סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מטרתו של הסעד הזמני
• עקרונות יסוד לסעד הזמני לסוגיו השונים
• סדרי הדין בבקשה למתן סעד זמני
• צו מניעה זמני
• סעד זמני בערעור
• "תופס נכסים" וכונס נכסים זמני
• עיכוב יציאה מן הארץ
• העיקול הזמני
• צו מרווה (צו המגביל את השימוש)
• סעד זמני - פסיקת מזונות זמניים
• צו עשה זמני
• חוק יחסי ממון
• בקשות ביניים בתביעה להחזרת ילד חטוף

עיכוב יציאה מן הארץ

עמוד 195 בספר:


1. מבוא
תקנה 258יח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"258יח. צו עיכוב יציאה מהארץ (תיקון: התשנ"ה)
(א) עם מתן החלטה על צו עיכוב יציאה מן הארץ יקבע בית-המשפט, בצו,את תאריך פקיעתו.
(ב) ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד קטין, יעמוד הצו בתוקפו עד מלאת לקטין שמונה-עשרה שנים, זולת אם הורה בית-המשפט אחרת."

עיכוב יציאה מן הארץ הוא מן החמורים שבסעדים הזמניים בסותרו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תקנה 258יח לתקסד"א עניינה צו עיכוב יציאה מהארץ בהקשר להליך בענייני משפחה.

בשונה מצו עיכוב יציאה מהארץ בכל הליך אזרחי, יפקע צו עיכוב היציאה מהארץ בהליך משפחה בתאריך פקיעת הצו שיקבע בית-המשפט עם מתן החלטה על הצו. כלומר, כאשר ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד קטין, יעמוד הצו בתוקפו עד מלאת לקטין שמונה-עשרה שנים, זולת אם הורה בית-המשפט אחרת.


עמוד 196 בספר:


בבקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ נגד ילד חטוף או נגד מי שמחזיק בו, צו האוסר על יציאתו של הילד ממקום המפורט בצו, או צו להפקדת דרכון על-שם הילד או שהילד רשום בו, המצורפות לתביעה להחזרת הילד החטוף לחוץ-לארץ, בית-המשפט יחליט בבקשה לסעד ביניים עם הגשתה על-פי צד אחד {ראה תקנה 295ה לתקסד"א}.

עיכוב יציאה מן הארץ הוא סעד זמני ונכלל בהגדרת "סעד זמני" שבתקנה 1 לתקסד"א.

עיכוב יציאה מן הארץ אינו יכול להיות סעד עיקרי הואיל ואין כל חוק המאפשר לאדם אחד למנוע מאדם אחר לצאת מן הארץ. כלומר, אין בדין הישראלי כל הוראת חוק המאפשרת לעכב את יציאתו של אדם מן הארץ, כסעד מהותי ועיקרי אלא כסעד עזר וסעד זמני. מכאן, שלא ניתן להגיש תובענה שבה הסעד היחידי המבוקש הוא עיכוב יציאה מן הארץ ויש צורך לנקוב בסעד עיקרי {בש"א (ת"א-יפו) 15560/03 ד' מ' ק. (קטין) ואח' נ' ד' י' ק., תק-מש 2003(4), 134 (2003)}.

נדגיש כי הסעדים העיקריים שהורה יכול להגישם בקשר לילדיו הקטינים ובמסגרתם לבקש סעד זמני של עיכוב יציאת הקטינים מן הארץ הם:

הראשון, תביעה למשמורת ולהחזקת הילדים.

השני, תביעה להסדרי ראיה.

השלישי, תביעה למזונות.


עמוד 197 בספר:


הרביעי, צו מניעה קבוע האוסר על ההורה השני להוציא את הילדים מגבולות הארץ על-מנת לשמור על זכויותיו כאפוטרופוס לילדים, לפי סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית ושלא יעשה כל פעולה לגבי הילדים ללא הסכמתו או להכרעת בית-המשפט לפי סעיפים 18 ו- 19 לחוק הכשרות המשפטית {למשל: חינוך ובריאות}.

למעשה על בית-המשפט, בבואו לשקול את מתן הצו, עליו למצוא את האיזון בין הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין שיקולים אחרים העומדים ביסוד מתן הסעד על-פי התקנות ופסיקת בתי-המשפט.

עיכוב יציאה מן הארץ, כסעד ארעי או כסעד ביניים דיוני, יכול להינתן רק כאמצעי דיוני הבא לסייע לצד במימוש הסעד שהדין המהותי נותן לו {ע"א 303/57 רייך נ' המר, פ"ד יא(2), 1362 (1957); ראה גם בג"צ 3914/92 לאה לב נ' בית-הדין הרבני האזורי, תק-על 94(1), 1139 (1994)}.

הסמכות הטבועה הנתונה לערכאת שיפוט לקבוע סדרי דין באשר להענקתו של סעד דיוני זה צריכה לאזן, איפוא, בצורה ראויה בין הערכים, האינטרסים והעקרונות הנאבקים על הבכורה בגדרי הדין הדיוני.

בצד אחד של המאזניים יש להעמיד את זכותו החוקתית של כל אדם לצאת מישראל. זכות זו הוכרה כאחת מזכויות היסוד של האדם בישראל. חירות התנועה של האזרח מן הארץ אל מחוצה לה היא זכות טבעית, מוכרת, כדבר מובן מאליו, בכל מדינה בעלת משטר דמוקרטי {בג"צ 111/53 קאופמן נ' שר הפנים, פ"ד ז(1), 534 (1953); בג"צ 190/57 אסיג נ' שר הביטחון, פ"ד יב(1), 52 (1958); בג"צ 488/83 בראנסי נ' מנהל המחלקה לאשרות ואזרחות, פ"ד לז(3),


עמוד 198 בספר:

722 (1983); בג"צ 448/85 דאהר נ' שר הפנים, פ"ד מ(2), 701 (1986); ב"ש 1064/86 אג'מיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 83 (1986)}.

זכותו החוקתית של כל אדם לצאת מהמדינה נגזרת גם מהיותו של אדם בן-חורין ומאופיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אימץ תפישה זו {בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 290 (1993)}.

כנגד הזכות החוקתית של כל אדם לצאת מהמדינה עומד האינטרס של בעל דין להגשמת הדין המהותי. יציאתו של בעל דין מהארץ עשויה להשפיע על ההליך השיפוטי ועל אפשרויות הביצוע של פסק-הדין.

קיומם של הליכי משפט סדירים להבטחת הזכויות המהותיות הוא אינטרס לגיטימי ראוי להגנה של כל צד במשפט. זהו גם אינטרס ציבורי שהליכי השיפוט יהיו יעילים, שתביעות לא תשובשנה, ושפסקי-דין יקויימו.

העמדת צד למשפט בפני "שוקת שבורה" בשל יציאתו של הצד האחר מהארץ פוגע הן באינטרס האישי של הצד הנפגע והן באינטרס הציבורי בקיומם של הליכים שיפוטיים ראויים.

ודוק. האינטרס הראוי להגנה של בעל דין אינו בהפעלת לחץ על הנתבע להסכים לתביעת התובע כדי לשחרר עצמו מכבלי עיכוב היציאה. המדינה אינה בית סוהר והסכמה לתביעה אינה צריכה להיות מפתח לשחרור מהשבי. עיכוב הנתבע אינו מיועד לשמש אמצעי לחץ נגדו, שיפדה עצמו משביו {י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית, 1990), 570}.


עמוד 199 בספר:


אם-כן, על בית-המשפט בבואו להכריע באשר לצו עיכוב יציאה מהארץ לאזן בין ערכים שונים, המתנגשים זה בזה והמנוגדים זה לזה: מחד גיסא עומד ערך היסוד בדבר חופש התנועה, ומאידך גיסא עומד האינטרס של בעל דין להבטחת זכויותיו המהותיות באמצעות ההליך השיפוטי.

לאור הנ"ל, השאלה העקרונית שיש להציב, היא, היכן מצויה נקודת האיזון בין הכלל שאין להגביל ללא צורך את חופש התנועה של הנתבע לבין הצורך למנוע מן הנתבע לברוח לחו"ל ועל-ידי כך להכשיל את התביעה שהוגשה נגדו.

לכן, ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל, אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק-הדין.

ובמילים אחרות, כאשר קיימת ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית, ממנה ניתן להסיק שקיימת סכנה של הכשלת ההליך על-ידי נסיעתו של הנתבע לחוץ-לארץ, יידחה העיקרון הראשון {זכות התנועה של הנתבע} מפני הצורך למנוע מהתובע לעמוד לפני שוקת שבורה, עת יינתן לו פסק-דין נגד הנתבע, שהרי אין התקנה צריכה לשמש לנתבע מגן כדי להתחמק מנושיו ולהכשילם.

נעיר כי בטרם יפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו, יהא עליו לבחון אם קיימות דרכים דרסטיות פחות להבטחת האינטרס הראוי להגנה, בלא לפגוע בחופש התנועה. כך, למשל, לעיתים קרובות די במתן ערובה כספית מתאימה כדי לקיים דרישה זו.

כאמור לעיל, מן הראוי הוא שבית-המשפט יפעיל את סמכותו בזהירות רבה. אין ספק, שעיכוב יציאתו של אדם מגבולות המדינה הינו צעד הפוגע בחירות


עמוד 200 בספר:

הפרט, ועל-כן מחייבת שיקול זהיר {ר"ע 451/85 עדין נ' פלטו שרון, פ"ד לט(3), 303 (1985)}. על-כן, על בית-המשפט לערוך בדיקה קפדנית בדבר קיום אמת-המידה הדרושה, ורק אם הוכחו באופן דווקני כל יסודותיה יש מקום ליתן הצו המבוקש {רע"א 18/89 פיכמן נ' בנק לאומי, תק-על 89(1), 655 (1989)}.

מתן הצו, אסור לו שיהא עניין של שגרה, ומן הראוי שיינתן אך בנסיבות המצדיקות את הדבר.

2. התנאים להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ
2.1 מבוא
הימלטותו של חייב מן הארץ מותירה לעיתים את הנושה מול שוקת שבורה, תוצאה שהיא לעיתים שקולה בחומרתה, ואולי אף חמורה, מן ההגבלה הזמנית של חירות הנתבע {ר"ע 558/85 ארנון אילין ואח' נ' שמואל רוטנברג, פ"ד מ(1), 553 (1985)}.

עיכוב יציאה מהארץ הינו עניין רציני במיוחד הפוגע בזכות יסוד של כל אדם המצוי בישראל. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, דורש כי זכותו של אדם לצאת את הארץ לא תפגע, אלא על-פי חוק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת, ויש להניח כי מקרים אלה אינם רבים.

חוק המאפשר עיכוב יציאה מהארץ, חייב לעמוד, איפוא, באמות-מידה חוקתיות, ובין היתר עליו למנוע את היציאה מן הארץ באופן מידתי.

לפיכך, על המבקש לשכנע כי אם לא יינתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, הדבר יפגע במידה משמעותית בסיכויי התובע לגבות חוב לפי פסק-דין עתידי.


עמוד 201 בספר:


על המבקש לשכנע, איפוא, בשלושה רכיבים:

ראשית, שהנתבע אמנם עומד לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת.

שנית, שהיעדרות זאת מן הארץ תפגע בסיכויי מימוש פסק-הדין.

שלישית, שהתובע הוא בעל סיכוי ממשי לזכות אומנם בפסק-דין לטובתו במקרה זה. במסגרת יסוד זה, על התובע להוכיח זכות לכאורה.

לתובע זכות ראויה לסעד זמני, אם לא ניתן לומר על תביעתו שהיא בעלת סיכוי קלוש.

השאלה הנוספת שעל בית-המשפט לבחון בבואו לבחון הענקת צו עיכוב יציאה הינה האם אומנם היעדרותו מהארץ של הנתבע תכשיל או תכביד באופן ממשי את ביצוע פסק-הדין העתידי.

נעיר כי דרישת ההכבדה הנדרשת לעניין צו עיכוב יציאה הינה שונה וחמורה יותר מזו הנדרשת לעניין צו עיקול זמני.

צו עיקול מותנה בכך שאי-מתן הצו "יכביד על ביצוע פסק-הדין".

לעומת זאת, צו עיכוב יציאה מן הארץ לפי תקנה 384 לתקסד"א, מותנה בכך שהדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין.


עמוד 202 בספר:


הנה לנו שני סעדים זמניים שונים מבחינת הדרישה הראייתית. צו העיקול מסתפק בקיומו של חשש סביר ואילו צו עיכוב יציאה מן הארץ דורש הכבדה באופן ממשי.

קיים יחס גומלין בין הפגיעה בזכות הזולת, שקולו לא נשמע, לבין הנטל המוטל על הצד המבקש לפגוע בזכות האמורה בשלב המקדמי של המשפט.

הבדל נוסף בין שני הצווים הינו שצו העיקול מטרתו כנגד הכבדה בביצוע פסק-הדין בלבד, וצו עיכוב היציאה מטרתו כנגד כל אחת משתי הסיבות, הן על קיומו של ההליך והן על ביצועו של פסק-דין {בר"ע (ב"ש) 650/04 אתי כהן נ' רונן עמר, תק-מח 2004(2), 6499, 6502 (2004)}.

2.2 שהות ממושכת או לצמיתות
כאמור לעיל, לגבי השאלה האם הנתבע עומד לעזוב את הארץ לתקופה ממושכת, בדרך-כלל ניתן להסיק זאת מראיות עקיפות המעידות על כך.

ראיות אלה הן שהנתבע חייב לכאורה, סכום כסף גדול לתובע, שהוא מכר את ביתו בשנה האחרונה, שהוא מבצע עסקות בחו"ל ושיש לו חשבונות בנק בחו"ל. כל אלה הן ראיות עקיפות לחשש האמור.

מטיבם של דברים, לא ימצא חייב או נתבע אשר ינפנף בכרטיס טיסה בחוצות העיר, ואף ילווה את תנועותיו באמירה "אני נמלט לצמיתות מהמדינה". מטיבם של דברים אלה נלמד לרוב מנסיבות עקיפות.


עמוד 203 בספר:



לעיתים אין בהוכחת עובדה אחת על-מנת להקים את הראיה לכאורה בדבר "יציאתו לחו"ל לצמיתות או לתקופה ממושכת" אולם הצטברות של מספר עובדות דייה להקים ראיה לכאורה שכזו.

רוצה לומר כי העובדה לבדה, שניתן פסק-דין נגד נתבע, אינה מספיקה, בדרך-כלל, כבסיס לעיכוב יציאה מן הארץ {המ' 537/63 אברון נ' בלקין, פ"ד יט(4), 146 (1963)}.

לעיתים, ייתכן, שכל עובדה ועובדה לבדה אינה מספיקה לצורך התקיימותו של התנאי הראשון, אך יש בכוחה המצטבר להספיק כדי להגיע למסקנה כי קיימות ראיות כלשהן לכאורה לצורך התקיימותו של התנאי הראשון {ר"ע 451/85 עדין חברה לשיווק בע"מ נ' שמואל פלאטו שרון, פ"ד לט(3), 303 (1985)}.

2.3 הכבדה על קיומו של ההליך או על ביצועו של פסק-הדין
דרישת ההכבדה הנדרשת לצורך מתן הצו הינה כבדה וחייבת להיות ממשית. לאמור, כי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין {בש"א (נצ') 1068/04 דנינו עזיז נ' גדי ציון ואח', תק-מח 2004(1), 5222, 5224 (2004)}. נטל הוכחה כבד יותר מזה המוטל, למשל, לעניין סעדים זמניים אחרים כגון צו עיקול או צו אנטון פילר.

כאשר תופס בית-משפט "ברשתו" נתבע שאינו תושב הארץ, והובאה בפניו ראיה, ולו הקלה ביותר, שיש לו רכוש כאן שהוא עשוי להבריח ובכך לסכל


עמוד 204 בספר:

ביצועו של פסק-הדין, הדבר עשוי לשמש עילה לעיכובו של אותו נתבע {ראה למשל בר"ע 212/75 אברהם יפה נ' אילנה יפה, פ"ד ל(1), 333 (1975)}.

ואולם בתביעה המופנית כלפי תושב חוץ, מתחיל התובע לכאורה את המשפט בישראל כבר במגרעת ההתחלתית, שאין לו סיכוי לאכוף את החבות על הנתבע כאן בארץ.

אם היה נתבע שכזה באורח ארעי בישראל וחפץ לחזור למקום מושבו, לכאורה אין זה משנה את מצב התובע לרעה. בית-המשפט מוסמך אומנם לעכב גם אותו, אך בכוח זה חייב הוא להשתמש כשהוא צמוד למטרה: לשם מניעת סיכול הביצוע עקב חשש של הברחת נכסים.

עליו לזכור, שבעשותו כן הוא הופך על פיהם הרגלי חייו של אדם, שיהא נאלץ, עקב כך, לנדוד זמן בלתי-מוגבל ולהיעדר מביתו וממקום פרנסתו.

שימוש כזה בכוח העיכוב - שימוש לרעה הוא. אין מעכבים אדם כדי לאפשר לתובע לנהל מלחמת התשה ולאלץ את הנתבע, בסופו-של-דבר, מתוך ייאוש, לפדות את עצמו מן השבי.

בית-המשפט לא יעשה את המדינה מלכודת בה ייתפס נתבע, אפילו הוא רשע, עד אשר תתברר חבותו והוא יביא מעותיו ממקום מושבו או ימצא לעצמו גואל שיתיר אותו.


עמוד 205 בספר:


3. סדרי דין
הדיון בבקשה יתנהל על-פי הוראות הדיון הדנות בסעדים הזמניים בסימן א' לתקנות סדר הדין האזרחי. אולם יש להדגיש לעניין בקשה לעיכוב יציאה כי על המצהיר, הנדרש להוכחות ממשיות יותר לטיעוניו, לפרט היטב את העובדות בגינן הינו עותר לצו.

4. ערבות ועירבון
מתן הערבויות והעירבון נדונו הרחבה בפרק העוסק בסעד זמני.

5. צו עיכוב יציאה נגד תושב חוץ
ניתן לעכב את יציאתו מן הארץ של תושב זר רק במקרים מיוחדים, והסיבה לאמור ברורה {בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, תק-על 94(1), 888 (1994)}.

כאשר תושב חוץ יוצא את הארץ הוא אינו עוזב אותה כי אם חוזר לארצו. הוא אינו בהכרח בורח אלא חוזר הביתה {גורן א' סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית), 461; בר"ע (ב"ש) 730/03 פ. מ. נ' פ. נ., תק-מח 2004(1), 1435 (2004)}. בדרך-כלל, אין לתושב החוץ אמצעי קיום ומחייה בארץ שכן, מקום מחייתו, כמקום מושבו, הינו בחוץ לארץ.

כאשר הנתבע הוא תושב חוץ, ומרכז חייו בחו"ל, שם ביתו ופרנסתו, ואין חולק כי אין לו בארץ נכסים או מקום עבודה, אין זה מן הראוי לעכב את יציאתו של משיב זה מהארץ {בר"ע 212/75 יפה נ' יפה, פ"ד ל(1), 333 (1975); בר"ע 199/86 כהן נ' כהן, פ"ד מ(2), 53 (1986)}.


עמוד 206 בספר:


ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 59330/02 {ק"ת נ' ק"ח, תק-מש 2004(4), 33 (2004)} קבע בית-המשפט כי על-מנת לעכב את יציאת המשיב מן הארץ ולמנוע ממנו את זכותו החוקתית לצאת מישראל, על המערערת היה לשכנע ולהוכיח כי למרות שהמשיב הוא תושב חוץ, למרות שיש לו כתובת מגורים ידועה בחו"ל, למרות שמקום עבודתו ידוע למערערת ולמרות שהיא לא הפעילה את פסק-הדין בארה"ב ולא ניסתה לגבות את החוב בארה"ב ולמרות שאין למשיב כל נכסים בישראל {שהיעדרותו מהארץ מונעת את עיקולם, לו היו לו כאלה} ושאין לו כל מקור הכנסה בישראל - למרות כל זאת יש לעכב את יציאתו מן הארץ.

במקרה דנן, המערערת לא רק שאינה חולקת על העובדות הנ"ל - המחייבות שלא להוציא, מלכתחילה, צו לעיכוב יציאת המשיב מן הארץ - אלא שהיא לא נתנה כל נימוק ולא ציינה כל נסיבה חריגה, מדוע יש להשאיר את צו העיכוב על כנו ולבטל את החלטת רשמת ההוצאה לפועל שביטלה את צו עיכוב היציאה.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 8570/04 {א' ש' נ' ל', תק-מש 2004(4), 106 (2004)} נדונה השאלה האם די בעובדת היות התביעה למזונות אישה כדי להתיר לעכב תושב חוץ מלצאת את הארץ?

כלומר, האם די בכך שהתביעה היא למזונות כדי להתגבר על פסקת ההגבלה שבתקנה 384(א) לתקסד"א ולפיה "היה המשיב תושב חוץ לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ, אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו"?

בית-המשפט קבע, בדחותו את הבקשה וביטל את צו העיכוב שהוצא, כי כל האמור בבקשה למתן צו העיכוב כנגד הבעל, כאשר מרבית הדברים הם ציטוט מתוך כתב התביעה, אין בו אלא להסביר את הרקע להגשת כתב התביעה


עמוד 207 בספר:

למזונות שהגישה האישה. קשות ככל שיהיו הנסיבות, אין הן עניין שבשלו יינתן צו עיכוב ובוודאי שלא כנגד מי שהוא תושב חו"ל.

אפילו הטענה כי אין הבעל מתכוון לשלם את דמי המזונות אשר יושתו עליו, מסתמכת על דברי האישה בלבד. כל ראיה, קלה ולכאורית ככל שתהיה, לא הובאה בפני בית-המשפט.

עוד נקבע כי בעניין שבנדון לא הוכח כלל כי לנתבע מחשבות זדון לחבל בקיום ההליך, ולא הוכח כי אין בכוונתו לעמוד בחיובים שיוטלו עליו {אם יוטלו} על-ידי בית-המשפט, וכאמור אף על עצם הסיכוי של התובעת לזכות במזונותיה הטיל בא-כוח הנתבע סימן שאלה.

ב- ע"ר (משפחה יר') 242256-08-11 {פ. ס. נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-מש 2011(3), 633, 636 (2011)} נדונה השאלה באילו נסיבות מתקיימים אותם טעמים חריגים המצדיקים סטייה מן הכלל שלפיו אין לעכב יציאתו מהארץ של תושב זר. בית-המשפט קבע:

"1. עניינו של פסק-דין זה הוא האיזון בין זכותו החוקתית של תושב זר לצאת מהארץ, אל מול זכות המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל" או "המשיב") להיפרע כדי חובו בגין תשלום מזונות ששילם לבקשת האם עבור קטין.

פסק-דין זה ניתן במסגרת ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל אסף אבני מיום 25.7.11, ובמסגרתה נקבע כי צו עיכוב היציאה כנגד המבקש יעמוד בתוקפו, אלא אם ימציא 2 ערבים, ישלם 10,000 ₪ על חשבון חובו ויציג מסמכים התומכים בבקשתו (כגון תלושי שכר, הסכם שכירות, וכיו"ב).


עמוד 208 בספר:

העובדות הרלוונטיות
2. המערער, פ.ס., יליד 1954, אזרח תאילנדי, נישא בשנת 1981 בישראל בנישואין אזרחיים לר. ק. (להלן: גב' ק'), אזרחית ישראלית. מנישואין אלה נולד בשנת 1981 בנם המשותף.

בעקבות נישואיו לגב' ק', זכה המערער לאזרחות ישראלית בשנת 1983. בשנת 1988 או 1989 התגרשו המבקש וגב' ק', ובמסגרת זו הגיעו להסכם גירושין, אשר ניתן לו תוקף של פסק-דין בבית-המשפט המחוזי בתל אביב. הצדדים הסכימו ביניהם כי המערער ישלם לגב' ק' עבור מזונותיו של הבן הקטין המשותף סך השווה ל- 300$ ארה"ב מדי חודש.

בסמוך למועד הגירושין, עזב המערער את הארץ והעתיק את מקום מגוריו לארץ מוצאו - תאילנד, שם נשא אישה מקומית ואימץ ילדה.

3. המערער נמנע במהלך שנות היעדרותו מהארץ מלשלם את מזונות בנו, ומשכך, גבתה גב' ק' דמי מזונות מהמל"ל החל מחודש יוני 1990 ועד לחודש דצמבר 1999, עם מלאות לבן 18 שנה.

לאחר שנמנע מלבקר בארץ למעלה מעשרים שנה, הגיע המערער לאחרונה לביקור בארץ, לרגל נישואי בנו ביום 7.6.11. כאשר ביקש לחזור לארצו ביום 30.6.11 התברר לו כי ניתן נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ בתיק הוצל"פ 03-00925-89-2 בגין חובו למשיב בסך של כ- 112,000 ₪ ששולם כאמור כמזונות הקטין. ביום 25.7.11 הגיש המערער ללשכת ההוצל"פ בירושלים בקשה לביטול צו עיכוב היציאה נגדו.


עמוד 209 בספר:


החלטת רשם ההוצאה לפועל
4. לאחר שנתבקשה תגובת המל"ל לבקשה, אשר התנגד נחרצות לביטול הצו ללא קביעת ערובות מתאימות, קבע כב' הרשם כי המבקש יוכל לצאת מהארץ לתקופה מוגבלת, וזאת לאחר שימציא ערובות ויפרע חלק מחובו. וזוהי לשון ההחלטה:

'בנסיבות העניין, בהן לא הוכחה כדבעי דחיפות או הכרחיות ביציאת החייב את הארץ, ולאור התנגדות הזוכה וטעמיה, לאחר איזון עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזכות הנושה להיפרע כדי חובו, ובשים-לב לכך כי תכלית צו עיכוב היציאה אינה עונשית כי אם אמצעי חוקי להבטחת גבייה ואכיפת פסק-הדין החלוט, הנני להורות כדלקמן:

אם החייב ימציא 2 ערבים לשביעות רצון רשם ההוצל"פ, אשר השתכרותו של כל אחד מהם איננה נופלת מסך של 5,000 ₪ נטו, וישלם סך של 10,000 ₪ על חשבון חובו, יבוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ נגדו לתקופה מוגבלת.

כמו-כן, תנאי ליציאת החייב את הארץ הינה הגשת שאלון מלא וחתום...כתב ויתור על סודיות ומלוא המסמכים התומכים בטענות החייב...'

ומכאן הערעור.

הצדדים הביעו הסכמתם למתן פסק-דין על יסוד כתבי הטענות ומבלי לקיים דיון בעל-פה. ומשכך, אפנה כעת לפירוט טענותיהם בקצרה.


עמוד 210 בספר:


טענות הצדדים
5. המערער טוען כי חרף אזרחותו הישראלית הטכנית, למעשה הוא היה זכאי להחזיק בתעודת זהות ישראלית כ- 5 שנים בלבד - בשנים 1988-1983. בנוסף, מרכז חייו הוא בתאילנד, אין לו כלל נכסים בארץ ומאז 1988 לא ביקר בישראל. מכאן, לשיטתו, אין לראות בו אזרח ישראלי וביתר שאת, אין לפגוע בזכותו החוקתית לצאת מהארץ ולשוב למולדתו ומרכז חייו.

6. באשר ליכולותיו הכלכליות, טוען המערער כי הוא נכה בשיעור של 100%, וזאת בעקבות פציעתו במלחמה בתאילנד, שבעקבותיה איבד את עינו. נוסף על פציעה זו הוא סובל ממחלות כרוניות ונזקק לתרופות באופן שוטף. לדבריו, אף כאשר היה נשוי לגב' ק' הוא נסמך על שולחנה ולא עבד. עוד מוסיף המערער וטוען, כי הוא מתגורר בדירה אחת עם רעייתו הנוכחית ובתו, ביחד עם הוריו הקשישים. לדבריו, הוא מתקיים מקצבת נכות ממשלתית, בשיעור של כ- 1,875 ₪ לחודש (לערעור צורף מסמך המאשר את נכותו בשפה התאילנדית וכן תרגום המסמך לאנגלית, ללא אישור נוטריוני), כן הוא מתגורר לטענתו בשכונת עוני בתאילנד, ללא חיבור לאינטרנט וללא טלויזיה. עוד טוען המערער, כי בעקבות מצבו הכלכלי הקשה גב' ק' ובנו הם שמימנו את כרטיס הטיסה שלו לארץ ועמדו על כך שישתתף בחתונת בנו - (המערער צירף אסמכתא להזמנת כרטיסי טיסה עבורו מסוכנות נסיעות בכפר סבא). עוד טוען המערער כי חזרתו לתאילנד הינה נצרכת על-מנת לממן לאמו טיפול רפואי. מכאן לדבריו, מוכח כי אין לו מקורות כספיים שמהם יוכל להחזיר את חובו, אין לו כושר השתכרות בישראל (על אחת כמה וכמה כאשר אינו דובר עברית, לטענתו), הוא אינו יכול לעמוד בהמצאת הערבויות שנקבעו על-ידי הרשם, ולפיכך אין טעם בעיכוב יציאתו מהארץ.


עמוד 211 בספר:

7. המערער מפנה טענות נוספות כלפי התנהלות המשיב, שלא טרח, לדבריו, ליידע אותו בדבר כוונתו לשלם את חוב המזונות, בעת בה היה צעיר ובעל כושר השתכרות. כעת, טוען המערער, כי חובו כלפי המשיב הוא חוב כספי לכל דבר ועניין ולא ניתן להגדירו כחוב מזונות. עוד טוען הוא כי חלק מהחוב נצבר בזמן בו עדיין שהה בארץ, ועל-כן היה על המשיב לפנות אליו לשם גביית החוב בטרם עזב את הארץ. לסיום, טוען המערער גם לשיהוי ולויתור מטעם המשיב על גביית החוב בחלוף למעלה מ- 20 שנה ממועד יצירת החוב.

8. המשיב, בתגובתו, טען כי המערער היה תושב ישראל במועד מתן פסק-הדין למזונות, ורק לאחר מתן פסק-הדין עזב את הארץ. בנסיבות אלה, אין לראותו כתושב זר. עוד מוסיף המשיב כי קביעה שלפיה המערער הוא תושב חוץ, משמעותה עידודם של חייבים לעזוב את ישראל על-מנת להימנע מפירעון חובם.

עוד טוען המשיב ומוסיף כי התנהלות המערער נגועה בחוסר תום-לב, שכן חיוב המזונות שנקבע בפסק-הדין אישר את הסכמתם של הצדדים, לרבות הסכמת המערער לסכום המזונות. בנוסף, טוען המשיב כי מפסק-הדין עולה כי המערער דובר עברית וכי הוא הבין את משמעות האמור בהסכם.

המשיב דוחה את טענות המערער בדבר ויתור או שיהוי וטוען כי עצם פתיחת התיק בהוצאה לפועל מעידה על כוונתו לגבות את החוב.

באשר למצבו הכלכלי של המערער, טוען המשיב כי טענותיו אינן נתמכות בראיות, וכי המסמכים שהמציא אינם מתורגמים לעברית. כן טוען המשיב כי חובו של המערער הוא חוב מזונות ולא חוב כספי, וזאת בהתאם לסעיף 14 לחוק המזונות (גביית תשלום), תשל"ב-1972.


עמוד 212 בספר:


לסיכום דבריו, טוען המשיב, כי החלטתו של רשם ההוצל"פ מהווה איזון ראוי בין הבטחת זכויות המשיב לזכויותיו של המערער.

המסגרת הנורמטיבית
9. סעיף 14(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") מעניק לרשם ההוצאה לפועל את הסמכות לצוות על עיכוב יציאתו מהארץ של חייב, במקרה שבו יש יסוד להניח כי החייב עומד לצאת את הארץ מבלי לפרוע את החוב או להבטיח את פרעונו.

החוק אינו מונע מתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד תושב זר שהגיע לארץ באופן ארעי, ואולם תקנה 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי בנסיבות אלה יינתן צו "בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו". ואמנם, תקנה 384 עוסקת במתן סעד זמני תוך כדי דיון בתובענה ובטרם הובררו העובדות לאשורן, ואולם תחולתה של התקנה, או למצער "רוחה", משתרעת אף על ההליכים שלאחר מתן פסק-הדין, כדברי כב' השופט נ' הנדל ב- בר"ע (ב"ש) 730/03 פ.מ. נ' פ.נ., תק-מח 2004(1), 1435 (14.1.04):

'דברים אלו כתובים בתקנה 384(א) לתקנות סדר דין האזרחי, שעניינה סעד זמני. ואולם, רוחם נושבת גם בשלב שלאחר מתן פסק-הדין. כדברי כב' השופט אור: "אותן הלכות, לפיהן ניתן לעכב את יציאתו מן הארץ של תושב זר רק במקרים מיוחדים, ראוי שינתן להן משנה תוקף" (בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, תק-על 94(1), 888 (1994), פסקה 13) הסיבה לאמור ברורה. כאשר תושב חוץ יוצא את הארץ הוא אינו עוזב אותה כי אם חוזר לארצו (ראה: ספרו של השופט אורי גורן סוגיות בסדר דיון אזרחי (מהדורה שביעית), 461). הוא אינו בהכרח בורח אלא חוזר הביתה.'


עמוד 213 בספר:


פרשנות זו של סעיף 14(א) לחוק ההוצאה לפועל היא תוצאה של עליית קרנה של חירות התנועה בדין הישראלי לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזאת חרף העובדה שחוק ההוצאה לפועל נחקק עוד טרם חיקוק חוק היסוד:

'חוק ההוצאה לפועל, שמכוחו הוציאה ראש ההוצאה לפועל את צו עיכוב היציאה נגד המבקש, היה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד. ואולם מכאן אין להסיק כי ליצירת הזכות לצאת מן הארץ בחוק היסוד אין השלכה על הדין בסוגיית צווי עיכוב יציאה מכוח חוק ההוצאה לפועל. אכן, הזכות לצאת מן הארץ, שהיא בעצם חלק מחירות התנועה, הפכה עם כניסתו לתוקף של חוק היסוד לזכות בעלת מעמד נורמאטיבי חוקתי, על-חוקי. לפיכך, משקלה של זכות זו ושל השיקולים המגולמים בה עלה בדין הישראלי לעומת התקופה קדמה לחוק היסוד. הגידול במשקלו של שיקול חופש התנועה והיציאה מן הארץ עשוי למצוא לו ביטוי במסגרת פרשנות החקיקה המקנה סמכויות הוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ.'
(רע"א 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4), 529, 537 (1994)).

השאלה שעליה נצטרך כעת לעמוד אפוא, היא באילו נסיבות מתקיימים אותם טעמים חריגים המצדיקים סטייה מן הכלל שלפיו אין לעכב יציאתו מהארץ של תושב זר.

זכות הקטינים למזונותיהם
10. בשורה של פסקי-דין, הן בבית-המשפט המחוזי והן בבתי-המשפט לענייני משפחה, נקבע כי זכותם של הקטינים למזונותיהם גוברת על זכותו של האב לצאת מן הארץ, הגם שהאב הוא תושב זר (ראו למשל: בר"ע (יר') 3284/07


עמוד 214 בספר:

פלמן נ' פלמן, תק-מח 2008(1), 12465 (14.3.08); תמ"ש (ת"א) 88727/97 א.ח. נ' א.ו., תק-מש 2008(3), 567 (21.9.08))

השיקול המרכזי שעמד לנגד עיניהם של השופטים שנקטו בגישה זו, היא שזכותם החוקתית של הקטינים לקניין ולכבוד האדם גוברת על זכותו של אביהם ליציאה מהארץ.

ואולם, במקביל, בתי-המשפט נקטו בגישה שלפיה אין לעכב את יציאתו של תושב זר במסגרת חוב מזונות, וזאת במקרים מיוחדים, שבהם הזיקה של הנתבע לארץ היא מזערית וקיים ספק רב אם תצמח תועלת מהשארת הצו על כנו, לנוכח העדר יכולת השתכרות של הנתבע בארץ (ראו פסק-דינו של כב' השופט הנדל ב- בר"ע 730/03 לעיל; וכן פסק-דינו של כב' השופט י' גייפמן ב- תמ"ש (ת"א) 4221/00 ניב נ' ניב, תק-מש 2000(2), 59 (18.4.00)).

הנה-כי-כן, במקרים שבהם לנתבע אין נכסים בארץ או לחילופין יכולת השתכרות, וכן כאשר הנתבע מתגורר ועובד מחוץ לגבולות המדינה, ובעיקר כאשר נסיבות הגעתו לארץ הן ביקור ארעי, גוברת זכותו של החייב שלא להגביל את חופש התנועה שלו.

ואדגיש, כי לשיטתי, הנימוק כבד המשקל שייטה את הדיון הוא חוסר האפקטיביות שבמתן צו מעין זה. הווה אומר: כאשר נראה לבית-המשפט כי חוב המזונות לא ייפרע בלאו הכי עם השארתו של החייב בארץ, שכן לחייב אין יכולת כלכלית או כושר השתכרות בארץ, הרי שיש להימנע ממתן צו עיכוב יציאה שכן הפגיעה בזכויות החייב היא אנושה.


עמוד 215 בספר:


11. ברם, אין לכחד כי למעשה הדיון בפיסקה האחרונה נעשה למעלה מן הצורך, שכן המשיב בערעור שבפניי הוא אינו הקטין, ואף לא אמו של הקטין, וכפועל יוצא מכך - זכויות של הקטין אינן עומדות על הפרק ואין צורך לאזנן עם זכויותיו של המערער. המשיב, כאמור, הוא המוסד לביטוח לאומי, ובשונה מהנטען על-ידי ב"כ המשיב, אין להשקיף על החוב כלפי המל"ל כעל חוב מזונות.

כבר ב- רע"א 4445/96 בר נוי נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נא(4), 571 (18.9.97) נקבע, במסגרת דיון על החלת סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל, כי המוסד לביטוח לאומי אינו נכנס בנעליה של הזוכה בתביעת מזונות, אלא יש לראות בחוב כלפי המל"ל כחוב כספי רגיל. וכך נימק זאת כב' השופט ש' לוין:

'הטעם לקביעה האמורה הוא שבמקבילית הכוחות בין צרכי הזכאים וחירותו של החייב, הנוטה לטובת הזכאים, המבקשים הם עצמם לממש את פסק-הדין שניתן לזכותם, משתנה המאזן כשהמוסד הופך לנושה, שאין כל סיבה להעדיף את צרכי הגביה שלו על פני שיקולים הכרוכים בחירותו של החייב.'

הנה-כי-כן, השיקולים שהועמדו בבסיס העדפת זכויותיהם של הקטינים במסגרת עיכוב יציאה מן הארץ של אביהם החייב, אינם יכולים לבוא בחשבון במסגרת הנסיבות של ערעור זה כשהנושה אינו הקטין. אם-כן, יש לבחון את זכויותיהם של המערער והמשיב בנסיבות המיוחדות של המקרה, וזאת בהקשר של קיומו של חוב כספי של המערער כלפי המשיב בסך של כ- 112,000 ₪.


עמוד 216 בספר:


מן הכלל אל הפרט
12. אין מחלוקת כי המערער לא זן את בנו בהיותו קטין, בניגוד לפסק-דין חלוט למזונות שהמערער הסכים לו., וכי אם בנו נאלצה לגבות מהמשיב את המזונות במקום האב. יתרה מזו: יש לראות בחומרה את עזיבתו של המערער את הארץ כאשר הוא ידע כי תלוי ועומד נגדו פסק-דין למזונות בנו מבלי להבטיח התשלום.

אף במישור של המדיניות המשפטית הרצויה ברי כי אין לתת יד לחייבים להתחמק מחובם, קל וחומר כאשר מדובר בחובתם כלפי ילדיהם הקטינים ולהפיל הנטל על הצבור-המוסד לביטוח לאומי.

ואולם, יחד-עם-זאת ולמרות האמור, בנסיבות העניין שבפניי כאשר המערער מוחזק בעצם "כבן ערובה" סבור אני כי אין מנוס מביטול צו עיכוב היציאה מהארץ כלפי המערער, בתנאים שיפורטו בהמשך.

13. שני השיקולים העומדים לנגד עיני הם אלה שנקבעו על-ידי כב' השופט הנדל ב- בר"ע 730/03 הנ"ל: זיקתו של המערער לארץ, ובעיקר: התועלת שתצמח מעיכובו בארץ.

המערער, בתיק שבפניי, היה תושב הארץ במשך כשמונה שנים, ואין עוררין כי בחודש יוני השנה הוא הגיע לביקור לאחר מעל 20 שנה שבהן נעדר מהארץ. למערער אין מקום עבודה בארץ ואין נכסים או קרובי משפחה בארץ, ומהמסמכים שהציג בדבר נכותו, עולה כי יכולת ההשתכרות שלו מוגבלת.
מקום מגוריו הקבוע של המערער הוא בתאילנד מדינה מתפתחת, שבה התל"ג נמוך משמעותית וההשתכרות הממוצעת לנפש נמוכה מזו שבישראל, קל חומר


עמוד 217 בספר:

כאשר מדובר באדם הסובל מנכות. המערער אף הוכיח כי כרטיסי הטיסה שלו הוזמנו מישראל, ככל הנראה על-ידי אשתו לשעבר, מה שמעיד על כך שיכולתו הכלכלית של המערער מוגבלת. מכאן עולה כי עיכובו בארץ, שירחיק אותו ממשפחתו וממולדתו, אינו יביא בהכרח לפירעון החוב.

14. לנוכח נסיבות אלה, לפיהן זיקתו של המערער לארץ מוגבלת ומקום מושבו הוא בחו"ל, ומשהוכח כי אין לו כושר השתכרות בארץ ויכולתו הכלכלית מוגבלת, אין מקום לטעמי להגביל את יציאתו מהארץ של המערער, בעיקר כאשר התועלת שבהשארתו בארץ מוטלת בספק.

ועוד אחדד ואוסיף, כי קביעתו של כב' השופט ח' כהן ב- בר"ע 212/75 יפה נ' יפה, פ"ד ל(1), 333 (1975), ולפיה: "לא-כל-שכן שאין מעכבים נתבע בארץ כדי שיתיר עצמו בבוא הזמן מבית האסורים ממש", באה לידי ביטוי בערעור שבפניי. השארתו של המערער בארץ דומה כי תביא אותו למצב שבו עליו לפדות עצמו מהשבי, פשוטו כמשמעו, מצב שלא ניתן לסבול בשיטת משפט שהכירה בזכויות חוקתיות נרחבות של כל אדם ואזרח.

מנגד אי-אפשר להתעלם לחלוטין מהתנהלותו של המערער ועל-כן לא נתן לשחררו מחיוב כל שהוא לחלוטין.

15. מכל הטעמים הנ"ל אני מורה כדלקמן:

1. החלטת כב' הרשם אבני מיום 25.7.11 בטלה.

2. צו עיכוב היציאה שניתן כנגד המערער יבוטל בכפוף לאמור בסעיף 3 להלן.


עמוד 218 בספר:


3. משהמערער מעולם לא שילם ולו חלק מהחוב, ומשנוכחתי כי המערער הצליח לגייס כסף עבור ייצוגו בהליך זה, אני קובע כי האמור בסעיף 2 יבוצע בכפוף לכך שהמערער ישלם על חשבון החוב סך של 7,000 ₪ למשיב, סכום שסבור אני כי ביכולתו של המערער לעמוד בו.

אין צו להוצאות.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

פסק-הדין יועבר בדחיפות למערער ולמשיב."

ב- תה"ס (משפחה ת"א) 32615-10-10 {פלונית נ' אלמונים, תק-מש 2010(4), 132 (2010)} נפסק מפי כב' הרשמת תמר סנונית פורר:

"1. לפני בקשה דחופה לעיכוב יציאתו מן הארץ של המשיב 1 (להלן: "המשיב"), שהינו תושב חוץ המתגורר דרך קבע בארה"ב, וזאת במסגרת תביעה לאכיפת הסכם אשר עיקרה קשור לאכיפת חיובים של המשיב בעניין מזונות הבנות המשותפות לצדדים.

2. ביום 18.10.10 נעתרתי במעמד צד אחד לבקשה לעיכוב יציאה ונקבע דיון דחוף (הלוקח בחשבון כי המשיב הגיע לישראל לחתונת בנו למשך 7 ימים בלבד, ובמסגרת אותם הימים) תוך יום וחצי מתוך הכרה בדחיפות העניין.

3. לדיון ביום 18.10.10 לא התייצבו המשיב או ב"כ, על-אף שהמסירה שבוצעה על-ידי ב"כ המבקשת הייתה כדין. ב"כ המשיב מסר - באמצעות ב"כ המבקשת


עמוד 219 בספר:

שהתייצב לדיון - כי הוא מבקש לדחות את הדיון לשבוע הבא ותואמו מועדים בין הצדדים. בהתאם לכך נקבע דיון להיום, יום 27.10.10.

4. בדיון היום ניסיתי במשך שעה ארוכה לקדם הסכמה בין הצדדים, אולם הדבר לא צלח, על-כן אני נדרשת ליתן החלטה כעת.

5. יצויין כבר בראשית הדברים כי ההחלטה ניתנת בדחיפות מייד עם תום הדיון מאחר והמשיב הודיע כי יש לו כרטיס טיסה להלילה.

6. בדיון בפני נשמעו טענות ב"כ הצדדים, הצדדים נחקרו וב"כ סיכמו בעל-פה.

דיון
7. בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") בית-המשפט נדרש לבחון מספר קריטריונים להטלת צו עיכוב יציאה מהארץ ואדון בהם כסדרם.

א) ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תובענה
8. בכל הנוגע לנטל ההוכחה הנדרש בבקשה לסעד זמני לקיום ראיות מהימנות לכאורה לעילת תובענה - הרי שבשלב הזה כל שעל מבקש הסעד להוכיח כי לא מדובר בתביעה משוללת יסוד. ראה: ע"א 2512/90 סופר גז חברה ישראלית נ' תופיני סער, פ"ד מ"ה(4), 409 (1991).

9. על המבקשת להוכיח כי ישנן ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תובענה לאכיפת ההסכם.


עמוד 220 בספר:


10. לצדדים שתי בנות משותפות. בשנת 1999 ושנת 2004 נחתמו הסכמים אשר אושרו וקיבלו תוקף של פסק-דין. בשני ההסכמים יש התייחסות לנושא המזונות.

11. הצדדים האריכו בטיעוניהם האם ההסכם משנת 2004 ביטל או שלל את תקופו של ההסכם משנת 1999. אם כל הזהירות הראויה מאחר והדיון שבפני היה מצומצם לסעד הזמני, אני סבורה כי הצדק הוא עם ב"כ המבקשת. בהסכם משנת 2004 לא צויין כי ההסכם מבטל או בא להחליף את ההסכם משנת 1999. יתרה-מכך, להסכם משנת 2004, צורף ההסכם משנת 1999 ובעת הדיון לאישור ההסכם נאמר כי מטרת ההסכם החדש הינה בשל חוב מזונות והצורך להסדירו. כמו-כן צויין מפורשות בהסכם משנת 2004 כי: "הסכם זה יקרא להלן: "עידכון ותוספת להסכם מיום 13.1.1999".

כמו-כן אין בידי לקבל את טענת המבקש כי לא ידע על מה הוא חותם ולא היה מיוצג. לדיון באישור ההסכם משנת 2004 התייצב המשיב עם ב"כ (אותו ב"כ המייצג אותו גם עתה). ב"כ הצהיר לפרוטוקול: "עברתי על ההסכם והוא מקובל" (ראה פרוטוקול מיום 15.7.2004, עמ' 1, שורה 9).

12. במסגרת ההסכם משנת 2004 נקבע בסעיף 9 ו- 10 כדלקמן:

'יתרת חובה מזונות העתידי בסך של $115,338 להלן: ("יתרת חוב דמי המזונות") ישלם זאב לזיוה, בתשלומים, בסך של 400 $ לחודש עבור כל אחת מהבנות, החל מיום 1.07.04 ועד הגיע כל אחת מהבנות לגיל 21 להלן: "תשלומי המלגות השוטפים".'


עמוד 221 בספר:


'את תשלומי המזונות השוטפים, ישלם זאב לזיוה באמצעות הפקדת 12 המחאות מעותדות עבור כל שכה מראש, קרי, החל מיום 5.7.2004 את ההמחאות המעותדות יפקיד זאב בידי זיוה מראש, 30 יום קודם לפירעון האחרון מ- 12 ההמחאות, כל שנה.'

13. במסגרת סעיף 12 להסכם נקבעו ערובות להבטחת קיומיו של המשיב בהסכם באמצעות מישכון על כספים של אביו, הוא המשיב 2.

14. במסגרת ההסכם משנת 2004 נקבע בסעיף 13 כי המבקשת תהיה רשאית להיפרע מהמשכון הנ"ל את מלוא יתרת חוב המזונות אם המשיב יפגר בשני תשלומים או חלק מהם או אם ייווצר חוב מזונות אחר כמפורט בהסכם.

15. אין מחלוקת בין הצדדים כי מזה כשנה המשיב לא משלם את המזונות של הבנות כפי שנקבע בהסכם. הקונסטרוקציה המשפטית עליה ניסה המשיב להסתמך כי ב"כ מחזיק את השיקים של המזונות בידיו, אולם הוא מתנה את שחרורם בפעולות של המבקשת בתיק ההוצל"פ - אינה יכולה להועיל למשיב כאן. מעבר לכך שיש פגם להסכם כזה שבמבחן התוצאה גורם למשיב עצמו להפר את ההסכם, ספק רב אם ניתן לקשור בין תשלום המזונות לבין חוב כזה או אחר של המשיב על-פי ההסכם.

16. ממילא - לא ניתן היה לקבל מהצדדים פרטים מדוייקים לגבי הנעשה בתיק ההוצאה לפועל. על-כן הנסיבות הללו - אין בידי לקבל את הטענה כי אין הפרה של המשיב את תשלום המזונות.

17. יתרה-מכך - לא ברור מדוע בעת הדיון היום או לקראתו לא הוצגו על-ידי ב"כ המשיבים ולו בדל של ראיה כמה כספים מושכנו, האם יש בהם די כעת


עמוד 222 בספר:

על-מנת להבטיח את התביעה הנוכחית גם ומה הנטל שמוטל על המשיב 2 בשל כך. ניסיונות לברר זאת בעת הדיון, לא צלחו. ואין אלא להצטער על כך, כי הדבר היה מסייע למשיב בדיון בבקשה בקביעת בטוחות או העדר הצורך בהן אם היו נתונים מספיקים.

18. המשיב טען ארוכות בחקירתו והסתמך על סעיף 15 להסכם משנת 2004 הקובע העדר תביעות בין הצדדים. אולם המשיב לא יכול להחזיק את המקל משתי קצותיו - ומחד לא לקיים את ההסכם ולא לשלם את המזונות ומאידך להסתמך על הסעיף המורה כי אין תביעות בין הצדדים.

19. אשר-על-כן בכל הנוגע לחוב סכום המזונות על-פי ההסכמים - אני סבורה כי במסגרת המצומצמת שבפני ומבלי לקבוע מסמרות בעניין - כי המבקשת עמדה בנטל הנדרש להוכחת קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תובענה.

20. במסגרת תביעת המבקשת נתבעו גם סכומים הקשורים להוצאות נוספות (להבדיל מסכום המזונות השוטף). בהסכם משנת 1999 נקבע לגבי ההוצאות החריגות בסעיף 3(ח) כי: כל הוצאה חריגה בגין הקטינות כגון: הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על-ידי קופות חולים, כמו משקפיים, שיניים, וכיוצ"ב, הוצאות חינוך חריגות כמו שיעורים פרטיים, טיולים, תנועות נוער, חוגים ועוד - תשולם לפי המוסכם בין הצדדים.

21. בכל הנוגע לחיובים אלא הצדק הוא עם ב"כ המשיב כי לא ניתן להתייחס לסעיף זה כמקים חיוב חלוט על המשיב לשלמו, וכי נדרשת הסכמה, שלא ניתנה לכל השתתפות. על-כן צודק גם ב"כ המשיב כי על פניו אין מקום להורות על אכיפה בהקשר זה. אולם מאחר ובכתב התביעה הנוכחי אין דרישה


עמוד 223 בספר:

לתשלום זה ואין כלל תביעה בגין זה - דרישת המבקשת כי יובטחו סכומים הנוגעים לכ- אין לה כלל מקום.

22. אשר-על-כן הסכום הנתבע לגביו התקיים רכיב זה הוא סכום של כ- 270,000 ש"ח, ורק לגביו תתייחס החלטתי הנ"ל.

ב) חשש ההכבדה
23. בהתאם לתקנה 384 לתקנות על המבקשת להוכיח כי: "קיים חשש סביר כי הוא עומד לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין".

(1) חשש סביר כי המשיב עומד לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת
24. בתנאי ההוכחה הנדרש לכך אני סבורה כי המבקשת עמדה, גם אם בדוחק. זאת בעיקר בשל התנהגותו של המשיב, והעובדה כי למעשה כעת הוא מתנער הלכה למעשה מכל מחוייבות כלפי המבקשת, מפר את ההסכם ואף לא ניתנה מצידו התחייבות ברורה כי יקדם את ההליך המשפטי כדבעי וישתף בו פעולה.

(2) הכבדה ממשית על קיום ההליך או ביצוע פסק-הדין
25. אני סבורה כי גם בתנאי זה עמדה המבקשת בעיקר מאחר ולא הוכח ואין מחלוקת כי למשיב אין נכסים בישראל. לו היה המשיב מוכיח מה סכום המשכון והאם יש בו כדי להבטיח את התביעה ייתכן והיה מפוגג חשש זה, אולם הוא לא עשה כן.

26. עובדת היותו של המשיב תושב חוץ תידון בהמשך החלטתי זו.


עמוד 224 בספר:


ג) שיקולי יושר
27. בגדר השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לדון בסעד זמני יש לשקול גם את תום-ליבו של מבקש הסעד בהתאם לתקנה 362(ב)(2) לתקנות.

28. לאחר ששמעתי את חקירות שני הצדדים ובחנתי את כתבי הטענות, בראייה כוללת המבקשת עמדה בנטל הנדרש מבחינת חובת תום-הלב על-ידי התקנות והפסיקה.

ד) מאזן הנוחות והנזק והאם הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש
29. במאזן הנוחות הכולל אותו יש לבחון בהתאם לתקנה 362(ב)(1) לתקנות ולאחר ששמעתי את הצדדים אני סבורה כי ידה של המבקשת היא על העליונה, ויש להבטיח את תביעתה.

30. אני סבורה כי בבחינת הנזק שייגרם למבקשת אם לא יינתן הסעד אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יינתן (בהתחשב בתנאים שאפרט להלן להסרת הצו) - ידה של המבקשת על העליונה. זאת גם בהתחשב בכל התמונה הכללית שהצטיירה בפני לגבי הסכסוך בין הצדדים.

31. עיכוב יציאתו של אדם יש בו כדי לפגוע בזכותו לחופש תנועה, ובוודאי לאחר ולאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זאת גם בוודאי ובשים-לב כי המשיב הינו תושב חו"ל וכי יש בהוצאת צו העיכוב על-מנת לפגוע בחופש העיסוק שלו ומכאן לפגיעה לפי חוק יסוד: חופש העיסוק.


עמוד 225 בספר:


32. אולם אל מול זכויותיו של המשיב קיימות גם זכויותיה של המבקשת ושל בנותיהם המשותפות. מזונותיהן של הבנות הינן חלק מזכויותיהן הבסיסיות ואף נפסק לא אחת כי הן חלק מכבוד האדם שלהן.

33. ברי כי פגיעה ביכולתו של המשיב לעסוק בעיסוקו עלולה להוביל לפגיעה בהכנסתו ופגיעה ביכולתו לשלם מזונות. אולם גם בהתחשב בכך ומאחר ואפרט להלן התנאים להסרת עיכוב היציאה מן הארץ, אני סבורה כי יש בהשארת הצו על כנו עם הסרתו בתנאים מתאימים, איזון נכון בין זכויות הצדדים בנסיבות תיק זה.

מה ההשפעה להיותו של המשיב תושב חוץ על עיכוב יציאתו מהארץ?
34. תקנה 384 קובעת כי: "היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שירשמו".

35. אין מחלוקת כי המשיב הינו תושב חוץ. לטענה שנשמעה על ידו כי אין לו עוד אזרחות ישראלית - לא הביא המשיב כל תימוכין והיה עליו להוכיחה ככל עובדה אחרת הדורשת הוכחה.

36. על-פי התקנות והפסיקה שפירשה אותן יינתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד תושב חוץ רק במקרים חריגים. אני סבורה כי מקרה זה הינו אחד מהם.

37. מאחר והמבקשת עמדה בכל התנאים הנדרשים להוצאת צו עיכוב היציאה מהארץ, הרי שגם בהתאם לפסיקה זהו המקרה המתאים להותרת צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו.
(ראה: רע"א 9877/08 טרוים נ' גאידמק, פורסם בנבו, סעיף ז' לפסק-הדין)


עמוד 226 בספר:


38. האיזון הנכון מעבר לקביעתי להלן בדבר הבטוחות שאם יספקן יוסר הצו - יהיה גם בבחינת התנהגותו של המשיב לאורך זמן - אין הדין עם משיב שמקיים החלטות בית-משפט לתשלום מזונות ומסייע לקידומו של ההליך כדינו של משיב שמתחמק מתשלום חובות פסוקים. ראה: ע"א 1781/03 רבינוביץ נ' נאמן, פורסם בנבו.

בטוחות להסרת הצו
39. איזון נכון של זכויות הצדדים הינו גם בכך כי כבר במסגרת החלטה זו ייקבעו על-ידי בית-המשפט הבטוחות שעל המשיב להמציא לצורך הסרת הצו. באם ימציא המשיב את הבטוחות הללו - יוסר הצו ויהיה בכך כדי להבטיח את תביעת המבקשת.

40. ב"כ המשיב לא טען כלל לגבי בטוחות הנדרשות להסרת הצו ומכאן שהדבר נותרת לשיקול-דעת בית-המשפט לאור הנסיבות שעלו מהתיק ומהדיון שבפני.

41. הבטוחות מאזנות, לטעמי, בין זכות הצדדים באופן שמאפשר למשיב לצאת מהארץ ומאפשר למבקשת את יומה בבית-המשפט והבטחת תביעתה.

42. אשר-על-כן בהתחשבות בכל אלה - אני קובעת כי באם המשיב יביא בטוחות בסך כולל של 270,000 ש"ח יוסר צו עיכוב היציאה מן הארץ.

43. המשיב יוכל להביא בטוחות בשווי כולל של 270,000 ש"ח באמצעות הפקדת ערבות בנקאית ו/או פיקדון כספי ו/או באמצעות ערבות בנקאית שתינתן על-ידי אחר עבורו במסגרת תיק זה. גם בקביעה זו יש כדי ללכת לקראת המשיב שיוכל להביא בטוחות שונות ובכך יהיה כדי להקל עליו במידת מה.


עמוד 227 בספר:


44. אין אלא להצטער כי המשיב יכול היה לכל הפחות להביא נתונים לגבי אותו משכון שייתכן והדבר היה מייתר את הדיון ומקל עליו את יציאתו מישראל במהרה, כאשר ניתן היה להתרשם מנתונים עובדתיים.

45. ויוער עוד - כי המשיב הוא שלא התייצב לדיון שנקבע לפני שבוע ובחר לקיים הדיון שבוע אחרי בסמוך עוד יותר למועד הנסיעה דבר שהצריך מאמץ רב מצד כל הנוגעים בדבר ומצד בית-המשפט על-מנת לעמוד בלוחות הזמנים שנוצרו. במצב זה היה מצופה כי המשיב יעשה הכול על-מנת להביא נתונים הן לגבי תיק ההוצל"פ והן לגבי המשכון.

לסיכום
46. אשר-על-כן אני מורה על השארת צו עיכוב היציאה על כנו, והסרתו בתנאים שקבעתי לעיל."

6. מזונות ילדים
ב- בש"א (כ"ס) 3295/03 {ד' פ' נ' פלוני, תק-מש 2003(3), 575 (2003)} נדונה תובענה למזונות קטין. במסגרת התביעה עתרה האם להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד אבי הקטין.

בית-המשפט, בקבלו את הבקשה, קבע כי בשלב זה של הבקשה, טרם נתבררו כל העובדות הדרושות לעניין.

די לציין כי, בשלב דיוני זה, קמה לכאורה זכות מהותית לקטין להגיש את התובענה למזונותיו.


עמוד 228 בספר:


זאת גם זאת, דומה שלא יכולה להיות מחלוקת כי בשלב המקדמי של בקשת צו עיכוב יציאה מן הארץ ברור שלקטין זכות תביעה וכי לאב {המשיב} החובה האבסולוטית לשאת במזונות הקטין.

התוצאה, היא כי לכאורה קיימת תביעה העומדת על אדנים יציבים. מכאן, יש צורך לדון בשאלה האם קיים חשש מהותי ואמיתי שהמשיב יצא מן הארץ ובכך יסכל ו/או יכביד על ביצוע פסק-הדין.

בית-המשפט קבע כי מהגרסה המונחת בפניו עולה כי מדובר במשיב בעל אזרחות כפולה, עברו לעניין התחמקות מתשלום חובות אינו נקי. לעניין זה ראה את טענת אם הקטין כי המשיב אינו משלם אף את המזונות שהוסכם עליהם ואשר קיבלו תוקף של פסק-דין בארה"ב.

כמו-כן ראה לעניין זה את טענות אם הקטין כי המשיב עזב את המדור המשותף, ולא שילם ואינו משלם עוד את שכר הדירה. לעניין זה יש לעיין בתצהיר אם הקטין בו נאמר כי המשיב התחייב מפורשות לשאת בתשלומי המדור ולפרנס אותה ואת הילדים גם אם ניסיון שלום הבית לא יעלה על מי מנוחות.

לאור הנ"ל, קבע בית-המשפט כי בשלב זה עומדת בפני בית-המשפט תובענה מבוססת וראויה לבירור לפחות בכל הנוגע באשר למזונות הקטין. כך גם נחה דעתו של בית-המשפט שאם הקטין הצליחה לעורר חשש שבכוונת המשיב לצאת מן הארץ ובכך יסוכל ו/או יקשה עליה ו/או על הרשויות לבצע את פסק-הדין למזונות הקטין - אם יינתן.


עמוד 229 בספר:


יתרה-מזאת, מאחר ולמשיב אזרחות כפולה הרי שחשש זה עולה ומתגבר בנסיבות העניין.

יחד-עם-זאת, קבע בית-המשפט כי צו עיכוב היציאה מן הארץ יבוטל כנגד המצאת שני ערבים טובים אשר כל אחד מהם בעל רכוש והכנסה חודשית שאינה פוחתת מ- 6,000 ש"ח לחודש. יציאתם מן הארץ של הערבים לא תעוכב. לחילופין, ימציא המשיב ערב אחד שהכנסתו כאמור לעיל. אולם, יציאתו של אותו ערב תעוכב מן הארץ. לחילופי חילופין, ימציא המשיב ערבות בנקאית או הפקדה במזומן של 60,000 ש"ח.

ככלל, לבני המשפחה שפושט רגל חייב להם מזונות, אינטרס שונה מאשר זה של הנושים האחרים והוא שלאחר ההפטר ניתן לאכוף את פסק-דין אשר יינתן כפי שיינתן, וגם בקשר לסכום המזונות שנקבע ומועד פירעונו לפני פשיטת רגל, וגם סכומים זמן פירעונם במהלך פשיטת הרגל.

ב- בש"א (יר') 54415/03 {א.ס. ואח' נ' ס.ד., תק-מש 2003(4), 185 (2003)} קבע בית-המשפט כי בסמכותו של בית-משפט לענייני משפחה לתת צו עיכוב יציאה מן הארץ אינה מושפעת על-ידי היות החייב פושט רגל וחרף העובדה כי בית-משפט של פשיטת רגל התיר לחייב לצאת את הארץ.

כלומר, בית-משפט לענייני משפחה מוסמך ליתן צו עיכוב יצאה מן הארץ נגד פושט רגל שחייב במזונות, כדי להבטיח אכיפת החלטות ופסקי-הדין שניתנו או יינתנו למזונות.

ב- בש"א 3830/03 {ת.ע. נ' ח.י., פדאור 04(1), 30 (2004)} קבע בית-המשפט כי כאשר עסקינן בתובענה למזונות שהיא זכות קניינית, הרי שבהיעדר מקורות


עמוד 230 בספר:

אחרים לפרעון, אין מנוס אלא לנקוט בצעד של צו עיכוב יציאה מן הארץ, גם אם הדבר פוגע בחירות הנסיעה של המשיב. זו לטעמי פגיעה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל - מזונות לאישה ולקטינים.

ב- בש"א (כ"ס) 3295/03 {ד' פ' נ' פלוני, תק-מש 2003(3), 575 (2003)} נדונה תובענה למזונות קטין. במסגרת התביעה עתרה האם להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד אבי הקטין. לטענת אם הקטין יש להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב מאחר והוא נושא באזרחות כפולה, אין לו בארץ נכסים ורכוש ממנו ניתן להיפרע, ניסיון העבר מלמד על כך שפיו וליבו אינם שווים והוא יברח מן הארץ ויותיר את הקטין ללא מזונותיו.

בית-המשפט קבע במקרה דנן כי לכאורה קמה זכות מהותית לקטין להגיש את התובענה למזונותיו. בנוסף, דומה שלא יכולה להיות מחלוקת כי בשלב המקדמי של בקשת צו עיכוב יציאה מן הארץ ברור שלקטין זכות תביעה וכי לאב {המשיב} החובה האבסולוטית לשאת במזונות הקטין.

עוד נקבע כי לאחר שמיעת אם הקטין בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי בשלב זה עומדת בפני בית-המשפט תובענה מבוססת וראויה לבירור לפחות בכל הנוגע באשר למזונות הקטין. כך גם נחה דעתו של בית-המשפט שאם הקטין הצליחה לעורר חשש שבכוונת המשיב לצאת מן הארץ ובכך יסוכל ו/או יקשה עליה ו/או על הרשויות לבצע את פסק-הדין למזונות הקטין - אם יינתן.

ב- בש"א (יר') 54415/03 {א.ס. ואח' נ' ס.ד., תק-מש 2003(4), 185 (2003)} נדונה בקשה לעיכוב יציאתו של האיש, אשר חוייב במזונות זמניים, כאשר פרשת ההוכחות בתביעה העיקרית למזונות טרם הסתיימה, והוא פשט רגל.


עמוד 231 בספר:


כב' השופט פיליפ מרכוס קבע במקרה דנן כי מדובר בפסק-דין שיינתן בסופו-של-דבר; ואם כי התובעים יהיו זכאים לפסק-דין נגד הנתבע אם לא יתייצב למשפט. דווקא לאור הוראות המיוחדות שבסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, אין בהטלת עיכוב יציאה מן הארץ נגד פושט רגל שהוא חייב במזונות כדי לפגוע בזכויותיהם של הנושים האחרים, אשר הפטר יפטור את פושט הרגל מתשלום כל יתרת חובם. לאור האמור, בית-משפט הגיע למסקנה כי בית-משפט זה אכן מוסמך ליתן צו עיכוב יצאה מן הארץ נגד פושט רגל שחייב במזונות, כדי להבטיח אכיפת החלטות ופסקי-הדין שניתנו או יינתנו למזונות.

עוד נקבע כי בית-משפט צריך לשקול את הבקשה בהתאם לכללים הרגילים: ובמסגרת זו, שאין לעכב יציאתו של אדם מן הארץ אלא במידה שהדבר דרוש, ויש לאפשר לו לתת בטחונות מתאימים כתנאי ליציאתו.

7. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות
על-פי סעיף 3(א) ו- 1(6)(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 ניתן להגיש כל תובענה בעניין יציאתו של קטין מן הארץ גם ללא תובענה עיקרית למשמורת או הסדרי ראיה, בהיות תובענה זו תובענה לפי חוק הכשרות והאפוטרופסות.

יש לראות בתובענה למתן צו עיכוב יציאה גם כתובענה להבטחת קשר בין קטין להורהו שכן במתן הצו מונעים הוצאתו של הקטין מן הארץ על-ידי מי מההורים ושלילת הקשר בינו ובין הורהו השני הנותר בארץ {תמ"ש (ת"א-יפו) 25484/01 פלונית, קטינה נ' פלוני, תק-מש 2004(2), 94 (2004)}.


עמוד 232 בספר:


הסמכות להוציא צו עיכוב יציאת קטין מן הארץ, לבקשת מי מהוריו, אינה נשאבת מתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אלא מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 18341/03 {מ.מ. נ' א.ב, תק-מש 2004(1), 592 (2004)} נדונה בקשה לביטול צו לעיכוב יציאה מהארץ של הקטין. צו עיכוב היציאה הוצא לבקשת אבי הקטין במסגרת תביעה למשמורת והסדרי ראיה. הבקשה הוגשה על-ידי אם הקטין ועילתה טיול להונגריה לחופשת הפסח עם אם הקטין ומשפחתה המורחבת.

בדחותה את הבקשה קבע בית-המשפט כי במקרה דנן מדובר, מחד גיסא, בקטין אשר זכות התנועה אינה מהותית עבורו לעומת זכותו להיות עם הוריו וליהנות מאהבתם בכל מקום אשר יהיה. מאידך גיסא, עומדת זכותם של ההורים. כאשר ההורים חיים בנפרד והצפייה לבילוי עם הקטין כה גדולה, מלווה בקשיים כה רבים ותלויה גם בהורה האחר, זכותו של האב לממש את הורותו הינה זכות מהותית אשר במאזן הכללי גוברת על הזכות האחרת.

8. בית-דין רבני
בהתחשב בקיומו של חשש ממשי כי העדרו של העותר מישראל עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין של מזונות, מוסמך בית-הדין הרבני האזורי לעכב את יציאתו של העותר מן הארץ וזאת על-פי הוראות סעיף 7ב לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956.


עמוד 233 בספר:


בתיק מס' 854020-3 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(4), 30 (2011)} נפסק מפי כב' הרב אברהם מאיר שלוש – דיין:

"עניינה של החלטה זו היא בקשת ב"כ המבקש לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, העומד כנגד המבקש מיום 6.6.11.

תיאור העובדות
המבקש אמור להגיע לפגישת עסקים ברוסיה למשך שישה ימים. לדברי באת-כוחו, המבקש מוכן להתגרש מיידית מהמשיבה, אלא שהמשיבה מעכבת את ביצוע הגט מאחר שהיא מעוניינת תחילה בדיון על הכתובה לפני מתן הגט. המבקש צרף לבקשתו שני ערבים המוכנים לערוב לחיובי המזונות של המבקש בתקופת שהותו בחוץ לארץ, ומוכנים גם שיוצא כנגדם עיכוב יציאה מהארץ עד שובו של המבקש ארצה.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה. לדבריה, הערבויות צריכות להבטיח את ההליך כולו ולא רק את תשלום המזונות. לכן לטענתה, רק אם כל אחד מהערבים יערוב גם על סכום הכתובה, העומד על סך 780,000 ₪, וגם המבקש יפקיד בבית-הדין סכום משמעותי, על-מנת להבטיח את חזרתו ארצה, ניתן יהיה לבטל את עיכוב היציאה מהארץ.

בית-הדין הציע לצדדים להציג הצעה חילופית שתענה על צרכיהם, ואכן ב"כ המבקש הציע כי בית-הדין ינהג כמקובל במקרים דומים, בהם נרשמת הערת אזהרה בדירת הצדדים לטובת בית-הדין, וקבלת קניין מהמבקש כי במידה ולא ישוב ארצה רשאי בית-הדין, לפי שיקול-דעתו, להורות על העברת חלקו של המבקש בדירה למשיבה. בכך גם מתייתר הצורך בקבלת ערבות מהערבים.


עמוד 234 בספר:


ב"כ המשיבה התנגדה גם לזאת להצעה זו, מאחר והבית המשותף כבר מעוקל לטובת כלל התביעות הרכושיות שבין הצדדים, ואין עיקול חל על עיקול. לפיכך מאחר ואותו הבית כבר ניתן כבטחון לאישה במכלול טענותיה האחרות, הרי שאינו יכול לשמש גם כביטחון לשובו של המבקש ארצה.

דיון
המשיבה הגישה לבית-הדין בתאריך 6.6.11 בקשה לעיכוב יציאת המבקש מהארץ, והדגישה כי מטרת העיכוב כדי להבטיח את התייצבות הבעל לדיונים בבית-הדין. בית-הדין נעתר לבקשתה לצורך קיום הדיונים בבית-הדין.

בנסיבות הנזכרות, שהדירה המשותפת כבר מעוקלת, לא ניתן לבטל את עיכוב היציאה מהארץ כמקובל, ולהבטיח את התייצבות הבעל בבית-הדין על-ידי עיקול נוסף על הדירה, שהרי "אין איסור חל על איסור" ואין עיקול חל על עיקול. לפיכך יש לבחון אפשרות חילופית שתבטיח את התייצבות המבקש בבית-הדין.

עם-זאת, גם בקשת המשיבה כי הערבים יערבו על כל סכום הכתובה, אינה מקובלת על בית-הדין. יפה טענה ב"כ המבקש כי כל עיקרו של צו עיכוב היציאה נועד כדי להבטיח את הדיונים בבית-הדין, ולא על-מנת להבטיח את תשלום הכתובה.

זאת ועוד, גם אם המבקש מעולם לא היה עוזב את הארץ, וגם אם בית-הדין היה מחליט כי המשיבה זכאית לגבות את כל תביעותיה, ברור הדבר כי במידה ולא יהיו בידי המבקש את האמצעים הכלכלים לשלם למשיבה את מלא סכום תביעתה, הרי שלא תוכל אז גם לגבותה מאחרים.


עמוד 235 בספר:


אמור מעתה, כשם שבעת שהמבקש בארץ אין מקום לדרוש ערבויות לתשלום כל התביעות התלויות נגדו, כך כאשר המבקש עוזב את הארץ לצורך עסקיו, אין כל מקום לדרוש ממנו ערבויות לתשלום כלל התביעות התלויות כנגדו.

בשלב זה, ניתן לדרוש מהמבקש, לכל היותר, שיציג ערבויות שיבטיחו את התייצבותו לדיונים בבית-הדין, מאחר והערבות המקובלת להבטחת התייצבות המבקש על-ידי רישום הערת אזהרה בדירה המשותפת, אינה מעשית במקרה זה.

לפיכך מחליט בית-הדין כדלקמן:
א. צו עיכוב היציאה מהארץ יבוטל, כפוף להתחייבות שני ערבים, כל אחד על סך של 50,000$, כי במידה והמבקש לא ישוב ארצה, ולפי שיקול-דעת בית-הדין, יתחייבו הערבים בסכום הערבות.

ב. הערבים מסכימים כי יוצא כנגדם צו עיכוב יציאה מהארץ עד שובו של המבקש לארץ.

ג. הצדדים קבלו סמכות דיין יחיד."

בתיק מס' 862833-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(4), 1 (2011)} נפסק מפי כב' הרב שלמה משה עמאר – נשיא; כב' הרב ציון בוארון – דיין; כב' הרב ציון אלגרבלי – דיין:

"ערעור על החלטת בית-הדין הרבני האזורי בירושלים מיום ה' באלול התשע"א (04.09.2011) בתיק 860432/1, בה החליט ברוב דעות כי הוא מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונות, לרבות מדין "מעוכבת מחמתו להינשא"


עמוד 236 בספר:

ולצורך כך להידרש לתביעתה לגירושין, ודחה את בקשת המערער לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן נגדו.

עובדות יסוד
הצדדים הינם בני זוג יהודים שנישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1991. מנישואין אלו נולדו לצדדים חמישה ילדים, מתוכם ארבעה הינם קטינים.

החל משנת 2007 מתנהלים בין הצדדים הליכים משפטיים בענייני משפחה בבית-המשפט האזרחי בצרפת. המערער (להלן גם: "הבעל") הינו אזרח מרוקו ותושב צרפת. המשיבה (להלן גם: "האישה") הינה אזרחית צרפת ולכאורה גם תושבת צרפת. ביום הדיון בפנינו, כ"ח באלול תשע"א (27.9.2011), הוצגה בפנינו תעודת זהות ישראלית שניתנה בבוקרו של אותו יום לאישה, וממנה עולה כי האישה קיבלה מעמד בישראל מכוח שבות.

ביום ז' במנחם-אב התשע"א (7.8.11) הגישה האישה תביעת גירושין בבית-הדין האזורי, ובצידה בקשה לעיכוב יציאת המערער מן הארץ. הבקשה נדונה במעמד צד אחד על-ידי דיין תורן במותב דן יחיד, ונעתרה בחיוב. הבעל הגיש בקשה לביטול צו עיכוב היציאה ולאחר גלגולים שונים, שאינם מעניינו של ערעור זה, נדונה הבקשה בפני מותב שלושה. בית-הדין הורה על הגשת סיכומים. בד-בבד עם הגשת סיכומי האישה, הגיש בא-כוחה תביעה למזונותיה.

החלטת בית-הדין האזורי
בהחלטה שניתנה על-ידי בית-הדין האזורי, צויין בדעת הרוב כי מאחר והוגשה בפניו תביעה למזונות, מוסמך בית-הדין לדון בתביעה, ומשכך, מוסמך הוא אף


עמוד 237 בספר:

להורות על עיכוב יציאתו מהארץ של המערער. דעת המיעוט סברה, שאין לבית-הדין סמכות לדון בתביעות שהונחו לפיתחו.

דייני הרוב מציינים כי הצדדים הינם יהודים שנישאו בחופה וקידושין וקשר הנישואין שביניהם יכול להיפקע רק על-ידי מתן גט בבית-דין. אף שבתי-דין רבניים בעולם יכולים לדון, בהסכמה של שני הצדדים, בנושא גירושין - כולל שאלת חיוב גט, אבל גם במציאת של דיון בהסכמת הצדדים אין בית-הדין יכול לאכוף את פסק-הדין על-ידי הערכאות, ולפיכך כל הטיעונים של "התובע הולך אחר הנתבע" או שהאישה חייבת לידון בבית-הדין שהבעל רוצה, אינן תקפים, מאחר שהמקום היחידי בעולם בו האישה יכולה למצוא מזור מבחינה הלכתית הוא בבית-הדין הרבני בישראל, וזאת בכפוף למגבלות שהוטלו בחוק על סמכות בתי-הדין בישראל. עקב סירובו של הבעל בדיון לתת ערבות כספית כי יתן גט לאשתו מיד עם סיום התביעות הממוניות בבית-המשפט בצרפת, עולה חשש כי הבעל יעגן את אשתו ולא ישחררנה בגט, אם הוא לא יהיה מרוצה מתוצאות המשפט האזרחי, ועל-כן יש למצוא כל "סדק" כדי להחיל את סמכות בית-הדין, כדי "להציל את האישה ולתת לה את כבודה כאדם - כאישה - וחירותה כבת ישראל".

דייני הרוב מטעימים - תוך הבעת ספק אם הדבר יתאפשר מצידו של בית-הדין - כי התובעת נאותה "להגמיש את עמדתה... ובאם הבעל יפקיד גט בארץ תוך מתן ערבויות להנחת-דעתו של בית-הדין לצורך כשרותו של הגט (ומניעת ביטולו על-ידי הנתבע בשלב מאוחר או הטלת ספק בכשרותו) כאשר הגט יימסר לתובעת רק עם סיום ההליכים בביהמ"ש בצרפת והגירושין האזרחיים (...). באם אכן כך (...), והבעל לא מסכים להצעה כזו, אין ספק כי שומה על כל מי שבידו - למנוע את עגינות האישה, אפילו על-ידי 'סדק צר' 'דקה מן הדקה'". מאחר ובינתיים האישה פתחה תיק "מזונות מעוכבת" הרי ה"סדק" נפתח


עמוד 238 בספר:


לרווחה לרווחתה של התובעת כפי פסיקת בית-הדין הגדול שישב בהרכב בראשותו של הרב שלמה דיכובסקי בט"ז אלול תשס"ח בתיק ערעור (רבני גדול) 5156-64-1 פלונית נ' פלוני, פורסם באתרים משפטיים (2008), "ומעתה אין צורך בדיוקים משפטיים ובית-הדין יכול להיזקק לשאלה אם אכן האישה זכאית למזונות מחמת מעוכבת או שמא היא מעוכבת כדין, ולצורך זה יש צורך להיזקק לתביעת הגירושין של האישה".

לדעת דיין המיעוט, מאחר והאישה הצהירה בכתב ידה ששני הצדדים הינם תיירים בארץ, שנייהם תושבי צרפת ומתגוררים בה, וכל ענייני הרכוש, המשמורת והמזונות נדונים בבית-המשפט האזרחי, אין הצדדים עומדים בתנאי הסמכות לפי חוק שיפוט בתי-הדין רבניים. לפיכך, אין בית-הדין מוסמך לעכב את יציאת הבעל מן הארץ. דיין המיעוט מפנה למכתב בית-הדין בצרפת אל האישה מיום 26.2.2008 בו הוצע לה לעשות כל הנדרש על-מנת לקבל גירושין אזרחיים בזמן הקרוב, וכי מאותו מועד תהיה לבית-הדין בצרפת אפשרות להתערב ביעילות בעניינה וכי עד אז - כך נכתב שם - זכותו של הבעל לא להיענות לזימון בית-הדין. עקב כך, סבר דיין המיעוט, כי אין הצדקה שבית-הדין הרבני בישראל יידרש לתביעות האישה.

טענות המערער
המערער טען בכתב הערעור, כי הצדדים מנהלים הליכים משפטיים בבתי-המשפט בארץ מגוריהם - צרפת. המשיבה הגישה תביעות אזרחיות (מזונות, משמורת וחלוקת רכוש) כנגד המערער בבית-המשפט בצרפת, ואף קיבלה פסק-דין למזונותיה ומזונות הילדים. כן הגישה המשיבה תביעה למתן גט בבית-הדין בפריז. עובדות אלה, שאינן שנויות במחלוקת, מלמדות, כי המערער אינו אזרח ישראל ואף לא תושב המדינה. על-פי החוק בצרפת, אין לאפשר גירושין כדמו"י


עמוד 239 בספר:

בטרם ניתן פסק-דין לגירושין אזרחיים, ומי שיינשא על סמך גט שניתן כדמו"י, בטרם ניתן פסק-דין לגירושין אזרחיים יואשם בביגמיה.

על-פי חוק שיפוט בתי-דין רבניים, אין לבית-הדין סמכות לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה, וממילא, אין ולא הייתה לבית-הדין סמכות כלשהי להוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המבקש. היעדר סמכותו של בית-הדין זועק גם מתוך כתבי התביעה שהגישה המשיבה, שכן כך כתבה המשיבה בכתב התביעה לגירושין: "שנינו כרגע תיירים בארץ. אני נמצאת מתאריך 25.7.11 עד התאריך 17.8.11. לכל הידוע לי, יגיע לארץ בתאריך 9.8.11, ואמור להישאר כאן כשבועיים עד 23.8.11. שנינו מתגוררים בצרפת. ביולי 2007 הגשתי תביעה לגט לבית-הדין הרבני... במקביל, כל ענייני הרכוש, המשמורת והמזונות, נדונים בבית-המשפט האזרחי...". יתר על-כן, בבקשה לעיכוב היציאה כתבה המבקשת: "אני אישה תושבת צרפת... נפרדתי מבעלי לפני 4 שנים, שגם הוא תושב צרפת". לאור אלו יש להחיל על ענייננו את פסיקת בית-המשפט העליון, ב- בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נט(4), 817 (2004), ולפיה "בהיעדר זיקה פרסונלית וטריטוריאלית של בני הזוג לישראל, אין בית-הדין הרבני יכול להחיל את סמכות שיפוטו על עניינם, כדי להביא בן זוג סרבן ליתן גט לאשתו. ממילא, אין בית-הדין מוסמך להפעיל אמצעים של הגבלת תנועה ועיכוב יציאה מן הארץ על בן זוג כאמור, הנמצא במקרה בישראל לרגל ביקור".

כל זאת, עוד טרם חוקק תיקון מס' 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. לאחר שזה חוקק, הרי ברור, כי המחוקק בחר שלא להחיל את סמכות שיפוטו של בית-הדין על בני הזוג, כדוגמת בני הזוג דנן. אל לו לבית-הדין להתערב בעניינם של בני זוג שכאלה, ואת הסולידריות שמפעמת בליבו עליו לנתב אך ורק לבעלי דין המצויים בתחום שיפוטו. לטענת המערער, בני הזוג אינם עונים על-אף לא אחת


עמוד 240 בספר:

מן החלופות המפורטות בסעיף 4א לחוק: מקום מושבו של הנתבע אינו בישראל; שני בני הזוג אינם אזרחי ישראל; מקום מושבה של התובעת אינו בישראל, והיא לא התגוררה כאן במשך השנה האחרונה; מקום מושבה של התובעת אינו בישראל, וכך גם לא היה מקום מושבם במשותף האחרון של בני הזוג; התובעת אינה אזרחית ישראל, ומקום מושבה אינו בישראל; התובעת אינה אזרחית ישראל, ולא התגוררה בה במשך שנה מתוך השנתיים שקדמו להגשת התביעה.

בנוסף, בבני הזוג דנן אין מתקיימים הזיקות שמכוחן אישר בית-המשפט העליון ב- בג"ץ 2123/08 גבריאל אבקסיס נ' יפה אבקסיס כהן, פורסם באתרים משפטיים (2008), את סמכות בית-הדין הרבני. בפסק-הדין האמור קבע ביהמ"ש העליון כי החלת סמכותו של בית-הדין תיעשה בהצטברות של זיקות, שיוכיחו כי אכן "מרכז חייו" של מעוכב היציאה הינו בישראל.

כלפי הטענה שהועלתה בבית-הדין האזורי כי המשיבה הגישה בקשה לקבלת מעמד עולה עוד ביום 13.3.2010, מציין ב"כ המערער בכתב הערעור את אשר השיב שם, שאין בהגשת הבקשה כדי לשנות את המצב המשפטי. מחשבה לבד לא עושה דבר. לדברי האישה, בקשתה סורבה בשל הצורך בחתימתו של הבעל, אולם, האישה לא תוכל להתכחש, כי לו אכן חפצה לעבור להתגורר בישראל, יכולה הייתה לעשות כן, בלא צורך בחתימת הבעל. שואל הבעל: "מדוע איפוא לא עקרה את דירתה לישראל? מדוע, למרות הגשת הבקשה למעמד עולה, המשיכה לנהל את חייה בצרפת?".

באשר לסמכות בית-הדין לדון בתביעה למזונות, אף מדין "מעוכבת מחמתו להינשא", טוען המערער כי בית-הדין טעה הן בהלכה והן בחוק. על-פי ההלכה, אין מקום להגשת תביעה ו/או לדון אדם במזונות מדין מעוכבת, טרם שחוייב


עמוד 241 בספר:

במתן גט פיטורין. מאחר ולא התקיים דיון בעניין וממילא לא חוייב המערער ליתן גט למשיבה, לא יכול בית-הדין, אף להתחיל ולדון בשאלת חיובו של המערער במזונות מדין מעוכבת, ובוודאי שלא לעכב את המערער, עד אשר ייקבע האם בכלל יש מקום לתביעה למזונות מדין מעוכבת, שהגישה המשיבה. זאת ועוד, המשיבה כלל אינה מעוכבת להינשא מחמתו של המערער, אלא מחמת החוק הצרפתי החל עליה, ולפיו לא ניתן להינשא, בטרם נעשו הגירושין האזרחיים. כך שהמשיבה, גם לו קיבלה כיום גט מהמערער, לא הייתה יכולה להינשא. בית-הדין בפריס לשם פנתה האישה, אישר במכתב אותו הגישה המשיבה לבית-הדין, כי על-פי החוק הצרפתי אכן אין מקום אף לא להזמין את המערער לבית-הדין בשלב זה בו לא נסתיים ההליך של הגירושין האזרחיים. המשיבה היא זו שפתחה בהליכים בבית-המשפט הצרפתי, בו תבעה, בין היתר, מזונות וגירושין. היא זו שמעכבת את עצמה, והיא זו שתבעה מזונותיה בפני בית-המשפט בצרפת, ומקבלת את מזונותיה על-פי פסק-הדין שניתן בבית-המשפט בצרפת. כיצד יכול כב' בית-הדין קמא לדון ולפסוק מזונות מדין מעוכבת, באם העיכוב אינו מחמת המערער, אלא מחמת המשיבה? כיצד יכול בית-הדין לחייב במזונות, שעה שאלה נתבעו ונפסקו כבר בבית-המשפט בצרפת, שהמשיבה היא זו שפנתה אליו? אין גם כל נפקות בהתדיינות בתביעה שכזו, שכן החידוש היחיד במזונות מעוכבת (לפי דעת חלק מהדיינים) נעוץ באי-יכולת הבעל להתקזז עם מעשה ידיה (הרב אליעזר גולדשמידט סבור שכן ניתן לקזזם). בנידוננו, מזונותיה משולמים לה משלם, כך שמזונות מעוכבת לא יועילו דבר.

מוסיף המערער וטוען כי מבחינת החוק, טעה בית-הדין קמא כשקבע, כי נתונה לו הסמכות לדון בתביעת המזונות מדין מעוכבת שהגישה האישה. תביעת המזונות הוגשה בחוסר תום-לב מובהק, ועל-כן לא ניתן לרפא את הפגם שנפל בצו העיכוב, שניתן בחוסר סמכות, שהרי אין לבית-הדין סמכות לדון בתביעת


עמוד 242 בספר:

הגירושין. המערער מפנה לעניין זה לפסק-הדין של ביהמ"ש העליון ב- בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נט(4), 817 (2004). מתוך נימוקי דעת הרוב עולה בברור, כי כל הורתה ולידתה של תביעת המזונות, נועדה אך כדי לשמש פתח להחלת סמכות בית-הדין בתביעת הגירושין אולם אין זו תביעה עצמאית למזונות. גם בנימוקי דעת הרוב נקבע פוזיטיבית כי בני הזוג אינם אזרחים ואינם תושבים. משכך בית-הדין הינו נעדר סמכות לדון בתביעת הגירושין, וממילא לא הייתה לבית-הדין הסמכות להוציא עיכוב יציאה מלכתחילה. הגשת תביעת מזונות מלאכותית חסרת תום-לב מדין מעוכבת, וזאת לאחר חלוף 24 ימים מאז הוצאת צו עיכוב היציאה, אין בה כדי לרפא את הנגע.

טענות המשיבה
האישה מציינת בפתח טענותיה כי היא סבלה במשך שנים מהתעללות נפשית ופיזית מידי הבעל. כתוצאה מאלימות פיזית של הבעל נאלצה להתאשפז בעת הריונה תוך חשש כבד לשלום העובר. הבעל הפליא מכותיו אף בילדיו הקטינים, דבר אשר הוביל לכך שעל הבעל נאסר לראות את ילדיו שלא במסגרת ביקורים מפוקחים ומוגנים. בשל המצב הקשה בבית והקרע העמוק בין בני הזוג, נפרדו הצדדים והחלו מתגוררים בנפרד מאז שנת 2007, כאשר הקטינים מתגוררים עם האם ונמצאים במשמורתה. בין הצדדים מתקיימים הליכים משפטיים בבית-המשפט בצרפת. בין היתר בתביעות רכושיות, מזונות אישה וילדים, משמורת ילדים והסדרי ראייה. האישה מבקשת להתגרש ולהמשיך הלאה בחייה ואילו הבעל, שהינו כהן, כבר מנהל דה-פקטו חיים משותפים עם אהובתו החדשה, שהינה אישה גרושה. בני הזוג מנהלים בצרפת, מקום מגוריהם, מערכה משפטית ארוכה וסבוכה לצורך הסדרת גירושין אזרחיים. האישה פנתה לבית-דין צדק בפריס על-מנת שיזמן את הבעל לבית-הדין ויורה לו לגרש את אשתו על-פי הדין וההלכה, אך הבעל סירב להתייצב


עמוד 243 בספר:

מספר פעמים והתעלם מהזמנות בית-הדין. במכתבו של בית-הדין בפריס לאישה מיום 26.2.2008 הודה בית-הדין כי אין באפשרותו לכוף את הנתבע להתייצב בפניו. בחודש אוגוסט האחרון הגיע הבעל לחופשת הקיץ השנתית שלו בדירתו אשר בנתניה, ביחד עם זוגתו החדשה. בצוק העיתים, וכמוצא אחרון להושיע אותה מעגינותה, פנתה המשיבה אל בית-הדין הרבני בישראל על-מנת שיזמן את הבעל לדין ויחייבו במתן ג"פ. כסעד נלווה לתביעת הגירושין ביקשה מבית-הדין להורות על עיכוב יציאתו של הנתבע מן הארץ עד לבירור התביעה ומתן הגט המיוחל.

האישה סבורה כי לבית-הדין ישנה הסמכות המהותית לדון ולפסוק בתביעת הגירושין (בהבחנה מתביעת מזונות מעוכבת), שתלויה ועומדת בין הצדדים. נוכח העובדה כי בהתאם להלכה ושו"ע, אין ספק כי לבית-הדין בישראל מסורה הסמכות לדון בתביעת האישה, הרי שכל הטיעונים מתמקדים בשאלת סמכות בית-הדין, בהתאם לחוק ופרשנות הפסיקה לחוק השיפוט.

בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול מיום ט"ז באלול תשס"ח (16/09/2008) בתיק מס' 5156-64-1 פלוני נ' פלונית, סקר בית-הדין את ההיבטים המשפטיים והחוקתיים לעניין סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעת גירושין או מזונות שהוגשה על-ידי אישה שאינה אזרחית ישראלית כנגד בעלה, שאף הוא אינו אזרח ישראלי. סמכותו המקורית של בית-הדין הרבני לדון בענייני גירושין נובעת מסעיף 1 או סעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים וסמכותו לדון בתביעת המזונות יונקת מסעיף 4 לחוק. ברצף של פסקי-דין שיצאו מבית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעתירות שהוגשו כנגד סמכותו של בית-הדין הרבני עולה כי חרף "הערפל החוקי הלכאורי" הרי שבסופו של יום, ובוודאי בסוגיות הנדונות בתיק זה, קנה בית-הדין סמכות לדון בתביעת הגירושין ובמזונות מעוכבת.


עמוד 244 בספר:


אין חולק כי התמלאו שלושת התנאים הראשונים הנדרשים בחוק - זהו עניין של גירושין, בני הזוג יהודים והם נמצאים בישראל. השאלה הניצבת בפנינו הינה האם התמלאו דרישות התנאי הרביעי, והוא כי בני הזוג יהיו אזרחי המדינה או תושביה.

לגבי אופי זיקת הצדדים לארץ והיקפה, טוענת המערערת כי הבעל ומשפחתו התגוררו בארץ בין השנים 1978-1974 (עת היות הבעל קטין); משפחת הבעל פועלת בעסקיה המסועפים, בעיקר בענף הנדל"ן בארץ, תחת שמה של החברה המשפחתית (...); ברשות הבעל מצויה דירה ברח' (...) ב (...), הנמצאת בבנין שבבעלות משפחת הבעל; הצדדים נהגו לנפוש בארץ בכל שנה בתקופת חופשת הקיץ בדירה זו; במשך השנים רכשו הצדדים במשותף את תכולת הדירה מכספם; הבעל החזיק ו/או מחזיק חשבון בנק כתושב חוץ בבנק דיסקונט בעיר (...), בו הופקדו סכומים בסך של מאות אלפי דולרים. באשר לזיקת האישה לישראל טוענת המערערת כי הוריה הינם אזרחים ישראלים המתגוררים בירושלים, ובתחילת שנת 2010 הגישה התובעת בקשה למשרד הפנים בירושלים לקבלת מעמד בישראל. לאור אלו יש "לצדדים זיקה לא רופפת לישראל".

בית-הדין הרבני בישראל הינו הפורום היחידי והערכאה המשפטית היחידה בעולם אשר בכוחה להושיע עגונה זו, נוכח העובדה כי כל אשר נדרש מהנתבע הינו כי ישליש גט ויפקיד ערבות לעניין כשרותו של הגט המושלש. סירובו של הנתבע להיענות ולמלא אחר החלטת בית-הדין מצדיקה את עיכוב יציאתו מן הארץ. הדברים האמורים נכונים שבעתיים בבואנו לבחון את שאלת סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעת האישה לחייב את בעלה במזונותיה, מדין מעוכבת מחמתו. לעניין זה מפנה האישה ל- בג"ץ 1796/03 צאלח כובאני נ' בית-הדין הרבני הגדול, פורסם באתרים משפטיים (2003), בה קבע בית-


עמוד 245 בספר:

המשפט בעניין הדומה להפליא לתיק זה, כי בירור התביעה של מזונות מעוכבות מסורה לבית-הדין הרבני בארץ.

לגופו של עניין, טוענת האישה כי מתוך 2000 היורו אותם משלם לה הבעל כמזונות אישה וילדים, נאלצת היא לשלם לו 1500 יורו תמורת מגורים בביתם. ומכאן שנותרים לה 500 יורו בלבד לצרכי קיום, מתוך מזונותיה.

לטענת ב"כ המערער כי גם אם יינתן לה ג"פ, לא תוכל האישה להינשא עד שלא תסדיר ענייניה האזרחיים בצרפת, ואם לא כן, תואשם בביגמיה על-פי החוק הצרפתי. ועל-כן, אין היא בגדר "מעוכבת מחמתו" - משיב ב"כ האישה כי, ראשית, האישה אכן מעוכבת מחמתו להינשא, שכן התנהלותו בערכאות האזרחיות בצרפת מיועדות להאריך את הדיון ולענות את האישה שלא לצורך. שנית, וזה העיקר, הרי ידוע כי המכשול ההלכתי והחיוב במתן ג"פ גדול הוא מהמכשול האזרחי. שכן, נניח, כי המקרה היה הפוך, וכי הייתה זוכה לגירושין אזרחיים ולא לגט, או אז עדיין הייתה מעוכבת מחמתו להינשא ולא הייתה יכולה בשום פנים ואופן להינשא מחדש, שכן, החיוב בגט דתי הנו ראשון ועליון על כל חיוב אזרחי. מכאן, שכל עוד הבעל אינו נותן לה גט ו/או מעכב את ההליכים בערכאות האזרחיות, אזי היא מעוכבת מחמתו כפשוטם של דברים.

בסיום טענותיה, חוזרת האישה על הצעתה כי הנתבע יפקיד גט בארץ תוך מתן ערבויות להנחת-דעתו של בית-הדין לצורך כשרותו של הגט, ומניעת ביטולו על-ידי הנתבע בשלב מאוחר או הטלת ספק בכשרותו. כאשר הגט יימסר לתובעת רק עם סיום ההליכים בבית-המשפט בצרפת והגירושין האזרחיים. אי-הענותו החיובית להצעה נדיבה זו של האישה מצדיקה לטענתה כי בית-הדין יותיר על כנו את צו עיכוב היציאה.


עמוד 246 בספר:


הדיון בפני בית-הדין הגדול
בדיון בפנינו חזרו ב"כ הצדדים על עיקרי טענותיהם, התייחסו לאפשרות ביטול עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הפקדת גט וערבות שתבטיח את אי-ביטול הגט, וטענו באשר לנפקות המעמד שקיבלה האישה בישראל לאור תעודת הזהות הישראלית שלה, על שאלת הסמכות שבמחלוקת.

ב"כ המערער הלין כי במהלך דיון שהתקיים בבית-הדין האזורי לאחר הגשת הערעור הביע בית-הדין דעה שלילית לגבי האפשרות בנסיבות מקרה זה להבטיח מתן גט כשר לפי הצעת ב"כ האישה, על-ידי השלשת גט בכספת בית-הדין שיימסר לאישה אחר סיום הליכים האזרחים בצרפת, תוך הפקדת ערבות של הבעל שלא יבטל את הגט. לדברי ב"כ המערער, בית-הדין הגיב שהיות שכל עיסוקיו של הבעל בחו"ל אין לקבל ממנו שום ערבות, ורק גט יהווה ערבות.

ב"כ המשיבה הודיע כי בקשת האישה מלפני כשנתיים לקבלת מעמד בישראל התקבלה, "והיום קיבלה את אישור משרד הפנים ובידה תעודת זהות ישראלית". לאור זאת, לא מתקיימת עוד הבעיה לדון בתביעת הגירושין של האישה כעניין ראשי, כפי העולה מהחלטת בית-הדין נשוא הערעור. בית-משפט העליון קבע כבר שבמקרה עגינות של אישה יש סמכות לבית-הדין הרבני לדון בגירושין גם בתושבי חו"ל. האישה רוצה לקבל גט יהודי וכאן המקום לדון בכך. ב"כ האישה מפנה גם לחוות-דעת של עו"ד דוד בנג'מין מאיר, משפטן צרפתי שמייצג את האישה בצרפת, לפיה אין מניעה חוקית לפי דיני צרפת לערוך גט דתי לפני עריכת גירושין אזרחיים. איסור קיים אך ורק על עריכת נישואין דתיים לפני עריכת נישואין אזרחיים. לעומת זאת, "הגט הדתי מבטל אך ורק את הנישואין הדתיים ואין לו שום נפקא מינה משפטית על הנישואין האזרחיים".


עמוד 247 בספר:


באשר להצעה להפקדת גט מפנה ב"כ האישה לדברים שיוחסו לבית-הדין האזורי עצמו שקבע שיש כאן בעיה הלכתית. הערבות המבוקשת הייתה לאי-ביטול הגט. לבעל רכוש רב, אם כך כל סכום שייתן כערבות, לא יהווה סיבה עבורו שלא לבטל את הגט.

באשר לתעודת הזהות הישראלית של האישה שקיבלה ביום הדיון בפנינו, השיב ב"כ המערער כי אין זה פותר את הבעיה החוקית, שהרי האישה איננה תושבת ישראל, ועומדת לחזור לצרפת. במהלך הדיונים תבע הבעל שלום בית, ולא ניתן לומר ששני הצדדים מבקשים להתגרש וזו רק בעיה טכנית. ב"כ המערער הוסיף ביחס לערבות, כי בית-הדין האזורי לא פירט מה הם ספקותיו ההלכתיים. הוא הפנה לפרוטוקול הדיון בו אמר בית-הדין האזורי שהיות שמדובר ברכוש רב בצרפת, לא ניתן להסתפק בהבאת ערבות לחזרת הבעל לארץ.


לאחר ויכוח בין ב"כ הצדדים על היקף הערבויות המתאימות, העלה ב"כ המערער הצעה מפתיעה, ולפיה יסודר גט בין הצדדים ובלבד שהאישה תסכים לדון בנושא הרכוש בהתאם להלכה. ב"כ האישה ביקש שהות קצרה לשקול את העניין.

הודענו לצדדים כי הצעת ב"כ המערער שיסודר גט והרכוש יידון בהתאם לדין תורה, יש בה פתרון לעגינות האישה, על-ידי קבלת גיטה. זאת, לעומת ההצעה שהועלתה בפני בית-הדין האזורי, אשר לדעתם יש לגביה ספקות בהלכה. הצענו לצדדים כי עניין הרכוש יידון בהתאם לדין תורה עם שיקול-דעת רחב של בית-הדין. העניין לא סוכם בפנינו ונתייחס לנושא להלן.


עמוד 248 בספר:

דיון והכרעה
האישה הגישה לבית-הדין האזורי שתי תביעות - הראשונה, לגירושין כדת משה וישראל; והשנייה, כעבור כשלושה שבועות, למזונות מדין "מעוכבת מחמתו להינשא". כסעד עזר לתביעת הגירושין קיבלה האישה מבית-הדין צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבעל. מאוחר יותר, חרף קושי שראה בית-הדין האזורי בהחלת שיפוטו בתביעת הגירושין כעניין ראשי, הותיר בית-הדין את צו עיכוב היציאה מן הארץ בעינו כסעד עזר לתביעת המזונות. בית-הדין קבע בדעת רוב כי הוא מוסמך לדון בתביעת המזונות מדין מעוכבת ולצורך כך לבחון את שאלת הגירושין. בנימוקיו הסתמך בית-הדין האזורי על פסקי-דין של בית-הדין הגדול.

אכן, בפרשת תיק ערעור (רבני גדול) 4485/ס"ג כ. צ. נ' כ. ח., פורסם באתרים משפטיים (2003), פסק בית-הדין הגדול כי גם במקרה ששני בני הזוג אינם אזרחי ישראל או תושביה, מוסמך בית-הדין לדון בתביעת האישה למזונותיה וסמכות זו כוללת אף דיון בתביעת מזונות מדין מעוכבת אשר גדר חיובם רחב מן החיוב הרגיל למזונות אישה, וכי להבטחת גביית המזונות שייפסקו מוסמך בית-הדין לעכב את יציאת הבעל מן הארץ. בית-הדין הגדול כתב שם בפסק-דינו כי "לאחר שינתן פסק-דין סופי בתביעת המזונות, ובמידה ויוגש על כך ערעור, נקיים גם דיון בערעור האישה על דחיית תביעתה לגירושין ברוב דעות בבית-הדין האזורי, ונפסוק בעניין זה, ככל שיידרש לצורך ההכרעה בעניין המזונות". במלים אחרות, גם כאשר בית-הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעת הגירושין לגופה ולתת סעדי אכיפה ישירים בהתאם לסמכותו ההלכתית ולסמכותו לפי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995, מוסמך בית-הדין לבחון את שאלת הגירושין אגב דיון בתביעה למזונות אישה, ולהכריע בה לצורך תביעה למזונות מדין מעוכבת מחמתו להינשא. פסק-דין זה אושר על-ידי בית-המשפט העליון ב- בג"ץ 1796/03 צאלח


עמוד 249 בספר:

כובאני נ' בית-הדין הרבני הגדול, פורסם באתרים משפטיים (2003), אשר בפסק-דינו ציטט בהסכמה את דברי בית-הדין הגדול, לפיהם "במידה והבעל יציע ערבויות להנחת-דעתו של בית-הדין לתשלום המזונות שייפסקו (גם מדין מעוכבת, אם כך ייפסק) יישקל ביטולו של צו עיכוב היציאה".

אין ספק כי האישה מעדיפה לקבל את גיטה מאשר לקבל דמי מזונות, אף מדין מעוכבת. האם בשל כך יש לראות את תביעתה למזונות כחסרת תום-לב? ב"כ המערער טוען כי יש להשיב על כך בחיוב, בהסתמך על פסק-דין של השופטת פרוקצ'יה ב- בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נט(4), 817 (2004) (להלן: "פרשת סבג"). לעומתו, טוען ב"כ המשיבה, כי יש להשיב על השאלה בשלילה, בהסתמך על פסק-הדין של בית-הדין הגדול בפרשת תיק ערעור (רבני גדול) 5156-64-1 פלונית נ' פלוני, פורסם באתרים משפטיים (2008), וכן ב'סמכות בית-דין בתביעת מזונות בין תושבי חו"ל' שורת הדין יז, עמ' שלב; להלן: "פרשת פלונית").

אכן נסיבות פרשת פלונית קרובות מאד לענייננו, כמעט זהות. אנו סומכים ידינו ללא סייג על הנימוקים המשפטיים רחבי היריעה שפורטו בפסק-הדין של בית-הדין הגדול בפרשת פלונית, ויש לראותם כחלק בלתי-נפרד מפסק דיננו זה. נציין נימוקים אלו בתמצית.

אישה יהודיה, שאיננה אזרחית או תושבת ישראל, ערערה בבית-הדין הגדול על החלטת בית-הדין הרבני האזורי בבאר שבע, ממנה עלה כי בית-הדין הרבני איננו מוסמך לדון בתביעת המזונות של האישה נגד בעלה היהודי, אשר גם הוא איננו אזרח או תושב ישראל. הצדדים שם נישאו בגיברלטר כדמו"י בשנת 1988. האישה פתחה בהליכי גירושין בבית-הדין באנגליה (שם התגוררו), אולם, הבעל סרב להופיע בפני בית-הדין שם ולשחרר את האישה מעגינותה. הצדדים


עמוד 250 בספר:

התגרשו אזרחית באנגליה. בית-הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור ופסק כי פרשנות סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מובילה למסקנה, כי בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת המזונות של האישה.

בית-הדין הגדול הסביר באריכות בפרשת פלונית מדוע אין ללכת בעקבות דעתה של השופטת פרוקצ'יה בפרשת סבג, אשר סברה כי אין סמכות לבית-הדין הרבני להידרש לתביעת המזונות של האישה. בית-הדין הגדול הדגיש כי בית-המשפט העליון לא ביטל את הלכת קנול (המרצה 135/58 קנול נ' בית-הדין הרבני האזורי, פ"ד י"ב 1622), עליה התבססו לאורך שנים רבות פסקי-דין נוספים בסוגיה, וגם השופטת פרוקצ'יה עצמה הסכימה כי הלכה זו הינה בתוקף. בית-הדין הגדול הראה, כי הלכת בית-המשפט העליון ולפיה, דיון במזונות לפי סעיף 4 לחוק אינו מצריך שבעלי הדין יהיו אזרחי המדינה או תושביה, מעבר להיותה מושרשת היטב, יש לה תימוכין מבוססים בהיסטוריה החקיקתית של סעיף זה.

כמו-כן, ובניגוד לפרשנות שניתנה על-ידי השופטת פרוקצ'יה בפרשת סבג, סבר בית-הדין הגדול על סמך ההיסטוריה החקיקתית עליה עמד בהרחבה, כי לבית-הדין סמכות לדון בתביעת מזונות אישה אם הם "מזונות אגב גירושין", ו"אף" אם הם "מזונות שלא אגב גירושין" וכי רצון האישה בגירושין איננו מהווה אלמנט בעל חשיבות לצורך הגדרת המונח "מזונות שלא אגב גירושין".

סעיף 4 לחוק הינו המקור החוקי לזכות הברירה שניתנה לאישה בלבד לבחור את מקום הדיון בעניין מזונותיה, כל עוד לא הוגשה תביעת גירושין בה נכרך כדין עניין המזונות על-פי סעיף 3 לחוק. עצם העובדה כי המחוקק בחר בלשון מאד לא שגרתית לפיה "לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט


עמוד 251 בספר:

בעניין", מלמדת, כי בחירת האישה בערכאת בית-הדין הרבני לדון בעניין מזונותיה מהווה שיקול-על הגובר על כל שאלת סמכות שהיא. מתי אין סמכות בית-הדין לדון בתביעת מזונות אישה אינה תלויה בבחירתה של האישה? - רק כאשר עניין מזונותיה נכרך כדין בתביעת גירושין הנמצאת בסמכות בית-הדין.

אשר לטענת "הפורום הנאות" - הסביר בית-הדין הגדול בפרשת פלונית - כי שום מדינה בעולם אינה יכולה להושיט לאישה סעד בתביעתה למזונות של "אישה יהודיה נגד אישה היהודי" על-פי הדין העברי, כאשר הם גרושים אזרחית, אלא מדינת ישראל בלבד. לפיכך, הפורום הנאות לדון בתביעה זו הוא, אחד ויחיד - ישראל.

לאור האמור לעיל - הסביר בית-הדין הגדול - ברור שאין לראות חוסר תום-לב או חוסר כנות בתביעה למזונות המוגשת בנסיבות הפרשה. אכן, אין ספק כי האישה מעוניינת בגירושין. אך אם על-פי גדרי ההלכה היא זכאית לחיוב הבעל בגט, הרי בה במידה היא זכאית, לכאורה, למזונות ("לכאורה" כי תביעת המזונות טרם נדונה לגופה בבית-הדין האזורי). הזכות למזונות מעוכבת אינו בהכרח אמצעי לכפות את הבעל לתת גט. קבלת מזונות בנסיבות אלו הינה מימוש זכות מהותית של הדין העברי בגדר דיני המזונות. יש להניח שיהיו בעלים שחיוב מזונות מדין מעוכבת ישכנע אותם לתת גט, שהרי הם יימצאו במצב בו הנישואין הנמשכים מביאים לבעל רק חובות ולא זכויות. בעל סביר ישקול בנסיבות אלו לתת את הגט, שהרי יאמר לעצמו, מה בצע כי יעכב את הגט. אך אין זה בהכרח כך. יהיו בעלים שימשיכו בסרבנותם למרות מתן פסק-דין למזונות מדין מעוכבת. כל עוד הסירוב לתת גט נמשך, בעת שבית-הדין אינו מוצא טעם מוצדק לסרבנות, הרי עניין לנו במזונות שלא אגב גירושין.


עמוד 252 בספר:


לדברים הנ"ל של בית-הדין הגדול בפרשת פלונית נוסיף אנו, כי בפסיקת מזונות לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (בפסק-דין זה - חוק שיפוט בתי-דין רבניים) ובהעדר סמכות ישירה של בית-הדין לעניין הגירושין, אין מדובר ב"מזונות עונשיים" או "מזונות הפחדה", שתכליתם העיקרית היא לאכוף על הבעל מתן גט. הזכות למזונות נובעת מקשר הנישואין שבין הצדדים וגובה דמי המזונות מושפע מאפשרויות הבעל לעמוד בהם באורח סביר ללא מתן גט, בגדרי שיעור המזונות שבעל חייב לאישה המעוכבת מחמתו להינשא. איננו עוסקים כאן בשאלת המזונות לגופה. היא תידון בפני בית-הדין האזורי, ולפיכך אין מקום שנרחיב את הדיבור לגבי גדרי החיוב. ראו בהקשר זה, כמו גם לעניין פרשנות סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, את סקירתו המקיפה של השופט אליקים רובינשטיין בדעת המיעוט שלו בפרשת סבג (ראו גם: השופט אליקים רובינשטיין "לתקנת עגונות" תחומין, כו (תשס"ו), 204-190). באשר ללשון הבלתי-שגרתית בסעיף 4 הנ"ל, "לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בעניין" שצויינה על-ידי בית הגדול בפרשת פלונית, נוסיף כי בדומה לניסוח רחב זה ניתן לראות ולהשוות את סעיף 10 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991: "בהליך על-פי חוק זה בית-המשפט לא יימנע מלדון או מלתת סעד בעניין, מחמת זה בלבד שהעניין מתברר בהליך אחר, שנטענה טענה של העדר סמכות מקומית או שאדם התנה על זכותו על-פי חוק".

אמנם בפרשת פלונית, וכן בפרשות נוספות בה נקבע כי בית-הדין מוסמך לדון בענייני בני זוג בעלי זיקה מופחתת לישראל, היו הצדדים גרושים אזרחית, ואילו בפרשה דנן בני הזוג טרם התגרשו אזרחית. עקב כך טען ב"כ הבעל כי המשיבה כלל אינה מעוכבת להינשא מחמתו של המערער, אלא מחמת החוק הצרפתי לפיו לא ניתן להינשא, בטרם נעשו הגירושין האזרחיים, כך שהמשיבה, גם לו קיבלה כיום גט מהמערער, לא הייתה יכולה להינשא.


עמוד 253 בספר:

המשיבה היא זו שפתחה בהליכים בבית-המשפט הצרפתי, בו תבעה, בין היתר, מזונות וגירושין, היא זו שמעכבת את עצמה, והיא זו שתבעה מזונותיה בפני בית-המשפט בצרפת, ומקבלת את מזונותיה על-פי פסק-הדין שניתן בבית-המשפט בצרפת. עקב כך שאל ב"כ המערער: "כיצד יכול כב' בית-הדין קמא לדון ולפסוק מזונות מדין מעוכבת, באם העיכוב אינו מחמת המערער, אלא מחמת המשיבה?".

דין טענה זו להידחות. היא בנויה על אדנים של רטוריקה פורמליסטית ולא על טעם מהותי. אכן, האישה היא שהגישה תביעה לגירושין אזרחיים ומזונות בבית-המשפט האזרחי בצרפת בשנת 2007. יחד-עם-זאת, כבר בסמוך לכך היא פנתה לבית-הדין הרבני בפריס וביקשה הימנו להתערב בעניינה. טענת האישה כי הבעל סרב להתדיין עמה בבית-הדין בפריס אינה תלושה ממציאות החיים היהודיים בצרפת המוכרת לנו מתיקים אחרים לרבות מפסקי-דין שפורסמו בבמות שונות, והיא מתיישבת עם הנסיבות העובדתיות האחרות בפרשה זו. בבקשתה בבית-הדין האזורי לצו עיכוב יציאה נגד הבעל, כתבה האישה:

'...התחיל תהליך גירושין בבית-משפט וגם תהליך לגט בבית-דין (7/2007). מאז הוא סוחב אותי ללא סוף בתהליך ארוך כאשר הוא מערער על כל החלטה ובכך שום דבר לא מתקדם. (...) בבית-דין לא מוכן לתת גט - כל הזמן טוען שרוצה לסיים בבית-משפט - אך הוא דואג שלא יתקדם - הוא אמר לי שהוא רוצה לנקום בי ולא מוכן לתת לי גט כדי שאני אסבול. הוא אמר שהוא מוכן שזה ייקח גם עוד 10 שנים. (...) אני רוצה להוסיף שבעלי כבר שנתיים בקשר אינטימי עם אישה אחרת ובזה ממשיך עם חייו ובכך לא אכפט (כך במקור!) לו להשאיר את המצב עוד הרבה שנים.'


עמוד 254 בספר:


אכן, התמשכות של ארבע וחצי שנים של הליך גירושין אזרחי, אשר בו לכאורה אין חייבת להיות הסכמה הדדית של בני הזוג כתנאי מוקדם לגירושין, מעוררת תמיהה. לא שמענו הכחשה לטענת האישה כי הבעל קשר כבר את גורלו עם אישה אחרת. לפיכך, קשה להתייחס ברצינות לטענה שהועלתה על-ידי ב"כ הבעל ולפיה הוא מעוניין בשלום-בית. נכון יהיה לצטט את דברי הבעל בפני בית-הדין האזורי: "בהתחלה רציתי שלום בית" (פרוטוקול מיום י"ח אב תשע"א (18.8.2011) שורה 38, בתיק 860432/3). בהתחלה - אבל כנראה לא עוד. על הטענות בדבר סחבת מכוונת מצידו של הבעל, חזרה האישה בהזדמנויות נוספות. אין בפנינו כל הסבר מטעם הבעל מדוע בנסיבות עניין זה לא ניתן לנתק בין הגירושין - לרבות האזרחיים - לבין יתר העניינים שבמחלוקת בין הצדדים. לפיכך, טענת הבעל שממילא האישה תהיה מעוכבת להינשא עקב היעדר גירושין אזרחיים, ואם-כן אין היא מעוכבת עקב העדר גט דתי, הינה טענה מלאכותית, שאין לשעות אליה. האישה רשאית להוכיח בבית-הדין הרבני כי אין הצדקה לסירובו של הבעל לגירושין, הן אזרחיים והן דתיים, וכי לאור זאת זכאית היא למזונות עקב היותה מעוכבת מחמתו להינשא. עילת חיוב מזונות זו מיוחדת לדין העברי, ואין זו אותה עילה שמכוחה פסק בית-המשפט האזרחי בצרפת מזונות לאישה. זאת ועוד, הבעל סרב לתת בטחונות כי ייתן גט כדמו"י לאישה בד-בבד עם כניסת הגירושין האזרחיים לתוקף. בנסיבות העניין צדק בית-הדין האזורי, כי יש בסיס לחשש כי אם תוצאות ההליכים האזרחיים לא ישאו חן וחסד מלפניו, יעגן את האישה עד שתיאות להסכים לתנאיו לגירושין. לפיכך, ישנו בסיס הלכתי, ולפיכך גם חוקי, לקיום דיון בבית-הדין בשאלת מזונות מדין מעוכבת כבר עתה, ולהבטיח בד-בבד את אפשרות גבייתם בעתיד, לאורך זמן, על-ידי האישה. מאליו ברור, כי דברינו אלה נוגעים לעניין סמכות בית-הדין בלבד ואיננו מביעים דעה לגוף שאלת המזונות. גם הבעל רשאי להוכיח בבית-הדין האזורי כי בנסיבות העניין אין האישה זכאית למזונות, מכל טעם המבוסס בדין.


עמוד 255 בספר:


נבהיר בזאת, כפי שפסק בית-הדין הגדול בפרשות אחרות, כי ככל שמדובר בצו עיכוב יציאה להבטחת תשלום מזונות מדין מעוכבת, זכאי הבעל לביטול הצו אם יינתנו ערבויות מתאימות לתשלומם לאורך זמן, עד למתן הגט בפועל. אולם אין מדובר בערבויות למתן הגט עצמו.

יכולנו לכאורה לסיים בכך את פסק-הדין, ולדחות את הערעור. ברם, ב"כ הצדדים הרחיבו את היריעה בדיון בפנינו, זה בְּכֹה וזה בְּכֹה, ללא שאיש התנגד לכך, ובנסיבות רואים אנו לנכון להתייחס לדבריהם בדיון.

ב"כ האישה טען בדיון בפנינו בקשר למעמד שקיבלה האישה בישראל, והציג בפנינו תצלום תעודת זהות ישראלית שניתנה לאישה בבוקרו של יום הדיון. לאור עובדה זו, טען ב"כ האישה, מוסמך בית-הדין הרבני בישראל לדון באופן ישיר בתביעת האישה לגט כדת משה וישראל, ולא באופן עקיף בלבד - רק לצורך הדיון בתביעת האישה למזונות מדין מעוכבת. על כך השיב ב"כ הבעל כי אין זה פותר את הבעיה החוקית, שהרי האישה איננה תושבת ישראל, והיא עומדת לחזור לצרפת. מאחר ובשלב זה המחלוקת היא משפטית בעיקרה וככל שיהיה צורך בברור עובדתי נוסף יוכלו הצדדים לקבל את יומם בבית-הדין האזורי, אנו סבורים שלא ייגרם עיוות דין אם נביע דעתנו לגבי הפַּן המשפטי של מחלוקת זו כבר עתה.

ראשית נציין, כי בית-הדין האזורי בהחלטה נשוא הערער לא השתכנע כי הצדדים הינם תושבי ישראל לצורך הפעלת סמכותו לעניין הגירושין, לפי סעיף 1 או סעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. האישה לא הגישה ערעור או ערעור שכנגד ולפיכך לא נכריע בטענת ב"כ האישה - הן בתשובתו לכתב הערעור והן בדיון בפנינו, וחרף הראיה החדשה שהציג לגבי מעמד האישה בישראל - כי בית-הדין הרבני מוסמך לדון באופן ישיר בתביעת הגירושין. יחד-עם-זאת


עמוד 256 בספר:

נציין, כי בית-הדין האזורי נעתר לבקשת ב"כ האישה ונתן צווים כלפי רשויות שונות להמצאת מסמכים שמכוחם מבקש ב"כ האישה לבסס את טענתו כי יש לראות את ישראל כמקום מושבם של הצדדים לצורך תביעת הגירושין. לפיכך, שערי בית-הדין פתוחים בפני האישה להוסיף ולהוכיח כי הוא מוסמך לדון בתביעת הגירושין. לא למותר לציין, כי בית-הדין הרבני מוסמך לשנות החלטות שנתן בעבר על סמך ראיות חדשות שלא היו מצויות בדיון קודם (פרק יד לתקנות הדיון בתי-הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג).

על-מנת שבית-הדין הרבני יהיה מוסמך לדון בתביעת הגירושין בפרשה דנא לגופה כעניין ראשי, על האישה להוכיח לְמִצְעָר אחד משלושה:

(א) שמקום מושבם של שני בני הזוג הוא בישראל (סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים); או

(ב) שמקום מושבו של הבעל הוא בישראל (סעיף 4א(א)(1) לחוק שיפוט בתי-דין רבניים); או

(ג) שהאישה הינה אזרחית ישראלית ומקום מושבה הוא בישראל (סעיף 4א(א)(5) לחוק שיפוט בתי-דין רבניים).

איננו מביעים דעה לגבי מקום מושבו של הבעל. לא ראינו ראיות בעניין זה ולכאורה, לאור החלטת בית-הדין האזורי נשוא הערעור, טענות ב"כ האישה לעניין זה לא הוכחו בבית-הדין האזורי. כאמור, ב"כ האישה ציין בתשובתו לערעור כי האישה שוקדת על ביצועו של הצו שניתן לבקשתה המורה לרשויות המתאימות בישראל להעביר אל בית-הדין הרבני את החומר הרלוונטי לעניין זה. האישה זכאית להביא בפני בית-הדין האזורי את הראיות שהשיגה.


עמוד 257 בספר:


שונים פני הדברים כלפי שאלת מקום מושבה של האישה. אין מחלוקת כי האישה הגישה עוד בשנת 2010 בקשה לקבלת מעמד בישראל, והבעל לא הכחיש את הטענה כי הטיפול בבקשה מתעכב מפני שהבעל והילדים תושבי צרפת ועקב הצורך בחתימת הבעל על הסכמתו לבקשה. כן לא הוכחשה הטענה כי הורי האישה עלו לישראל וכי הם מתגוררים בירושלים. עתה הוצגה בפנינו תעודת הזהות הישראלית של האישה.

דעתנו היא, כי לקבלת תעודת זהות ישראלית מכוח שבות קיימת השפעה ישירה על קביעת מקום מושבה של האישה בישראל, בגדרי "מרכז חיים" במשמעות סעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. נסביר את עמדתנו.

ב- בג"ץ 2123/08 גבריאל אבקסיס נ' יפה אבקסיס כהן, פורסם באתרים משפטיים (2008) להלן: "פרשת אבקסיס") נדונה עתירה לבג"ץ נגד פסק-דין של בית-הדין הרבני הגדול בתיק ערעור (רבני גדול) 7041-21-1 פלונית נ' פלוני, פורסם באתרים משפטיים (2008), בו פסק בית-הדין כי לצורך סמכות בית-הדין לעניין גירושין ניתן לראות את ישראל כ"מרכז חיים" של יהודים המקיימים זיקות ממשיות אליה, אף אם מקום המגורים הקבוע של בני הזוג אינו בישראל. בית-המשפט העליון דחה את העתירה נגד בית-הדין ופסק כי שאלת היותו של אדם תושב ישראל, לפי סעיפים 1 ו- 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים תוכרע על-פי מבחן גמיש בהתאם לתכליתו של חוק זה. עניינה של התושבות הוא בשאלת קיומה של זיקה אישית של בני הזוג למדינת ישראל. זיקה ממשית מתבטאת במכלול הקשרים עם מדינת ישראל, שמתוכם צומחת המסקנה כי מדינת ישראל היא מרכז חייו של האדם. על הזיקה הנדרשת לשרת את תכליתו של סעיף 1 לחוק לאפשר טיפול יעיל ואנושי בנושאי נישואין וגירושין. אחד השיקולים בשאלת מידת הזיקה, עניינו בהשלכות הצפויות לבעל-הדין כתוצאה מהקניית הסמכות לבית-הדין, מחד ומשלילתה, מאידך,


עמוד 258 בספר:

ובעיקר לעובדה כי שלילת סמכות בית-הדין בישראל עלולה לגזור על אישה שבעלה מסרב ליתן לה גט שלא כדין עגינות שלא יהיה לה מרפא בכל ערכאה שיפוטית אחרת, במיוחד מאחר שבתי-דין רבניים במקומות אחרים בעולם נעדרים סמכות שיפוט מטעם חוק המדינה, כך שאין בכוחם לכפות על בע"ד להופיע בפניהם או לציית לפסקי-דינם.

בפסק-דינו הנפרד של השופט מלצר בפרשת אבקסיס, הוא הסכים לדחיית העתירה, אך קבע כי ניתן לבסס את התוצאה רק לפי סעיף 4א(א)(1) לחוק, מהטעמים שמנתה השופטת ארבל ביחס לסעיף 1 לחוק ומשיקולים נוספים. השופט מלצר הסביר כי המחוקק קבע במפורש בסעיף 4א(ו) לחוק, שלעניין סעיף 4א לחוק השיפוט, מקום המושב הינו המקום שבו נמצא מרכז חייו, או מקום מגוריו של הרגיל. מכאן אנו למדים שהמחוקק הרחיב את תחום השיפוט הבינלאומי של בתי-הדין הרבניים בסעיף זה כך שהזיקה הפרסונאלית הנדרשת כדי לקנות סמכות בתביעה לגירושין כוללת זיקה שאיננה דווקא זיקת מגורי קבע, או זיקת מגורים רגילה. אמר השופט מלצר:

'...הגם שדומה כי לא ימצא מי שיחלוק שאין די בגעגועים - עזים ככל שיהיו - כדי ליצור מרכז חיים בארץ ליהודי היושב מחוץ לישראל, הרי שתכנון לעליה ותחילת ביצוע בכיוון זה, יכולים וצריכים לשקול כאן. (...) בתביעות גירושין לפי סעיף 4א לחוק השיפוט יש מקום לדעתי להעניק משקל רציני לרכיב הסובייקטיבי אף במקום שהרכיבים האובייקטיביים - דוגמת מגורי הקבע הרגילים - מלמדים שקיימים קשרים משמעותיים למקום אחר. גישה זו תואמת את מטרות החקיקה ואת הגישה הפרשנית הראויה שיש לנקוט במכלול זה, הכול כפי שפירטתי לעיל.'
(שם, פסקה 9 לפסק-דינו של השופט מלצר)


עמוד 259 בספר:


הנה-כי-כן, "תכנון לעליה ותחילת ביצוע בכיוון זה", הינם משמעותיים מאוד לקביעת ישראל כ"מרכז החיים" של אדם. במקרה דנן, נטען על-ידי ב"כ האישה כמפורט לעיל כי קיימות לצדדים זיקות משמעותיות לישראל. חשיבות מיוחדת יש לתת לזיקות של האישה לישראל מעבר לאלו של בני הזוג יחדיו, שלא נסתרו. הורי האישה הינם אזרחים ישראלים המתגוררים בירושלים, ובתחילת שנת 2010 הגישה התובעת בקשה למשרד הפנים בירושלים לקבלת מעמד בישראל. אין לקבל את טענת המערער כי יש להעדיף לעניין זה את העובדה שהאישה טרם העתיקה את מקום מגוריה הקבוע לישראל. האישה מנהלת הליכים משפטיים מתמשכים בבתי-המשפט האזרחיים בצרפת, ויש בסיס לטענת האישה כי התמשכות ההליכים היא בעטיו של הבעל. האישה הגישה את בקשתה לעליה לישראל זמן רב - כמעט שנה וחצי - לפני פתיחת ההליכים בבית-הדין הרבני. אין זה דבר של מה בכך לנטוש את ההליכים המשפטיים בצרפת באיבם, ללא הכרעה. במיוחד כך, כאשר במשמורת האישה ארבעה קטינים, והוצאתם מחוץ לתחומי צרפת באופן חד-צדדי עלולה לעורר צעדים משפטיים מורכבים לפי אמנת האג להחזרת ילדים חטופים, וייתכן כי אף הליכים פליליים. מאידך גיסא, אין לצפות כי האישה תנטוש את הקטינים ותצא בגפה את צרפת על-מנת להתגורר דרך קבע בישראל, הגם שמנקודת מבטה, ישראל - הארץ אליה עלו והתיישבו הוריה ואליה היא קשורה בקשרי ביקורים קבועים וקשרים אחרים - היא ארץ מכורתה.

אין לתפוש את האישה כתיירת לצורך סמכות השיפוט מכוח דבריה בבקשתה לבית-הדין, שנכתבו בכתב יד ובלשון של הדיוטות. כבר היה הדבר לעולמים שבית-המשפט העליון הכיר באדם כתושב ישראל לצורך חוק הירושה, למשל, למרות שהיה במעמד של תייר בישראל על-פי רישומי משרד הפנים (ע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג ואח', פ"ד מא(3), 227 (1987)). אמר על כך המלומד פרופ' שמואל שילה:


עמוד 260 בספר:


'אפילו אם אדם איננו תושב המקום מבחינה משפטית, ודינו רק כתייר, אפשר לראות אותו כבעל מושב באותה ארץ. בעניין שטרק למשל, למרות שהמנוח היה רשום כתייר במשרד הפנים, והוא לא ויתר על אזרחותו הגרמנית, בית-המשפט העליון ראה אותו כבעל מושב בארץ, לאור סימנים שונים בביוגרפיה שלו שהצביעו על כך שהמקום בו נמצא מרכז חייו היה מדינת ישראל" (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, כרך שני 114).

בדיון בפנינו הראתה האישה כי היא קידמה באופן משמעותי את זיקתה לישראל. על-פי נהלי רשות האוכלוסין וההגירה, זכאי שבות המבקש לבחון אפשרות השתקעות בארץ, יכול לקבל אשרה מסוג א/1. מעמד זה ניתן בדרך-כלל לשנה, עם אפשרות הארכה ל- 3 שנים, כדי לבדוק את האפשרות והתנאים להשתקעות בישראל כעולה (אתר רשות האוכלוסין וההגירה). על-פי סעיף 2(ה) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, "מי שהביע רצונו להשתקע בישראל וקיבל, או זכאי לקבל, אשרת עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950, רשאי שר הפנים, לפי שיקול-דעתו, להעניק לו, לפי בקשתו, אזרחות מכוח שבות עוד לפני עלייתו".

כוונתו של יהודי להשתקע בישראל, ובפרט כאשר ניתן לה ביטוי מעשי, מביאה אותו מיניה וביה לגדרי תושב. אברהם אבינו בבואו לקבור את שרה אימנו בחברון, אמר לבני חת: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" (בראשית כג,ד). הסביר רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (פירושו לתורה, שם):

'גר ותושב. ובשביל היותי גר אין לי פה קבר כאמרו ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר (ישעיהו כב, טז) והטעם שאני מבקש לקנותו הוא מפני שאני תושב עמכם שבאתי להשתקע לא לגור בלבד.'


עמוד 261 בספר:


ובאופן דומה באר זאת רבי דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל (פירושו לתורה, שם):

'...עם היותי גר מארץ אחרת תושב אני עמכם כי דעתי לישב פה ולכן אם תעשו עמי נחת רוח אעשה אני עמכם חסד פעמים אחרות כי שכנים אנחנו.'

והנה, על-פי סעיף 4א(א)(5) לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, לבית-דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על-פי דין תורה, אם "התובע הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל". לא כל אזרח ישראלי הינו בהכרח תושב ישראל. ישנן כמה וכמה דרכים לרכישת אזרחות ישראלית, אך מיוחדת היא רכישת אזרחות מכוח שבות, שכרוכה בה הבעת רצון להשתקע בישראל. הבעת רצון להשתקע בישראל משמעה הפיכת ישראל למרכז החיים של המבקש, והיא עשויה לזכות למבקש אזרחות ישראלית עוד לפני מימוש העלייה לישראל לכל פרטיה ודקדוקיה.

כאמור, האישה הציגה בפנינו תעודת זהות ישראלית. תעודה זו אינה מעידה בהכרח כי האישה כבר התאזרחה בישראל. יתכן שהיא קיבלה תעודה זו על-פי אשרה לצורך בדיקת האפשרות להשתקע בישראל ולהתאזרח בה מכוח שבות. אך עובדה זו מעידה כי האישה קידמה באופן משמעותי את רצונה לעלות לישראל ולהשתקע בה. די בכך כדי להעיד כי מרכז החיים של האישה הוא ישראל, למרות שמקום המגורים הקבוע שלה הוא עדיין בצרפת.

עם-זאת, אין די בהיות ישראל מרכז החיים של האישה לצורך הקניית סמכות לבית-הדין הרבני בתביעת גירושין של האישה. לשם כך, עליה להוכיח כי היא התאזרחה בישראל בפועל ממש (סעיף 4א(א)(5) לחוק) או כי גם לבעל זיקות של


עמוד 262 בספר:

ממש לישראל בגדרי "מרכז חיים" במובן חוק שיפוט בתי-דין רבניים (סעיף 1 או סעיף 4א(א)(1) לחוק).

עתה נפנה להצעה שהועלתה במפתיע בדיון בפנינו על-ידי ב"כ הבעל ולפיה הוא מוכן שיסודר גט בין הצדדים ובלבד שהאישה תסכים לדון בנושא הרכוש בהתאם להלכה. ב"כ האישה ביקש בדיון בפנינו שהות קצרה לשקול את העניין. ברם, בדיון שהתקיים בבית-הדין האזורי עובר למתן ההחלטה נשוא הערעור, שאל בית-הדין במפורש אם האישה מוכנה לוותר על תביעותיה בצרפת, וב"כ האישה השיב: "אנחנו מוכנים לוותר, בתנאי שכל התביעות תתקיימנה בפני בית-הדין ונקבל גט" (פרוטוקול מיום כ"ד באב התשע"א (24.8.2011), שורות 73-72). על פני הדברים איננו רואים מניעה לקיום דיון בהסכמת הצדדים במחלוקת הרכושית שביניהם כעניין הכרוך בגירושין במסגרת שיפוטו של בית-הדין (סעיף 9 יחד עם סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים או סעיף 1 (אם שני הצדדים יסכימו שהם תושבי ישראל לעניין זה) יחד עם סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים). מאליו מובן, כי בית-הדין ידון בכל הנושאים על-פי גדרי דין תורה תוך שקלול הזכויות הרכושיות של האישה לפי מנהגי מדינת צרפת ובמגבלות ההלכה, באופן דומה לדרך שבהם מחלק בית-הדין את הזכויות הרכושיות האזרחיות לבני זוג שהם תושבי ישראל. ראוי להזכיר בהקשר זה כי בהסכמת הבעל לסדר את הגט ולהתדיין בפני בית-הדין בישראל בענייני הרכוש יש משום קבלת מנהג בתי-הדין לתת פיצויים לאישה המתגרשת מעבר לסכי כתובתה, אם וככל שבית-הדין ימצא שיש הצדקה לעשות כן. מאידך גיסא, אם האישה חוזרת בה מהצהרת בא-כוחה בפני בית-הדין האזורי כי היא מוכנה להעביר את התביעות הרכושיות לבית-הדין בישראל, ולנוכח הסכמת הבעל, עלולה להיות לכך השלכה על שאלת היותה מעוכבת מחמתו להינשא. דברים אלו, כמו גם שאלת סמכותו של בית-הדין


עמוד 263 בספר:

לדון בתביעת הגירושין כעניין ראשי כאמור לעיל, יתבררו בפני בית-הדין האזורי.

בסיום הדברים, אנו חוזרים ומציעים לצדדים כי יסודר הגט מיד בישראל וכי יתנו לבית-הדין - בישראל או בצרפת - שיקול-דעת רחב לפסוק בענייני הרכוש. חזקה על בית-הדין כי יעשה דין וצדק עם שני הצדדים כאחד, ולשנייהם גואל יבוא.

בכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה."

בתיק (רבני) 5698-55-1 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2009(3), 17 (2009)} נפסק מפי כב' הרב שלמה שטסמן, דיין:

"1. בני הזוג י.ח. (להלן: "הבעל") ור.ח. (להלן: "האישה") נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1974. לבני הזוג שני ילדים בגירים. בשנים האחרונות פיתח הבעל עסקים ברומניה תוך שהוא מנצל את אזרחותה הרומנית של האישה. בני הזוג נהגו להיפגש מידי שבועיים בארץ או ברומניה.

ביום כ"ה אייר תשס"ט (19.5.09) הגישה האישה תביעת שלום בית כנגד הבעל.

בבית-הדין הרבני האזורי בתל אביב. כמו-כן, הגישה האישה לבית-הדין בקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל.

בתביעת שלום הבית ובנימוקים למתן צו עיכוב היציאה טוענת האישה שלבעל ישנה פילגש נכרית עמה הוא מתגורר בדירה הרשומה על שם האישה ברומניה.


עמוד 264 בספר:


האישה גם טוענת שהבעל בזבז על פילגשו סכומי כסף גדולים השייכים לבני הזוג ושאף העביר לחשבונה בחודשים האחרונים סכומי עתק.

האישה טוענת שהיא משוכנעת שהבעל עתיד להגיע לארץ בתקופה הקרובה לשם חיסול ענייניו ושלאחר מכן יעבור לרומניה, שם תתקשה לאתרו ולבקש ממנו להתירה מעגינותה. מנימוקים אלו ביקשה האישה מבית-הדין ליתן צו לעיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל.

2. ביום כ"ה אייר תשס"ט (19.5.09) נעתר בית-הדין לבקשתה של האישה ונתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל במעמד צד אחד.

בית-הדין נתן את הצו בדיין יחיד וזאת על-פי סמכותו של בית-הדין לפי סעיף 8(ה)(2) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955.

ביום כ"ט סיון תשס"ט (21.6.09) נעתר בית-הדין לבקשה להאריך את הצו, ועל-פי סמכותו לפי תקנה ק"ז (6) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים האריך את תוקפו של צו עיכוב היציאה לתקופה של שנה.

3. ביום ט"ו תמוז תשס"ט (7.7.09) הוגשה לבית-הדין בקשה בהולה של ב"כ הבעל לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל כנגד הבעל. בהתאם לתקנה ק"ז(א) (3) ו- (6) קבע בית-הדין דיון דחוף בבקשה ליום כ"ב תמוז תשס"ט (14.7.09).

4. למועד הדיון הקבוע ביום כ"ב תמוז תשס"ט (14.7.09) התייצבה האישה וב"כ הבעל. הדיון התקיים בדיין יחיד וזאת ע"פ סמכותו של בית-הדין לפי סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים. במהלך הדיון התברר שאכן קיים קרע עמוק בין בני


עמוד 265 בספר:

הזוג וכן קיים קרע בין הבעל ובין ילדיו, וכל זאת בשל קשריו של הבעל עם פילגשו הנכריה.

כמו-כן התברר שהבעל עומד לקבל אזרחות רומנית בימים הקרובים ומטרת ביקורו בארץ נועדה להשלמת הליכי קבלת האזרחות בשגרירות הרומנית בישראל.

5. בית-הדין משוכנע מעל לכל ספק שבנסיבות יצירת הקרע והתרחבותו בין בני הזוג ולנוכח העובדה שהבעל עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, ישנו חשש ממשי לעיגונה של האישה כך שהבעל ימנע מליתן גט לאישה או שיתנה את מתן הגט בתנאים שאינם על-פי דין כך שהאישה תידרש "לשלם" תמורת קבלת גיטה וחירותה.

6. אמנם חופש התנועה הוא עיקרון חשוב שבית-הדין נותן לו משקל חשוב אך מנגד עומד החשש הממשי לעיגונה של האישה ולפגיעה חמורה בחרותה.

כששני אינטרסים "מתנגשים" יש צורך למצוא איזון נכון בנסיבות העניין.

דומה שהמחוקק מצא איזון מתאים ונכון בסעיף 7ב לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, שם נקבע שבית-דין ייתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, כשישנו חשש עיגון ממשי או כשהנתבע עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, והעדרו יכביד על בירור המשפט, והכול, אם לא ניתן להבטיח את בירור המשפט בדרך של מתן ערובה מתאימה או בדרך אחרת לרבות בדרך של השלשת גט.


עמוד 266 בספר:


7. לפיכך, לאור החומר אשר בתיק ולאחר שיקול-דעת פוסק בית-הדין שצו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן כנגד הבעל י.ח. ת.ז.:XXXXXXXXX יבוטל בכפוף לתנאים הבאים:

א. הבעל יתייצב בבית-הדין הרבני האזורי בתל אביב וישליש גט לאשתו.

ב. הבעל ימציא ערבות בנקאית על סך 200,000 ש"ח להבטחת כשרות הגט ולהבטחת התייצבותו לדיונים בבית-הדין. לחילופין, הבעל יכול להציע ערבות כספית אחרת שתניח את דעתו של בית-הדין על סכום שלא יפחת ממאתיים אלף ש"ח."

בתיק מס' 4072-55-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2009(3), 38 (2009)} נפסק מפי כב' הרב ישי בוכריס, דיין:

"מדובר בבני זוג הנשואים מזה כשבע עשרה שנה, להם שלשה ילדים קטינים. היחסים בין בני הזוג התערערו ועתה האישה תובעת להתגרש מבעלה. הבעל מצדו בתגובה פנה באמצעות ב"כ לבית-הדין ומבקש לדחות את תביעת האישה לגירושין, לדבריו הוא מעוניין בשיקום חיי הנישואין ומאשים את האישה במשבר שחל בחייהם משום כך הוא דורש ממנה לתקן את אשר עוותה.

הצדדים פנו לבית-הדין אף בעניין קביעת משמורת הילדים.

בית-הדין שמע בקשב רב ובאורך רוח את הצדדים, הבעל מבקש לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגדו וכנגד שני הילדים המשותפים לבני הזוג שהינם


עמוד 267 בספר:

קטינים, בן בגיל 13 ובת בגיל 11, זאת בשל כך שלדבריו לא הוכח שיש ממש בחששות האישה.

מאידך האישה מעלה חששות כבדים באשר להברחת הילדים והישארותה עגונה, אם יצאו הבעל והילדים את הארץ. משום כך תובעת בכל תוקף להשאיר את צו עיכוב היציאה בתוקפו.

בית-הדין סבור שיש לחלק בין עיכוב היציאה מן הארץ של הילדים הקטינים לבין עיכוב יציאה מן הארץ של הבעל.

בעניין הילדים הקטינים סבור בית-הדין שכל עוד לא הוכרעה השאלה המשפטית בדבר משמורתם של הילדים אין מקום שאחד מן ההורים, שעתה הינם משמורנים טבעיים משותפים, יעשה צעד מסויים שלא בהסכמת ההורה האחר. זאת במיוחד שאין בהוצאת הילדים לחו"ל משום הכרח רפואי שלא ניתן להיעשות בארץ, כמו-כן אין צורך בכך משום כיבוד אחד מן הסבים או הסבתות השוהה שם, אלא לשם טיול הרחבת אופקים.

הטיול בחו"ל על-אף היותו כלי להרחבת אופקים, אין במניעתו מס' שנים כדי לפגוע בהתפתחות הנפשית או הרגשית של הילדים, ואין במניעת הטיול כדי ליצור נזקים חמורים בהרחבת הדעת של הילדים.

זאת ועוד, בית-הדין אינו מתעלם מן העובדה שהיחסים בין הצדדים מתוחים עד למאוד. ב"כ האישה טענה בפני בית-הדין שהבעל "מעלים" את הילדים המשותפים בבית אמו או בבית אחותו.


עמוד 268 בספר:


הסבריו של הבעל שהבת נמצאת אצל אחותו משום צרכים חברתיים אינם נשמעים משכנעים דיים, ובית-הדין מתרשם שאכן יד הבעל הייתה בדבר או לכל הפחות הוא אינו מונע זאת על-אף שבכוחו לעשות כן. הבעל טען אמנם בכתב תביעתו שהילדים אינם מעוניינים בקשר עם אמם והוא שעושה מאמצים לקיום קשר כלשהו. יש להדגיש שאף אם כך הם פני הדברים, ישנה התרשמות ברורה שהבעל לא עשה כל שיכול ע"מ שהילדים ישהו אצל אמם ובית-הדין התרשם שההיפך מכך היא האמת.

בשעה זו שיש מתח רב בין ההורים ויש לכך השלכה אף ליחסי הילדים עם אמם נכון שלא לאפשר את יציאת הילדים מן הארץ משום שתי הסיבות דלעיל, הראשונה שעניין המשמורת טרם הוכרע ולעת עתה זכותו של כל הורה שלא לאפשר את יציאת ילדיו הקטינים לחו"ל. והשנייה - חשש ההברחה לא הוסר לאור התנהלות הצדדים בתקופה האחרונה.

על-כן בית-הדין מחליט שאין לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הילדים - הבן והבת ויש להשאירו בתוקפו.

בעניין צו עיכוב היציאה מן הארץ כלפי הבעל שונים הם פני הדברים, ויש צורך באיזון הזכויות.

הואיל ונסיעת הבעל הינה לצורך עסקים כפי שהצהיר בבית-הדין, והואיל וזהו חלק מעיסוקו שהוא יוצא מן הארץ מדי חודשיים או שלשה חודשים, הצורך בביטול הצו הינו צורך חיוני ביותר.

גם אם מטרת היציאה מן הארץ אינה לשם עסקים יש לבעל זכות לממש את זכות חופש התנועה שלו, שעיכוב יציאה מן הארץ מגבילה.


עמוד 269 בספר:


מאידך החשש שהאישה תישאר בעגינותה הינו חשש כבד מאד ועל בית-הדין לדאוג שחשש זה לא ימומש. משום איזון צרכים זה, אם הבעל יבטיח את חזרתו ארצה על-ידי הפקדת בטוחות שיפורטו להלן יש לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ לזמן מוגבל לפי הצרכים.

התנאים לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ הינם:

א. השלשת גט פיטורין בבית-הדין עבור האישה, כך שאם לא ישוב ארצה במועד שנקבע תהא אפשרות לשחרר את האישה מכבלי עגינותה.

ב. ערבות כספית שתבטיח את תשלום כל החובות המשותפים הרובצים על בני הזוג.

ג. יפויי-כוח בלתי-חוזר עבור ב"כ האישה שיופקד בבית-הדין על הבית המשותף לצדדים, בו ייכתב שאם הבעל לא ישוב ארצה למועד שנקבע מראש, רשאי בית-הדין להחליט על העברת הבית על שם האישה בלבד.

אם יבצע הבעל את שלושת התנאים הללו בית-הדין יבטל לזמן מוגבל כאמור לעיל את צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגדו."

בתיק מס' 831855-3 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(4), 223 (2010)} מפסק מפי כב' הרב חיים שלמה שאנן - אב"ד; כב' הרב מרדכי מזרחי בר אור – דיין; כב' הרב שלמה שטסמן – דיין:

"א. בפני בית-הדין תלויה ועומדת תביעת מזונות של האישה מדין מעוכבת להינשא מחמתו.


עמוד 270 בספר:


בית-הדין מודע לכך ששני הצדדים הינם יהודים אזרחי ארה"ב ואינם אזרחי ישראל. מכל מקום, על-פי פסק-דינו של הנשיא ברק בעניין כובאני (בג"ץ 1796/03) נתונה לבית-הדין הרבני סמכות לדון בתביעת מזונות אשר הגישה אישה יהודייה כנגד בעלה היהודי אף ששני הצדדים אינם אזרחי ישראל - שכן, לעניין תביעת מזונות אין הכרח שבני הזוג יקיימו את תנאי הסמכות הקבועים בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

בית-הדין מוצא לנכון להבהיר שהוא מפעיל סמכות זו בזהירות המתחייבת, במידה ובמשורה ובמקרים נדירים בלבד.

ב. בית-הדין משוכנע שמדובר במקרה עיגון חמור. שני הצדדים אינם רוצים זה את זה ומאשימים זה את זה בהאשמות שאין חמורות מהם. דברי הבעל בפני בית-הדין שהוא חפץ בגירושין אלא שרצונו שהגט יסודר בארצות הברית נראים לבית-הדין כדברים הנאמרים מהפה ולחוץ וכבחירה בדרך שתאפשר לו להמשיך ולעגן את האישה.

בתיק בית-הדין מצויים פסקי-דין של בתי-דין בארה"ב אשר חייבו את בעל במתן גט, ועל פניו קיימות - לפחות לכאורה - ראיות התומכות בעילת תביעת המזונות מדין מעוכבת להינשא מחמתו.

בית-הדין גם משוכנע שהנתבע עומד לצאת את הארץ לצמיתות או לתקופה ממשוכת ושהיעדרו מן הארץ עלול להכביד על בירור המשפט או על ביצוע פסק-הדין.


עמוד 271 בספר:


בנסיבות אלו, ובהתאם לסמכותו על-פי סעיף 7ב לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956), נעתר בית-הדין ביום ח' כסליו התשע"א (15.11.2010) לבקשת האישה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל.

ג. לפנינו בקשת הבעל לביטול צו עיכוב יציאה שניתן ביום ח' כסליו התשע"א (15.11.2010).

בית-הדין קובע דיון בבקשה לביטול עיכוב היציאה ליום חמישי י"ט כסלו תשע"א (25.11.2010) בשעה 9:00. ניתן לפרסם החלטה זו לאחר השמטת פרטים מזהים - כמקובל."

9. בקשה לעיכוב יציאת קטינים מן הארץ שלא כסעד זמני
ב- בש"א (יר') 58026/05 {ס'ע' נ' פ' ט', תק-מש 2005(4), 344 (2005)} נדונה בקשה לעיכוב יציאת קטינים מן הארץ שלא כסעד זמני. בעקבות פניית האב לבית-המשפט בבקשה לעיכוב יציאת שני ילדיו הקטינים מן הארץ, ולאחר שניתן לגביו פסק-דינו של בית-הדין השרעי כי עליו להעביר את הילדים לרשות אשתו, שבכוונתה, על-פי הנטען, להוציא את הילדים מהארץ, ניתנה החלטה המעכבת את יציאתם של הקטינים עד גיל 18 או עד להחלטה אחרת.

בדיון התברר כי האישה גרה עם הילדים כבר זמן רב בארה"ב עקב מחלת לב של אחד מהילדים, המטופל בארה"ב, והאב, לקח את הבן החולה לישראל, ובעקבותיו הגיעה האם עם הבן השני. לטענתה, כאשר הגיעה למשפחת האב, הותקפה והאב סרב למסור לה את הילדים, בתגובה פנתה לבית-הדין השרעי


עמוד 272 בספר:

שהורה לאב למסור לה את הילדים, לפיכך יש לטענתה לבטל את עיכוב היציאה, מה גם שלא נמסרו הבטחונות הנדרשים.

כב' השופט פ' מרכוס, בדחותו את הבקשה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, קבע כי צו עיכוב יציאה נגד הילדים ניתן, לא כסעד זמני במסגרת הליך עיקרי, על-פי המנגנון שבפרק כ"ח לתקסד"א אלא הצו ניתן כסעד חירום על-פי הסמכות הכללית על-פי סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המסמיך את בית-המשפט "לנקוט באמצעים זמניים... הנראים לו לשמירת ענייניו של קטין".

עוד נקבע כי יש ספק רב בטענה של האם שמרכז חייהם של הילדים בחו"ל, ושאלה זו יש לבחון בצורה מסודרת במסגרת תביעת המשמורת שהוגשה או במסגרת הליך על-פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשמ"א-1981 אם האם תראה לנכון להגיש הליך כזה. בית-המשפט דחה את הבקשה לביטול עיכוב יציאה והורה כי עיכוב יציאת הקטינים יישאר בתוקף עד להחלטה אחרת.

יובהר כי ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 25484/01 {פלונית (קטינה) נ' פלוני, תק-מש 2004(2), 94 (2004)} הובהר כי על-פי סעיפים 3(א)+1(6)(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה ניתן להגיש כל תובענה בעניין יציאתו של קטין מן הארץ גם ללא תובענה עיקרית למשמורת או הסדרי ראיה, בהיות תובענה זו תובענה לפי חוק הכשרות. כך נלמד מנוסח סעיף 6(1)(ג) לחוק האמור. זאת ועוד, יש לראות בתובענה למתן צו עיכוב יציאה גם כתובענה להבטחת קשר בין קטין להורהו שכן במתן הצו מונעים הוצאתו של הקטין מן הארץ על-ידי מי מההורים ושלילת הקשר בינו ובין הורהו השני הנותר בארץ.


עמוד 273 בספר:


בניגוד לגישה כאמור, המאפשרת קבלת סעד עיכוב יציאה אף ללא כל תביעה עיקרית, עומדת גישתו של כב' השופט י' גרניט, כפי שבאה לביטוי ב- בש"א (ת"א-יפו)18478/03 {ת' ד' (ל.) נ' ר' ע', תק-מש 2004(1), 20 (2004)} שדן כאמור בשאלה האם ניתן ליתן סעד זמני, כאשר לא נתבקש כל סעד עיקרי ובהיעדר עילת תביעה. במקרה הנדון התבקש צו עיכוב יציאה מהארץ עבור קטינה, הצו ניתן, ונקבע כי על המבקשת להגיש תוך שבעה ימים תביעה לסעד עיקרי.

בבקשה להארכת הסעד הזמני נקבע כי "עיכוב יציאה מן הארץ הוא סעד זמני (תמיד), לפיכך כתב התביעה צריך לכלול עילת תביעה שמסגרתה ניתן לבקש עיכוב יציאה כסעד זמני והדבר לא נעשה".

כיוון שבמקרה זה נקבעו ענייני המשמורת והמזונות לא הייתה בפני בית-המשפט כל תביעה לסעד עיקרי, מלבד הבקשה לעיכוב יציאת הקטינה מן הארץ.

כב' השופט י' גרניט קבע כי בהיעדר תביעה לסעד עיקרי ובהיעדר עילת תביעה שבמסגרתה ניתן ליתן סעד זמני, אין בפני בית-המשפט כל הליך שיסתיים בפסק-דין שלשם ביצועו היעיל יש ליתן סעד זמני של עיכוב יציאה מן הארץ, על-כן נכונה ההנחיה להגיש כתב תביעה כפי שהורה בית-המשפט למבקשת.

לדבריו "תביעה למתן סעד זמני של עיכוב יציאה מן הארץ, אינו בגדר תובענה לסעד מהותי ועיקרי, הואיל וכאמור עיכוב יציאה מן הארץ הוא תמיד סעד זמני, גם במידה והצו יישאר בתוקף למשך 18 שנה, כאמור בתקנה 258יח(ב) לתקסד"א. למותר לציין כי תקנה 258יח(ב) לתקסד"א, היא תקנה של מחוקק-המשנה, לפיכך, בהגדרה היא מסדירה את הסעד הזמני של עיכוב יציאה מן


עמוד 274 בספר:

הארץ... סעד זמני של עיכוב יציאה מן הארץ יכול להינתן במסגרת תביעה למשמורת, לשמירת זכויות וחובות של הורה כאפוטרופוס לקטין לפי סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כגון: דאגה לצרכי הקטין, לחינוכו, ללימודיו, להכשרתו המקצועית ולקביעת מקום מגוריו".

במקרה הנדון כבר ניתן פסק-דין בעניין המשמורת על-כן צויין כי המבקשת יכולה להגיש את התובענה לפי סעיף 7 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה {תביעה להליכי ביצוע "בתובענה בעניינו של קטין"}, להבטחת המשמורת של הקטינה ואי-סיכול פסק-הדין למשמורת על-ידי הוצאת הקטינה מחוץ לישראל.

כמו-כן צויין כי על-פי תקנה 363(ב) לתקסד"א ניתן ליתן סעד זמני גם בתכוף לאחר מתן פסק-הדין {וגם בעת מתן פסק-הדין} וזאת הואיל ומדובר בהבטחת ביצועו של פסק-הדין, אולם פתרון זה לא היה רלוונטי בעניין הנדון, זאת משום שפסק-הדין למשמורת הקטינה ניתן מספר שנים קודם לבקשת עיכוב היציאה ולא התקיים התנאי של "בתכוף".

למניעת הספק, הבהיר כב' השופט י' גרניט לגבי שני סעיפים נוספים מכוחם ניתן לבקש סעד זמני של עיכוב יציאה מהארץ כי "על-פי הוראות תקנה 258ז(3) לתקסד"א הקובעת כי יש להגיש 'תובענה בעניין של קטין שנושאה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להורהו ויציאת הקטין מן הארץ', היא הוראה של מחוקק-המשנה. כאמור, מחוקק-המשנה אינו מוסמך לקבוע כי ניתן להגיש תובענה לסעד זמני מבלי שהמחוקק הראשי קבע את הסעד של עיכוב יציאה מן הארץ כסעד מהותי. לפיכך במידה והסיפא לתקנה 258ז(3) קובעת כי ניתן להגיש תובענה לעיכוב יציאת קטין מן הארץ, הרי חקיקת-משנה זאת היא בבחינת חריגה מסמכות (אולטרה וירס). סעיף


עמוד 275 בספר:

68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, מסמיך את בית-המשפט 'לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניינו של קטין'. סעיף 68(א) מבחין בין סעד זמני לסעד קבוע ואינו הופך סעדים זמניים לסעדים קבועים (ראה תקנה 258ז(4) לתקסד"א). אני מודע לעובדה כי במשך שנים רבות לא הקפידו בתי-המשפט על ההבחנה בין סעד מהותי וסעד זמני לעניין עיכוב יציאת קטין מן הארץ ונהגו להורות על עיכוב יציאת קטין מן הארץ במסגרת בקשה, אף ללא כל כתב תביעה, אולם נוהג זה צריך להיפסק הואיל והסדר הטוב דורש להימנע מחריגות מהכללים, כאשר אין כל צורך בדבר ולכן יש להגיש בקשה לסעד זמני במסגרת תביעה לסעד מהותי ועיקרי, סעד זמני שנועד להבטיח את ביצועו היעיל של פסק-הדין שיינתן בתובענה העיקרית".

כאמור, שתי הגישות נפסקו בבית-משפט לענייני משפחה, בערכאה הנמוכה, וטרם ניתן כלל מנחה או מחייב בערכאות הגבוהות.

זאת ועוד. צו עיכוב היציאה יעמוד בתוקפו עד להגיע מועד הפקיעה שקבע בית-המשפט במתן ההחלטה וכאשר המדובר בקטין, יפקע צו העיכוב בהגיע הקטין לגיל 18 שנה, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט לענייני משפחה אחרת.