד תום ההליכים.

על החלטה זו ערר העורר לבית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את עררו.

על החלטה זו הוגש ערר נוסף לבית-המשפט העליון.

בערר הועלתה הטענה כי אין חולק על קביעתו של בית-המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, אלא עורר על הקביעה כי קיימת עילה למעצרו. לטענתו ניתן להסתפק בחלופת מעצר במקרה דנן.

בית-המשפט שלערעור, בקבלו את הערר קבע כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר שיש בה כדי להפיג את החשש מפני העורר.

בית-המשפט שלערעור הבהיר כי עבירות לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל היא חמורה ואכן עבירות אלה עשויות להקים בנסיבות מסויימות עילת מעצר בשל החשש של סכנה לבטחון הציבור מפני חדירתם של מפגעים מאזור יהודה שומרון ועזה לישראל.
כמו-כן קבע בית-המשפט כי יתכן שבנסיבות הולמות תקום גם עילה בגין עבירה של העסקתם של תושבים אלה שלא כדין. עם-זאת, אין קמה עילה זו של מסוכנות בכל מקרה של העסקת עובדים זרים, ולפיכך על בית-המשפט לבחון כל מקרה לגופו.

בתיק דנא, העורר העסיק את הפועלים, על-פי הנטען, בעבודות בניה במסגרת עבודתו כקבלן בניין, וכי אחד הנימוקים העיקריים שסיפק הוא לכך (במסגרת חלק מהודעותיו) היא כי עלות העסקתם נמוכה משמעותית מהעסקת פועלים ישראלים. על-כן שוכנע בית-המשפט שלערעור כי ניתן להגשים את תכלית המעצר על-ידי הרחקתו של העורר מן האפשרות להעסיק שוהים בלתי חוקיים באתרי בניה, על-ידי השארתו במעצר בית מוחלט, ועל-ידי קביעת ערובות מתאימות שיהא בהן להקטין את התמריץ הכלכלי להעסיק שוהים בלתי-חוקיים.

8. בית-המשפט פסק, כי לא נפל פגם בהליך המצאת המכתב, הדוחה את בקשת המבקש להפחתת קנס, באמצעות הדואר הרשום
ב- רע"פ 9129/10 {גדעון הולר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.12.10)} הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה בגדרו התקבל ערעורה של המדינה על החלטת בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב.

על המבקש הוטל קנס מינהלי בסך 75,000 ₪ בגין העסקה שלא כדין של עובדים זרים במאפיה שבניהולו, עבירה לפי סעיפים 2(א), 2(ב)(2), 2(ב)3 ו-2(ב)(7) לחוק עובדים זרים.
המבקש עתר להפחתת הקנס ולחלופין להישפט בגין העבירות. נמסר לו, כי לפי סעיף 8א לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (להלן "חוק העבירות המינהליות"), אין הוא רשאי להגיש בקשה להישפט עד לקבלת החלטתו של התובע המוסמך בבקשה להפחתת הקנס. הודעה על דחיית הבקשה להפחתת הקנס נשלחה לכתובת בא-כוחו של המערער אשר לטענתו מעולם לא קיבל הודעה זו.

בקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט התקבלה על-ידי בית-הדין האזורי לעבודה אשר קבע, כי לא עלה בידי המדינה להוכיח שהמכתב הומצא כדין למבקש.

על פסק-דינו של בית-הדין האזורי הוגש ערעור על-ידי המדינה לבית-הדין הארצי לעבודה.

בית-הדין הארצי לעבודה בקבלו את הערעור קבע, כי משהוכח שהמשיבה שלחה את המכתב בדואר רשום והוצגה אסמכתא לכך שהמכתב הגיע ליעדו, קמה החזקה הקבועה בתקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות, התשמ"ו-1986 (להלן: "תקנות העבירות המינהליות"), לפיה הומצא המכתב למבקש, ומשכך היה עליו להוכיח, כי לא קיבל את המכתב מסיבות שאינן תלויות בו.

על החלטה זו כאמור, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בבקשת רשות הערעור, הועלתה הטענה בין היתר, כי המדינה לא הציגה אישור מסירה כנדרש או ראיה ברורה אחרת לכך שהמכתב (דחיית בקשתו לביטול הקנס) אכן הומצא כדין למבקש.

עוד נטען, כי שגה בית-הדין בנמקו את קביעתו בכך שהודעת הקנס הגיעה ליעדה, משום שהמכתב, בניגוד להודעת הקנס, לא נשלח לכתובת המבקש, אלא לכתובת בא-כוחו.

בית-משפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ועל-כן אין היא מקימה עילה למתן רשות ערעור.

לגופו של עניין, פסק בית-המשפט, כי בית-הדין הארצי בחן את הראיות המינהליות שהגישה המשיבה וקבע, כי לא נפל פגם בהליך המצאת המכתב למבקש באמצעות הדואר הרשום, ולכן קמה החזקה הקבועה בתקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות.

קביעת בית-הדין נסמכה, בין היתר, על-כך שמספר הדואר הרשום המופיע בתדפיס שהציגה המשיבה, זהה למספר הפריט המופיע על המכתב אשר נשלח על-ידי התובע המוסמך. זוהי ראיה מינהלית טובה.

אמנם, יש בתדפיס "הערת אזהרה" להסרת אחריות מטעם הדואר, אך הערה זו יש לקבל במשקל הראוי לה, קרי, מאמץ משפטי של הדואר שלא "לספוג אחריות", אך אין בכך כדי לאיין את הראיה. בית-הדין הארצי בחן גם את תצהירו של המבקש וקבע, כי אין בו כדי לסתור את החזקה, לפיה הומצא המכתב לבא כוחו.

בית-המשפט אף אינו נעתר לבקשתו של המבקש להפחתת הקנסות.

9. בית-המשפט העליון קבע כי הואיל והבקשה הוגשה טרם זמנה ולפני שמוצו ההליכים בפני הערכאות הקודמות, הדיון בתוקף ההחלטות להטיל קנסות מינהליים לא תם
ב- רע"פ 9241/11 {קיבוץ בית העמק ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.11)} הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה בגדרה התקבל חלקית ערעור המשיבה על החלטת בית-הדין האזורי לעבודה בחיפה.

על המבקשות הוטלו קנסות מינהליים בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין. בית-הדין האזורי קיבל את טענתן המקדמית של המבקשות, לפיה מי שהטיל את הקנסות המינהליים מתחילה לא היה מוסמך לכך, ועל-כן יש לבטל את כתבי האישום כולם.

על החלטה זו כאמור, ערערה המדינה לבית-הדין הארצי. הערעור התקבל באופן חלקי.

בית-הדין הארצי קבע, כי אכן ניכר שהקנס שבעקבותיו הוגש כתב האישום הוטל שלא כדין, שכן המפקח שהטיל אותו לא היה מוסמך לעשות כן. עם-זאת נקבע, כי בכל הנוגע לשלושת כתבי האישום הנוספים, אלה לא נבחנו על-ידי בית-הדין האזורי.

לאור כך קבעה ערכאת הערעור כי הדיון בשלושת התיקים הנוספים יוחזר לבית-הדין האזורי, בו ייבחן תוקפן של ההחלטות בדבר הטלת הקנסות הרלבנטיים בכל אחד מן האישומים.

על ההחלטה כאמור, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בין היתר הועלתה הטענה בבקשה, כי לא היה מקום לשנות מהחלטת בית-הדין האזורי לבטל את כל כתבי האישום כיוון שנפלו פגמים פרוצדורליים בכל אחד מהם באשר לגורם המוסמך בעניין הקנס, וכי עמדתה הכוללת של המדינה, כפי שזו הוצגה בבית-הדין האזורי, מצביעה על פגם כללי בהתנהלותה שיש בו לבטל את כל כתבי האישום.

בית-משפט העליון, בדחותו את הערעור קבע כי הואיל והבקשה הוגשה טרם זמנה ולפני שמוצו ההליכים בפני הערכאות הקודמות, הדיון בתוקף ההחלטות להטיל קנסות מינהליים לא תם, וכל שעשה בית-הדין הארצי הוא להחזיר את הדיון בכך לבית-הדין האזורי כדי שיבחן בנפרד כל אחת מהן.

לפיכך קבע בית-המשפט העליון, כי ירצו המבקשות להעלות את טענותיהן הקונקרטיות בדבר הפגמים שנפלו בכל אחת מההחלטות, יוכלו לעשות כן בפני בית-הדין האזורי.

10. נוכח השיהוי הכבד בפניית העותר, קבע בית-הדין האזורי כי אין מקום להידרש לטענתו כי איחר את המועד לערער על הקנס בשל סירוב המשיבה להיעתר לבקשה לגילוי חומר החקירה
ב- בג"צ 4467/07 {ניסים סבן נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.06.07)} הוטל קנס מינהלי קצוב בסכום של 60,000 ₪ על העותר, בהתאם לסעיף 8(א) לחוק העבירות המינהליות, זאת, בין היתר, בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין ובלא חוזה עבודה בכתב, בניגוד לאמור בסעיפים 2(א), 1ג ו- 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים.

בקשה נוספת מטעם העותר לעיין בחומר החקירה, כמו גם בקשה לביטול הודעת הקנס, נדחו מן הטעם שחלף המועד הנקוב בחוק, ובהעדר עילה המצדיקה שיהוי זה. שמונה חודשים חלפו מאז נדחו הבקשות, בטרם פנה העותר לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו.

נוכח השיהוי הכבד בפניה אליו, קבע בית-הדין האזורי שאין מקום להידרש לטענת העותר כי איחר את המועד לערער על הקנס בשל סירוב המשיבה להיעתר לבקשה לגילוי חומר החקירה.

כמו-כן קבע כי אין לראות טעם מיוחד במחלתו של העותר, שלא סיפק נתונים באשר למשך המחלה, ומכל מקום נראה כי זו חלפה זמן רב בטרם הוגשה בקשתו להארכת מועד.

על החלטתה של בית-הדין האזורי הוגש ערעור לפני בית-הדין הארצי לעבודה.
בית-הדין הארצי בדחותו את הערעור, קבע כי אין בסיס לשנות מפסק-דינו של בית-הדין האזורי.

על החלטה זו כאמור, הוגשה העתירה לבג"צ.

בעתירה הועלתה הטענה, כי באופן התנהלותה של המשיבה ביחס לבקשתו לגילוי חומר החקירה, נפל פגם מהותי אשר שלל ממנו את היכולת לכלכל את צעדיו בזמן שהוקצב לו בחוק.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, כי יתערב בהכרעותיו של בית-הדין הארצי לעבודה אך במקרים חריגים בהם מתגלית טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה.

העתירה בתיק הנדון אינה מגלה טעות מעין זו, ואין האמור בה אלא טענות פרטניות אשר נבחנו לפנַי ולפנים בשתי הערכאות הקודמות, שאין בית-משפט העליון יושב כדרגת ערעור שנייה על הכרעותיהן.

יתרה מכך, אין בכל טענותיו של העותר כדי להסביר כיצד זה לא נקט כל הליך כדי לסלק את הפגם המהותי, שלטענתו נפל בטיפול בבקשתו לגילוי חומר החקירה, ובפרט מדוע לא הקדים ופנה לבית-הדין האזורי בבקשה להארכת מועד מייד לאחר שסורבה בקשת הגילוי.

לכל האמור לעיל, לא מצא בית-המשפט שלערעור עילה להתערבות בהכרעתן של ערכאות בתי-הדין.

11. בית-המשפט קבע כי מכוח הוראתו של סעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות, רשאי בית-המשפט מנימוקים שיירשמו לקיים את בירור עניינו של מי שנשלחה אליו הודעה על הטלת קנס, גם אם הודעתו של מקבל ההודעה על רצונו להישפט ניתנה באיחור
ב- בג"צ 10426/04 {משה דהקי נ' מדינת ישראל - משרד התעשיה המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.05)} העותר העסיק שני עובדים זרים שלא כדין, ובגין כך יוחסה לו עבירה של "העבדה שלא כדין", לפי סעיף 2א לחוק עובדים זרים (המדינה טענה, כי ברישום סעיף העבירה נפל שיבוש, הואיל והעבירה לפי סעיף 2א לחוק עוסקת ב"הלנה שלא כדין", בעוד שסעיף 2(א) הוא זה שעוסק ב"העבדה שלא כדין". הטענה כאמור התקבלה).

בעתירה הועלתה הטענה על-ידי העותר כי המשיבים יחוייבו לבטל את הליכי הגביה שנקטו נגדו, באשר, לטעמו, אלה בטלים מעיקרם. לחלופין, ביקש העותר כי תוענק לו ארכה כדי להגיש בקשה לביטול הקנס או להישפט בפני בית-משפט.

בית-המשפט ביושבו כבית-דין גבוה לצדק, דחה את העתירה בקובעו, כי מכוח הוראתו של סעיף 24(ב) של חוק בית-הדין לעבודה (והתוספת השניה לחוק), הסמכות לדון בעבירות על-פי חוק עובדים הזרים, מסורה לבית-הדין לעבודה.

עוד קבע בית-המשפט, כי מכוח הוראתו של סעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות, רשאי בית-המשפט מנימוקים שיירשמו לקיים את בירור עניינו של מי שנשלחה אליו הודעה על הטלת קנס, גם אם הודעתו של מקבל ההודעה על רצונו להישפט ניתנה באיחור.

בתיק הנדון, אם החמיץ העותר בגין השיהוי בו חטא את ההזדמנות להביא את השגותיו בפני בית-הדין, אין לו להלין אלא על עצמו.

12. בית-המשפט העליון קבע כי אין הערעור מגלה עילה לקיומו ערעור שני
ב- רע"פ 2993/06 {בוריס מור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.04.06)} המבקש, קבלן בניין, הורשע בבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע בעבירות על-פי סעיפים 1 ו- 3 לחוק עובדים זרים, ומכוח צו עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (סל שירותי בריאות לעובד), התשס"א-2001.

בית-הדין האזורי קבע, כי המבקש העסיק עובד זר ללא היתר, בלא חוזה עבודה ובלא שהסדיר עבורו ביטוח רפואי כדין. בעקבות הרשעתו הוטל על המבקש קנס בסך 33,000 ש"ח, והוא חוייב לחתום על התחייבות לבל ישוב ויבצע עבירות כאמור במשך שלוש שנים.

על פסק-הדין ערער המבקש לפני בית-הדין הארצי לעבודה.

בערעור הועלתה הטענה כי אין הרשעתו של המערער נסמכת אלא על ראיות נסיבתיות, אשר אינן מצטרפות יחד לכלל מסקנה מרשיעה. לטענת המערער, לא העסיק את העובד המדובר, ותעודת עובד ציבור, שהומצאה בידי המשיבה לתמיכה באישום נגדו, אינה מהימנה הואיל והוצאה בדיעבד.

בית-הדין הארצי, בדחותו את הערעור קבע כי אין להתערב במסקנות בית-הדין הואיל והן מבוססות היטב על מסכת עובדתית שהוכחה. עוד קבע בית-הדין הארצי, כי הטעות שנתגלתה בכתב האישום לא היתה אלא טעות קולמוס, הנעדרת משמעות של ממש. ובאשר לעונש, נפסק כי הוא לא חרג ממידת הענישה הראויה.

על ההחלטה כאמור הוגשה בקשת הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, בדחותו את הערעור, קבע כי אין הוא מגלה עילה לקיומו של ערעור שני. כל האמור בבקשה אינו מגלה שאלה כללית שיש מקום לשוב וללבנה.

אף בכל הנוגע למידת העונש, קבע בית-המשפט, כי המבקש לא הראה עילה לסטיה מן הכלל לפיו אין טענות כנגד חומרת גזר הדין מצדיקות דיון חוזר.

13. בית-המשפט הבהיר כי בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק העבירות המינהליות והוראת תקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות, המצאת הודעת קנס בדואר רשום בצירוף אישור מסירה לכתובת משרדו הרשום של תאגיד מהווה המצאה כדין
ב- רע"פ 10428/07 {חב' אבן סלע בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.08)} על המבקשת הושתו קנסות מינהליים בסך 115,000 ש"ח בגין עבירות העסקת עובדים זרים שלא כדין, לפי חוק עובדים זרים.
המבקשת שלחה בקשת לביטול הקנס, אך נתקבלה הודעת דחיה מטעם המשיבה, בנימוק כי המועד להגשת הבקשה לביטול הקנס חלף וכי לא מתקיימות בעניינה העילות הקבועות בחוק העבירות המינהליות לקיום דיון בבקשה לביטול קנס שהוגשה באיחור.

על החלטה זו, הגישה המבקשת לבית-הדין האזורי לעבודה תל-אביב-יפו בקשה להישפט ולחילופין להארכת מועד להגשת בקשה להישפט מכוח סעיף 13 לחוק העבירות המנהליות.

בית-הדין האזורי לעבודה קיבל את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ומבלי שנערך דיון בנוכחותם.

בית-הדין קבע כי על-אף שההודעה על השתת הקנס נשלחה למשרדה הרשום של המבקשת, לא הגיעה היא לידיעת המבקשת.

על החלטה זו, ערערה המשיבה לבית-הדין הארצי לעבודה.

בית-הדין הארצי לעבודה בקבלו את ערעור המשיבה קבע, כי טעה בית-הדין האזורי לעבודה בקובעו כי על המשיבה היה למסור את הודעות הקנס למבקשת במסירה ידנית למשרדה באזור התעשיה עשרת, אשר אינו מהווה את משרדה הרשום.

בית-הדין הארצי לעבודה הפנה לסעיף 35 לחוק העבירות המינהליות ותקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות, לפיהן מסירה לתאגיד תהא במשרדו הרשום. בנסיבות העניין, אחר שהודעת הקנס נשלחה למשרדה הרשום של המבקשת ולא נדרשה על ידה, יש לראות במסירה זו המצאה כדין.
על החלטה זו כאמור, הוגשה בקשת הערעור דנא, בגדרה שבה המבקשת על טענותיה ומבקשת כי יוארך המועד להגשת הבקשה להישפט.

בית-משפט שלערעור, בדחותו את הבקשה קבע, כי עניינה של המבקשת נדון כבר בשתי ערכאות כאשר הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בתיק הנדון לא מתקיימת עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".

לגופו של עניין, הבהיר בית-המשפט, כי מקורו של האיחור בהגשת הבקשה נעוץ היה בהתנהגות המבקשת עצמה, אשר לא דאגה לעדכון כתובת משרדה הרשום, ואין לראות בטעם זה משום טעם סביר המצדיק ליתן הארכת מועד להגשת בקשה להישפט.

בית-המשפט הבהיר כי בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק העבירות המינהליות והוראת תקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות, המצאת הודעת קנס בדואר רשום בצירוף אישור מסירה לכתובת משרדו הרשום של תאגיד מהווה המצאה כדין.

14. באשר לגזר הדין, הועלתה הטענה כי בית-הדין הארצי התעלם מכך שהקנסות בגין העבירה בה הורשעו הוחמרו מאוד מאז מועד ביצוע העבירה ונטען כי על נאשם שהורשע אין להטיל עונש כבד מזה שהיה שורר ביום ביצוע העבירה
ב- בג"צ 2750/10 {אליהו חן נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.10)} הוגשה עתירה למתן צו על תנאי בו מבוקש להורות על ביטול פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה בו הורשעו העותר והחברה בעבירות על סעיפים 2 ו- 5 לחוק עובדים זרים.

במהלך ביקורת של פקחי משרד העבודה במפעל מזון בשם "גדרון" באזור התעשיה בחולון, נמצאו שבעה עובדים זרים שהועסקו בהכנת מזון. העובדים הזרים הגיעו לישראל באשרת תייר והועסקו ללא היתר משירות התעסוקה.

יוער כי העותר והחברה הורשעו גם בעבירה לפי סעיף 32(א) לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959 (להלן: "חוק שירות התעסוקה") אולם הרשעתם בעבירה זו בוטלה על-ידי בית-הדין הארצי.

בית-הדין האזורי לעבודה, קבע כי החברה היא זו שהוציאה לעובדים הזרים תלושי שכר והנפיקה להם שיקים בגין השכר שצויין בתלושי השכר ושמה של החברה הופיע על תלושי המשכורת תחת ההגדרה של "מעסיקה".

בית-הדין האזורי לעבודה דחה את טענת החברה והעותר לפיה הם היו רק חברה לאספקת שירותי שכר עבור מפעל "גדרון". נקבע, כי טענה זו לא נתמכה בכל ראיה ונסתרה על-ידי העובדה שהחברה קיבלה עמלות בגין שכר העובדים הזרים מידי חודש, עמלה שנגזרה משכר העובדים.

בית-הדין האזורי לעבודה הטיל הן על העותר והן על החברה קנס בסך 60,000 ש"ח. בקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.

על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה הוגש ערעור לבית-הדין הארצי.

בית-הדין הארצי בדחותו את הערעור קבע, כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין החברה לבין העובדים.

בית-הדין הבהיר לעניין זה, כי מכלל הראיות עולה שביחס לעובדים הזרים, מושא כתב האישום, תפקדה החברה כחברת כוח אדם ולכן היא בגדר מעביד על-פי הוראת חוק עובדים זרים (בין החברה לבין "גדרון" הוסכם כי החברה תקלוט עובדי ייצור לעבודה במפעל "גדרון" על-פי דרישה, תמורת עמלה בשיעור של 30% וכי העמלה בגין שעות נוספות תהיה בשיעור של 20%).

בית-הדין הוסיף וקבע, כי הימנעותם של החברה והעותר מלבדוק את חוקיות העסקתם של העובדים לאחר העברתם להיות מועסקים באמצעות החברה היא בגדר "עצימת עיניים" ולפיכך נקבע כי התקיים היסוד הנפשי הנדרש על-פי סעיף 2 לחוק עובדים זרים.

סעיף 5(ב) לחוק עובדים זרים קובע כי מקום בו נעברה עבירה לפי סעיפים 4-2 בידי התאגיד, חזקה היא שנושא המשרה הפר את חובתו האמורה, אלא אם הוכח כי נהג בלא מחשבה פלילית ובלא רשלנות ועשה כל שאפשר כדי למנוע את העבירה.
עוד קבע בית-הדין הארצי, כי שיעור הקנסות שנגזרו על החברה ועל העותר נמוכים משמעותית מהשיעור המירבי של הקנסות בגין ביצוע העבירות. כמו-כן הבהיר כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב כעניין שבשגרה בחומרת העונש שהטילה הערכאה הדיונית ואין המקרה דנן נמנה על החריגים המחייבים התערבות.

על החלטת בית-הדין הארצי כאמור, הוגשה העתירה דנא, אשר במסגרתה הועלתה הטענה, כי בפסק-דינו של בית-הדין הארצי נפלו טעויות משפטיות מהותיות המצדיקות חריגה מעיקרון אי-ההתערבות של בג"צ בפסיקותיו של בית-הדין הארצי.

בין היתר, הועלתה הטענה כי קביעתו של בית-הדין הארצי לפיה הרשעתם של העותר והחברה נתמכה בראיות נוספות הינה בגדר הוספת הנמקה לפסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בו עניין זה כלל לא נזכר וכי התביעה לא עמדה בנטל הבאת הראיות להוכחה שהעובדים הזרים עבדו בניגוד לחוק הכניסה לישראל, והעובדים הזרים כלל לא הובאו לעדות.

באשר לגזר הדין, הועלתה הטענה כי בית-הדין הארצי התעלם מכך שהקנסות בגין העבירה בה הורשעו הוחמרו מאוד מאז מועד ביצוע העבירה ונטען כי על נאשם שהורשע אין להטיל עונש כבד מזה שהיה שורר ביום ביצוע העבירה.

כמו-כן, הועלתה הטענה לעינוי-דין ממושך שכן חלפו למעלה מעשר שנים ממועד הגשת כתב האישום ועד למתן פסק-הדין בעניינו של העותר בבית-הדין הארצי.

בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, דחה את העתירה על-הסף בקובעו כי קיים במקרה דנן לעותר סעד חלופי. סעיף 26(ב) לחוק בית-הדין לעבודה, קובע כי פסק-דין של בית-הדין האזורי לעבודה לפי סעיף 24(ב) לחוק בית-הדין לעבודה ניתן לערעור לפני בית-הדין הארצי {ראו גם סעיף 20(2) לחוק בית-הדין לעבודה}.

סעיף 26(ג) לחוק בית-הדין לעבודה קובע כי פסק-דין בערעור לפי סעיף 26(ב) לחוק בית-הדין לעבודה דינו לעניין ערעור נוסף כדין פסק-דין של בית-משפט מחוזי בערעור פלילי.

לאור האמור לעיל ולאור הוראות החוק, פסק בית-המשפט כי לעותר קיים סעד חלופי וככל שהיה חפץ בכך היה באפשרותו להגיש בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הארצי.

15. חוק העבירות המינהליות נוצר בכדי ליצור מסגרת אכיפה חלופית להליך הפלילי. הוא מאפשר הליך מינהלי שהסנקציה בצידו היא קנס כאמצעי עונשי-מידתי ומתון יותר בגין הפרת הסדרים שיש אינטרס ציבורי באכיפתם אך הם לוקים בתת-אכיפה בשל חומרתן הפחותה של ההפרות מזה והיקפי ביצוען הנרחבים מזה, ונוכח מגבלות המשאבים של הרשויות
ב- בג"צ 93/06 {ד.נ. כל גדר בע"מ נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.11)} העותרות קיבלו הודעות קנס מינהלי לפי חוק העבירות המינהליות, בגין העסקה שלא כדין של עובדים זרים. העותרות ביקשו כי יתאפשר להן לעיין בחומר החקירה ולהעתיקו. בקשתן סורבה.

מכאן העתירה דנא, בה מבוקש להורות למשיב, שר התעשיה, המסחר והתעסוקה לאפשר להן לעיין ולהעתיק את מלוא חומר החקירה המצוי ברשותו ואשר עומד בבסיס הודעות הקנס המינהלי שנשלחו אליהן. כן, להורות לשר לאפשר לעותרות להגיש בתוך 30 יום לאחר קבלת חומר החקירה, בקשה לביטול הודעת הקנס או בקשה להישפט בגין העבירות המיוחסות להן.

העבירות המינהליות בגינן נקנסה העותרת 1 (ד.נ. כל גדר בע"מ), הינן כלהלן:

1. העסקת עובדים זרים שלא כדין, לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, בגינה הוטל עליה קנס בסך 90,000 ₪.

2. העסקת עובדים זרים ללא חוזה בכתב, לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים בצירוף התקנות, בגינה הוטל עליה קנס של 90,000 ₪

3. העסקת עובדים זרים ללא ביטוח רפואי או תוך ניכוי יתר מהשכר בגין ביטוח רפואי, לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים בצירוף התקנות, בגינה הוטל על העותרת 1 קנס בסך של 90,000 ₪

4. העסקת עובדים זרים ללא מגורים הולמים או תוך ניכוי יתר מהשכר בגין מגורים הולמים, לפי סעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים בצירוף התקנות, בגינה הוטל על העותרת 1 קנס בסך של 45,000 ₪.

5. העסקת עובדים זרים ללא ביטוח רפואי או תוך ניכוי יתר, לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים בצירוף התקנות, בגינה נקנסה העותרת בסך של 10,000 ₪.

העבירות המינהליות בגינן נקנסה העותרת 2 (דרך עפר בע"מ), הינן כלהלן:

1. העסקת עובדים זרים שלא כדין, לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים בצירוף התקנות, שהקנס שהוטל בעטיה עומד על סך של 5,000 ₪.

2. העסקת עובדים זרים ללא חוזה בכתב, לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים בצירוף התקנות, בגינה נקנסה בסך של 5,000 ₪.

3. העסקת עובד זר ללא שנמסר לעובד תלוש שכר מפורט לפי סעיף 2(ב)(9) לחוק עובדים זרים בצירוף התקנות, בגינה הוטל עליה קנס של 10,000 ₪.

בעתירה העלו העותרות את הטענה, כי כאשר נדרש הנקנס לבחור האם לשלם הקנס או לבקש לעמוד למשפט, לפי סעיפים 8, 8א לחוק העבירות המינהליות, מבלי שהתאפשר לו לעיין קודם לכן בחומר החקירה, אין הוא יכול לקבל החלטה כיצד עליו לפעול וכן נפגעות זכויותיו להיוועצות ולטיעון.

סעיף 8א(א) לחוק העבירות המינהליות, המסדיר את ביטולו של קנס מינהלי, הוא במהותו סעיף ערר, לטענת העותרות, ועל-כן עומדת לנקנס לפי חוק העבירות המינהליות זכות עיון בתיק הרשות גם מכוח סעיף 30(א) לחוק בתי-דין מינהליים, תשנ"ב-1992.

כמו-כן, הועלתה הטענה כי הנוהל הקובע תנאי-סף לקבלת ההיתר להעסקת עובד זר הינו כי למעסיק אין קנסות מינהליים שלא שולמו, פוגע בעותרות פגיעה קשה ובלתי-מידתית בטרם הוכחה אשמתן, בנוסף לקנס שבו עליהן לשאת ומבהירות כי די בריבית הפיגורים שצובר הקנס כדי לתמרץ את הנקנס לשלמו.

פגיעה כה קשה בחופש העיסוק אינה יכולה להיעשות בהנחיה פנימית של יחידת הסמך.

עוד נטען כי עמדת המשיב פוגעת בזכויותיהן של העותרות לפי סעיפים 1 ו- 10 לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998.

בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, דחה את העתירה, בקובעו כי בבסיסה של כל עבירה מינהלית מצויה עבירה פלילית שאינה עבירת פשע, אך מדובר בעבירות פליליות שאכיפתן יכולה להסתיים במישור המינהלי ואין מדובר בטרנספורמציה מלאה המשנה את מהותה של העבירה, אלא אך בשינוי בדרך הטיפול בה.

חוק העבירות המינהליות נוצר בכדי ליצור מסגרת אכיפה חלופית להליך הפלילי. הוא מאפשר הליך מינהלי שהסנקציה בצידו היא קנס כאמצעי עונשי-מידתי ומתון יותר בגין הפרת הסדרים שיש אינטרס ציבורי באכיפתם אך הם לוקים בתת-אכיפה בשל חומרתן הפחותה של ההפרות מזה והיקפי ביצוען הנרחבים מזה, ונוכח מגבלות המשאבים של הרשויות.

חוק העבירות המינהליות נועד להבטיח הליך מהיר, יעיל וסמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה, ביחס לעבירות שהן קלות יחסית, מבלי להכתים את מבצען בכתם של עבירה פלילית.

בהתאם להסדר שבחוק העבירות המינהליות, כל עבירה מינהלית נובעת מעבירה פלילית. ואולם, לגבי אותן עבירות הנכנסות בגדר "עבירה מינהלית", דרך המלך שמתווה החוק היא של טיפול באמצעות סנקציות מינהליות-אזרחיות.

הכלל הוא של הטלת קנסות ואילו הגשת כתב האישום היא בבחינת החריג המחייב הנמקה.

באשר לחופש המידע, קבע בית-המשפט שלערעור, כי הוא אינו חל על החומר נשוא העתירה.

באשר לזכות העיון בחומר החקירה, המעוגנת בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) קבע בית-המשפט, כי זכות זו קמה אך לאחר הגשת כתב האישום.

גם בהליך לפי חוק העבירות המינהליות, כאשר הטיפול באישומים שב למסלול הפלילי - אם בשל בקשת הנקנס, אם בשל החלטת התובע המוסמך - יועמד חומר החקירה לרשות הנאשם אך מרגע שהוגש נגדו כתב האישום. כל עוד לא הוגש כתב אישום אין עומדת לנקנס זכות עיון בחומר החקירה.

בית-המשפט הבהיר, כי עדויות של העובדים הזרים או של גורמים חיצוניים אחרים ודו"חות פנימיים של המפקח שלדידו של המשיב אינם מהווים "חומר חקירה".

עוד קבע בית-המשפט, כי מאחר שההליך לפי סעיף 8א לחוק העבירות המינהליות הוא הליך של ביקורת פנימית שמפעילה הרשות המינהלית עצמה על החלטה שקיבלה לפי דין, נכון לראות בזכות הנקנס להגיש בקשה לביטול הקנס כזכות להגיש השגה מינהלית.

חוק בתי-דין מינהליים עניינו ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות {סעיף 1 לחוק זה}, הנעשית על-פי כללים וסדרי דין מוגדרים. סעיף 8א לחוק העבירות המינהליות עניינו ביקורת מינהלית פנימית, במסגרת הליך קצר, יעיל ושונה באופיו מן ההליך לפי חוק בתי-דין מינהליים.

זכות העיון נובעת מתפקידה של הרשות כנאמן הציבור והיא נגזרת בעיקר מזכות הטיעון ומחובת המינהל לפעול בשקיפות. כן היא נובעת מן הזכות הכללית לגישה למידע המוחזק בידי רשויות המינהל ומקום שהרשות מבקשת לשלול את העיון, חובת ההוכחה עליה.

ברם, זכות העיון במסמכי הרשות וכמוה גם זכות הטיעון, אינה זכות מוחלטת. על מלאכת האיזון להיעשות תוך שהיא מביאה בחשבון את טיב העניין, את נסיבותיו, את מהות הפגיעה שטומנת בחובה החלטת הרשות לפרט, כמו-גם את שאלת סופיות ההחלטה שבנוגע אליה מתבקש העיון.

האיזון בין תכליות החוק, אל מול החובה לנהל הליך הוגן ויתר האינטרסים הנוגדים, מוצא ביטויו בכך שהסנקציות שניתן להטיל על הנקנס מוגבלות ומצומצמות יותר מכפי שניתן להטיל במסגרת ההליך הפלילי, ועיקרן בקנס כספי.

כן מתבטא האיזון האמור בעצם אפשרות הבחירה הנתונה לנקנס לפי החוק בין תשלום הקנס, הגשת בקשה לביטולו או הגשת בקשה להישפט. ההחלטה באיזה מסלול יצעד נתונה בידיו שלו.

ככל שהחומר בידי הנקנס, ניתן להניח שבאפשרותו להתמודד עם הטענות נגדו. האפשרות להעלות טענות שיש בהן להביא לביטול הודעות קנס תואמת את האינטרס הציבורי.

היא מרסנת ומצמצמת את פגיעת השלטון בפרט ובזכויותיו, היא מבטיחה אכיפה רק במקרים שהדבר מוצדק, מאפשרת איתור שגיאות ובכך משפרת את יעילות האכיפה.

חיוב הרשות במסירת חומר החקירה בשלב טרם ביקש הנקנס להישפט יתרום להתמשכות ההליכים ועלול אף לפגוע באפשרות לנהל הליך פלילי תקין, אם הנקנס יבקש להישפט.

לאור האמור לעיל, פסק בית-המשפט כי לא עלה בידן של העותרות להצביע על-כך שעמדת המשיב בלתי-סבירה באופן קיצוני או שנפל בה פגם המצדיק את התערבותו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

העסקת עובדים זרים שלא כדין וללא היתר - הענישה