botox

עקרונות יסוד לסעד הזמני לסוגיו השונים



עמוד 5 בספר:


1. מבוא
בצד התכונות והדרישות המאפיינות כל סעד וסעד בנפרד, לגביו נדון בפרקים נפרדים, קיימת חשיבות בהדגשת אותם עקרונות "בלעדיהם אין" המשותפים לכל הסעדים הזמניים השונים שהם, בדרך-כלל, יצירתם של דיני היושר והאקויטי.

באשר לעקרונות של "מאזן הנוחות" - אלה יידונו בעת הדיון בסוגי הסעדים הזמניים, שכן יישום עקרונות אלה אינו חד-משמעי ומשותף לכלל הסעדים הזמניים.

2. שמירה על המצב הקיים
הענקתו של סעד זמני נובעת ברוב המקרים מן הרצון להגן על מי שמבקש אותו, וזאת בדרך-כלל על-ידי שמירת המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה.

אם ינצל הנתבע את תקופת הביניים האמורה לשם שינויו של המצב עלולה להיות לכך השלכה עניינית או משפטית על הדיון בתובענה ובעיקר על תוצאותיו ועל ממשותן ועל אפשרות מימושן {בש"א (כ"ס) 1065/04 שולמית שטיין ואח' נ' זאב שטיין, תק-מש 2004(3), 297 (2004)}.


עמוד 6 בספר:


3. נקיון כפיים של מבקש הסעד וגילוי מלוא העובדות הרלבנטיות לסעד המבוקש
סעד זמני הינו סעד שביושר ולכן על המבקש סעד מן היושר התלוי בשיקול-דעת בית-המשפט לבוא בידיים נקיות.

התנהגות המבקש בעניין המשמש נשוא הדיון צריכה להיות ללא דופי, מעשיו ללא רבב, ועמדתו כלפי בית-המשפט הוגנת וישרה.

העלמת עובדות חשובות בבקשה או הסתרת האמת במתן עדות בבית-המשפט, עלולים להיות בעוכרי המבקש שכן, התנהגות כזו עלולה להביא לדחיית בקשתו על-הסף {ע"א 121/65 נחמד נ' ביג'יו, פ"ד יט(2), 578 (1965); בש"א (יר') 16705/04 באסם עמירא ואח' נ' שירותי בריאות ואח', תק-עב 2004(3), 4527, 4528 (2004)}.

בבואו של בית-המשפט להעניק סעד מן היושר עליו לשאול עצמו האם קיימים שיקולים שלא להיעתר לתובע, האם בא התובע לבית-משפט ביושר ובנקיון כפיים, או שמא מעלים הוא עובדות חשובות, מידיעת בית-המשפט, ובלבד לזכות בצו.

צד אשר אינו נוהג בתום-לב, אינו יכול לבוא בטרוניה כי הצד השני אינו תם-לב ויש לשלול ממנו זכות מן היושר. המבקש לשלול מצד זכות שביושר צריך לבוא גם הוא לבית-המשפט בנקיון כפיים {בר"ע (ת"א-יפו) 1469/02 דורון פרסאי נ' חברת לקסמי אינטרנשיונל בע"מ, תק-מח 2003(2), 3200, 3206 (2003)}.


עמוד 7 בספר:


אין מעניקים צו למבקש הנוטל החוק לידיו. כלל זה של נקיון כפיים חל בעיקר על זה המבקש את הצו ולא על זה שכנגדו מבקשים את הסעד {ע"א 40/63 בלפוריה נ' מועצה מקומית עפולה, פ"מ לו 266; ת"א 717/53 יצחק אברהם נ' אליהו קוטי, פ"מ יג 33}.

מי שפונה לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלבנטיות להחלטת בית-המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית-המשפט {רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5), 165 (1993); בש"א (יר') 3323/99 בסאם מוחמד אברהים עטון נ' מוחמד טהא מוחמד עפאנה, תק-מח 99(2), 2707 (1999); בש"א (כ"ס) 3830/03 ח.ע נ' ח.י, תק-מש 2004(1), 13, 17 (2004)}.

כלומר, המבקש מבית-המשפט סעד מן היושר יגלה לבית-המשפט את כל העובדות הצריכות לעניין על-מנת שלא יושג הסעד המבוקש על יסוד עובדות חלקיות. משלא עשה כן, נגועה בקשתו בחוסר נקיון כפיים ודי בכך על-מנת לדחות בקשה לסעד זמני {בש"א (ת"א) 132995/01 המכללה ללימודי אוטוקד בע"מ ואח' נ' תחנה מרכזית, תק-של 2002(1), 18 (2002); ע"א 40/63 בלפוריה נ' מועצה מקומית עפולה, פ"מ לו 266}.

נדגיש כי בבקשות מן הסוג של צווי מניעה על המבקש לגלות לבית-המשפט את מלוא העובדות, ודי בהעלמת עובדות שהיה עליו לגלותן, שלא להיעתר לבקשתו {בש"א (פ"ת) 1821/98 איברהים מחמוד נ' מדינת ישראל, תק-של 99(1), 141 (1999); בש"א (פ"ת) 1203/98 קופת חולים נ' לאה (חניון) בע"מ, תק-של 98(4), 246 (1998)}.


עמוד 8 בספר:


התשובה לשאלה האם לעולם דוחים את בקשתו של מי שבא לבקש סעד זמני, וידיו אינן נקיות, או שבא שלא בתום-לב - כאשר יסודה של הבקשה בהפרת זכות שבדין - אינה פשוטה ופתרונה אינו קל. כרוכות בה, בין היתר, השאלות האם הסעד המבוקש מקורו בדיני היושר או שהוא מכוח הדין, האם יש עדיין מקום להבחנה זאת או שחלפה ועברה מן העולם, האם יש לשקול בין השיקולים את הוראות הסעיפים 12, 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים (חלק כללי) או "חוק החוזים"), ושאלות נוספות {רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו, פ"ד נה(2), 307}.

בעתירות מינהליות מושם דגש על סוגיית תום-הלב ונקיון הכפים וכן על הפרת החוק על-ידי המבקש המהווה עילה לדחייה על-הסף של עתירתו.

אנו סבורים כי יש להחיל גזירה שווה מהקפדה זו בעתירות מינהליות גם לעניין מתן הסעד הזמני {ראה לעניין זה עת"מ (ת"א-יפו) 1130/03 המילטון 2000 בע"מ נ' מועצה אזורית חוף השרון ואח', תק-מח 2004(1), 2020, 2022 (2004); בג"צ 609/75 מתתיהו ישראלי נ' ראש עיריית ת"א יפו ואח', פ"ד ל(2), 304 (1976); בג"צ 6597/00 מרקעי תקשורת נ' עיריית ת"א ואח', תק-על 2000(3), 1730 (2000)}.

אין לאפשר מתן סעד זמני אשר מטרתו להפעיל לחץ על הצד השני ובכך להשיג רווחים משניים. אם נאמר כך הרי שאין אנו מגינים על זכויות צד אחד המבקש סעד והגנה, אלא מאפשרים לצד האחר להשיג יתרונות בלתי-הוגנים ובכך ניתן יד לשימוש לרעה בהליכי בית-משפט {בש"א (כ"ס) 12120 פלוני ואח' נ' אלמונית, תק-מש 2002(1), 1 (2002)}.


עמוד 9 בספר:


בקשה לצו מניעה זמני הנגועה בחוסר תום-לב במובן זה שיש בה משום התחכמות ופגיעה בזכותו של נושה למימוש המישכון, ככל שהדבר אמור בהגשת בקשה זמנית בהליך אחר לאחר שהמבקש נכשל במסגרת משפטית אחרת - דינה להידחות, ובפרט שהמבקש מנסה לעקוף בבקשתו, סעד זמני, וכן הליכים אחרים המתנהלים באותו עניין {בר"ע (ת"א) 1221/02 המשביר סוכנויות נ' משה עזרא, תק-מח 2002(2), 5214 (2002)}.

חוסר נקיון הכפיים של מבקשים יתבטא, למשל, בהסתירם את קיומם של הליכים קודמים והכרעות קודמות בשאלת תוקפו של משכון, למשל {בש"א (חי') 10986/04 אלי זר (זילבר) ואח' נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ ואח', תק-מח 2004(3), 1310 (2004)}.

חשוב להדגיש כי אין לטעון טענת "חוסר נקיון כפיים" באורח סתמי וללא בסיס עובדתי. הפרחתם לאוויר של חשדות בדבר חוסר נקיון כפיים אשר אין להם כל עיגון בחומר הראיות - היא עצמה עלולה להכתים את ידיו של המחשיד, ועל כגון דא כבר נאמר כי "כשם שמקפידים אנו עם נקיון כפיו של עותר פוטנציאלי, כן מן הראוי, כי נקפיד עם נקיון לשונו של משיב פוטנציאלי" {בג"צ 688/81 מיגדה נ' שר הבריאות, פ"ד לו(4), 85, 90 (1982)}.

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 17828-09-10 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2010(3), 214 (2010)} נפסק מפי כב' הרשמת תמר סנונית פורר:

"1. לפני בקשה למתן עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת תביעה למתן חשבונות ולסעד הצהרתי, כאשר במסגרתה מתבקש לעכב את יציאתו של המשיב מן הארץ, שעתיד לנסוע היום לחו"ל.


עמוד 10 בספר:


2. בבקשה לא צויין כי אור ליום אתמול התקיים דיון בין אותם הצדדים ממש בערעור שהגישה המבקשת על החלטת ר' הוצל"פ, ובמסגרתו ביקשה לעכב את יציאתו מהארץ של המשיב. במסגרת הדיון, בו נכח גם ב"כ של המבקשת (בכובעו שם כנאמן), הגיעו הצדדים להסכמה כללית ובה בין היתר ראוי לציין שני סעיפים:

'2. המשיב יוכל לצאת מהארץ מחר.'

'8. בכפוף לכך שהמשיב יעמוד בתשלומים ככתבם בסעיף 6.5.5 לפסה"ד הנ"ל לא תוגש על-ידי המערערת שום תובענה אחרת שעניינה ביצועה הסכם או הבטחת תשלומים על-פי ההסכם.'

הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין.

3. והנה - לא יבשה הדיו, וכבר אצה למבקשת הדרך והגישה תביעה חדשה ובמסגרתה בקשה זו.

4. יאמר כבר עתה מסכת העובדות והטענות אינה זהה בין שתי התביעות. אולם מצב בו המבקשת לא קיבלה אך אתמול צו עיכוב יציאה במסגרת תיק אחר בין הצדדים והגיעה עם המשיב להסכמה כאמור לעיל, ומגישה כעת בקשה שעומדת בניגוד (אם לא מוחלט אז בוודאי חלקי) לפסק-הדין שניתנה בהסכמה, הינה תמוהה, וייתכן שאף ניתן לראות בה שימוש לרעה בהליכי משפט.


עמוד 11 בספר:


5. יתרה-מכך, לא ברור כיצד המבקשת סברה כי אין עליה חובה ולו במקצת לפרט את כל ההליכים שבין הצדדים ולפרט את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים.

6. על מבקש סעד זמני לגלות את כל העובדות הרלוונטיות העשויות להשפיע על שיקול-דעתו של בית-המשפט בבוחנו האם יש מקום ליתן סעד זמני. גם במקרה של ספק בדבר הרלוונטיות של עובדה מסויימת לבקשה, על המבקשים לגלות עובדה זו בפני בית-המשפט. הדברים חלים ביתר שאת בבקשות במעמד צד אחד.

(ראה: רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4), 433 (2001); רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5), 165 (1993))

7. לא יכול להיות ספק בנחיצות של פירוט ההליכים הללו ועובדת היותן של הסכמות שאושרו כפסק-דין אתמול. העובדות הללו לא רק שהן רלוונטיות אלא הן חיוניות לדיון בבקשה זו.

8. הנטל הוא על מבקש הסעד הזמני לגלות את כל העובדות ולנהוג בתום-לב. הנטל איננו על בית-המשפט לבור את המוץ מן התבן ולדקדק במקום מבקש הסעד.

9. בית-המשפט העליון פסק אך לאחרונה בשני פסקי-דין את חשיבות קיומו של עיקרון תום-הלב בהתנהלות דיונית בפני בית-המשפט ובפרט בעת דיון בבקשות לסעד זמני:


עמוד 12 בספר:


'אציין מבלי לחדש, כי ככלל, על צד העותר לסעד מבית-המשפט מוטלת חובה של תום-לב דיוני ושל טוהר ההליך השיפוטי.'
(ראה: בג"ץ 10172/09 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל אביב, פורסם בנבו (מיום 17.6.2010))

וכן:

'כזכור, אנו מצויים בהליך של צו מניעה זמני, שהינו סעד שביושר. בגדר השיקולים הנשקלים על-ידי בית-המשפט לעניין מתן סעד זמני, יש לשקול גם את תום-ליבו של מבקש הסעד (תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(1), 730, 737 (1995)). על-פי ההלכה הפסוקה, אם מצא בית-המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום-לב, רשאי הוא לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ ואח' נ' רב בריח תעשיות בע"מ ואח', פורסם בנבו (12.1.2010)).'
(ראה: רע"א 3550/10 כה' ואח' נ' חודאי ואח', פורסם בנבו (מיום 2.6.2010))

10. אשר-על-כן הבקשה לעיכוב יציאה במעמד צד אחד נדחית."


עמוד 13 בספר:


4. שיהוי
בסיסה של טענת שיהוי, להבדיל מהתיישנות, הינו שינוי מצבו של המשיב לרעה בשל חלוף הזמן, וזאת בנוסף להשתהות בלתי-מוצדקת מצד מבקש הסעד {בש"א (ת"א-יפו) 13415/04 נאמנות תיאטרון הלאומי "הבימה" נ' יעקב אגמון ואח', תק-מח 2004(4), 3101, 3104 (2004)}.

אחד השיקולים שעל בית-המשפט לשקול שעה שהוא דן בבקשה לצו מניעה זמני, הוא האם המבקש השהה את פנייתו זמן רב יתר-על-המידה? שכן, שתיקתו מעידה על כך שהעניין כלל לא היה דחוף, אלא-אם-כן, ניתן הסבר מניח את הדעת לשתיקה כאמור.

לתשומת-ליבנו כי לא בכל מקרה שיהוי יהיה גורם לדחיית בקשה לסעד זמני. הדבר נעוץ באופיו של העניין בגינו מבוקש הסעד הזמני. שיהוי כשהוא לבדו אין בו כדי למנוע תמיד צו הנוגע לחופש העיסוק. יחד-עם-זאת, יש בו בשיהוי כדי להצטרף לשאר הגורמים שהביאו למסקנה כי דין הבקשה להידחות {בש"א (ת"א-יפו) 6365/04 א.ו.ר. הספקה טכנית בת ים בע"מ נ' תמם ויקטור ואח', תק-עב 2004(4), 668, 672 (2004)}.

אם-כן, לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח, כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-ליבו של התובע {ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פ"ד יח(1), 47, 53 (1964); ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3), 749 (1991)}. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך {ע"א 7853/02 מיכל דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, תק-על 2004(2), 2638 (2004); בש"א (חי')


עמוד 14 בספר:


7564/04 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמר נעים זבן, תק-מח 2004(3), 6443 (2004)}.

אומנם שיהוי לכשעצמו לא יביא לדחיית הסעד, אך בהיעדר נימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן, אין אלא לדחות את הבקשה {רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית נ' אשרז עיבודים נתונים בע"מ, פ"ד מז(1), 45 (1992)}.

מן האמור לעיל עולה כי על המבקש צו ביניים מוטלת החובה לשכנע את בית-המשפט בדוחק הנסיבות, שיש בו כדי להצדיק את ההתערבות המוקדמת.

אין לומר כי השיהוי כשלעצמו יביא, בכל הנסיבות, להשבת פני המבקש ריקם; אך למצער ניתן לומר, שבהיעדר נימוקים כבדי משקל, להיפוכו-של-דבר, כך בדרך-כלל יש לנהוג. קל וחומר שאין להיענות לבקשה מושהית, אם מצטרפים לכך שיקולים נוספים, הכרוכים בשיהוי ומשולבים בו {רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית נ' אשרז עיבודים נתונים בע"מ, פ"ד מז(1), 45 (1992); בש"א (ב"ש) 3182/04 גז יגל חברה להפצת גז בע"מ נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ, תק-מח 2004(3), 2900, 2905 (2004)}.

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 10577-03-10 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2010(3), 115, 11 (2010)} נדחתה בקשה למתן צו עיקול זמני מחמת העובדה כי הבקשה מוגשת לאחר 5 חודשים לאחר הגשת התביעה ולא היה בה כל הסבר לפשר השיהוי.


עמוד 15 בספר:


ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 32376-05-10 {פלונים נ' אלמוני, תק-מש 2010(3), 93, 96 (2010)} קבע בית-המשפט:

"36. בנסיבות הקיימות, כאשר הסכסוך בין הצדדים הוא לכל הפחות עוד מתחילת שנת 2010 על פניו אמנם היה שיהוי בהגשת הבקשה. שהרי מתחיל שנת 2010 - גם על-פי המבקשים ידוע להם כי המשיב עומד להעביר את הדירה על שמו. כמו-כן, חלפו כ- 3 חודשים ממועד ההעברה והמועד בו נודע להם על ההעברה - ועד למועד בו הגישו את התביעה.

37. העובדה כי הבקשה הוגשה לאחר שהסכסוך בין הצדדים מתנהל מזה זמן הינה בעלת משקל בבחינת האם יש מקום כלל למתן צו מניעה ובמסגרת מאזן הנוחות בין הצדדים. שהרי בסעד זמני נדרש להוכיח דחיפות מיוחדת התומכת בהוצאת צו שהינו חריף ובעל השלכות מרחיקות לכת לעיתים כנגד הצד השני.

38. באופן דומה לקביעותיי בעניין תום-הלב - עניין השיהוי פועל למעשה גם כלפי שני הצדדים. מצד אחד המבקשים שהשתהו בהגשת התביעה ובהגשת בקשה לצו מניעה. מצד שני המשיב אשר השתהה שינוי שלא ניתן לו הסבר משכנע ממועד קבלת מסמכי ההעברה ועד להעברה בפועל בלשכת רישום המקרקעין.

39. העובדה כי שני הצדדים השתהו בפעולותיהם יש בה כדי לפגום בטענות שנייהם ובזכאות כל אחד מהם לקבלת סעד. השיהוי יילקח בחשבון במכלול הנסיבות שעל בית-המשפט לשקול בעת ההכרעה האם יש מקום להשארת צו המניעה על כנו."


עמוד 16 בספר:


ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 42731-05-10 {פלונית נ' אלמונית, תק-מש 2010(3), 122, 125 (2010)} קבע בית-המשפט:

"23. על מבקש הסעד לפעול בידיים נקיות. פעולה בניקיון כפיים הינה גם פירוט מלא של כל העובדות הרלוונטיות לבקשה.

24. על מבקש סעד זמני לגלות את כל העובדות הרלוונטיות העשויות להשפיע על שיקול-דעתו של בית-המשפט בבוחנו האם יש מקום ליתן סעד זמני. גם במקרה של ספק בדבר הרלוונטיות של עובדה מסויימת לבקשה, על המבקשים לגלות עובדה זו בפני בית-המשפט.

(ראה: רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4), 433 (2001); רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5), 165 (1993))

25. לאחר ששמעתי את חקירות הצדדים אני סבורה כי בשני עניינים מהותיים המבקשת לא עמדה בחובת הגילוי הנדרשת:

העובדה כי הדירה הועברה למשיבה במסגרת הליך גירושיה והעובדה כי הייתה אף נשואה, וכן את העובדה מדוע אחותה, היורשת הנוספת, לא הגישה את התביעה.

ואפרט.

26. במהלך חקירתה של המבקשת הודתה המבקשת כי ידעה כי המשיבה קנתה את הדירה במסגרת הגירושין שלה. עובדה זו זיכרה לא בא במסגרת הבקשה


עמוד 17 בספר:


ולא במסגרת ההשלמה לבקשה שהגישה המבקשת. אמנם אין בעובדה זו כדי לשלול את זכויותיו של המנוח בדירה, אך מדובר בעובדה מהותית שהייתה חובה עליה להזכירה. המבקשת לא הסבירה בוודאי לא באופן משכנע מדוע הדבר לא צויין.

27. בכל הנוגע ליורשת הנוספת אחותה של המבקשת, שהיא נוכחת-נפקדת בתביעה ובבקשה זו, וגם לאחר שניתנה למבקשת הזדמנות להסביר את הסיבה להימנעותה של האחות מהגשת תביעה - אני סבורה כי גרסתה של המבקשת מעוררת ספקות והיא התחמקה מלענות באופן מלא מדוע אחותה איננה חלק מתביעה זו. אין הכוונה כי המבקשת תעיד במקום אחותה אלא תפרט מה הדברים שידועים לה, ומכך התחמקה המבקשת.

28. אעיר - שוכנעתי כי נסיבות חייה של המבקשת הינן קשות ויחסיה עם משפחתה הינם מורכבים ביותר. אולם המבקשת הודתה כי הייתה בקשר עם אביה טרם פטירתו וכי היא בקשר עם אחותה. אני סבורה מבלי לקבוע מסמרות בעניין כי הסיבה מדוע אחותה לא הגישה את התביעה ידועה לה. עובדה כי מי שטיפלה בהוצאת צו הירושה - גם על-פי המבקשת - הייתה אותה אחות.

29. עם כל ההבנה לקשייה של המבקשת ולנסיבות חייה - אין בכך כדי ליתן לה פטור מחובות הגילוי. בוודאי לא לגבי עובדות מהותיות כגון אלה."

5. הערובה
בית-המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר


עמוד 18 בספר:


הדין האזרחי" או "תקסד"א"), וכן ערבות מספקת, להנחת-דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת.

בית-המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

למעשה תקנות סדר הדין האזרחי מכירות בשלושה סוגים של ערבויות: התחייבות עצמית; ערבות אחרת לשביעות רצון בית-המשפט ועירבון.

כך למשל, ערובה מהווה בטוחה לקיום חיוב כלשהו, והיא באה לשפר את מצבו של הנושה ולהגביר סיכוייו לממש זכותו. המונח "ערובה" כולל בטוחה מכל סוג הן חפצית והן אישית.

לעומת זאת, הערבות היא חיוב הטפל לחיוב שאותו היא באה לשרת, ותכליתה לשמש ערובה לחיוב העיקרי {ש' גנוסר חוק הערבות, התשכ"ז-1967 - פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט), 14; ע"א 529/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(2), 13 (1979)}.

הסעד הזמני מטפל רק בצידו האחד של המטבע, קרי, בעניינו של התובע. אולם יש להתחשב לא רק בנזקו האפשרי של התובע, אלא גם בנזקו האפשרי של הנתבע, ומכאן צמיחתה של הערובה.

בהעניקו סעד זמני מגביל את בית-המשפט את זכויותיו של הנתבע על אתר ובטרם ניתן פסק-דין הקובע את חובתו, את חבותו או את היקפה. לכן, ערובה


עמוד 19 בספר:


מטעם מבקש הסעד הזמני לשיפוי בשל הנזק העלול להיגרם לנתבע כתוצאה ממתן סעד זמני היא, איפוא, המחיר אותו על המבקש לשלם תמורת הסעד הזמני {בש"א (יר') 4319/04 יצחק פלאייב נ' בוריס ציקאשווילי, תק-של 2004(4), 6192, 6194 (2004)}.

המעמד העדיף של אינטרס הנתבע בא לידי ביטוי בשלושה תנאים: הראשון, על התובע להציג תשתית ראייתית המקימה זכות לכאורה. השני, על התובע להמציא ערובה לפיצוי הנתבע על נזק שיגרם לו על-ידי צו העיקול, אם תידחה התביעה. השלישי, על התובע להוכיח כי במידה ולא יינתן צו העיקול, יכביד הדבר על אפשרות לבצע את פסק-הדין אם וכאשר יינתן לטובת התובע {עב' (ב"ש) 4753/03 כלל חברה לבטוח (הנתבעת) נ' חופרי ערוער 1986 בע"מ (התובעת), תק-עב 2004(1), 4547, 4548 (2004)}.

מימוש הערובה {וכפי שנראה להלן בהרחבה} יתבצע באחד מן המקרים הבאים: האחד, תביעת התובע {מבקש העיקול למשל} - תידחה. השני, הצו יפקע מכל סיבה שהיא {למשל: מחיקת התביעה, אי-המצאת ערבות בנוסח כנדרש על-ידי החלטת בית-המשפט, אי-הגשת תביעה במקרה שצו העיקול ניתן טרם הגשתה, הפסקת התביעה}.

השאלה בה נחבטים רבים הינה מהי הדרך בה יגבה הנתבע את נזקיו. האם הערבויות מחולטות אוטומטית לפי סכומן או שמא על הנתבע להוכיח נזקיו. ואם כך, מהי הדרך, האם עליו להגיש תביעה נפרדת? או די בפניה לבית-המשפט שנתן את הצו.

אנו סבורים כי בית-משפט לא יחלט אוטומטית עירבון שהופקד כאמור כערובה לנזקים ואין כל צורך בתביעה נפרדת ודי בפניה לבית-המשפט או


עמוד 20 בספר:


לרשם לשם הוכחת הנזק ולצורך זה, ניתן לעשות זאת בדרך של בקשה בכתב. דיון בדרך זו לא יעשה פלסתר את הערובות הניתנות להבטחת נזקים וכך מצוות תקסד"א בנדון לא תעמוד ריקה מתוכן ממשי {ראה גם בש"א (חי') 12457/04 עולם האיוורור בע"מ ואח' נ' פטרה מערכות קור בע"מ, תק-של 2004(4), 5637 (2004)}.

נעיר כי בסמכותו של בית-המשפט ליתן פטור מהפקדת ערובה וזאת יעשה במקרים הבאים: האחד, במקרים המפורטים בתקנה 365 לתקסד"א שם רשאי בית-המשפט או הרשם, ליתן פטור, מנימוקים מיוחדים שיירשמו. השני, בבקשה בעל-פה למתן עיקול וכאמור בתקנה 207 לתקסד"א.

נדגיש כי כאשר הנתבע מודה בעצם החוב, ניתן לפטור את מבקש העיקול מחובת מתן ערבויות {בש"א (חי') 2464/03 הרב שמואל אליהו נ' המועצה הדתית שלומי, תק-עב 2004(1), 2837 (2004)}.

6. חילוט עירבון, החזרת ערבות ועירבון - תקנה 371 לתקסד"א
תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"371. חילוט עירבון, החזרת ערבות ועירבון
"פקע הצו הזמני, יהיה בית-המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק-הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות


עמוד 21 בספר:


עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם."

התנאים בתקנה 371 לתקסד"א הינם מצטברים וכי חילוט העירבון ייעשה במשורה ובמקרים מתאימים ולצורך זה, נדרש להביא כמות מינימאלית של ראיות לגבי עצם התרחשותו של הנזק {רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3), 727 (2003); רע"א 6448/01 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(2), 562 (2003)}.

יובהר כי גם אם התמלאו התנאים לחילוט העירבון, אין החילוט נעשה באופן אוטומטי, אלא הדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט {רע"א 9308/08 אלול ואח' נ' רביב ואח', תק-על 2009(2), 478 (2009)}.

כלומר, על-פי תקנה 371 לתקסד"א, לאחר פקיעת הצו הזמני רשאי בית-המשפט הדן בתובענה לחלט את העירבון, כולו או מקצתו, לטובת מי שאליו מופנה הצו.

לחילוט העירבון נקבעו שני תנאים:

האחד, כי הגשת הבקשה לסעד זמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. בכך שונה ההסדר בנוגע לחילוט מזה הנוהג לגבי חיובו של מבקש הסעד הזמני בפיצוי מכוח ההתחייבות העצמית, אשר כאמור אינו מותנה בהיותה של בקשת הסעד הזמני בלתי-סבירה.

התנאי השני לחילוט העירבון הוא כי מבקש החילוט הראה כי נגרם לו נזק. עם-זאת, נקבע בתקנה 371 לתקסד"א כי אין צורך להוכיח את גובה הנזק.


עמוד 22 בספר:


כלומר, על המבקש לחלט עירבון להוכיח שני רכיבים: האחד, כי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. השני, כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו כאשר אין המבקש נדרש להוכיח את גובה הנזק, מלבד עצם התרחשותו כאמור לעיל. על המבקש להוכיח באופן מצטבר את התקיימות שני הרכיבים.

רכיב הסבירות הינו מבחן משולב אובייקטיבי וסובייקטיבי. סבירות הינה אמת-מידה אובייקטיבית מעצם טיבה ואליה יש להוסיף את נסיבות העניין שהינן סובייקטיביות למקרה הנדון.

לעומת זאת רכיב הנזק עניינו בבחינת הנזק הספציפי שנגרם במסגרת הבקשה, להבדיל מנזק כללי או נזק שיכול היה להיגרם, בעטיו של העיקול, למשל.

הדרישה להפקדת עירבון והאפשרות להורות על הפקדתו נועדה, בין השאר, להרתיע מלבקש סעדים זמניים במצבים שבהם אין לכך הצדקה עניינית או מטעמים פסולים {למשל, במטרה להכביד על הצד שכנגד}, ולאפשר גביה מהירה של פיצוי בגין נזקים שגרם הסעד הזמני למי שנגדו ניתן הצו באמצעות חילוט העירבון}.

הדרישה כי "הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין" נגזרת במישרין מן התכלית ההרתעתית, הקשורה להיעדר הצדקה עניינית או לטעם פסול ביסוד הבקשה לסעד זמני.

הדרישה ל"נזק או הוצאות" שנגרמו למי שכנגדו ניתן הסעד הזמני קשורה במישרין לתכלית הפיצויית של מכשיר העירבון.


עמוד 23 בספר:


הקביעה בסיפא של תקנה 371(א) לתקסד"א לפיה אין חילוט העירבון מותנה בהוכחת גובה הנזק, נועדה למנוע התארכות וסרבול ההליך, ולהבטיח את יעילות ההרתעה והגביה המהירה.

ב- ת"ע (משפחה ת"א) 15000-00 {פלוני נ' פלונית, תק-מש 2012(3), 717 (2012)} נדונה בקשה לחילוט עירבון כספי בסך 50,000 ₪, לאחר שבקשת המבקש לביטול עיקולים התקבלה. בקבלה את הבקשה קבעה כב' הרשמת תמר סנונית פורר:

"... רכיב הסבירות - האם הבקשה שהוגשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין
17. ההליכים בין הצדדים מתנהלים שנים ארוכות ביותר. רמת המתח והמחלוקות בין הצדדים הינה גבוהה מאוד. המשיבות הגישו מספר בקשות לסעדים זמניים עוד בשנת 2010. הבקשות שהוגשו אז נדחו בהחלטות מנומקות על-ידי כב' הרשמת כ"ץ.

המשיבות לא הגישו ערעור על החלטותיה.

18. רק כעבור למעלה משנה ובעת פגרת בית-המשפט שבות המשיבות ומגישות בקשות לעיקולים.

יודגש - הימים ימי פגרה והבקשה הוגדרה כדחופה ביותר (ובמקום אחד אף כבהולה) ועברה בין שופטים תורנים שונים. גם בפעם הזו נדחתה בתחילה הבקשה על-ידי כב' השופט שני ולאחר מספר ימים גם על-ידי כב' השופטת קופלמן פרדו שם אף צויין מפורשות עניים השיהוי. כעבור חודש נוסף מוגשת בקשה נוספת, אשר נעתרה על-ידי כב' השופט שקד.


עמוד 24 בספר:


19. יודגש כי בבקשות שהוגשו בשנת 2011 בפגרה אין צירוף וציטוט מפורט, ברור ומפורש של החלטות כב' הרשמת כ"ץ. למותר לציין כי ההחלטות עצמן לא צורפו לבקשות השונות. כמו-כן אין כל הדגשה בבקשות השונות שהוגשו לבית-המשפט כי מדובר בהחלטות שניתנו כשנה וחצי טרם הגשת הבקשה.

20. יתרה-מכך, ניתן להתרשם מהקריאה פשיטא של הבקשות כי מדובר היה בבקשה קודמת שהוגשה במועד סמוך (ולא בבקשה והחלטה שניתנו לפני למעלה משנה). עובדה זו בשילוב המועד בו הוגשה הבקשה וכך שהועברה בין מותבים שונים בעטייה של הפגרה מטילה צל כבד על סבירות התנהלות המשיבות.

21. המשיבות פעלו באופן בלתי-סביר בכך שלא פירטו באופן מלא ומדוייק את הדברים לאשורם. למעשה המשיבות יצרו מצג מוטה בבקשה לעיקולים בדבר המצב העובדתי הקיים בין הצדדים, ההחלטות שניתנו בעבר והימשכות ההליכים ביניהם.

22. בהתנהלות זו של המשיבות אני סבורה כי הוחרגו ממתחם הסבירות וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. הגשת הבקשה לעיקולים בחלוף הזמן ולאור המפורט גם בהחלטתי לביטול העיקול היה בה ניסיון ליצור דחיפות שלא הייתה, וייתכן אף לנצל את היות בית-המשפט בפגרה.

23. יתרה-מכך המבקש יכול היה להסיק מהתנהלותן של המשיבות עצמן, אשר זנחו למעלה משנה את בקשתן לעיקולים, כי הן לא תגשנה בקשות נוספות לסעדים זמניים. הבקשה לעיקולים הייתה נגועה בשיהוי ממשי, בלתי-סביר ובלתי-מוצדק. כך גם קבעתי בהחלטה לביטול העיקולים.


עמוד 25 בספר:


24. בנוסף, טענות המשיבות בבקשה להברחת נכסים מצידו של המבקש התבררו כלא נכונות. כך קבעתי במסגרת ההחלטה על ביטול העיקולים:

'18. טענתן המרכזית של המבקשות הינה כי המשיב נוהג באופן שיטתי וכי הוא מבריח מהן נכסים ברגע שהם עוברים על שמו. ההעברות הנטענות בוצעו באמצעות העברות שונות (שלא בוטלו): העברות על-ידי אימם של הצדדים למשיב; העברות על-פי צוואת אביהם המנוח של הצדדים למשיב; דיספוזיציות שבוצעו על-ידי המשיב עצמו - העברה בגין גירושיו מאשתו, מכירת נכסים, ניהול העסקים המשפחתיים (שבחלקם המבקשות עדיין שותפות).

19. לאחר שמיעת החקירות ובחינת טענות ב"כ הצדדים אין בידי לקבל טענה זו. סוג ההעברות הנ"ל יש בו כדי להעיד כי לא רק שאין מדובר בהברחת נכסים אלא שבחלק הארי של העברות נכסים על שמו של המשיב מדובר בהעברה שהגדילה את מסת הנכסים של המשיב (ולא הפחיתה ממנה).

20. בנוסף, גם לשיטתן של המבקשות מצבו הכלכלי של המשיב הינו טוב ואף השתפר במהלך השנים לאור העברת הנכסים על שמו בין באמצעות הצוואה ובין באמצעות העברות של נכסים מאימן אליו. כך למשל כאשר נשאלה המבקשת 2 מפורשות לגבי מצבו הכלכלי של המשיב השיבה:

'אני לא יודעת, יש לו ארמונות, יש לו גם ---. הוא בונה יחידות דיור ב --- או משהו כזה. הוא גונב את הכספים שלי. יש לו כספים ב---, לגבי --- יש לי הוכחה. --- אחד נפל ---.'


עמוד 26 בספר:


ראה: פרוטו' מיום 24.11.11, עמ' 17 שורות 26-28.'
25. עם כל הצער שבדבר יש לציין כי ניכר כי המשיבות מונעות מאיבתן כלפי המבקש וכי הן לא תהססנה לנקוט בכל הליך נגדו. בנוסף, הן עדיין מחזיקות בדעה כי האשם באי-מתן הסעדים הזמניים במועד שחפצו הינו בעטיו של בית-המשפט על מותביו השונים. אולם הן לא פעלו להגשת ערעורים על ההחלטות שלא היו לרוחן. הן אינן סבורות כי העובדה כי לא פעלו במשך שנה וחצי מהחלטות כב' הרשמת כ"ץ הינה טעם לפגם. הן עדיין רואות באופן מעוות כי העובדה כי נכסים הועברו על שם המבקש על-ידי האם או על-ידי מנהל העזבון מהווה הברחת נכסים על-ידי המבקש, על-אף שהעברות אלה הגדילו את מסת הנכסים של המבקש ועל-אף שכבר נקבע בהחלטה שיפוטית כי אין מדובר בהברחה. הן דבקות בגירסתן המקורית ובתחושת העוול העמוקה שהן חשות כלפי המבקש ודבר לא יזיזן מכך. התנהלות זו יש בה כדי לתמוך בכך כי המניע להגשת הבקשה לעיקולים לא היה ענייני.

26. אין הדעת נוחה גם מההתנהלות הקשורה לתשלום הוצאות המשפט שנפסקו לטובת המבקש בהחלטת ביטול העיקולים ובהחלטה אחרת בהליך מקביל. מצאתי לנכון לפרט התנהלות זו ובהרחבה כי יש בה סממן לסבירות התנהלות המשיבות והמניע להגשתה.

27. כאשר חפצו המשיבות הפקידו כספים ובסכומים ניכרים העולים על 100,000 ש"ח:

כך למשל הפקידו את העירבון הכספי נשוא בקשה זו בסך 50,000 ₪;

כך הפקידו עירבון כספי בסך 7,000 ש"ח בערעור על ביטול העיקולים;


עמוד 27 בספר:


כך הגישו ופתחו בהליכים משפטיים נוספים ושילמו אגרה;

כך גם שילמו עירבון כספי בבית-המשפט המחוזי בסך של 10,000 ₪;

כך שילמו את שכרו של הבורר על-מנת לקבל את פסק הבורר בסך של 50,000 ש"ח באותו היום.

המשיבות אישרו תשלומים אלה בחקירה הנגדית, ראה: פרוטוקול מיום 24.5.12, עמ' 23 שורות 13-19; עמ' 24, שורות 6-4; עמ' 25, שורות 19-10, עמ' 26 שורות 4-3.

28. אולם כאשר הדבר אינו נוח להן, המשיבות נמנעו מלשלם הוצאות משפט שנפסקו לטובת המבקש לא בהליך ביטול העיקולים ולא בהליך אחר שמתנהל בעניין האם מול המבקש. מאחר והמשיבות לא שילמו את ההוצאות שנפסקו לחובתן בהליך ביטול העיקולים, הן גררו את המבקש לפתיחת הליך משפטי נוסף בהוצאה לפועל. במסגרת ההוצאה לפועל ביקשו המשיבות וקיבלו צו לתשלומים בסך של 800 ש"ח.

המשיבות אישרו עובדות אלה בחקירה הנגדית, ראה: פרוטוקול מיום 24.5.12, עמ' 22, שורות 15-10; עמ' 23 שורות 19-17; עמ' 24 שורות 31-27.

29. התנהלות זו שבה בעל דין בוחר אלו החלטות שיפוטיות לקיים ואילו לא, אין לקבלה ואין להסכים עימה. זאת גם נובע מחובת תום-לב דיוני המצופה ונדרש מבעל דין סביר המבקש סעדים מבית-המשפט.


עמוד 28 בספר:


30. יש להוסיף ולציין כי המשיבות כך התברר בבקשה שבפני - מטיעוני המשיבות עצמן - באות בטענות לכל מי שאינו פועל על-פי רצונן או השקפתן - המבקש, הבורר, מנהל העזבון, בית-המשפט. הן מטילות פגם בהתנהלות של כ ו ל ם (חוץ מעצמן). הן אינן רואות פגם בהתנהלות ארוכת השנים שלהן עצמן, בשיהוי הניכר בהגשת הבקשה לסעדים זמניים, בעובדה כי לא קיימו החלטות שיפוטיות וכי הן בוחרות להן מה לקיים ומה לא לקיים. התנהלות זו, יש בה כדי להעיד על השימוש שהן עושות בבקשות שמוגשות מטעמן לבימ"ש, והן מוסיפות משקל לעניין סבירות ההתנהלות שלהן גם בבקשה זו. התנהלות זו יש בה כדי לתמוך בכך שמטרת הבקשה הייתה להכביד על המבקש ולא הוגשה מטעמים מוצדקים.

31. בבוא בית-המשפט לבחון את סבירות התנהלות המשיבות יש לקחת בחשבון כיצד ולאורך זמן התנהלו המשיבות והאם כך היה נוהג בעל דין אחר סביר. האמנם בעל דין הסבור כי נעשות דיספוזיציות או מוברחים נכסים היה ממתין לאורך שנים עד אשר היה מגיש בקשה לעיקולים? האמנם היה משאיר על כנה מבלי לערער החלטה שהתקבלה במעמד צד אחד לאי-מתן עיקול? האמנם היה משתהה פרקי זמן משמעותיים ביותר? האמנם בעל דין סביר אשר מצבת נכסיו של הצד השני גדלה היה טוען להברחות? האמנם בעל דין סביר היה מקיים רק החלטות אשר נוחות לו?

אני סבורה כי בעל דין סביר לא היה נוהג כך.

32. יודגש - לא נעלם מעיני כי במסגרת ההחלטה מיום 18.12.11 בעניין ביטול העיקולים קבעתי כי המשיבות התנהלו בתום-לב. אין בהחלטה זו על-מנת לחזור מקביעה זו. אולם במסגרת הבקשה לחילוט עירבון השיקולים והבחינה הינם שונים. לכן קביעה זו אינה עומדת בסתירה.


עמוד 29 בספר:


33. המשיבות טוענות כי מאחר ונקבע בהחלטה לביטול העיקולים כי קיימות ראיות מהימנות בקיומה של עילת תובענה, הרי ש מדובר בקביעה שהבקשה לעיקולים הייתה סבירה. אין בידי לקבל טענה זו. אין מדובר באותו עניין. גם אם תביעתן של המשיבות אינה משוללת יסוד (ואין קביעה כי היא כזו), אין האמור מורה כי ניתן להן "פטור" מלנהוג באופן סביר בבקשה לסעד זמני.

34. אשר-על-כן מכל הנימוקים לעיל והצטברותם יחדיו - המבקש עמד בנטל הנדרש להראות כי הבקשה שהוגשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין: הן מהפן האובייקטיבי והן מהפן הסובייקטיבי.

35. הכרעה זו מתיישבת עם הפסיקה שהובאה לעיל (ראה: עניין חיר נ' לידאי) כאשר לא הייתה הצדקה עניינית להגשת הבקשה לעיקולים וניכר גם במשיבות כי הבקשה הוגשה מטעמים פסולים ומוך מטרה להכביד על המבקש.

רכיב הנזק - האם נגרמו למבקש הוצאות או נזקים ממתן הצו
36. למבקש נגרמו הוצאות בעטייה של הבקשה - אין חולק כי למבקש נגרמו הוצאות בשל הבקשה לביטול העיקולים: היו מספר דיונים בבקשה לביטול עיקול, הוא נדרש להגיש מסמכים ותצהיר מטעמו, וכן בהליך חילוט העירבון. יודגש כי הוצאות בסך 9,000 ש"ח שנפסקו לטובת המבקש בהליך ביטול העיקול לא שולמו על-ידי המשיבות והמבקש נדרש עד היום לנהל הליך הוצאה לפועל לצורך גביית הסכום.

37. שוכנעתי גם כי למבקש נגרמו נזקים בעטייה של הבקשה (גם אם לא הוכח שיעור הנזק המדוייק שנגרם לו).


עמוד 30 בספר:


38. המבקש טוען כי בעטיים של העיקולים סוכלה לו עסקה מאחר ולא יכול היה להבטיחה מול הקונה ועל-כן נגרם לו נזק.

39. הצדדים הפליגו בטענותיהם ובהבאת ראיותיהם בניסיון לשכנעני כל אחד על-פי טענותיו, מה הן העסקאות השכיחות בבורסת היהלומים ומה הדרך הנפוצה ביותר להבטחתן. אולם אין זה הכיוון המשפטי והעובדתי הנדרש. אין בית-המשפט נדרש לבחון במסגרת תקנה 371 מה העסקה הכללית הסבירה או השכיחה שיכל המבקש לבצע או איזה נכסים בדרך-כלל משמשים כבטוחות בעסקאות יהלומים דומות. בית-המשפט נדרש לבחון במסגרת תקנה זו האם נגרם נזק למבקש בעסקה הספציפית נשוא הבקשה עקב מתן צו העיקול. קרי מה שנדרש המבקש להוכיח כי נגרם לו נזק עקב צו העיקול.

40. בעניין העסקה הספציפית נחקר המבקש עצמו וכן נחקר מר --- בבעלותו היה היהלום נשוא העסקה (להלן: "הבעלים"). במסגרת העסקה היה אמור הבעלים להעביר למבקש את היהלום בעסקת משגור כנגד העמדת בטוחה מתאימה מצדו של המבקש ולאחר מכן היה המבקש אמור למכור את היהלום לקונה פוטנציאלי בחו"ל. לטענת המבקש מאחר ולא יכול היה להעמיד כבטוחה את נכסי המקרקעין שעוקלו על-ידי המשיבות - סוכלה העסקה.

41. הן עדותו של המבקש והן עדותו של הבעלים בדבר העסקה וסיכולה בעטיים של העיקולים היו מהימנות עלי. אני סבורה כי מדובר בעסקה ממשית אשר לא יצאה לפועל בעטיים של העיקולים שהוטלו.

42. אמנם לא מדובר היה בעסקה שכיחה בענף היהלומים כך גם ציין הבעלים בחקירתו מפורשות (ראה: פרוטו' מיום 23.4.12 עמ' 2, שורות 28-14), אולם בעסקה הספציפית זו הייתה הבטוחה שהצדדים חפצו בה.


עמוד 31 בספר:


43. המשיבות לא הצליחו להוכיח את טענתן כי מדובר היה בעסקה פיקטיבית או משוללת יסוד. הן לא הביאו על כך ולו ראיה אחת. הבעלים נחקר חקירה נגדית בקצרה ועדותו חיזקה את שטען המבקש. התרשמתי ממהימנותו של העד ואין כל סיבה שלא ליתן לה את מלוא המשקל.

44. המשיבות טוענות כי ממילא הנכסים היו משועבדים בשיעבוד קודם לעיקול על-ידי המבקש ועל-כן ממילא לא יכול היה המבקש להציע אותם כבטוחה, ועל-כן כי לא נגרם נזק בעטיו של העיקול. המבקש נחקר בחקירתו הנגדית בעניין זה ארוכות.

45. לאחר בחינת חקירתו של המבקש והמסמכים החיצוניים שצורפו לה בצירוף עדותו של הבעלים, אני מאמצת את חקירתו של המבקש בעניין זה במלואה. המשיבות לא הצליחו להפריך או לסתור את טענות המבקש בעניין זה, ולו במקצת. עדותו של המבקש בעניין זה (הייתה מהימנה ואמינה. אני גם מקבלת את טענת המבקש כי יכול היה להסיר את השיעבוד של הבנק לו לא היו מוטלים העיקולים.

46. אני מקבלת גם את טענת המבקש כי עצם הטלת העיקולים פגעו בשמו הטוב בענף, הן בשל סיכול העסקה דנן והן בשל עיקול נכסים על שמו ב---. המשיבות לא הפריכו טענה זו.

גם הפסיקה הכירה במצב כי עצם הטלת עיקול פוגעת בשמו הטוב של אדם.

על הפוטנציאל הממשי של פגיעה בשמו של המשיב בפרט לאור עיסוקו: ראה: ע"א 45661-12-10 עו"ד גסלר נ' עיריית ירושלים (מיום 24.3.11).


עמוד 32 בספר:


47. העולה מכך כי המבקש עמד בנטל הנדרש להוכיח כי נגרם לו נזק בעטיים של העיקולים.

48. בהתאם לתקנה 371(א) המבקש לא נדרש להוכיח את שיעור הנזק אלא את עצם התרחשותו. כמו-כן על בית-המשפט להשתכנע כי הנזק שנגרם עולה בשיעורו על העירבון שיש לחלטו.

49. הפסיקה הדגישה כי מטרת חילוט העירבון הינה מסלול פיצוי מהיר להבדיל מסנקציה עונשית:

'זאת ועוד, אני סבור כי טענת המשיב כי הרציונל להסדר שבסיפה לתקנה 371(א) הינו רציונל עונשי מעוררת קושי. לעניין זה יש להפנות לדברי ההסבר (בעמ' 8), שלפיהם "התקנות אינן מאפשרות לחלט עירבון מבלי שנגרם כל נזק, שהרי משמעות הדבר הינה ענישת התובע במסווה של פיצויים". לפיכך אין לתת לתקנה מובן אשר פירושו המעשי הוא הטלת סנקציה על מבקש הסעד הזמני, להבדיל מקביעת "מסלול מהיר" לפיצוי, במקרים המתאימים לכך. על-כן נראה כי נפקותה העיקרית של הסיפה של תקנה 371(א) היא במקרים שבהם אין מחלוקת ממשית כי היקף הנזק עולה על גובה הערובה, וכן בהקלה על מבקש החילוט בכל הנוגע להבאת ראיות בפניי בית-המשפט. אין היא מאפשרת להורות על חילוט בשיעור העולה על גובה הנזק, ואין היא מאפשרת להורות על חילוט מקום שלא הובאה כל ראיה שהיא, ולו ראשונית ותחילית, לעניין שיעור הנזק.'
(ראה: רע"א 6448/01 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(2), 562, 574-573 (2003); ראה גם: רע"א98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3), 727, 732 (2003))


עמוד 33 בספר:


50. המבקש עמד בנטל זה והביא ראיות ועדויות מספיקות לתמיכה בטענה כי נגרם לו נזק.

51. ניזקו של המבקש (בהתחשב בכל סוגי הנזק שנגרמו לו) עולה בהרבה על סכום העירבון המצוי בתיק. רק הפסד העסקה הסב למבקש נזק ישיר של כמה עשרות אלפי דולרים וזאת אף בהערכה זהירה ואי קבלת מלוא טענות המבקש לעניין גובה העסקה שהפסיד.

ד. סיכום
52. בסופו של הליך הצליח המבקש להוכיח כי לא הייתה הצדקה עניינת להגשת בקשת העיקולים וכי המניע להגשתה לא היה מוצדק. כמו-כן הצליח המבקש להוכיח כי נגרם לו נזק המצדיק גבייה מהירה של פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בעטיים של העיקולים. קרי המבקש עמד בנטל המצטבר של הוכחת רכיבי תקנת 371(א) לתקנות.

53. אשר-על-כן אני מורה על חילוט מלוא העירבון בסך 50,000 ש"ח לטובת המבקש.

למען הסר ספק סכום זה כולל גם את הוצאות הדיון בבקשה זו."