botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים

הפרקים שבספר:

הוצאות ושכר טרחתו של המורשה (תקנות קיט לתקנות הדיון)



עמוד 387 בספר:


"קיט. הוצאות המשפט
(1) בית-הדין מוסמך לפסוק הוצאות המשפט. הוצאות המשפט כוללות אגרות, הוצאות העדים, תרגום, שכר טרחתו של המורשה וכל הוצאה אחרת שתיראה לבית-הדין.
(2) כל פסק-דין או החלטה הגומרת את הדיון צריכים להכיל החלטה על מי חלות הוצאות המשפט."

בעבר, הכלל היה, כי אין לחייב בעל דין לשאת בהוצאות המשפט, אף כאשר הוא יצא חייב בדין. הנימוק המשפטי לכך הוא, כי כדי לחייב בעל דין לשאת בהוצאות יריבו, יש לראותו כמי שהזיק לו.

על-פי דיני הנזיקין של המשפט העברי, נזק שנגרם בשל רצונו של בעל דין למצות בתום-לב את זכויותיו על-פי הדין, ולהוכיח את צדקת טיעוניו, נחשב כנזק עקיף שאין המזיק נושא באחריות לתוצאותיו.

הכלל של המשפט העברי מבוסס על ההנחה ש"עניינם של שני בעלי הדין הוא להגיע לחקר האמת, כדי שאף אחד מהם לא יהיה גזלן". בשל כך, "אם אין בעלי הדין מסוגלים להגיע בעצמם לחקר האמת... אין כל סיבה לחייב את מי שיצא חייב בדין בתשלום ההוצאות, שהרי לכתחילה היו כל הצדדים מעוניינים


עמוד 388 בספר:


בבירור העניין בדרך זו, והיה זה איפוא עניינם המשותף... גישתו היסודית של המשפט העברי היא שאין מקום לחייב בהוצאות. הטעם לכך הוא, שרואים בעל דין שהוציא הוצאות כמי שהוציאן לתועלתו" {א' שוחטמן סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדין ופסיקת בתי-הדין הרבניים בישראל, (ירושלים, התשמ"ח), 392}.

הכלל הבסיסי השתנה באופן מעשי עם יסודה של הרבנות הראשית ועימה, מערכת בתי-הדין הרבניים בישראל.

נדגיש כי בשנת 1943, אימצה הרבנות הראשית לישראל את תקנות הדיון בבתי-דין הרבניים ונקבעה הגדרה ברורה ולפיה ההוצאות כוללות גם את שכר-טרחת עורך-דין.

לאחר מכן, נוסחו התקנות מחדש, ולעניין הוצאות המשפט יש בהן סעיף אחד בלבד בו נפסק כי כל פסק יכול החלטה על מי חלות הוצאות המשפט. מקום שיש לחייב גם בתשלום שכר עורך-דין ייקבע השכר בפסק-הדין.

בשנת 1993 נוסחו שוב תקנות הדיון והמדיניות השתנתה לפיה בית-הדין הרבני מוסמך לפסוק הוצאות משפט הכוללות אגרות, הוצאות העדים, תרגום שכר טרחתו של המורשה וכל הוצאה אחרת שתיראה לבית-הדין הרבני {ראה תקנה קיט(1) לתקנות הדיון}.

לכן כיום מוסמך בית-הדין הרבני לחייב בהוצאות לטובת בעלי דין.

הוצאות משפט הוטלו במקרים הבאים:


עמוד 389 בספר:


האחד, אי-התייצבות בעלי דין.

השני, עיכובים מיותרים בדיון - עיכובים מיותרים בדיון נראים אצל חלק מהפוסקים כאי-התייצבות לדין. אי-התייצבות לדין בין של התובע בין של הנתבע, בנסיבות מסויימות תביא לחיוב בהוצאות של מי שלא התייצב לטובת הצד שכנגד, שכן גרם להוצאות מיותרות ולמעשה לנזק בין אם ישיר בין אם עקיף, ובמקרה שמדובר בתובע כאן שלמעשה "הבטיח" לנתבע שיתייצב לדיון בעצם הגשת התביעה. לכן אם עיכובים בניהול הדיון נגרמו במכוון, זכאי בעל הדין להוצאות מעיכוב הדיון.

השלישי, תביעה קנטרנית, וחוסר תום-לב עלולים להוות עילה לחייב בעל דין בהוצאות הצד שכנגד.

הרביעי, חוסר תום-לב.

החמישי, תביעת מזונות.

השישי, הוצאות ערעור.

השביעי, תשלום על-פי הסכם {סעיף בהסכם בוררות}.

יחד-עם-זאת, נדגיש כי בבואו של בית-הדין הרבני לפסוק הוצאות משפט עליו ליתן את תשומת-ליבו לשאלות הבאות: מהן ההוצאות בהן יש להכיר?; מאימתי יש לחייב בהוצאות?; כיצד יש לקבוע את גובה ההוצאות.


עמוד 390 בספר:


אשר להיקף ההוצאות - ברור הוא, כי חלק הארי של הוצאות המשפט הוא עבור שכר-טרחת עורך-הדין, שכן על-פי המשפט העברי, לו היו הצדדים מתייצבים בפני בתי-הדין, אין הכרח לעשות שימוש בעורכי-דין, ורק אם הם מתדיינים בפני ערכאות אחרות ששם יש צורך בעורכי-דין, הרי מחייבים את מי שהפסיד בדיון לשלם את אותו נזק הכרוך בתשלום לעורך-הדין והנקרא כנזק ישיר ולא נזק עקיף בלבד.

הוצאות נסיעה יכול ותיכללנה בהיקף ההוצאות, אך הפסד זמן עבודה אינו נחשב כנזק בר פיצוי.

אשר למועד החיוב - מועד החיוב מן היום שבו נולדה העילה המחייבת את בעל הדין בהוצאות.

אשר לקביעת גובה ההוצאות - זאת על-ידי הוכחה מה ההוצאות שהיו בפועל, ובשלב הנוסף הערכת בית-הדין הרבני אם סכום ההוצאות שהוכח היה הסכום הראוי בהתאם למקובל.

במשפט האזרחי, הלכה היא כי בכל הנוגע להוצאות משפט, יש לפסוק שכר-טרחה ריאלי וסביר, על-מנת שלא יימצא הזוכה במשפט יוצא בחסרון כיס עקב פער בין ההוצאות שהוציא בפועל, לבין ההוצאות שנפסקו לזכותו.

זאת ועוד. בין שיקוליו ייקח בית-המשפט בחשבון שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף מינימאלי שנקבע לעניין שכר-טרחת עורך-דין בכללי לשכת עורכי-הדין, והדרך שבה ניהלו בעלי הדין ובאי-כוחם את הדיון.


עמוד 391 בספר:


הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר-הטרחה וההוצאות.

בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על-ידי בעל הדין בהליך ושכר-הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו.

הדרך בה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר-הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר-טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום.

לעומת-זאת, אם בעל הדין האמור זכה בהליך, אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו אך בסכום מוקטן.

אם נסכם, להלן השיקולים של בית-המשפט בבואו לפסוק הוצאות משפט {להרחבה ראה ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואח' נ' סיעת "ישי עתיד לביאליק" ואח', תק-על 2005(2), 3166 (2005)}:

האחד, התנהלות בעלי הדין;

השני, אופייה של התובענות;

השלישי, מידת מורכבותה של התובענה;


עמוד 392 בספר:


הרביעי, ראוי כי בעל הדין שזכה במשפט לא ייצא בחיסרון כיס;

החמישי, הדרך בה פעל בעל הדין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר-הטרחה וההוצאות;

השישי, על שכר-הטרחה להיות ריאלי וסביר.