botox

משמורת ילדים וכריכתה בתביעת הגירושין

תביעה למשמורת ילדים ניתן להגיש הן בבית-המשפט לענייני משפחה והן בבית-הדין הרבני האזורי.

בנושא זה, קיימת בעיתיות לגבי הערכאה המוסמכת לדון בתביעה למשמורת המכונה "מירוץ סמכויות".

במסגרת "מירוץ הסמכויות" מבקש כל אחד מבני הזוג להקדים את האחר בהגשת תביעה לערכאה הנוחה לו, זה לבית-הדין הרבני בתביעת הגירושין על נכרכיה וזו לבית-המשפט לענייני משפחה בתביעותיה בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין.

כאשר תביעה למשמורת מוגשת לבית-המשפט לענייני משפחה לפני תביעת הגירושין, בית-המשפט לענייני משפחה ידון בתביעה למשמורת שכן, התביעה למשמורת הוגשה קודם לתביעת הגירושין.

כאשר תביעה למשמורת מוגשת לבית-המשפט לענייני משפחה אחרי תביעת הגירושין, התביעה למשמורת ילדים כרוכה מעצם טיבה בתביעת הגירושין ולכן תידון בבית-הדין הרבני.

על-מנת שחינוך הילדים יוכל להתברר בבית-הדין הרבני, עליו צריך להיות מפורט מפורשות בכתב התביעה לגירושין.

כאשר מוגשת תביעה לגירושין אך עניין משמורת הילדים הוצא מפורשות מכתב התביעה, התביעה למשמורת תידון בבית-המשפט לענייני משפחה שכן התביעה למשמורת הוצאה מפורשות מכתב התביעה לגירושין. ובמילים אחרות, התובע, שהגיש את תביעת הגירושין ביקש מבית-הדין כי איננו חפץ כי משמורת ילדים תידון ביחד עם התביעה לגירושין.

כאשר אחת משתי הערכאות קנתה לה סמכות לדון בעניין שנתבע בפניה כדין – הערכאה השניה לא תזדקק לאותו עניין, אף אם נתונה לה סמכות שיפוט מקבילה.

ב- תמ"ש (יר') 15181/06 {פלוני נ' פלונית, תק-מש 2007(2), 87 (2007)} נדונה בקשת מטעם הנתבעת לפיה היא מבקשת לדחות את תביעת המשמורת שהגיש התובע לבית-המשפט שכן הינו חסר סמכות. במקרה דנן, הגיש התובע ביום 5.2.06 תביעת גירושין לבית-הדין הרבני. ביום 26.7.06 הגיש התובע תביעה להחזקת ילדים לבית-המשפט לענייני משפחה.

הנתבעת טענה כי הסמכות לדון בנושא המשמורת נתונה לבית-הדין הרבני שכן משהקדים התובע והגיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי, קנה בית-הדין הרבני סמכות לדון בנושא החזקת הילדים.

מנגד, התובע טען כי בתביעה לגירושין שהגיש לא התכוון לכרוך את עניין החזקת הילדים. בתמיכה לכך, הוא טוען, כי הגיש בסמוך להגשת תביעת הגירושין תביעה למשמורת לבית-המשפט לענייני משפחה. כב' השופט בן ציון גרינברגר קבע:

"5. מן המפורסמות היא כי נושא החזקת הילדים אכן כרוך מעצם טיבו וטיבעו בתביעת הגירושין. יחד-עם-זאת, קובעת הפסיקה כי במקרה בו מציין התובע מפורשות בתביעת הגירושין כי ברצונו להוציא את נושא החזקת הילדים מתביעת הגירושין, או אף אם מהצהרותיו בתביעתו לגירושין ניתן להבין כי כך התכוון, יש לכבד רצונו, ובמקרה זה לא ייחשב עניין המשמורת ככרוך בתביעה, ולא יימנע בית-משפט האזרחי מלדון בנושא על-אף שתביעת הגירושין הוגשה קודם לכן..."

ולבסוף קובע כב' השופט בן ציון גרינברגר:

"7. במקרה דנן סבורני כי על-אף שהתובע לא ציין מפורשות כי ברצונו להוציא את נושא החזקת הילדים מתביעת הגירושין, אין לי כל ספק שכך הייתה כוונתו, ואף הנתבעת אינה טוענת אחרת. הגשת תביעת המשמורת לבית-משפט זה מוכיחה בעליל כי כך היה רצונו, ונחה דעתי כי לא מדובר במקרה של חרטה או שינוי כיוון לאחר הגשת תביעת הגירושין, אלא כוונה מקורית שכבר התגבשה אצל התובע בעת הגשת תביעת הגירושין. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובע עצמו הגיש את תביעת הגירושין על גבי טופס סטנדרטי, ללא ייצוג מקצועי, ומבלי שנכלל בטופס כל דבר ביחס להחזקת הקטין, ומבלי שידע כי קיימת "כריכה" אוטומטית של נושא המשמורת כחלק מתביעת הגירושין שהגיש. כמו-כן, הנתבעת מצידה לא טענה כי נושא ההחזקה הועלה בפני בית-הדין בדיונים השונים שהתקיימו בנושא הגירושין, ועל-כן אף לא מדובר במקרה שמבחינה דיונית כבר קנה בית-הדין את הסמכות לדון בו."

מהלכת בלום {ע"א 811/80 בלום נ' שטרן, פ"ד לה(3), 757} ניתן להסיק כי הכלל שנקבע כי עניין המשמורת כרוך "מעצם טיבה וטבעה" בתביעת הגירושין, יוצר רק חזקה {"חזקה" במובן זה שאם בן זוג הגיש תביעת גירושין ללא כל כריכה של נושא המשמורת אזי קנויה הסמכות לבית-הדין הרבני, וכל ניסיון מאוחר יותר להביא את סוגיית המשמורת בפני ערכאה אחרת – לא יצלח}, הניתנת לסתירה. חזקה זו, "ניתנת לסתירה" היא, מאחר שאותו תובע יוכל, במפורש או מכללא, לחסום בפני בית-הדין הרבני כריכת הנושא לתביעתו.

ב- ע"א 184/75 {שרה דויטש ואח' נ' שמואל דויטש, פ"ד כט(2), 525} קבע כב' השופט י' כהן:

"הרי לשם ביסוס סמכותו של בית-הדין, די יהיה לקבוע, שעצם תביעת הגירושין היא כנה, ואין כל צורך לבדוק, אם גם כריכת עניין החזקת הילדים הייתה כנה, כי כריכה כזו, כאשר החזקת הילדים היא במחלוקת, נובעת מעצם טיבה וטבעה של התביעה להחזקת ילדים ולא מרצונם של בעלי-הדין."

כלומר, גם אם לא הביע התובע את רצונו לכרוך את נושא המשמורת בתביעתו, כרוך הוא ועומד, אלא, אם-כן הצליח לסתור החזקה כאמור לעיל.

ב- בד"מ 1/60 {אפרים וינטר נ' אלה מביה בארי, פ"ד טו(2), 1457 (1961)} קבע בית-הדין הרבני בתביעה לגירושין, כי בני הזוג יתגרשו זו מזה וילדם יישאר עם האב, והאם תהיה רשאית לבקרו ולקחתו לפעמים אליה. זמן מה לאחר הגירושין פנה האב לבית-הדין הרבני וביקש לשלול מהאם את זכותה לקחת את הילד אליה, והאם פנתה לבית-המשפט המחוזי (היום בית-המשפט לענייני משפחה) בתביעה להחזקת הילד.

בית-המשפט המחוזי, במקרה דנן, העביר לבית-הדין להכרעה את השאלה אם החזקת ילד היא "עניין הכרוך בתביעת הגירושין" לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, ואם כך הדבר, אם שיפוט הייחודי הזה נמשך גם לאחר הגירושין בתביעה לשנות את פסק-הדין הקודם בעילה של "שינוי נסיבות".

במקרה זה נקבע כי החזקת ילדים הינה בשיפוט ייחודי של בתי-הדין הרבניים, שכן העניין ממשיך להיות כרוך בתביעת הגירושין גם לאחר מעשה הגירושין שכן, הוא יונק מן הצו שניתן בשעת הגירושין. לבסוף נקבע כי בית-המשפט המחוזי איננו מוסמך לדון בתביעה וכי הסמכות הייחודית בדבר החזקת הילד נתונה בידי בית-הדין הרבני.