מבקשי מקלט מדיני

1. האמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951)
האמנה קובעת קריטריונים להגדרת פליטים, ומאבחנת בין הפליט האותנטי, הזקוק למקלט מדיני של מדינה המוכנה להעניקו, לבין מי שאינו פליט אך מבקש לשפר את תנאי חייו על-ידי הגירה בלתי-חוקית למדינה אחרת {עע"מ 7945/12 Igbokwe Francis Chidi נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.13)}.

הקביעה המרכזית של האמנה היא כי פליט הוא אדם "הנמצא מחוץ למדינת אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור" {סעיף א(2) בסימן א' לאמנה}.

אמנת הפליטים מקנה לאדם אשר הוכר כ"פליט" על-ידי מדינת המקלט שורה של הגנות וזכויות כאשר הבסיסית בהן היא ההגנה מפני גירוש למדינה בה יהיו חייו או חירותו של הפליט בסכנה בשל הטעמים האמורים {עע"ם 8870/11 גונזלס נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.13)}.

מדינת ישראל הצטרפה לאמנה בדבר מעמדם של פליטים בשנת 1951 (נפתחה לחתימה ב- 1951 ואושררה ב- 1954). כמו-כן, הצטרפה המדינה לפרוטוקול המשלים משנת 1967 אשר הסיר את מגבלת המועד שהיתה קבועה באמנה (בעבר דובר על מי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בשל מאורעות שאירעו לפני 01.01.1951) ומטרתו להרחיב את התחום שבו עוסקת האמנה: בעוד האמנה מוגבלת בעיקרה להגנה על פליטים אירופיים בעקבות מלחמת העולם ה- 2, הפרוטוקול עוסק בבעיית הפליטים בעולם כולו.

סימן ל"ג לאמנה קובע את עיקרון "אי-ההחזרה". הסימן האמור שכותרתו "איסור גירוש או החזרה ("Non-Refoulement"), קובע כדלקמן:

"שום מדינה מבעלות האמנה לא תגרש ולא תחזיר ("refouler") פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת."

בסימן ל"ב שכותרתו "גירוש", נקבע כדלקמן:

"1. המדינות בעלות האמנה לא יגרשו פליט השוהה בארצן בהיתר אלא מטעמי ביטחון לאומי וסדר ציבורי.
2. גירושו של פליט כזה לא יבוצע אלא בתוקף החלטה שהגיעו אליה לפי התהליך הנכון של החוק. אם אין סיבות של ביטחון לאומי המכריחות לנהוג אחרת ירשו לפליט כזה להביא עדות לטיהור עצמו, ולהופיע או להיות מיוצג לתכלית זו לפני רשות מוסמכת או לפני אדם או בני אדם שהרשות המוסמכת ייעדה אותם במיוחד לכך.
3. המדינות בעלות האמנה יתנו לפליט כזה זמן מספיק כדי לבקש כניסה חוקית לארץ אחרת. המדינות בעלות האמנה שומרות לעצמן את הזכות לנקוט למשך זמן זה אותם אמצעים פנימיים שיראו צורך בהם."

2. נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל
מדינות רבות בעולם המערבי נדרשות בעשורים האחרונים לקבוע הסדרים שונים הינוגעים לדרכי הטיפול הראויות במבקשי מקלט המתדפקים על שעריהן בשים-לב לחובותיהן על-פי דיני הפליטים.

בבסיס הסדרים אלה ניצבת מערכת איזונים סבוכה ומורכבת - שמירה על ריבונות המדינה לקבוע מי יבואו בשעריה מזה, והחובה בהגנה על זכויות האדם של אוכלוסיה זו הנמלטת פעמים רבות מאימת רעב, מלחמות או רדיפות ומבקשת ליצור לעצמה אלטרנטיבה לחיים טובים יותר, מזה.

נציבות האו"ם לפליטים מצאה במהלך השנים להדגיש עמדתה באשר לחשיבות שבקביעת הסדרים פרוצדוראליים שונים שיאפשרו טיפול ראוי ואפקטיבי בבקשות מבקשי מקלט ממדינות שונות, תוך קביעת קווים כלליים מנחים שיסייעו למדינות העולם ביישום הוראות אמנת הפליטים בהיבטים הינוגעים, בין היתר, להגדרת המונח פליט והליכי הטיפול במבקשים כי יוענק להם מעמד כאמור.

בהתאם לכך, אף אימצו מדינות רבות הסדרים שונים הנשענים בין היתר על עקרונות אלה, ובכך אין תמה שכן אין ספק כי קביעה של נהלים ודרכי טיפול בזרים החוצים גבולות שלא כדין והאפשרות שיש ביניהם מבקשי מקלט מחייבת הבאה בחשבון של כללים וסטנדרטים בינלאומיים המתבססים על אמנת הפליטים.

כאמור, בישראל התופעה של כניסת זרים שלא כדין, ובמיוחד דרך גבולה הדרומי, מטילה משימה כבדה במיוחד על רשויות המדינה למציאת פתרון שיהיה בו כדי לצמצם את הכניסה הבלתי-מבוקרת, תוך שמירה על הצורך להתמודד באופן הולם עם מעמדם של הזכאים למקלט המצויים בתוכנו {בג"צ 7302/07 מוקד סיוע לעובדים זרים נ' שר הביטחון, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.07.11)}.

על-מנת לזכות בהגנות שמקנה האמנה לפליטים נדרשת, דה פקטו, הכרה של מדינת המקלט במבקש המקלט כ"פליט" כאשר לשם הכרה זו יש צורך בתשתית עובדתית מתאימה.

השאלה כיצד ואימתי תיעשה הכרה כאמור נתונה להכרעתה של מדינת המקלט, שכן בעוד אמנת הפליטים קובעת את ההוראות המהותיות בדבר מעמדם של פליטים, היא מותירה למדינות החברות את החירות לעצב את סדרי הדין והראיות ליישומן {עע"ם 8870/11 גונזלס נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.13)}.

עד לחודש ינואר 2011 עמד בתוקפו "נוהל הסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל" (להלן: "הנוהל הישן").

על-פי הנוהל הישן, בקשה לקבלת מקלט מדיני על-פי האמנה היתה צריכה להיות מוגשת לנציגות נציב האו"ם לפליטים בישראל (להלן: "הנציגות"). תפקידה של הנציגות היה לערוך סינון ראשוני של הבקשות שהוגשו ולבדוק את פרטיהן מול משרד הפנים ונציבות האו"ם לפליטים.

אם עבר המבקש את הסינון הראשוני, עניינו הועבר להמשך טיפול בפני הוועדה המייעצת לפליטים ואחר-כך בפני שר הפנים, המוסמך להכריע בבקשה. ככלל, הוענקה למבקש המקלט אשרה זמנית לשהייה בישראל עד להחלטה סופית בעניינו.

בשנת 2005 התקבל תיקון לנוהל הישן, לפיו אם מצאה הנציגות, על יסוד הבדיקה הראשונית, כי הבקשה אינה מבססת, ולו לכאורה, עילה לבקשת מעמד פליט, ביכולתה להעביר המלצתה לוועדה המייעצת לדחות את העתירה על הסף.

ביום 02.01.2011 נכנס לתוקפו הנוהל החדש, נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, משרד הפנים, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (2011) (להלן: "הנוהל החדש"), לפיו ניתנת ההחלטה בבקשת המקלט על-ידי יחידת הטיפול בפליטים - RSD (Refugee Status Determination unit).

הוראות אמנת הפליטים לא אומצו בחקיקה פנימית, אך אין חולק כי המדינה מחוייבת לכבדן. הדבר בא לידי ביטוי בנוהל החדש אשר קובע כי "הטיפול בבקשות למקלט מדיני ייעשה בהתאם לדין בישראל ובשים-לב למחויבויות שנטלה על עצמה מדינת ישראל לפי אמנת ג'נבה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 ולפי הפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967" {עע"ם 8870/11 גונזלס נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.13)}.

על-פי הנוהל החדש, נתין זר המבקש להגיש בקשה למקלט מדיני בישראל, יגיש את בקשתו במשרדיו של המשיב, בתוך שנה מיום כניסתו לישראל. אם לא יעשה כן, בקשתו תידחה על הסף, אלא אם הוצגו טעמים מיוחדים להגשת הבקשה באיחור.
לאחר הגשת הבקשה, ייערך לנתין הזר הליך רישום וזיהוי ובסיומו ייערך ראיון בסיסי. בתום הראיון, יחליט המראיין האם להפנות את המבקש לעריכת ראיון מקיף, או להעביר את עניינו להליך של דחיה על-הסף.

אם התקיים ראיון מקיף, יוחלט בסיומו האם להעביר את הבקשה לבחינת הוועדה בסדר דין מקוצר, למנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה או לדיון ועדה שהמלצתה תועבר להחלטת שר הפנים.

זכות לעיון מחדש בהחלטה תינתן רק למי שבקשתו לא נדחתה על-הסף, ולא למי שבקשתו נדחתה על-הסף.

יצויין, כי הנוהל החדש קובע שאין בהוראותיו כדי לגרוע מההלכה הפסוקה, לפיה אין לגרש אדם למקום שבו צפויה לו סכנת חיים, על-פי עקרון ה- Non- Refoulement.

יודגש, כי לאור סעיף 196 לספר העזר של האו"ם לאמנת הפליטים {UNHCR Handbook on Procedures and Criteria for Determining Refugee Status under the 1951 Convention and the 1967 Protocol relating to the Status of Refugees (reedited 1992)} (להלן: "ספר העזר"), ולאור סעיף 1 לנוהל, הנטל להביא ראיות לזכאותו של מבקש המקלט לקבלת מעמד של פליט מוטל על המבקש.

עם-זאת, יובהר שאותו הסעיף של ספר העזר מדגיש שלעיתים קרובות יתקשה המבקש לספק אסמכתאות מהימנות לפרטי האירועים שגרמו לו לברוח ממדינת מוצאו, ולכן יש לתת לו ליהינות במקרה המתאים מן הספק.
על הגוף הבוחן לבדוק את מכלול נסיבות העניין, כולל מהימנות דברי המבקש, הראיות שהוצגו ושניתן להשיג, המצב הכללי השורר במדינת מוצאו, ושאר גורמים שעשויים להיות רלוונטיים בהערכת מעמדו של המבקש כפליט {עע"ם 8870/11 גונזלס נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.13); עע"מ 7945/12 Igbokwe Francis Chidi נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.13)}.

3. הבקשה למתן צו ביניים
כאשר נבחנת בקשה למתן צו ביניים, יש להבחין בין סוגים שונים של בקשות:

1. עתירות סרק - בעתירות שכל מטרתן היא להרוויח זמן, כמו במקרים בהם מוצתה תקופת השהייה המקסימלית בארץ, בלא שהובאו ראיות לכך שמדובר בפליט או שקיימת סכנת חיים אם יגורש למולדתו, ניתן לדחות את הבקשה לצו ביניים או לדחות את העתירה על-הסף, גם אם משמעות הדבר היא שניתן לגרש את העותר מן הארץ טרם הדיון בעתירה.

2. בקשות שיש בהן לכאורה ממש - בקשות מהן עולה לכאורה, כי מדובר בפליט או במי שנשקפת סכנה לחייו אם יגורש מהארץ. במקרים אלו, יש מקום לתת צו ביניים ולקבוע הדיון בעתירה לגופה.

3. מקרי ביניים- כאן על בית-המשפט לשקול האם לתת צו ביניים או לא, כאשר הכף נוטה אל עבר קבלת הבקשה. גם כאשר מתעורר ספק, באשר לשאלה האם העותר הוא פליט או שנשקפת סכנה לחייו, מן הראוי כי לא יגורש מן הארץ עד להכרעה בעתירה.

כמו-כן יובהר כי אין להסתפק באמירות ובהצהרות כלליות, לפיהן מבקש הוא פליט או שנשקפת סכנה לחייו, אלא, יש לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לראיות המנהליות הקיימות.

בין היתר, יש להתחשב במועד העלאת הטענה לראשונה, בדברים שנאמרו בראיון, בהתנהגות העותר במהלך התקופה מעת הגעתו ארצה, בשלב בו הוגשה הבקשה למקלט מדיני, בראיות החיצוניות הקיימות, בסבירות הנטען ועוד.

4. החלטות ספציפיות - בקשות ספציפיות כמו בקשה לשהייה לפרק זמן מסויים לצורך התארגנות ליציאה מהמדינה, חיפוש מדינת מקלט אחרת וכיוצא בזה {עת"מ (מחוזי ת"א) 40623-03-12 ADAMA MUMIN נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.05.12); עת"מ 33921-08-11 מחוזי ת"א) טרזה גראף נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.09.11)}.

יישום הקריטריונים המקובלים להערכת מהימנות על מבקשי מקלט עשוי לעורר קושי. קריטריונים אלו עוסקים לרוב במידת העקביות, הפירוט, הבהירות והסבירות (plausibility) של גרסתו של מבקש המקלט, וזאת לצד ההתרשמות הבלתי-אמצעית מהתנהגותו במהלך הראיון (טון דיבור, שפת גוף).

השימוש בקריטריונים אלו מבוסס על ההנחה שמבקש מקלט שבפיו עילת מקלט כנה יוכל לספק גרסה סדורה, ברורה ומפורטת של סיפורו. אלא שהנחה זו אינה תמיד עומדת במבחן המציאות.

פערי שפה, פערים תרבותיים, חששו של הפליט מפני רשויותיה של מדינה זרה, רשמים נפשיים שיכול שהותירה בו חווית הרדיפה, עלולים כולם להקשות על יכולתו של פליט למסור גרסה קוהרנטית ומפורטת אודות נסיבות רדיפתו. גם ההתרשמות מהתנהגותו של הפליט עשויה להוליך לעיתים שולל, למשל בשל פערים תרבותיים או בשל עצם הסיטואציה הלא נוחה בה נדרש מבקש המקלט לשטוח מאורעות קשים מעברו לפני רשויותיה של מדינה זרה.

ספר העזר של נציבות האו"ם לפליטים - המשמש כמקור פרשני מנחה, אך לא מחייב, להוראות האמנה - מכיר אף הוא בקשיים האמורים וקובע מספר עקרונות שמטרתם להגמיש את נטל ההוכחה המוטל על מבקשי מקלט.

כך, ספר העזר קובע כי את הדרישה להמצאת ראיות אין ליישם בדווקנות ולעתים ניתן יהא להסתפק בתשתית ראייתית חסרה. בהתאם, כאשר דבריו של מבקש המקלט נחזים כאמינים, ואינם ניתנים להוכחה על-ידי ראיות חיצוניות, יש לאפשר לו ליהינות מחמת הספק.

עוד קובע ספר העזר כי החובה להעריך את בקשת המקלט משותפת למבקש ולרשויות מדינת המקלט, על-כן יהא לעיתים על הרשויות לנקוט אמצעים לאיסוף ראיות לשם הערכה כאמור {סעיפים 205-195 לספר העזר של נציבות האו"ם לפליטים}.

כמו-כן, קובע ספר העזר כי לעיתים יהיה צורך בעריכת ראיון המשך עם מבקש המקלט, וזאת על-מנת להבהיר סתירות, אי-הבנות או השמטות בגרסתו {סעיפים 199-198 לספר העזר}.

דברים אלו עולים בקנה אחד גם עם דיני הראיות הינוהגים בשיטת המשפט בישראל. סתירות, השמטות ואי-דיוקים בדבריו של עד אינם בהכרח שוללים את מהימנותו. כך, ביחס לסתירות בעניינים שוליים או סתירות שניתן להן הסבר את מניח את הדעת, כמו גם במצבים בהם מוצדק לפלג את העדות {ראה: סעיף 57 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971}.

כמו-כן, הגם שלהתרשמות הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית ניתן משקל משמעותי בהערכת מהימנות של עדים. הובהר כי הערכת מהימנות הינה פרי בחינה מושכלת של תוכן העדות, וזאת בין היתר על סמך השוואתה ליתר הראיות בתיק והעמדתה במבחן ההיגיון והשכל הישר.

עוד יודגש כי מדובר במישור המשפט המינהלי במסגרתו אין הרשויות כבולות לדיני הראיות הינוהגים בערכאות שיפוטיות.

לצד הריסון המתבקש בבוא בית-המשפט להתערב בקביעות עובדה של רשויות המינהל, ככל שמדובר בדחיה של בקשת מקלט ולנוכח ההשלכות הטמונות בה, יש צורך בבחינה קפדנית וזהירה שמא נפלה שגגה בקביעתן.

בגדר כך, בבחינת סבירותה של התשתית העובדתית שבבסיס ההחלטה על דחיית בקשת המקלט יש ליתן את הדעת למספר עקרונות מנחים. נקודת המוצא הינה כי על מבקש המקלט לומר את האמת ולספק את כל הראיות שידו משגת לתמיכה בבקשתו לשם העמידה בנטל ההוכחה של בקשת מקלט.

מן העבר השני, על הרשויות הבוחנות את הבקשה להתחשב בקשיים הראייתיים אשר עשויים לעמוד בדרכו של מבקש המקלט בבואו לעשות כן.

כך, כאשר גרסתו של מבקש המקלט נחזית כאמינה, ניתן יהיה להסתפק בתשתית ראייתית חסרה, ובלבד שניתן טעם סביר להיעדרה של ראיה כזו או אחרת.

כמו-כן, יש להישמר מיישום דווקני של הקריטריונים המשמשים להערכת מהימנות. לא כל סתירה או אי-בהירות בגרסתו של מבקש המקלט מצדיקה דחיה של בקשתו ויש להעניק למבקש המקלט הזדמנות ליתן הסבר קונקרטי ומניח את הדעת לקיומן {עע"ם 8870/11 גונזלס נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.13)}.

4. ההגנה קולקטיבית
בינואר 2004 הכריז האו"ם על חוף השנהב כעל "מדינת משבר", קרי, מדינה שאזרחיה זכאים להגנה קבוצתית עקב אי-היכולת לשוב לארצם. הכרזה זו אושררה במשך מספר שנים.

עקב זאת, מדינת ישראל הכריזה על מתן הגנה קבוצתית זמנית לכל אזרחי חוף השנהב השוהים בה, עד שיכריז האו"ם שהמצב בארץ מוצאם מאפשר חזרה.

בעקבות חתימת הסכם שלום בין ממשלת חוף השנהב ובין כוחות המורדים במדינה, פרסם האו"ם ביולי 2007 הערכה חדשה, לפיה ככלל המצב במדינה השתפר, למעט אזורים ספציפיים בה. מדינת ישראל הותירה את ההגנה הקבוצתית על כנה עד סוף שנת 2008.

חרף החתימה על הסכם השלום האמור, דיווחים שונים מרחבי העולם העידו כי הפילוג, הסכנה והאלימות בחוף השנהב נותרו על כנם. בהחלטה מס' 1933 מיום 30.06.10 הביעה מועצת הביטחון של האו"ם חשש מאלימות המופנית כנגד פליטים השבים לארצם.

ביום 20.01.11 הוציאה נציבות האו"ם הערכה מעודכנת שמסקנתה היתה כי המצב בחוף השנהב לא בטוח לחזרה ולפיכך הומלץ להעניק הגנה לפליטים עד לייצוב המצב.

ביום 27.07.11 אף הביעה מועצת הביטחון של האו"ם חשש מהתמשכות האלימות בחוף השנהב והאריכה את מנדט הכוח המיוחד של האו"ם ששהה במדינה עד ליום 31.07.12.

בחודש פברואר 2011 מדינת ישראל השיבה את ההגנה הקבוצתית על נתיני חוף השנהב. ברם, ביום 27.12.11 הודיע המשיב כי לאחר שהעניין נבדק עם משרד החוץ, אין עוד להתייחס לחוף השנהב כאל מקום בו מתנהלת מלחמת אזרחים או מקום בו נשקפת סכנה לנתיניו. על-כן החל מיום 01.02.12 יינקטו פעולות אכיפה כנגד שוהים בלתי-חוקיים ממדינת חוף השנהב בישראל.

בידי שר הפנים, שיקול-דעת רחב בכל הקשור בכניסה לישראל ושהייה, יחד-עם-זאת ישנם כללים במשפט הבינלאומי שמדינת ישראל רואה עצמה כמחוייבת להם ושיש בהם כדי להשפיע על אופן הפעלת שיקול-הדעת {בג"צ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2), 424 (05.06.88); בג"צ 10533/04 ויס נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.06.11)}.

מדינת ישראל הצטרפה לאמנת הפליטים בשנת 1951 (אושררה בשנת 1954) וכן לפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967. האמנה לא נקלטה בחקיקה הפנימית של ישראל, אך ישראל מכבדת את המחוייבות הבינלאומית אשר נטלה על עצמה בגדר האמנה.
הגנה הקולקטיבית היא מדיניות זמנית מעצם טיבה וטיבעה. היא אומנם מבוססת על עיקרון "אי-ההחזרה" הקבוע באמנת הפליטים לפיו אין מחזירים פליט למקום ממנו נמלט כל עוד עלולה להישקף סכנה לחייו או לחירותו {ראה סימן ל"ג לאמנה}, אך היא חיצונית לאמנה ואינה קמה מכוחה {עת"מ (מרכז) 53854-07-10 היילו טיגסט נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.05.11) ; עת"מ (מרכז) 12282-02-11 אטאקליט גבאן ברהנה נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.11.11)}.

למעשה מדיניות ההגנה הקולקטיבית מושתת על עיקרון משפטי של "הגנה משלימה" והיא מונעת הרחקת אדם שיש בה משום סיכון לחייו כמישור נוסף להגנה הקיימת בדיני הפליטים {עת"מ (יר') 53765-03-12 א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים למבקשי מקלט נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.06.12)}.

עיקרון "ההגנה המשלימה" הוכר במשפטן של מדינות אחרות, בדין הבינלאומי ובפסיקה בישראל. בעניין זה נקבע כי בהפעילו את סמכות הגירוש, חייב שר הפנים להביא בחשבון את הסכנה הצפויה למגורש בארצו וכי אין לגרש אדם למדינה שבה יהיו חייו או חירותו נתונים בסכנה {בג"צ 5448/94 אל-טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3), 843 (11.09.95)}.

כמו-כן, הוקם במשרד הפנים מערך תשאול שעובדיו הוכשרו לטפל בבקשות של מבקשי מקלט בישראל, כפי שמקובל במדינות רבות נוספות בעולם. הקמת מערך הטיפול נעשתה בליווי נציבות האו"ם לפליטים.

במערך זה הוכשרו עובדים האמונים הן על תשאול וזיהוי ראשוני - בכלל זה במתקן צה"ל בדרום לאחר עיכוב ומעצר הזרים על-ידי חיילי צה"ל - והן עובדים האמונים על ביצוע ראיונות עומק של הזרים {RSD - Refugee Status Determination}.

כן גיבשה המדינה נוהל טיפול מסודר בעניינם של זרים הנכנסים שלא כדין מן הגבול המצרי, אשר במהלך התקופה בה היתה העתירה תלויה ועומדת חלו בו כאמור שיפורים ושינויים רבים.

בכלל זה, גובש במסגרתו מנגנון שנועד לאתר את מבקשי המקלט מקרב זרים אלה באופן שמאפשר להעביר את עניינם להמשך טיפולה של הרשות המוסמכת במשרד הפנים, הוכשרו מתשאלים צבאיים במיוחד לצורך מטרה זאת, גובשו טפסי תשאול מתאימים והוגדרו בעלי סמכות מקרב גורמי הצבא לטיפול בעניין.

כמו-כן הובהרו ההנחיות הנוגעות למבקשי מקלט, כך שבאופן אמיתי נראה כי עניינו של זר שהעלה בפני גורמי הצבא הנפגשים עימו לאחר חציית הגבול טענה בדבר סכנה לחייו או חירותו אם יוחזר למצרים או למדינת מוצאו, הועבר להמשך טיפולה של היחידה המתשאלת במשרד הפנים, והליך ההחזרה המתואמת לא חל בעניינו.

כן התברר כאמור לעיל כי בכל מקרה החזרות מתואמות התבצעו בהיקפים קטנים ובגזרות מסויימות בלבד - אך בגזרות בהן היה תיאום הולם בין הצד המצרי והישראלי ורק עת מדובר בזרים שלאחר כניסתם טענו בפני המתשאלים הצבאיים כי הם מבקשים להיכנס לישראל לצורכי עבודה.

בכל מקרה כמות המוחזרים היתה קטנה למדי ביחס לכמות הנכנסים שנתפסו בגבול. כך למשל, ציינה המדינה, כי החל מראשית שנת 2009 ועד ליום 12.9.2009, ובאותה גזרה בה התקיים כאמור תיאום מספק לשיטת המדינה, בוצעו 23 אירועי החזרה מתואמת, במסגרתם הוחזרו 217 זרים מתוך 1,093 אנשים שנכנסו ונתפסו בגזרה זאת.

בנוסף, במהלך השנים חל שינוי באוכלוסיה שהרכיבה את מרבית הזרים הנכנסים שלא כדין דרך הגבול. אם בשנתיים הראשונות בהן טופלה העתירה מרבית אוכלוסיית הזרים היו סודנים שטענו כי הגיעו מחבל דרפור, הרי שבשנתיים האחרונות מרבית הנכנסים הינם מאריתריאה, אשר קיימת לגביהם מדיניות אי-הרחקה זמנית, בשל המצב השורר שם.

{הסקירה לעיל, מתוך עת"מ 58162-01-12 אבו באקאיוקו ואח' נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.06.12)}

5. פסיקת בתי-המשפט
5.1 בקשה למתן צו ביניים לשחרור העותרת (אזרחית קניה) ממשמורת ולמניעת הרחקתה מן הארץ עד להכרעה בעתירה המינהלית נגד צו משמורת וצו הרחקה, שהוצא נגד העותרת, בעקבותיו נעצרה במעמד דחיית בקשת המקלט שהגישה, מבלי שניתנה לה ההזדמנות לעתור נגד ההחלטה
ב- עת"מ 48593-05-12 {נגנדו מווארה (אסיר) נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.07.12)} הוגשה בקשה למתן צו ביניים לשחרור העותרת (אזרחית קניה) ממשמורת ולמניעת הרחקתה מן הארץ עד להכרעה בעתירה המינהלית נגד צו משמורת וצו הרחקה, שהוצא נגד העותרת, בעקבותיו נעצרה במעמד דחיית בקשת המקלט שהגישה, מבלי שניתנה לה ההזדמנות לעתור נגד ההחלטה.

במסגרת הבקשה הועלתה הטענה כי נשקפת לעותרת סכנת חיים במולדתה, שכן היא נרדפת על-ידי אביה החורג, עובד אלילים, בשל היותה נוצריה.

יחידת הרישום במשרד הפנים דחתה את בקשתה של העותרת למקלט מאחר שלא הוכיחה כי נשקפת סכנה לחייה ולא הוכחה זהותה.

כמו-כן, תשובת האגף לזרים, קבעה כי לא נמצאה עילה המצדיקה היענות בחיוב לבקשה לשחרר את העותרת ממשמורת.

לאור כך הוגשה בקשה נוספת על-ידי העותרת לבחינה חוזרת של עניינה של העותרת ליחידת הרישום במשיב, אך בטרם ניתנה החלטה הוגשה העתירה דנן.

בעתירה, בין היתר, הועלתה הטענה כי העותרת נמצאת במשמורת מזה שלושה חודשים, בניגוד להוראת סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל. לגישתו, הסייג היחיד להמשך החזקתה של העותרת במשמורת, לפי סעיף 13ו(ב)(1) הוא אי-שיתוף פעולה מצידה, אך העותרת שיתפה פעולה ככל שנדרשה.

בית-המשפט המחוזי דחה את עתירתה כאמור בקובעו כי בית-המשפט לעניינים מינהליים אינו מחליף את שיקול-דעתה של הרשות המינהלית בשיקול-דעתו שלו {עע"מ 8870/11 גונזלס נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.01.12)}.

עוד קבע בית-המשפט, כי לא הוכח שנשקפת לעותרת סכנת חיים אם תשוב לקניה. עיון בעתירה ונימוקיה מעלה, כי אין כל ראיות המעידות על-כך.

עוד הבהיר בית-המשפט כי העותרת פנתה לבית-המשפט בחוסר ניקיון כפיים, שכן ממסמכים המצויים בידי המשיב עולה ספק באשר לזהותה האמיתית של העותרת, מועד כניסתה למדינת ישראל, ואופן כניסתה. כמו-כן העותרת לא טרחה להזים את האמור במסמכים אלה, למרות שרובם היו ידועים ומוכרים לה.

לאור האמור לעיל, פסק בית-המשפט כי מדובר בעתירת סרק, אשר אינה מקימה עילה למתן צו ביניים עד לבירור טענותיה של העותרת במסגרת העתירה.

על פני הדברים נראה, כי העותרת אינה נכנסת אל גדר הגדרת "פליט" באמנה. העותרת אינה טוענת לרדיפה על-ידי הרשויות על רקע מטעמי גזע, דת, אזרחות וכו', אלא טוענת לרדיפה על-ידי אביה.

מטרת האמנה לא היתה להגן על אנשים הנרדפים מסיבות אישיות, אלא על אנשים שמדינתם הפנתה להם עורף והם נרדפים בה, עד כדי חשש לחייהם.

באשר לטענת בא-כוח העותרת, כי המשיב לא היה רשאי לעצור את העותרת מיד לאחר שנדחתה בקשתה למקלט, התבקש מעצרה של העותרת מאחר שקיים היה יסוד סביר להניח שהעותרת לא תקיים את צו ההרחקה אם תשוחרר ממעצרה.
הוראת סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, קובעת, כי מקום ששוהה שלא כדין מוחזק במשמורת יותר מ- 60 ימים ברציפות, יש לשחררו בערובה. אולם, כאמור, סעיף 13ו(ב)(1) קובע חריג לכלל זה - שוהה שלא כדין לא ישוחרר אם הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצידו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל. כאמור, העותרת לא הצליחה להוכיח ואף לא טרחה להוכיח את זהותה בפני המשיב, ועל-כן לא ניתן היה לשחררה בערובה.

5.2. השבת ההגנה הקבוצתית והארכת אשרותיהם ומעמדם בישראל של 132 עותרים, אזרחי חוף השנהב ומתן אפשרות להגשת בקשת מקלט פרטנית או בקשה להארכת אשרה מטעמים הומניטאריים על-ידי כל אחד מהעותרים בנפרד
ב- עת"מ 58162-01-12 {אבו באקאיוקו ואח' נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.06.12)} עניינה של העתירה היה השבת ההגנה הקבוצתית והארכת אשרותיהם ומעמדם בישראל של 132 עותרים, אזרחי חוף השנהב ומתן אפשרות להגשת בקשת מקלט פרטנית או בקשה להארכת אשרה מטעמים הומניטאריים על-ידי כל אחד מהעותרים בנפרד.

במסגרת העתירה הועלתה הטענה, בין היתר, כי יש להשיב את ההגנה הקולקטיבית בעניינם של העותרים, שכן הם מבקשי מקלט ממדינת משבר מוכרת ועל-פי דיווחים בינלאומיים רבים לרבות דיווחי האו"ם נכון להיום המצב בחוף השנהב עודנו מסוכן והוא אינו מאפשר חזרתם לארצם בבטחה.

עוד נטען, כי טרם שוקמו התשתיות שיאפשרו לעותרים תנאי מחייה סבירים וטרם נקלטו פליטים ששבו לארצם ממדינות שכנות.

בית-המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, דחה את העתירה בקבעו, כי לא נמצאה עילה להתערבות בעמדת משרד הפנים לפיה הוסרה מדיניות "ההגנה הקולקטיבית" בעניינם של נתיני חוף השנהב.

לאור מעמדה של ההגנה הקולקטיבית כ"הגנה משלימה" חיצונית לאמנת הפליטים, דיני הפליטים הפרטניים ובכללם ההלכות בדבר רף ההוכחה הדרוש, אינם עומדים במוקד העתירה דנא ואינם מסייעים בידי העותרים לבסס טענתם כי יש להשיב את ההגנה הקולקטיבית בעניינם.

העותרים גם לא ביססו מצב עובדתי לפיו תישקף סכנה לחייו או לחירותו של כל נתין חוף השנהב באשר הוא, אם יוחזר לארץ מוצאו.

בית-המשפט הבהיר, שמכלול הנתונים בדבר המצב הבטחוני בחוף השנהב מלמד כי אף שהמצב בחלק מאזורי חוף השנהב עודנו בעייתי ומסוכן, חל תהליך שיפור הדרגתי אך משמעותי בחודשים האחרונים.

יתרה מזאת, עולה כי נציבות האו"ם לפליטים גם אם איננה ממליצה על השבת הפליטים, היא אינה חולקת על עמדתה העקרונית של ישראל לפיה ניתן לסיים את מדיניות אי-ההרחקה ביחס לאזרחי חוף השנהב השוהים בישראל.

עוד עולה כי החלטת משרד הפנים מבוססת על נתונים משמעותיים ועל עמדת הגורמים המקצועיים, ביניהם הערכות משרד החוץ והשגרירות ולפיכך נטייתו של בית-המשפט להתערב בה תהא מוגבלת יותר מן הרגיל.
המשיב פעל על-פי שיקולים רלוונטיים. כך, לאור עמדת הגורמים המקצועיים המצביעה על היעדר סכנה לחייהם של כל נתיני חוף השנהב בכל רחבי המדינה, פסק בית-המשפט כי החלטת המשיב עמדה במתחם הסבירות ובמבחני המידתיות.

כמו-כן, המשיב הותיר את הדלת פתוחה בפני הגשת בקשות פרטניות אשר תישקלנה לגופן בהתאם לנסיבות הספציפיות. משכך אין עוד בסיס לטענת העותרים כי קיימת חובה להמשיך במדיניות ההגנה הקולקטיבית.

5.3 בקשה להורות על ביטול החלטת השר שלא להכיר בעותר כפליט וכן להורות למשיבים למסור לעותר העתק מחוות-הדעת המלאה של יחידת הטיפול במבקשי מקלט אשר על פיה התבססה והסתמכה דחיית הבקשה
ב- עת"מ 50349-01-12 {Kassahun נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.06.12)} הועלתה הבקשה להורות על ביטול החלטת השר שלא להכיר בעותר כפליט וכן להורות למשיבים למסור לעותר העתק מחוות-הדעת המלאה של יחידת הטיפול במבקשי מקלט (להלן: "יחידת ה- RSD") אשר על פיה התבססה והסתמכה דחיית הבקשה.

העותר, אזרח אתיופיה, עזב, לפי הנטען בעתירה, את ארץ מולדתו לאחר שנעצר ועונה בגין פעילותו בארגון ה- OLF (Oromo Liberation Front). הוא נמלט לקהיר, הוכר שם כפליט על-ידי נציבות האו"ם לפליטים והתגורר במצרים משך מספר שנים. בשלב מסויים הוא אויים על-ידי אנשי שגרירות אתיופיה בקהיר, ביקש סיוע ולא קיבל, על-כן נמלט לישראל וביקש מקלט. נציבות האו"ם לפליטים (להלן: "נציבות האו"ם") סברה כי יש להכיר בו כפליט אך משרד הפנים דחה את בקשתו למקלט בהסתמך על המלצתה של הוועדה המייעצת לענייני פליטים (המשיבה מס' 2) (להלן: "הוועדה"), אשר התבססה על חוות-דעתה של יחידת ה - RSD.

המשיבים צרפו לכתב התשובה את חוות-הדעת המלאה ובכך התייתר הדיון באותו חלק של העתירה.

הוועדה מפרטת בדו"ח את הנושאים שבהם נמצאו קשיי אמינות לעותר ואת הסתירות שנפלו בראיונות השונים במספר נושאים ובהם המועדים הקשורים לשהותו בכלא באתיופיה, אופן יציאתו ממדינת מוצאו, הסיבות למעצרה של אימו, קשיים בנושא בני המשפחה שביקרו את אימו של העותר בכלא, מקום מעצרה של האם, תנאי כליאתה, טענותיו לגבי מעצרים שחוו אחיו, חברותם של בני המשפחה ב- OLF וכמות המעצרים שחווה.

גם בהתעלם מאותן סתירות הוועדה סברה שלא הוכח פחד מבוסס היטב מרדיפה, כפי שנדרש באמנת הפליטים, שכן העותר הצהיר כי אימו שוחררה ממעצר, הוא עצמו שוחרר ממאסרו בערבות, הוא יצא את מדינת מוצאו דרך מעבר גבול רשמי ומסודר באמצעות דרכון הנושא את שמו.

הוועדה אף לא סברה כי האירועים שגרמו לו לעזוב את מצרים למרות שקיבל שם מעמד של פליט ולהסתנן לישראל יש בהם כדי להקים פחד מבוסס מרדיפה.

מנגד הועלתה הטענה על-ידי העותר כי הניח תשתית לכך שנרדף בעבר כפרט וכן לכך שפעילי ה- OLF ככלל נרדפים באתיופיה והוא סבור כי יש להכיר בו כפליט הן בשל נסיבותיו האישיות והן בשל חברותו ב- OLF והסכנה האורבת למי שהיה פעיל במסגרת זו.

בית-המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה באופן חלקי וקבע כי החלטת השר לדחות את בקשת העותר להכרה בו כפליט מבוטלת ועל המשיבים לשקול מחדש את החלטתם.

בהחלטת השר, שנשענת על המלצת הוועדה המייעצת ועל חוות-הדעת של היחידה לא נבחנה באופן מספק הזיקה בין מה שאירע באתיופיה והוביל לבריחתו של העותר ממנה ולהכרה בו כפליט במצרים לבין האירועים במצרים ולא נבחנה באופן מספק השאלה האם בשל קשר אפשרי זה בין הדברים, שנעשה בעת פניית הגורמים האתיופים לעותר במצרים.

בית-המשפט הדגיש כי מבחנה של הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות המינהלית הוא מצומצם ו"תפקידו של בית-המשפט המינהלי, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשי הרשות המינהלית, הוא לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה.

בית-המשפט המינהלי אינו אמור לשים עצמו בנעלי הרשות המינהלית ולבצע במקומה את המטלות המוטלות עליה, מכאן שעל העותר להראות כי קמה אחת מעילות ההתערבות של בית-המשפט בהחלטה המינהלית ובמקרה שבפנינו בהפעלת שיקול-הדעת הרחב המוענק לשר הפנים בהחלטותיו.
עם-זאת, יש לתת את הדעת גם למחוייבות הבינלאומית של מדינת ישראל בכל הנוגע ליישום וכן למה שמונח על כף המאזניים בעת בחינת ההחלטה המינהלית שכן המשמעות של דחיית הבקשה למתן מעמד של פליט מקום בו מתן המעמד הוא מוצדק ונדרש היא ברורה מאליה ותוצאותיה האפשריות של טעות בהפעלת שיקול-הדעת ברורות גם הן.

בשל שיקולים אלה מתחייבת בדיקה קפדנית של שיקול-הדעת המינהלי שהופעל על-ידי המשיבים ותהליך קבלת ההחלטות שנעשה.

על המבקש הכרה כפליט להוכיח קיומו של פחד מבוסס (Well founded fear) מרדיפה, קיומה של רדיפה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית מסויימת וקשר בין הפחד האמור לבין אי-רצונו להיזקק להגנת מדינת האזרחות שלו.

יש להפעיל שיקול-דעת תוך מתן משקל הולם למושא הסתירות ובחינה עד כמה הן בעניינים שבלב שאלת הפליטות ולהיבטים האחרים של בקשת המקלט. דומה כי נדרשת עריכת "מקבילית כוחות" המאזנת בצורה ראויה בין התרשמות הבודק, הבסיס לאותה התרשמות וטיב הקשיים בעדותו של מבקש המקלט כלפי עוצמתם של המרכיבים השונים בבקשת המקלט שלו.

בחינת אותם נושאים מעלה כי חלק מהם אכן מצוי בבסיסה של בקשת ההכרה כפליט ובעיקר התהיות המתעוררות סביב גרסת העותר בנוגע למועד מעצרו באתיופיה, מספר המעצרים שנעצר ונסיבות יציאתו מאתיופיה.

אף שיש לתת משקל רב להתרשמות היחידה שערכה את הראיונות וזאת לאחר בחינה יסודית של גרסאות העותרים והסתירות שנמצאו בהיבטים השונים יש לתת את הדעת גם להיבטים אחרים של שאלת ההכרה בעותר כפליט וכן לייחס משקל מתאים לכך שהסתירות התמקדו באירועים שהיו באתיופיה לפני זמן רב ולא באירועים שאירעו במצרים שהיו בסמיכות זמנים רבה יותר למועדי הראיונות. שיקול נוסף הוא ההתרשמות ההפוכה של נציבות האו"ם לפליטים.

כפי שטען בא-כוח המשיבים הטענות שהועלו כנגד העותר על-ידי האתיופים לא היו ממוקדים במעשיו שנים קודם לכן אלא בסיוע שנתן במצרים לשני גולים אתיופים מבלי שהאיומים לוו בכל צעד מעשי.

בהתחשב בשיקולים אלה ובחלוף תקופה של למעלה מארבע שנים הדעת נותנת כי אין בכך כדי להקים פחד מבוסס מרדיפה עתה למעלה מארבע שנים לאחר אותם אירועים. מכאן נובעת המסקנה שלא נפל פגם בהחלטת השר, שמבוססת על המלצת הוועדה ולפיה אין באירועים שארעו במצרים, לכשעצמם, כדי להקים פחד מבוסס מרדיפה.

הקושי היחיד שמתעורר בכל הנוגע לקביעה כי אין להכיר בעותר כפליט עניינו בשאלה האם נקשר קשר כלשהו בין האירועים במצרים לבין מה שהביא לעזיבתו את אתיופיה, האם יכול ליצור מימד מאיים משולב שמקים פחד מבוסס מרדיפה בשל הקשר בין האירועים אף אם כל אחד מהם בפני עצמו אינו מקים פחד מבוסס.

התייחסות הוועדה לנקודה זו היא חסרה ונשענת על הנחה שאיננה מדוייקת לפחות לפי גרסת העותר והאמור במסמכים ומשכך נובעת המסקנה כי ההחלטה בעניינו של העותר לא התקבלה על בסיס כל המידע הדרוש.

בית-המשפט הבהיר כי הדיון המחודש נדרש רק בנקודה זו וכי עמדת המשיבים כי לא נפל פגם בהחלטת השר בכל הנוגע לאירועים באתיופיה ובכל הנוגע לאירועים במצרים התקבלה. אלא אך ורק במשקל שניתן לשאלת הקשר ביניהם ולכך שקשר זה הועלה לכאורה בפני העותר על-ידי הגורמים האתיופים שפנו אליו.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט פסק כי יש להורות על החזרת הדיון לוועדה המייעצת לבחינת המלצתה לשר מחדש ובהתאם לכך לקבל החלטה חדשה תוך מתן משקל גם לנתונים אלה שעומדים בניגוד למה שעמד בפני הוועדה בנקודה זו.

5.4 ביסוד העתירה עמדו שתי טענות עיקריות - הראשונה, נגעה לחוקיות מדיניות ההחזרה המתואמת כמכלול והתבקש סעד אשר יורה על הפסקתה, והשניה, נגעה להסדרים פרטניים שגובשו בנוהל שגובש לצורך יישומה
ב- בג"ץ 7302/07 {מוקד סיוע לעובדים זרים נ' שר הביטחון, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.07.11)} העתירה מתמקדת ועוסקת בקבוצת הזרים הנכנסים שלא כדין לישראל, מרביתם תושבי מדינות אפריקה השונות, דרך גבולה עם יבשת אפריקה.

העתירה הוגשה על-ידי מספר ארגוני זכויות אדם וביקשה להעמיד למבחן את מדיניות ההחזרה המתואמת, בעיקר בכל הנוגע לעניינם של מבקשי מקלט המוגנים על-פי אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 כ"א 65, 5 והפרוטוקול שהוסף לה בשנת 1967, כ"א 690, 3.

המדינה, במסגרת ניסיונותיה לגיבוש פתרונות שונים להתמודדות עם השלכותיה של תופעה זו, גיבשה מדיניות לפיה הוחזרו במקרים מסויימים למצרים מי שנכנסו לישראל שלא כדין דרך סיני ונמצאים בשטח שבריבונות ישראל או על גבולה הבינלאומי, וזאת מייד בסמוך לאחר כניסתם לשטח ישראל (להלן: "ההחזרה המתואמת").

עד להחזרתו המתואמת למצרים, הזר יוחזק במתקן צבאי, בתנאים הולמים, תוך קיומה של אסמכתא חוקית להחזרתו. עוד נקבע כי החזרתו של מי שנכנס שלא כדין למצרים תהיה בתיאום עם הרשויות המצריות הרלוונטיות.

ביסוד העתירה עמדו שתי טענות עיקריות - הראשונה, נגעה לחוקיות מדיניות ההחזרה המתואמת כמכלול והתבקש סעד אשר יורה על הפסקתה, והשניה, נגעה להסדרים פרטניים שגובשו בנוהל שגובש לצורך יישומה.

הן המדינה והן העותרים ביקשו לבחון את חוקיות מדיניות ההחזרה המתואמת בין היתר בראי מתווה הפעולה שגובש בין ישראל לבין מצרים לצורך יישומה. בעוד שהמדינה הצביעה כאמור על הסכם מדיני שגובש בעבר בין מנהיגי המדינות, הרי שהעותרים תקפו הסכם זה וטענו כי אין בו די על-מנת לעמוד בחובות שמטיל המשפט הבינלאומי בסוגיה זו.

בית-המשפט התבקש בעתירה להורות למדינה שלא לפעול בהתאם למדיניות ההחזרה המתואמת, ולהימנע מגירושם של מי שנכנסו לישראל ללא היתר ונמצאים בשטח שבריבונות ישראל או על גבולה הבינלאומי, ובהם מבקשי מקלט.
לשיטת העותרים, האופן בו פעלה המדינה ביישום מדיניות ההחזרה המתואמת עמד בסתירה לעיקרון ה-Non-Refoulement (עיקרון "אי-ההחזרה"), המעוגן באמנת הפליטים ומטיל על המדינה חובה להימנע מגירוש או הרחקה של פליט למקום בו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו.

בית-המשפט העליון בשבתו כבית-דין גבוה לצדק דחה את העתירה בקובעו, כי בהתאם לנסיבות העובדתיות שתוארו, ונוכח הקפאתו של נוהל ההחזרה המתואמת, אין כיום משמעות מעשית להושטת סעד המבקש לבטלה, שכן כל עוד לא מופעלת מדיניות ההחזרה המתואמת, הוא הפך תיאורטי.

כמו-כן בית-המשפט הבהיר, כי אין זה נוהג לדון להידרש לסוגיות בעלות אופי תיאורטי אלא במקרים חריגים, בהם מעשית ניתן לפסוק הלכה רק כשמדובר בשאלה כללית שאינה כרוכה במקרה מסויים.

עניינה של העתירה אינו נכנס לגדרי החריג לכלל. זאת ועוד, מאז הוגשה העתירה התקיימו הליכים רבים לשינוי התשתית הנורמטיבית והעובדתית הרלוונטית לה, כך שבמתכונתה הינוכחית העתירה מוצתה.

עוד הדגיש בית-המשפט, כי בנסיבות העניין אין ביכולתו להושיט את הסעד המבוקש לעותרים, שכן המציאות העובדתית הינוכחית אינה מאפשרת בחינתה של המדיניות הנתקפת בעתירה תוך התייחסות ראויה למכלול השיקולים.

על כל אלה יש להוסיף כי מזה זמן רב המצב השורר בסיני יוצר סיכונים של ממש לישראל, שכן מלבד היותו שטח גבול חשוף ופרוץ המאפשר כניסה בלתי-מבוקרת של זרים לישראל, הוא משמש גם מוקד מסוכן להברחות של אמצעי לחימה, סמים ואף כר נרחב לסחר בבני אדם.

נוכח סיכונים אלה, וכפי שהצהירה במהלך הדיונים בבית-המשפט באת-כוח המדינה, החליטה הממשלה להקים גדר בגבול הדרומי, אשר יכול ותוביל לשינוי נוסף בנסיבות העובדתיות וישליך אף על הסוגיה נשוא העתירה.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט פסק כי בעת הזאת אין הצדקה, ואין בסיס הולם, להעביר את מדיניותה המוקפאת של המדינה במשקפי הביקורת השיפוטית.

לפיכך, ביחס לבחינת חוקיות המדיניות כמכלול, ובשים-לב למציאות העובדתית הינוכחית והקפאתו המעשית של נוהל ההחזרה המתואמת, אין להידרש להיבט השני של טענות העותרים, שעניינו בסעיפי הנוהל השונים, שכאמור חלו בהם במהלך השנים שינויים ושיפורים רבים.

בחינת הנוהל המתוקן, לאחר כל גלגוליו, יכולה להיעשות רק במסגרת עתירה חדשה וממוקדת, אם וככל שהדבר יידרש שוב בעתיד, ולא במסגרת העתירה דנא.

5.5 היסוד העומד בבסיס עיקרון ה-non-refoulment הוא שאין לבצע גירוש אם נשקפת סכנה לחייו או לחירותו של המגורש בארץ היעד שאליה הוא מגורש
ב- עע"מ 7945/12 {‏‏Igbokwe Francis Chidi‏ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.13)} המערער הינו אזרח ניגריה, אשר הסתנן לישראל דרך גבול מצרים. נציבות האו"ם החליטה שלא להמליץ על הכרתו כפליט הזכאי למקלט מדיני, מן הטעם שיכול הוא לשוב לאזור אחר בניגריה, שם יוכל לחיות ללא חשש לרדיפה. נציבות האו"ם העבירה את המלצתה לוועדה המייעצת לענייני פליטים, שדנה בעניין והמליצה לסרב לבקשה.

מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה אימץ את ההמלצה, ודחה את בקשת המערער למקלט מדיני. המערער הגיש בקשה לעיון מחדש. הבקשה נבחנה על-ידי יחידת ה- RSD, אשר המליצה לדחות את הבקשה. הבקשה נדחתה, ושוב התבקש המערער לעזוב את המדינה.

המערער עתר נגד החלטות אלו לבית-המשפט לעניינים מינהליים {עת"מ 1243/08}, וביקש כי יוענק לו מקלט מדיני בישראל, ולחלופין כי יערך לו ראיון בנוגע למידע שהציג בבקשתו לעיון מחדש. העתירה נדחתה על-הסף בהיעדר עילה להתערבות, ובוטל צו הביניים שמנע את הרחקת המערער מישראל.

על ההחלטה כאמור הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים בענינים מינהליים, דחה את הערעור וקבע שלא נפל פגם בהחלטת בית-משפט המחוזי לדחות את עתירת המערער, ושאכן אין להכיר בו כפליט לעניין אמנת הפליטים.

הנקודה המרכזית העומדת בבסיס קביעה זו היא אפשרות המערער להתגורר באזור אחר, הרחק ממלחמות הנפט של נהר הדלתה, במדינת מוצאו.

בית-המשפט הדגיש, כי בעניין דנא המליצה נציבות האו"ם, לאור האופציות העומדות למבקש של מעבר למיקום אלטרנטיבי בתוך מדינת מוצאו, שלא לקבל את בקשתו למקלט מדיני.

בראיון המקורי שהתקיים בנציבות האו"ם, הזכיר המערער את פחדו מקבוצת מורדים מיליטנטית אשר רודפת אותו בשל סירובו לשתף אתה פעולה. לדבריו, סירב להעביר כספים מהפרוייקט החינוכי שבו היה מעורב לידי המורדים.

אך בהסתמכו על המבחנים המופיעים בהנחיות, קבע דו"ח הנציבות שרדיפה זו אינה מהווה עילה מספקת לקבלת מקלט מדיני. לאחר הדגשת העובדה שקבוצת המורדים פועלת באזור הדלתה בלבד, פירט הדו"ח כי המבקש יכול לחיות חיים נורמאליים וטובים באזור אחר של ניגריה.

כמו-כן טענתו החדשה לרדיפה בכל שטחי מדינת ניגריה מצד הרשויות, בשל אי-נכונותו להעביר כספים לקבוצת המורדים, רחוקה מלדבר בעד עצמה, אינה מבוססת, ואף אינה משתלבת עם החומר שהוגש לרשויות. גרסאות העובדתיות אותן מסר המערער אף אינן עקביות וחוסר עקביות זה מחזק את החשד בנוגע למהימנות דברי המערער אודות היותו נרדף על-ידי רשויות ניגריה.

היסוד העומד בבסיס עיקרון ה- non-refoulment הוא שאין לבצע גירוש אם נשקפת סכנה לחייו או לחירותו של המגורש בארץ היעד שאליה הוא מגורש. הואיל ובעניין דנא לא הוכח החשש, הרי שאין מקום להחיל עיקרון זה.

בית-המשפט שלערעור עוד הדגיש כי על בית-המשפט לעניינים מינהליים לנקוט בזהירות רבה טרם יורה על דחיית עתירה מעין זו על-הסף, אולם הואיל והמערער לא הניח בסיס עובדתי מספק להתקיימות עילה למתן מקלט מדיני, ערעורו נדחה.

5.6 בית-המשפט בקבלו את העתירה קבע כי בנסיבות העניין, המשך החזקת המערער במשמורת, חורגת באופן מובהק מהמידתיות הראויה ויש להורות על שחרורו ממשמורת
ב- עמ"נ (ב"ש) 12597-12-13 {הבטום גבריזגה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.01.14)}, עניינה של העתירה הוא על החלטת בית-הדין לביקורת משמורת אשר דחה את בקשתו של אסיר (תושב אריתריאה) לשחרור ממשמורת, ואישר את החלטת הממונה על ביקורת הגבולות.

המערער הסתנן לישראל ועם תפיסתו, הוא הושם במשמורת. לאור כך פנתה המשטרה אל רשות האוכלוסין, בהתאם לנוהל טיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי שהיה אז בתוקף, בבקשה להוציא למערער צו גירוש ולהשמתו במשמורת. כתוצאה מכך הוצא נגדו צו גירוש לפי סעיף 30(א) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954, המהווה גם אסמכתא להחזקתו במשמורת עד לגירושו, וממונה ביקורת גבולות ערך לו שימוע ולאחריו החליט שאין מקום לשחררו מהמשמורת.

על ההחלטה כאמור הוגשה העתירה דנא.

בית-המשפט בקבלו את העתירה קבע כי בנסיבות העניין, המשך החזקת המערער במשמורת, חורגת באופן מובהק מהמידתיות הראויה ויש להורות על שחרורו ממשמורת. התמונה העולה הינה שהמערער ביצע עבירות כלפי אשתו, בהקשר ליחסים ביניהם כבעל ואישה ועל רקע תפיסתם באשר לתפקידי המינים במשפחה, בלבד, ואין במעשיו אספקטים של סכנה לשלום הציבור הרחב.

בית-המשפט הבהיר כי יש הבדל בין "סכנות ציבוריות" ל"סכנות אישיות". הסכנות הציבוריות רחבות ומקיפות יותר. פרטי הציבור הרחב אינם מכירים את מי שעלול לסכנם ואינם יכולים להתגונן מפניו, לדווח עליו או להימנע מלהיקלע לסביבתו, ואילו האדם המסויים, מושא ה"סכנה האישית", מכיר את מי שעלול לפגוע בו ויש לו יותר כלים להתגונן מפניו, לדווח עליו או להימנע ממגע אתו.

כאשר הנסיבות אינן מאפשרות הרחקתו של מי ששוהה במשמורת כאמור, מישראל, ולא נראה כי בטווח הנראה לעין ניתן יהיה להרחיקו מישראל, וכאשר הסכנה הנטענת מבוססת, בין היתר, על המנטליות שלו, שקשה לראות ולהוכיח שינוי בה בתוך פרק זמן סביר, המשמעות הינה החזקה במשמורת לתקופה ארוכה במיוחד.

בנסיבות מסויימות, ניתן ללמוד ממעשיו של השוהה שלא כדין המבקשים להחזיקו במשמורת ומהסכנה הצפויה משחרורו לאדם מסויים, על-כך שצפויה ממנו סכנה גם לציבור הרחב. אולם, לא בכל מקרה כך הם פני הדברים.

בית-המשפט הוסיף והדגיש כי בעניין דנא, התמונה העולה, מתלונת אשת המערער במשטרה; מטיעוני המדינה בבקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים שהוגשה נגדו; מתסקירי המעצר של שירות המבחן עליו; מהחלטת בית-המשפט בבקשה; מהדברים המרכזיים שנכתבו על-ידי נציג המשטרה בפנייתה לנקיטה בהליכים מינהליים נגד המערער ובפנייתה להחזקתו במשמורת; מהחלטות בית-הדין לביקורת משמורת; וכן מטיעוניה העיקריים של המשיבה בכתב ובעל-פה, הינה, שהמערער ביצע עבירות כלפי אשתו, בהקשר ליחסים ביניהם כבעל ואישה ועל רקע תפיסתם באשר לתפקידי המינים במשפחה, בלבד, ואין במעשיו אספקטים של סכנה לשלום הציבור הרחב.

לאור כך פסק בית-המשפט כי המשך החזקתו במשמורת מלאה עוברת את גבול המידתיות הראויה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מבקשי מקלט מדיני