פשרה, החלטה, פסק (תקנות קי עד קיח לתקנות הדיון)

עמוד 379 בספר:

"קי. פשרה ופסק-דין על-פיה
באו הצדדים לידי הסכם של פשרה, מכתיב בית-הדין את הפשר לכל פרטיו, אם לא הוגש על-ידי בעלי הדין עצמם. בית-הדין מקריא את הפשר בפני הצדדים, ואם ראה צורך בכך מחתים את הצדדים עליו ומקבלים קניין, אם יש צורך לפי הדין בקניין."

בית-הדין מאשר את הפשר, כולו או חלקו, ככל שניתן לאשרו לפי הדין, ובאישורו מקבל הפשר, כולו או חלקו, תוקף של פסק-דין.

"קיא. חתימת בית-הדין
(א) כל החלטה וכל פסק-דין ייחתמו על-ידי כל הדיינים שישבו בדין. ניתנו ההחלטה או פסק-הדין ברוב דעות, יצוין הדבר בהחלטה או בפסק.
(2) החלטה המתייחסת לסדרי הדיון תיחתם על-ידי דיין אחד."

ב- בג"צ 3037/07 {פלוני נ' בית-הדין הרבני האיזורי בנתניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} קבע בית-המשפט כי "העובדה שהחלטת בית-הדין האיזורי מיום 28.11.2005 המורה על הגשת סיכומים נחתמה על-ידי אב בית-הדין בלבד, אף היא אינה מגלה עילה להתערבותנו שכן עניינה בסדרי הדיון

עמוד 380 בספר:

ובכגון דא אין מניעה למתן החלטה על-ידי אב בית-הדין (ראו תקנה קיא(2) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג)".

"קיב. היעדר תוקף
אין תוקף להחלטה או לפסק-דין כל עוד לא נכתבו ונחתמו, כאמור בתקנה קיא, על-ידי בית-הדין.

קיג. אי-השהיית מתן פסק-דין
בית-הדין צריך להוציא את הפסק מייד כשנתברר לו הדין. לא ניתנו פסק-דין או החלטה תוך שישים יום מתום ההליכים, ידווח על-כך לנשיא בית-הדין הגדול או למי שהוסמך לכך על ידו.

קיד. הנמקת החלטות
כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שניתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת; אולם בית-הדין יכול לדחות את מתן נימוקי ההחלטה לתאריך אחר או לפסק-הדין הסופי, מלבד במקרים שלגביהם יש הוראה אחרת בתקנות אלו."

כשעסקינן בהחלטות דיוניות שניתנו במסגרת הסמכויות הדיוניות ושיקול-הדעת השיפוטי העומד לרשותו של בית-הדין הרבני, בית-משפט הגבוה לצדק יטה שלא להתערב בהן שכן "התערבות בית-המשפט בעניינים הנוגעים לסדרי הדין של בית-הדין הרבני, הינה מוגבלת עוד יותר" וכך הוא בפרט כשמדובר בהחלטות פרוצידוראליות פשוטות הנוגעות להארכות מועדים {בג"צ 4260/05 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); בג"צ 1983/05 פינק נ' בית-הדין הרבני האיזורי בתל אביב, פורסם באתר האינטרנט

עמוד 381 בספר:

נבו (2005); בג"צ 5912/06 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

יחד-עם-זאת, חרף כללים והלכות כאמור אין לומר כי בית-משפט הגבוה לצדק ימשוך את ידיו וימנע מלהפעיל את סמכותו מקום בו החלטה דיונית של בית-הדין הרבני הביאה לפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי שכן סדרי הדין בבתי-הדין הרבניים צריכים לכבד "עקרונות יסוד של דיון צודק" {בג"צ 3914/92 לב נ' בית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2), 491, 504 (1994)}.

גם בקביעתם של סדרי הדין הנהוגים בפניו, עניין המצוי בתחום סמכותו הטבועה, מחוייב בית-הדין הרבני בשמירה על עיקרי הצדק הטבעי ועל עקרונות היסוד של דיון בשיטת המשפט.

כך, נקבע כי סדרי הדין בבתי-הדין הרבניים חייבים לשקף עקרונות יסוד של דיון ואין הם יכולים לסתור את חוקי המדינה הכלליים ועליהם לקיים את כללי הצדק הטבעי {ראה למשל בג"צ 11230/05 מואסי נ' בית-הדין השרעי לערעורים בירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

הנמקתן של הכרעות שיפוטיות היא אחד מאבני היסוד של סדרי הדין השיפוטיים, אשר נועדו להבטיח קיומו של צדק דיוני כתנאי הכרחי להגעה לצדק מהותי.

ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק-הדין והיא שמאפשרת לבית-משפט שלערעור לבקרו.

עמוד 382 בספר:

יתירה מזאת, להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה {רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

ככלל, שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו {בג"צ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ"ד יז(4), 2503, 2516 (1963)} וכי ניתן להעלות על הדעת שעניין אשר נדון בפני ערכאה כלשהי, וזו הוציאה מתחת ידיה פסק-דין שאינו מנומק, או שאינו מנומק די הצורך, אי-אפשר לומר עליו שזכה לידון כראוי בפני אותה ערכאה {רע"פ 1516/90 יקב הגלל בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1990)}.

חובת ההנמקה אף עוגנה במפורש בתקנות הדיון, אשר אודותיהן כבר נאמר כי "מבחינת תוכנן הן ביטוי להלכות המשפט העברי ... מבחינת הסמכות להתקינן הן מהוות הגשמת הסמכות הטבועה של בתי-הדין הרבניים לקבוע לעצמם סדרי דין" {פרשת לב, שם, 500}.

בתקנה קיד לתקנות הדיון שכותרתה "הנמקת החלטות" נקבע כי כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שניתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת, ואולם בית-הדין הרבני יכול לדחות את מתן נימוקי ההחלטה לתאריך אחר או לפסק-הדין הסופי, מלבד במקרים שלגביהם יש הוראה אחרת בתקנות אלה.

כלומר, עינינו הרואות, כי על-פי התקנות המסדירות את פועלם של בתי-הדין הרבניים עצמם, מחוייבים בתי-הדין הרבניים לנמק את החלטותיהם, וזאת למעט כאשר מדובר בהחלטה דיונית שניתנה תוך כדי מהלך המשפט.

עמוד 383 בספר:

ודוק, היותה של החלטה כלשהיא משום החלטה דיונית, אין בה כשלעצמה כדי להסיר מבית-הדין הרבני את החובה לנמקה. פטור מחובת ההנמקה מסור כאמור לבית-הדין הרבני אך כשעסקינן בהחלטה דיונית ש"ניתנה תוך מהלך המשפט".

טיבה של ההחלטה וכן השאלה האם מדובר בהחלטה דיונית או מהותית עשויים אומנם להשפיע על מידת ההנמקה שתידרש באותו עניין, אך בהקשר זה נקבע ממילא לא פעם כי "אך מובן הוא כי מידה זו נקבעת על-פי ההקשר הענייני, ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה" {רע"א 4244/06 דדון נ' כרמל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}, כך שההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית {רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2), 743, 749 (1998)}.

כאמור, חובת ההנמקה הוכרה זה מכבר בפסיקת בתי-המשפט כאחד מכללי הצדק הטבעי המחייבים את כלל הערכאות השיפוטיות, תהיינה הן אשר תהיינה, ואשר חריגה מהם עלולה לעלות לכדי חריגה מסמכות המצדיקה את ביטול ההחלטה.

משבית-הדין הרבני הגדול לא נימק את החלטתו וזאת הגם שלא יכולה להיות מחלוקת {ואף לא נטען} כי היה הוא פטור מחובה זו, מתבקשת המסקנה כי בהחליטו כאמור חרג בית-הדין הרבני - מסמכותו.

לאור הנ"ל, נשאלת השאלה מה דינו של פגם כאמור?

ככלל, לא כל פגיעה בכללי הדיון תצדיק את התערבותו של בית-משפט הגבוה לצדק בהחלטת בית-הדין הרבני תוך פסילה אוטומטית של ההחלטה שניתנה.

עמוד 384 בספר:

בעניין זה הודגש לא פעם כי הנטייה של בית-משפט הגבוה לצדק היא לא לראות בכל פגיעה בכללי הדיון חריגה מסמכות, הפוסלת באופן אוטומאטי את הדיון, אלא להתייחס לכל מקרה על-פי מכלול נסיבותיו ולבחון במיוחד את השאלה, אם ההפרה של כללי הדיון גרמה או עלולה לגרום לעיוות-דין {ראה למשל בג"צ 3396/90 מ' ה' נ' בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה, פ"ד מה(3), 311, 318 (1991)}.

ב- בג"צ 1986/06 {פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה דנן, מן הראוי הוא להורות על ביטול החלטתו של בית-הדין הרבני וזאת, הן לאור מהות ההחלטה והשלכותיה הקשות על העותרת והן לאור תוכנה של ההחלטה.

בתיק מס' 2960-22-1 (גדול) {י' מ' נ' י' ד', פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)} הועלתה הטענה כי בית-הדין הרבני האיזורי לא נימק את החלטתו.

בית-הדין הרבני הגדול קבע כי יש ממש בטענה זו. לאו מן המידה היא, הדרך הקצרה בה נקט בית-הדין האיזורי בהחלטתו הלקונית. דובר כבר רבות על חובתם של בתי-הדין לנמק את החלטותיהם, והדבר מעוגן בין היתר בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים.

יחד-עם-זאת, בנסיבות העניין, אין בחסרונם של הנימוקים כדי לקבל את הערעור, אלא כדי להחזיר את העניין לבית-הדין האיזורי על-מנת שייתן את נימוקיו.

עוד נקבע כי בתי-הדין האיזוריים צריכים להיות מודעים לאשר נפסק בפרשת פלמן, כי חסרונם של נימוקים להחלטה בדבר סמכות, יכול להוות "טעם

עמוד 385 בספר:

מיוחד" לבית-המשפט לענייני משפחה, להתעלם מן הכלל של כיבוד הערכאות ההדדי, כך שבית-המשפט עצמו ידון ויחליט בשאלת הסמכות, על אף שבית-הדין הרבני החליט בכך קודם לכן.

"קטו. תוכן פסק-דין
כל פסק-דין צריך להכיל, מלבד ההחלטה בנושא המשפט, גם:
(א) סיכום תמציתי של טענות הצדדים.
(ב) קביעת העובדות החשובות.
(ג) נימוקי ההחלטה.

קטז. ויתור על נימוקים
בהסכמת שני הצדדים ואחרי שוויתרו על זכות ערעור, רשאי בית-הדין להוציא פסק, מבלי לפרש מאיזה טעם דן.

קיז. פסק-דין על מסירת דבר בעין
כל פסק-דין על מסירת דבר בעין צריך לתאר ולסמן את הדבר בפרוטרוט ככל האפשר, וכן גם לקבוע, אם בית-הדין רואה צורך בכך, את סך הכסף שהחייב יהיה צריך לשלם לזוכה בדין, אם לא ימסור לו את הדבר.

קיח. הודעת פסק-דין ותוקפו לביצוע
(1) בית-הדין יודיע לצדדים על מועד מתן פסק-הדין. הוראה זו לא תחול על פסקי-דין, החלטות או צווים הניתנים במעמד צד אחד.
(2) תאריך ההחלטה או הפסק הוא יום הכרזתם בבית-הדין, ותאריך זה צריך להירשם בהחלטה או בפסק.

עמוד 386 בספר:

(3) בית-הדין רשאי להכריז פסק-דין גם שלא בפני בעלי הדין או אחד מהם אם הודע להם על המועד.
(4) כל פסק-דין, לרבות פסק-דין שניתן שלא בפני הצד, ניתן לביצוע מייד עם הכרזתו.
(5) לא קיבל בעל דין הודעה מראש על המועד שבו יינתן פסק-הדין, תודיע לו מזכירות בית-הדין בכתב כי פסק-הדין ניתן ונמצא בתיק.
(6) לדרישת כל צד שהוא תשלח מזכירות בית-הדין לצד שכנגד העתק מאושר מהפסק.
(7) בפסק-הדין יירשם בפני מי הוא הודע או אם ניתן שלא במעמד הצדדים."

על-פי תקנה קיח(4) לתקנות הדיון, כל עוד לא ניתנה החלטת עיכוב ביצוע - הפסק הינו סופי {ראה גם בש"א (יר') 3614/08 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פשרה, החלטה, פסק (תקנות קי עד קיח לתקנות הדיון)