הרכב בתי-הדין ומקום מושבם (תקנות ד עד ו לתקנות הדיון)

עמוד 5 בספר:

"ד. הרכב בית-הדין
(1) בית-דין יושב בהרכב של שלושה דיינים, להוציא מקרים שבהם רשאי בית-הדין לדון, מבחינת ההלכה, בפחות משלושה.
(2) מבלי לגרוע מכלליות ההוראה שבסעיף-קטן (1), רשאי בית-דין איזורי לדון בהרכב של פחות משלושה בעניינים אלה:
א. עניינים שלא על ריב.
ב. צווים לעיקול נכסים.
ג. עניין שהסכימו עליו הצדדים, כשעל-פי ההלכה ניתן לוותר על הרכב של שלושה.
ד. ענייני סדר ומינהל.
ה. עניינים הנידונים במעמד צד אחד
(3) ליושב-ראש ההרכב, בבית-הדין הרבני הגדול או האיזורי, סמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים, להחלטות-ביניים אחרות ובענייני סדר ומינהל, ורשאי הוא להסמיך חבר אחר של בית-הדין לדון בעניינים אלו.
(4) נשיא בית-הדין הרבני הגדול רשאי להורות, לפני תחילת הדיון בעניין מסויים, שהדיון בו יהיה לפני מספר בלתי-זוגי גדול יותר של דיינים.

עמוד 6 בספר:

(5) מותב שהחל לדון בעניין מסויים רשאי להורות, בהסכמת נשיא בית-הדין הגדול לערעורים, שהמשך הדיון בו יהיה לפני מספר בלתי-זוגי גדול יותר של דיינים ובהם הדיינים שהחלו בדיון.

ה. מקום מושב בית-הדין הרבני הגדול
בית-הדין הרבני הגדול יושב בירושלים.

ו. איזורי שיפוט ומקומות-מושב
(1) איזורי השיפוט ומקום מושבם של בתי-הדין הרבניים האיזוריים ייקבעו מזמן לזמן על-ידי חבר דייני בית-הדין הרבני הגדול ויפורסמו ברבים.
(2) כל בית-דין או דיין רשאי לשבת בעניין מסויים, אם ראה צורך בכך, באיזור שיפוטו שלא במקומו הקבוע, ושלא באיזור שיפוטו - ברשות נשיא בית-הדין הרבני הגדול.

נספח לתקנה ו (תיקון: תשנ"ה)
הודעה על קביעת איזורי שיפוט ומקום מושב

בית-הדין הרבני האיזורי ירושלים; מקום מושבו - ירושלים:
נפת ירושלים, קיבוץ עין גדי (סמכות מקבילה לבית-הדין הרבני האיזורי באר-שבע);
נפת רמלה (כולל הערים לוד ורמלה), ישובי חבל מודיעין, רעות, מכבים, קריית ספר.

בית-הדין הרבני האיזורי תל-אביב-יפו; מקום מושבו - תל-אביב:
נפת תל-אביב, תת-נפה רמת גן, תת-נפה חולון;

עמוד 7 בספר:

העיר אילת (בהסכמת הצדדים);
הערים בני-ברק וראשון-לציון; המועצות האיזוריות הדר השרון, חוף השרון ועמק חפר (סמכות מקבילה גם לבית-הדין הרבני האיזורי פתח-תקווה).

בית-הדין הרבני האיזורי חיפה; מקום מושבו - חיפה
נפת חיפה, נפת עכו, נפת יזרעאל (פרט לעיר בית שאן והמועצה האיזורית בקעת בית שאן), תת-נפה נצרת; נפת חדרה (סמכות מקבילה גם לבית-הדין הרבני האיזורי נתניה); היישובים אור עקיבא, בנימינה, גבעת עדה, זכרון יעקב, מעגן מיכאל, עתלית וקיסריה; הערים נצרת ונצרת עילית (סמכות מקבילה גם לבית-הדין הרבני האיזורי טבריה).

בית-הדין האיזורי רחובות; מקום מושבו - רחובות:
נפת רחובות, המועצה האיזורית גזר (החלק שבנפת רחובות); המועצות המקומיות מזכרת בתיה, נחלת יהודה, נס ציונה וקרית עקרון.

בית-הדין האיזורי נתניה; מקום מושבו - נתניה:
נפת השרון, נפת חדרה (פרט ליישובים אור עקיבא, בנימינה, גבעת עדה, זכרון יעקב, מעגן מיכאל, עתלית וקיסריה); סמכות מקבילה גם לבית-הדין הרבני חיפה.

בית-הדין הרבני האיזורי פתח-תקווה; מקום מושבו - פתח תקווה:
נפת פתח תקווה; המועצה האיזורית דרום השרון; המועצות האיזוריות הדר-השרון, חוף השרון ועמק חפר (סמכות מקבילה גם

עמוד 8 בספר:

לבית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב); המועצות המקומיות אבן יהודה, טייבה, טירה, כפר יונה, פרדסיה, קדימה, קלנסוה ותל מונד; היישובים אבתאן, ביר א-סכה, גן ליטווינסקי, ימא, ברג'ה ושבות-עם.

בית-הדין הרבני האיזורי אשדוד; מקום מושבו - אשדוד:
העיר אשדוד; המועצות האיזוריות ברנר, גן רווה, גדרות, נחל שורק, חבל יבנה ובאר-טוביה; המועצות המקומיות גדרה, גן יבנה ויבנה.

בית-הדין הרבני האיזורי אשקלון; מקום מושבו - אשקלון:
הערים אשקלון וקריית גת; המועצות האיזוריות חוף אשקלון, יואב, לכיש, שער הנגב ושפיר; המועצות המקומיות קריית מלאכי ושדרות.

בית-הדין הרבני האיזורי באר-שבע; מקום מושבו - באר שבע:
נפת באר שבע, תת-נפה אילת, העיר אילת (סמכות מקבילה גם לבית-הדין הרבני האיזורי תל-אביב-יפו, בהסכמת הצדדים).

בית-הדין הרבני האיזורי טבריה; מקום מושבו - טבריה:
נפת כנרת, רמת הגולן, העיר בית שאן והמועצה האיזורית בקעת בית שאן; הערים נצרת ונצרת עילית (סמכות מקבילה גם לבית-הדין הרבני האיזורי חיפה).

בית-הדין הרבני האיזורי צפת; מקום מושבו - צפת:
נפת צפת ורמת הגולן;
בית-הדין הרבני האיזורי צפת וטבריה רשאי לקבוע את מושבו בקצרין, אם ראה צורך בכך."

עמוד 9 בספר:

לא אחת, בית-הדין הרבני, מוציא תחת ידו החלטה בהרכב חסר. במקרה שכזה, עולות מספר שאלות, שידונו להלן בהרחבה:

האחת, האם מוסמך בית-הדין הרבני לנהל את דיוניו, ולקבל את הכרעותיו בהרכב של שני דיינים או דיין אחד?

השנייה, במקרה אחר, נשאלת השאלה האם הסכמת בעלי הדין, במפורש או על דרך ההתנהגות, עשויה לרפא פגם של הרכב שיפוטי חסר?

השלישית, במקום שנפל פגם מהותי בהרכב חסר של בית-הדין, האם תוצאתו היא בהכרח בטלות מעיקרא של ההליך או שמא יש להחיל על עניין זה את עיקרון "הבטלות היחסית".

בית-הדין הרבני מהווה ערכאת שיפוט ממלכתית, אשר הוקמה מכוח חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 {להלן: "חוק שיפוט בתי-דין רבניים"}.

חוק שיפוט בתי-דין רבניים מקנה לבית-הדין הרבני את כוחו ואת סמכויותיו. בהיותו ערכאת שיפוט ממלכתית, מוגדרים גבולות סמכותו של בית-הדין על-פי חוק המדינה.

בדומה לכל, ערכאת שיפוט ממלכתית, כך גם לבית-הדין הרבני, אין אלא את אותן סמכויות וכוחות שיפוט שחוק המדינה העניק לו. החוק הוא שהקימה, הוא שהגדיר את סמכויותיה, והוא שייחדן לה.

עמוד 10 בספר:

בהקנותו סמכויות שיפוט לערכאות המשפט טומן החוק בחובו גם מגבלות של כוח השיפוט, שכן כל סמכות אשר לא הוקנתה לערכאת השיפוט ממילא מצויה מעבר לכוחה ולסמכויותיה. זהו, בתמצית, גרעין עיקרון החוקיות, הנמנה על מאפייני השלטון הדמוקרטי, אשר עליו מושתתת חוקיות פעולתה של מערכת השלטון, וערכאות השיפוט בכלל זה.

בבחינת גדרי סמכותו של בית-הדין הרבני, ההנחה היא כי נתונות בידו הסמכויות שהוענקו לו בחוק, ואין לו אלא את אשר הדין נתן בידיו {בג"צ 26/51 מנשה נ' יו"ר וחברי בית-הדין הרבני בירושלים, פ"ד ה 714, 719 (1951); בג"צ 3269/95 כץ נ' בית-הדין הרבני האיזורי בירושלים, פ"ד נ(4), 590, 602 (1996)}.

זהו תמציתו של עיקרון החוקיות, העומד בבסיס המינהל, ובבסיסה של מערכת השיפוט. עיקרון זה חל על מערכת השיפוט על כל שלוחותיה, בהיותה בנויה על נורמות משותפות המאחדות אותה, ועל עקרונות דומים החלים על שופטים ודיינים, אשר אלה כאלה נימנים על הרשות השופטת {בג"צ 732/84 חבר הכנסת צבן נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ(4), 141, 152 (1986)}.

ההסדר הסטטוטורי הקובע את הרכב המותב הנדרש לדון בעניין מסויים נגזר במישרין מהסמכות הפונקציונאלית.

ואכן, חוק-יסוד: השפיטה, שהוא דבר חקיקה בעל מעמד-על חוקתי, קובע בסעיף 23(7) לו כי העניינים שבהם ידונו בתי-המשפט לדרגותיהם בשופט אחד, בשלושה או ביותר - ייקבעו בחוק.

עמוד 11 בספר:

סטיה מדרישת החוק בדבר מספר שופטי המותב בערכאה השיפוטית הדנה מהווה חריגה מסמכות פונקציונאלית. החלטה שיפוטית הניתנת בעקבות דיון בהרכב חסר נגועה בפגם היורד לשורש הסמכות הפונקציונאלית {בג"צ 7/83 ביארס נ' בית-הדין הרבני האיזורי חיפה, פ"ד לח(1), 673, 687 (1984)}.

כבר מקדמת דנא התייחסה ההלכה הפסוקה לדיון בהרכב חסר כנגוע בפגם היורד לשורש הסמכות, ולהחלטה הניתנת על-ידי הרכב כזה כנטולת סמכות וכבטלה מעיקרא {ראה למשל בג"צ 3520/95 צוברה נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נ(5), 50, 53 (1996) (להלן: "פרשת צוברה")}.

לדיון בבית-הדין האיזורי בהרכב חסר השלכה מרחיקה. הרכב חסר הינו הרכב חסר סמכות פונקציונאלית. פסק-דין שניתן בעקבות דיון, ולו גם דיון חלקי בהרכב חסר הינו בטל ומבוטל. אין לו תקנה ומרפא {בג"צ 1750/91 מסלתי נ' בית-הדין הרבני האיזורי, פתח-תקווה, פ"ד מה(5), 360, 362 (1991)}.

החובה לקיים דיון שיפוטי בהרכב מלא משתרעת באורח רציף על כל שלבי הדיון השיפוטי עצמו, ועל שלב ההכרעה והחתימה על פסק-הדין {ע"א 410/85 חמד נ' חמד, פ"ד מ(1), 110 (1986)}.

כך למשל, החלטה הניתנת על-ידי הרכב שופטים שונה מזה שניהל את מהלך הדיונים הינה החלטה שיש בה פגם {ראה: פרשת צוברה; יצחק זמיר "הרכב חסר בבתי-דין מינהליים" משפטים ד 585, 608 (התשל"ב-לג)}.

מעבר לפגם המהותי בסמכות השיפוטית, גם "הצדק ומראית פני הצדק עלולים להיפגע מקום בו פסק-הדין ניתן על-ידי הרכב שונה מזה שהתרשם מחומר

עמוד 12 בספר:

הראיות בתיק" {ראה: פרשת צוברה; בג"צ 10769/03 הרשקוביץ נ' בית-הדין הרבני האיזורי פתח תקווה, פ"ד נח(4), 272 (2004)}.

מן האמור לעיל, עולה המסקנה הבאה: דרישת החוק ביחס לגודל המותב האמור לדון בעניין פלוני מחייבת, ויש לקיימה ככתבה וכלשונה. סטיה מדרישה זו פוגמת פגימה מהותית דיון שיפוטי שנתקיים והכרעה שיפוטית שנתקבלה, ועשויה לגרור אחריה תוצאה של בטלות מעיקרא של הליכים שיפוטיים אלה.

את דרישת החוק בעניין גודלו של ההרכב יש לקיים לאורך כל ההליך השיפוטי, ובכלל זה בשלב ההכרעה והחתימה על פסק-הדין. דרישה זו יורדת לשורש סמכותה הפונקציונאלית של הערכאה השיפוטית, והיא מהותית לקיומה.

דרישת הרכב הדיינים בבתי-הדין הרבניים מעוגנת בסעיפים 8(ה) ו- (ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955:

"8. נשיאים, אבות בתי-דין והרכב בתי-הדין (תיקונים: התשכ"ו, התשכ"ט, התש"מ, התשמ"ט, התשנ"א, התשס"ד, התשס"ו)
...
(ה) בית-דין רבני איזורי ידון בשלושה; ואולם בעניין מהעניינים הבאים, שקבע השר בתקנות בהסכמת נשיא בית-הדין הרבני הגדול ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוא ידון בדיין אחד, אם לא הורה נשיא בית-הדין הרבני הגדול הוראה אחרת לעניין מסויים:
(1) עניינים שלא על ריב;
(2) צווים לעיקול נכסים או לעיכוב יציאה מהארץ;

עמוד 13 בספר:

(3) כל עניין שבעלי הדין הסכימו עליו שיידון בדיין אחד.
(4) ענייני סדר ומינהל;
(5) עניינים הנדונים במעמד צד אחד.
(ה1) בבית-הדין הרבני הגדול ובבית-הדין הרבני האיזורי, במשפטים בהם הוא דן בשלושה, תהא ליושב-ראש בית-הדין, על-אף האמור בסעיפים-קטנים (ב) ו- (ה), הסמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות וכן בענייני סדר ומינהל, ורשאי הוא להסמיך לדון בעניינים כאמור חבר אחר של בית-הדין."

עיקרו של חוק הדיינים הוא כי בית-הדין הרבני האיזורי דן בשלושה, בכפוף לכך שבעניינים מסויימים שפורטו בו ידון בדיין אחד, אם נקבע כך בתקנות.

דברי ההסבר לחוק הבהירו את הרקע לתיקון, לפיהם, "בשל מחסור בדיינים, נאלץ בית-הדין, לעיתים, לשבת בהרכב חסר באותם עניינים אשר דין תורה מתיר זאת, וכאשר הצדדים הסכימו לכך. ואולם בית-המשפט העליון קבע כי נוכח הוראת החוק הקיימת, אין תוקף להחלטה של בית-הדין בהרכב חסר, אף כשהצדדים הסכימו לו. מוצע להסמיך את בית-הדין הרבני האיזורי לדון בדיין אחד בעניינים המנויים בהצעה... הצעה זו נועדה לייעל את ההליכים בבתי-הדין הרבניים האיזוריים" {ראה הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 11), התשמ"ח-1988, הצ"ח 1898, 268}.

בתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן-1990 {להלן: "תקנות הדיינים"}, נקבעה שורה של עניינים שבהם רשאי בית-הדין הרבני לדון בדיין אחד, במסגרת החוק המסמיך.

עמוד 14 בספר:

נציין עוד, כי ערכאות השיפוט הרבני מונחות גם על-פי תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, שהותקנו על-ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל וחבר דייני בית-הדין הרבני הגדול.

חשוב להבהיר, כי תקנות הדיון כפופות לחקיקה הראשית החלה על בתי-הדין, ואינן יכולות לחרוג ממנה. לפיכך, כל הסדר בתקנות הדיון החורג מהוראות החוק הראשי איננו תקף מבחינה משפטית.

ההסדר המחייב מבחינה משפטית הוא זה הקבוע בסעיפים 8(ה) ו- (ה1) לחוק הדיינים, והוא היוצר את המסגרת הנורמטיבית המחייבת לצורך קביעת הרכבי בית-הדין הרבני בעניינים השונים שבתחום שיפוטו.

מכל האמור עולה, איפוא, כי הרכב הדיינים האמור לדון בעניין פלוני מוסדר באופן מלא בחוק הדיינים ובתקנות הדיינים. ככלל, ההרכב הנדרש מונה שלושה דיינים. בצד כלל זה, נקבעו מספר חריגים שפורטו בחוק, אשר מאפשרים, בהתקיימם, דיון שיפוטי בהרכב של דיין אחד.

לפיכך, הדיון וההכרעה בבית-הדין הרבני בהרכב שני דיינים בלבד איננו מוכר, בין בחוק הדיינים, ובין בתקנות הדיינים שהותקנו על-פיו. הוא חורג חריגה מהותית מההסדר החקיקתי המסדיר את סוגיית הרכב בית-הדין הרבני.

מטעם זה, דיון והכרעה בבית-הדין הרבני בהרכב שני דיינים נגוע בפגם מהותי היורד לשורש הסמכות הפונקציונאלית של בית-הדין, ומביא לבטלותם של ההליכים, לרבות הכרעה שניתנה במסגרתם.

עמוד 15 בספר:

מעבר לנדרש יצויין, כי המחוקק הכיר במפורש, בהקשרים שונים, ובערכאות שיפוט שונות, באפשרות לקיים דיון, או להשלים דיון וליתן הכרעה בהרכב שניים, גם במקום שהעניין מחייב בדרך-כלל דיון במותב שלושה. יחד-עם-זאת, אפשרות כזו מחייבת הסדר חקיקתי מפורש.

הסוגיה הנוגעת להרכבים חסרים של גופים שיפוטיים ומעין-שיפוטיים מעלה, בעיקרה, צורך באיזון בין שתי מגמות סותרות:

מחד, הצורך הבסיסי לדון ולהכריע בעניינו של אדם במותב שלם, תוך שיתוף כל חברי ההרכב בשיקול-הדעת ובחשיבה המתחייבים לצורך הכרעה. בעניין זה, אין הרי משקל מותב שלושה כמותב של דן יחיד או מותב שניים, והדבר בולט במיוחד כאשר גורלו האישי של בעל הדין עשוי להיות מושפע מתוצאות ההכרעה.

מנגד, יש לתת משקל למגמה האחרת שיסודה בשיקולי יעילות דיונית וצורך להתמודד עם אילוצים טכניים רבים הכרוכים בהפעלת המערכת השיפוטית. המתח הקיים בין החשיבות שיש לייחס לקיום הליך שיפוטי בהרכב שלם לבין האילוצים הדיוניים המחייבים פתרונות מעשיים, מוליד איזונים שונים בהסדרים החקיקתיים הנוגעים למותבים בערכאות השיפוט למיניהן, בהתאם לטיב העניין הנדון, לעוצמת ההשפעה על גורלו של האדם שעניינו עומד להכרעה, ותוך התחשבות באינטרס המערכתי הכולל.

הרכב זוגי של שופטים או דיינים עלול להביא באופן טבעי לקושי בתהליך קבלת ההכרעה כאשר אין אחדות דעים, או לחילופין, לחייב סטיה מהותית מעיקרון שוויון המשקל הניתן לדעות השופטים, או לחייב צירוף שופט או

עמוד 16 בספר:

שופטים להרכב, כאשר נתגלעו חילוקי-דעות בהרכב בעל מספר זוגי בשלב ההכרעה.

כנגד קשיים אלה בהליך קבלת ההחלטה השיפוטית, עומדים שיקולי ייעולה של מערכת השיפוט על כל ערכאותיה, בעיקר נוכח עומס ההליכים ההולך וגובר, המביא עמו עיכובים משמעותיים במועדי דיונים ומתן הכרעות שיפוטיות.

לעניין השאלה הראשונה - האם מוסמך בית-הדין הרבני לנהל את דיוניו, ולקבל את הכרעותיו בהרכב של שניים - התשובה היא בשלילה.

החוק המסמיך והתקנות שהותקנו על-פיו הם הקובעים את הרכב המותב של הערכאה השיפוטית המוסמך לדון בעניין פלוני. כך ביחס לבית-משפט רגיל וכך ביחס לבין בית-דין רבני.

לא ניתן לסטות מקביעות החוק והתקנות בעניין זה, וסטיה כזו מהווה פגיעה מהותית בסמכות הפונקציונאלית של ההרכב הדן, ומכתימה את ההליך כולו בפגם מהותי.

קביעות החוק והתקנות הנוגעות להרכב הנדרש פורשות כנפיהן על כל שלבי הדיון, ובכללם - על שלב הטיעון ושלבי ההוכחות, ההכרעה והחתימה על פסק-הדין {בג"צ 1135/02 וזגיאל נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נו(6), 14, 19 (2002); בג"צ 6334/96 אליהו נ' בית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב, פ"ד נג(2), 153, (1998)}.

עמוד 17 בספר:

דיון והכרעה בהרכב שניים מקום שהחוק מחייב הרכב שלושה נגועים בפסול מהותי, ותוצאתם המשפטית היא בטלות.

שאלה היא, האם הסכמת בעלי הדין לדיון והכרעה שיפוטיים בהרכב שונה מן המתחייב בחוק או בתקנות על-פיו, עשויה לגבור על הפגם שנפל בסמכות הפונקציונאלית של ערכאת השיפוט?

התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

במסגרת עיקרון החוקיות, אין נפקות להסכמת הצדדים בעניין הנוגע לסמכות פונקציונאלית של ערכאה שיפוטית, אלא אם ובמידה שהחוק עצמו נתן תוקף ומשקל להסכמה כזו.

כך למשל היה החוק נכון להכיר בהסכמת הצדדים כגורם העשוי להקנות סמכות שיפוט לבתי-הדין הרבניים בעניינים של מעמד אישי שלגביהם לא הוקנתה לו סמכות ייחודית {סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים}.

לעומת-זאת, בעניינים שבהם לא נתן החוק משקל נורמטיבי להסכמת הצדדים, אין להסכמה כזו תוקף כאמצעי המכשיר סטיה מהסדר חקיקתי מחייב, הנוגע לפעילותה, למעמדה, ולהרכבה של ערכאה שיפוטית.

ברוח זו נקבע כי הסכמת הצדדים להסמיך בית-דין רבני לשמש בורר בין הצדדים לא תועיל להקנות לו סמכות כזו משלא הונחה לכך תשתית על-פי החוק. כן נפסק לאורך שנים כי הסכמת הצדדים להתדיין בפני מותב שופטים או דיינים שאינו תואם את היקף ההרכב שנקבע בדין אינה מרפאה את הפגם.

עמוד 18 בספר:

עקרון החוקיות, המורה כי לרשות שיפוטית מוקנות אך הסמכויות הנתונות לה על-פי החוק, שולל מתוכו אפשרות סטיה מעיקרון זה, אלא-אם-כן החוק עצמו הכיר באפשרות כזו.

חשוב עוד להבהיר, כי הסכמה להרכב חסר שניתנה על-ידי בעל דין אינה יוצרת השתק ומניעות כלפיו לצורך העלאת טענת חוסר סמכות של ההרכב החסר שדן והכריע בעניין שבמחלוקת וזאת מאחר שהסכמה אינה יכולה להקנות סמכות לערכאה שיפוטית במקום שהחוק לא היקנה לה כוח כזה, נתינתה גם לא תכשיר דיון שיפוטי שהתנהל בלא סמכות, וגם טענת מניעות בעניין זה לא תישמע {בג"צ 6103/93 לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4), 591, 617 (1994)}.

לסיכום, הסכמת בעלי דין להרכב חסר של בית-דין רבני, ככל שאינה נשענת על ההסדר הקבוע בחוק ובתקנות, אינה מועילה להכשיר את הפגם הטמון בחוסר הסמכות הפונקציונאלית שערכאת השיפוט לוקה בה עקב דיון והכרעה במותב חסר.

במקום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותו של גוף שיפוט פלוני, כל הסכמה שבעולם אין בכוחה להעניק לאותו גוף סמכות שהחוק אינו מעניק לו. החוק הוא שנתן, והחוק הוא שיקבע וייקח.

לפסק-דין הניתן בהרכב חסר אין תקנה, איפוא, גם אם נתקבל בהסכמת הצדדים {בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2), 625 (2002)}.

עמוד 19 בספר:

לאור האמור לעיל, נשאר עתה לדון בשאלה בדבר תוצאות הפגם כאמור והשלכת תורת הבטלות היחסית {ראה גם בג"צ 1555/05 יחזקאל לוי נ' בית-הדין הרבני האיזורי מחוז תל-אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

בעבר, שלטה במשפט הישראלי התפיסה המסורתית לפיה חריגה מסמכות פונקציונאלית של רשות שיפוטית או מינהלית גוררת אחריה בהכרח בטלות מוחלטת של פעולה שנעשתה במסגרתה.

עם השתרשותה של תורת הבטלות היחסית, ניתנו בידי בית-המשפט אמצעים להפריד במקרים מתאימים בין הפגם שנפל בפעולה לבין תוצאתו של הפגם, כדי למנוע נזק כבד אפשרי לבעלי הדין, לערכאות השיפוט ואף לציבור בכללו.

החלת תורת הבטלות היחסית על מקרה נתון מחייבת התחשבות מיוחדת בנסיבותיו הפרטניות, ובכלל זה, באופי הפגם שנפל ומידת חומרתו, והשפעת תוצאות הפגם על המתדיינים, על הרשות הנוגעת בדבר, ועל הציבור {בג"צ 10455/02 בועז אלכסנדר אמיר נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד נז(2), 729 (2003)}.

המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק-דין של בית-משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על-ידי בית-המשפט לכל הנסיבות. אשר-על-כן, אפשר, כי בנסיבות מסויימות פגם מסויים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסויים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק-הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות, אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר {רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4), 673, 685 (2001)}.

עמוד 20 בספר:

עקרון הבטלות היחסית, המאפשר לבית-המשפט לדון בנפרד בתוצאות החלטה בטלה, מהווה כלי של מדיניות משפטית, אשר בית-המשפט רשאי להפעילו או להימנע מהפעילו, תוך התחשבות במכלול רחב של גורמים ובהם - נסיבותיו של המקרה הנתון, בחינת ההשלכות האפשריות של ההכרעות החלופיות, והשפעת ההחלטה על כלל הגורמים המעורבים במישרין או בעקיפין בהכרעה ועשויים להיות מושפעים על ידה, והציבור הרחב.

לא תמיד ניתן להגיע להכרעה המגלה התחשבות יחסית שווה בכל הגורמים כולם, ולעיתים חשיבותו של אחד או חלק מהאינטרסים המתנגשים יקבלו משקל עודף {ראה גם ע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ, פ"ד נד(5), 15, 22 (2000); בג"צ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2), 177, 194 (1996); ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 337 (1981)}.

נעיר כי תורת הבטלות היחסית חלה גם על פגמים מסוג חריגה מסמכות {ראה גם ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793 (1996); ע"פ 6143/03 פורטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 614 (2004)}.

גם אם פסול מסוג חריגה מסמכות נחשב לפגם בעל חומרה מיוחדת, ראוי לבחון את השלכתה של תורת הבטלות היחסית גם על פסול מסוג זה, ולהעריך את אופי החריגה מסמכות שאירעה, ואת השלכתה על בעלי הדין ועל הציבור הרחב.

כלומר, יש שחריגה מסמכות של ערכאה שיפוטית תחייב את המסקנה, אם בשל חומרת החריגה, ואם בשל נסיבות אחרות, כי פסק-הדין בטל ומבוטל

עמוד 21 בספר:

מיסודו. אך יש שהחריגה תהיה פורמאלית ושולית בלבד, ואילו הבטלות תוביל, בנסיבות המקרה, לתוצאות חמורות ביותר. במקרה כזה אין הכרח לומר כי ייקוב הדין את ההר.

במסגרת תורת הבטלות היחסית, תוצאות הפגם הנלווה לדיון שיפוטי ולמתן החלטה שיפוטית בחריגה מסמכות נקבעות על-פי מארג רחב של שיקולים ובהם - חומרת הפגם שנפל, היות הפגם מהותי או טכני, העוול שנגרם למי מבעלי הדין עקב הפגם, סוג ההליך וסדר הדין המתנהל בו, וההשלכה הציבורית הנובעת מפסילת תוצאות ההחלטה, או מקיומן.

על פגם הנובע מדיון והחלטה בהרכב חסר של ערכאה שיפוטית נקבע כי ברוב המקרים יביא הרכב חסר לבטלות ההליך כולו, נוכח חומרת הפגם והשלכותיו הן על בעלי הדין והן על האינטרס הציבורי. במקרים אלה, אפילו הסכמת הצדדים לא תועיל, אולם לא תמיד כך יהא הדבר.

תיתכנה נסיבות שמדובר בהן בפגם טכני-שולי, בלא שנגרם עיוות דין לבעל דין, ובלא פגיעה של ממש באינטרס הציבורי. במקרים אלה, ניתן לשקול תוצאה יחסית של הפגם, שלעניין מסויים תראה את ההליך כתקף למרות הפגם שנפל בו.

בהערכת מכלול השיקולים הנוגעים לשאלת הפעלתה של תורת הבטלות היחסית על נסיבות מקרה קונקרטי, נקודת המוצא היא כי תחול התוצאה הטבעית של הפגם - קרי, בטלות הפעולה מעיקרא - אלא אם שיקולים כבדי משקל המתנגשים עם תוצאה זו מצדיקים לסטות ממנה.

עמוד 22 בספר:

נבהיר כי הדיון וההכרעה בהרכב חסר של בית-הדין מותרים רק מקום שהחוק המסדיר את פעולת בית-הדין התיר זאת וסטיה מכך אפשרית רק במקרים המפורשים בחוק.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הרכב בתי-הדין ומקום מושבם (תקנות ד עד ו לתקנות הדיון)