סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מטרתו של הסעד הזמני
• עקרונות יסוד לסעד הזמני לסוגיו השונים
• סדרי הדין בבקשה למתן סעד זמני
• צו מניעה זמני
• סעד זמני בערעור
• "תופס נכסים" וכונס נכסים זמני
• עיכוב יציאה מן הארץ
• העיקול הזמני
• צו מרווה (צו המגביל את השימוש)
• סעד זמני - פסיקת מזונות זמניים
• צו עשה זמני
• חוק יחסי ממון
• בקשות ביניים בתביעה להחזרת ילד חטוף

צו מניעה זמני

עמוד 41 בספר:


1. מבוא
בטרם נכנס לעומקם של דברים, חשוב לציין כי לא ניתן לקבל סעד זמני בהליך ביניים נגד מי שאינו צד להליך העיקרי וכן, מטרתו של צו מניעה הוא לשמר את המצב הקיים בעת הגשת התביעה וזאת עד למתן הכרעה בתביעה העיקרית ובנוסף, שימור המצב הקיים חייב שיתייחס לכל מרכיביו של מצב זה, ולא לאלה שבייקרם חפץ צד זה או אחר {ת"א (יר'), המ' (יר') שלמה ביטון נ' אוטוקארד ישראל בע"מ ואח', תק-מח 98(2), 2208 (1998)}.

צו מניעה זמני יינתן במסגרת התביעה התלויה ועומדת בפני בית-המשפט על-מנת להסדיר דבר נשוא התביעה עד לבירורה, ואולם במקרים יוצאים מן הכלל ונדירים בלבד יינתן צו מניעה זמני לפני שהוגשה תביעה. נעיר לעניין זה כי תקנה 363 לתקסד"א מאפשרת מפורשות מתן צו בלא תביעה ובלבד שתוקפו של הצו מותנה בהגשת תביעה תוך 7 ימים {ראה גם ע"א 86/62 עולי טהרן נ' ועד בית-הכנסת, פ"ד טז(3), 1769 (1962)}.

אין להשתמש בסעד של צו המניעה הזמני כדבר שבשגרה, ויש לבדוק תמיד לגופו של עניין אם צו המניעה אכן ממלא אחר ייעודו, כלומר, שמירת המצב הקיים עד להכרעה סופית בתביעה העיקרית של בעלי הדין {ע"א 419/61 ממרוד נ' בצרון-מושב, פ"ד טז(1), 383 (1962)}.


עמוד 42 בספר:


"זהות הסעד" אינה עוד אלא אחת הנסיבות שעל בית-המשפט להביאן בחשבון במתן צו מניעה זמני. ואם שוכנע, כי מבחינת הדין המהותי עומדת למבקש עילה שהיא לכאורה מבוססת, ושמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, אין בזהות הסעד הזמני לסעד המבוקש בתובענה בלבד כדי להצדיק הימנעות ממתן הסעד הזמני {רע"א 2059/98 וולטה ייצוב רקרע בע"מ נ' p.r.s מדיטרניין בע"מ, תק-על 98(3), 309 (1998)}.

אין להכריע בשלב הדיון בבקשה לסעד ביניים במהימנות של ראיות. אולם, כאשר מדובר בסוגיה משפטית טהורה, אין לפסול בהכרעה במחלוקת גופה בין הצדדים כבר בשלב המקדמי של הסעד הזמני. הסעד זמני המבוקש אמור להיות תואם את נושא התביעה העיקרית שאם לא כן, לא יינתן {ראה גם ת"א (ת"א) 2244/81, ה"מ (ת"א) 6947/81, פ"מ תשמ"ד(ב), 10; ע"א 2512/90 סופרגז נ' תופיני סער ואח', פ"ד מה(4), 405; רע"א 1780/97 גינזברג אהרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 97(1), 193 (1997)}.

תנאי הכרחי למתן צו מניעה הוא האפשרות לכפות על הצד המסרב את מילויו, שהרי בלעדי זה לא יהיה הצו יעיל. אם מראש ברור שאין סיכוי לכפות על מילוי צו המניעה, יימנע בית-המשפט מתיתו {המר' 280/57, ע"א 334/57 יוסף חכמוב נ' יוסף שמידט ואח', פ"ד יב(1) 59 (1958)}.

אין הכרח לסייג את צו המניעה, שכן יכול צד נגדו ניתן צו המניעה לפנות לבית-המשפט לכשיהא בידו להצביע על שינוי בעובדות או בחוק {ע"א 108/54 משה סניס ואח' נ' ימימה זיגר ואח', פ"ד י(1), 589}.


עמוד 43 בספר:


בית-המשפט לא יתן צו מניעה אם אינו משוכנע כי הצד נגדו ואליו מכוון הצו יש ביכולתו לציית לו.

בתביעה למתן צו מניעה לאסור הפרת הסכם יש לצרף את כל האנשים שהופיעו כצדדים להסכם {ת"א 310/48 דרור ואח' נ' גורדון ואח', פ"מ ד 46}.

אם קיימת פגיעה בזכויותיו החוקיות של התובע, אין בכך כדי להקנות את הזכות לצו מניעה אם במתן הצו יהיה משום מעשה מכביד לנתבע {ת"ה 296/50 רוזנברג נ' רדזבילובסקי, פ"מ ד 60}.

2. התנאים למתן צו מניעה זמני
2.1 זהות סעדים
קיומה של זהות בין הסעד הזמני לבין הסעד הסופי, אותו עתידה המבקשת לתבוע במסגרת התובענה העיקרית, מהווה נימוק נוסף לדחות את הבקשה למתן צו עשה זמני.

ככלל, זהות בין הסעד הזמני לסעד הסופי יש בה כדי להטות את הכף לעבר דחיית הבקשה למתן צו עשה זמני, וזאת כאשר בית-המשפט ייעתר לבקשה כאמור בנסיבות מיוחדות בלבד {בש"א (יר') 3973/02 דור אנרגיה בע"מ נ' פי גלילות, תק-מח 2003(1), 36, 45 (2003)}.

הכלל הוא שאין בית-המשפט נותן צו ביניים, צו עשה או לא תעשה אם על-ידי כך נפתרה השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים ואין יותר צורך בבירור התביעה עצמה {המר' 342/49, ע"א 320/99 גוטליב נ' חב' ארמון בע"מ, פ"מ ב 280; המר' 239/49 שכונת פועלים חקלאית נ' מ' כהן, פ"מ ב 188}.


עמוד 44 בספר:


לא יינתן צו מניעה זמני הנותן למבקש את כל מבוקשו ובעצם משמעו הכרעה בתביעה העיקרית {ע"ע 1241/01 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' יוסף יתח, תק-אר 2001(3), 472 (2001)}.

במקרה בו עשוי צו הזמני, אם יינתן, לספק למבקש את כל מבוקשו מחייב הדבר זהירות יתרה בשימוש בשיקול-דעת בית-המשפט {ע"א 218/58 "מרום" נ' מ' לייצור ושיווק פרי הדר, פ"ד יב(2), 1380}.

יש לזכור כי במקרים מסויימים שוני מבחינת אורך הזמן בין הסעד הזמני לבין הסעד הנדרש בתביעה, מספיק כדי שהסעד הזמני ייחשב כשונה {ע"א(חי') 40/63 בלוריה נ' מועצה מקומית עפולה, פ"מ לו, 247}.

כלומר, אין לקבל גם את הטענה בדבר קיומה של זהות בין הסעדים המתבקשים בהליך הזמני לבין אלה המבוקשים בהליך העיקרי. לצורך מסקנה זו, די בהבדל שבין הסעדים מבחינת מימד הזמן, כאשר פועלו של הסעד הזמני, להבדיל מהסעד הסופי, מוגבל עד למתן פסק-הדין בהליך העיקרי {בש"א (יר') 2184/02 CORPORATION נ' אגמה מחשוב, תק-מח 2002(3), 8667, 8670 (2002)}.

2.2 שמירה על המצב הקיים
העיקרון העומד בבסיס סמכותו של בית-המשפט למתן צווים זמניים, הינו שמירת המצב הקיים, עד להכרעה בתיק העיקרי {ע"א 385/73 פרידמן נ' זהבי, פ"ד כח(1), 765 (1974)}. צו מניעה כאמור לא יינתן לשינוי המצב הקיים.


עמוד 45 בספר:


נשאלת השאלה מהו מצב קיים? תשובתנו תהא כי מצב קיים פירוש המצב שהיה קיים בעת הפרתו {ת"א 320/40 גוטליב נ' חב' ארמון, פ"מ ב' 280} ובשים-לב כי מטרתו של צו המניעה הזמני לשמור על מצב קיים ולמנוע קביעת עובדות מוגמרות בטרם יוכרע העניין {ב"ש 1222/85 נחשון נ' שי, פ"ד מ(1), 103 (1986)}.

חשוב להדגיש כי ניתן לתת צו מניעה זמני בתביעה כספית ובתנאי שמטרת הצו היא לשמר רכוש עד למתן פסק-דין בתיק העיקרי {ת"א (ת"א) 1222/90, המ' 7260/90 יורם בן ארי נ' דניאל בינקין, פ"מ תש"ן(ג), 457}.

צו מניעה זמני נועד למניעת שינוי במצב שיסכל את זכיית התובע בתביעתו. על-כן, תידחה בקשה שמטרתה קבלת צו שמשמעותו לשנות מצב קיים ומתמשך תקופה ארוכה מאז כריתת הסכם בין הצדדים ואינו דרוש למניעת סיכול זכיית המבקשת בתביעתה {בש"א (ת"א) 11287/02 חיפה כימיקלים נ' אדם טבע, תק-מח 2002(2), 5023 (2002)}.

צו מניעה זמני נועד להקפיא את מצב הדברים הקיים, וזאת על-מנת לאפשר לתובע למצות את זכויותיו כלפי הנתבע במלואן.

ואולם, מכיוון שההחלטה על מתן צו המניעה הזמני מתקבלת בתנאים של חוסר ודאות באשר לצדקת כל אחד מן הצדדים לסכסוך, על בית-המשפט להציב הסדר זמני שישקף איזון אינטרסים הולם בין התובע לבין הנתבע.

כאשר צו המניעה הזמני ניתן על רקע טענות הדדיות של הצדדים להפרת חוזה העומד ברקע היחסים המשפטיים ביניהם, איזון זה ייעשה בראש ובראשונה


עמוד 46 בספר:


בהתבסס על החוזה עצמו {רע"א 2592/02 חוצות היוצר נ' י.ד.ס. סקיי - פאב בע"מ, תק-על 2002(2), 182 (2002)}.

2.3 נזק שאינו ניתן לתיקון
צו מניעה זמני יינתן רק באם למבקש ייגרם נזק שאינו ניתן לתיקון.

נשאלת השאלה, מה פירוש המושג של נזק שלא ניתן לתקנו? ניתן לומר כי כאשר ניתן לפצות בכסף, אין להיעתר למתן צו מניעה זמני {המ' 56/50, ת"א 38/50 לחמני נ' דגניה, פ"מ ז' 58; ע"א 40/87 אנטואן שוקחה ובניו בע"מ ואח' נ' ג'ורג' שוקחה בע"מ, פ"ד מא(3), 614 (1987)}.

כך גם אם בתביעה לביצוע בעין יש מקום לתרופה אלטרנטיבית של תשלום נזקים, לא יינתן צו ביניים אלא אם התובע המבקש את הצו יוכיח לפחות לכאורה שרק בדרך של צו מניעה אפשר לתקן את המעוות {ע"א 218/58 "מרום" נ' מי לייצור ושיווק פרי הדר, פ"ד יב(2), 1380}.

שיקול-הדעת של בית-המשפט הינו נרחב ועל המבקש מוטל עול ההוכחה, לא רק להצביע כי אכן הנזק הינו בלתי-הפיך או לא ניתן לתיקון, אלא כי אם יינתן הצו אכן לבעל הדין האחר לא ייגרם נזק גבוה יותר.

אין די בכך שהמבקש ישכנע כי מימוש הבטוחה לאלתר יגרום לו נזק גדול או בלתי-הפיך, אלא על המבקש לשכנע את בית-המשפט, שעיכוב המימוש של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מן הבטוחה, באותה מידה, גם אם יושעה המימוש.


עמוד 47 בספר:


כדי לשכנע את בית-המשפט, מוטל על המבקש להראות, כי לנכס המשועבד שווי כספי יציב, שמאז השיעבוד נשמר ערכו ביחס שווה לגובהו המשתנה של החוב שלהבטחתו שועבד, וכי יש יסוד איתן להאמין, שיהיה די בו כדי להבטיח את סילוק החוב שיעמוד לזכות המשיב, אם יידחה הערעור {בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלה נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 91(3), 232 (1991).

בנוסף, על המבקש להניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו בדבר היעדר יכולתו לשלם את חובו שלא מתוך הנכסים שאת מימושם הוא מבקש לעכב {ע"א 1363/04 צאלים החזקות בע"מ ואח' נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ, תק-על 2004(3), 1824, 1826 (2004); בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5), 499 (1991); רע"א 7437/04 רוזנטל נ' שיטרקו בע"מ, פדאור 04(8), 182 (2004)}.

2.4 על המבקש להוכיח זכות לכאורה וסיכויי הצלחה
על המבקש לשכנע את בית-המשפט בקיומה של עילת תובענה על בסיס ראיות מהימנות לכאורה.

על בית-המשפט בבואו להחליט אם ליתן הצו, לשקול את מאזן הנוחות, והאם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד ראוי וצודק בנסיבות העניין {בש"א (פ"ת) 2868/04 אורי ג'ורג' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', תק-של 2004(4), 6590, 6593 (2004)}.

כאשר בוחנים את שאלת הסיכוי יש לשים-לב לעובדות שנטענו בפרשת התביעה וכפי שהוכחו לכאורה על-ידי התובע. יחד-עם-זאת, אין גם להתעלם


עמוד 48 בספר:

מן הטענות שהועלו בפרשת ההגנה {ע"א 217/63 רבאון נ' הולצמן, פ"ד יז(4), 2717 (1963)}.

גם כאשר קיים ספק בסיכוי ההצלחה, יש להעניק הסעד המבוקש, ורק אם נכח בית-המשפט שגם סיכוי לכאורה אינו קיים, עליו לסרב לבקשת הסעד הזמני.

כאשר הבקשה למתן צו המניעה הזמני מתבססת על הסכם סתום שעצם תנאיו שנויים במחלוקת, בית-המשפט לא יעניק הצו על יסוד הסכם זה {ע"א 256/60 פרנקל נ' אובריסיס, פ"ד טו(1), 87}.

בית-המשפט אינו נדרש בשלב מקדמי זה של הדיון לבחון עד תום את סיכויי הצלחתה של התביעה. לו יעשה כן קודם שהוצגה בפניו המסכת הראייתית בשלמותה בישיבת הוכחות סדורה, ימצא עושה את מלאכת השיפוט למלאכת ניחוש והימור.

בית-המשפט אינו שמאי בתביעות המעריך ומדרג על-פי איכותן מייד עם בואן בשערי בית-המשפט, כל שנדרש בית-המשפט, בשלב זה, הינו לסנן את המבקשים להגניב לפיתחו הליך "שטותי או טורדני".

לכן, מעת ששוכנע בית-המשפט שקיימות ראיות לכאורה {ואין צורך בקביעות המכריעות את גורל התביעה} אשר יש בהן לסייע ולהוביל לקיומה של עילת תביעה די בכך על-מנת לעבור את המשוכה הראשונה בבחינת מתן הסעד הזמני {בש"א (כ"ס) 1065/04 שולמית שטיין ואח' נ' זאב שטיין, תק-מש 2004(3), 297 (2004); רע"א 140/88 אביגדור גונשורק ואח' נ' תנובה בע"מ, פ"ד מב(2), 759 (1988); רע"א 160/89 קוטו שירותי מזון בע"מ נ' משכנות ים בהרצליה בע"מ ואח', פ"ד מג(1), 579 (1989)}.


עמוד 49 בספר:


על המבקש את צו המניעה הזמני להצביע על קושי בביצוע פסק-הדין, מקום בו לא יינתן צו המניעה הזמני, והמבקש יזכה בתביעתו {רע"א 452/00 מי ערד חברה להנדסה ובניין נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים, תק-על 2000(1), 340 (2000); רע"א 3549/99 מרודי בדור נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, תק-על 99(2), 888 (1999)}.

חוסר סיכוי להצליח בתביעה מהווה גורם מכריע באי-מתן סעד זמני אפילו כאשר אי-מתן הסעד עלול לסכל מתן הסעד בתביעה העיקרית. לפיכך, אין להעניק צו מניעה זמני כאשר סיכויי התביעה העיקרית קלושים {ע"א 252/78 ברוך נ' מנדיס טורס בע"מ, פ"ד לג(2), 437 (1979); ר"ע 236/84 אשתר נ' נפתלי, פ"ד לח(2), 665 (1984); רע"א 1108/99 שפרה מלאך נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, תק-על 99(2), 542 (1999)}.

יתרה-מזאת, אין כל טעם במתן סעד שאין לו כל יכולת להיות מיושם או ממומש {המ'(יר') 5997/97, פש"ר (יר') 1595/87 יוסף (ג'י) נקש ואח' נ' הכונס הרשמי ואח', תק-מח 98(3), 2400 (1998)}.

בבוא בית-המשפט להחליט אם יש לתביעה סיכוי להתקבל, עליו להתייחס בעיקר לנטען בכתב התביעה ובהיעדר סיכוי להצליח בתביעה העיקרית אין להיעתר לבקשת תובע למתן צו מניעה זמני {רע"א 490/86 יונה יונה ואח' נ' דן מקמילן ואח', פ"ד מ(4), 115 (1986); רע"א 10/87 יוסף איברהים, ג'דיר נ' ג'אבר בן עלי שופאניה ואח', פ"ד מא(2), 553 (1987); בר"ע (יר') 1222/99 נ' אלה ובניו חברה נ' אלי ראובן, תק-מח 99(3), 355 (1999); רע"א 2547/00 אמיר נעימי ואח' נ' בנק למסחר בע"מ ואח', תק-על 2001(4), 85 (2001); בש"א (ת"א) 25278/01 ג'יימס ריצ'ארסון נ' רשות שדות התעופה, תק-מח 2002(1), 165 (2002); רע"א 9259/01 מלכה רנה נ' מלכה אחמים (רמי) ואח', תק-על


עמוד 50 בספר:


2002(1), 325 (2002); רע"א 10006/01 קנופי בע"מ נ' נעלי לוקסי-2000, תק-על 2002(1), 58 (2002)}.

2.5 מאזן הנוחיות
כפי שהצבענו אין שאלת מאזן הנוחיות עומדת בפני עצמה אלא יש לבחנה ביחד עם עקרונות אחרים. וכך לומדים אנו כי קיומה של זכות לכאורה אין בה די על-מנת להעניק צו מניעה זמני. יש לבחון את מאזן הנוחות {רע"א 4151/03 ישאל אמלט השקעות (1993) נ' כמיפל בע"מ, תק-על 2003(2), 3440 (2003); רע"א 9517/02 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ליאור קייזמן ואח', תק-על 2003(3), 742 (2003)}.

ככל שהזכות לכאורה טובה וחזקה יותר, כך נדרש פחות שמאזן הנוחות יטה אל עבר הצד המבקש ולהיפך, ככל שהזכות לכאורה קלושה וחלשה יותר, כך על המבקש את צו המניעה הזמני להראות, כי מאזן הנוחות נוטה באופן ממשי לטובתו {רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח', תק-על 2001(2), 678 (2001); בש"א (יר') 4341/04 גאולת הכרך בע"מ ואח' נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', תק-מח 2004(3), 3781, 3786 (2004)}.

כך למשל, כאשר זכותן הלכאורית של המבקשות לעכב מימושן של הערבויות הבנקאיות "קלושה וחלשה", הרי שמכאן שעליהן לבסס כדבעי את טענותיהן בדבר מאזן הנוחות {בש"א (יר') 4341/04 גאולת הכרך בע"מ ואח' נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', תק-מח 2004(3), 3781, 3786 (2004)}.

במקרה שכל אחד מהצדדים מציג ראיות לכאורה לעמדתו, ואין מקום לקבוע עמדה נחרצת בשלב זה, ביחס לשאלה מי מהצדדים הפר את ההסכם הפרה


עמוד 51 בספר:


יסודית או אחרת המזכה את הצד שכנגד בביטולו, או בהשהייתו, כי אז יש להעמיד את ההכרעה בבקשה לצו מניעה זמני על שאלת מאזן הנזקים העלולים להיגרם לצדדים ולשיקולים נוספים הנוגעים לשיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט ביחס למתן צו מניעה זמני {בש"א (ב"ש) 9143/00 א.י.מ.ב.ל ייזום נ' חברת קו רקיע, תק-מח 2000(4), 143 (2000)}.

סירוב לשלם דמי ניהול, גם אם ישנה מחלוקת, יגרום לדחיית בקשה לצו מניעה זמני האוסר על ניתוק ממים ומיזוג שכן, הפעלת מאזן הנוחות מצביעה כי על המבקשים לשלם את דמי הניהול ובכך ימנעו נזקיהם {בש"א (ת"א) 103246/02 כ.א.ת. ירון נ' מגדלי אביב, תק-של 2002(2), 367 (2002)}.

2.6 שיהוי ואיחור בהגשת הבקשה
חלוף הזמן בלבד אינו יוצר שיהוי, אלא צריך שתתלווה אליו התנהגות, בין המעשה ובין במחדל, המראה כי המשהה זונח או מוותר על תביעתו או מניח למשיב להרע את מצבו.

וכך מטרד אשר היה קיים במשך שנים רבות ללא תגובה כלשהי מצב המבקש, לא תהא שום סיבה להפסיקו על-ידי מתן צו מניעה זמני. כמובן, אזהרה ברורה ומפורשת מצד המבקש כי לא ישלים עם מצב מסויים שוללת האפשרות של שיהוי או איחור {ע"א 409/65 יעקובסון נ' אופקים, פ"ד יט(4), 6 (1965)}.

כך גם, לא יינתן צו מניעה במקרה של השתהות בבקשה להשבת מקרקעין שהופקעו {ה"פ 1366/96, המ' 9692/96 חיים נגל ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה המרכז ואח' (לא פורסם); עת"מ (יר') 11/99 קריסטל אילן נ'


עמוד 52 בספר:

הוועדה המחוזית, תק-מח 2002(2), 607 (2002); עע"ם 1975/01 ועדה מקומית לתכנון ולבניה נ' שמואל רובינשטיין, תק-על 2002(3), 1740 (2002)}.

שיהוי בהגשת בקשה לצו מניעה זמני של פרק זמן של שלושה חודשים בנסיבות מסויימות לא מהווה שיהוי {בש"א (ב"ש) 5327/00 דוד יצחקי נ' מורד קלימי סוחייק, תק-מח 2000(1), 1694 (2000)}.

ואולם, המתנה זמן רב יחסית לאחר משלוח התראה ועד להגשת התביעה המשפטית, מהווה שיהוי וסיבה שלא להיעתר למתן צו מניעה קבוע {ת"א (חי') 1352/98 פסיפס אלוני נ' ש.ד. שטרן יבוא ושיווק, תק-מח 2000(1), 1579 (2000)}.

שיהוי בהגשת בקשה לצו מניעה זמני יביא לדחיית בקשה לסעד כזה. כאשר השעו בעלי מניות בקשתם עד קרוב למועד של אסיפה כללית - בכך ראה בית-המשפט שיהוי {רע"א 707/00 צבי טמיר ושות' חברה לאחזקות נ' ד"ר יוסף, תק-על 2000(1), 373 (2000); בש"א (ת"א) 13191/03 חיים אחרים תקשורת ושיווק בע"מ נ' קריבושאי יוסי, תק-מח 2003(3), 4319 (2003); רע"א 453/02 לוי צביה נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2002(1), 773 (2002)}.

במקרה אחר, לא תתקבל טענה כי מבקש צו זמני השתהה בקשתו לצו זמני האוסר על מסירת מכרז לביצוע, מקום שלא נמסרה כל הודעה על הזוכים במכרז כדין {בש"א (נצ') 214/02 עבדאללה חמאיסי נ' מועצה מקומית, תק-מח 2002(2), 723 (2002)}.


עמוד 53 בספר:


2.7 נקיון כפיים של המבקש
כפי שראינו בפרקים קודמים, על המבקש מבית-המשפט סעד מן היושר לגלות לבית-המשפט את כל העובדות הצריכות לעניין על-מנת שלא יושג הסעד המבוקש על יסוד עובדות חלקיות.

משלא עשה כן, נגועה בקשתו בחוסר נקיון כפיים ודי בכך על-מנת לדחות בקשה לסעד זמני {בש"א (ת"א) 132995/01 המכללה ללימודי אוטוקד בע"מ ואח' נ' תחנה מרכזית, תק-של 2002(1), 18 (2002)}.

צד אשר אינו נוהג בתום-לב, אינו יכול לבוא בטרוניה כי הצד השני אינו תם-לב ויש לשלול ממנו זכות מן היושר. המבקש לשלול מצד זכות שביושר צריך לבוא גם הוא לבית-המשפט בנקיון כפיים.

בבוא בית-המשפט לשקול את מתן הצו על בית-המשפט, איפוא, לשאול האם קיימים שיקולים שלא להיעתר למבקש, דהיינו, האם בא המבקש בתום-לב ובנקיון כפיים או שמא מעלים הוא עובדות חשובות {בש"א (יר') 2574/02 בן שמעון יאיר נ' משרד האוצר ושר האוצר, תק-עב 2003(2), 208 (2003)}.

אין מעניקים צו למבקש הנוטל החוק לידיו. כלל זה של נקיון כפיים חל בעיקר על זה המבקש את הצו ולא על זה שכנגדו מבקשים את הסעד {ע"א 40/63 בלפוריה נ' מועצה מקומית עפולה, פ"מ לו 266; ה"מ (ת"א) 762/83 שפירא נ' שפירא, פ"מ תשמ"ג(ב), 263}.

מי שפונה לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת


עמוד 54 בספר:

הרלבנטיות להחלטת בית-המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית-המשפט {רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5), 165 (1993); וראה בש"א (יר') 3323/99 בסאם מוחמד אברהים עטון נ' מוחמד טהא מוחמד עפאנה, תק-מח 99(2), 2707 (1999)}.

אין לאפשר מתן סעד זמני אשר מטרתו להפעיל לחץ על הצד השני ובכך להשיג רווחים משניים. אם נאמר כך, הרי שאין אנו מגינים על זכויות צד אחד המבקש סעד והגנה, אלא מאפשרים לצד האחר להשיג יתרונות בלתי-הוגנים ובכך ניתן יד לשימוש לרעה בהליכי בית-משפט {בש"א (כ"ס) 12120 פלוני ואח' נ' אלמונית, תק-מש 2002(1), 1 (2002)}.

בקשה לצו מניעה זמני הנגועה בחוסר תום-לב במובן זה שיש בה משום התחכמות ופגיעה בזכותו של נושה למימוש המישכון, ככל שהדבר אמור בהגשת בקשה זמנית בהליך אחר לאחר שהמבקש נכשל במסגרת משפטית אחרת - דינה להידחות, ובפרט שהמבקש מנסה לעקוף בבקשתו, סעד זמני, הליכים אחרים המתנהלים באותו עניין {בר"ע (ת"א) 1221/02 המשביר סוכנויות נ' משה עזרא, תק-מח 2002(2), 5214 (2002)}.

ב- תמ"ש (משפחה נצ') 49998-02-12 {מ' ה' נ' ש' ה', תק-מש 2012(3), 579 (2012)} נפסק מפי כב' השופט סארי ג'יוסי:

"בקשה לביטול צו מניעה שניתן ביום 20.3.12, במעמד צד אחד, המשיב בלבד, במסגרתו אסר בית-המשפט על המבקשות לבצע פעולות שונות, לרבות מכירת דירת מגורים הרשומה על שם אמן המנוחה, העברת כספים שאף הם בחשבון על שם המנוחה ועוד.


עמוד 55 בספר:


בית-המשפט הועיד את הבקשה למתן צו מניעה לדיון במעמד שני הצדדים ליום 2.4.12, אולם הדיון בבקשה נדחה, על-פי בקשת הצדדים, והמבקשות לא התנגדו כי הצו יישאר בתוקף עד לקיום הדיון במועד שיידחה.

המבקשות הגישו בקשה לביטול הצו ודיון במעמד שני הצדדים התקיים ביום 27.6.12.

אומנם הן נרשמו כמבקשות, אך הלכה למעשה ומשלא התקיים כל דיון במעמד שני הצדדים במסגרת הבקשה למתן צו מניעה, יש לראות בדיון כזה כמי שנסוב סביב בקשת המשיב לצו מניעה, והבקשה לביטול הצו אינה אלא בגדר תגובה לבקשה לסעד זמני.

המבקשות והמשיב אחים, ילדיה של המנוחה ד.ר ז"ל, אשר הלכה לבית עולמה ביום xx/xx/11 (להלן: "המנוחה") והותירה אחריה צוואה אשר קוימה במסגרת צו קיום, ובה ציוותה את כל רכושה, לרבות כספים שהיו לה לשלושת ילדיה - הצדדים שלפני, בעוד שהיא מדירה מעזבונה את בתה הרביעית שאינה צד להתדיינות כאן.

בקצירת האומר, תביעת המשיב בגדריה ביקש את צו המניעה הייתה לסעד הצהרתי בנוגע לכספים והעברות שביצעה המנוחה לטובת מבקשות במהלך החודשים האחרונים לחייה. לטענתו, במועדים אלה הייתה המנוחה נתונה להשפעתן הבלתי-הוגנת של בנותיה או לעושק מצידן. על-כן, לדידו, העברות אלה הינן בטלות.


עמוד 56 בספר:


כפועל יוצא מכך, ביקש המשיב ליתן כל הסעדים הנדרשים על-מנת שכלל הכספים שהועברו לידי המבקשות יושבו לעזבון המנוחה והם יחולקו בין יורשיה בהתאם לצוואה.

אקדים מאוחר למוקדם ואציין כבר כאן את המסקנה אליה הגעתי; דין צו המניעה להתבטל, וזאת ממספר טעמים, ובין היתר, בשל חוסר תום-לב משווע מצידו של המשיב שהסתיר עובדות מהותיות אשר זכרם לא עלה במסגרת תביעתו או בקשתו, כאשר שקלול של העובדות והראיות לכאורה שהובאו לפני, כולל אלה האחרונות, מוביל בהכרח גם למסקנה המתחייבת לפיה מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקשות וביטול הצו הזמני.

על-מנת לסבר את הדעת, כבר כאן אציין כי המשיב לא ציין בשום מקום כי קיבל מאימו המנוחה כספים בסך של לא פחות מאשר 620,000 ₪ שהועברו מחשבונה של האם לחשבונו.

חשוב מכך ועל-מנת להמחיש את חוסר ניקיון כפיו וחוסר תום-ליבו, יצויין כי כספים אלה וכפי שהודה מעל לדוכן העדים, הועברו לו בחלקם הארי בחודש 5/11, ימים ספורים לפני פטירת המנוחה, כאשר אך 50,000 ₪ בלבד הועברו לו על-ידי המנוחה בחודש 2/11 וסכום נוסף של 40,000 ₪ במהלך חודש 1/11.

יש לזכור גם, כי המשיב מייחס למבקשות התנהגות פסולה כדי השפעה בלתי-הוגנת על אמן ואף שליטה מלאה על התנהלותה הכלכלית, ממש באותה תקופה בה האם - המנוחה, מעבירה לו את הסכומים האמורים.

אין להבין, איפוא, הכיצד המשיב הפונה לבית-משפט בבקשה לקבלת סעד זמני - סעד מן היושר, כאשר מחובתו בעשותו כן לבוא בידיים נקיות אל בית-


עמוד 57 בספר:

המשפט, מסתיר עובדות כה חשובות מבקשתו ותביעתו. אין להבין זאת אלא על רקע העובדה כי אלה משמיטות באחת את הקרקע מתחת לכל טענה לפיה המנוחה לא הייתה כשירה לבצע פעולות משפטיות, ליתן מתנות ולהעניק כספים, וכי הייתה נתונה למרותן של המבקשות ולהשפעתן הבלתי-הוגנת.

ודוק: במקרה שלנו המשיב אינו יכול אף ליהנות מאותו ספק שמא הדבר נשמט באקראי מטיעוניו. המשיב מתאר בסעיף 9 לבקשתו את הסכומים שהועברו לחשבון הבנק של המבקשות ומפרט סכומים אלה, כאשר סך כל העברות לשתי האחיות מסתכם בכ- 1,000,000 ₪ בעוד שהעברות שבוצעו לחשבונו היו בסך של 620,000 ₪, ממש באותה תקופה בה קיבל סך של 400,000 ₪ ביום 11.5.11, בעוד שאחותו - המבקשת מס' 1 מקבלת סכום זהה, באותו יום (של 400,000 ₪).

הכיצד, אם-כן, ניתן לקבל את טענות המשיב במסגרת בקשה לצו מניעה ולאסור על אחיותיו ליהנות מאותם כספים שנתקבלו לידיהן עוד בחייה של האם המנוחה, כאשר הוא, מאידך גיסא, עושה שימוש בכספים שקיבל ואינו מחזירם לעזבון.

דומה, כי די באמור לעיל כדי להביא לביטול צו המניעה, שכן צו כזה הוא בגדר סעד מן היושר ועל העותר לקבלתו לבוא בפני בית-המשפט בידיים נקיות, והסתרת עובדות מהותיות מבית-המשפט אינה מתיישבת, כמובן, עם דרישת נקיון הכפיים.

אולם על כך אוסיף כי הטענות שמעלה המשיב גם אינן מתיישבות עם העובדה לפיה הסכין הוא עם צוואת המנוחה מיום 18.1.11 ולא העלה כל טענה כנגד קיומה. על כך אוסיף כי ככלל, טענות בדבר השפעה בלתי-הוגנת כוחן יפה כנגד


עמוד 58 בספר:

צוואות והן שאובות מחוק הירושה (ראה סעיפים 30 ו- 35 לחוק הירושה) להבדיל מעילות הבטלות של פעולות משפטיות רצוניות לכאורה שביצעה המנוחה עוד בחייה, כאשר אלה ייבחנו על-פי חוק החוזים (חלק כללי) לרבות עילת העושק על-פי סעיף 18 לחוק, ובחינת תנאי המתנות (ההענקות של הסכומים השונים) וסבירות ההענקה. גם בהתעלם מכך, ובהנחה כי מדובר בעילות דומות או משיקות, הרי שנטל ההוכחה הרובץ על שכמי המשיב, אשר מלכתחילה ובהקשר של עילות העושק וכיו"ב הינו כבד, הרי הוא כבד שבעתיים במקרה דנן, נוכח העובדות שנתבררו במהלך חקירתו הנגדית של המשיב ונוכח אי התנגדותו לצוואה.

ועל הכול, מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקשות ולו מן הטעם הפשוט כי המשיב לא הראה הכיצד אי-מתן הצו יכביד על גביית הכספים מהמבקשות, אם וכאשר תתקבל תביעתו, שעה שממילא כל אחת מהמשיבות זכאית לשליש מהעזבון כולל אותם כספים שקיבלו מאמן.

נוכח כל האמור לעיל, הנני מורה על ביטול צו המניעה."

ב- תמ"ש (משפחה נצ') 6414-01-11 {ש' א' נ' ה' א', תק-מש 2011(3), 513 (2011)} נקבע מפי כב' השופטת רונית גורביץ:

"1. בפני בקשה לביטול צו מניעה זמני שניתן במעמד צד אחד ביום 1.2.11,אשר הפך הצו שניתן ביום 19.1.11 לצו קבוע עד למתן החלטה אחרת או עד להכרעה בכתב התביעה.

הבקשה הוגשה על-ידי המשיבים 1 ו- 2 (יכונו להלן: "בעל" ו"גיס" בהתאמה) אשר מכוח הצו נאסר עליהם ו/או על מי מטעמם, לבצע כל פעולה מכל מין


עמוד 59 בספר:

וסוג, לרבות העברת זכויות לצד ג' ו/או כל דיספוזיציה בדירה הידועה כחלקה... תת חלקה... גוש... והנמצאת ברחוב ... (להלן: "הנכס").

2. הרקע להטלת הצו נפרס בכתב התביעה במסגרתו עתרה המבקשת להצהיר כי הינה בעלים של מחצית הזכויות בנכס ו/או בעלת רשות בלתי-הדירה לגור בנכס היא וילדיה ו/או בעלת זכות של דיירות מוגנת בו.

3. בהמשך הוגשה בקשה על-ידי המשיבים 1 ו- 2 לצירוף נתבע נוסף בתיק הוא המשיב 3 (יכונה להלן: "הקונה"), לגביו נטען כי הינו קונה על-פי הסכם מכר שרכש את הנכס מידי הגיס בתום-לב, שילם את מלוא התמורה ומילא את התחייבויותיו, העסקה דווחה לרשויות המס, שולמו מיסים כחוק בגינה, ניתנו אישורי מיסים ונמסר יפויי-כוח בלתי-חוזר של המוכר לידי הקונה, באופן שהקונה זכאי להירשם כבעל הזכויות בנכס, והוא עומד על זכויותיו.

עוד נטען, כי לקונה קיימת לכאורה זכות כדין בנכס מכוח תקנת השוק במקרקעין ולטובתו נרשמה הערת אזהרה, בטרם הוגשה תביעת המבקשת, ובטרם ניתן צו מניעה זמני אשר בעקבותיו נמנע מבעדו לפעול להשלמת הרישום בפועל.

4. ביום 29.3.11 הוריתי על צירופו של הקונה כנתבע נוסף בתובענה וזאת לשם בירור מערך הזכויות בנוגע לנכס נשוא המחלוקת.

5. ביום 27.4.11 הוגש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו נטען כי נודע למבקשת לראשונה מהבקשה לצירוף הקונה, כי בחודש נובמבר 2010 נרשמה הערה אזהרה לטובת הקונה על זכויותיו של הבעל בנכס, זאת מכוח הסכם מיום 10.11.1, לפיו רכש כביכול הקונה את זכות הבעלות בנכס מאת הבעל. לאור


עמוד 60 בספר:

זאת, נתבקש בית-המשפט להצהיר כי הסכם המכר בטל ומבוטל ולהורות על ביטול רישום הערת האזהרה שנרשמה מכוחו.

6. משהוברר כי כל הצדדים הרלוונטיים צורפו להליך והגישו את טיעוניהם, נקבעה הבקשה לביטול צו המניעה הזמני לדיון במעמד הצדדים, ובסיומו סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה.

טענות המבקשת
7. המבקשת טענה בכתב תביעתה כי הכירה את המשיב בשנת 2000 (בעדותה תיקנה לשנת 2001 כמועד הקובע) ו/או אז רכש הבעל את הזכויות בנכס. לטענתה, מאז גרו בדירה במשך חמש שנים כידועים בציבור ואח"כ כנשואים. לפני כשנה ומחצה, הבעל עזב את הנכס והיא עדיין מתגוררת בדירה יחד עם שני ילדיהם המשותפים.

8. המבקשת ציינה כי לפני כחצי שנה, הגיש הגיס בבית-המשפט שלום בעפולה תביעה לסילוק ידה ותביעה נוספת לתשלום דמי שכירות, במסגרתן טען כי הינו הבעלים הרשומים של הזכויות בנכס, ובחודש דצמבר 2010 התביעות נמחקו לבקשתו.

המבקשת טענה כי הבעלות בנכס הייתה רשומה על שם הבעל החל משנת 2000 ואחר כך הוא העביר ללא ידיעתה ביום 12.4.10 את הזכויות בדירה על שם הגיס, תוך שהוא מבקש להבריח הנכסים המשותפים של בני הזוג, וזאת טרם נערך פירוק השיתוף בין הצדדים.

9. המבקשת הצביעה על זכויות הבעלות בנכס בין מכוח הלכת השיתוף שכן היא חיה עם בן זוגה בנכס החל משנת 2001 ו/או מכוח איזון משאבים.


עמוד 61 בספר:

לחלופין, נטען כי גם אם יוכח, שהבעלות בנכס הינה של הבעל, הרי שהייתה זכאית לגור בנכס כברת רשות בלתי-הדירה ו/או מכוח היותה דיירת מוגנת.

10. המבקשת טענה כי הסכם המכר לפיו רכש הקונה כביכול את זכות הבעלות בנכס מאת הגיס, נעשה במקביל להתנהלות ההליכים בבית-המשפט לפינויה מביתה בטרם הגישו הבעל והגיס את הבקשה למחיקת התביעה.

11. באשר להסכם המכר, נטען כי הינו פיקטיבי כפי שעולה מתנאיו, שהנם תנאים תמוהים, והוא נועד להבריח את הדירה מבעלות הגיס לקונה, כמו גם שהוברחה קודם לכן מהבעל לגיס, וזאת על-מנת לגזול מהמבקשת את זכויותיה בנכס ולהבריחן ממנה.

כך, לשם ההמחשה, בהתאם לסעיף 7 להסכם המכר, המועד למסירת החזקה בנכס לידי הקונה נקבע ליום 10.2.11 ואולם, משום מה, ומסיבות השמורות עמם, המבקשת לא התבקשה על-ידי מי מהמשיבים לפנות את הדירה במועד מסירת החזקה שלפי הסכם המכר, ובוודאי שלא נתבקשה לעשות כן מיום חתימת הסכם המכר ה- 10.11.10 ועד עצם היום הזה.

12. בטיעוניה בעל-פה, הצביעה המבקשת על הסתירה הקיימת בין עדותו של הבעל לגיס, שעה שהגיס טען כי הבעל גר בנכס עד לפני מספר חודשים, ואילו הבעל הצהיר כי עזב את הנכס לפני כשנתיים ומחצה. עוד הצביעה על כך כי שנייהם העידו כי הנכס הועבר למעשה על שם הגיס בשל הסכסוך הקיים בין המבקשת לבין הבעל ומתוך רצון למנוע למלט את הנכס מתוך סכסוך הגירושין שביניהם.


עמוד 62 בספר:


13. לטעמה, הסתרת העובדה שעלתה בחקירה, לפיה לבעל הייתה דירה נוספת, אשר נמכרה ובחלק מכספה נרכש הנכס הנוכחי מעלה תהיות לגבי אמינות גרסתם, ומלמדת על אמצעי המימון של הנכס הנוכחי ועל כך שהבעלות על הנכס הייתה בידי הבעל.

בנוסף, נטען כי הערת האזהרה על שם הגיס הייתה על-מנת למנוע מהבעל להסתבך כפי שהסתבך בדירה הקודמת שהייתה רשומה על שמו, ובכספיה נרכש הנכס אשר הזכויות בו הועברו מהבעל לגיס על-מנת להבריחו מהרכוש המשותף.

14. המבקשת טענה כי חוסר תום-לבם של הבעל והגיס, נלמד מתוך סמיכות הזמנים בין מועד הגשת התביעה לסילוק יד (5/10) מחיקתה (12/10) ומועד חתימת הסכם המכר (11/10) בידעם על טענותיה המשפטיות של המבקשת ביחס לנכס.

15. לעניין הקונה ותחולת תקנת השוק, נטען כי נתגלעו סתירות בין גרסת הגיס לבין גרסת הקונה בעניין מסירת המידע ביחס לטענות המבקשת בנוגע לזכויותיה בנכס, ומעדות הגיס עולה כי הקונה ידע שהנכס תפוס וקיים סכסוך לגביו ועל-כן אינו תם-לב. זאת ועוד, הסכם המכר כשלעצמו מיוחד וחריג, שעה שכל התשלום בגין הנכס מוחזק בנאמנות עד לפינוי ובחוזה נתנה האופציה לקונה לחזור בו מן העסקה. בנוסף, הקונה לא הצביע על ראיה בדבר פנייתו ב- 10.2.11, ומאז ועד כה, לגיס בבקשה לפנות את הנכס או בהתראה בגין הפרת הסכם המכר דבר המלמד על חזרתו בו מההסכם. המבקשת טענה כי בהיתממותו של הקונה בדבר אי-ידיעת סעיפי הסכם המכר והפנייתה לעו"ד שערך את ההסכם לשם קבלת מענה, פוגעת אף במהימנותו שעה שההסכם בהיר וקצר.


עמוד 63 בספר:


16. באשר לשיהוי שנטען כלפי המבקשת, הוסבר כי שעה שהגישה כתב הגנה במסגרת תביעת הסילוק נחה דעתה כי הינה מגנה על זכותה להישאר בנכס, ואולם, מפאת חששה מהעברת הזכויות בנכס לצד ג' בעקבות מחיקת תביעה זו, פנתה לקבלת ייצוג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי אשר אושר רק בסוף דצמבר לצורך הגשת בקשה למתן צו מניעה זמני ופסק-דין הצהרתי.

17. באשר לדרישת מאזן הנוחות, נטען כי הקונה רכש את הנכס כתפוס וידע כי קיימת סכנה שהנכס לא יפונה בשל טענותיה המשפטיות של המבקשת לגביו, ועל-כן נרשם סעיף בחוזה לפיו קיימת לו הזכות לבטל את החוזה. לפיכך, לשיטתה, השארת צו המניעה בתוקפו לא ישנה את מצב הקונה לרעה, הואיל והוא זכאי לדמי איחור בסכום של 100 ₪ לכל יום של איחור בפינוי החל מיום 10.4.11 ועד למועד מסירת החזקה בנכס בפועל לקונה. לטענתה, הקונה לא דרש את פינוי הנכס ובחקירתו לא הראה נחיצות, לחץ או דוחק באשר לפינויו של הנכס, ועל-כן בדרישתו כעת לפנותה בטענה כי ייגרם לו נזק רב יש משום חוסר תום-לב. מנגד, למבקשת ייגרם נזק רב שעה שהיא גרה עם שני ילדיה ואין לה אפשרות כלכלית לגור במסגרת אחרת.

18. באשר לשיקולים שביושר, נטען כי המבקשת פנתה למתן הסעד בניקיון כפיים. מנגד הצדדים לא פעלו בתום-לב ויש לשקול זאת לרעתם.

19. באשר לסיכויי התביעה בהקשר לטענת השיתוף, נטען כי הוכח לכאורה קיום זכות של המבקשת בנכס; זכות שנתמכת בטענותיו הסותרות של הבעל מחד לקיומה של הפרדה רכושית, ומאידך כי היה המפרנס היחידי.


עמוד 64 בספר:


20. בסיום דבריה, עתרה המבקשת להשארת צו המניעה על כנו עד למיצוי הבירור של התובענה העיקרית הן באשר לשאלת הזכויות של הבעל אל מול זכויותיה והן באשר לכשרות ההסכם.

המבקשת הבהירה כי אין ביכולתה הכלכלית להפקיד ערובה או פיקדון, ומבוקש להסתפק בערבות צד ג' שהופקדה בתיק.

טענות המשיבים 1 ו- 2 - הגיס והבעל
21. בכתב הגנתם, בבקשה לביטול צו המניעה הזמני ובטיעוניהם בעל-פה טענו הבעל והגיס כי במתן צו המניעה יש כדי לפגוע במצב הקיים וכדי לסכל את קיום ההסכם, ואף להעמיד את הגיס בפני תביעה מצד הקונה, אשר רכש את זכויותיו לפי תקנת השוק. לטענתם, זכותו של הקונה אשר הסכם המכר עמו נערך עוד ביום 10.11.10 קודמת להגשת הבקשה לצו מניעה ויש בה כדי למנוע מתן צו זה.

22. באשר לשיהוי המבקשת, נטען כי מעדותה עולה כי החל מחודש אפריל לשנת 2010, עת קיבלה שני מכתבים מב"כ של הגיס הבינה כי קיימת אפשרות שהנכס יימכר, הוסף על כך את העובדה כי הייתה מיוצגת על-ידי הלשכה לסיוע משפטי בחודש יוני לשנת 2010 עת הגישה תצהיר שתמך בבקשתה למחיקת תביעת הפינוי. מהאמור יוצא, כי לא הייתה כל מניעה לפנות כבר אז בבקשה למתן צו מניעה שעה שכל המידע היה מצוי וידוע. נטען כי אילו המבקשת הייתה פונה נכון לאותו מועד, ולא באיחור של בין חצי שנה לשמונה חודשים, לא היה נמכר הנכס לצד ג' שזכאי כיום לקבל את הבעלות והחזקה בו משהושלם כל הנדרש למעט רישומו כבעל זכויות בנכס.


עמוד 65 בספר:


בנוסף, נטען כי אין ליתן אמון בעדותה שלא ידעה שהנכס נמכר, הואיל ולא ניתן כל טעם המתקבל על הדעת באשר למיידיות והדחיפות שגרמו לה להגיש את הבקשה דווקא במועד בו הוגשה.

23. באשר לשיקולים שביושר, נטען כי יש לראות את אי הצגת המידע בדבר קיום הערת האזהרה לטובת הקונה מ- 11/10, אשר הייתה קיימת בעת הגשת התביעה וממילא במועד הדיון בתיק, על-ידי הצגת נסח רישום מעודכן במצורף לבקשה למתן צו מניעה זמני, כחוסר ניקיון כפיים ו/או חוסר תום-לב מצד המבקשת, אשר הייתה מחויבת למסור לבית-משפט מידע מהותי זה שיש בו כדי להשליך על ההחלטה בבקשה.

לטענתם באי ניקיון כפיים זה ו/או בחוסר תום-הלב מצד המבקשת, בשל העלמת עובדות רלבנטיות מבית-המשפט, יש משום טעם לביטול הצו.

24. באשר לסיכויי התביעה בהקשר טענת השיתוף, נטען כי לא מתקיימת ולא לכאורה הלכת השיתוף ביחס לזכויות בנכס, באופן השומט בכל מקרה את הבסיס לבקשה לצו מניעה בשל כל אחד ואחד מן הנימוקים הבאים:

א. הנכס נרכש במימון מלא של הגיס והאח ש.א., ונרשם על שם הבעל ב- 9/01, וזאת כשנתיים לפני שהכיר את המבקשת.

ב. הזכות סויגה מלכתחילה, באופן שנרשמה הערת אזהרה לטובת הגיס, כך שלבעל לא הייתה כל אפשרות לחלק את זכותו בנכס עם מאן דהוא לרבות המבקשת כל עוד לא ניתנה הסכמת הגיס.

ג. למבקשת ממילא לא היה כל קשר ישיר או עקיף למימון רכישת הנכס.


עמוד 66 בספר:


ד. המבקשת הכירה את הבעל רק בקיץ 2003 ועברה להתגורר עמו בנכס שלו רק לאחר מכן, באופן המצביע על פרק זמן לא ארוך יחסית של שנות חיים משותפות בנכס.

ה. עוד בטרם עברו הצדדים להתגורר יחדיו, היה ידוע למבקשת באופן מפורש וגלוי, כי הנכס נרכש במימון האחים וכי הזכויות בו מוגנות לטובת הגיס, והדבר אף עולה מן הנסח ההיסטורי שצורף לבקשתה.

ו. לצדדים לא היה מעולם חשבון בנק משותף או ניהול כספים משותף. המבקש ניהל מאז ומתמיד חשבון בנק נפרד, והמבקשת אף לא טענה אחרת בתצהירה. לטענתו ניהול חשבונות נפרד לאורך כל החיים המשותפים פוגע באפשרות להחלת הלכת השיתוף.

ז. המבקשת לא נטלה מעולם כל חלק במימון הוצאות שוטפות בנכס, מאחר והתמכרה להימורים ובזבזה אל כל קצבת הנכות שלה בדרך זו, ואילו הוא מימן באופן מלא לאורך כל שנות חייהם המשותפים את משק הבית ואת הוצאות המחייה.

25. בכתב הגנתם, אף הוכחשה נטענה החלופית של רכישת הזכויות בנכס על-ידי המבקשת כדיירת מוגנת ו/או כברת רכוש, ונטען כי ככל שייקבע שהינה ברת רשות מטעם הגיס, הרי שהוא היה רשאי בכל עת לבטל רשות זו, וממילא יש לראות את הודעתו המפורשת במסגרת הגשת הבקשה לסילוק יד כנגדה בשנת 2010, לאחר רכישת הזכויות בכנס על ידו כביטול הרשות.

26. בנוסף נטען כי הבעל לא נחקר על טענותיו בתצהירו בנוגע לאי-החלת הלכת השיתוף, ועל-כן טענותיו לא נסתרו. כך גם נטען כי גרסת המבקשת אינה


עמוד 67 בספר:

עקבית, שכן בעדותה טענה כי הכירה את הבעל בשנת 2001 ובכתבי בי-דין טענה שהכירו בשנת 2000, והואיל ומדובר על קשר של שנים ספורות ברי כי לכל שנה ישנה חשיבות.

27. באשר לתום-ליבם, טענו כי העובדה שהגיס הגיש תביעת פינוי ב- 5/11 ולא קודם לכן, אין בה כדי לשנות, לנוכח העובדה כי המבקשת אינה מתכוונת לפנות מרצון את הנכס. על-כן הבירור של תביעת הפינוי לא יעמוד בפני עצמו אלא יהיה כרוך מעצם טבעו בבירור טענות המבקשת בדבר זכויותיה בנכס שהועלו במסגרת תביעה זו.

28. בסיום טיעוניהם עתרו לביטול צו המניעה שניתן וחיוב בהוצאות, ולחילופין ככל שהצו יישאר על כנו ביקשו להתנותו בהפקדת סכום משמעותי לאור העובדה כי כל יום שחולף מטיל חבות כספית כבדה על הגיס.

טענות המשיב 3 - הקונה
29. המשיב הצטרף לטיעוני הבעל והגיס וחידד בתגובתו לבקשה לצו מניעה זמני ובטיעוניו בעל-פה, את מעמדו כקונה לפי תקנת השוק, הואיל ורכש את הנכס בשווי ריאלי ובתום-לב תוך הסתמכות על המרשם ממנו עלה באופן ברור וחד-משמעי כי הנכס היה רשום על שם הגיס והדירה הייתה נקייה מכל חוב, שיעבוד, עיקול או זכויות צד שלישי.

30. כן טען להעדר יריבות בינו לבין המבקשת, הואיל ולא ידע ולא יכול היה לדעת, כי קיים סכסוך בין הבעל למבקשת. בנקודה זו טען כי בפגישה אצל עו"ד הוסבר לו כי לא ניתן להראות לו את הנכס מבפנים שכן גרים בו אנשים אשר הגיס פועל לפנותם. לטענתו, מאחר ועבד רבות באזור הנכס ובדירות דומות, ידע בדיוק איזה סוג של נכס הוא מעוניין לרכוש, לקח בחשבון שבכל


עמוד 68 בספר:

מקרה בכוונתו לשפץ אותו. עוד ציין כי הסכים לעסקה לאחר שהובהר לו כי זכויותיו נשמרות בין היתר באופן שבו מלוא כספי התמורה יוחזקו בנאמנות בידי עו"ד עד למועד מסירת החזקה, כמו-כן באם לא יקבל את הנכס עד ליום 10.4.11 יהא זכאי לפיצוי כספי של 100 ₪ ליום.

31. לעניין מאזן הנוחות, טען כי הוא נוטה בבירור כנגד מתן הצו, במיוחד בהתחשב בעובדה כי במהותה תביעת המבקשת מהבעל היא כספית בעוד הנכס נרכש כדי לאפשר לבנו לגור בו לאחר שיפוץ. זאת ועוד, היה וימשכו ההליכים תימנע מהקונה האפשרות למכור את הנכס עד סוף שנת 2010 בפטור ממס שבח מאחר זו דירתו השנייה.

32. הקונה הבהיר כי גם אם הגיס והבעל לכאורה פעלו בחוסר תום-לב כלפי המבקשת, אין בכך כדי להשליך עליו. והוא נמנע מלפנותה מהנכס, בשל העובדה כי טרם נרשמה בעלותו בנכס, מעבר לכך שעל-פי ההסכם פעולת הפינוי הייתה באחריות הגיס אשר פועל על-מנת לממשה. עוד הכחיש את הטענה בדבר פיקטיביות העסקה, בשים-לב לעובדה כי בין ביצוע העברה מהבעל לגיס לבין ביצוע המכירה חלפו שישה חודשים.

33. באשר לתום-ליבה של המבקשת, ציין כי לטעמו המבקשת פנתה לקבלת סיוע משפטי רק לאחר שידעה על כך שהנכס נמכר. ולחילופין היה עליה לדעת על כך. לטענתו הימנעות מהוצאת ומהצגת נסח רישום מעודכן בצמידות לבקשה למתן צו מניעה זמני שעה שמדובר בפעולה פשוטה בטכנולוגיה של היום בעלות מינימאלית, אומרת דרשני.

34. בסיום טיעוניו, טען הקונה כי ככל שהבקשה לצו מניעה זמני נוגעת לזכותו לסיים את הליכי רישום הנכס על שמו ולקבלת החזקה הפיסית בנכס עליה


עמוד 69 בספר:

להידחות על הסף תוך חיוב בהוצאות. לחילופין, ככל שיישאר צו המניעה הזמני יבקש לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה משמעותית להבטחת תשלום נזקיו.

בדיקת עמידת הבקשה והמבקשת בתנאי הסף של תקנות סדר הדין האזרחי
35. הסעד הזמני נועד להקפיא את מצב זכויותיהם המשפטיות של הצדדים המתדיינים עד למתן פסק-דין שיכריע בסכסוך שביניהם (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה ואח', פ"ד מט(1), 177, 196 (1995) (השופט א' גולדברג)). בבקשה למתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד, סיכויי התביעה העיקרית. השני, מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי האם אי-מתן הצו עלול להסב למבקש נזק גדול יותר מאשר זה העלול להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח', פ"ד נו(1), 529, 533 (2001) (השופטת פרוקצ'יה); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 9, 2007), 506-505).

36. השיקולים העיקריים אותם שוקל בית-המשפט בהכרעתו אם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני, אם לאו, הינם: סיכויי ההליך, מאזן הנוחות ושיקולים שביושר ובצדק (תום-לב ומידתיות).

סיכויי התביעה העיקרית
37. דבר ראשון שיבחן בית-המשפט בדונו בבקשה יהיה, אם התובענה מגלה עילה.

מכאן, שהתובענה צריכה לבסס, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, קיומה של עילת תביעה הנשענת על זכות מהותית קיימת או עתידית של התובע.


עמוד 70 בספר:


'יש לשים לב שלא די בקיום עילת תובענה לכאורה, אלא יש צורך שהיא תהיה מבוססת על בסיס ראיות מהימנות. המבחן שנהוג בהליכים אחרים בתקנות של "עילה לכאורה", ושבתי-המשפט קבעו שבשלב זה אין על בית-המשפט לבחון את טיבן של הראיות התומכות בה, שונה מהמבחן הנוכחי. כאן יש דרישה מפורשת לראיות מהימנות לכאורה.' (ראה ד"ר אליהו וינוגרד צווי מניעה (התשס"ט-2008), 79-78).

38. כעולה מכתב התביעה ומעדותה של המבקשת טענתה העיקרית לגבי זכויותיה בנכס נסמכת על הלכת השיתוף מכוח חיים משותפים בו כבת זוגו של הבעל החל משנת 2001.

39. מעיון בנסח הרישום עולה כי הנכס נרשם על שם הבעל ב- 9/2001 ובאותו מועד נרשמה הערת אזהרה על זכויותיו בו לטובת הגיס.

מעדותם של השניים עולה בבירור כי מימון רכישת הנכס בוצע במלואו מעתודותיו הכספיות של הגיס ואח נוסף ומהיתכנות להשתתפות חלקית של הבעל, ככל שנותרה יתרת זכות מהנכס הקודם, לאחר כיסוי חובותיו.

הגיס הבהיר בעדותו: "לא היה לו אמצעי מימון והוא היה מובטל והוא גם אחד שאין לו ממש שליטה על דברים שהוא עושה ואנחנו קנינו דירה שהוא לא ייזרק לרחובות.. אבל על-מנת שלא יעשה בה שימוש והיא שייכת לי נרשמתי כהערת אזהרה לדירה" (עמוד 12 שורות 6-4). "הדירה לא שלו, היא רשומה על שמו אבל היא שלי ושל אחי" (שורה 18) ".


עמוד 71 בספר:


'ש. ואז עם הכסף שהוא מכר את הדירה ב... הוא רכש את הדירה הזאת?
ת. גם הדירה ב... לא הייתה שלו.
ש. ועם הכסף של הדירה שמכר ב... רכשתם את הדירה הזו?
ת. ואני עוד הוספתי.'

גם הבעל הבהיר בעדותו כי מימון רכישת הנכס הנוכחי והקודם בוצע על-ידי שני אחיו:

'ש. מאיפה היה לך כסף לרכוש את הדירה?
ת. לי לא היה אף פעם כסף והייתי מסתובב ולא עובד, יש לי אחים בשם ה' וש' והם עשו חצי חצי וקנו לי את הדירה.'

40. הבעל טען בעדותו כי הכיר את המבקשת בשנת 2003 ועוד בשנה זו הבהיר לה כי הנכס אינו שלו (עמוד 22 שורות 8-7).

המבקשת טענה בכתבי בי-דין כי הכירה את המבקש בשנת 2000 ובעדותה שינתה את גרסתה לשנת 2001. לטענתה הוא אמר לה שהנכס שלו (עמוד5 שורה 27, עמוד 9 שורה 22 ועמוד 8 שורה 10).

בעוד הבעל והגיס נחקרו חקור היטב על מקורות מימון הנכס ואופן רישומו כמו גם נסיבות עריכת העסקה עם הקונה, הרי שכל טענותיו של הבעל בכתב הגנתו ובתצהיר שצורף לבקשה לביטול צו המניעה בנוגע לנימוקים לאורם לא מתקיימת, ולו לכאורה, הלכת השיתוף ביחס לזכויות בנכס, נזנחו ונשכחו והוא לא נחקר בעניינם.


עמוד 72 בספר:


שעה שתצהירה הלאקוני של המבקשת בבקשה לצו מניעה זמני וכתב התביעה גופו שאינו מפורט במידע, הספיקו לצורך מתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, הרי כעת משנפרסו בפני עובדות מפורטות בכתב ההגנה, בתצהירים ובעדויות התמונה שונה.

41. גם אם בגדרי סעד זמני זה, איני נדרשת להכריע לגבי מועד ההיכרות של הצדדים דהיינו סמוך למועד רכישת הנכס כגרסת המבקשת או כשנתיים לאחר מכן כגרסת הבעל, הרי שאין חולק כי הנכס הינו בבחינת נכס חיצוני שהמבקשת לא תרמה את תרומתה לרכישתו ו/או להשבחתו ואף לא נשאה בהוצאות אחזקתו.

42. כידוע, אין די בקביעת היותה של המבקשת כידועה בציבור במשך מספר שנים מועט טרם נישואיה לבעל (4 שנים לגרסתה שנתיים לגרסתו), בכדי לאפשר לה ליהנות מפירות חזקת השיתוף בין בני הזוג.

הכלל הוא, כי על הטוען לתחולתה של חזקת השיתוף להוכיח את טענתו, באמצעות ראיות נוספות על כוונת השיתוף בבית, זולת תקופת חייהם המשותפת של הצדדים (ראה ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1), 443, 448 (1984)).

וכן ראה הלכת סלם בה הוגדרו הטעמים לשוני בהחלת חזקת השיתוף בין בני זוג לידועים בציבור כדלקמן:

'אמור מעתה, כי בעוד שאצל בני-זוג נשואים, בהיעדר ראיה לסתור די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם


עמוד 73 בספר:

מכל סוג שהוא, הרי שאצל בני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף שלא הובאו ראיות לסתירתה עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היום-יומיים, או בכאלה שנרכשו על-ידיהם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על-ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסויים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג.'
(ראה ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נ"א (1), 337, 348 (1997)).

43. להסכמת בן הזוג לשתף את בת זוגו גם בנכסיו החיצוניים יש משקל מכריע, וביטוי להסכמתו לכך עשוי להימצא גם באיכות יחסיהם של בני הזוג.

עמדתה של המבקשת התמקדה בטענה כי הבעל הוא נושא הזכויות בנכס, והכחישה מכל וכול את טענתו כי מסר לה בתחילת היכרותם שאין לו כל זכויות בו.

יחד-עם-זאת, המבקשת לא הביאה כל ראיה, מלבד הצהרתה על זכותה לשיתוף בנכס, כי הייתה הסכמה משתמעת של הבעל לשיתופה בנכס.

44. מיסוד יחסיהם של השניים בנישואין כדת משה בישראל, מעיד כביכול על התייצבות הקשר האישי ביניהם, ואולם ככל שלא הוכרעה חזקת השיתוף לגבי הנכס החיצוני, הרי שדינו כדין נכס חיצוני עליו חל משטר חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, אשר קובע בסעיף 5(א)(1) כי נכס אשר היה למי מהצדדים ערב הנישואים אינו בר איזון בעת פקיעת הנישואין.


עמוד 74 בספר:


45. הצהרתם ועדותם של המבקשת והבעל הצביעו לכאורה על כך שבני הזוג נמנעו לאורך כל הקשר ביניהם בשיתוף בנכסיהם, לבעל היה חשבון בנק נפרד והמבקשת עשתה שימוש בקצבת הנכות כראות עיניה, וזאת אף שעד לפירודם קיימו מסגרת של חיי משפחה.

המבקשת לא העידה ואף לא טענה כי הבעל הסכים לשתף אותה בנכס היא רק חזרה ושנתה על טענתה כי הנכס שייך לבעלה והיא זכאית למחציתו.

אומנם, איני נדרשת להכריע כבר כעת האם הייתה הסכמה מפורשת או משתמעת של הבעל לשתף את המבקשת בנכס או האם אורח חייהם מקים את התנאים להלכת השיתוף גם על נכס שהיה בבעלות הבעל לפני נישואיהם, וסוגיה זו תושאר לבחינה במסגרת התיק העיקרי, אלא שבכך לא סגי.

46. קושי נוסף ביחס לאפשרות החלת חזקת השיתוף על הנכס נובע מסיוג הזכויות בו, על-ידי רישום הערת אזהרה על הנכס לטובת הגיס. סעיף 127 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כי לא תירשם עסקה הסותרת את תוכן ההערה אלא בהסכמת הזכאי או לפי צו בית-משפט.

יוצא אפוא, כי גם לו הייתה רוכשת המבקשת זכות בנכס מכוח הלכת השיתוף עדיין הייתה זכותה כפופה ומסויגת להערת האזהרה של הגיס ולהסכמתו אשר קדמה לה.

47. עילות התביעה החלופיות, לרכישת זכויות בנכס על-ידי המבקשת כברת רשות ו/או כדיירת מוגנת יידונו במסגרת הליך העיקרי, ואולם, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק השארת צו המניעה הזמני על כנו.


עמוד 75 בספר:


48. באשר למתן רישיון בנכס, הרי שיש לבחון את טיבה של הזכות על-פי מערכת הזכויות והחובות הצמודה לה (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477 (1991)).

בדיני הרישיון במקרקעין ישנו מדרג היררכי המוסק מאופן הקניית הרשות. שונה דין "רשות גרידא" המוענקת כמחווה של רצון טוב שאין בצדה כוונה ליצור התחייבות חוזית ובעל המקרקעין רשאי לבטלה בכל עת, מדין "רשות חוזית" המצמיחה למקבלה זכות כלפי בעל המקרקעין ושהינה כפופה לתנאי ההסכם שמכוחו היא קיימת (ראה פרופ' זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב(א), (1995) 24 וכן ראה תמ"ש (טב') 9718-04-09 ס.ה נ' ס.ה., תק-מש 2011(2), 555 (2011)).

49. המבקשת לא פרטה בכתב תביעתה מהו הבסיס לזכותה לרשות בלתי-הדירה בנכס, ושאלה זו כמו גם טענת הגיס כי ככל שהייתה למבקשת רשות להתגורר בנכס, הרי שרשות זו פקעה עם ביטולה כדין על ידו, תיבחנה במסגרת התיק העיקרי.

ואולם, אין בציון סתמי של העילה "בר רשות" שהינו מונח ערטילאי, כדי לענות על התנאי של עילת תביעה הנשענת על זכות מהותית.

50. לאור האמור, הנני קובעת כי לא הוכחה בפני עילת תביעה של ממש המתבססת על זכות קנויה למבקשת בנכס, ועל-כן אין מקום להותרת צו המניעה הזמני בתוקפו.


עמוד 76 בספר:


51. אף כי די באמור כדי להביא לסיום מלאכת כתיבת ההחלטה, ואיני נדרשת לדון בשאר התנאים למתן הצו, הריני מוצאת לנכון ליתן התייחסותי למספר סוגיות שעלו בבקשה שבפני.

52. באשר לשיקולי יושר ותום-לב של הצדדים, ראוי לציין כי הואיל ובקשה למתן צו מניעה זמני נדונה במקרים רבים במעמד צד אחד, התובע חייב, מבחינת תום-הלב, להציג בפני השופט מסכת מלאה של העובדות כדי שהשופט יהיה ער גם לצידו השני של המטבע, ותהיה בפניו תמונה מלאה, ככל שניתן. העלמת עובדות חשובות היא אחד הגורמים שנקבעו בפסיקה, בעקבות דיני היושר, שיש להביאם בחשבון בביטול צו שניתן, אף אם לגופם של דברים זכאי התובע לסעד זה (ד"ר אליהו וינוגרד בספרו בעמ' 80). וכן ראה בפסק-דינו של בית-המשפט העליון שניתן לאחרונה שבו נקבעה ההלכה לגבי תום-הלב הנדרש בבקשות לסעד זמני:

'על-פי ההלכה הפסוקה, אם מצא בית-המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום-לב, רשאי הוא לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד.'
(רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ ואח' נ' רב בריח בע"מ ואח', פורסם בנבו (12.1.10) וע"א 3550/10 כהן נ' חודאי, פורסם בנבו (2.6.10))

53. יצויין כי אף שהתרשמתי מאמינות דבריה של המבקשת בדבר אי-ידיעתה על מכירת הנכס בפועל לקונה, הרי שאין חולק לנוכח עדותה, כי החשש מפני תרחיש כזה היה מצוי בידיעתה וזו הייתה, ככל הנראה, הסיבה לפנייתה לקבלת אישור להרחבת הייצוג המשפטי סמוך לאחר מחיקת הבקשה לפינויה מהנכס. בהקשר האמור, דעתי אינה נוחה מכך שלבקשתה למתן צו מניעה זמני


עמוד 77 בספר:

צורף נסח טאבו לא מעודכן, אשר הונפק ביום 31.5.2010 כ- 7 חודשים עובר להגשתה, ואשר אינו משקף את מצב הזכויות בנכס לאשורו, קרי רישום הערת אזהרה על הזכויות לטובת הקונה, וזאת בפרט שעה שלמבקשת הייתה ידיעה ולו קלושה על היתכנותו של תרחיש כאמור.

יחד-עם-זאת, אבקש לציין כי שיקול זה לא נכלל במערך השיקולים לביטול הצו, שעה שגם המשיבים פעלו במחטף בכל הנוגע להעברת הזכויות בנכס, כאשר הסתירו מהמבקשת את מהלכם או שמא חלילה ניסו להוליכה שולל, ודי כי אפנה בעניין זה לחתימת הסכם המכר שנערך כחודש ימים עובר למחיקת התביעה לסילוק יד.

54. באשר לשיהוי בהגשת הבקשה לצו מניעה, סבורני כי המבקשת ספקה הסבר מוצדק לפרק הזמן שלקח לה לנקוט בהליך זה, ומכל מקום למשיבים ישנה תרומה בלתי-מבוטלת בעניין בשל אי יידוע המבקשת על חתימתו של הסכם המכר הגם שידעו על טענותיה בדבר זכויותיה בנכס. בנסיבות, המשיבים אינם יכולים לאחוז בחבל משני קצותיו ולטעון כי הורע מצבם עקב השיהוי.

55. ובזיקה למאזן הנוחות, לא ניתן להתעלם מכך כי גם התנהגות בלתי-הוגנת של נתבע וכפיים לא נקיות, עשויות להילקח בחשבון בעת קביעת מאזן הנוחות.

תכונה טובה לנתבע, בעת עריכת המאזן, היא תום-ליבו (ד"ר וינוגרד בספרו עמוד 99).

ובענייננו, משיבים תמי-לב היו נמנעים מביצוע עסקאות חפוזות בנכס שמרחפות מעליו טענות משפטיות שהועלו בכתב הגנתה של המבקשת בבקשה


עמוד 78 בספר:

לסילוק ידה, וכל שכן ולמען ההגינות היו מיידעים אותה על כוונתם-לבצע עסקאות ביחס לנכס.

ובאשר לקונה, לא ראיתי לנכון לבחון את כשרות ההסכם ומעמדו של הקונה לפי תקנת השוק בגדרו של הסעד הזמני שנתבקש. ואולם, ספק בעיני לאור טיבו של ההסכם, ידיעתו של הקונה על הבעיות המשפטיות הכרוכות בו ושאננותו בכל הנוגע לאכיפתו- האם עמד בדרישת תום-הלב על-פי תקנת השוק (ולעניין זה, כבר נקבע כי הגנה על זכויות צד ג' בעסקה לגבי נכס שהיא דירת מגורים מטילה נטל על צד ג', המחייבו בבדיקה ראויה יזומה מצידו, מעבר להסתמכות על הרישום על-פי דין קרי לבדוק מה זכויותיה של בת הזוג המתגוררת בדירת המגורים ראה ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3), 5 (1995))

56. לאור הערותיי, ולנוכח העובדה כי במסגרת הליך זה יש משקל נכבד לשיקולי יושר, מצאתי לנכון לקחת בחשבון את התנהלותם של המשיבים, ולא להשית חיוב בהוצאות על המבקשת.

סוף דבר
57. הריני מורה על ביטול צו המניעה שניתן ביום 19.1.11."

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 7312-01-11 {ע.ש.ש. נ' י.ש.ש., תק-מש 2011(3), 95 (2011)} נפסק מפי כב' השופט יהורם שקד:

"1. המקרה שהובא בפני הינו דוגמה מובהקת ומדוייקת לאמרה: "מהומה רבה על לא מאומה".


עמוד 79 בספר:


2. בין הצדדים מתנהל הליך משפטי סבוך בשתי ערכאות (בית-משפט זה ובית-הדין הרבני), כאשר העניין שהובא להכרעתי הינו בקשת המבקשת למתן צו מניעה, אשר יאסור על המשיב להוציא מיטלטלין מהדירה המשותפת.

3. המבקשת הגישה תביעה בעניין רכוש ובמסגרתה הגישה בקשה למתן צו עיקול על המיטלטלין שבדירה. בהחלטתי מיום 15.6.11 קבעתי כי בעניינים כגון אלו, מן הראוי להגיש בקשה לצו מניעה ולא בקשה למתן צו עיקול.

4. כיוון שכך, שינתה המבקשת את כותרת בקשתה והגישה בקשה שכותרתה:

'בקשה דחופה למתן צו מניעה אשר יאסור על המשיב לבצע כל דיס פוזיציה במיטלטלין המשותפים לצדדים בדירת המגורים ... (להבטחת האיזון הרכושי בין הצדדים ולהבטחת המדור של הקטינים).'

5. יוזכר כי בקשה זו הוגשה במסגרת תיק רכוש, כך שכל שיקול בעניין מדורם של הילדים הינו זר להליך ואיננו חלק הימנו.

6. בבקשה, אשר נתמכה בתצהירה של המבקשת נכתב באותיות של קידוש לבנה על אודות פעולותיו של המשיב, כי זה נטל מהדירה פרטי ריהוט שונים וכי הוא מרוקן את הדירה, לאמור: "...תוך שהוא מרוקן את הדירה(!!!) ממש כך (!!!)". וכל זאת, לשיטתה של המבקשת: "במטרה להכניע את המבקשת, כך שאף יהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו, על כל החומרה המשתמעת מכך".

7. בשים-לב להצהרתה של המבקשת כי המשיב, בשעה זו ממש, מרוקן את הדירה, נעתרתי לבקשה במעמד צד אחד וקבעתי דיון במעמד שני הצדדים.


עמוד 80 בספר:


8. בתגובתו, טען המשיב כי יש לדחות את הבקשה משלל טעמים, כאשר העיקרי שבהם הוא כי דבריה של המבקשת אינם אמת הם. המשיב הכחיש לחלוטין כי נטל מיטלטלין מהדירה, קו"ח רוקן אותה מתכולתה.

9. בדיון שהתקיים בפני היום, ניסיתי להביא את הצדדים להסכמות, אולם ניכר כי עוצמת הלהבות הייתה גבוהה מכל גל שיכול היה לצנן מעט את האווירה בין הצדדים. לפיכך, הצדדים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים סיכמו בקצרה בעל-פה בתום הדיון.

10. יאמר כבר עתה כי תצהירה של המבקשת אין תצהיר אמת הוא ועוד ייאמר כי המבקשת לא הקפידה על האמת, אם לנקוט בלשון עדינה.

11. בניגוד לתצהירה ולאמור בו, התברר כי המשיב לא רוקן את הדירה, לא מיניה ולא מקצתיה. לשאלת ב"כ המשיב, אילו פרטי ריהוט העלים המשיב מהדירה, השיבה המבקשת כי המשיב הגיע למקום עבודתה ונטל ממנה את תיקה האישי. כלומר, המבקשת נשאלה על הדירה ועל הריהוט והיא השיבה על מקום עבודתה ועל תיקה האישי. נותר רק להביע פליאה מה קשר מצאה המבקשת בין השאלה שנשאלה ולבין התשובה שהשיבה.

12. לשאלת ב"כ המשיב מה מבין התכולה שפירטה נטל המשיב, השיבה העדה כי המשיב הודיע לה חגיגית כי הוא יוריד את הכפפות ויתחיל להראות לה מה הוא באמת יודע לעשות. שוב, אין כל קשר בין השאלה שנשאלה לבין התשובה שמסרה, מה שמלמד על אמיתות טענותיה של המבקשת.

13. עדותה של המבקשת עמדה בסתירה לתצהירה ולמרות שהיא טענה בתצהירה כי המשיב מרוקן את הדירה, עדותה בפני לימדה כי במקרה הטוב


עמוד 81 בספר:

היא ראתה צל הרים כהרים, ובמקרה הפחות טוב, וכפי שהתברר בפניי, לא היה צל ולא היו הרים.

14. עדותו של המשיב הייתה עקבית ואמינה. המשיב השיב לכל השאלות שנשאל, ללא ניסיון להתחמק או להתחכם ותוך שהוא מתאר מסכת עובדתית שונה בתכלית השינוי מזו שמתארת המבקשת.

15. ריבוי שאלות ב"כ המבקשת בדבר השלט של המזגן, מלבד היותו מיותר, הוא חשף, הלכה למעשה, את טיב ומשקל ראיותיה של המבקשת. התעקשותו של ב"כ המבקשת לשאול את המשיב שאלות מספר על אודות שלט קטן של מזגן, כאשר נטען כי המשיב מרוקן את הבית מתכולתו, איננו אלא ניסיון להיאחז בקש בתוך מים סוערים.

16. הגשת בקשה לצו מניעה, השחרת והדגשת חלקים ניכרים הימנה, מתן תיאורים דרמטיים בדבר נזקים איומים שאו-טו-טו עלולים להתרגש על המבקשת - והכל תוך טיעון החוטא לאמת - אינם אלא שימוש לרעה בהליכי משפט.

17. ב- ע"א 3550/10 כהן נ' חודאי, פורסם במאגרי המידע (2010), קבע בית-המשפט העליון את מידת תום-הלב הנדרשת בבקשה לסעד זמני, לאמור:

'על-פי ההלכה הפסוקה, אם מצא בית-המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום-לב, רשאי הוא לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ ואח' נ' רב בריח תעשיות בע"מ ואח', תק-על 2010(1), 385 (2010)).'


עמוד 82 בספר:


18. על מבקש הסעד הזמני לבוא לבית-המשפט בידיים נקיות. פעולה בניקיון כפיים הינה גם פירוט מלא של כל העובדות הרלוונטיות לבקשה. על מבקש סעד זמני לגלות את כל העובדות הרלוונטיות העשויות להשפיע על שיקול-דעתו של בית-המשפט בבוחנו האם יש מקום ליתן סעד זמני. גם במקרה של ספק בדבר הרלוונטיות של עובדה מסויימת לבקשה, על המבקשת ים לגלות עובדה זו בפני בית-המשפט.

השווה: רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4), 433 (2001); רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5), 165 (1993).

19. כאמור, לא רק שהמבקשת לא גילתה את העובדות הרלוונטיות, אלא היא ניצלה את הזהירות הננקטת שעה שמונחת בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד, לא כל שכן, כאשר מן הכתוב נשמעת זעקה כי המשיב מרוקן את הדירה.

20. המבקשת לא הוכיחה את טענותיה; לא רהיטים נטל המשיב, לא רוקן את הבית ואם סבורה המבקשת כי נטילת מפתחות לדירה, פנקס שיקים משותף או שלט של מזגן (שאף נטילה זו לא הוכחה) הינה ראיה לאיש חסר מעצורים המרוקן את הדירה, מן הראוי להעמידה על טעותה.

21. כאמור, לאור הצהרתה של המבקשת ולאור תיאוריה, שבמעמד צד אחד לא ניתנים לבחינה ואימות, נעתרתי לבקשה במעמד צד אחד ואולם לאחר ששמעתי את הצדדים ובעיקר את המבקשת, אין לי אלא לקבוע כי המבקשת לא הצהירה אמת וכפועל יוצא, אין להיעתר לבקשתה.


עמוד 83 בספר:

22. בבקשת המבקשת נטען כי המשיב עושה כל שלאל ידו על-מנת להתעמר בה וליצור לעצמו יתרונות במטרה להכניעה. לאחר שנחשפתי לחומר הרב בעניין הצדדים ולאחר ששמעתי אותם באופן בלתי-אמצעי, נחה דעתי כי דווקא הגשת בקשה זו נועדה להביא למבקשת יתרונות טקטיים בקרב הכולל.

23. הגשת בקשה זו בתיק הרכושי והגשת בקשה זהה במסגרת תיק המזונות, יכולה להעיד על ניסיון ליצור ניצחונות מוראליים במסגרת סכסוך שאת סופו מי ישורנו.

24. באשר להוצאות ההליך - כפי שקבעתי לעיל, המבקשת נכשלה מלמסור תצהיר אמת. המבקשת היתלה בבית-המשפט שעה שהביאה אותו להוציא תחת ידו צו מניעה במעמד צד אחד, שאלמלא כזביה, הצו לא היה ניתן.

25. בבקשה זו התקיימו שני דיונים, בית-המשפט דן בה בפגרה והתברר כי לא היה כל מקום להגיש את הבקשה מלכתחילה. כל זאת חייב לקבל ביטוי הולם על דרך של פסיקת הוצאות.

26. ידע כל בעל דין כי שעה שהוא פונה לבית-המשפט לקבלת סעד זמני, הנסמך כולו על תצהירו ועל כנותו, כי אל לו לכזב ואל לו להצהיר על עובדות שהוא יודע שאין בהן ממש.

27. צד אשר יכשיל את בית-המשפט במלאכתו וייטול החלטה במעמד צד אחד, ידע כי בבוא היום בקשתו והצהרתו תתבררנה עד תום וכי אם הוא יימצא כמי שלא הקפיד על האמת, יהא עליו לשאת בתוצאות.

28. לאור כל האמור לעיל, הריני להחליט כי:


עמוד 84 בספר:


א. הבקשה נדחית וכפועל יוצא, צו המניעה הזמני מיום 26.6.11 מבוטל בזאת.

ב. המבקשת תשלם למשיב בעבור הוצאות ההליך סך של 5,000 ₪. כמו-כן, לאור התנהלותה הפסולה של המבקשת, מצאתי לנכון לחייבה אף בתשלום לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ₪."

ב- תמ"ש (משפחה טב') 23852-12-09 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2010(4), 461 (2010)} נפסק מפי כב' השופט אסף זגורי:

"א. הצגת הסוגיה שבמחלוקת

- בני זוג נפרדים זו מזה (אך לא מתגרשים) ובעוד האישה נשארת להתגורר בדירת הצדדים, עובר בן הזוג בשלב מסויים לאחר הפרידה להתגורר בבית אחר הרשום על שמו בלבד, אשר מקורות מימונו נובעים מחברות פרטיות שהוקמו על ידו במהלך נישואיו לאשתו.

- הבעל מכניס לאותו בית אחר, בת זוג חדשה עמה הוא מקיים זוגיות וכן את ילדיה על-מנת שיתגוררו עמו ומאפשר להם לנהוג מנהג בעלים בבית.

- הבעל-אף עורך עם בת הזוג החדשה הסכם העברה ללא תמורה, לפיו היא תקבל מחצית הזכויות בדירה ואף נחתם עמה הסכם ממון בהתאם.

- עובדות אלו נודעות לאישה בשלב מאוחר יחסית והיא עותרת למתן צו מניעה שימנע מבעלה לאפשר שימוש בבית בו הוא מתגורר לצדדי ג' ובפרט לבת הזוג, אך כאשר נודעה לה עובדת מגוריה בבית, היא מצמצמת בקשתה לצו שימנע


עמוד 85 בספר:

שינוי המצב הקיים וכניסתם של צדדי ג' אחרים למגורים באותו בית האם יש להיענות לבקשה זו?

- המענה לשאלה מצריך דיון הן בזכויות הקנייניות של כל אחד מהצדדים ובפרט בזכות השימוש האישית ובזכות לקבוע מי ישתמש ומי לא ישתמש בבית.

- כן נדרש לשם כך דיון בסוגיית תום-הלב וההכבדה על מימוש פסק-הדין וכן בשאלה האם ניתן כלל להיענות לבקשה שעה שטרם נקבע "מועד קובע".

ב. הרקע וההליך
1. בפני בקשה למתן צו מניעה אשר יאסור על המשיב וכן על כל אדם מטעמו לעשות כל שימוש בבית בין בעצמו ובין באמצעות אחרים וכן יאסור על המשיב וכל אדם מטעמו להכניס לבית מיטלטלין ו/או ציוד אחר ו/או לבצע כל דיספוזיציה בבית המצוי ב***** והידוע כגוש: *** חלקה *** (להלן: "הבית").

2. יצויין, כי הצדדים הינם בני העדה הנוצרית הקתולית, נישאו בשנת 1995 ולהם 3 ילדים משותפים ויחסיהם עלו על שרטון בגינו הם נפרדו ומזה למעלה משנה שהם מנהלים מלחמת חורמה זו בזה, לרבות בבית-המשפט.

3. ביום 18.08.2010, הוגשה כאמור מטעם התובעת בקשה למתן צו מניעה במעמד צד אחד (במהלך הפגרה) וביום 23.08.2010 ניתנה החלטה על-ידי כב' השופט יוסף סוהיל אשר קבעה:

'לאחר שעיינתי בבקשה לא מצאתי לנכון ליתן הצו המבוקש במעמד צד אחד.'


עמוד 86 בספר:


4. ביום 31.08.10 הוגשה תגובת המשיב לבקשה.

5. ביום 07.09.2010 התקבלה תשובת המבקשת לתגובה ואף נערך דיון בבקשה במעמד הצדדים שכלל חקירות של בעלי הדין.

6. בינתיים הוקפאו כל ההליכים בתיק בשל חילופי ייצוג של המבקשת ומשעניין זה נפתר, הגיעה השעה להכריע בבקשה.

7. יש להדגיש, כי לאחר הגשת הבקשה הוגשה תגובת המשיב וממנה עלה, כי הוא מתגורר בפועל יחד עם בת זוגו, הגב' אלמונית, בבית נשוא הבקשה ולמעלה מכך, הוא אף ערך וחתם עמה על הסכם יחסי ממון לפיו הוא מעביר לה מחצית הזכויות בדירה (ואף החל במלאכת העברת הזכויות בלשכת רישום מקרקעין).

8. לאור גילוי עובדה זו של מגוריה של בת הזוג החדשה של המשיב בבית, הרי שבקשת צו המניעה הפכה למעשה להיות "בקשה לצו עשה", באשר היא באה לשנות מצב קיים ולא להקפיאו.

9. מטעמים אלה ושעה שבת הזוג לא צורפה כצד להליך, קיבלה המבקשת הצעת בית-המשפט לצמצם בקשתה כך שתעתור לצו מניעה ביחס לצדדי ג' אחרים זולת בת זוגו הנוכחית של המשיב, כך שבמסגרת הדיון שנערך בפני ביום 7.9.2010 צומצמה המחלוקת לשאלה, האם רשאית המבקשת לקבל צו מניעה שיאסור הכנסת צדדי ג' אחרים לבית זולת בת הזוג של המשיב.


עמוד 87 בספר:


ג. טענות המבקשת
10. בפתח טענותיה ציינה המבקשת, כי בקשה זו מוגשת במסגרת בירור התביעה הרכושית אשר הגישה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג-1973.

11. לטענתה, בין יתר זכויות הצדדים, קיימות זכויות בבית ביישוב **** נשוא הבקשה.

12. לדבריה אין כל חולק על כך, כי הבית נרכש במהלך נישואיהם של הצדדים והכספים אשר הושקעו בו הוצאו מהחברות שנוסדו במהלך תקופת הנישואין, חברות שלכאורה יש למבקשת ולמשיב זכויות שוות בהן, ומכאן ברור, כי למבקשת אף יש זכויות בבית.

13. לדבריה של המבקשת, במסגרת בקשותיה האחרות למתן סעדים זמניים ניתן על-פי בקשתה צו עיקול על הזכויות בבית.

14. עוד טענה המבקשת, כי על-פי נסח הרישום של הבית, הרי שביום 03.02.09 נרשמה הערת אזהרה בדבר רכישת זכויות על-ידי המשיב בבית והזכויות טרם נרשמו על שמו במלואן.

15. לגופו של עניין טענה המבקשת, כי המשיב נותן כיום לצדדים שלישיים להשתמש בבית ללא אישורה של המבקשת וללא הסכמתה.

16. לדבריה, מעצם השימוש ובמיוחד שימוש של צדדי ג' בבית נגרם למבקשת נזק אשר בא לידי ביטוי בכך שנמנע ממנה שימוש בבית.


עמוד 88 בספר:


17. כמו-כן למבקשת חשש שמא צדדי ג', לרבות בת הזוג הנוכחית של המשיב, הגברת אלמונית יטענו לזכויות כלשהן בבית ובכך ימנע ו/או יקשה על המבקשת לממש זכויותיה בבית.

18. המבקשת הוסיפה, כי קיים חשש שבבוא העת תרצה לקבל את חלקה בבית והיא תועמד בפני מצב שימנע ממנה לקבל את חלקה או את מלוא ערכו ככל שלא תיענה הבקשה בחיוב.

ד. טענות המשיב
19. המשיב מתנגד לבקשה; לטענתו, המבקשת מנסה לבצע מחטף באמצעות החלטות ביניים וכל מטרתה בהגשת הבקשה הינה להפריד בין המשיב לבין בת זוגתו הנוכחית, הא ותו לא.

20. לגופו של עניין טען המשיב, כי למבקשת אין זכויות בבית נשוא הבקשה בין היתר משום שהבית נרכש בחודש 9/08 קרי לאחר "מועד הקרע", אשר אירע לגבי דידו ביום 29.06.2008.

21. לשיטת המשיב, ככל שתתקבל טענתו, כי המועד הקובע הוא אכן ביום 29.6.08, הרי שלא ניתן כלל לדון בבקשה ויש לדחותה על הסף, הואיל והבית נרכש לשיטתו חודשיים מאוחר יותר.

22. לפיכך, השליך המשיב את כל יהבו על הניסיון להוכיח את המועד הקובע כנטען על ידו; המשיב הרחיב טענותיו בהקשר זה וציין, כי כל סביבתם של הצדדים הכוללת בין השאר בני משפחה, עובדי החברות וכן קברניטי המגזר ה*** מודעים לעובדה, כי מזה כשנתיים הצדדים מנהלים משק בית נפרד. המשיב צירף גזרי עיתונות בעניין, ציטט חלקים מתסקיר פקידת סעד המעידים


עמוד 89 בספר:

לטענתו, כי עזב את הבית במועד הנטען על ידו וכן הפנה לפרוטוקול בית-משפט בו ציינה המבקשת, כי הצדדים היו נשואים במשך 13 שנים.

23. המשיב ציין כי מאז פרידתם של הצדדים ביום 29.06.08, כל אחד מהם מנהל את חייו בנפרד; המבקשת לדבריו החלה קריירה עסקית חדשה, תוך שהשניים מקפידים שלא להתערב האחד בחיי השני, בבחינת שלי שלי, שלך, שלך.

24. לחילופין טען המשיב, כי הינו מחוץ לבית מזה כשנתיים לכן לדבריו על בית-משפט לעשות שימוש בסמכות הניתנת לו מכוח סעיפים 8(3) ו- 8(4) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 והמקנים לבית-המשפט שיקול-דעת לקבוע, כי איזון שווי הנכסים יהיה לפי שוויים במועד מוקדם יותר, ובמקרה דנן "במועד הקרע" שחל בין בני הזוג על-פי טענתו.

25. עוד ציין המשיב, כי גם במידה וסבור בית-המשפט שלמבקשת זכויות בבית הרי שזכויות אלו הינן אובליגטוריות ואינן ברות מימוש בשלב זה אלא רק עם פקיעת הנישואין באופן פורמלי ומכאן שגם מטעם זה דין הבקשה להידחות על הסף.

26. המשיב ציין כי יש לדחות הבקשה למתן סעדים אישיים כנגד המבקש גם מן הטעם שהמבקשת נהגה שלא בתום-לב עת הגישה הבקשה מבלי לצרף את הגב' אלמונית, בת זוגו של המשיב, כצד להליך שכן, תוצאות ההליך עלולות להשפיע באופן ישיר על זכויותיה של הגב' אלמונית בבית.

27. המשיב הוסיף, כי לגב' אלמונית כבר קיימות זכויות בבית מכוח הסכם ממון אשר נחתם בינה לבין המשיב ולשם מימושו חתם המשיב ובת זוגו לחיים


עמוד 90 בספר:

על תצהירי מתנה ביום 26.09.2009, לפיהן עברה מחצית הבית על שמה של הגב' אלמונית ועסקה זו אף דווחה לרשויות מיסוי מקרקעין ביום 28.10.09.

28. המשיב טען, כי אף לא קיימות ראיות מהימנות לכאורה המצביעות על כך כי קיים חשש ממשי כי אי-מתן הסעד יכביד על קיומו של פסק-הדין.

29. כן ציין המשיב, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר שעה שהמשיב עזב את ביתו כבר בחודש יוני 2008 והבית נרכש בחודש 9/08 דהיינו לפני כשנתיים.

30. לעניין הנזק טען המשיב, כי למבקשת לא יגרם כל נזק במידה והצו לא יינתן, שכן אין לה כל זכויות קנייניות ו/או אובליגטוריות בבית. מאידך הוא סבר, כי לו עצמו עלול להיגרם נזק שעה שיכול הוא למצוא עצמו ללא קורת גג מאחר ואת ביתם בנצרת הותיר הוא לשימוש המבקשת מבלי שדרש דמי שימוש ראויים.

31. לעניין מאזן הנוחות והמידתיות שב המשיב על טענותיו, לפיהן למבקשת אין כל זכות בבית ואף היא לא הניחה בפני בית-משפט תשתית ראייתית, לפיה המדובר בבית שנצבר במהלך חיי הנישואין. כן טען, כי מתן צו מניעה כמבוקש יפגע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובעיקרון חופש השימוש בקניין הפרטי הן של הנתבע והן של בת זוגו. ולכן ברור לשיטתו, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב.

32. ביום 7.9.10, הוגשה מטעם המבקשת תשובה לתגובת המשיב במסגרתה נטען כדלקמן:


עמוד 91 בספר:


32.1. המשיב לא הביא כל ראיה בדבר התרחשות מועד הקרע בשנת 2008 והסתפק בטענה סתמית ללא ביסוס עובדתי.

32.2. המשיב מבסס טענותיו על פרסומים בעיתונים, כאשר היחיד שהזין את העיתונות הוא המשיב עצמו.

32.3. לטענת המבקשת עסקת ה"מתנה" של מחצית הבית לגב' אלמונית הינה עסקה מלאכותית וכל כולה ניסיון להבריח רכוש מן המבקשת. ראיה לכך לדבריה הינה שעסקת המתנה לא נרשמה מיד עם הרכישה כמקובל אלא לאחר 7 חודשים לאחר מכן.

32.4. כן ציינה המבקשת, כי הדיווחים וההצהרות שנלוו להעברת המתנה על שם אלמונית הינם כוזבים; המבקשת ציינה לדוגמה את הצהרת הגב' אלמונית לרשויות המס לצורך קבלת פטור ממס רכישה כאשר אחד התנאים לו הם מגורים בבית המגורים הרלוונטי במשך שנה לפחות תנאי אשר לא התקיים במקרה דנן), לכן גם מכך לדבריה יש להסיק שעסקת המתנה נועדה אך ורק להבריח רכוש.

ה. צמצום הפולגתא
33. כאמור, משהוברר למבקשת, כי בת הזוג הנוכחית של המשיב מתגוררת עם ילדיה בבית נשוא הבקשה הרי שבכל הנוגע לאותה בת זוג, הבקשה הפכה להיות בקשה "לצו עשה" שעניינה שינוי מצב קיים ולא שמירתו. ככזו, סיכוייה נמוכים בהרבה והמבקשת הבינה זאת היטב.


עמוד 92 בספר:


34. לפיכך, הפלוגתא בין הצדדים צומצמה לשאלת זכותה של המבקשת לעתור לצו שימנע כניסתם של צדדי ג' אחרים זולת בת הזוג הנוכחית של המשיב לאותו בית נשוא הבקשה.

35. זהו המקום להדגיש, כי המשיב הסכים תחילה להצעת בית-משפט לפיה יינתן צו האוסר על כניסת צדדי ג' לבית למגורים זולת בת זוגו הנוכחית, אך לאחר מכן חזר בו מהסכמתו זו. כאשר נשאל על-ידי בית-המשפט לפשר סירובו למתן צו כאמור בהסכמה, הודיע כי ייתכן וירצה לשכן בבית קרובי משפחה כגון דודיו או דודותיו והוא לא רוצה שהצו יפריע לו.

ו. כיצד יבטיח מתן הצו את זכות הקניין של המבקשת?
36. ככל שעותרת המבקשת להגן על זכות השימוש שלה בבית, בעת זו, והכל כחלק מזכות הקניין, הרי שאין מקום למתן הצו. אין חולק בהקשר זה, כי המבקשת לא עשתה שימוש בבית נשוא הבקשה, לא התגוררה בו ואף לא ביקרה בו, זולת ביקור כאשר היה בשלבי בניה.

37. עוד אין חולק, כי בנסיבות הסכסוך הנוכחי, כאשר שני הצדדים אף מורחקים זו מזה במסגרת הוראות צווי הגנה שניתנו לבקשתם (במועד שלאחר הבקשה הנוכחית), אין כל כוונה למי מהם לשוב ולהתגורר יחדיו ובוודאי שאין למבקשת כוונה להתגורר בבית נשוא הבקשה.

38. חרף נסיונה של המבקשת לטעון, כי מדובר בבית קיט בו היא והילדים אמורים היו לנפוש מעת לעת, אין בידי לקבל טיעון זה, בוודאי בכל הנוגע לנסיבות היחסים בשעה זו, הואיל ויחסי הצדדים מתוחים ביותר והנכון הוא להביא להפרדה ביניהם ככל האפשר ולא לחיכוך.


עמוד 93 בספר:


39. על-כן, דומני, כי בכל הנוגע להבטחת זכות השימוש האישית של המבקשת בבית נשוא הבקשה, אין מקום למתן הצו.

40. עם-זאת וככל שהמבקשת אכן תוכר בסופו של יום כבעלים של הבית או של מחצית הזכויות בו, כי אז דומה שהיא בהחלט יכולה לקבוע מי יעשה שימוש ו/או מי יחזיק בבית.

'ההגנה על זכות ההחזקה והשימוש של בעלי הנכס אינה מעוררת קשיים מיוחדים באשר למהותה הקניינית. זכות ההחזקה וזכות השימוש הן חלק מאגד הזכויות של הבעלים, והאופי הקנייני שלהן נובע מקניינותה של זכות הבעלות. ההגנה המוקנית לזכויות ההחזקה והשימוש בפרק ג' לחוק המקרקעין תחול על זכויות אלה במלוא עוצמתה ועל-פי הכללים הרגילים הקבועים בפרק ג'.'
(ראה: מ' דויטש דיני קניין, פרק 6 בעמ' 401)

41. אלא שבכך לא מתמצה הדיון בבקשה. החשש המרכזי של המבקשת הוא לא רק משימוש של צדדי ג' בבית, אלא מכך שלא תוכל בסופו של יום לממש פסק-דין ביחס לזכויותיה בבית ככל שאכן תזכה בתביעתה הרכושית.

42. בהקשר זה, חששותיה ודאגותיה של המבקשת נראים מוצדקים ומבוססים הן משפטית, הן עובדתית והן ראייתית והדברים יבוארו.

42.1. ראשית, ברור לכל, כי ככל שצדדי ג' (זולת בת הזוג) יתפסו חזקה בבית, יעשו בו שימוש מכל סוג, יש בכך משום הכבדה רבה על היכולת למימוש זכויותיה של המבקשת לעשות שימוש עתידי בנכס, לפרק השיתוף בו, לפנותו מכל אדם וחפץ לשם מכירתו, להשכירו לצד ג' וכיו"ב.


עמוד 94 בספר:


42.2. די לה למבקשת בעובדת החזקת הבית ושימוש בו בידי בת הזוג הנוכחית של המשיב, כקושי וכמכשול למימוש זכויותיה הקנייניות ככל שאכן אלה תוכרנה ביחס לבית. האפשרות, כי צדדים אחרים ישתלטו על הבית, יחזיקו בו, ישתמשו בו, ישכרו אותו ו/או יעשו בו שימוש פיסי אחר, תקשה במאוד על המבקשת לממש זכותה לפרק שיתוף בבית.

42.3. מבחינה ראייתית, חששה של המבקשת מוצדק, נוכח העובדה שכבר כעת עולה מהמסמכים ומהעדויות שהמשיב לא המתין זמן רב בטרם הכניס בת זוג חדשה לבית ולא זו בלבד אלא שערך עמה הסכם ממון וחתם עמה על תצהירי מתנה לפיהם הוא מעביר לה מחצית הזכויות בבית. די בהתנהלות זו כדי ללמדנו, שאין המבקשת יכולה לסמוך על "שותפה", המשיב כי לא יאפשר שימושם של צדדי ג' בבית. נהפוך הוא, הוכח כי המשיב סבור שמדובר ברכושו הפרטי, כי לאשתו אין כל זכויות ברכוש זה ומתוך נקודת מוצא זו הוא בוחר במכוון לנהוג בבית מנהג בעלים בלעדיים ומבצע עסקאות לגביו ומתיר שימוש בו שמרוקן מתוכן את זכותה הקניינית ו/או האובליגטורית של המבקשת ביחס לבית זה.

42.4. מבחינה משפטית ושעה שאין המבקשת יכולה להגן פיסית על השימוש וההחזקה בבית נוכח העובדה כי זה מוחזק בידי המשיב ובת זוגו הנוכחית ועקב צווי ההגנה שניתנו, הרי היא בהחלט זכאית להגנה משפטית על זכויותיה העתידיות.

42.5. כבר הובעה הדעה לעניין סעיף 31 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 כי הוראותיו מאפשרות מתן צווים מתאימים לשם הגנה על זכות הקניין:


עמוד 95 בספר:


'כאמור, סעיף 31(א) לחוק המקרקעין מזכה שותף בודד בזכות לעשות כל הדרוש, באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם למקרקעין המשותפים ולהגנת הבעלות והחזקה בה.

הוראה זו אינה מוגבלת לפעולות הגנה פיסיות בלבד אלא גם לפעולות משפטיות כמו-כן, זכות השימוש הנתונה לשותף כחלק בסיסי מזכות הקניין של כל שותף, עומדת לו הן כלפי שותפיו אשר עליהם להימנע מלהפריע שימוש זה ובהתאמה גם כלפי צדדים זרים. על-פי האמור, רשאי שותף לעשות בעצמו ובנפרד כל אשר על-פי הדין הכללי רשאי לעשות בעלים לרבות להגיש תביעה בגין הסגת גבול במקרקעין משותפים.'
(ראה: ת"א (נצ') 7959/97‏ ‏ רמזי חוטבא נ' מועצה מקומית ריינה, פורסם בנבו (17.3.02))

43. מכאן נובע, כי מתן הצו הנוכחי, גם אם אין בו כדי לאפשר שימוש פיסי למבקשת בבית, יש בו משום מתן סיוע והגנה על זכויותיה העתידיות לעשות שימוש בבית ו/או לפרק השיתוף בו ו/או לבצע בו עסקאות מול צדדי ג'.

44. יש לזכור בהקשר זה, כי הזכות לפירוק השיתוף בדירת המגורים של בני זוג, הוכרה כזכות בעלת הגנה חוקתית והיא חוסה בצל הגנת סעיף 3 לחוק היסוד : כבוד האדם וחירותו. לכך יש ליתן משקל רב בבוא בית-המשפט לשקול האם להיענות לבקשת צו מניעה אם לאו.

(למעמד "הזכות לפירוק השיתוף" כעיקרון על בדיני הקניין והמקרקעין ראו בהרחבה : רע"א 1017/97 רדילביץ' נ' מודעי, פ"ד נב(4) 625 (1997); להתייחסות אלה זכות לפרק השיתוף בדירת המגורים כאל זכות חוקתית


עמוד 96 בספר:

והחלת פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירות וראו: בע"מ 8873/06 פלוני נ' פלונית, תק-על 2007(2), 3478 (2007), סעיף ט"ו לפסק-דינו של כב' השופט רובינשטיין וסעיף 7 לפסק-דינו של כב' השופט א' א' לוי)

ז. בדיקת עמידת הבקשה והמבקשת בתנאי הסף של תקנות סדר הדין האזרחי
45. כעת בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") אבחן האם המבקשת ובקשתה עומדות בקריטריונים למתן צו מניעה:

45.1. ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תובענה
45.1.1. בכל הנוגע לנטל ההוכחה הנדרש בבקשה לסעד זמני לקיום ראיות מהימנות לכאורה לעילת תובענה - הרי שבשלב הזה כל שעל מבקש הסעד להוכיח, כי לא מדובר בתביעה משוללת יסוד.
(ראה: ע"א 2512/90 סופר גז חברה ישראלית נ' תופיני סער, פ"ד מה(4), 409 (1991))

45.1.2. מדובר בתביעה רכושית לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1971 שהוראותיו חלות על בני הזוג שלפני שעה שהם נישאו בשנת 1995.

45.1.3. על פניו לא היה צורך להסביר, כי קיימות ראיות לקיומה של עילת תובענה בנסיבות הללו.

45.1.4. אלא שהמשיב טוען, כי הנכס נשוא הבקשה אמור להיות מוצא מאיזון הנכסים בין הצדדים וכי אין מדובר בנכסים משותפים ככל וכלל.


עמוד 97 בספר:


45.1.5. בחנתי טענתו זו של המשיב וראיתי לנכון לדחותה ממספר טעמים:

ראשית, טרם נקבע "מועד קובע" שממנו ואילך אין צבירה משותפת של נכסים ורכוש בידי הצדדים.

שנית, אין לדעת כיצד תוכל המבקשת אם בכלל לממש זכויותיה הרכושיות (ככל שתזכה וככל שאלה יוכרו במסגרת פסק-הדין בתביעתה הרכושית) ודי בכך כדי להטיל צו מניעה להבטחת מימוש פסק-הדין בתביעה העיקרית.

שלישית, הוכח בפניי, כי גם אם נקבל טענתו של המשיב כי הדירה נרכשה לאחר הקרע הסופי בין הצדדים, הרי ש"שורשי" שלא לומר "גבעולי" מקורות המימון לרכישת הדירה, שתולים היטב באדמת השיתוף, קרי נטעו בטרם הקרע בין הצדדים.

לעניין זה נביא הדברים בלשון המשיב למען ניווכח עד כמה דבריו מחזקים קביעתי זו:

'ש: מתי הסתיים השיפוץ של הבית.
ת: בחודש 5/2010.
ש: כמה עלה השיפוץ.
ת: 700,000 - 800,000 ₪.
ש: הכסף הזה יצא על חשבונך מהחברה.
ת: מחברת "***".
ש: מאיפה יצא הכסף לרכישת הבית.
ת: מחברת "****" (חב' אחרת שבבעלות המשיב), צריך לדעת כי יש בית שנקנה בעיר **** בסך שמיליון שלוש מאות אלף, והוא רשום על


עמוד 98 בספר:

שם שנינו והוא מושכר לצדדי ג'. גם הכספים קניית בית זה הגיעו מחברת "******.'
(ראה עמוד 22 שורות 15-7 לפרוטוקול הדיון)

45.1.6. עינינו הרואות, כיצד זה המשיב רכש הבית מכספי החברות אשר הוקמו שעה שהצדדים חיו יחדיו ומכאן שאינו יכול להישמע בטענה כי הבית מוצא מכלל האיזון ו/או כי כיוון שנרכש לאחר מועד הקרע, אין סיכוי שתוכרנה תביעות המבקשת לגביו.

45.1.7. לא זו בלבד אלא שהבית נרכש סמוך מאד למועד הנטען על-ידי המשיב לפירוד בין הצדדים (הבית נרכש בחודש 9/08 בעוד המשיב טוען, כי הצדדים נפרדו ביום 29.06.08), כך שאף אם נקבל עמדת המשיב הרי שברי, כי הבית נרכש לפחות בחלקו מכספים משותפים.

45.1.8. בנסיבות אלו, אני סבור כי לאור העובדה שהמדובר בתביעה רכושית ומאחר ואנו מצויים בגדרו של בית-המשפט לענייני משפחה - כי המבקשת עמדה בקיומו של תנאי זה, לפיכך לא ניתן לקבוע כטענת המשיב, כי בשלב זה התביעה הינה משוללת יסוד, נהפוך הוא.

45.2. שיקולי יושר ותום-לב
45.2.1. בגדר השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לדון בסעד זמני יש לשקול גם את תום-ליבו של מבקש הסעד בהתאם לתקנה 362(ב)(2) לתקנות.

45.2.2. בפסק-דין שניתן לאחרונה בבית-המשפט העליון שבה ונקבעה ההלכה לגבי תום-הלב הנדרש בבקשות לסעד זמני:


עמוד 99 בספר:


'על-פי ההלכה הפסוקה, אם מצא בית-המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום-לב, רשאי הוא לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד.'
(ראה: רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ ואח' נ' רב בריח בע"מ ואח', פורסם בנבו (12.1.10) וכן: ע"א 3550/10 כהן נ' חודאי, פורסם בנבו (2.6.10))

45.2.3. התמונה המצטיירת בענייננו הינה כי המבקשת חוששת לפגיעה בזכויותיה, סבורני כי חשש זה הינו מוצדק.

בדיון אשר התקיים ביום 03.06.2010, בעניינם של הצדדים העיד המשיב במספר הזדמנויות על העברת מניות מהחברות אשר בבעלותו ללא תמורה ו/או לחילופין במחיר לא ריאלי, ומכאן שהבקשה הוגשה בתום-לב מתוך דאגה כנה של המבקשת לזכויותיה בבית.

45.2.4. לעניין תום-ליבה של המבקשת ראויה לציון הסכמתה לצמצם את הבקשה כך שתימנע כניסתם למגורים של צדדי ג' אחרים זולת בת הזוג הנוכחית של המשיב.

45.2.5. בכך יש התחשבות מלאה בצרכיו של המשיב, בבת זוגו ובאפשרותו לעשות כל שימוש סביר אחר בבית זולת הכנסת צדדי ג' למגורים. בכך יש משום ביטוי לתם-לבה של המבקשת באופן התנהלותה בכל הנוגע להליך זה שבפניי.


עמוד 100 בספר:


45.3. שיהוי
45.3.1. סבורני כי יש לדחות את טענת השיהוי שהעלה המשיב מכל וכל.

במסגרת הדיון העיד המשיב, כי עבר להתגורר בבית בחודש 5/2010 (ראה עמוד 22 לפרוטוקול בין השורות 6-7).

45.3.2. המבקשת טענה כי נודע על המגורים בבית רק מתסקיר פקידת הסעד שהוגש במהלך פגרת הקיץ במסגרת התדיינות אחרת שנערכה בין הצדדים בסוגיית יציאתם מן הארץ של ילדיהם הקטינים עם אביהם. משמע המועד הראשון שטענה המבקשת כי נודע לה על מגוריה של המבקשת בבית היה באמצע חודש אוגוסט 2010:

'ש: מתי נודע לך שהבית מאוכלס על-ידי בעלך , אלמונית והילדים שלך והבנות שלה.
ת: נודע לי בדיון האחרון שהיה לנו. זה נודע לי בתצהיר שלהם שהם כבר חודשיים או חודש וחצי גרים, אני מתקנת, זה נודע לי מהתסקיר של העו"סית שהמשיב דיבר עם הילדים בזמן שהיה לנו דיון בביטול צו עיכוב יציאה, כלומר ב- 8/2010.'
(ראה עמ' 18 לפרוטוקול בין השורות 23-20)
ובעמוד 20 לפרוטוקול שורה 23-22 העידה המבקשת:

'ש: מתי ידעת שהוא מתגורר לבטח ביישוב ****
ת: רק לפני הגשת הבקשה ידעתי שהוא מתגורר שם, וזאת לפחות חודשיים.'


עמוד 101 בספר:


45.3.3. הבקשה לצו מניעה הוגשה איפוא, בסמוך לידיעת המבקשת אודות מגוריה של בת הזוג הנוכחית של המשיב בבית נשוא ההליך.

45.3.4. אף אם נלך לשיטת המשיב, הרי שהוא עבר להתגורר בבית, על-פי עדותו רק במאי 2010, ולכן גם במידה והמבקשת ידעה כבר במועד זה על המגורים הרי שאין המדובר בשיהוי ניכר המצדיק דחיית הבקשה בשל כך.

45.3.5. זאת ועוד, אפילו היה שיהוי מצדה של המבקשת בהגשת הבקשה, הרי שטענת השיהוי יכולה הייתה להיטען ביחס למגוריה של בת הזוג הנוכחית של המשיב. בהקשר זה צמצמה כאמור המבקשת את הסעד וחזרה בה מהעתירה ליתן צו כנגד אותה בת זוג. כך שאין רלבנטיות כלל לטענות השיהוי של המשיב.

45.4. חשש הכבדה
45.4.1. בהתאם לתקנה 383 לתקנות, על המבקשת להוכיח חשש סביר, כי אי-מתן צו המניעה יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין, היה ותזכה בתביעתה.

45.4.2. המבקשת טוענת, כי קיים חשש ממשי של ההכבדה בביצוע פסק-הדין ככל שתזכה בתביעתה הרכושית. מאידך המשיב הכחיש מכל וכל טענות אלו.

45.4.3. לצורך בדיקת יסוד ההכבדה די לנו אם ניווכח כיצד מתנהל המשיב תוך כדי ההליכים המשפטיים שמתנהלים בינו לבין אשתו.

45.4.4. התנהלותו של המשיב ונסיונו להעביר מחצית הזכויות בבית לידי בת זוגו הנוכחית, ללא כל תמורה, שעה שטרם התבררו זכויותיה של המבקשת בבית, יש בהם כדי להעיד וללמד שחששה של המבקשת מוצדק וכי קיים סיכוי לא מבוטל, שמא המשיב יבצע דיספוזיציה באמצעות צדדים שלישיים ו/או


עמוד 102 בספר:

ירוקן את זכויות הבעלות של המבקשת מתוכן בכך שיאפשר שימוש בבית לצדדי ג' ואין טעם להכביר מילים, עד כמה תסכל עובדת שימושם של צדדי ג' בבית את יכולתה של המבקשת לעשות שימוש עתידי בבית ו/או לפרק השיתוף בו ו/או להשכירו ו/או להחזיק בו בדרך אחרת.

45.4.5. לא זו בלבד, אלא שהחשש נובע מהתנהלותו של המשיב לכל אורך הדרך מבחינת התנהלותו ראה בעניין זה הדיון מיום 03.06.2010 במהלכו נחקרו המבקשת והמשיב. במסגרת חקירתו שב המשיב במספר הזדמנויות על כך שבוצעו העברות של מניות בינו לבין אחיו ללא תמורה וכי הרישום ברשם החברות אינו משקף נאמנה את אופן החזקת המניות בחברות (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 3.6.10 בין השורות 2-1 ובין השורות 13-7).

45.5. מאזן הנוחות והנזק והאם הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש
45.5.1. אומר כבר כעת, כי מרגע שצמצמה המבקשת הסעד כך שיתייחס לשני מרכיבים מצטברים מינימליים, הרי שהמשיב לא יכול להישמע בטענה כי הסעד אינו ראוי או כי הוא פוגע במידה העולה על הנדרש.

45.5.2. להלן מרכיבי הסעד לו עתרה המבקשת במסגרת הדיון שנערך במעמד הצדדים:

א. איסור כניסת צדדי ג' זולת בת הזוג של המשיב (אי-שינוי מצב קיים).

ב. איסור כניסה למגורים ולא אירוח גרידא.


עמוד 103 בספר:


45.5.3. זאת ועוד, נוכח זכותה הלכאורית של המבקשת לזכויות בבית, הרי שכל פעולה של המשיב שעלולה לגרום לה אי-נוחות או נזק, עשויה להצדיק מתן צו המניעה.

45.5.4. במקרה דומה אחר נקבע כדלהלן:

'זכות קניינית כלשהי, ודאי זכות הבעלות המשותפת של התובע בדירה, אינה כל יכולה. יש חובות בצידה וסייגים למימושה. לאמור: הזכות לבעלות והחזקה בדירה קיימת לתובע אך אין הוא רשאי לעשות בזכות זו שימוש כל יכול ובלתי-מוגבל אלא בכפוף למספר סייגים. אחד מהם בסעיף 14 לחוק המקרקעין הקובע:"בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי-נוחות לאחר".

הוראה זו נועדה למנוע שימוש לרעה בזכויות שיש למאן דהוא במקרקעין, היינו:אין די לשלוף חרב הבעלות מנדנה, כפי שעושה התובע במקרה זה, חרב זו תוחזר ל"נדנה" על-ידי ביהמ"ש, אם יווכח הוא, כי הוצאה היא לשם גרימת נזק או אי-נוחות ולשם כך בלבד.'
(ראה: ת"א (ת"א) 2176/85 ד"ר כסיף רם נ' לביא אהרון, פ''ד תשמ"ז(2), 209)

45.5.5. בהלכת ביאלר נקבע, כי על שותף במקרקעין לקבל הסכמת שותפו האחר לשם התרת מגורי צד ג' בבית (אפילו שדובר שם על בן בגיר משותף של הצדדים).


עמוד 104 בספר:


במקום אחר אומצה הלכה זו לעניין מגורי אחד מבני הזוג עם בת זוג אחרת ונקבע, כי הסתרת עובדת מגורי צד ג' עם השותף מעידה על חוסר תום-ליבו ועל ידיעתו כי אין מדובר בניהול ושימוש רגילים.
(ע"א 304/72 מנחם ביאלר נ' משה ביאלר, פ"ד כז(1), 533 (1973); בע"מ 10574/06 פלונית נ' פלוני, פורסם בנבו (15.10.07).

45.5.6. במאזן הנוחות והנזק, בנסיבות אשר פורטו, שוכנעתי כי ידה של המבקשת על העליונה. נזקה של המבקשת גדול בהרבה מנזקו של המשיב במידה ולא יינתן הצו, שכן קיים חשש ממשי לפגיעה בזכויותיה בבית כמפורט לעיל, בזכותה לפרק שיתוף בעתיד, בזכותה להיפרע מהמשיב במסגרת התביעה הרכושית, בזכותה לעשות שימוש עתידי בבית ובהגנה הקניינית שלה על חלקה וזכויותיה בבית.

ח. חוסר תום-לב של המשיב
46. דומה כי למשיב אצה הדרך לו רק להיפרד מאשתו, אלא גם להקים מערכת יחסים חדשה עם בת זוג אחרת ואין לומר כי אין לו זכות לעשות כן.

47. יחד-עם-זאת, על המשיב רובצת חובת זהירות בכל הנוגע לאופן ניהול והחזקת הרכוש המשותף או רכוש שאמור ו/או עשוי להיחשב כמשותף בסופו של יום במסגרת התביעה הרכושית שהוגשה כנגדו.

48. משיב תם-לב היה נמנע מביצוע עסקאות ברכוש שמרחפים מעליו עננות משפטיות וסימני שאלה בשל הליכים משפטיים שנקטה אשתו (בפרט כאשר מדובר בנכסים שהוטל לגביהם צו עיקול זמני באותם הליכים).


עמוד 105 בספר:


49. משיב כאמור, ראוי שייזהר שבעתיים בטרם יבצע עסקאות ויתחייב ביחס לרכוש ונכסים אלו ובפרט מוטב, כי ימתין קמעא בטרם יעשה כן עם בת זוגו החדשה.

50. במקרה שבפניי, מסתמנת תמונת מצב עובדתית מדאיגה מבחינת המבקשת, נוכח העובדה, שהמשיב "דואג להסדיר מערכת היחסים הרכושית" שלו עם בת הזוג הנוכחית, בטרם הוא דואג להסדיר מערכת היחסים הרכושית שלו עם אשתו.

51. בהקשר תמוה ביותר הוא המהלך שנקט המשיב, שעה שהחליט על דעת עצמו, להעביר מחצית הזכויות בבית לבת זוגו הנוכחית ללא קבלת כל תמורה וזאת בטרם הוסדרו העניינים הרכושיים שלו עם אשתו ואם ילדיו.

52. המשיב העיד בעניין זה בפני בית-משפט עדות שלא משתמעת לשני פנים ולהלן החלקים הרלוונטיים:

'שאלות בית-המשפט:
ש. אדוני עוד לא התגרש ולא איזן את המשאבים עם התובעת, איך אתה הולך, עושה הסכם יחסי ממון ומעביר חצי בית לאלמונית כאשר לא סיימת את ההליכים עם אשתך, לא איזנת את המשאבים ואפילו לא נקבע עדיין מה מגיע לה?
ת: הגברת אלמונית היא אישה שרוצה להגן על הזכויות שלה, שלא תגיע למצב שאני בו היום שרוצים לזרוק אותה מהבית שלה.
ש: האם היא נתנה לך משהו בהסכם הזה?
ת: אני הבן זוג שלה כמעט שנתיים, אנחנו הגענו והתייעצנו עם עורך דין היא רצתה לגור איתי, אז לי אין מה לעשות, אני קתולי ולא יכול


עמוד 106 בספר:

להתגרש ללא הסכמה של התובעת, מותר לי לפתוח פרק ב' בחיים שלי ואין לי דרך אחרת.
ש: אתה רץ מאוד מהר לעשות הסכם ולתת רכוש כאשר לא סיימת את פרק א'?
ת: אין לי דרך אחרת שמישהי תיכנס איתי לבית ולפתוח פרק ב' כשהיא יכולה להיות מוגנת בבית שלה, היא בחרה את הריהוט, היא בחרה את הריצוף.
ש: אתה נתת לה את הבית. האם היא שילמה שקל?
ת: לשאלת בית-המשפט האם הגברת אלמונית תרמה תרומה כספית כלשהי עובר לחתימת הסכם יחסי ממון, אני משיב, כי כספית היא תרמה שום תרומה, ותרומתה מתבטאת בעצם זה שהיא חיה איתי ומבצעת את מטלות משק הבית, ובעתיד היא תתרום לחיים המשותפים. אנו תכננו את הבית מהיום הראשון. הסכם יחסי הממון ביני לבין הגברת אלמונית נחתם בחודש 12/2008 במשרד עו"ד ***. ההסכם לא אושר בבית-המשפט, לא ידעתי שצריך לאשר אותו, עורך הדין טיפל בעניין זה. אני עשיתי את ההסכם כדי להגן על עצמי ועליה.'
(ראה עמ' 25-24 לפרוטוקול)

53. ניתן לומר כי התנהלות זו של המשיב, נעדרת תום-לב בסיסי במישור היחסים שלו מול אשתו, אפילו היא יריבתו המשפטית.

54. זאת ועוד, לעניין ההליך הנוכחי, כבר נרשמה הצהרת הצדדים לפיה הם מסכימים למתן צו כזה שלפיו לא ייעשה שינוי במצב הקיים בגדרו המשיב ובת זוגו (וילדיהם) הם היחידים העושים שימוש בבית. לא ברור לבית-המשפט מדוע חזר בו המשיב מהסכמה להצהרה כאמור ועצם מעשה זה מלמד על חוסר


עמוד 107 בספר:

תום-לב מצידו ועל חשש שמא יאפשר שימוש בבית לצדדי ג' אחרים (ראה עמ' 26 שורות 8-3 לפרוטוקול).

55. זאת ועוד, מאז נקיטת ההליך לעיל, הוגשה תביעה אחרת של אחיו של המשיב כנגדו ואף היא במישור הרכושי (תמ"ש 31055-10-10). בסעיף 3.15 לאותה תביעה טוענים אחיו של המשיב, כי הם רכשו יחד עם המשיב כאן את הבית נשוא הבקשה על-מנת שישמש נכס נופש ו/או למטרת השקעה וכי היה מוסכם על כולם, כי מדובר בנכס בבעלות של כל האחים בחלקים שווים וכי הרישום הפורמלי אינו משקף השיתוף בפועל. עוד נטען, כי הן התובעים באותה תביעה (קרי אחי המשיב) והן המשיב עשו ועושים שימוש בדירת הנופש ומחזיקים בה, אלא שלאחרונה התירו לאחיהם להתגורר בה באופן זמני.

56. הנה-כי-כן, שוב מוכח לכל, כיצד זה חשש המבקשת מפני שימוש ו/או השתלטות צדדי ג' אחרים על הבית הינו חשש מבוסס ומוצדק. מאידך מוכח, כי לפחות על-פי טענות אחיו של המשיב (שותפיו בעסקים ובחברות), הוא מבריח אף מהם רכוש משותף.

57. במסגרת הליך זה ששיקולי יושר מרכזיים בו, גם חוסר תום-ליבו של המשיב יילקח בחשבון וזאת לא רק לעניין הסעד המבוקש אלא גם לעניין ההוצאות.

ט. סיכום
58. מצאתי לקבל הבקשה וליתן צו מניעה כדלהלן:

א. נאסר על המשיב לשנות מצב המגורים הקיים בבית ביישוב *** ;


עמוד 108 בספר:


ב. נאסר על המשיב לשכן בבית למטרת מגורי קבע כל צד ג' זולת בת זוגו הנוכחית, ילדיו המשותפים וילדיה של בת הזוג אלמונית.

ג. תוקף הצו הינו עד למתן החלטה אחרת."

3. התחייבות עצמית
התחייבות העצמית של מי שזכה בצו מניעה זמני היא בלתי-מסוייגת ואינה דורשת תנאים נוספים מעבר דחיית תביעתה העיקרית.

יש לזכור כי התביעה במקרה כזה אינה מתבססת על עילה של רשלנות אלא על התחייבות עצמית, שיסודה הן בסמכותו הטבועה של בית-המשפט והן באוטונומיית הרצון של בעל דין.

מבחינה עניינית, ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כישלון התביעה.

בעל דין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר ועליו לשקול בעת בקשת צו המניעה הזמני אם מוכן הוא לקבל על עצמו סיכון זה.

כאמור, התחייבותו אינה מותנית בכל גורם אחר בלבד דחיית התביעה, שבמסגרתה ביקש את צו המניעה הזמני.

מובן מאליו, כי אם חושש בעל דין לקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני. נראה כי אין להבחין בהקשר זה בין


עמוד 109 בספר:

עיקול זמני לבין סעדים זמניים אחרים {רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים נ' עיריית בת-ים, תק-על 2002(2), 1697 (2002)}.

4. ערבות וחילוטה
בתתו סעד זמני על דרך של צו מניעה, כבשאר מיני סעד זמני, נוהג בית-המשפט להבטיח את הנתבע, על-ידי שהוא מחייב את התובע במתן ערובה, לפיצוי הנתבע על הנזק שעלול להיגרם לו, אם תידחה התביעה או יפקע הצו מסיבה אחרת {י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995), 260}.

הענקתו של סעד זמני נובעת, ברוב המקרים, מן הרצון להגן על מי שמבקש אותו, וזאת, בדרך-כלל, על-ידי שמירת המשך קיומה של מערכת הנסיבות השורות בעת הגשת התובענה.

אם ניצל הנתבע את תקופת הביניים האמורה לשם שינויו של המצב, עלולה להיות לכך השלכה עניינית או משפטית על הדיון בתובענה, ובעיקר על תוצאותיו, ועל ממשותן ועל אפשרות מימושן {ע"א 732/80 ארנס ואח' נ' בית אל זכרון יעקב, פ"ד לח(2), 645 (1984)}.

אם-כן, הערובה מטעם מבקש הסעד הזמני לשיפוי בשל הנזק העלול להיגרם לנתבע כתוצאה ממתן סעד זמני היא, איפוא, המחיר אותו על מבקש הצו לשלם תמורת הסעד הזמני ומטרתה להבטיח את זכותו של מי שכפו עליו את הקפאתו של המצב, שהיא תולדה של מתן סעד זמני כדי שניתן יהיה לפצותו בבוא העת ואם תונח תשתית אשר תצדיק בגין הנזק שבינתיים סבל.


עמוד 110 בספר:


בעל דין, שמהלך ענייניו הופרע על-ידי צווים לשעה, זכאי לפיצוי על כך, כל עוד לא קבע בית-המשפט, בהליך העיקרי שאכן הצדק עם היריב. הגיונה של דרך זו נעוץ גם בכך שלהחלטת בית-המשפט היה חלק בגרימת הנזק. לכן ראוי ליתן את הפיצוי בהליך מזורז ופשוט. טוב הוא גם שהשוקל לעתור לסעד זמני יידע כי הוא נוטל על עצמו סיכון רב, וכי הוא עלול להתחייב בתשלום פיצויים. הרתעה זו חשובה בייחוד לנוכח הקלות היחסית שבה ניתן הסעד הזמני {תמ"ש (ת"א-יפו) 93474/97 מ. א. נ' ד. ה., תק-מש 2004(3), 480, 482 (2004)}.

לעיתים תכופות, נדרש בית-המשפט לשאלה אימתי ניתן יהיה לחלט עירבון?

אם-כן, התנאים לחילוט עירבון הם: נגרמו למי שניתן נגדו הצו הזמני נזק או הוצאות עקב מתן הצו; הבקשה למתן הצו הזמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין {ראה גם רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל, פ"ד נז(3), 727 (2003); בש"א (ת"א-יפו) 15418/04 שחר שלמה נ' גאון דוד, תק-מח 2004(4), 2102 (2004)}.

בנקודה זו נעיר כי מטרות הפרוצדורה של הפקדת עירבון וחילוטו הינן בעיקר שתיים: האחת, הרתעת תובע מפני הגשת בקשות מטעמים פסולים. השנייה, לאפשר גביה מהירה של פיצוי בגין נזקים שנגרמו למי שאליו מופנה הצו.

זאת ועוד. חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם וזאת להבדיל מעצם קיום הנזק שזאת על המבקש להוכיח.

תקנות סדר הדין האזרחי אינן מאפשרות לחלט עירבון מבלי שנגרם כל נזק, שהרי משמעות הדבר הינה ענישת התובע במסווה של פיצויים.


עמוד 111 בספר:


יחד-עם-זאת, על-מנת למנוע התארכות וסרבול ההליך, ולהבטיח את יעילות ההרתעה והגביה המהירה, נקבע כי חילוט העירבון לא יהיה מותנה בהוכחת גובה הנזק. יודגש, כי על המבקש לחלט את העירבון להביא כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק {ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 (1992)}.

יש גם לזכור, כי חילוט עירבון הוא מהלך קיצוני ואין הוא ניתן כסעד שבשיגרה ובאופן "אוטומטי" אלא על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט ועל-פי הראיות שהובאו לפניו.

מה הדין באשר למימוש ערבות שניתנה להבטחת נזקים במסגרת בקשה לצו מניעה זמני?

בעל דין הטוען כי נגרם לו נזק מחמת סעד זמני שניתן נגדו, ואשר נתבטל לאחר מכן, עומדות שתי דרכים לעתור לבית-המשפט לקביעת נזקיו מחמת אותו צו זמני שנתבטל, להפעלת הערובה שניתנה בבית-המשפט לצורך כיסוי אותו נזק:

האחת, לפנות לבית-המשפט שנתן את הצו ולבקש מבית-המשפט אשר נתן את הצו לשמוע ראיות בעניין הנזק.

השנייה, למסור את העניין להכרעה להתדיינות נוספת ונפרדת על ייחוד הערובה שניתנה בבית-המשפט.

נדגיש כי בעניין אופן ההתדיינות, על-פי אחת משתי הדרכים, נתון שיקול-הדעת לבית-המשפט {בש"א (חי') 6362/99 לילה חנניה ואח' נ' יצחק דהן, תק-מח 99(3), 259 (1999)}. נדגיש כי הצד שלשיפוי נזקיו הופקדה הערבות רשאי


עמוד 112 בספר:

לבקש מבית-המשפט שנתן את הצו לשימוע ראיות בעניין הנזק שנגרם למי שניתן לגביו הצו, ואין חובה להגיש תביעה נפרדת {ב"ש 1173/00 אריק גרבר נ' טלכלל בע"מ, תק-עב 2000(2), 148 (2000)}.

5. בקשה לעיון חוזר
החלטת ביניים איננה מהווה מעשה בית-דין, שהרי תנאי מן התנאים לתחולתו של מעשה בית-דין, קיומו של פסק-דין סופי בתובענה, ותנאי זה איננו מתקיים בה.

ככלל, החלטות ביניים או צווים זמניים, שמעצם טיבם ניתנים לשינוי על-ידי בית-המשפט, לפי שיקול-דעתו, אינם יכולים להוות, כשלעצמם, מעשה בית-הדין.

כאמור, החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין, ועל-כן גם ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה {ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תק-על 2000(3), 2459 (2000); ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי דרכים נ' אלי זנגי, פ"ד נה(3), 537 (2001)}.

רואים אנו, כי ההלכות הקשורות למעשה בית-דין אינן חלות, איפוא, על החלטות ביניים, ויכול בעל דין לחזור ולבקש את בקשותיו בפני אותה ערכאה, גם אם אלה הובררו והוכרעו בידי אותה ערכאה.


עמוד 113 בספר:


המחסום להבאתה של אותה בקשה בשנית בפני הערכאה שהכריעה בה יבוא ממקור אחר, קרי, על בעל הדין להצביע על טעם ראוי, העשוי להצדיק את העיון מחדש בבקשתו, טעם שבעיקרו נעוץ בשינוי שחל בנסיבות, מאז ניתנה ההחלטה לראשונה ואם לא יעשה כך, כי אז ייראה כמי שעושה שימוש לרעה בהליך המשפטי.

רוצה לומר כי המקרים בהם ישנה בית-המשפט מהחלטת ביניים שנתן ללא שינוי בנסיבות הם נדירים ביותר ובית-המשפט לא יתן ידו לשימוש לרעה בהליך החריג של עיון חוזר, אך אין לומר כי אין בידי בית-המשפט סמכות לשוב ולעיין בהחלטתו, הדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט {ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ' אלי זנגי, תק-על 2001(1), 1630, 1631 (2001)}.

כך, למשל, רשאי בית-המשפט לחזור בו מהחלטת ביניים, ובכלל זה החלטת ביניים שעניינה מתן סעד זמני, אם נוכח לדעת שטעה {בר"ע (נצ') 1043/04 טופ ליין תקשורת בע"מ נ' ג'י. אר בזיע תכנון הנדסה בע"מ, תק-מח 2004(3), 4241, 4242 (2004); המר' 190/54 ויטגוב נ' בנק אלרן, פ"ד ח(2), 1262 (1954)}.

בית-המשפט שהוציא צו מניעה זמני רשאי לבטלו לבקשת צד שיזם את הבקשה או מיוזמת בית-המשפט. המקרה הרגיל לשינוי צו הינו כאשר קיימות "שינויי נסיבות" אך ניתן גם במקרים אחרים {ראה למשל בש"א (חי') 5852/00, ת"א (חי') 481/00 הנדלמן בוריס נ' גורוזובה ליובוב, תק-מח 2000(2), 1172 (2000)}.


עמוד 114 בספר:


6. אכיפת הצו - בזיון בית-משפט
ניתן "להעמיד" לדין בגין בזיון בית-המשפט "אזרחי" על אי-קיום צו מניעה גם כאלה אשר צו המניעה אינו מכוון כלפיהם אולם במעשיהם הביאו לכך וביודעין שצו המניעה יופר על-ידי החייב כלפיו הוצא צו מניעה {ע"א 371/78 מוניות הדר נ' ביטון, פ"ד לד(4), 232 (1980)}.

ראוי להדגיש כי סמכות על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אין עניינה ענישתו של המפר את הצו, אלא מטרתו הקניית סמכות לבית-המשפט לכפות על הצד המפר את הציות לצו {ע"פ 281/80 למלסטרייך נ' בר רם בע"מ, פ"ד לד(4), 557 (1980)}.

נעיר כי מטרת הפעלתו של שיקול-הדעת על-פי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט אינה הענשת הממרה אלא לדאוג לכך כי הצו יקויים בעתיד {ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3), 126 (1990)}.


עמוד 115 בספר:



7. האם זכויות שימוש וחזקה במקרקעין לרבות ניצול זכויות בניה מזה כשלושה עשורים מצדיקים דחיית הבקשה לצו מניעה זמני?

ב- תמ"ש (משפחה נצ') 4941-02 {ס.מ.א. נ' ס. מ. ע. א., תק-מש 2011(3), 710, 711 (2011)} נפסק מפי כב' השופטת רונית גורביץ:

"האם התמלאו התנאים למתן צו מניעה זמני?
האם שיקולי יושר (שיהוי) ומידתיות מטים את הכף לטובת ביטול הצו שעה שהסעד המתבקש בתביעה הינו לאכיפת הסכם של חילופי מקרקעין בלבד, בעוד המקרקעין נשוא בקשה זו אינם כלולים בהסכם?

האם מטרת הסעד הזמני להבטיח מצב קיים היה ותידחה תביעתו של המבקש?

האם זכויות שימוש וחזקה במקרקעין לרבות ניצול זכויות בניה מזה כשלושה עשורים מצדיקים דחיית הבקשה לסעד זמני, ככל שיש בו משום פגיעה בזכויות הצד שכנגד שהן במדרג פחות מבעלות?

האם לבית-משפט זה נתונה הסמכות להורות על עצירת הליכי הרישוי בוועדה המקומית?

על שאלות אלה נדרשתי ליתן דעתי לצורך הכרעה בדבר המשך תוקפו של צו המניעה הזמני.


עמוד 116 בספר:


ההליך
ביום 21.6.11 ניתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, האוסר על ביצוע כל פעולה בקשר עם הבקשה להיתר בניה שהגיש משיב 1 וכן על העברת זכויות במקרקעין. בנוסף ניתנה הוראה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה "גליל מזרחי" (להלן: "הוועדה") להימנע ממתן היתר בניה למשיב 1.

הצו ניתן לאור עתירת המבקש להורות למשיב 1, בין בעצמו ובין באמצעות מי מטעמו ו/או כל אדם אחר הקשור אליו ולרבות חברות שבשליטתו, להימנע מכל ביצוע פעולה, מעשה או מחדל בקשר עם בקשה להיתר בניה ע"ש המשיב 1, בתחנת הדלק שהגיש בתיק בניה בגו"ח 2 בשטחו של כפר ****** (להלן: "תחנת הדלק ו/או המקרקעין"). ובמקביל להורות לוועדה להימנע ממתן היתר בניה למשיב 1 ולהימנע מכל פעולה בקשר עם היתר כאמור.

בנוסף עתר המבקש להורות למשיב 1 להימנע מכל פעולה כאמור של העברה, הסבה, מכירה, השכרה הענקה, שעבוד, המחאת זכות או כל העברה אחרת של איזה מהזכויות במקרקעין ולרבות כל פעולה אחרת ו/או כל דיס פוזיציה במקרקעין.

הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים, במהלכו נחקרו מצהירי הצדדים ובסיומו סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה.

סיפור המעשה
עיקרה של הפרשה, שבגינה נתבקש צו המניעה הזמני, עולה מתוך התיק העיקרי ועניינה בתביעה לאכיפת הסכם.


עמוד 117 בספר:


כנטען בכתב התביעה, המבקש והמשיבים היו שותפים בעבר במספר עסקים, לנוכח סכסוך עסקי ומשפחתי שהתנהל ביניהם, ניהלו הללו הליך משפטי בשנת 2002 שהסתיים בפשרה בין הצדדים בגדרה הסכימו המבקש והמשיב 1, כאשר האחרון התחייב בשמם של כל יתר המשיבים, כי תביעתו של המבקש תידחה (להלן: "הסכם הפשרה") והוא חתם על תצהיר ויתור מיום 19.1.03 לפיו אין לו כל תביעה ו/או דרישה נגד מי מאחיו בקשר לעסק המתנהל בכפר **** (להלן: "תצהיר ויתור").

מחוץ לכותלי בית-משפט, התחייב המשיב 1 בפני המבקש, כנציגם של שאר המשיבים כך נטען, כי ידאג להעביר קרקעות מהמשיבים אל המבקש ולצורך כך ובנוכחות ב"כ דאז חתם על התחייבות להעביר לבעלותו של המבקש את כל זכויותיהם של המשיבים במקרקעין אחרים מכוח ירושת אביהם המנוח שאינן נוגעות לחלקת הקרקע נשוא הבקשה, לפי תשריט חתום על ידו (להלן: "כתב ההתחייבות").

המבקש טען בתביעתו כי הנסיבות בגינן נאות לקבל את הסכם הפשרה המוצע על-ידי המשיב 1, נעוצות בהסתמכותו המלאה על הבטחותיו ומצגיו בכל מהלך הפגישה שהתנהלה במשרד ב"כ דאז, כמי שייצג את כל המשיבים, לפיהם ידאג לטפל בשמו ובשמם, בהעברת המקרקעין האחרים אל המבקש.

המבקש טען בתביעתו כי חרף ההתחייבות המפורשת של המשיב 1, בכתב ובעל-פה, להעביר את הזכויות שלו ושל המשיבים האחרים במקרקעין האחרים, לא העבירו הללו את חלקם למבקש כנדרש מכתב ההתחייבות.


עמוד 118 בספר:


לטענתו, לנוכח ההפרה היסודית של המוסכם בין הצדדים על-ידי המשיבים, הוא זכאי לאכוף את ההתחייבות עליהם כך שהמקרקעין האחרים שבבעלותם ו/או שהם זכו להם מכוח ירושתם את אביהם המנוח, יועברו לבעלותו.

עוד טען כי הוא קיים את חלקו בהסכם הפשרה והסכים לדחייתה של התביעה שהגיש ולויתור על טענותיו כנגד התחייבותם בכתב ההתחייבות.

בכתב הגנתם טענו משיבים 5 ו- 6 כי יש להורות על מחיקתם הואיל ולא נתבעו בהליך המשפטי הקודם בשנת 2002.

משיבים 3-1 טענו כי למבקש אין עילת תביעה כנגדם לנוכח הסכם הפשרה במסגרתו נדחתה תביעתו, אשר לא כללה את כתב ההתחייבות המהוה את הבסיס להגשת התביעה הנוכחית.

עוד טענו כי כפועל יוצא מהסכם הפשרה, הם מסרו את החזקה המלאה למבקש במקרקעין האחרים והעיכוב בהעברת הזכויות על שם המבקש אינו נעוץ בהם אלא בשל קיומו של חוב מס רכוש הדורש השתתפות המבקש ושאר היורשים כפי חלקם היחסי.

בנוסף, טענו כי הוסכם בעל-פה בינם לבין המבקש כי לצורך שוויון בין היורשים, יוותר המבקש על מקרקעין אחרים הרשומים על שמו, והוא לא עמד בהתחייבותו עד היום.

משיב 1 הוסיף כי התחייבותו בכתב ההתחייבות הייתה לגרום לכך שהזכויות בעזבון יירשמו על שם כל היורשים ולא רק על שם המבקש בהתאם לחלוקה הקיימת בפועל לפי השטחים המוחזקים בידי היורשים, ולמעט השטח של 5


עמוד 119 בספר:

דונם שמוקם עליו תחנת הדלק, להבדיל מהתחייבות לחתום בשמם על המסמכים הדרושים לרישום המקרקעין דבר המצריך שיתוף פעולה מצידם.

יורשי משיב 4 טענו בכתב הגנתם כי אין כל יריבות בינם לבין המבקש הואיל והתחייבות משיב 1 אינה מחייבת את אביהם המנוח ויורשיו, באשר לא הייתה לו כל רשות להסכים בשמם. בנוסף טענו כי בהעדר חלוקה בפועל של עזבון סבם המנוח אין בסיס לכל טענה לזכאות לחלק ספציפי בקרקעות העזבון.

בבקשה לצו מניעה זמני קודמת על המקרקעין נשוא בקשה זו, הגיעו הצדדים בדיון מיום 27.7.09 להסכמה לפיה ייאסר על המשיבים לבצע המחאת זכות ו/או העברת בעלות לגביו.

כבוד המותב שדן בבקשה התנה מתן הצו בהמצאת נסחי רישום, שאם לא כן תימחק הבקשה.

בהחלטתו מיום 29.7.09, בהתייחס לנסחי הרישום שהוגשו, קבע כי הואיל ויש בהם פרטי זיהוי מקרקעין שונים מאלו המצויים בבקשה המקורית, יש להגיש בקשה מתוקנת.

בקשה מתוקנת לא הוגשה עד להגשת הבקשה דנן, וספק בעיני אם צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד מיום 15.7.09 לא איבד את תוקפו.

עמדת שאר המשיבים לבקשה
משיב 4 הצטרף לבקשה למתן צו מניעה זמני ואימץ את עיקר טיעוניו של המבקש באשר להצדקת מתן הצו, למעט כל נימוק אשר מובנו תמיכה בגרסת


עמוד 120 בספר:

המבקש, שאכן ישנו הסכם שמחייב את כל המשיבים להקצאת מגרש מסויים עבורו.

משיב 3 הודיע כי ב"כ משיב 1 אינו מיצגו יותר, והבקשה של המבקש מוצדקת, לרבות ההתנגדויות שהוגשו לוועדה בנוגע להכשרת עבודות הבניה שבוצעו בתחנת הדלק וזאת כל עוד לא בוצעה חלוקה של מקרקעי העזבון.

משיבים 5, 2 ו- 6 הצטרפו לעמדת משיב 1.

התנאים למתן סעד זמני
הסעד הזמני נועד להקפיא את מצב זכויותיהם המשפטיות של הצדדים המתדיינים עד למתן פסק-דין שיכריע בסכסוך שביניהם (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה ואח', פ"ד מט(1), 177, 196 (1995) (השופט א' גולדברג)).

בבקשה למתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד, סיכויי התביעה העיקרית. השני, מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי האם אי-מתן הצו עלול להסב למבקש נזק גדול יותר מאשר זה העלול להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח', פ"ד נו(1), 529, 533 (2001) (השופטת פרוקצ'יה); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 9, 2007), 506-505).

בדיקת קיום התנאי שעניינו סיכויי ההליך נעשית בשלב זה באורח לכאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית; בחינת התנאי שעניינו מאזן הנוחות היא, בעיקרה, מעשה של איזון אינטרסים (רע"א 3071/10 אסתר פרדל רידר נ' ל. רפאל חברה לבניין בע"מ, פורסם בנבו;


עמוד 121 בספר:

תק-על 2010(2), 2508 (2010); רע"א 5288/07 דוד נפטי בשם עזבון בנימין ושולמית נפטי ז"ל נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ, פורסם בנבו; תק-על 2007(2) 5136 (2007)).

מעבר לתנאים אלה, נדרש המבקש להוכיח כי התקיימו התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות הנוגעות לסעד הזמני המבוקש (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc, פורסם בנבו; תק-על 2007(4), 3108 (2007)).

השיקולים העיקריים אותם שוקל בית-המשפט בהכרעתו אם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני אם לאו, הינם: סיכויי ההליך, מאזן הנוחות ושיקולים שביושר ובצדק (תום-לב ומידתיות).

להלן אבחן התקיימותם של התנאים להותרת צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד על כנו.

סיכויי התביעה העיקרית ומעשה עשוי
התביעה נתמכת בכתב התחייבות חתום על-ידי המשיב 1, כנציגם של שאר המשיבים, אשר חלקם מאשרים בכתב הגנתם, אם כי בחצי פה, את עמדת המבקש (כתב הגנתם של משיבים 3-1) ובדיון אף הובהר כי קיימת חלוקה חלקית של חזקה ושימוש במקרקעי עזבון האב המנוח (ראה תצהירו של המשיב 1 סעיף 6 כי פעל בהתאם לכתב ההתחייבות ומסר בפועל למבקש מקרקעין המתוארים בסעיף 10 לכתב התביעה ואף בחלקות שלא הייתה למבקש חזקה בהן קודם להליך המשפטי בשנת 2003-2002).


עמוד 122 בספר:


לאור האמור לעיל, נראה כי תביעת המבקש מצביעה, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, אודות קיומה של עילת תביעה הנשענת על זכות של התובע שטיבה תתברר בהליך העיקרי.

עם-זאת יש לזכור כי הסעד הזמני נועד להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק-הדין. מטרתו של צו המניעה היא לשמור על המצב הקיים, באופן ששינוי הסטאטוס קוו עלול לאיין או להכביד על קיומו של ההליך המשפטי או על אכיפת הסעד הסופי המתבקש בתביעה אם התובע יזכה בה.

בתביעתו עתר המבקש לאכיפת הסכם מכוח כתב התחייבות שנחתם על-ידי משיב 1 בשם המשיבים, אשר המקרקעין נשוא הבקשה אינם כלולים בו.

עסקינן בבקשה לאכיפת התחייבות חוזית ולא קניינית.

המבקש לא עתר לסעדים חלופיים זולת אכיפת ההתחייבות החוזית.

רק במסגרת תשובתו ובחקירתו, טען המבקש כי לא ויתר על זכויות הבעלות במתחם של תחנת הדלק, וככל ותידחה תביעתו יש לקבוע כי אין חלוקה בין הצדדים של כלל מקרקעי אביהם המנוח
לרבות מתחם תחנת הדלק, ובהיעדר חלוקה כזו כלל יורשיו של האב המנוח זכאים להירשם כבעלים בהם.

טענת המבקש כי אין להסכים לשינוי כלשהו במארג הזכויות שהן במדרג פחות מהבעלות (כשימוש וחזקה) לרבות ניצול זכויות בניה עד להכרעה בשאלה הקניינית נולדה במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני.


עמוד 123 בספר:


המבקש לא חלק על העובדה כי זכויות השימוש והחזקה במתחם תחנת הדלק מסורות למשיב 1 באמצעות חברה בשליטתו.

המבקש אף מדגיש בתשובתו כי עתירתו לא ביקשה לשנות ממצב החזקה במקרקעין ולא בשימוש שעשה המשיב 1 במקרקעין וכן אינה מופנית כלפי הפעלת תחנת הדלק עצמה (החלק שכבר רשוי בה) ו/או השירות שהיא מעניקה (סעיפים 34 ו- 35 לכתב תשובתו).

משיב 4 טען בסיכומיו בעל-פה כי הצבת תחנת דלק והיתרי בניה אינם בגדר שימוש רגיל על-ידי יורש במקרקעין שטרם חולקו. לטענתו, המשיב 1 השתלט על מתחם תחנת הדלק בלי הסכמת האחרים בכתב והוא עושה בו שימוש שהוא בגדר עבירה נמשכת. משיב 4 טען כי השתלטות זו מחייבת מתן צו מניעה עד לחלוקת הקרקע.

אין בידי לקבל את טענות המשיב 4, לכל הפחות, בכל הנדרש לצורך מתן הכרעתי בבקשה הזמנית.

טענותיו כי משיב 1 השתלט על מתחם תחנת הדלק ועושה בו שימוש ללא הסכמתם של שאר היורשים, לא הוכחה ואף עומדת בניגוד למוצהר על-ידי המבקש. מכל מקום, טענות אלה אינן עולות בקנה אחד עם המצב הקיים בשטח, לפיו פועלת תחנת הדלק עוד משנת 1983 על-פי היתר של תוכנית מפורטת ומאושרת ועם העובדה כי מזה למעלה משלושה עשורים לא מחא מי מבין היורשים כנגד התנהלותו של המשיב 1 בתחנה.


עמוד 124 בספר:


זאת ועוד, עבודות הבניה שבוצעו על-ידי משיב 1 ו/או מי מטעמו אושרו על-ידי הוועדה בכפוף לתנאים, וזאת לאחר שנוהל דיון בהתנגדויות שהוגשו לרבות זו של המבקש ויורשים נוספים.

ובאשר לטענת המבקש, לא שוכנעתי כי אי-הימנעות ממתן היתר בניה למשיב 1 תשליך על מארג הזכויות בתחנה.

המבקש בעצמו הודה בחקירתו כי המשיב ו/או מי מטעמו לא הוסיפו שטחי רצפה נוספים לתחנה ולא שינו את הייעוד שאושר בהיתרים קודמים לתחנה ולסיכה שהתנהלה בה (ראה עמוד 49 שורות 8-4, ועמוד 46 שורות 10-9, 34-32).

בנסיבות אלה, הנני סבורה כי עצירת הליך הרישוי הוא בבחינת שינוי המצב הקיים.

לא שוכנעתי כי אי-הימנעות מעצירת הליך הרישוי עשוי להשליך על מארג הזכויות במתחם תחנת הדלק משזכויות החזקה והשימוש נמסרו לידיו של משיב 1 כבר בשנת 1983, רישיון עסק הונפק בשנת 1985, העסק פותח והורחב על-ידי הקמת תאי סיכה ורחיצה בשנת 1986 והנחת מיכלי דלק נוספים בשנת 1993.

כלל הפעולות הללו בוצעו ללא התנגדות מי מיורשי האב המנוח לרבות המבקש, אשר לא הכחיש כי ידע על הקמת תחנת הדלק ופיתוחה.

ויש אף לציין בזהירות המתבקשת, כי יהא מקום ליתן על כך את הדעת בכל הסדר חלוקתי שיחול.


עמוד 125 בספר:


למסקנתי זו אף חוברים קביעותיי בדבר קיומו של שיהוי בהגשת הבקשה וכן כי מאזן הנזקים נוטה לטובת המשיב 1.

טענת השיהוי
המבקש טען כי נוצר צורך דחוף למתן צו מניעה זמני ו/או הבהרת הצו, לנוכח העובדה, כי במסגרת ההליך התכנוני שמנהל המשיב 1 מול הוועדה התברר למבקש, שהמשיב 1 הגיש בקשה להיתר בניה בתחנת הדלק המצויה על אחת מהחלקות שנדונות בתיק העיקרי.

המבקש הגיש לוועדה את התנגדותו על בסיס הטענה, כי פעולות המשיב 1, נעשות שלא כדין וללא כל הסכמה של מי מבני משפחתו (כמי שאמורים להירשם כבעלים משותפים) ושלא בהסכמתו.

עוד התברר למבקש כי המשיב 1, בכדי לקבל את הסכמת בעלי הזכויות בנכס, בנסיבות בהן המקרקעין עדיין לא הועברו על שם היורשים, פנה לשכן שחלקתו מרוחקת מספר חלקות מתחנת הדלק בכדי שזה יחתום בעבורו על הסכמת בעלים תוך שהוא רושם את כתובתו כמענו של אותו בעלים שמגרשו בסמיכות.

המבקש ציין כי הוא ואחים נוספים מתנגדים לפעולותיו של המשיב 1 ו/או מי מהמשיבים האחרים, שכל מטרתם לנסות ולשנות מהמצב החוקי הקיים מזה שנים בכך שהם מבקשים עתה לבנות בתחנת הדלק ולבצע בה שינויים על שטחי בני המשפחה ולגרום לשעבודה ו/או להחכרתה לחברת דלק כלשהי ו/או לגרוף רווחים עליה על חשבונו וחשבון שאר בני המשפחה.

המבקש טען כי תחנת הדלק הבנויה על המקום קיימת זה מכבר, אלא שהמשיב 1 בנה בה וביצע בתוכה פעולות בניה ללא היתר ותוספות, ולכן הוא הואשם וגם


עמוד 126 בספר:

הורשע בעבירות שלפי חוק תכנון ובניה ונדרש להרוס את כל הבניה הלא חוקית.

המבקש הבהיר כי התנגד גם בעבר לפעולות שביצע המשיב 1 ו/או מי מטעמו, אך עתה נוצר צורך דחוף, פעם נוספת, למנוע מהמשיב 1, לנסות ולשנות את מצב המקרקעין בדרך של בניה במקרקעין, כשברור שהוא עושה זאת רק למטרתו האישית.

עוד הדגיש כי מטרת הצו היא לשמור על המצב הקיים, כך שיש לדחות כל טענה בדבר הפרעה ו/או מגבלה כלשהי על תחנת הדלק עצמה שהיא קיימת ופעילה, כל זאת בכפוף לקיומם של היתרי בניה שניתנו לה כדין וכי אין מטרת הצו לפגוע בתחנה הקיימת לפי ההיתר, וממילא כל בניה בלתי-חוקית דינה להיהרס.

המבקש ציין כי המניעה המבוקשת היא עד להכרעה בתביעתו, שאז יהיה ברור לכל למי שייכות הזכויות במקרקעין הנ"ל, שאז הוא לא יעמוד בפני מצב בלתי-הפיך של מקרקעין שמישהו מטעם המשיבים ביצע או יבצע בהם פעולה כלשהי ובכך תימנע ממנו כל זכות עתידית לרשום את המקרקעין על שמו.

משיב 4 תמך במבקש בהיבט זה וטען כי לא הוכח כל שיהוי מצידו.

מנגד טעם המשיב 1 כי הבקשה הנוכחית הוגשה בחלוף ארבע שנים ממועד הגשת התביעה העיקרית ובחלוף כשנתיים מתום ההתדיינות בבקשתו הראשונה לקבלת צו מניעה זמני, כאשר היא אינה מגלה מהן העובדות החדשות שמקימות דחיפות והכרח להיעתר לה.


עמוד 127 בספר:


לטענתו, לא מתבצעות כל עבודות חדשות בתחנת הדלק ואף לא חל כל שינוי במערך זכויות הבעלות בה.

המשיב 1 הצביע על הסתמכות המשיבים בדבר אי-הבעת מחאה ו/או התנגדות מטעם המבקש תוך שהם מרחיבים את פועלם במקום ומשקיעים בבית העסק ויוצרים מערך התחייבויות חובק עולם על מיני ספקים, מפעילים וגורמים. בנוסף הפנו לתצהיר הויתור בגדרו הצהיר המבקש כי אין לו כל טענה ביחס לבית העסק המנוהל ומופעל על-ידי המשיבים ו/או מי מטעמם.

בנסיבות, לגישתו, היעתרות לבקשה שהוגשה בשיהוי, עלולה לפגוע באינטרסים של המשיבים ובזכויות החזקה והשימוש שלהם בתחנת הדלק שאף הוכרו על-ידי המבקש.

המבקש ביקש לסתור את טענת השיהוי בכתב תשובתו, והצביע על העובדה כי משגילה באקראי את רצונו של המשיב 1 לקבל היתר בניה, יידע בשנת 2009 את הוועדה המקומית לתכנון ובניה על ההליך דנן ופנה לב"כ המשיב 1 באותה השנה בדרישה להבהרות לנוכח פעולות שבוצעו באותה העת בתחנת הדלק. המבקש צירף את מכתב ב"כ המשיב 1 מיום 4.8.09 לפיו מבוצעות עבודות שילוט בתחנת הדלק ובעיקר על גג המשרדים, כראיה לכך כי טענות המשיב לפיהן לא ביצע דבר בתחנת הדלק משנת 2007 אינן נכונות.

עוד ציין כי מאז לא נעשה דבר במקרקעין למעט הריסת הבניה הבלתי-חוקית ועל-כן לא קם צורך לפנות לבית-משפט.

כן הפנה להשתלשלות העניינים בוועדה אשר להצהרתו רק ביום 4.5.11 כינסה דיון בהתנגדויות והפנתה אותו לבית-משפט לקבלת צו כנגד המשיב 1.


עמוד 128 בספר:


המבקש נמצא למד מפרוטוקול הוועדה כי משיב 1 בקש לבצע שינויים בבינוי ולא רק לגליזציה של מה שנצטווה להרוס.

המבקש סיכם טענותיו בהיבט זה בכך, שנוצרו נסיבות חדשות שלא היו קודם משהובהר בוועדה כי בדעתה לפעול לאישור ההיתר בתנאים ולאשר בין היתר גם שינויים בבינוי, תוך התעלמות מהסוגיה הקניינית ומעובדת היות הסכסוך תלוי ועומד בהתדיינות משפטית.

בעדותו העיד המבקש כי החלפת השלטים, הריסת מבנים ושינוי פנים התחנה בוצעו בשנת 2009.
(עמוד 43 שורות 34-33 עמוד 44 שורות 18-11).

וכשנשאל מה עשו המשיבים בשנת 2010 השיב:

'הקרקע שייכת ליורשים, הם עושים שינויים בשטח שלא שייך להם. היום הם לא עושים. עובדה שהם מוציאים תוכנית בניה על שינויים שעשו. ב- 2010 שינו את המבנה של התחנה.
ש. למה לא ציינת את זה בתצהירך?
ת. יש לי תצהיר שמשתמשים באדמה שלא שייכת להם.
ש. למה לא ציינת תאריכים בתצהירך?
ת. זה לא עניין שלך.'

ולעניין הצורך בהגשת הבקשה למתן צו מניעה השיב:

'ש. אתה הגשת את הבקשה שלך לצו מניעה, בגין אותן עבודות שנעשו ב- 2009. למה הגשת בקשה חדשה?


עמוד 129 בספר:


ת. הם משתמשים בקרקע שלא שייכת להם, התחנה יושבת בקרקע שלא שייכת להם והעבירו את זה לסונול.'
(עמוד 43 שורות 19-29).

וכשנדרש להשיב מה השינויים שבוצעו בפועל העיד:

'ש. מה זאת אומרת שהם שינו את פני התחנה? איך היו קודם?
ת. אין לי צילום, עובדה ששינו אותה. תוכיח שלא שינו.'
(עמוד 45 שורות 17-15).

עוד הודה המבקש כי לא התנגד להקמתה של תחנת הדלק עוד בשנת 1984 אשר היה כרוך בשינוי הייעוד מחלקה חקלאית לתחנת דלק ואף אינו מתנגד לשימוש שנעשה בקרקע לצורכי ניהול העסק, אלא כל תכליתו של צו המניעה לשמור על חלקו כיורש במקרקעין (עמודים 49-48).

המבקש עומת עם העובדה כי לא טען בדיון שהתקיים בפני הוועדה בעניין בהתנגדויות ולא במסגרת הערר שהגיש על החלטתה, על כך שמבוצעות עבודות בניה בתחנת הדלק, ומסר תשובה מתפתלת שאין בה משום מענה לאמור (עמוד 52 שורות 26-23).

אל מול גרסת המבקש ניצבת גרסת המשיב 1, אשר בעדותו העיד כי הפעם האחרונה שביצע עבודה בתחנת הדלק לרבות שיפוץ, עמודי תאורה, בטון הייתה בשנת 2007 (עמוד 57 שורות שורות 19-13).


עמוד 130 בספר:


כשעומת המשיב 1 עם מכתב ב"כ מיום 4.8.09 שם נטען כי מבוצעות עבודות שילוט בתחנת הדלק ובעיקר על גג המשרדים, השיב כי הוא לא ביצע את העבודות אלא חברת סונול שהיא מפעילה את התחנה (שורות 25-20).

הסברו לרשום בפרוטוקול הוועדה - "בנוסף דרשנו תנאים נוספים לשינויים בבינוי", היה: "תשאל בוועדה, לא יודע" (עמוד 56 שורות 30-28).

ולבסוף, כשנשאל כיצד בדעתו למלא אחר החלטת הוועדה שאחת מדרישותיה הינה צירוף בעלות כתנאי לקבלת היתר, השיב כי: "זה יטופל מול הועדה לא איתך" (עמוד 56 שורות 28-26).

לאחר שסקרתי את טענות הצדדים ועדותם, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי לקבל את טענות המבקש.

מכתבי טענותיו ותצהיריו עולה כי כבר ב- 2009 ידע על ביצוע עבודות שילוט בתחנה, ובכל זאת לא מצא לנכון לפנות בבקשה למתן צו מניעה, אלא בחר לפעול כנגד העבודות שבוצעו בהליך של הגשת התנגדויות בפני רשויות התכנון.


יתרה-מכך, מעיון בפרוטוקול הוועדה מיום 5.5.11 עולה כי המבקש לא ציין בפניה את העובדה כי מתבצעות עבודות בניה בתחנה ולא היה בפיו כל הסבר כשעומת עם עובדה זו.

נסיבות חדשות לא נוצרו, כטענת המבקש, עקב החלטת הוועדה לפעול לאישור ההיתר בתנאים ולאשר בין היתר גם שינויים בבינוי, אלא מדובר בעובדות


עמוד 131 בספר:

שהיו קיימות כבר נכון לשנת 2007 עת בוצעו עבודות שיפוצים בתחנת הדלק, ולכל המאוחר, בשנת 2009 לכשהוצבו שלטים בתחנה.

על-אף האמור, המבקש פנה לבית-משפט נכון לאותו מועד, בבקשתו הקודמת למתן צו מניעה זמני בסעד של איסור דיס פוזיציה במקרקעין בלבד, ולא מעבר לכך.

הוסף על כך, כי בתצהירו הנוכחי של המבקש לא צוינו תאריכים בהם בוצעו השינויים הנטענים בתחנה ואף לא הוגשו צילומים המתעדים את השינויים שבוצעו, ומעדותו עולה כי כל השינויים בוצעו לכל המאוחר בשנת 2009.

הצהרת המשיב 1 כי הפעם האחרונה שביצע עבודות בתחנת הדלק לרבות שיפוץ, החלפת צינורות ומיכלים והצבת עמודי תאורה הייתה בשנת 2007 (סעיפים 14 ו- 29 לתצהירו), לא קועקעה בחקירה הנגדית.

לנוכח האמור, לא הוכיח המבקש כי אכן קיים צורך דחוף לבלום את צעדיו של המשיב 1 ו/או מי מטעמו בהליכים בוועדה.

למבקש הייתה הזדמנות להתריע ולעצור את פעולות הבניה והוא לא עשה כן נכון לביצועם, ואף לא מאוחר יותר במסגרת הבקשה לצו מניעה הקודמת שהגיש.

אכן חלוף הזמן, הנציח את המצב הקיים בשטח אשר המשיב 1 פועל להכשרתו, וניטל העוקץ מדחיפות הסעד המבוקש.

על-כן הריני מקבלת את טענת השיהוי.


עמוד 132 בספר:


ואולם אין בשיהוי לבדו כדי להכריע, אליו חוברים אף שיקולים נוספים, המצדיקים בצוותא חדא את ביטולו של צו המניעה בחלקו.

שיקולי יושר ומידתיות
המבקש טען כי התנהלות המשיב 1 נגועה בחוסר תום-לב. המבקש הצביע על העובדה כי במפרט הבקשה לקבלת היתר בניה לתחנת הדלק, נרשם כבעל הזכות בנכס השכן שאין לו כל זכויות בעלות במקרקעי תחנת הדלק וזאת חרף קיומו של הליך משפטי לעניין אותם מקרקעין.

עוד טען, כי המשיב 1 לא חשף בתגובתו (אף כי צירף את הכרעת הדין וגזר הדין) כי ביצע בתחנת הדלק עבודות בשנת 2007 ללא היתר ובלי יידוע המשיבים, הודה בעובדות כתב האישום כנגדו לאחר הליך משפטי וחויב בגזר הדין להתאים את המצב בשטח התחנה להיתר המקורי תוך שנה עד ליום 28.10.10, זולת אם יהיה לו היתר כדין למצב הקיים בפועל.

המשיב 1 טען כי המבקש הינו חסר תום-לב ואינו נקי כפיים הואיל ויצר תמונת מצב לפיה המשיבים מתכוונים לבצע שינויים בלתי-הפיכים הנוגעים למערך הזכויות בתחנת הדלק ועל-כן תבע את התערבותו הדחופה של בית-משפט, בעוד שהלכה למעשה, המציאות בשטח מלמדת אחרת. לטענתו, העסק בתחנת הדלק מתנהל בצורה חוקית, נהרסה הבניה הבלתי-חוקית והליך התכנון מתקדם כדבעי.

המשיב 1 הפנה לתמונות עדכניות המצביעות על כך שלא נעשה דבר אחר בשטח, למעט עסק שמתנהל בצורה תקנית, וכן על העובדה כי לא הוכח שנעשתה פגיעה במערך הבעלות בתחנה וזאת בפרט נוכח התחייבותו להימנע


עמוד 133 בספר:

מביצוע פעולה כאמור עד להכרעה סופית בעניין. לדידו, באי-גילוי מלוא העובדות הרלוונטיות יש משום אי-נקיון כפיים המצדיק דחיית בקשתו.

איני סבורה כי המבקש נהג בחוסר תום-לב וכי פנייתו נעשתה בכפיים לא נקיות. המבקש פנה לבית-המשפט הואיל וסבר כי מתן היתר בניה לעבודות שבוצעו בעבר משנה את מצב הזכויות במקרקעין.

לא נעלמו מעיניי טענות המבקש, בדבר אופן התנהלות המשיב 1 בוועדה, הן לעניין צירוף הסכמת שכן שהוגדר כבעלים משותפים, הגם שחלקתו אינה גובלת בתחנת הדלק והן לעניין הקרבה העסקית הקיימת בין משיב 1 לעובד בוועדה. טענות אלה מקומן היה להתברר במסגרת הדיון שהתקיים בהתנגדויות שהוגשו לוועדה ולמצער בוועדת הערר או בערכאה אחרת.

לטעמי, אין זה מתפקידי לבחון במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני את תקינות ההליכים המתנהלים בוועדה וספק אם העניין מצוי בסמכותי.

בנוסף, אין באפשרותי לקבוע מפורשות כי המשיב 1 פעל במתחם תחנת הדלק ו/או כי הפעולות שבוצעו בתחנה בשנת 2009 הינן בניגוד לצו הפסקה מינהלי כעולה מגזר הדין.

באופן דומה, לא נתתי משקל לטענת המשיב 1 כי הוא עלול להיחשף לסנקציות פליליות בגין גזר הדין שניתן כנגדו בהליך הפלילי עקב פעולות בניה לא חוקיות שביצע בתחנת הדלק, זאת שעה שהוא הפר את גזר הדין שניתן כנגדו עוד ביום 28.10.10, חודשים רבים טרם הבקשה דנן, ומכאן שאינו יכול להישמע בטענה לפיה צו המניעה הזמני מונע ממנו להסדיר את הטעון הסדר.


עמוד 134 בספר:


אומנם עבודות המשיב 1 בשנת 2007 בוצעו ללא היתר, ואולם הובהר כי נהרסה הבניה הלא חוקית וננקט הליך להכשרת המצב בתחנת הדלק בתואם להיתר המקורי.

מכל מקום, לא הוכח כי עבודות אלו חרגו מזכות השימוש והחזקה שנמסרה למשיב 1 במתחם תחנת הדלק.

לאור האמור, איני סבורה כי לשיקולי תום-לב ומידתיות ישנה השפעה לכאן או לכאן על החלטתי.

מאזן הנוחות והנזקים
המבקש טען כי אי-השארת הצו בתוקפו, עלול לגרום לפגיעה קשה בזכויותיו כמו גם בזכויות המשיבים האחרים המתנגדים לבקשת המשיב 1 למתן הכשר לעבודות הבניה.

לטענתו טענות המשיב 1 בדבר נזק לאו טענות הן, היות והוא כבר הסדיר את הבניה בדרך של הריסה כך שמצבה התכנוני של התחנה אינו בחריגה מהוראת דין כלשהי הנוגעת למישור תכנון ובניה.

בנוסף, הצביע על כך שהצו דווקא משרת את האינטרסים של משיב 1 שממילא מצוי בהפרת גזר דין כבר מיום 28.10.10 לפני הגשת הבקשה, כך שהנזק לא נזק, וממילא לא נמנעה הפעלת התחנה והשירותים הנלווים לה.

המשיב 1 טען כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח העדר קיומו של נזק למשיבים.


עמוד 135 בספר:


כאמור מכתבי טענות הצדדים ומחקירת המבקש עולה כי אין מחלוקת בדבר חוקיות השימוש והחזקה במקרקעי תחנת הדלק על-פי היתר תקף.

בחקירתו העיד המשיב 1 כי, לשיטתו, בעלת הזכויות הקנייניות בתחנת הדלק היא חברת ב. מ. ע. א. בע"מ שהוא בעל מניותיה היחיד, והבהיר כי המשך צו המניעה יפגע באינטרסים שלו ובעובדי החברה לאור ההשקעות הכספיות הבלתי-מבוטלות להשלמת בנית העסק (עמוד 59 שורות 19-4) ויסב נזק בלתי-הפיך עד כדי גרימת הפסד ושיתוק העסק (סעיף 35 לתצהירו).

עוד העיד כי החברה בעלת הזכויות הקנייניות במתחם תחנת הדלק הואיל והוא קיבל את הקרקע החקלאית מאביו המנוח אשר חתם עבורו על התוכניות לקבלת ההיתר (עמוד 60 שורות 33-21, עמוד 61 שורות 4-1) וייעד לו את מתחם תחנת הדלק בהסכם בעל-פה (שורות 20-18).

'ש. על-אף שאביך חתום שם על ההיתר כבעלים?
ת. כן. התחנה היא שלי.
ש. על סמך זה שאביך חתם על ההיתר, קבעת לעצמך שהחלק הזה שלך?
ת. השקעתי מיליונים שם, זה לא במתנה.'
(שורות 5-9)

המשיב 1 אישר בחקירתו כי הורשע בתיק חע"מ, בגין עבירות בניה בתחנת הדלק, ולא הגיש בקשה להארכת מועד לבית-משפט לעניינים מקומיים (עמוד 56 שורות 18-16).


עמוד 136 בספר:


בהקשר האמור, טען כי הוא עלול לעמוד במצב שבו הוא ממרה החלטה שיפוטית.

שקלתי את טענות הצדדים, ולא מצאתי כי ייגרם נזק למבקש מהמשך הליך הרישוי להכשרת עבירות הבניה שבוצעו בתחנת הדלק. בפרט שעה שלא הוכח בפני כי עסקינן בעבודות שמשנות את ייעוד התחנה, מרחיבות את גבולותיה ו/או כרוכות בהוספת מבנים חדשים בתוכה ובכפוף לעמידתו בתנאי ההיתר.

כן נתתי דעתי לעובדה כי ניתן יהיה לפסוק פיצוי כספי למבקש עבור זכות השימוש במקרקעין היה ותביעתו תידחה וככל שיוכח כי הינו בעל זכות במקרקעי תחנת הדלק.

אף לא ראיתי לנכון למנוע מהמבקש לפעול להכשרת עבירות הבניה כדי להסיר מעליו את הסנקציה הפלילית הכרוכה באי-מילוי אחר גזר הדין שניתן בעניינו.

אי-לכך, נראה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב 1.

העדר קיום סמכות עניינית
אף כי הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש מקום להסיר את צו המניעה שהוטל על המשך הליכי הרישוי, מצאתי לנכון, בשולי הפסק, להתייחס לטענת המבקש בדבר העדר סמכותו של בית-משפט זה לעצור את הליכי הרישוי של הוועדה המקומית אשר פעלה במסגרת סמכויותיה לפי חוק, הואיל והוא אינו מהווה רשות רישוי עליונה.


עמוד 137 בספר:


בסוגיה זו נקבע מפורשות בפסיקה שניתנה לאחרונה ב- עע"מ 2832/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים ואח' נ' בני אליעזר ואח', דינים עליון 2011(4), 426 (2011, כדלקמן:

'... סמכות מוסדות התכנון מוגבלת לדיון בשאלות תכנוניות... אין הם מוסמכים לדון בשאלות קנייניות... מקום בו הוועדה סבורה, שאין בידי המבקש ההיתר "תימוכין קניינים" לבקשה התכנונית (למשל, בקשה לבניה ברכוש המשותף), תעכב את הבקשה עד להכרעת הערכאה המוסמכת בסוגיה הקניינית...'

לאור האמור, אין חולק כי קיים חיץ ברור בין סוגיות תכנוניות לבין אלה הקנייניות, וכל אחת מהן מצריכה בירור בפני ערכאה אחרת. כאשר לבית-משפט זה מסורה הסמכות לדון בעניינים קניינים ומכוחה רשאי הוא ליתן צווים למבקש ההיתר ולוועדה. בעשותו כן, אין בית-משפט זה שם עצמו במקומה של הוועדה המקומית ואינו מתערב או נוקט עמדה בהליך התכנוני.

עד כאן לעניין עצם הסמכות.

ובאשר להליך התכנוני, אני רואה לנכון להבהיר כי אין בהסרת צו המניעה שהוצא כנגד הליכי הרישוי משום שחרור מוסדות התכנון מחובתם-לבחון אם למשיב 1 יש "תימוכין קניינים" לבקשה.

בהקשר האמור, אף נתנה הוועדה את דעתה בהחלטתה מיום 5.5.11, שם צויין כי היתר יינתן בין היתר בכפוף להוכחת בעלות.


עמוד 138 בספר:


בדיקת קיומם של "תימוכין קניינים" ראוי אפוא שתיבחן לאור טענות בעלי זכויות קנייניות בתחנת הדלק מכוח היותם יורשי המנוח בהעדר חלוקה היה ותביעתו של המבקש לאכוף על היורשים כולם את ההסכם וההסכמות שהוא טען להם תידחה, וטענות לחזקה ושימוש (והיתכנות לבעלות כפי שעלה בחקירתו) של משיב 1 במתחם.

סוף דבר
הריני מורה בזאת על ביטולו של חלקו השני של צו המניעה הזמני מיום 21.6.11 , האוסר על ביצוע פעולה, מעשה או מחדל בקשר עם בקשה להיתר בניה ע"ש המשיב 1, בתחנת הדלק שהגיש בתיק בניה בגו"ח2 בשטחו של כפר ***** (להלן: "תחנת הדלק") וכן על ביטול ההוראה שניתנה לוועדה להימנע ממתן היתר בניה למשיב 1 ולהימנע מכל פעולה בקשר עם היתר כאמור.

אני מוצאת לנכון עד להכרעה בתביעה העיקרית להותיר על כנו חלקו הראשון של הצו מיום 21.6.11, במובן זה שעל המשיב 1 להימנע מכל פעולה של העברה, הסבה, מכירה, השכרה הענקה, שעבוד, המחאת זכות או כל העברה אחרת של איזה מהזכויות במקרקעי תחנת הדלק ולרבות כל פעולה אחרת ו/או כל דיס פוזיציה לגביה. סעד אשר הסכים לו המשיב 1 (ראה סעיף ג' בעמוד 11 לתגובתו).

צו המניעה החלקי יעמוד על כנו עד למתן פסק-דין בתובענה העיקרית או עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-משפט.

הואיל ונעתרתי לבקשה למתן צו מניעה בחלקה, לא מצאתי לנכון להשית הוצאות על המבקש ויורשי משיב - 4."


עמוד 139 בספר:


8. האם יש ליתן צו מניעה זמני על נכס אשר רשום על-שם המשיב, גיסה של המבקשת, לאור טענה כי הנכס שייך למעשה למבקשת ולבעלה, אחי המשיב?

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 54911-01-11 {ע.י.ס. נ' א.ס., תק-מש 2011(3), 376 (2011)} נפסק מפי כב' השופט יהורם שקד:

"האם יש ליתן צו מניעה זמני על נכס אשר רשום על-שם המשיב, גיסה של המבקשת, לאור טענה כי הנכס שייך למעשה למבקשת ולבעלה, אחי המשיב?

העובדות
1. המבקשת (להלן: "האישה") הגישה תובענה לסעד הצהרתי לפיה, דירת המגורים ברחוב XXX הרשומה על-שם המשיב (אחיו של הבעל. להלן: "הגיס"), שייכת למעשה, לה ולבעלה בחלקים שווים, בכפוף לכיסוי ההלוואה שנטל הגיס לצורך השלמת רכישתה (משכנתא).

2. לטענת האישה, בני הזוג התגוררו בשכירות ארוכת שנים באותה הדירה ולאחר מכן הם ביקשו לרכוש את הדירה מאת בעליה. מאחר ומצבם הפיננסי לא אפשר לקיחת משכנתא ולא רכישת הדירה, לטענת האישה, סוכם בין בני הזוג כי אחיו של הבעל ירכוש את הדירה, ירשום אותה על שמו, יטול משכנתא ואילו הם ישלמו את החזריה, אשר יפרעו מחשבונו של הגיס.


עמוד 140 בספר:


3. ממשיכה האישה וטוענת כי כך אכן היה וכי תשלומי המשכנתא שולמו לחשבונו של הגיס חודש בחודשו לפי דרישת הגיס ולפי הוראות הבעל. לטענתה, בעלה ואחיו קשורים בעסקים משותפים ולאור העובדה כי על פיו של הבעל יישק דבר תדירות התשלומים כמו גם סכומם, סוכמו בין האחים.

4. לאור כל זאת, טוענת האישה כי למרות רישומה של הדירה על-שם הגיס, בפועל מדובר בדירה משותפת לבני הזוג, דירה שרק לאחר שפרץ סכסוך בין בני הזוג, החליט הגיס כי הוא מבקש למוכרה.

5. במסגרת בקשה זו, נתבקש צו מניעה שיאסור על הגיס למכור את הדירה או להביא לשינוי במצבה המשפטי.

6. מנגד, טוען הגיס כי הדירה היא אכן דירתו. הוא מוסיף וטוען כי הוא שילם את המקדמה עבור רכישתה מכספים שקיבל ממכירת דירה אחרת שהייתה בבעלותו. מוסיף הגיס וטוען כי המשכנתא נפרעת מחשבונו ולמעשה, מדובר בדירתו בלבד, תוך שהוא מבקש לדחות מכל וכל את טענות האישה.

7. יצויין כי הבעל לא הגיש כתב הגנה, לא נכח בדיונים, ועד כה לא נשמע קולו.

8. מלבד האישה והגיס, נחקרו גם בעל הדירה עובר למכירתה, מר XXX (להלן: "המוכר"), וכן עו"ד נ', ב"כ של הגיס, אשר ייצגו בהסכם המכר.


עמוד 141 בספר:


דיון
9. על-מנת להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים, יש ליתן את הדעת למכלול העובדות ולהתנהלותם של הצדדים ב- 3 נקודות זמן; טרם חתימת הסכם המכר, במועד החתימה על ההסכם, ולאחר החתימה על הסכם המכר.

א. טרם החתימה על ההסכם
10. על סמך הראיות שנפרשו בפניי, נחה דעתי כי את המו"מ מול המוכר ניהלו בני הזוג ולא הגיס. עדותה של האישה בנקודה זו, ובכלל, הייתה עקבית והיא הותירה עלי רושם אמין לחלוטין.

11. האישה העידה כי ניהלה את המו"מ מול המוכר, ואף ידעה לומר כי במהלך המו"מ שלח אליה בעלה הודעת טקסט (SMS), לפיה, היא התבקשה להתמקח על המחיר, כך שבמקום 1,080,000 ₪, הסכום "יעוגל" למיליון ₪. חיזוק משמעותי לדבריה, מצאתי בעדותו של המוכר, אשר חזר על דברים אלו במדוייק.

12. המוכר, אשר אף הוא הותיר עלי רושם אמין מאוד, איננו חלק מהסכסוך ולמעשה אין לו כל תועלת או עניין בתוצאות ההליך.

13. המוכר השיב לכל השאלות שנשאל, לא ניסה לייפות את עדותו או להתחמק מנושא כלשהו. העד תיאר מו"מ שהתנהל בינו לבין בני הזוג, כאשר, לדבריו, הגיס לא היה חלק מאותו מו"מ.

14. המוכר סיפר כי הגיס מעולם לא שאל אותו שאלות לגבי הדירה, לא התמקח עמו על הסכום ואף לא שוחח עמו בנוגע לשטח שצמוד לבניין בו ביקשו


עמוד 142 בספר:

לבנות בניין. אך טבעי הוא כי נושאים חשובים אלו היו חלק משיחה בין המוכר לבין הקונה האמיתי, וכאשר הגיס כלל לא התעניין בכך, או כלל לא בא בדברים עם המוכר, הרי שיש בכך להחליש משמעותית את גרסת הגיס וללמד על זהות הרוכש האמיתי.

15. המוכר העיד כי נושאים אלו לובנו בינו לבין האישה ותישאל השאלה המתבקשת: מדוע שהמוכר ישוחח עמה על נושאים אלו, אלמלא היא זו שהתכוונה לרכוש את הבית?!

16. לחיזוק גרסתה, טענה האישה כי היא שילמה את שכר-טרחת השמאי שנשלח על-ידי הבנק הממשכן ולמרות שלא הציגה קבלה גם הגיס לא הציג קבלה המעידה את ההיפך. האישה הוסיפה והעידה כי ניתן לבדוק את עניין שכ"ט השמאי מול הבנק או מהשמאי. להזכיר, לגיס בלבד חשבון בבנק זה והוא היחידי שבכוחו היה להמציא אישור, כאמור.

17. אם רצה הגיס להביא עדות הזמה, מה קל יותר היה לבקש מהבנק או מהשמאי לשחזר את הקבלה ולהוכיח טענתו של מי נכונה היא. הגיס בחר שלא לעשות כן ודי במחדל זה כדי להוות ראיה נוספת כנגדו.

18. לפיכך, אני קובע כי לאור הראיות שהונחו בפניי, את המו"מ ניהל המוכר מול בני הזוג, מה שמחזק את טענת האישה כי בני הזוג הם הם הרוכשים האמיתיים.

ב. החתימה על ההסכם
19. הן המוכר והן האישה הודו כי האישה והבעל לא נכחו בשעת החתימה על ההסכם. בעוד שהגיס טוען כי יש בעובדה זו כדי לחזק את טענתו להיותה


עמוד 143 בספר:

הבעלים האמיתיים של הנכס, טוענת האישה כי היותו של הגיס חתום על ההסכם איננה מעלה כהוא זה, שכן כך סוכם בין כל הנוגעים בדבר. האישה כלל איננה מכחישה את היותו של הגיס "בעל החוזה", להבדיל מהיותו בעל הדירה.

20. אף עיון בהסכם המכר מלמד כי טענות האישה בדבר היותה והיות הבעל הרוכשים האמיתיים, יש להן על מה להתבסס.

21. כך לדוגמה, נרשם כי היה והשוכרים (בני הזוג) לא יפנו את המושכר, הרי שהדבר יהיה באחריותו של הרוכש.

22. הדעת נותנת כי בעל דירה המציע את דירתו למכירה כאשר דיירים דרים בה, ייקח על עצמו כל מחדל או מעשה של הדיירים כלפי הרוכש. בניגוד לכך ובניגוד לשכל הישר, נקבע בהסכם כי דווקא הקונה יהיה אחראי לנזקים שייגרמו על-ידי הדיירים ושוב, הדבר אומר דרשני.

23. תשובתו של הגיס לעניין זה הינה כי, מאחר ומדובר בבני משפחה, הוא הסכים ליטול על עצמו את האחריות למעשי אחיו ורעייתו ולמחדליהם. הסבר דומה ניתן על-ידי עו"ד נ', בא-כח הגיס בעסקת המכר, עת הסביר כי מקובל ליטול חבות כזו בין אחים (עמ' 21, שורות 31-16).

24. תשובתם והסברם של השניים יכולים היו להישמע סבירים, אלמלא טען הגיס בסעיף 11.4 לכתב הגנתו את ההיפך הגמור מכך, לאמור: "מעל לכל, באמת לא ברור איזה סיבה יש לנתבע לקחת על עצמו משכנתא במקום הזוג, לשלם את הכסף היחיד שברשותו (ממכירת הדירה בצפת) כהון עצמי לרכישת


עמוד 144 בספר:

הדירה, לדווח דיווחים כוזבים, לשלם במקום הזוג תשלומים שונים לרשויות ולצדדי ג' כפי שמחויב הבעלים של הנכס ולהמתין למוצא פיהם בכל עניין".

25. המוכר הודה כי קיבל סך של 315,000 ₪ מאת הגיס וגם על עובדה זו לא היה עוררין. יחד-עם-זאת, כאשר המוכר נשאל על זהות הבעלים האמיתיים של הדירה, הוא השיב ללא כל היסוס: "אמרתי שאני ידעתי שא' (הגיס - י.ש.) רוכש את הדירה בעבורם" (עמ' 25, שורה 18).

26. כאשר המוכר ביקש לחדד את תשובתו, הוא השיב: "... הסברתי את הקונסטלציה לעו"ד שלי וביקשתי ממנו לערוך חוזה, הסיפור היה שמבחינתי בגלל הבעייתיות שיש בדירה זו, י' ו- י' (בני הזוג - י.ש.) היו רוכשים טבעיים ומבחינתי אם בקשו שירכוש אותה עבורם א', זה בסדר" (עמ' 19, שורות 4-1).

27. לחיזוק גרסתו, הביא הגיס את בא-כוחו בעסקת המכר, עו"ד נ', ליתן עדות על נסיבות עריכת החוזה. לא בשמחה, אני נאלץ לקבוע כי עדותו של עו"ד נ' בפני לא הותירה בי רושם אמין במיוחד.

28. תמוה ביותר כי עו"ד המגיע להעיד בבית-המשפט בנוגע לעסקת מכר בה הוא ייצג רוכש, ישיב לשאלה האם פרטי העסקה זכורים לו, לאמור: "די בכלליות, עברתי על החוזה ועל התיק ברפרוף" (עמ' 20, שורה 31).

29. עו"ד נ' ממשיך להעיד בצורה מעומעמת לאמור: "...זכורה לי סיטואציה מסויימת שהיה משהו בחוזה שאני לא זוכר איזה סעיף, סעיף שהוכנס או שהורד, שאני סירבתי בתוקף וירדתי עם א. ואמרתי לו שאני לא אחראי לנקודה זו, אני לא זוכר את הסעיף אני פשוט זוכר את הסיטואציה..." (עמ' 20, שורות 10-8).


עמוד 145 בספר:


30. שוב, נשגב מבינתי מה מנע מעו"ד נ' לרענן את זכרונו, לעיין בחוזה ולהיזכר במה מדובר. דווקא אותה "שכחה" יש בה להעיד על חוסר מעורבותו של עו"ד נ' בעסקה ולא להיפך.

31. עוד תמוה כי עו"ד נ', המודע היטב לסיבת העדתו בבית-המשפט, לא טורח להמציא את הקבלה בגין התשלום ששילם לו, לדבריו, הגיס. הקבלה לא צורפה לתצהירו של עו"ד נ' ואף לא הומצאה בשלב מאוחר יותר. מיותר לציין כי אי-הצגת הקבלה פועלת כנגד עדותו של עו"ד נ' וכנגד גרסתו של הגיס.

32. במהלך עדותו של עו"ד נ', התברר כי זה נתן שירותים משפטיים לבעל בעניין מסויים מול העירייה, אולם כאשר זה נשאל האם שלח מכתב לעירייה בשם הבעל, השיב כי איננו זוכר.

33. לסיום, התבקש עו"ד נ' להסביר את ההיגיון שעומד בסעיף 8 להסכם המכר:

'ש: תסביר לי בקצרה את ההיגיון שבסעיף 8 להסכם, שכל המיסים, הארנונות, ההיטלים וכיו"ב, נכון ליום חתימת ההסכם, יחולו על הקונה וישולמו על ידו?
ת: יש פה את אחיו שגר בדירה, זה משהו שידוע, לא משהו שנסתר מהעיניים של המוכר, של הקונה, שלי ושל בא כוחי.'
(עמ' 22, שורות 6-3)

34. ביני לביני, עד שלא יוכח אחרת, ההיגיון שבסעיף 8 הינו כי הרוכשים האמיתיים הינם בני הזוג ולא הגיס.


עמוד 146 בספר:


35. ידוע לכל מי שעוסק בעסקאות מכר, כי עד למועד מסירת החזקה בנכס, הארנונה ויתר הוצאות הבית חלות על המחזיק (=המוכר) וממועד מסירת החזקה, הן חלות על הרוכש. במקרה דנן, כאשר המוכר מסיר מעליו את האחריות לשאת בהוצאות הדירה ובארנונה, אך טבעי להסיק כי זה שחב באותם חובות (המחזיק = בני הזוג) למעשה פוטר את בעל הנכס מלהיות חייב כלפי הרוכשים בחובות אלו.

36. יוצא, איפוא, כי טעם סביר ביותר להתקיימות סעיף 8 נעוץ בכך כי הרוכשים האמיתיים (בני הזוג) לקחו על עצמם את האחריות לתשלום חובות המוכר, שמכוח הסכם השכירות, חובות אלו חלות על בני הזוג.

ג. לאחר החתימה על הסכם המכר
37. האישה העידה ואף הציגה מסמכים לפיהם בני הזוג העבירו תשלומים חודשיים לידי הגיס ע"ח החזרי המשכנתא. בשלב זה, די בעובדה כי אכן תשלומים הועברו לחשבון הגיס כדי להעמיד תשתית ראייתית מספקת לטענות האישה בדבר היותם של תשלומים אלו בגדר תשלומי החזרי המשכנתא להבדיל מדמי השכירות.

38. בעניין זה יצויין כי כל הצדדים תמימי דעים בנוגע למצבם הפיננסי של בני הזוג, ואף הגיס אישר כי חלק מהתשלומים שולמו מחשבונות ילדי בני הזוג ישירות אליו. שוב, למרות שהן האישה והן ילדיה הפקידו כספים לחשבונו של הגיס מכמה חשבונות שונים, לא טרח הגיס להביא ראיה בדבר הכספים שהופקדו לחשבונו.

39. בנוגע לסכומים ששולמו לגיס, טען הגיס בכתב הגנתו כי היו אלו תשלומי שכירות שעמדו תחילה על 3,500 ₪ ולאחר מכן התשלום טפח ב- 500 ₪ עקב


עמוד 147 בספר:

עליית מחירי השכירות. למרות זאת, בחקירתו הנגדית, טען הגיס כי לדמי השכירות התווסף סך של 1,000 ₪, וגם כאן, יש לזקוף את הסתירה לחובתו בלבד.

הדין החל
40. על-מנת להיות זכאית לסעד המבוקש, על המבקשת להביא ראיות מהימנות לכאורה לעילת תובענה. אין משמעות הדבר כי המבקשת מחויבת להוכיח את תביעתה מהמסד עד הטפחות, אלא שבשלב זה כל שעליה להוכיח הוא כי לא מדובר בתביעה משוללת יסוד:

'אכן, ההלכה היא כי בשלב זה של בקשה לסעד זמני, אין צורך לנתח את הראיות ולדון בהן בצורה מקיפה ואין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מהצדדים, אך על מבקש הסעד הזמני להוכיח כי תביעתו אינה טרדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה (רע"א 7139/96 טריגוב נ' טפחות בנק למשכנתאות, פ"ד נא(2), 661 (1997); ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4), 105 (1984)).'
(ראה: רמ"ש (יר') 12293-11-10 פלוני נ' פלוני, פורסם בנבו (מיום 16.12.10), סעיף 7 לפסק-דין.

41. אשר-על-כן, ולאור ניתוח הראיות שהובאו בפני, אני קובע כי המבקשת עמדה בנטל זה ואף מעבר לכך.

42. בכל הנוגע לחשש הכבדה לגבי צו המניעה, הרי שבהתאם לתקנה 383 לתקסד"א, על המבקשת להוכיח כי "קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין". בכל הנוגע לצו מניעה נדרשת הכבדה ממשית (מה שאין כך לגבי עיקול).


עמוד 148 בספר:


43. לאחר שמיעת חקירות הצדדים, לא כל שכן, כאשר הגיס מצהיר כי בכוונתו למכור את הדירה, הרי שאי-מתן הצו יביא להכבדה ממשית עד כדי אי-יכולת מוחלטת לבצע את פסק-הדין, אם וככל שיינתן לטובתה של המבקשת. גם כאן, המבקשת עמדה בנטל הוכחת ההכבדה הנדרשת.

44. עתה יש לבחון את מאזן הנוחות והנזק והאם הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש. בנסיבות תיק זה ולאור מכלול הנימוקים לעיל, ולאחר שקבעתי כי סיכויי התביעה גבוהים, נעה מקבילית הכוחות אל עבר בחינת מאזן הנוחות והנזק באופן כזה שעל המבקשת להוכיח כי ייגרם לה נזק רב אל מול הנזק שייגרם למשיב.

45. הפסיקה קבעה לא אחת, כי:

'הכרעה בשאלה האם יש ליתן סעד זמני מורכבת מאיזון ושקלול של שני מרכיבים עיקריים - סיכויי התביעה ומאזן הנוחות - אשר מתקיימים ביניהם יחסי גומלים על דרך מה שמכונה "מקבילית הכוחות".'
(ראה: רע"א 9308/08 אלול נ' רביב, פורסם בנבו (מיום 21.4.2009).

46. במקרה דנן, סיכויי התביעה הינם טובים ובשים-לב למהותו של הסעד המבוקש, הרי שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה של המבקשת.

לסיכום
47. במסגרת ההליך שנשמע בפני, הביאה האישה ראיות בלתי-מבוטלות לתמיכה בגרסתה לפיה, הדירה נרכשה על-ידי הגיס עבור בני הזוג. בשלב זה,


עמוד 149 בספר:

אין בכוחי לקבוע מה היה ההסדר המדוייק בין הצדדים לתובענה, אולם תביעתה של המבקשת יש לה על מה להסתמך.

48. אשר-על-כן מכל הנימוקים לעיל, הבקשה מתקבלת באופן שניתן צו מניעה האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכס הידוע כדירת מגורים ברח' XXX הרשומה על-שם המשיב.

49. לגבי ערבויות ובטחונות, לאור הראיות שהובאו בפניי, הריני לקבוע כי די במתן ערבות עצמית בלתי-מוגבלת בסכום מצידה של המבקשת. אני פוטר את המבקשת מהמצאת ערבות צד ג' ומהמצאת עירבון כספי וזאת לאור מכלול השיקולים שהובילו להחלטתי זו.

50. בשים-לב לתוצאה אליה הגעתי, הריני לחייב את המשיב בהוצאות ההליך בסך כולל של 15,000 ₪."