בית-המשפט לענייני משפחה

סמכותו העניינית של בית-משפט לענייני משפחה היא כסמכותו של בית-משפט השלום כאמור בסעיף 51(א)(5) לחוק בתי-המשפט (נוסח משלוב), התשמ"ד-1984 לפיו בית-משפט שלום ידון "בענייני משפחה כמשמעותם בחוק בתי-המשפט לענייני משפחה".

התשתית העובדתית בגדרה נקבעת סמכותו העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה מתגבשת על-פי כתבי הטענות המונחים בפני בית-המשפט בבואו להכריע בסוגיה. בית-המשפט בודק האם כתב הטענות מתאר את אחת העילות הקבועות בחוק בית-המשפט לענייני משפחה {רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4), 337 (2001)}.

ההכרעה בשאלת הסמכות הינה שאלה עובדתית: מלאכת סיווג עניין כמצוי בסמכות בית-משפט רגיל או בית-משפט לענייני משפחה מצריכה, על-פי טיבה, בירור נתונים עובדתיים בעלי אופי אובייקטיבי וסובייקטיבי. יש לבחון נתונים אובייקטיביים העומדים ברקע הסכסוך.

בצד הנתונים האובייקטיביים ישנה חשיבות גם לפן הסובייקטיבי הבוחן את התייחסות הצדדים עצמם לסכסוך שביניהם: כיצד הם עצמם משקיפים על המחלוקת ביניהם - אם כסכסוך בעל אופי משפחתי או כמחלוקת שעיקרה אזרחי, אשר פתרונה אמור להימצא במסגרת הכרעה אזרחית רגילה.

המבחן המקובל לעניין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי, בכל הנוגע לבתי-המשפט שחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 עוסק בהם, הינו מבחן הסעד {ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3), 561 (1977); ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3), 200 (1987); רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 812 (1990); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2), 669 (1997); ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה, תק-על 2003(2), 1478 (2003); ת"א (נצ') 28310-01-12 אלונה סדן שאול נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

אם כן, נשאלת השאלה מהי ההבחנה בין מבחן הסעד על פני מבחן העילה ומדוע יש להעדיף את מבחן הסעד על פני מבחן העילה?

עמוד 4 בספר:

מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע או המבקש עם פתיחתו של ההליך, הא ותו לא. על-פי הסעד הנקוב שם נדע האם ההליך הוגש לבית-המשפט המוסמך או שמא חובה היה להגישו לבית-משפט אחר. אין כלל צורך להידרש לטענותיו של הנתבע או המשיב בכתב הטענות שהגיש הוא בתגובה.

במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על-פי האמור בכתב התביעה ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל. מכך אף נובע, שקביעת הסמכות אינה מצריכה שמיעת ראיות. ככל שיוקדם השלב בו מוכרעת שאלת הסמכות, על היבטיה השונים, יתרום הדבר לתפקוד יעיל יותר של מערכת השיפוט ולחיסכון במשאבים של כל הגורמים המעורבים, כולל בעלי הדין.

לעומת זאת, המבחן של מהות הסכסוך, אילו אומץ, היה דורש, לפחות בחלק מהמקרים, לבחון ולבדוק את כתב הטענות הנגדי שהוגש. כך עלול להיפתח פתח למחלוקת נוספת בין בעלי הדין, מעבר לזו שלגופם של דברים. בעת ההגדרה של תיחום סמכויות בתי-משפט יש לשאוף לכללים פשוטים וברורים ככל האפשר, על-מנת לצמצם את הסכסוך גופו. כמובן, שיהא זה בלתי-ריאלי לצפות שניתן יהיה למצוא נוסחה או מבחן שימנעו באופן מוחלט ויכוחים ומחלוקות לגבי זהותו של בית-המשפט המוסמך.

מכל מקום, ברור כי מנקודת מבט זו יש עדיפות למבחן הסעד על פני מבחן העילה {ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עורך-דין נ' דן ארליך, תק-על 2004(4), 1644 (2004)}.

כחריג לכלל שנדון לעיל, המבחן לקביעת הסמכות העניינית של בית-משפט לענייני משפחה הינו מבחן העילה ולא מבחן הסעד {ע"א 2618/03 פי.או.אס. בע"מ נ' ליפקונסקי, פדאור 04(17), 521 (2004)}.

בחירה זו במבחן העילה, בנוגע לסמכותו העניינית של בית-משפט לענייני משפחה, נובעת מהרצון לפתור סיטואציה בה בכתב הטענות הפותח את ההליך מתבקש בית-המשפט ליתן יותר מסעד אחד וכאשר אין הסעדים כולם מצויים בסמכותו של בית-משפט אחד, כפי שקורה פעמים רבות בתביעות בענייני משפחה.

"מבחן העילה" שנקבע בחוק בית-המשפט לענייני משפחה - הוא מבחן משולב של זהות הצדדים וסיבת הסכסוך {תמ"ש (ת"א) 62620/97 שרה נתניהו נ' דורון נויבורגר, תק-מש 97(3), 63 (1997)}.

עמוד 5 בספר:

נמצא, כי מחד גיסא לא די בקשר רחוק וזניח. מאידך גיסא לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. גישה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה. סמכות זו נועדה לרכז בבית-משפט אחד - הוא בית-המשפט לענייני משפחה - את כל המערכת המורכבת של זכויות וחובות בין בני משפחה וחליפיהם על כל היבטיו, תוך ניסיון לפתור אותו בכלים המיוחדים שהוענקו לבית-המשפט לענייני משפחה {ת"א (ת"א-יפו) 40056/05 קופת-חולים כללית-מחלקת רשומות נ' סופיר שושנה ואח', תק-של 2006(1), 11073 (2006)}.

ב- ת"א (שלום ת"א) 29789/05 {עיריית תל-אביב נ' דורית מור, תק-של 2005(4), 17026, 17027 (2005)} קבע בית-המשפט כי המבחן שנקבע בחוק בית-המשפט לענייני משפחה הוא מבחן משולב של זהות הצדדים {הגדרת משפחה} וסיבת הסכסוך. רק כאשר הסכסוך לא היה בא לעולם אלמלא המדובר ביחסי משפחה - לפנינו סכסוך שמקורו בתוך המשפחה. ונדגיש כי האלמנט המשפחתי צריך להיות הסיבה לסכסוך {ראה גם תמ"ש (ת"א) 62620/97 שרה נתניהו נ' דורון נויבורגר, תק-מש 97(3), 63 (1997)}.

ב- ת"א (חי') 14392-03-12 {ביאטריס בויקו נ' ליביה סקוברוניק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012) נדונה השאלה האם עסקינן בסכסוך שעניינו על רקע משפחתי.

בית-המשפט קבע כי בחינת כתב התביעה וכתב ההגנה מלמדים כי הנתונים האובייקטיבים והסובייקטיבים מצביעים על כך שעניינה של המחלוקת היא על רקע משפחתי:

א. סכום הכסף שבמחלוקת לא ניתן על רקע "עסקי" חיצוני אלא על רקע הקשר המשפחתי בין הצדדים: לא נחתם הסכם הלוואה, לא נקבעו בכתב כללי החזרה, ולא ניתנו בטוחות כלשהן על-אף שהועבר סכום נכבד ביותר.

ב. מטרת הכספים היתה לאפשר לנתבעים לרכוש בית מגורים לתא המשפחתי שלהם.

ג. ההלוואה הוחזרה בערך נומינלי בתוך תקופה של כשנה וחצי, ועברו כשנתיים מאז התשלום האחרון שביצעו הנתבעים ועד הגשת התביעה מבלי שהוצגה ראיה כלשהי לפיה נדרשו הנתבעים להחזיר גם את הסכום שנותר – 100,000 ש"ח.

עמוד 6 בספר:

כלומר, מן האמור יש לקבוע כי היסוד הדומיננטי להיווצרות הסכסוך הינו הקשר המשפחתי בין הצדדים, וקיומם של קשרים משפחתיים תרמה תרומה משמעותית לסכסוך ולגיבושה של עילת התביעה הנטענת. בית-המשפט הורה על העברת הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה.

ב- ת"א (חי') 380-05-09 {עו"ד עופר רבקין, כונס נכסים נ' וליד ח'שיבון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} נדונה תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים המוגשת על-ידי כונס נכסים, לצורך כיסוי חובותיו של נתבע מס' 1.

בית-המשפט קבע כי תובענה זו אינה דנה בענייני מעמד אישי ועילתה אינה בסכסוך בתוך המשפחה ומשכך, אין היא נופלת בגדרם של אותם עניינים הנמצאים בסמכותו הייחודית של בית-המשפט לענייני משפחה. כמו-כן, דחה בית-המשפט הטענה באשר לחוסר סמכות עניינית.

נדגיש כי אין ליתן להיגד "בן זוגו" שבסעיף 1(2)(ו) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, ובסעיפים 1(2)(ב) ו- 1(2)(ג), פרשנות מרחיבה, הכוללת גם בן זוג לשעבר. לפיכך נקבע כי לבית-המשפט לענייני משפחה, אין סמכות לדון בתביעת המשיב נגד המבקשת, אחותה של רעייתו לשעבר {בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני, טרם פורסם (2012); ראה גם ע"א (חי') 53546-08-10 נח אבי טואיטו נ' מלכה כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

כאשר מדובר בענייני משפחה, אין לטפל בבעיה פלונית כאילו והייתה תביעה כספית או תביעה קניינית רגילה, אלא יש לראותה כחלק ממכלול רחב, שמטרתו הכרעה בסכסוך המשפחתי הכולל.

לא יהיה זה מן הראוי להשקיף על הבקשה המובאת לפני בית-המשפט בבדידותה, אלא ראוי לצפות בה כבקצה הקרחון של הקרע במשפחה או כאחת החוליות בשרשרת המאבקים בה.

כך למשל, ב- בר"ע (ת"א) 84/96 {שרוף נ' שרוף, תק-מח 96(3), 3514 (1996)} אישר בית-המשפט המחוזי החלטה של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר סירב להיעתר לבקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה ובמקום זאת פסק לתובעות מזונות "טרום זמניים".

כב' השופט חיים פורת קבע כי צדק בית-המשפט לענייני משפחה בעשותו שימוש בסמכותו לפי סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה ובסטותו מתקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"), כשמטרתו הינה להתחקות בכך אחרי גורמי הסכסוך האמיתיים, תוך הושטת עזרה לצדדים במציאת פתרון כולל ומקיף.

עמוד 7 בספר:

כך גם, ב- בש"א (ת"א) 2157/09 {א' פ' נ' ש' א', תק-מש 2009(3), 9 (2009)} בית-המשפט מצא לנכון חובה לסטות מסדרי הדין ובהפעילו את סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה כדי לאפשר פעם נוספת לבעלת הדין "לקבל את יומה" בבית-המשפט. לגישתו של בית-המשפט, דבקות דווקנית בתקנה 97 לתקסד"א אינה ראויה במקרה דנן.

הוראות פרק ט' לתקסד"א בעניין גילוי מסמכים אינן חלות על תובענות בענייני משפחה. הרעיון מאחורי תקנה 258ט לתקסד"א זו נעוץ בכך שבבית-המשפט לענייני משפחה חל עיקרון "גילוי המסמכים המוקדם", ומטעם זה אין מקום לדרישה בכתב של גילוי מסמכים.

תקנה זו קובעת את עיקרון גילוי המסמכים המוקדם בכל הנוגע לענייני משפחה. על-פי תקנה זו לכתב טענות יצרף בעל דין רשימת מסמכים שעליה נסמך כתב הטענות, בין שהם ברשותו ובין שאינם ברשותו.

בעל דין אשר לא צירף את מסמכיו לכתב טענותיו, לא יוכל להגיש אותם בשלב מאוחר כלשהו, בכפוף לחריג הקובע, היות והגשת מסמכים באיחור תתאפשר בהתקיים שני התנאים הבאים: האחד, קבלת רשות מבית-המשפט. השני, קיים הצדק סביר למחדלו של בעל הדין.

תקנה 258ח לתקסד"א קובעת את חובת צירוף התצהיר לכתב תביעה, כתב הגנה, כתב תשובה לתביעה שכנגד, להודעת צד שלישי ולכתב הגנה לה. בתביעה המוגשת בבית-המשפט לענייני משפחה ניתן לצרף תצהיר על דרך ההפניה ואין צורך לפרט בתצהיר גופו את העובדות הנטענות.

תקנה 258ד(ה) לתקסד"א מפרטת את המקרים בהם יש לצרף לכתב הטענות הרצאת פרטים כאשר כתב טענות שלא יצורף אליו הרצאת פרטים או שלא מולא כהלכה, לא יתקבל. ואלה המקרים:

v תיק עיקרי שהוגשה בו תובענה בין בני זוג;

v אחד מן העניינים המפורטים בתקנה 258ז לתקסד"א קרי, תובענה כספית או רכושית לרבות סעד הצהרתי, פירוק שיתוף בנכס וסעד על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג;

v תובענה למזונות ולמדור;

עמוד 8 בספר:

v תובענה בעניין קטין שנושאה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להורהו ויציאת קטין מהארץ;

v תובענה בעניין התרת נישואין.

בהרצאת הפרטים על בעלי הדין לפרוש בפני בית-המשפט את העובדות והנתונים אשר על בסיסן ניתן לקבוע מהי הכנסת נתבע ומהם צרכי התובע.

בעל דין שלא מסר פרט בהרצאת הפרטים והפרט הוא בתחום ידיעתו האישית, יראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל הדין שכנגד בעניין הנדון, ולעניין זה לא די בהכחשה סתמית {תקנה 264(א) לתקסד"א; ע"מ (יר') 470/03 פלוני נ' פלונית, תק-מח 2005(4), 2967 (2005)}.

בעל דין שלא צירף להרצאת הפרטים מסמך שהיה עליו לצרפו, יראוהו כמי שלא מספר פרטים הנודעים לתוכן המסמך, ולא יורשה להביא ראיות לפרטים אלא אם כן בית-המשפט התיר לו, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לצרף את המסמך לאחר הגשת כתבי טענותיו {תקנה 264(ב) לתקסד"א}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בית-המשפט לענייני משפחה