סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• כיצד לנהוג עם עד לפני תחילת חקירתו
• אימרת עד בעת ביצוע עבירה - "רס גסטה"
• אימרה של קורבן אלימות
• תעודות ציבוריות ונוכריות
• רשימות מוסדיות
• שאלה של משקל למול שאלת הקבילות
• היעדר התנגדות להגשת ראיה
• אימרת נפטרים
• הודאת בעל דין
• קביעות עובדתיות שנקבעו בפסקי-דין אחרים
• חוות-דעת מומחה
• תצהיר יהא ערוך בגוף ראשון
• תצהיר שבכתב
• חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים)
• דו"ח חקירה
• עדות יחידה
• דו"ח ועדה רפואית
• תרשומת
• הצעת מחיר
• הסתמכות על שמועות
• הסתמכות על הוראות יצרן
• ראיה נסיבתית
• תעבורה
• אי-ידיעה אישית
• מהי עדות מפי השמועה - דוגמאות

אימרה של קורבן אלימות

1. כללי
סעיף 10 לפקודת הראיות קובע כדלקמן:

"אימרת עד בעת ביצוע העבירה
עדות על אימרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאימרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות לוואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אימרה אחת מאלה:
(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו;
(2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה;
(3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות."

פרופ' א' הרנון בספרו {על הראיות, חלק שני, 168} מתמצת את מהותו של הסעיף, תוך אבחנתו לעומת הדין האמריקאי והאנגלי, באמרו כי "המשפט המקובל מכיר בהצהרת שכיב מרע כאחד החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה. בארץ הוסדר הנושא סטטוטורית, כבר בראשית תקופת המנדט, בסעיף 8 לפקודת העדות; וחליפו כיום הוא סעיף 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. אם במשפט האנגלי והאמריקני אחד התנאים לקבילותה של הצהרה כזאת הוא שהמצהיר נפטר, הרי בדין המקומי החריג רחב יותר, כי האימרה קבילה גם כאשר המניעה להופעתו כעד של אומר האימרה היא מחלה או היעדרות מן הארץ".

לדבריו, לפי סעיף 10 לפקודת הראיות קבילה אימרה של קרבן למעשה אלימות בשלושה מצבים שיפורטו להלן, ובלבד שהאימרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות הלוואי שלו {אימרה שאינה נוגעת במישרין למעשה האלימות או לנסיבות הלוואי שלו, אינה קבילה; ראה גם ע"פ 16/49 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ב(1), 561, 575 (1950)}, ואין אפשרות להעיד במשפט את האדם שאמר אותה, משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ.

ואלה שלושת המצבים: האימרה נאמרה בשעת מעשה האלימות או בהזדמנות הראשונה הסמוכה לו; האימרה מהווה חוליה בשלשלת הנסיבות, הקשורות במישרין לביצוע לעבירה; האימרה נאמרה בשעה שהקרבן היה גוסס או האמין שהוא גוסס, היינו שכיב מרע.

ביחס למצב האחרון, ההנמקה היא, שחזקה על אדם הנוטה למות שלא ירצה להגיד דברי שקר במעמד זה. אולם המחוקק המקומי יצא כנראה מן ההנחה, כי לא רק אצל גוסס, אלא אצל כל אדם אשר נפגע על-ידי מעשה אלימות, מצבו מהווה ערובה מסויימת לאמיתות דבריו – למרות שלא נאמרו בשבועה – אם נתקיימו התנאים המפורטים בסעיף 10 לפקודת הראיות {כך מוסברים הדברים ב- ע"פ 64/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' וולפוביץ, פ"ד ט(1), 785, 786 (1955) אך ההנמקה אינה משכנעת}.

את כשרות האימרה יש למדוד לפי קנה-מידה אובייקטיבי בלבד, היינו, לפי מצבו של הקרבן אשר מסר את האימרה. מבחינתו אין נפקא מינה בכך אם מעשה האלימות נגרם על-ידי מישהו במזיד או ברשלנות. די בכך שהקרבן נפגע כתוצאה מכוח שהופעל כלפי גופו.

לכן, לצורך כשרות הראיה, אין חשיבות לשאלה, מה מידת האשמה המיוחסת לנאשם. גם אם המעשה, שגרם למות הקרבן, נעשה מתוך חוסר זהירות שאין בה כדי רשלנות פושעת – היינו עבירה לפי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, 1936 – תהיה אימרת הקרבן קבילה על-פי סעיף 10 לפקודת הראיות {ע"א 64/55, שם, מפי כב' השופט י' זוסמן}.

הוראה זו חלה לא רק במשפטים פליליים, אלא גם במשפטים אזרחיים, כגון בתביעה לדמי נזק {ע"א 22/49 לוי נ' מוסף, פ"ד ד(1), 558, 562 (1950) נתקבלה עדות על אימרתו של קרבן תקיפה, והיא שמשה כסיוע במשפט נזיקין; ראה גם ת"א (חי') 627/51 מזרחי נ' עכו, פ"מ יא, 1}.

כלומר, היקפו של סעיף 10 לפקודת הראיות הינו רחב יותר מסעיף דומה במשפט האנגלי והאמריקאי, וכן סעיף זה חל הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי.

בהתאם לפסיקה, הרי שההנחות המונחות ביסודה של הוראת החוק האמורה, הן בעיקרן, כי עד אינו משקר בהשמיעו אימרה על אתר, או מיד בהזדמנות הראשונה שיכול היה לעשות כן, כאשר האימרה מתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה, וכי יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד או הוכחה, כאשר, לאור הנסיבות, אין מקום לחשוד שהוא כוזב {ראה בעניין זה גם ע"פ 3737/91 ו- 3695/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273 (1992)}.
2. קבילות אימרת עד אף אם העד אינו נוכח בבית-המשפט ואינו מעיד
המילים "... אם האדם אינו נוכח כעד", צריכים להיקרא ברצף ובנשימה אחת עם המשכו של הסעיף "ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר ... וגו'", שכן אין המדובר בתנאים חילופיים זה לזה, כי אם בתנאים מצטברים, כי אילו כוונת המחוקק היתה להכשיר כל אימרת עד מחוץ לכתלי בית-המשפט, שאיננו מעיד בבית-המשפט, לא היה צורך בפירוט יתר של הנימוקים שמונעים העדתו בבית-המשפט.

ב- ת"פ (ת"א) 82/96 {מדינת ישראל נ' משה בן דוד, תק-מח 97(2), 29 (1997)} נדחתה טענת המדינה לפיה די בכך שהעד אינו נוכח על-מנת לקבל העדות.

בית-המשפט קבע כי התנאים האמורים בסעיף 10 לפקודת הראיות הינם מצטברים ולא עומדים כל תנאי בפני עצמו.

3. אימרה נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו - סעיף 10(1) לפקודת הראיות
הפסיקה הרחיבה בעניין זה וקבעה, כי גם הודעה "מאוחרת" יותר קבילה, ובלבד שבזמן שחלף מאז התרחשות האירוע ועד לאמירתה לא התרחש כל אירוע, שיש בכוחו להקים חשד, שמא הושפע העד שלא לומר אמת.

קיימת דעה כי אין לקבל אימרה שנאמרה על-ידי קורבן למעשה אלימות שניתנה בתגובה לשאלה {א' הרנון על הראיות, חלק שני, 170}.
ואולם, הדעה הזו של פרופ' א' הרנון, לדעת החולקים עליה, התאימה לסיטואציה המצומצמת שהיתה בעניין ע"פ 176/61 {אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 493, 496 (1962)}, וכיום מקובלת דעתו של כב' השופט י' קדמי {על הראיות, חלק א, 536 ואילך} לפיה התנאי הוא רק שהשאלות הנשאלות לא תהינה מדריכות, הא ותו לא.

את משקלה של האימרה יש לבחון לאור הנסיבות, ההגיון ונסיון החיים, דהיינו, באם ניתן להאמין לדברים שנשמעו.

כך למשל, נסיבות מסירת הדברים – דווקא על רקע הסירוב הקודם להפליל את הפוגע, לאור ההחמרה במצבו הרפואי, ואף לאור העובדה שדבריו גם תואמים את דבריו של אחר, אין זה סביר שדעתו של גוסס או מי שהאמין שהינו גוסס תהא פנויה לבידוי עלילה כנגד הנאשם. משנה-תוקף יש לדברים כאשר מוכח כי הנאשם אינו טוען לסכסוך קודם בעל משקל, או שדעתו היתה נתונה לאמירת שקר בדבר נסיבות תקיפתו {תפ"ח (ב"ש) 915/01 מדינת ישראל נ' דדון אמיר, תק-מח 2002(1), 65535 (2002)}.

4. אימרה שנאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבות מעשה האלימות – סעיף 10(3) לפקודת הראיות
בתארו את מהות סעיף זה, תוך התייחסות למשפט השוואתי, אומר פרופ' א' הרנון, בספרו {על הראיות, חלק שני, 171 - 176}:

(א) החריג וטעמו: לפי המשפט המקובל, כשרה עדות על אימרתו של גוסס, כראיה לסיבת מותו, במשפט שבו הגורם למותו נאשם ברצח או בהריגה – ובלבד שהגוסס היה עד כשר, אילו נקרא להעיד בשעת מסירת האימרה.

הרעיון, שדבריו של שכיב מרע ראויים לאמון מיוחד, כבר היה נפוץ לפני שנים רבות, ומשנתגבש הכלל הפוסל עדות שמיעה, במאה השמונה-עשרה, הכירו באימרתו של גוסס כאחד החריגים.

החריג בדבר קבילותה של אימרת גוסס נקלט במשפט המקומי בדרך סטטוטורית, בסעיף 8 לפקודת העדות.

כיום ההוראה מצויה בסעיף 10 לפקודת הראיות, כאחד המצבים שבו מתקבלת כראיה אימרה של אדם על מעשה אלימות. תנאי הקבילות באנגליה ובארץ אמנם אינם זהים, כפי שיתבאר יותר להלן.

ואולם ההנמקה לחזקת המהימנות, שהדין מייחס לאימרתו של גוסס, היא אחת: במקרים רבים רק הקרבן היה עד ראיה לפשע. לשם בירור העובדות קיים, איפוא, הצורך באימרה, כשריד ההוכחות היחיד, וההנחה היא, שאדם הרואה קיצו קרב והולך, ותקוותו להישאר בחיים עלי אדמות אבדה, אדם כזה אין לו עוד עניין בהפחת כזבים, ודעתו נתונה לאמירת דברי אמת.

מעמד רציני כזה מייצר חובה בעיני החוק, דוגמת החובה המוטלת על-ידי בית-המשפט על עד באמצעות השבועה' {ע"פ 16/49 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ב(1), 561, 572, מפי כב' השופט ש' ז' חשין. על דברים אלה חזרו בהזדמנויות שונות והן צוטטו, למשל, ב- ע"פ 306/66 סרויה נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(1), 589, 591 (1966), וב- ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566, 569 (1975)}.

ובקצירת האומר {ברור שקשה, ואולי אף בלתי-אפשרי, לבדוק את הדבר. הרבה תלוי באישיוותו של נותן האימרה וביתר נסיבות המקרה: למשל, אם נותן האימרה הוא אדם ירא שמיים המאמין בשכר ועונש בעולם הבא; אם האומר הוא, בדרך-כלל, דובר אמת, או שמא הוא מן הנוטרים והנוקמים; אם דיבר באופן ספונטני מייד אחרי המקרה, או אם היתה לו שהות לשקול ולחשב את דבריו, ועוד שיקולים כיוצא באלה. ע"פ 257/74 {אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566, 570 (1975), מפי כב' השופט מ' לנדוי}: 'חזקה על אדם הנוטה למות שלא ירצה במעמד זה להגיד דברי שקר, אפילו בלא שבועה' {ע"פ 64/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' וולפוביץ, פ"ד ט(1), 785, 786 (1955), מפי כב' השופט י' זוסמן}.

יש המטילים ספק בכך אם הנמקה זו אמנם נכונה ביחס לכל אדם ובכל הנסיבות. מכול מקום, לעולם יש לזכור את החיסרון היסודי שבקבלת האימרה כראיה: היא מגיעה לידיעת בית-המשפט מכלי שני, כשאי-אפשר לבדוק את אמיתותה בדרך המקובלת של חקירת שתי וערב ולהתרשם, בדרך בלתי-אמצעית, ממידת מהימנותה {ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566 (1975)}.

(ב) תנאי קבילות: לפי המשפט האנגלי, תנאי הקבילות של אימרת גוסס הם חמישה: הנפגע, מוסר האימרה, נפטר; הראיה על האימרה מוגשת במשפטו של אדם, המואשם ברצח או בהריגה; האימרה חייבת להתייחס לסיבת המוות; מוסר האימרה חש, בזמן האמירה, שאבדה לו כל תקוה לחיות ואילו נקרא אז להעיד הוא היה כשר לכך.

תנאי הקבילות בארץ הם גמישים יותר. כבר נאמר, כי לפי סעיף 10 לפקודת הראיות תתקבל עדות על האימרה, גם כאשר מוסר האימרה לא נפטר, אלא הוא תשוש או חולה או נעדר מן הארץ. האימרה קבילה לא רק במשפט רצח או הריגה, אלא בכל משפט, לרבות משפט אזרחי, המתייחס לאותו מעשה אלימות או לנסיבות הלוואי שלו. כן אין הכרח שהאיש האמין שהוא גוסס. האימרה תתקבל, גם כאשר ידוע שהוא עוד קיווה להתגבר על מצבו ולהישאר בחיים, ובלבד שהדברים נאמרו בשעה שלמעשה הוא היה גוסס.

כלומר, לפי הדין המקומי יכול להספיק המבחן האובייקטיבי – כאשר מוסר האימרה נטה בפועל למוות, גם אם לא האמין בכך {אולם בדברים אלה כאילו נטש המחוקק שלנו את הטעם להכשרת אימרת גוסס. שהרי ללא הרגשה סובייקטיבית, שאמנם נוטה קרבן האלימות למות, אין לומר עליו שהוא נבדל מכול אדם אחר, באשר לרצינות המעמד שבו הוא מוסר את אימרתו}, או המבחן הסובייקטיבי – כאשר האמין בתום-לב כי הוא נוטה למות, אף אם, לאמיתו של דבר, מצבו לא היה אז אנוש כל-כך.

אם כן, מהו מצב של גסיסה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות?
יכול אדם להיות נתון בסכנה חמורה ועדיין אין לראותו כ"גוסס", כל עוד לא אפסה התקווה להצילו. התיבה העברית "גוסס" משקפת את המונח האנגלי dying, כלומר נוטה למות. זו הדעיכה הסופית של פתיל חייו של החולה; מצב שלאחר ייאוש אשר ממנו אין עוד חזרה. תהליך הדעיכה הוא בדרך-כלל קצר יחסית, אך הוא יכול להימשך גם מספר ימים, אם זה היה תהליך שנמשך ללא הפוגה עד למוות. אבל אם חלו תנודות במצבו של החולה, וניעורה התקווה להצילו, בוודאי שלא נראה בו "גוסס" בלשון בני אדם {ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566 (1975)}; וזו היתה אחת הסיבות לקבלת ערעורו של אמקייס, ולזיכויו, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא אותו אשם ברצח חנה מחטבי.

המנוחה יצאה מחדרה באחד הלילות, כשגופה מלא כוויות, והיא צועקת "אני שרופה", ומבקשת משכנה "תצילי אותי, נשרפתי". הכוויות היו חמורות, ובמשך ימים רבים נאבקה על חייה, אך היא נפטרה כעבור 20 יום לערך. בדבריה הראשונים לאנשי המשטרה, אשר באו לחקור אותה כמה שעות לאחר המקרה, אמרה המנוחה שהציתה את עצמה, ואילו מאותו יום אחר הצהרים ועד ליומיים לפני פטירתה מסרה מספר אימרות, אשר לפיהן אמקייס הוא ששפך עליה נפט והצית אותה.

בית-המשפט המחוזי סבר שכול אימרותיה המפלילות היו קבילות, ובהתבססו בעיקר עליהן החליט, ברוב דעות, להרשיעו. אולם בית-המשפט העליון היה בדעה כי, נוכח העדויות הרפואיות, ובשים-לב למשמעות הנכונה של המונח "גוסס" – כפי שנתבאר – המנוחה לא היתה בחזקת גוססת, אלא בארבעת ימיה האחרונים; ובאותם ימים מסרה רק אימרה אחת, שלא היה בה די כדי לבסס אשמה כה חמורה.
אמנם אין כלל משפטי הדורש סיוע לאימרה של שכיב מרע {ראה ע"פ 18/42 אומר, 9 פל"ר 168}, ולהלכה אולי קיימת האפשרות שאדם יורשע על יסוד אימרת גוסס בלבד {אם כי, למעשה, לא ידוע על תקדים כזה בארץ, כי תמיד היו, בנוסף לאימרה, ראיות של ממש אשר הפלילו את הנאשם. ראה אמקייס, שם, 574}.

מכול מקום, זו חייבת להיות אימרה חד-משמעית וללא כל סירכות – תנאי שלא התקיים במקרה הנדון {האימרה נמסרה בתגובה לשאלה מדריכה, והיוו אי-התאמות בינה ובין אימרותיה הקודמות, שלא ניתן להן הסבר משכנע. בנוסף לכך: הגרסה האחרת, שהמנוחה ביקשה להתאבד, היה לה על מה שתסמוך. הנאשם אמנם העלה שני הסברים סותרים לאירוע, ובמשפט הוא מסר רק הודעה ממקומו, ונמנע מלחשוף את עצמו לחקירה שכנגד. אולם כל זה רק החשידו, ולא היה חומר ראיות מספיק כדי למצוא אותו אשם}.

איזו התנהגות של הקרבן מצביעה על-כך שהוא מאמין כי קיצו קרב? שאלה זו תיקבע על-ידי בית-המשפט בכל מקרה לפי נסיבותיו. 'לא בכל מקרה שאדם חולה צועק מעצמת מכאוביו כי הוא הולך למות, יש להסיק מכך, כי אמנם אבדה לו כל תקוה לשוב לאיתנו'.

כאשר מיד לאחר המעשה משמיע הקרבן מילים כגון 'אני אמות, אני אמות', אפשר לעיתים לטעון כי זו רק 'שיגרת אנשים נפגעי פתע', כאשר המטרה היא להזעיק את השכנים שיגישו לו עזרה רפואית מהירה.
ואולם לא כך הוערך מצבה של הנפגעת בפרשת לוי {ע"פ 16/49 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ב(1), 561, 572 (1950)} – שהוא אחד מפסקי-הדין המנחים בסוגיה זו. הנאשם הורשע בגרימת חבלה חמורה על-ידי שפיכת חומצה גפריתנית על אישה מתוך כוונה להשחית את גופה. מן הנוזל הזה היא קיבלה כוויות עמוקות בחלקים שונים של גופה, ובמשך שלושה-עשר ימים שהתה בשני בתי חולים וחזרה לביתה חבושה, כאובה ודוויה.

כאשר שוטר בא אז לביתה, כדי לגבות ממנה הודעה, הוא מצא אותה שוכבת במיטה, מתלוננת כל הזמן על כאבים חזקים ואומרת שהיא הולכת למות. בנסיבות אלה סברו כל השופטים, הן בבית-המשפט המחוזי והן בבית-המשפט העליון, כי יהא זה בהחלט נכון להסכים להתרשמות השוטר, שהיא אכן האמינה כי היא הולכת למות.

מחשבותיו של הקרבן, במעמד מסירת האימרה, הן הקובעות את כשרותה או את פסלותה של אימרתו, ולא מעשיו ומחשבותיו לאחר מכן.

אין זה חשוב שלאחר מסירת האימרה ניעורה בו התקוה. השאלה האמיתית היא, אם בשעת האמירה היתה לאומר אמונה מוחלטת, ללא כל תקוה, כי הוא נוטה למות.

משום כך, העובדה, שהנפגעת בפרשת לוי שלעיל ביקשה, כעבור זמן, מרפא בבית החולים, והתכוננה לניתוח פלסטי, אינה משפיעה על קבילות האימרה, שמסרה בנסיבות שתוארו לעיל. אולם, אם תוך כדי מסירת האימרה, או עובר לחתימה עליה, ביקש מוסר האימרה להדגיש שכרגע ("at present") אין לו תקווה להחלים, אימרה כזאת לא תהיה קבילה, שהרי דבריו מוכיחים כי היה לו לפחות זיק של תקוה להבריא.

כבר נאמר, כי בין תנאי הקבילות לפי המשפט האנגלי, נמצאת הדרישה בדבר כשרותו להעיד של מוסר האימרה. מסיבה זו נפסלה אימרתה של ילדה בת ארבע, כי אי-אפשר היה לייחס לה את המחשבה על היעדר סיכויים לחיות; ונראה שכולל דומה יחול לגבי חולה-נפש {ראה קרוס, שם, 475}.

גם בדבר כשרות אימרות של קרובי הנאשם נתעוררו ספקות באנגליה. למשל, כאשר רופא מואשם בהריגה, בשל ניתוח בלתי-חוקי שעשה לאשתו בהסכמתה – התקבלו דבריה נגדו כאימרת שכיב מרע?

סעיף 10 לפקודת הראיות אינו מזכיר במפורש כל תנאי בדבר כשרות להעיד, אך יש להניח שגם אצלנו לא תתקבל אימרה של פעוט או של חולה-נפש הפסולים להעיד.

השאלה של קרובי הנאשם לא תתעורר בארץ, כי סעיף 10 דן הרי רק בקרבן של מעשה אלימות, ובעבירות אלה גם הקרובים כשרים להעיד {ראה סעיף 5 לפקודת הראיות}.

לעיתים עשוי נאשם למצוא באימרת גוסס דברים שיסייעו לו. אין מניעה לקבל מן ההגנה עדות על אימרה כזאת, ובלבד שיתמלאו כל תנאי הקבילות, כפי שהדבר נדרש מן התביעה {ראה ע"פ 12/47 ערר, 14 פל"ר 63; קרוס, שם, 472; מקורמיק, שם, 284}.

יש שההנמקה לקבילות האימרה מסייעת לבית-המשפט גם בהערכת משקלה. חזקת המהימנות של דברי שכיב מרע מאפשרת הסתמכות על האימרה כבסיס להרשעה, למרות שמדובר בעדות שמיעה בלא אפשרות לבחון את האמת שבה, בדרך של חקירה שכנגד {ראה ע"פ 306/66 סרויה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4), 589, 591 (1966). ראה גם ת"פ (י-ם) 136/58 ביטון, פ"מ כא 254 (הערעור לבית-המשפט העליון נדחה: ע"פ 188/59 ביטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2), 844 (1960); ת"פ (י-ם) 76/60 אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ כח 397 (הערעור לבית-המשפט העליון נדחה: ע"פ 176/61 אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 493 (1962)}.

מסר הקרבן מספר אימרות, אך רק חלק מהן קבילות כאימרת גוסס, אין מניעה להיזקק גם לאימרות הפסולות לשם השוואה ולשם בדיקת משקלן של הראיות הכשרות {ראה אמקייס, שם, 572}.

(ג) גביית האימרה והנסיבות בהן ניתנה: אין מניעה שהאדם, אשר שומע ורושם את האימרה מפי הקרבן, שואל וחוזר אותו איך הוא מרגיש ומה שלומו, עד שהוא מקבל ממנו את התשובה כי הוא איננו מקווה עוד לחיות {ראה ע"פ 176/61 אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 493, 497 (1962)}.

אולם אם האימרה ניתנה בתגובה לשאלה מדריכה, זה יכול להפחית ממשקלה {ראה ע"א 257/71 יחזקאל אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566, 573 (1975}.

אין זה הכרחי שהשוטר, אשר רשם את האימרה, יציין כי זו היתה הודעת שכיב מרע. גם עדות שנגבתה בדרך הרגילה, כעדות מפי בריא, עשויה להתקבל כאימרת גוסס, אם בעת המשפט מתברר, שהיא ניתנה בנסיבות המכשירות אותה למטרה זו, היינו שנתמלאו תנאי הקבילות. את הנסיבות האלה ניתן להוכיח בעדות שבעל-פה {ראה ע"פ 16/49 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ב(1), 561, 576 (1950)}.

אין האימרה כשרה כראיה, אלא אם היא שלמה; היינו, שבית-המשפט משוכנע כי היא משקפת את כל מה שהקרבן אמר באותה שעה, ולא נשמט ממנה דבר, לא במזיד ולא בשגגה {ראה אלפסי, שם, 496}.

ואולם הראיה על האימרה, יכול שתהא כולה בכתב או כולה בעל-פה, ויכול שתהא מקצתה בעל-פה ומקצתה בכתב {ראה אלפסי, שם}.

הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות והפסיקה שבאה בעקבות הוראה זו, בדבר אימרת שכיב מרע מצביעים על-כך שניתן להיזקק לאימרת שכיב מרע, שהינה קבילה בבית-המשפט משנאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, ובהזדמנות הראשונה שהיתה לנפגע להתלונן, כאשר אין אפשרות להביא הנפגע לבית-המשפט, משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מהארץ.

התוצאה הינה, איפוא, כי על-אף שלסנגוריה זכות מהותית לחקור העד חקירה נגדית, כדי לבחון האמת, הרי נקודת המוצא הינה כי בנסיבות שכאלה ההנחה הינה שאדם במצבו של הנפגע, כפי שהיה במקרה דנן, אין לו כל עניין בהפרחת כזבים ודעתו נתונה לאמירת האמת לאמיתה. לפיכך קבילה אימרה זו על-אף שמדובר בעדות שמיעה {ע"פ 306/66 יוסף סרויה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4), 589 (1966) וכן ע"פ 571/86 עמרם אדרי נ' מדינת ישראל. פ"ד מג(4), 329, 333 (1989)}.

אין גם כל דופי בכך שהמנוח השיב לשאלות שנשאל ולא דיבר באופן ספונטני וגם אם יש חשיבות למהות השאלה ולטיבה ברי שהשאלות שנשאל המנוח לא היו כלל שאלות מדריכות. כאשר קורבן הפשע נישאל לדוגמה: "מה אירע", הרי אין בכך משום חקירה ודרישה והשתדלות אשר ייתכן ויש בהן משום שלילת אופי הספונטניות, כפי שהיה דרוש להודעה כמשמעותה בסעיף 8 לפקודת העדות {ע"פ 176/61 שמעון אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 495 (1962) וכן ע"פ 3737/91, 3695/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273 (1992)}.

אומנם ב- ע"פ 257/74 יחזקאל אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566 (1975)} נאמר, על-ידי כב' השופט מ' לנדוי כי בפסקי-דין אחרים שבהם הסתמכו על אימרת שכיב מרע היו ראיות של ממש, בנוסף לאימרת הגוסס, אך אין להתעלם מכך שדברים אלה נאמרו בהקשר לאימרות של מנוחה שמסרה גרסאות שונות שלא היו חד-משמעיות, באשר לאירוע ולנסיבותיו.

מאידך כאשר מתקיימות נסיבות עובדתיות בהן אין כל סרכות ופרכות בדברי המנוח אין בהכרח לומר שיש צורך בראיות נוספות, של ממש, בנוסף לאימרה זו. בפרט אמור הדבר כאשר נמצא אף חיזוק לכך בראיות {ע"פ 3644/91, 3398/91, 3124/91 סמי כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 406 (1993)}.

יש להדגיש כי כאשר דנים בהודעת שכיב מרע יש בעניין זה שוני מהותי בין אימרת עד מחוץ לכותלי בית-המשפט, שהינה קבילה בנסיבות המפורטות בסעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), וזאת כפוף לכך שבחומר הראיות יש דבר לחיזוקה של האימרה {סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות}, בעוד שבעניין אימרה של קורבן עבירה {סעיף 10 לפקודת הראיות}, אין כל צורך בתוספת ראייתית כלשהי {ע"פ 691/92 יוסי אהרון נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2), 55 (1996)}.

מה הדין במקרים בהם המידע שיש בפני בית-המשפט באשר לנסיבות העבירה הוא אמין, אך דל: גם אם ייקבע כי האימרה קבילה ובעלת משקל ראייתי מספיק, האם ניתן להרשיע את הנאשם גם בלי שנדע את כלל הנסיבות, פרט לשם הדוקר? האם "אימרה מינימליסטית", למשל, יכולה לשמש בסיס להרשעתו של אדם בעבירה כלשהי, ובעבירה החמורה מכול – רצח, בפרט?

לשם ליבון הבעיה יש לבחון את פסיקת בתי-המשפט בעניין אימרות של קרבן מעשה אלימות ונבדוק מה היו האימרות ששמשו לבדן או עם ראיות אחרות, בסיס להרשעת הנאשם:

ב- ע"פ 16/49 {יחיאל לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב(1), 561 (1950)} מסרה המנוחה גרסה מפורטת באזני קצין משטרה אשר העלה אותה על הכתב. היא סיפרה את האופן בו שפך עליה המערער נוזל מסוכן שגרם לה כוויות חמורות ובסופו של דבר גם מוות.

ב- ע"פ 200/59 {מוחמד אל יוסף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2), 1104 (1960)} הוכח כי שלושת רבעי שעה לאחר ששמע שתי יריות מצא את המנוח שוב ואז סיפר לו המנוח כי המערער ירה בו באקדח. המערער הורשע וערעורו נדחה.

ב- ע"פ 188/59 {ביטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2), 844 (1960)} התברר כי המנוחה מסרה אימרה ספונטנית כשהיתה עדיין אחוזה באש, בסמוך למעשה ואמרה בה כי המערער שילח בה אש. הערעור נדחה.

ב- ע"פ 176/61 {אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 495 (1962)} מסרה המנוחה שתי הודעות:

1. בהיותה באמבולנס היא נשאלה על-ידי העד "מה אירע" ובתשובה מסרה את שמו של המערער כמי שהצית אותה;
2. הודעת שכיב מרע שמסרה המנוחה לעד פרנקו ונרשמו על-ידיו מאוחר יותר.

ההרשעה אושרה בבית-המשפט העליון.

ב- ע"פ 306/66 {סרויה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4), 589 (1966)} המנוחה נכוותה בזמן שעסקה במילוי פתיליות במזנון ונפטרה אחרי ארבע שעות. שמונה עדים שמעו מפיה שהמערער גרם לכך שהאש תאחז בגופה. הם דיברו איתה בזמנים שונים החל מיד כשפרצה אחוזת להבות מן המטבח בדרך למד"א, בנסיעה לחיפה ובבית החולים. היא היתה בהכרה בזמן שדיברה במשך 4 שעות. הערעור על ההרשעה נדחה.

ב- ע"פ 399/72 {מנחם ואקרישבסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)} נדון מקרה בו אחת מאימרות שכיב מרע היתה נענוע המנוח בראשו בתשובה לשאלה האם המערערים ירו בו. אימרה זו ואחרות התקבלו כראיה לחיזוק להודאות המערערים.

ב- ע"פ 571/86 {עמרם אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 329 (1989)} נקבע כי עד שאבדה לו הכרתו הספיק המנוח לקרוא: 'ראיית, ראיית, עמרם, עמרם'. הרשעת המערער אושרה.

בחלק מהפרשות שנסקרו לעיל אימרותיו של המנוח היו בעלות כמות "תוכנית" לא רבה, בדומה למשקל התוכן של אימרת מנוח העונה לשאלה "מי פגע בך."

מסתבר כי לא נמצא פסק-דין בו הורשע אדם ברצח, ואפילו בעבירה קלה יותר, אך ורק על-סמך הודעה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות {או סעיף 8 לפקודת העדות}.
הדברים נכונים גם ביחס ל- ע"פ 200/59 {מוחמד אל יוסף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2), 1104 (1960)}. באותה פרשה שמע העד שתי יריות כשלושת רבעי שעה לפני שמצא את המנוח מוטל פצוע, ובנוסף האליבי שמסר המערער הופרך. דבריו המפלילים של המנוח הכילו יותר פרטים אודות הרצח, והוא עוד הספיק, בטרם מת מפצעיו, למסור לחוקר המשטרה הודעה שכיב מרע בכתב שהכילה גם פרטים אודות המניע לרצח, אם כי ההודעה האחרונה לא שמשה ראיה מכרעת במשפט.

סעיף 10 לפקודת הראיות, כמו קודמו סעיף 8 לפקודת העדות, אינו מבחין בין שלושת סוגי האימרות. כל אחד מהם קביל כראיה אם נתקיימו בו תנאי הקבילות שברישא לסעיף 10 ובתנאי שהוכחו הנסיבות המיוחדות שבפסקאות הקטנות השונות.

מלשון הסעיף לא עולה, וכך גם נקבע בפסיקה, כי יש צורך בתוספת ראייתית כלשהי לשם הרשעה לפי אימרת קרבן מעשה אלימות. ההנמקה שניתנה בפסק-הדין בפרשת לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה מפי כב' השופט ש' חשין {ע"פ 16/49 יחיאל לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב(1), 561 (1950)} התייחסה אמנם להודעת שכיב מרע {כיום סעיף 10(3) לפקודת הראיות}, אך ב- ע"פ 64/55 {היועץ המשפטי לממשלה נ' וולפוביץ, פ"ד ט(1), 785, 786 (1955)} נקבע כי הגיונה חל גם על אימרת קרבן מעשה אלימות שאינו שכיב מרע, לפי סעיף 10(1) לפקודה. וכך אומר כב' השופט י' זוסמן:

'בסעיף 8 הנ"ל ראה המחוקק לנכון להכשיר עדות שהיא בחינת עדות על-פי שמועה, מכיון ש"הכלי הראשון" אינו קיים עוד מחמת מותו, מחלתו או היעדרו מן הארץ, ולעומת זה דאג – במקום שבועתו של זה – לתחליף אחר המשמש לו ערובה מספקת לאמיתות הדברים.
תחליף זה הוא, ביחס להודעת שכיב מרע, כי חזקה על אדם הנוטה למות שלא ירצה במעמד זה להגיד דברי שקר, אפילו בלא שבועה. המשפט המקובל האנגלי, עליו מבוססת הלכה זו, לא הרחיק לכת מזה, אולם המחוקק המנדטורי הוסיף עוד מקרה אחד, והוא המקרה בו אנו דנים כעת, היינו שנמסרה הודעה מפי אדם בו נעשה מעשה של אלימות.

מכאן יש להסיק, שבהתקיים יתר התנאים המנויים בסעיף 8 הנ"ל, חשב המחוקק המקומי גם את מצבו של אדם אשר נפגע על-ידי מעשה אלימות כערובה מספקת לאמיתות הדברים של אותו אדם, וערובה זו נתקבלה על ידו חלף שבועתו.'

פירושה של הלכה זו הוא כי דינן של אימרת שכיב מרע ואימרת קרבן מעשה אלימות זהה, מבחינת משקלן כראיה, למרות שלאימרת קורבן מעשה אלימות, בניגוד לאימרת שכיב מרע, חסרה ההצדקה המוסרית מדוע ניתן להסתפק בה, בהיעדר חקירה נגדית, להרשעת הנאשם.

ב- ע"פ 691/92 {יוסי אהרון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2), 55 (1996)} קבעה כב' השופטת ד' דורנר כי 'במאמר מוסגר יצויין כי ראיה לפי סעיף 10 לפקודה אינה טעונה תוספת ראייתית כלל, אך התביעה לא הסתמכה על סעיף זה'.

ישנו פסק-דין אחד הקובע הלכה שונה. עסקינן ב- ע"פ 3124/91 {סמי כהן ובוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 406 (1993)} שם התעוררה השאלה האם אימרותיה של המנוחה, שמונה במספר, בהן ציינה כי שני בחורים חדרו לדירתה היכוה ושדדו את כספה, טעונות חיזוק.
האימרות התקבלו לפי הוראות סעיף 10(1) לפקודת הראיות.

כב' השופט ד' לוין קבע כי העובדה שהאימרות התקבלו רק לפי סעיף-קטן 10(1) ולא גם לפי יתר סעיפי-משנה של סעיף 10 אינה גורעת ממשקלן.

בהמשך סקר כב' השופט ד' לוין את עמדת הרוב בבית-המשפט המחוזי:

'לסברת שופטי הרוב אין גם צורך בחיזוק לצדה של אימרה הנכנסת בגדרו של סעיף 10(1) הנ"ל, באבחנה מאימרה הנכללת בקטגוריה של "אימרות שכיב מרע" כאמור בסעיף 10(3) (ראה ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566, 574 (1975)). דעת הרוב, כפי שהובאה לעיל, תואמת את הדין, ואנו מאמצים את מסקנתה הנ"ל, מה גם שבחומר הראיות אשר נפרש בפני הדרגה הראשונה נמצאו מספר חיזוקים לממצא זה, עליהם נעמוד בהמשך הדברים.'

אימרת אגב זו מתבססת, כאמור בה, על ההלכה שנפסקה ב- ע"פ 257/74 {אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566 (1975)} מפי כב' השופט לנדוי:

'גב' רוזנפלד, באת-כוח המדינה, אשר טענה כל אשר ניתן היה לטעון, לא יכלה להביא לפנינו אף תקדים אחד שבו הורשע אצלנו מערער על יסוד אימרת גוסס בלבד. אין בדעתי לומר שמבחינת ההלכה דבר כזה לא ייתכן, אם האימרה חד-משמעית ואין בה שום סרכות, אבל בכל פסקי-הדין של בית-משפט זה הידועים לי (כגון ע"פ 16/49, הנ"ל; ע"פ 176/61 שמעון אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 493 (1962); ע"פ 194/62 עדאל אבראהים לבנאוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3), 1401 (1963); ע"פ 306/66 יוסף סרויה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4), 589 (1966)), היו ראיות של ממש בנוסף על אימרת הגוסס.'

נראה, כי את דברי כב' השופט ד' לוין בפרשת כהן ובוסקילה {ע"פ 3124/91 סמי כהן ובוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 406 (1993)}, אין לפרש כאילו ישנה חובה לספק ראיית חיזוק לשם הרשעת הנאשם על-סמך הודעה לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות, אלא, יש להבינם כאילו נאמר שלמרות היעדר הוראה מיוחדת לעניין זה בפקודת הראיות, עדיין לא הורשע אדם בעבירה מכוח אימרת שכיב מרע מבלי שבאה לפני בית-המשפט ראיית חיזוק זו או אחרת.

במילים אחרות, למרות שפורמאלית אין צורך בראיית חיזוק לאימרה מכוח סעיף 10 לפקודת הראיות, מאחר ועד כה טרם הורשע אדם בעבירה אך ורק על-סמך אימרה לפי סעיף 10, מן הראוי שבית-המשפט יתור אחר איזו שהיא ראיית חיזוק. באשר למשקלה של הראיה הנוספת, הוא יהיה תלוי במשקלה הסגולי של אימרת קרבן האלימות.

ב- ת"פ (נ"צ) 502/97 {מדינת ישראל נ' מחמוד (דהיס) בן פדל, תק-מח 98(2), 998 (1998)} טענה התובעת כי שתיקתה של פקודת הראיות בעניין התוספת להודעת קרבן מעשה אלימות, אינה מקרית, וכי כאשר סבר המחוקק כי אין להסתפק בעדות יחידה, ידע לעשות כן, כגון בהודעה שנתקבלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, בעדות שותף לעבירה, בעדות עד מדינה, בעדות קטין לפי החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 ועוד. בכל הנוגע לאימרה לפי סעיף 10 שתק המחוקק ולא דרש תוספת ראיה.

נפסק בנקודה זו:
"לדעתי, שתיקתו של המחוקק בעניין זה אינה מלמדת דבר, ומסקנה זו מתבקשת מעיון בהיסטוריה החקיקתית של פקודת העדות. בשעתה, כללה פקודת העדות 1924 הוראה, בסעיף 6 שבה, כי לא יינתן שום פסק-דין בכל משפט, בין פלילי ובין אזרחי, על-פי עדותו של עד אחד ללא סיוע.

משפרצו מאורעות המרד הערבי בשנת 1936 התקשו רשויות השלטון המנדטורי להוכיח את אשמתם של מחבלים ופורעים ועל-כן תוקן סעיף 6 באופן שתחולתו צומצמה למשפטים אזרחיים בלבד. היתה זו הוראת שעה שעד היום לא שונתה, גם לא כאשר נעשתה רוויזיה בפקודת העדות דאז בשנת 1968 (ראו, א' הרנון דיני ראיות, חלק שני (הוצאת הפקולטה למשפטים, התשל"ז), 5).

כל עוד היה בתוקף סעיף 6 לפקודת העדות, היה בו כדי לשמש מחסום כנגד הרשעה על-סמך אימרת קרבן אלימות ועל סמכה בלבד. אך, עם ביטול ההוראה, לא פג הצורך להציב מכשול מפני הרשעה כזו, שאחרי הכל אפשר וגם היא עלולה להיות שקרית. נקל לראות כי גם במשפטים פליליים בהם עד התביעה עומד על דוכן העדים ולכאורה אין מניעה להרשיע על-סמך עדות יחידה, נקטו בתי-המשפט זהירות מיוחדת ושקלו היטב אם יהיה זה בטוח לסמוך על העדות היחידה, אם משקלה כראיה לא היה רב. כך למשל, ב- ע"פ 656/77 חכים בן עאיד אל פאריק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 449 (1978), נקבע בעמ' 452:

'פרקליט המערער המשיך וטען לפנינו שלא היה זה בטוח להרשיע את המערער על יסוד עדותו היחידה של תמייזה; ברם, הלכה פסוקה היא שרשאי בית-משפט להרשיע נאשם בפלילים על יסוד עדות יחידה, ובלבד שבעשותו כן נהג בית-המשפט בזהירות הדרושה ושקל אם קיים ביטחון מספיק להרשעה המבוססת על עדות זו: ע"פ 466/65 רפאל הלפרין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3), 449 (1966).'

ב- ע"פ 275/74 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2), 470 (1975), אומר השופט לנדוי בעמ' 473, בעקבות זיהוי קול שעשתה העדה ולגבי השאלה של מי הקול השיבה: 'כן, זה הקול של אורי, אני חושבת שזה הקול':

'אני מעדיף לומר, כמו שאמרנו בעניין אל נבארי, (ע"פ 87/53) שאין להרשיע על-פי עדות יחידה כזאת, ללא הוכחות מסייעות. אמרנו זאת בעניין אל נבארי, מפני שהזיהוי שם לא היה ספונטני, וחייבים אנו לומר זאת גם כאן, מפני שהוא לא היה במלוא מידת הודאות.'

גישה זו אומצה ב- ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 85, 92 (1983) בעקבות הנאמר ב- ע"פ 914/81 (לא פורסם) לפיו:

'גם זיהוי שאינו מוחלט, אלא מלווה בספק מה... אינו זיהוי חסר ערך. משקלו אמנם יפחת ולא יהא זה בטוח על-פי זיהוי מופחת שכזה בלבד לקבוע ממצא מרשיע, אך משקלו עדיין עמו ואם ייתמך הזיהוי בראיות נוספות, המחזקות את הודאות שבו, כי אז תהווה ראיה זו בסיס איתן למבנה ההרשעה.'

(וראו גם ע"פ 397/86 יוסף מחג'נה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 466, 475 (1987)).

בפרשת אמקייס נ' מדינת ישראל הנ"ל, נפסקה הלכה נוספת, הנוגעת לשאלה כיצד יש לנהוג באימרת שכיב מרע שנתגלעו בה סתירות, שאינה מפורטת דייה, או שניתנה בתשובה לשאלות מדריכות. באותה פרשה הועמד המערער לדין באשמת רצח ובבית-המשפט העליון זוכה כליל מכול אשמה.

לאחר שנותרה רק אימרה קבילה אחת של המנוחה, בחן בית-המשפט את משקלה כראיה תוך השוואתה לאימרות אחרות שלה, שלא הוגשו כראיה, אך הסניגוריה הורשתה להסתמך עליהן. כב' השופט מ' לנדוי מביע אי-נחת מהסתירות בין האימרות השונות ואינו מוכן לעבור עליהן לסדר היום, באמרו, בעמ' 573:

'אילו היינו עוסקים בעדות בבית-המשפט, היינו אולי רואים בחלק מאי-התאמות אלה דקדוקי עניות ואפשר היה ליישבן על-ידי חקירה נוספת של העדה.

אבל מכיון שהכל תלוי בדבריה של המנוחה כלשונם כפי שנמסרו לנו מפי העדים, אין אנו פטורים מבחינה יותר מדוקדקת של פרטי הדברים. כן יש להביא בחשבון שאימרתה של המנוחה להררי ניתנה בתגובה על שאלתו המדריכה: 'האם באמת יחזקאל עשה לה את זאת.' – דבר המפחית ממשקל האימרה...

ניכרת כאן דרישה שהאימרה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות (ולעניין זה אין הבדל אם מדובר באימרה לפי סעיף 10(1) או לפי סעיף 10(3)), צריכה להיות נקיה מסתירות, הרבה יותר ממה שדורשים מעדותו של עד הניצב על דוכן העדים ועומד לחקירה נגדית. אני מבקש להסיק מדרישה זו גם שהאימרה צריכה להיות בעלת משקל ממשי יותר ממה שנדרש מעדות רגילה.

בהתאם לאותה גישה, בוחן כב' השופט מ' לנדוי את האימרה לגופה ומסרב לראות בה ראיה מרשיעה. וכל-כך למה? משום שאין היא מפורטת דיה, ובלשונו, בעמ' 574:

'בסופו של דבר, אין לנו תמונה ברורה על מה שקרה באותו לילה בין השניים. בדבריה אל הררי היא מגלה לראשונה משהו מחילופי הדברים ביניהם, כלומר שלא הושיב אותה על הרצפה ובלי אומר ודברים שפך עליה (או על חצאיתה) את הנפט והדליקו. אבל כיצד התנהלו חילופי הדברים בין שני הצעירים ההיסטריים והמופקרים הללו, שתגובותיהם אינן כתגובות אדם מיושב, בעוד המערער כפי הנראה בהשפעת סמים – אם המערער איים עליה במעשה אלימות או אם היא איימה עליו שוב פעם בהתאבדות – זאת אין לדעת מקטעי הדברים שהמנוחה גילתה לאחר מעשה בהזדמנויות שונות.'

הימנעותו של כב' השופט מ' לנדוי מלהרשיע את המערער רק בשל כך שנסיבות העבירה, להבדיל מעצם ביצועה, לא הוכחו, צריכה להילקח בחשבון גם על-ידינו, בבואנו לשקול האם להרשיע את הנאשם על-סמך אימרת המנוח.

אימרתו הקצרצרה של המנוח אינה מספרת לנו דבר על נסיבות הרצח; באיזה כלי פוגעני בוצע הדבר, כיצד הוחזק ומנין הובא הכלי? אופן ביצוע הדקירות; האם היה הנאשם לבדו או עם אחרים; האם הוא זה שדקר את המנוח והאחרים סייעו בעדו, או שמא חלקו היה שונה? האם אחד או יותר דקרו אותו ודקירתו של מי היתה הדקירה הקטלנית? האם קדמו לדקירה קטטה או התגרות? אפילו עצם האמירה שהמנוח נדקר (להבדיל מצורת פציעה אחרת) לא באה מפי המנוח מיוזמתו. שאלה חשובה אחרת שאין לה תשובה היא באיזה אופן זיהה המנוח את הנאשם, האם על-ידי כך שראה אותו במו עיניו או אולי על-ידי זיהוי קולו, אם המנוח לא חשף את פניו, או אולי מתוך ששמע את שמו של הנאשם בפי אנשים אחרים שהיו במקום?

היעדר הוכחה בעניין נסיבות אלה, שבמקרה המיוחד שבפנינו הופכות להיות בעלות משקל משמעותי, רלבנטי לצורך שתי שאלות אלה:

א. האם ניתן להרשיע את הנאשם, על-סמך אימרת המנוח, בעבירה כלשהי;

ב. אם כן – האם ניתן להרשיעו ברצח, להבדיל מהריגה.

אין בהצגת שאלות אלה כדי לגרוע מאימרת המנוח, שכפי שציין הנשיא בחוות-דעתו, אנו רואים בה ראיה מהימנה לקביעת עובדות לפיה. האימרה – אימרת אמת היא, ובכך אין לנו כל ספק. אכן, אילו היה זה משפט בו עד הראיה עומד על דוכן העדים, יכול היה הסניגור לחקור אותו שתי וערב אודות נסיבות הזיהוי. למרות היעדר חקירה נגדית, אנו משוכנעים כי התשובה "דהיס" לשאלה "מי דקר אותך" או "מי הכה אותך", מקורה בעובדות שהמנוח קלט בחושיו שלו, בבהירות ובביטחון. פקודת הראיות מאפשרת אימוצה של עדות כזו כראיה קבילה, ואיננו רואים כל סיבה שלא לעשות כן ביחס לאימרת המנוח. אם נשווה לנגד עינינו את המנוח שותת הדם, אך בהכרה מלאה, מוסר למודעיו את שמו של תוקפו – נבין את הרציונל המוסרי-משפטי העומד בבסיס ההנחה כי אדם במצב שכזה, דעתו אינה נתונה לסבך אחר על לא עוול בכפו.

אך נוכח משקלה המינימליסטי של האימרה, שאינה מוסרת דבר אודות נסיבות הדקירה, עלינו לדרוש מהתביעה תוספת חיזוק לראיה זו, הן לשם הרשעתו בעבירה כלשהי, ועל אחת כמה וכמה – בעבירת רצח. לעניין זה אין בעיני הבדל אם האימרה מתקבלת כראיה לפי סעיף 10(1) או סעיף 10(3) לפקודת הראיות. אם לא יימצא חיזוק לאימרת המנוח, לא יהיה מנוס מלקבוע כי עצם עשיית המעשה בידי הנאשם לא הוכחה בראיות בעלות משקל נאות.

הוגשו במשפט זה ראיות חיזוק התביעה מצביעה על שתי ראיות אלה שיש בהן כדי להוות חיזוק לאימרתו המפלילה של המנוח:

א. כשלון טענת האליבי;

ב. התנהגותו המפלילה של הנאשם לאחר הרצח.

אני מסכים עם הנימוקים שפורטו בחוות-דעת הנשיא לפיהם שתי ראיות אלה מחזקות את אמירתו המפלילה של המנוח ואני מצטרף לקביעותיו בעניין זה.

המסקנה היא כי ניתן לקבוע ללא פקפוק, על יסוד אימרת המנוח והראיות המחזקות, כי הנאשם הוא שדקר את המנוח את הדקירות שהביאו בסופו של דבר למותו."

ב- תפ"ח (מחוזי ב"ש) 915/01 {מדינת ישראל נ' דדון אמיר, תק-מח 2002(1), 65535 (2002)} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של ניסיון לרצח וחבלה חמורה בכוונה מחמירה.

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 9.2.01, נתקל הנאשם במתלוננים שמעון (סימון) כהן (להלן: "שמעון") ויוסי כהן (להלן: "יוסי") וביקש מהם שיבואו לשטח בתי הספר מגן – אמי"ת הנמצאים בסמוך.

המתלוננים הגיעו למקום, כפי שנתבקשו, ואז הנאשם, אשר היה מלווה בשניים אחרים, הורה לאחד מהאנשים שהיו איתו לירות במתלוננים בכוונה לגרום למותם, והנ"ל עשה זאת באמצעות אקדח שהחזיק.

בשלב זה, כאשר המתלוננים הבחינו שנורו יריות לכיוונם, הם החלו להימלט מהמקום, כל אחד לכיוון אחר. היריות שנורו לא פגעו ביוסי, שהצליח להימלט, אך קליע אחד פגע בשמעון בירך שמאל וגרם לפציעתו, והוא נפל במקום.

על-פי עדויות שוטרי הסיור, שהגיעו ראשונים למקום, שם שכב שמעון בעקבות הפגיעה, אמר להם שמעון "שהוא לא יודע מי עשה לו את זה, והוא שוכב כבר שעה". מיד לאחר מכן – פונה שמעון לבית החולים סורוקה.

שמעון טען בחקירתו הראשית ש"אני מכיר את הנאשם, שמו אמיר, לא יודע מה שם משפחתו" אך בחקירה הנגדית "פלט" הנאשם שהוא מכיר את "אמיר דדון" עוד מבית הסוהר אחר-כך גם התברר, שהנאשם אפילו שכן של שמעון, והם מכירים גם מהשכונה.

עוד נשאל שמעון, בחקירתו, אם הוא זוכר שהגיעו שוטרים לבית החולים ושוחחו עמו, והוא טען שלראשונה הוא זוכר שוטרים שבאו לשוחח עמו בביתו, ואותו שוטר לא הציג לו אלבום תמונות כדי שיחפש את מי שפגע בו, אלא ישר שאל אותו אם הוא מכיר את 'אמיר דדון, ואמרתי לו שאני מכיר אותו מבית הסוהר'. חוקר מיכאל רודין (להלן: "רודין") ניגש מספר פעמים לבית החולים כדי לנסות לגבות את עדותו של שמעון, ורק בתאריך 12.2.01 הצליח לתקשר עמו. וכך סיפר רודין:

'בתאריך 12.2.01 בשעה 12:30, ניגשתי לבית החולים למחלקה כירורגית א' בקומה חמישית ששם היה מאושפז הפצוע, שמעון כהן. ניגשתי לחדר שלו וראיתי אותו שוכב במיטה כאשר מסיכת חמצן על-פניו, קראתי לו "שמעון" מספר פעמים, עד שהוא פתח את עיניו ושאלתי אותו 'מי פגע בך, מי עשה לך את זה', חזרתי על זה מספר פעמים, ובסופו של דבר, תוך כדי שהוא ממשיך להסתכל עלי, שמעון אמר לי "אמיר דדון". בשלב הזה, כשהוא אמר – אמיר דדון – הוא חזר ועצם את עיניו ושאלתי אותו 'מה עשה לך, ספר לי בדיוק מה היה'. שאלתי את זה מספר פעמים והוא לא הגיב ולא ענה לי על השאלות. בלית ברירה, יצאתי מהחדר שבו הוא היה מאושפז...'

ביום הגעתו של שמעון לבית החולים היה בהכרה מלאה והוא בחר שלא לשתף פעולה עם הרופאים והשוטרים ולא לדווח על מי שירה בו.

דהיינו, בתאריך 12.2.01, בעת שרודין שוחח עם שמעון, הכרתו של שמעון היתה תקינה במובן זה שניתן היה לתקשר עמו אם כי מצבו הרפואי החל להתדרדר, ורק מיום המחרת הוא הורדם על-ידי תרופות וכבר לא ניתן היה לשוחח עמו."

נפסק מפי כב' השופטת ר' יפה כץ לעניין סעיף 10 לפקודת הראיות:

"השאלה הנשאלת, ואשר לגביה היו באי-כוח הצדדים חלוקים, היא האם ניתן ליתן משקל לדבריו של שמעון בפני רודין.

כשלב ראשון אומר, כי אין לי ספק שרודין אכן דיבר עם שמעון, כפי שהעיד, ואין לי גם ספק ששמעון לא זיהה אותו, ומשום מה, במצבו הקשה, בחר למסור את שמו של הנאשם. נכון ששיחה זו לא הוקלטה, וחבל, אך אין בכך כדי להמעיט מעצם האמירה, כאשר גם לא היה מקום לערב את יוסי בשיחה, כפי שטען הסניגור בסיכומיו. זאת ועוד, העובדה שבתחילה סרב שמעון למסור את שמו של הנאשם, כפי שסרב לעשות זאת גם כשהחלים, אין בה כשלעצמה כדי להצביע על-כך שלא עשה כן גם בעת מחלתו, ובהחלט סביר ששמעון סבר שמצבו הולך ומתדרדר ולכן בחר למסור את שמו של מי שפגע בו.

בכל מקרה, האמנתי לרודין – שעשה בהחלט רושם חיובי, מקצועי ומהימן, כי שוחח עם שמעון וכי שמעון אמר לו את שתי המילים "אמיר דדון" – ותו לא. רודין, לו רצה, יכול היה "להוסיף" על אמירה זו, אך הוא דבק באמת – לא הוסיף ולא גרע, ולנו נותר לבחון את תוכן הדברים, קבילותם ומשקלם.

לטענת התביעה, יש לראות בדבריו של שמעון לרודין משום אמירה של קורבן אלימות, שעדות על תוכנה קבילה כראיה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), וסבורני שהצדק עמו. כן סבורה אני, כי בנסיבות בהן הושמעו דבריו של שמעון, אין לקבל את דעת הסניגוריה לפיה דעתו של שמעון היתה פנויה לבידוי עלילה שמטרתה להפליל את הנאשם, או שכוונתו היתה שונה מאשר לומר את שמו של מי שפגע בו, שהרי בהנחה מושרשת זו טמון עצם הצידוק לקבילות תוכן אימרתו של קורבן אלימות המצוי במצב קשה, ובמיוחד כאשר סביר להניח ששמעון – שמצבו החל להחמיר – אולי אף חשש שהוא נתון במצב של גסיסה (ראה, למשל, ב- ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566, 569 (1975) ו- ע"פ 571/86 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 329 (1989) בסעיף 4 לפסק-הדין)...

בהתאם לפסיקה, הרי שההנחות המונחות ביסודה של הוראת החוק האמורה, הן בעיקרן, כי עד אינו משקר בהשמיעו אימרה על אתר, או מיד בהזדמנות הראשונה שיכול היה לעשות כן, כאשר האימרה מתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה, וכי יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד או הוכחה, כאשר לאור הנסיבות אין מקום לחשוד שהוא כוזב (ראה בעניין ע"פ 3737/91 ו- 3695/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273 (1992)).

ובמקרה שבפנינו, לאור מצבו של שמעון, הרי שניתן לומר כי אימרתו בפני רודין נמסרה בהזדמנות הראשונה שהיתה לו להתאונן על מעשה האלימות, במיוחד לאחר שהפסיקה לא קבעה כלל נוקשה, לפיו קבילות רק אימרות שהן בגדר השמעת דברים בהזדמנות הראשונה ממש.

הפסיקה הרחיבה בעניין זה וקבעה, כי גם הודעה "מאוחרת" יותר קבילה, ובלבד שבזמן שחלף מאז התרחשות האירוע ועד לאמירתה לא התרחש כל אירוע, שיש בכוחו להקים חשד, שמא הושפע העד שלא לומר אמת. ובענייננו, גם יוסי וגם השוטרים, אשר יכלו להשפיע (אולי) על שמעון עד למתן אימרתו בפני רודין, הדגישו כי למעשה לא הורשו לדבר עמו לפני כן, ואף לא עשו זאת.

זאת ועוד, ניתן גם לומר שעקב מצבו המתדרדר של שמעון, נאמרה אימרתו לרודין בשעה שהאמין שהוא גוסס בעקבות מעשה האלימות, ואף מנימוק זה יש לקבל את דבריו.

ואם נאמר, כי אין לקבל אימרה שנאמרה על-ידי קורבן למעשה אלימות שניתנה בתגובה לשאלה (ראה א' הרנון דיני הראיות, כרך ב' (בהוצאת הפקולטה למשפטים 1977), 170), הרי שכבר נקבע, כי קביעתו זו של פרופ' א' הרנון התאימה לסיטואציה המצומצמת שהיתה בעניין ע"פ 176/61 אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 493, 496 (1962), וכיום מקובלת דעתו של כב' השופט י' קדמי, שקיבלה ביטוי בספרו דיני הראיות, חלק א', (מהדורה משולבת ומעודכנת – התשנ"ט-1999), מעמ' 451, ובעיקר בעמ' 459), כי התנאי הוא רק שהשאלות הנשאלות לא תהיינה מדריכות, הא ותו לא. ובענייננו – לא נשאלו שאלות מדריכות, אלא נשאלה שאלה "פתוחה" והיא: "מי פגע בך", ולכן אין פסול בקבלת אימרתו של שמעון שניתנה כתשובה לשאלה זו (וראה בעניין זה, ב- ע"פ 3737/91 המוזכר לעיל).

מסקנתי היא, אם כן, כי יש לקבל את אימרתו של שמעון כפי שנמסרה לרודין.

אשר למשקלה של אימרה זו, הרי שיש לבחון שאלה זו לאור הנסיבות, ההגיון ונסיון החיים, דהיינו, באם ניתן להאמין לדברים שנשמעו.

במקרה שבפנינו, נסיבות מסירת הדברים – דווקא על רקע הסרוב הקודם להפליל את הפוגע, לאור ההחמרה במצבו הרפואי, ואף לאור העובדה שדבריו גם תואמים את דבריו של יוסי – אני סבורה שיש ליתן לדברים הנ"ל משקל רב. אין זה סביר, לטעמי, שדעתו של יוסי היתה פנויה לבידוי עלילה כנגד הנאשם (במיוחד כאשר הנאשם אינו טוען לסכסוך קודם בעל משקל), או שדעתו היתה נתונה לאמירת שקר בדבר נסיבות תקיפתו...

סיכום הראיות
27. מתוך כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את אימרותיו של יוסי בפני קבולי ועמר, וכחיזוק לאימרות אלה (כמצוות סעיף 10א לפקודת הראיות) ניתן למצוא, הן את שקריו של הנאשם (כללית), הן את הפרכת האליבי, הן את פליטת הפה שלו לפיה הוא אולי קשור לאירוע והן את דבריו של שמעון לרודין, שיש בהם, למעשה, משום ראיה עצמאית בפני עצמה המפלילה את הנאשם."


נפסק מפי כב' השופט נ' הנדל:

"הנושא הראשון הינו הסתמכות על אימרתו של שמעון כהן (להלן: "שמעון") בבית החולים כעל אימרת קורבן אלימות לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות. הנושא השני הינו הצידוק המשפטי להרשעת הנאשם בשתי העבירות המפורטות בכתב האישום, ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה, ולא רק באחת מהן.

2. עתירת התביעה להרשיע את הנאשם מושתתת על שלוש ראיות עיקריות.

הראשונה, אימרתו של יוסי כהן (להלן: "יוסי"), אחיו של שמעון, מחוץ לכתלי בית-המשפט. זאת לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. השניה, אימרתו בעל-פה של שמעון בבית החולים בפני השוטר רודין. זאת לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות. השלישית, עדות הנאשם ובעיקר טענת האליבי שלו אשר הופרכה על-ידי אחיו.

באשר לאימרת שמעון בבית החולים, התביעה ביקשה לקבוע, בקשה לה חברתי נעתרה, כי ראיה זו מהווה את החיזוק הנדרש לאימרה בכתב של אחיו במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. לטענת התביעה, ניתן להגיש ראיה זו על-פי סעיף 10(1) לפקודת הראיות (ראה עמ' 1, 4 לסיכומי התביעה)...

לדעתי, קיימים מספר נימוקים לחסימת קבלת הראיה בדרך שהוצעה.

נקודת הפתיחה הנה שמדובר בחריג. לא עסקינן בעדות שנמסרה על-ידי אומרה במהלך המשפט או באימרת עד מחוץ לבית-המשפט, הקבילה לפי התנאים המיוחדים של סעיף 10א לפקודת הראיות.
תחת זאת ענייננו באימרה של קורבן אלימות, אפילו ולא העיד במשפט. נקבע כלל להתרת ראיה, שללא ההיתר היתה אסורה להגשה, על בסיס שני שיקולים מרכזיים.

האחד, זהות מוסר האימרה, הוא קורבן לאלימות. האחר, אמצעי מגן שיש בו להוסיף משקל ואותנטיות לאימרה. למשל, בסעיף 10(1) כאשר האימרה נמסרת בשעת מעשה אלימות, בסמוך לו או בהזדמנות הראשונה.

בענייננו, המקרה ארע בתאריך 9.2.02. האימרה לשוטר רודין נמסרה שלושה ימים לאחר מכן. מהראיות בתיק עולה בבירור כי שמעון נחקר על שהתרחש בטרם מסר את האימרה וסרב לענות לשאלות. ד"ר מרכוס העיד שביום האירוע שאל את שמעון, בהיותו בהכרה מלאה, מי פצע אותו והוא סרב לענות. שאלה זו נשאלה על-ידי הרופא משום שמפקד תחנת המשטרה בבאר שבע היה עמו (ראה עמ' 42 לפרוטוקול וכן ת/15).

גם אם יש מקום לפרשנות מרחיבה של דרישת "ההזדמנות הראשונה", אין מקום לפרשה כהזדמנות שניה. ללא קשר למחלוקת בשאלה עד כמה ראוי להעביר את כובד המשקל בדיני הראיות בפלילים מסוגיית הקבילות לסוגיית משקל הראיה, לא ניתן לפרוץ מסגרת של סעיפי חוק.

מחסום נוסף בקבלת הראיה הינו שלא הוגשה עדות ברורה על מצבו הגופני ומידת צלילותו של שמעון נכון למועד מסירת האימרה. אין מחלוקת כי הוא היה תחת השפעת תרופות.

תוכן השיחה אף הוא עומד לתביעה לרועץ. השוטר רודין העיד: 'שאלתי אותו מי פגע בך, מי עשה לך את זה, חזרתי על זה מספר פעמים ובסופו של דבר... אמר לי "אמיר דדון". בשלב הזה כשהוא אמר אמיר דדון, הוא חזר ועצם את עיניו ושאלתי אותו 'מה עשה לך וספר לי בדיוק מה היה', שאלתי את זה מספר פעמים והוא לא הגיב ולא ענה לי על השאלות' (עמ' 16 לפרוטוקול).

לא ברי עד כמה היה זה דו-שיח, כמו גם עד כמה שמע שמעון את דברי השוטר.

אפילו נניח לטובת התביעה כי שמעון מסר את שם הנאשם בהקשר לשאלה שנשאל, לא ברור אם עסקינן במראה עיניים או שמא בהנחה או תחושה סובייקטיבית.

בשל האמור, לא נראה לי כי ניתן להחיל את סעיף 10(1) על אימרתו של שמעון."

5. הדרישה שהאימרה תהווה חלק משרשרת האירועים מותנית בהתייחסותה במישרין לאותם אירועים ובאמירתם בתקופת ההתרחשות, המשתרעת גם על אמירות שנאמרו לפני המתרחש בלב האירוע וגם לאחריו
הדרישה שהאימרה תהווה חלק משרשרת האירועים מותנית בהתייחסותה במישרין לאותם אירועים ובאמירתם בתקופת ההתרחשות, המשתרעת גם על אמירות שנאמרו לפני המתרחש בלב האירוע וגם לאחריו.

התנאי בדבר "מועד האירוע" מתאפיין ב"גמישות", באופן שהוא עשוי לכלול גם אמירות הנאמרות בסמוך לתחילת התרחשותו של האירוע וגם כאלה הנאמרות סמוך לאחר שהתרחשות האירוע הסתיימה {ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 133, 148 (1996)}.

חריג זה מקיים את שני התנאים המכשירים עדות שמיעה שנקלטו במשפטנו מן המשפט המקובל באנגליה ובארצות-הברית, והם חיוניות המידע לבירור האמת, וקיום נסיבות המבטיחות את אמינותו.

ראו, למשל, פסק-הדין של בית-המשפט העליון במדינת ג'ורג'יה בארצות-הברית {Higgs v. State, 25, Ga. 606, 607, 351 S.E.2d 448, 450 (1987)} שבגדרו נפסק:

"The two underlying reasons for any exception to the hearsay rule are a necessity for the exception and a circumstantial guaranty of the trustworthiness of the offered evidence."

כאמור, סעיף 10(2) לפקודת הראיות מתנה את קבילות האימרה בכך שלא ניתן להביא לעדות את נותנה. החוק יוצא מתוך הנחה, כי מצבו של קורבן האלימות מהווה ערובה נסיבתית לאמיתות דבריו. זאת, בהתקיים יתר התנאים המפורטים בסעיף 10 לפקודת הראיות {ע"פ 7832/00 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 534 (2002), וכן ראו א' הרנון דיני ראיות, חלק שני (התשמ"ה), 169}.

דברי מנוחה על אלימותו המתמשכת של נאשם כלפיה ועל התעללותו בה במשך שנים נאמרו ביום שבו שלחה יד בנפשה, הם נמנים עם שרשרת המעשים שהובילו אל מותה. לכן הם עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 10(2) לפקודה ומהווים חלק מן האירוע. בפרט כאשר נאשם ששמע את דברי המנוחה אשר נאמרו בנוכחותו, לא הכחיש אותם מיד כפי שניתן היה לצפות מחף מפשע, אלא דרש ממנה לבטל את תלונתה. התנהגות זאת מחזקת את אמינות דבריה {ע"פ 7832/00 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 534 (2002)}.

מה דינם של דבריו של המתלונן באשר לזיהויו המידי של נאשם, הן על-פי קולו והן על-פי חזותו? דברים אלה יכולים בנסיבות תנאי סעיף 10 להוות אימרת קורבן אלימות אשר נאמרה מיד לאחר שנעשה בו מעשה האלימות, וככזו היא קבילה, וההנחה היא כי תוכן האימרה הינו אמת.

סעיף 10 לפקודת הראיות מדבר בקבילותן של אימרות של "קורבן של אלימות" כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. הטעם לקבילותן של האימרות שסעיף 10 הנ"ל מדבר בהן, נעוץ בהנחה, שכאשר קורבן של אלימות אומר דברים הנוגעים למעשה האלימות לו היה לקורבן, אין דעתו נתונה לאמירת שקר; וניתן על-כן לקבל את דבריו כמשקפים את האמת {ת"פ (ת"א-יפו) 40041/00 מדינת ישראל נ' רפאל בן, תק-מח 2002(2), 7974, 7994 (2002)}.

סעיף 10(1) לפקודת הראיות קובע שתי חלופות לפיהן האימרה נאמרה בעת שהתרחש מעשה האלימות נשוא האישום או סמוך לאחריו; או בהזדמנות הראשונה שהיתה לקורבן המעשה להתלונן עליו.

הטעם לקבילות האימרות הקבועות בסעיף האמור נעוץ, איפוא, בקיומה של 'זיקה מקשרת' בין מעשה האלימות לבין האימרה... כאשר זיקה זו מסלקת את החשש שמא האימרה כוזבת. זיקה כזו, יכולה על-פי טיבה, להתקיים רק במקום שיש 'סמיכות זמנים' בין האלימות לבין האימרה; באופן שהאימרה נאמרת תחת 'השפעתה' של האלימות.
אימרה המתקבלת על-פי הוראות סעיף 10 לפקודה משמשת ראיה לאמיתות תוכנה; ויש להתייחס אליה כאל ראיה נפרדת ועצמאית ביחס לעדות שמוסר אומר האימרה, באופן שהיא יכולה להצטבר לה או לבוא במקומה". אימרה כאמור יכולה לשמש בסיס להרשעה; ואין בחוק או בהלכה הפסוקה דרישה לקיומה של "תוספת" כלשהי בהקשר זה {ת"פ (ת"א-יפו) 40041/00 מדינת ישראל נ' רפאל בן, תק-מח 2002(2), 7974, 7994 (2002); י' קדמי על הראיות, חלק ראשון, 536, והאסמכתאות המובאות שם}.

ב- ע"פ (ת"א-יפו) 70046/99 {גלית אלון נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(3), 1947 (1999)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ז' כספי, סג"ן), ב- ת"פ 11255/97, בו הורשעה המערערת בתקיפה חבלנית – עבירה על סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (וזוכתה מעבירת גניבה); ונגזרו עליה שלושה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי על עבירות אלימות. המערערת, ילידת 1968, הואשמה בכך, שבתאריך 1.7.96 נכנסה לביתו של קשיש, יליד 1928 (להלן: המתלונן), גנבה ממנו סך 120 ש"ח, ומשלא מצאה כסף נוסף, תקפה אותו באגרופיה והפילה אותו ארצה. המתלונן נחבל בעיניו.

לאחר הגשת הודעת הערעור, לקראת הדיון בו, הגישה המערערת "בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור": להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא לשמיעת עדותו של המתלונן, או לחלופין, לקבל כראיה את השיחה המוקלטת שניהלה המערערת עם המתלונן (לאחר פסק-דינו של בית-משפט קמא).

נקבע מפי כב' השופט ז' המר:

"לשם כך, יש לתאר קודם את העובדות ואת פסיקת בית-משפט קמא בקשר לעדותו של המתלונן.
4. הראיות בבית-משפט קמא, החלו להישמע בתאריך 14.5.98, היינו: כמעט שנתיים לאחר האירוע נושא האישום. בין לבין, בנובמבר 96', הוכנס המתלונן לבית אבות בנהריה. התביעה ביקשה להגיש כראיה קבילה את הודעתו של המתלונן במשטרה, על-פי סעיף 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), משום שהמתלונן תשוש, 'אינו מתקשר עם הסביבה, אינו מתמצא לא במקום ולא בזמן. מצבו הרפואי קשה.'

5. בית-משפט קמא שמע את עדותו של רופא בית האבות, שהעיד, כי מלבד תחלואים שונים, סובל עתה המתלונן 'מסניליות מתקדמת, ORGANIC MENTAL SYNDROM עד כדי חוסר קומוניקציה עמו.. הקשיש איננו יכול להגיע לבית-המשפט וגם אם בית-המשפט יגיע למוסד, הוא לא יוכל להעיד, שכן הוא איננו במצב המאפשר יצירת קשר עמו.'

בחודשי עבודתו של הרופא במוסד, הוא 'לא מצא את הקשיש במצב צלול'. המתלונן אובחן 'כמי שאינו מתמצא בזמן ובמקום... כבעל הפרעה בהתמצאות והפרעה קשה בזיכרון.'

בית-משפט קמא קבע, כי המתלונן אינו מסוגל להעיד בבית-המשפט משום שהוא תשוש ואין אפשרות לתקשורת עמו; ולפיכך נתקיימו תנאי הבסיס לקבילות הודעתו במשטרה, לפי סעיף 10 לפקודת הראיות.

6. עתה טוענת המערערת, כי אחרי פסק-הדין, הלכה לבקר את המתלונן בבית האבות, יחד עם הוריה, ו'התברר שמר יצחק כהן (המתלונן – ז' ה') היה צלול ושוחח עמה ואמר לה שאינו מבין מדוע טופלים עליה אשמה...'. השיחה הוסרטה והוקלטה במצלמת וידיאו על-ידי אביה של המערערת.
7. בקשתה של המערערת משמעה, שערכאת הערעור מתבקשת להעדיף עתה, את התרשמותה של המערערת, כפי שהיא נמסרת מפי באת-כוחה, ממצבו הרפואי של המתלונן, על-פני עדותו המקצועית של הרופא, שניתנה על-פי הכרותו האישית הממושכת את המתלונן, מיומנותו המקצועית, ובהסתמך על תיקו הרפואי.

אינני סבור שאנו רשאים לעשות כך, ואין כל בסיס לקביעה, כי בית-משפט קמא, שגה במסקנתו, שהתבססה על עדות רפואית מקצועית, שלא נסתרה.

8. מעבר לכך, המערערת ערה להלכה, לפיה אחד התנאים להגשתה של ראיה נוספת בשלב של ערעור, הוא שלא ניתן היה להביאה במועד בערכאה הראשונה. הסברה של המערערת, כי אסור היה לה לשוחח עם המתלונן לפני תום משפטה, שכן הוא היה בגדר עד תביעה – אינו מספק בנסיבות העניין.

המערערת יכלה לנסות לסתור את חוות-דעתו של הרופא על-ידי מומחה מטעמה.

9. לבקשתה של המערערת, שאנו עצמנו נתרשם ממצבו של המתלונן, צפיתי בקלטת השיחה, נוסף לעיון בתמלילה. אני לא הייתי מגדיר את מצבו של המתלונן כ"צלול". המתלונן חוזר על מה שאומרים לו. השיחה הזו מאששת את עדותו של הרופא, שסיפר, כי כאשר הוא מציג עצמו לפני המתלונן, "הוא אומר 'נעים מאוד'" וכאשר שואלים לשלומו, הוא יענה "בסדר", אבל "הוא לא יודע מה זה ולא יכול להסביר את זה' (עמ' 23 לפרוטוקול).

מכול מקום, המערערת מגישה לו מספר פעמים נייר ועט ומבקשת שיכתוב שהיא לא עשתה לו דבר. המתלונן לא מגיב ותמיד מעביר את נושא השיחה. ממה נפשך:

אם הוא היה צלול, כטענת המערערת, שהרי שסירובו אומר דרשני.

מהסיבות האמורות, אני מציע לדחות את הבקשה (שגם קבלתה לא היתה משנה את המסקנה).

10. בית-משפט קמא, קיבל, כאמור, את ההודעה שמסר המתלונן, זמן מה לאחר האירוע, בבית החולים אליו הובהל, מכוח סעיף 10(1) לפקודת הראיות, לאחר שסבר, כי נתקיימו "תנאי הבסיס" ברישא וגם התנאים בסעיף-קטן (1).

על הטענה, כי לא נתקיים התנאי של "ההזדמנות הראשונה", שכן המתלונן הספיק למסור דברים לרופא בחדר המיון, לפני שנגבתה הודעתו על-ידי חוקר המשטרה, השיב בית-משפט קמא, בהסתמכות על דברי כב' הנשיא מ' שמגר, ב- ע"פ 3737/91 חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273, 275 (1992):

'הפסיקה שלנו גם לא קבעה כלל נוקשה לפיו קבילות רק האימרות שהן בגדר השמעת דברים בהזדמנות הראשונה ממש. תלונה שנמסרה לחוקר משטרתי לאחר שקודם לכן מסר קורבן המעשה פרטים על מצב בריאותו לרופא בחדר המיון נחשבה גם כן להזדמנות ראשונה להתלונן.'

לא מצאתי טעות בשיקולי בית-משפט קמא ובמסקנותיו, לעניין קבילות אימרתו של המתלונן שנמסרה בבית החולים, לחוקר המשטרה.
11. עם זאת, בית-משפט קמא, נתן להודעה של המתלונן, משקל מועט ביותר, גם משום שהיא לא עברה את מבחן ההעדה והחקירה הנגדית בבית-המשפט, וגם משום שעל-פי התיעוד הרפואי המתייחס למתלונן, כבר לפני האירוע אובחן אצלו ליקוי בזיכרון.

על-כן, לא היה מוכן לבסס "ממצא עובדתי בטוח" על ההודעה בלבד – ומשום כך זיכה את המערערת מעבירת הגניבה שיוחסה לה."

6. אימרתו של קורבן אלימות הינה קבילה על-אף היותה עדות שמיעה
ב- ע"פ 571/86 {עמרם אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 329 (1989)} המערער הורשע ברצח. בערעורו טען נגד תהליך זיהויו בידי אחת העדות, נגד מציאת סימוכין בקריאת המנוח בשמו לאחר שנפגע, ונגד הסקת מסקנות מכך שלאחר האירוע הסתתר ימים רבים מידי המשטרה, כאשר גרסתו של המערער היא שהסתתר מכיוון שהיה ברשותו סם, והוא חשש להיעצר.

נפסק כי אימרתו של קורבן אלימות הינה קבילה על-אף היותה עדות שמיעה, כאשר הצידוק לכך הינו ההנחה כי קורבן אלימות השרוי במצב של גסיסה, אין דעתו פנויה לבידוי עלילה שמטרתה להפליל אדם אחר.

המערער טען עוד כי מכיוון שהעד אשר זיהה אותו כמבצע העבירה לא ראה אותו תקופה ארוכה לפני מועד ביצוע העבירה (כחמישה חודשים לערך), הרי שהיה על המשטרה לערוך לעד מסדר זיהוי.

טענה זו נדחתה – הצורך בעריכת מסדר זיהוי ראוי לו שייבחן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה נתון, וקיומה של היכרות קודמת בין המזהה לבין המזוהה שולל, בדרך-כלל, את הצורך שבעריכת מסדר זיהוי. אמנם יש, לעיתים, שבשים-לב לאופי ההיכרות הקודמת ולנסיבותיה, רצוי, אם כי לא הכרחי, לערוך מסדר זיהוי, אך יש שהיכרותו הקודמת של העד עם מבצע העבירה הופכת את עריכתו של מסדר זיהוי למיותר ולחסר טעם.

במקרה זה, למסדר זיהוי לא היה כל טעם, שכן היכרותו הקודמת של העד עם המערער לא נבעה מפגישה אקראיית או מפגישות בודדות שהתרחשו על רקעה של תכלית מסויימת שעבר זמנה. העד פגש במערער, שוב ושוב, במעגל יחסי העבודה השוטפים, אשר שררו בין מעבידיו לבינו, והכרתו את המערער ואת דמותו היתה מן הסוג שאיננו נמחה מן הזיכרון במהרה.

זאת ועוד – כמה מן הפרטים העיקריים אותם מסר העד ביחס לזהותו ולתיאור דמותו של המערער ביום האירוע, הוכחו כנכונים. המערער קבל על-כך, שאגב גביית אימרתו של העד הציג החוקר לפניו את תצלומו של המערער.

לשאלת החוקר, אם הוא מזהה את הדמות שבתצלום, השיב בחיוב. בקובלנה זו יש מידה של ביקורת מוצדקת. הצגתו לפני עד של תצלום בודד, בין למטרה הקשורה בזיהויו ובין למטרה הקשורה בצורכי איתורו של העבריין, איננה מהלך ראוי בחקירה.

אולם, בנסיבותיו של המקרה הנדון, לא היתה למעשה הזה שום משמעות, מה גם שהתצלום הוצג לפני העד אחרי שסיים למסור את גרסתו ביחס לזהותו של המערער. ניתן לומר, שכפי שלא היה בעריכת מסדר זיהוי כלשהו – בין מסדר חי ובין מסדר תצלומים – כדי להוסיף לאמינות זיהויו של המערער על-ידי העד, כך גם לא היה בהצגתו של התצלום הבודד כדי לגרוע ממנה.

בית-המשפט המחוזי מצא בעובדה כי משעת ביצוע הרצח ועד למעצרו, כעבור עשרים ושבעה ימים, הסתתר המערער מפני המשטרה, תוספת שיכנוע לצורך ההרשעה. המערער טען שבין בריחתו מפני המשטרה לבין מעשה הרצח לא היה ולא כלום.

לגרסתו, הוא נמלט מהמשטרה שכן חשש להיעצר בגין החזקת סמים. הלכה פסוקה היא, שהתנהגות מפלילה של נאשם לאחר התרחשותו של מעשה עבירה, שאין בידי הנאשם להסבירה באורח המתיישב עם חפותו, יכול שתשמש כראיה תומכת בהכרעת אשמתו.

הטעמים שבהם הצדיק המערער את הסתלקותו מפני השוטרים עשויים היו, אולי, להתיישב עם השהיית התייצבותו במשטרה במשך שעות אחדות – עד שיעלה בידו להיפטר מן הסם שברשותו וליצור קשר עם עורך-דין – אך הם אינם מתיישבים עם נורמת ההתנהגות המצופה מאדם שהינו חף מכול פשע, אך יודע שהמשטרה מחפשת אחריו בשל חשד חמור לביצוע רצח.

7. הצורך בחיזוק לאימרה המתקבלת לפי סעיף 10 לפקודת הראיות
ב- ת"פ (ב"ש) 4246/00 {מדינת ישראל נ' וידבסקי יהודה, עורך-דין, תק-של 2005(2), 1169 (2005)} קבע בית-המשפט:

"38. חיזוק לעדותו של הקטין מצאתי בעדותה של אימו במשטרה, נ/3, שהנאשם הגישה במהלך חקירתה של עדה זו בבית-המשפט. מצאתי כי ניתן להגיש עדות זו ולהכשירה כחריג לכלל האוסר עדות שמועה וזאת על-פי סעיף 10 לפקודת הראיות, כאימרה של קורבן אלימות...

40. יודגש כי כב' השופט י' קדמי בספרו על הראיות, חלק ראשון, 540 אומר כי:

'האימרה קבילה כראיה כאשר האומר מעיד וגם אם אינו מעיד.'

41. מצאתי כי אימרתה של האם, נ/3, במשטרה עומדת בתנאים של סעיף 10 לפקודת הראיות.

42. טלי א', אימו של המתלונן, שמעה על האירוע נשוא כתב האישום מפי בנה בסביבות השעה 14:10, בזמן ששהתה במקום עבודתה בשב"ס. המתלונן בחקירתו הנגדית (עמוד 12 מול שורה 4) אומר: 'אני דיברתי עם אימא שלי לפני שהיא מסרה עדות במשטרה וסיפרתי לאימא שלי מה קרה. מה שאימא שלי סיפרה במשטרה זה מה שאמרתי'.

43. האירוע כולו התרחש בשעות הצהריים המוקדמות, כאמור בכתב האישום. אין שעה מדוייקת אך אין מחלוקת כי ההתרחשות היתה עם סיום הלימודים, דהיינו בין השעות 12:00 ל – 13:30. אימו של המתלונן שמעה על המקרה מבנה בסביבות השעה 14:10 והגיעה למשטרה למסור תלונה בשעה 15:40. העדה סיפרה במשטרה כי הנאשם משך את בנה, א', מהכניסה לכיתה למנהלת ותפס אותו בשתי הידיים עם יד אחת שלו. לדבריה, הילד נבהל והתחיל לבכות כי הוא לחץ על היד וזה כאב לו.

44. כפי שכבר ציינתי לעיל מצאתי כי הנאשם תקף את הקטין בדרך המתוארת בכתב האישום. אימו של הקטין העידה במשטרה על אימרתו של בנה, שנעשה בו מעשה אלימות. האימרה נאמרה בסמוך לאחר שנעשה בו מעשה האלימות וגם לאחר שהיתה למתלונן ההזדמנות הראשונה להתלונן עליה. אימרה זו של האם קבילה כראיה גם כאשר האם מעידה במשפט. מכאן מסקנתי כי נתמלאו התנאים בסעיף 10 לפקודת הראיות.

45. בספרו של י' קדמי על הראיות, חלק ראשון, 537 אומר נאמר לעניין סעיף 10:

'משמעותה של ההוראה זהה בשני המישורים ותכליתה – לפתוח פתח להוכחת אימרת חוץ של קרבן של מעשה אלימות כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה בתנאים הקבועים בגוף ההוראה. הטעם העומד בבסיס החריג הקבוע בסעיף זה... הינו כפול פנים. הפן האחד – נעוץ בהנחה שקרבן של אלימות אינו משקר באימרה המתייחסת לנסיבות מעשה האלימות, כאשר זו נעשית על ידו בנסיבות המפורטות בסעיף ... הפן האחר – נעוץ בתקנת הציבור המצדיקה ומחייבת כאחד שמירה על כל "שריד הוכחה" שבנסיבות אין מקום לחשוד בו שהוא כוזב.'
46. נכון שקיימות סתירות קלות בין הדברים שאמרה האם במשטרה לבין דברי המתלונן. כך למשל אמרה האם כי הנאשם גרר את המתלונן מהכניסה לכיתה לחדר המנהלת. המתלונן סיפר כי הנאשם גרר אותו מהכניסה לבית הספר לחדר המנהלת. סתירות אלה אינן יורדות לשורש הדברים, שכן אירוע התקיפה עצמו מתואר באותו אופן על-ידי הקטין בבית-המשפט ועל-ידי האם במשטרה. גם האם וגם הקטין סיפרו על-כך שהנאשם גרר את הקטין בשתי ידיו למנהלת, וזהו עיקרו של האירוע ומעשה התקיפה בפועל.

47. משקבעתי כי העדות של האם על אימרתו של המתלונן עומדת בתנאים שקבועים בסעיף 10 לפקודת הראיות, הרי שהעדות היא קבילה, על-אף היותה עדות שמועה. עדות האם, שניתנה ביום האירוע, תומכת בגרסתו של המתלונן בנוגע לאירוע התקיפה והיא מהווה חיזוק לעדותו של הקטין."

ב- ע"פ 3124/91 {סמי כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 406 (1993)} המערערים הורשעו בבית-המשפט המחוזי ברצח, בהסתמך, בין השאר, על אימרותיה של קורבן העבירה.

אימרות אלה התקבלו כראיות בהתאם להוראת סעיף 10 לפקודת הראיות, על-פי החלופה הראשונה שבסעיף (אימרה של קורבן אלימות שנאמרה בסמוך לאחר מעשה האלימות, וכן – לאחר ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו).

נפסק כי אין צורך בחיזוק לאימרה המתקבלת לפי סעיף 10 לפקודת הראיות, להוציא אימרה המתקבלת לפי סעיף 10(3) לפקודת הראיות. כל אחת משלוש החלופות הנזכרות בסעיפים-הקטנים של סעיף 10 לפקודת הראיות עומדת בפני עצמה, כאשר לענייננו אין גם צורך בחיזוק, לצידה של אימרה הנכנסת בגדרו של הסעיף האמור, בהבחנה מאימרה הנכללת בקטיגוריה של "אימרות שכיב מרע" כאמור בסעיף 10(3) לפקודת הראיות.

כאשר נאשם יוזם מצידו פניה לשמש עד מדינה, רואים בפנייתו זו "ראשית הודיה", המפלילה את הנאשם, ויש בכוחה לשמש סיוע או חיזוק. אין בית-המשפט חייב לצאת מגדרו ולהניח הנחות תמהוניות רחוקות מאוד כדי לזכות בן אדם שקיימות נגדו הוכחות חזקות. להכחשה טוטאלית תוצאות לוואי השוללות העלאה מאוחרת של טענה חלופית הסותרת את ההתכחשות הכוללת. דבר זה מפחית את כמות ההוכחות שאותן נדרשת התביעה להביא להוכחת גרסתה.

ברם, לעניין משקלן ומהימנותן של אימרות אלה נחלקו הדעות בדרגה הראשונה. שופטת המיעוט היתה בדעה כי העובדה שמתקיימת בנסיבות דנן החלופה הראשונה בלבד מתוך שלוש החלופות המנויות בסעיף 10 הנ"ל מפחיתה מן המשקל שיש לייחס לאימרות הללו, ומכול מקום, לדעתה, אין להרשיע נאשם על-סמך אימרה שנתקבלה על-פי סעיף 10(1) לפקודת הראיות כשאין לצידה ראיה של ממש לחיזוק.

מנגד, נקבע בדעת הרוב, כי יש לראות באימרות הנדונות משום ראיות מהימנות, וכי כל אחת משלוש החלופות הנזכרות בסעיפים-הקטנים של סעיף 10 לפקודת הראיות עומדת בפני עצמה, כאשר לענייננו רלבאנטית הוראת סעיף-קטן (1) בלבד.

מכאן שאין בעובדה זו כדי לגרוע ממשקלן של אימרות המנוחה. לסברת שופטי הרוב אין גם צורך בחיזוק, לצידה של אימרה הנכנסת בגדרו של הסעיף האמור, בהבחנה מאימרה הנכללת בקטיגוריה של "אימרות שכיב מרע" כאמור בסעיף 10(3) לפקודת הראיות.

בית-המשפט העליון פסק כי דעת הרוב תואמת את הדין, והיא אומצה, על מסקנותיה הספצפיות. הלכה פסוקה היא כי כאשר נאשם יוזם מצידו פניה לשמש עד מדינה, רואים בפנייתו זו "ראשית הודיה", המפלילה את הנאשם, ויש בכוחה לשמש סיוע או חיזוק לראיות האחרות המצביעות על אשמתו של הנאשם {מפנה ל- ע"פ 275/74 אביטן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2), 470, 474 (1975); ע"פ 323/85, 340, 368 אלרמאק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4), 57, 63-64 (1985); ע"פ 470/85 בן גל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 133, 153 (1989); וכן ע"פ 175/80 סמילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 21 (1981)}.

אשר למידת ההוכחה במשפט פלילי: אל לו לבית-המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן, העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהובא לפניו והעדויות שהושמעו במשפט מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם איננו חף. אין בית-המשפט חייב לצאת מגדרו ולהניח הנחות תמהוניות רחוקות מאוד כדי לזכות בן אדם שקיימות נגדו הוכחות חזקות.

טענה נוספת של המערערים היתה שמחומר הראיות לא עולה כי הם, המערערים, חזו את התוצאה הקטלנית שנבעה ממעשיהם או כי היו אדישים נוכח אפשרות זו. לאורך כל חקירתם, הן במשטרה והן בבית-המשפט, בחרו המערערים בהכחשה טוטאלית לעניין הכאת המנוחה. להכחשה טוטאלית תוצאות לוואי השוללות העלאה מאוחרת של טענה חלופית הסותרת את ההתכחשות הכוללת {מפנה ל- ע"פ 417/83 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 670 (1984)}.
דבר זה מפחית את כמות ההוכחות שאותן נדרשת התביעה להביא להוכחת גרסתה. עקב ההכחשה הטוטאלית לא ניתן היה לשמוע מפי המערערים עצמם הסבר באשר להלך מחשבתם בזמן אמת, שכן לא ניתנה לתביעה הזדמנות לחוקרם בעניין זה.

בנסיבות אלה אין לבית-המשפט אלא הראיות שלפניו על מצבה הגופני של המנוחה ועל אופי הפגיעות בה, וכן התנהגות המערערים עצמם בעת האירוע ואחריו – מכול אלה ניתן ללמוד ולהסיק על הלך נפשם של המערערים בזמן האירוע.

כיוון שמדובר בהוכחת המחשבה הפלילית, ואין כל אפשרות לחדור לצפונות ליבו של האדם ולגלות מה התרחש בו שעה שעבר את העבירה, ניתן להיזקק בעניין זה ל"חזקת המודעות". המדובר בחזקה עובדתית בלבד אשר אין לה כוח הוכחתי עצמאי המוקנה מכוח החוק.

עובדת היסוד שעליה מבוססת החזקה היא נסיון החיים. ניתן להיעזר בה ככלי עזר הוכחתי, אולם קביעת המימצא לעניין המחשבה הפלילית תלויה בנסיבות העניין ובחומר הראיות של כל מקרה, ומובן שחזקה עובדתית זו ניתנת לסתירה.

8. כתמיכה לעדות אחרת
ב- ע"א 22/49 {לוי נ' מוסף, פ"ד ד(1), 558 (1950)} המערער חוייב לשלם פיצויים למשיב, על-פי פסיקתו של בית-המשפט המחוזי מאחר שתקפו וגרם לו לשיתוק. כל זאת עקב סכסוך בדבר הזכות לחלק תה למשרדים שבבית מספר 30 ברחוב לילינבלום בתל-אביב. אחד העדים העיד בזו הלשון:
"כעבור שניות מספר שמעתי קול צעקת חניקה מצד מוסף (המשיב). מוסף נכנס בריצה לתוך חדרי ולוי (המערער) אחריו ולוי מחזיק בו בסביבת העורף ורץ אחריו. כשלוי היה בחדרי... עזב לוי את מוסף. מוסף נשאר בחדר. פניו היו אדומות, היה נרגש ואדום וסיפר לי מה שקרה. אמר שלוי תפשו ורץ אחריו וחנק אותו. ביקשתיו שישב לנוח קצת."

בית-המשפט העליון קבע כי דברים אלה קבילים הם ומהווים תמיכה מספקת לעדותו של המשיב, הוא התובע במשפט המקורי.

9. האימרה בכללותה קבילה
ב- ע"פ 588/79 {פנחס נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4), 189 (1980)} נדון המקרה בו המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בעבירה של רצח, עת ירה מספר יריות לתוך דירת שכניו, שחשש כי הם עומדים להגיש נגדו תלונה במשטרה על שחתך צינור גז של דירתם, מכיוון שחשד בבן המשפחה כי הוא גנב את אופניו. הנספים – הבן, אמו והסבתא.

בית-המשפט קיבל, הן לצורך ההרשעה והן בערעור, את עדותו של סנ"צ סביר שבא לדירה מיד לאחר היריות ושמע מפי הסבתא, שנותרה בחיים מספר שעות לאחר האירוע, כי המערער ירה ופצע את הנוכחים בחדר. האימרה על כל חלקיה נקבעה כקבילה, ואושרה ככזו, בהתאם להוראת סעיף 10 לפקודת הראיות.



10. מהי ההזדמנות הראשונה?
ב- ע"פ 436/80 {עמוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 566 (1981)} המערערים הורשעו בבית-המשפט המחוזי בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות ואינוס במרמה.

טענותיהם של המערערים היו במספר מישורים. לבית-המשפט בערכאה ראשונה הוגשו הודעותיהם במשטרה שם ייחס כל אחד מהמערערים את מעשה הבעילה לאחרים מתוך החבורה.

המערערים טענו בנוגע לסעיף 10 לפקודת הראיות, כנגד קבילותה של עדותה של רופאה מבית החולים אליו הובאה המתלוננת כשעות מספר לאחר ששוחחה עם אנשי המשטרה שאספו אותה.

עדות זו כללה תיאור של האונס כפי שנמסר לרופאה בבית החולים. בית-המשפט העליון קבע, כי סעיף 10 לפקודת הראיות אינו מורה על קבילות העדות, מאחר שדבריה של המתלוננת לא נאמרו בשעת מעשה האלימות, וגם אין מדובר בהזדמנות ראשונה שהיתה לה לספר על המעשה שבוצע בה (כנדרש בסעיף-קטן (1)), מאחר שהשיחה בין המתלוננת לרופאה היתה כבר בגדר הזדמנות שלישית ולא ראשונה לאחר האירוע.

המתלוננת פגשה בשוטרים ודיברה איתם, אך לאלו מסרה כי לא אנסו אותה. לאחר מכן פגשה באחות, אולם לא מסרה לה פרטים כלשהם ורק בכתה. רק לאחר מכן פגשה ברופאה העדה, וסיפרה לה על האונס. מאחר שכך, עדות הרופאה לעניין דבריה של המתלוננת בפניה אינה קבילה.

סוף דבר. כנגד כל אחד מן המערערים נשארה ראיה עיקרית אחת – היא אימרתו במשטרה – וראיות-משנה כגון איסוף המתלוננת על-ידי ניידת המשטרה, בדיקתה הרפואית תיאור מצבה הנפשי וכיוצא באלה, בית-המשפט העליון מצא באימרתו של כל אחד מן הנאשמים בסיס לאשמתו בעבירת האינוס במירמה (בהתאם לדיני השותפות בפלילים), שבהצטרף הראיות המשניות כ"דבר-מה-נוסף", די בה כדי לבסס הרשעה בעבירה זו.

אי-לכך, החליט בית-המשפט העליון להשאיר על כנה את ההרשעה בעבירת האינוס במרמה. באשר לעבירת האינוס בנסיבות מחמירות, הסכימה באת-כוחה של המדינה כי לאור נוסח האימרות אין לייחס למערערים אשמה זו ובית-המשפט העליון ביטל את הרשעתם בעבירה זו.

11. אמירה כחלק מן האירוע
ב- ע"פ 4004/93 {יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 133 (1996)} הוא ערעור על הרשעתם של המערערים אב ובנו, בעוון רציחתו של אדם שהיו חייבים לו כסף בעקבות הלוואה שנטלו ממנו. טענתם העיקרית של המערערים הינה כנגד חומר הראיות שקיבל בית-המשפט המחוזי ומצאו מהימן.

בית-המשפט המחוזי קיבל את עדותם של בני משפחתו של הקורבן המנוח שהעידו כי ביום העלמו, בטרם נמצא ללא רוח חיים, סיפר להם כי הינו בדרכו אל המערערים על-מנת לגבות מהם חוב נכבד.

בית-המשפט העליון אישר החלטה זו מכוח סעיף 10(2) לפקודת הראיות, בקובעו, כי, ככלל, אמירה של אדם תהווה "חלק מן האירוע" כאשר מתמלאים לגביה שני תנאים בסיסיים: האחד – שהאימרה נאמרת במועד שבו מתרחש האירוע; והשני – שהיא נוגעת במישרין לאותו אירוע.

ה"אירוע" שמדובר בו במקרה דנן הוא "העלמו של המנוח והמתתו". הדברים נאמרו על-ידי המנוח לקרוביו סמוך לפני שנפרד מהם, ויצא לדרך שממנה לא חזר. הם עונים על שתי הדרישות: דרישת המועד – שכן מדובר באמירות שנאמרו בשלב התפתחות שבין הימצאותו של המנוח לבין היעלמותו; דרישת הנגיעה לאירוע שהרי המדובר באמירות שהבהירו לאן היו מועדות פניו ומה היתה תכלית הליכתו לאותו מקום.

בעובדה שהאמירות נאמרו לפני שהמנוח היה לקורבן אלימות אין כדי להשמיט את הבסיס מתחת להנחה שאמירותיו אינן כוזבות. לא "יראת המוות" עומדת כאן בבסיס ההנחה שהאמירות אינן כוזבות – כמו שהיא עומדת למשל בבסיס סעיף 10(3) לפקודת הראיות – ואף לא הספונטניות, כי אם ההנחה, שבהיעדר סיבה הנראית לעין לשקר, אין אדם משקר כאשר הוא משיח לפי תומו על תוכניותיו המיידיות, ואלה, כפי שמסתבר מאוחר יותר, נוגעות במישרין למעשה האלימות שגרם למותו.

אמירה זו גם קבילה מכוח החריג הפסוק לעדות שמיעה, המכשיר כראיה אמירות של נפטר שבהן גילה הנפטר מה הוא מתכוון לעשות בסמוך לאמירה, ובלבד שהן מבטאות את כוונתו של האומר בעת האמירה ושהן נאמרו במהלך העניינים הרגיל ובנסיבות שאינן מקיימות חשש לאמיתותן.

יצויין, כי בית-המשפט העליון לא נטה להרחיב את הכלל בסעיף 10(2) הנ"ל על אימרות שנאמרו על-ידי הקורבן בחודשים שלפני העלמותו והרצחו, אך השאיר נקודה זו בצריך עיון.

12. קבלת עדותו של אבי הקורבן וקבלת "אימרתו" של הקורבן כאימרת קורבן אלימות
ב- ע"פ 4443/95 {פלח נ' מדינת ישראל, תק-על 96(3), 242 (1996)} נדון ערעור על הרשעתו של המערער בבית-המשפט המחוזי בניסיון לרצח. אחת הראיות היתה עדותו של אבי הקורבן, בה מסר כי כאשר בנו התאושש מניתוח שעבר בעקבות הניסיון לרוצחו, שאל אותו מי ירה בו.

בתגובה, סימן הקורבן כי הוא מבקש כלי כתיבה ומשקיבלו רשם את כינויו ועיר מגוריו של המערער. הפתק עצמו הושמד.

ההודעה נמסרה למשטרה רק לאחר 10 ימים ממועד השיחה, וזאת משום שלטענת האב לא רצה להיות מעורב בעניינו של בנו, שביקש ממנו לא לספר דבר למשטרה. הקורבן הכחיש דברים אלה.

בית-המשפט העליון קבע כי בית-המשפט המחוזי רשאי היה ליתן אמון בעדותו של אבי הקורבן ולקבל מפיו את "אימרתו" של הקורבן כאימרת קרבן של אלימות לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות בדבר זהות האדם שירה בו.

העובדה כי האימרה נמסרה במהלך ההתאוששות שלאחר הניתוח, אינה מוציאה אותה מכול אימרה שנמסרה ב"הזדמנות הראשונה להתאונן", אך טבעי הוא שבשלב ראשון ימקד פצוע ירי את מעייניו בטיפול הרפואי, ורק לאחר שיקבלו יתן דעתו למסירת מידע שיביא לאיתורו ולהענשתו של תוקפו.

אמנם, לכאורה נראית עדותו של אבי הקורבן כעדות כבושה שערכה מועט. ברם בנסיבות העניין אפשר לקבל שהאב לא מיהר לחשוף את תוכן האימרה והמתין לראות אם לא יהיה בחשיפתה כדי לסכן את בנו.

13. הרציונל העומד מאחורי קבלת עדות של קורבן אלימות אשר נמצא בסכנת חיים
ב- ע"פ 691/92 {אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 675 (1996)} נדון ערעור על הרשאתו של המערער בבית-המשפט המחוזי ברצח ובניסיון לרצח.

טענתו בערעור היא, כי משהשמיע העד במשפט עדות המתיישבת היטב עם נסיבות האירוע, או למצער מעוררת ספק סביר, יש להעדפה על עדותו במשטרה שהתקבלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.

לחילופין, לנוכח ההגיון הפנימי שבדברי העד בפני בית-המשפט, דבריו במשטרה שאותם העדיף בית-המשפט היו טעונים תוספת ראייתית בדרגת סיוע.

ואילו הראיות שבהן ראה בית-המשפט המחוזי חיזוק מתיישבות עם עדות העד בית-המשפט ועם גרסת המערער, ולכן אין בכוחן לסייע לדברי העד במשטרה.

כאשר אדם נתון בסכנת חיים בשל מעשה אלימות שנעשה בו, דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לו דבר.

בית-המשפט קבע, כי התוספת הראייתית הנדרשת בסעיף 10א הנ"ל, היא "דבר לחיזוקה" של האימרה שאינו חייב להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת אלא להיות תגבורת לאמינותה של האימרה על-ידי אישור פרט רלבנטי לעבירה באימרה, משקפת את הרף המינימאלי הדרוש להרשעה.

רף זה יספיק רק כאשר המשקל הפנימי של האימרה הוא מלא. מנגד, ככל שהמשקל הפנימי של האימרה הטעונה חיזוק מועט יותר, תידרש תוספת ראייתית רבה יותר, שאף עשויה להגיע לדרגת סיוע.

אימרותיו של העד במשטרה קיבלו את מלוא המשקל. אימרתו הראשונה של העד נמסרה שעה שהוא נלחם על חייו לאחר שנורה על-ידי המערער, ונסיבה זו, כשלעצמה, תומכת באמינות הדברים שכן, ההנחה, שמקורה בנסיון החיים היא, כי כאשר אדם נתון בסכנת חיים בשל מעשה אלימות שנעשה בו, דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לו דבר, אלא מבקש הוא לספר את האמת ולגלות מי פגע בו.

בית-המשפט ציין שהנחה זו עומדת גם בבסיס סעיף 10 לפקודת הראיות, סעיף שאינו מצריך תוספת ראייתית כלל – אלא שהתביעה לא הסתמכה על סעיף זה.

משהתאושש העד הוא חזר על גרסתו המפלילה, אך הבהיר לחוקריו כי ינהג על-פי הנורמות המקובלות על עבריינים ויסרב להעיד בבית-המשפט בדבר זיהוי תוקפו.

התנהגותו בבית-המשפט מתיישבת עם דבריו אלה בחקירה, מה גם שנמנע מלהביא כל הסבר הגיוני לשינוי הגרסה שמסר באימרתו. נמצא כי התוספת הראייתית הנדרשת אינה עונה על הרף הנדרש בסעיף 10א.

לעניין זה, די בראיות בדבר המניע לירי והיעדר הסבר הגיוני המתיישב עם חפותו של המערער לנסיעתו עם הקרבנות זמן קצר לפני הירי. אכן, ראיות אלה אינן מתייחסות לאירוע הפלילי עצמו, אך כאמור, די בכך.

14. החריגים הקבועים בסעיף 10(1) לחוק
ב- ת"פ (חי') 170/01 {מדינת ישראל נ' סולימאן בן טאקי מחאג'נה, תק-מח 2004(3), 652 (2004)} בתאריך 11.11.99 בסביבות השעה 7:30 בבוקר עמד הנאשם יחד עם אנשים נוספים בסמוך לכביש בשכונת אלמידאן שבעיר אום אל פחם.

חבריו של הנאשם חסמו את הכביש תוך שהם מונעים מן המתלונן להמשיך בנסיעתו. המתלונן נאלץ לעצור את רכבו, הנאשם ניגש אל הרכב, ופתח את דלת הרכב ובאמצעות סכין חתך את לחיו השמאלית של המתלונן. נגד הנאשם הוגש כתב אישום באשמת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 333, 335(א)(1) ו- 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

נפסק מפי כב' השופט ר' צמח:

"נשאלה השאלה האם אימרה זו נופלת בגדר אימרה של קורבן אלימות – על-פי סעיף 10(1) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. (להלן: "הפקודה")...

על-מנת לקבוע כי אימרה תהיה קבילה מכוח סעיף 10 לפקודה עליה לעמוד בשלושה תנאים: שאומרה אכן היה קרבן למעשה אלימות, שהאימרה מתייחסת למעשה עצמו או לתוצאות הלוואי שלו, וזאת כאשר אומר האימרה מעיד, אך גם כאשר אינו מעיד (ולכן בפועל המדובר על שני תנאים בלבד).

סעיף 10(1) לפקודה עוסק באימרה שנאמרה בזמן שהתרחש מעשה האלימות או בסמוך לאחר מכן, או לחילופין בהזדמנות הראשונה שהיתה לקורבן להתלונן.

מסביר זאת י' קדמי בספרו (י' קדמי על הראיות (מהדורת 2003), חלק א', 542):

'הטעם שנתנה הפסיקה לחריגים הקבועים בסעיף-קטן (1), נעוץ באופיין של הנסיבות שבהן נאמרה האימרה: אלו הן נסיבות המקימות חזקה שבעובדה בדבר אמיתותן, שהדעת נותנת שבנסיבות כאלה אין דעתו של קורבן העבירה נתון לאמירת שקר בדבר נסיבות תקיפתו.'

כפי שנאמר ב- ע"פ 3737/91, בש"פ 3695/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל. פ"ד מו(3), 273, 276, 277 (1992):

'(ב) סעיף 10 הנ"ל הוא בגדר חריג לכלל הפוסל עדות לפי השמועה. ההנחות המונחות ביסודה של הוראת החוק האמורה הן בעיקרן אלה: ראשית, העד אינו משקר בהשמיעו אימרה, על אתר, המתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה. שנית, יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד או הוכחה, כאשר לאור הנסיבות אין מקום לחשוד שהוא כוזב (ראה דברי כב' השופט שניאור זלמן חשין ב- ע"פ 16/49 יחיאל נחום לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 561, 572, שהתייחסו אומנם לנסיבות בהן דן סעיף 10(3), אך הישימות בשינויים הנובעים מן העניין גם לנסיבות בהן דן סעיף 10(1); (ראה גם: י' קדמי על הראיות, חלק ראשון, 316).'

כפי שעולה מן הרישא של סעיף 10, אימרה כאמור קבילה בין אם מי שמוסר אותה מעיד בעצמו במשפט ובין אם אינו מעיד.

אין כל ספק בעיני כי האימרה שנאמרה על-ידי המתלונן לגב' מלחם עומדת בתנאי הסעיף. מדובר בקורבן אלימות שמסר את שם תוקפו בהזדמנות הראשונה שהיתה לו, תוך דקות מרגע התרחשות האירוע, ובעודו מדמם."

15. קבלת אימרה לפי סעיף 10(1) לחוק
ב- ת"פ (ת"א-יפו) 40130/03 {מדינת ישראל נ' מרסוב ולדימיר, תק-מח 2004(2), 2624 (2004)} הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על-פי כתב האישום בתאריך 16.4.2003, הזמין הנאשם את המתלונן לבקרו בדירתו. משהגיע המתלונן לבית שיחקו השניים בקלפים והנאשם שתה לשכרה. במהלך פגישתם של השניים, שנמשכה לבוקרו של יום 17.4.2003, האשים הנאשם את המתלונן בכך שגנב ממנו 200 ש"ח.

המתלונן הכחיש את האמור לעיל ואולם הנאשם נטל סכין ודקר את המתלונן בבטנו. במעשים המתוארים לעיל, גרם הנאשם למתלונן חבלה חמורה כשהוא נושא נשק קר.
נפסק מפי כב' השופט ג'ורג' קרא:

"החלטתי להרשיע את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וזאת לאחר שבחרתי להעדיף את גרסתו של המתלונן, על-פני גרסתו של הנאשם, באשר לאופן התרחשות הדקירה, וזאת מן הנימוקים הבאים כדלקמן:

א) גרסתו של הנאשם – הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית-המשפט, באשר לאופן שבו התרחש אירוע הדקירה, לא היתה גרסה אחידה משזו ידעה שינויים ותיקונים רבים, וזאת אומר אני בלשון המעטה. ...

ב) סיבה נוספת שעומדת לרועץ כנגד קבלת גרסתו של הנאשם, נובעת מן האופן שבו הוא תיאר את החזקתו בסכין בעת האירוע...

ג) זאת ועוד. גרסתו של המתלונן, נתמכה בראיות חיזוק שהן עדות בתו, קרינה, עת/3 ועדות חברתה הגברת בלה, עת/4, כאשר חשיבותן של עדויות אלו בהיותן עדויות התומכות בגרסת הדקירה, וכפי שמסר אותה המתלונן לבתו בשיחת טלפון מיד ברדתו מביתו של הנאשם ובשיחה שהתנהלה מתוך רכבו של המתלונן, כאשר הנאשם עמד לידו ושוחח עמו, כאשר שתי הנ"ל היו עדות שמיעה לתוכן השיחה שהתנהלה בין המתלונן לנאשם...

ה) כאמור, גרסתו של המתלונן נמצאה מחוזקת בשתי עדויות נוספות; האחת, עדותה של בתו קרינה, עת/3 ועדותה של חברתה בלה, עת/4.

בעמ' 19 העיד המתלונן, כי לאחר שנדקר הוא ירד לכיוון רכבו כשהנאשם מתלווה אליו: 'אני ירדתי למטה והוא הלך אחרי. נכנסתי לאוטו ומיד התקשרתי לבתי, שהיתה כרגע במרחק של 100 מטר. אמרתי לה שקיבלתי מכת סכין מולדימיר. ולדימיר היה לידי במשך השיחה עם בתי, והוא אמר לי, שאם אני רוצה הוא יכול להסיע אותי לבית חולים. הסכום המצחיק הזה זה לא סכום שיש לדבר עליו.', כך גם בעמ' 20: 'אני אמרתי שולודה דקר אותי...', המתלונן הוסיף ואמר, כי הנאשם נראה לו מאוד מפוחד לאחר שראה כי הוא פצע אותו.

במהלך עדותו בבית-המשפט טען הנאשם, כי 'איננו זוכר' אם היתה שיחה בין המתלונן לבין בתו, כשהוא עמד ליד רכבו של המתלונן. עמ' 101 שורה 28: 'ש: הוא צלצל לבתו? ת: קשה לי להגיד.'
אך בהמשך, הכחיש הנאשם קיומה של שיחה כזו (עמ' 102, שורה 10: 'זה לא יכול להיות.'

כאמור, נגד הכחשתו הגורפת של הנאשם לקיומה של שיחת המתלונן עם בתו מתוך רכבו של המתלונן, כאשר זה ישוב ברכבו והנאשם עומד לידו ומפציר בו לקחתו לבית החולים, עומדות שלוש עדויות: עדות המתלונן ועדותן של שתי העדות הנ"ל.

עוד בטרם אתייחס לעדותן של שתי העדות אומר, כי מן הבחינה הגיונית קשה לי לקבל את הכחשתו הגורפת של הנאשם, כי הוא לא דיבר עם המתלונן ליד הרכב, כך שבתו וחברתה לא יכלו לשמוע שיחה שלא התקיימה.

כאמור, הנאשם שפחד מתוצאות מעשהו, ליווה את המתלונן מכיוון ביתו לכיוון רכבו של המתלונן, מתוך תחושת פחד ודאגה למצבו של האחרון, ואין זה מתקבל על הדעת לקבל את התיאור שמתאר הנאשם בעדותו, לפיו המתלונן נכנס לרכבו, התניעו, והסתלק מן המקום מבלי שהנאשם דיבר עמו, וביקש ממנו להתלוות אליו לבית החולים.

כאמור, התיאור שלפיו המתלונן נכנס לרכבו והסתלק מן המקום, מבלי שהחליף עם הנאשם דברים, נראה על-פניו מופרך.

ו) יש לציין כי שיחתו של המתלונן עם בתו ואמירתו לה בטלפון, כי הוא נדקר על-ידי הנאשם מיד ובסמוך להתרחשות הדקירה, כמוה כאמירתו של קורבן מעשה אלימות, (סעיף 10 לפקודת הראיות), וכך העידה בנדון זה בתו של המתלונן על עצם התרחשות השיחה ותוכן הדברים שנאמרו לה על-ידי המתלונן בשיחה זו, עמ' 50 שורה 3 ואילך:

'... בשעה שבע וחמש דקות נראה לי... אני פשוט נבהלתי מי מתקשר אלי בשעה כזו ביום החג. זה אבא. הוא אמר שהיה אצל ולדימיר ושולדימיר דקר אותו עם סכין...'

באותו עמוד שורה 13 ואילך: 'אבא שלי התקשר ואמר שהוא היה אצל ולדימיר כל הלילה... אמר שהוא דקר אותו עם הסכין ויש לו פצע, ואולי תבואי תיקחי אותי לבית חולים.'

לאור השעה שבה התבצעה השיחה, לא התייחסה אליה העדה ברצינות. אולם, בשיחה עם חברתה בלה, עת/4 על השיחה שהעירה אותן משנתן, שבה העדה חככה בדעתה שמא יש דברים בגו, והתקשרה חזרה לפלאפון של אביה, המתלונן. שאז כנראה בטעות, לחץ המתלונן על כפתור הדיבורית שברכבו, וכך היא שמעה את תוכן שיחתו של הנאשם עם אביה, וכפי שתיארה בעמ' 51 שורה 9:

'מה שאני שמעתי שולדימיר התחיל לדבר, הוא דיבר בעדינות ולא עם צעקות, וכאילו כן, אני יודעת (כך במקור – ג'.ק) שקרה ככה, אבל אתה גם אשם. אתה לקחת לי מאתיים ש"ח. זה מה אני שמעתי. אני הייתי בשוק. אני נתתי טלפון לחברה שלי שהיא גם תשמע...
ש: מה הוא אמר בדיוק?
ת: ... הוא אמר כאילו שהוא הסכים שהוא עשה את זה אבל הוא אמר, תשמע, אתה לקחת לי 200 ש"ח איך אתה חושב שאני הייתי צריך כאילו, מה הייתי צריך לעשות?'

קרינה הסבירה שהיא ובלה חברתה, שמעו את תוכן שיחתו של אביה עם הנאשם, לאור העובדה שהשיחה נמשכה כחמש דקות לפחות, כאשר זה היה הנושא היחיד שדיברו עליו שני אלה.

קרינה העידה גם על שיחה נוספת שקיימה עם הנאשם באותו יום לקראת הצהרים, כאשר לדבריה, במהלכה של שיחה זו אף הודה הנאשם באוזניה, כי הוא אכן דקר את אביה וזאת על רקע גניבת אותם 200 ש"ח.

כך בעמ' 53: 'שאלתי אותו מה קרה. הוא ענה לי, הוא גנב לי 200 ש"ח כן אני עשיתי את זה, אבל אני הייתי צריך להרוג אותו... הוא גנב לי חוץ ממה שהוא חייב לי, הוא גנב לי 200 ש"ח, אז שיגיד תודה שלא הרגתי אותו. זה בדיוק מה שמגיע לו.'

ז) עדותה של בלה, עת/4:
עמ' 91: 'בשבע בבוקר הוא צלצל... הוא דיבר עם קרינה. הוא אמר שמי שנמצא איתו עכשיו, שהיא צריכה לקחת את בוריס לבית חולים כי חתכו אותו. אני שמעתי מה היא מדברת כי אני עמדתי לידה, והיא אומרת לי תראי, הוא מדבר כאילו שטויות. אחרי כמה דקות היא התחילה להתקשר איתו... אחר-כך היא התחילה שוב, היא רצתה להתקשר איתו אבל כנראה היא מדברת בטלפון, אבא, אבא, אבל הוא לא שמע. הוא המשיך לדבר עם מישהו שנמצא באוטו שלו והיא נתנה לי את השפורפרת של הטלפון, ואמרה לי תקשיבי את על מה הם מדברים. הם דיברו ברוסית. שמעתי בוריס אומר למישהו, לא יודעת מי... בגלל הכסף אתה יכול לחתוך אותי. היה מדובר על 200 ש"ח, משהו כזה. אני שמעתי. אז השני עונה לו בגלל ההתנהגות שלך שאתה לא מתנהג יפה, אפילו מגיע לך יותר. זהו. אחר-כך אני העברתי את הטלפון לקרינה, היא סגרה ואחרי זה אני ניסיתי בטלפון שלי להתקשר לבוריס. התקשרתי לבוריס ושאלתי מה קורה, איפה אתה. הוא אמר שהוא מגיע עכשיו הביתה.'

כך גם בחקירה נגדית בעמ' 94, שורה 17 לפרוטוקול: 'הוא צלצל כשישנו. הוא העיר אותנו. היא התחילה לדבר וגם אני התעוררתי. שמעתי מה שהיא מדברת. בוריס לא שמעתי... ש: היא אמרה לך שהוא אמר לה שהוא נחתך עם סכין? ת: נכון. ש: ושהוא רוצה שהיא תיקח אותו לבית חולים? ת: נכון. ש: אז ניתקה לו את הטלפון... ת: כן. היא סגרה את הטלפון, אחר-כך היא התחילה לדאוג והתקשרה עוד פעם. זהו. כנראה הוא לחץ שם על הדיבורית... ואז שמענו מה שקורה שם באוטו...'

כך גם בעמ' 95 לפרוטוקול:

'איך את זוכרת מה נאמר שם בשיחה בין שני אנשים, כי זה לא הרבה היה שהם דיברו, הם דיברו כמה מילים... היא נתנה לי, היא אמרה לי אני לא מבינה מה שקורה, אולי תביני מה שקורה. אז אני התחלתי לשמוע. היא רצתה לדבר איתו אבל הוא דיבר עם מישהו שישב באוטו, אז היא העבירה לי את הטלפון ואמרה לי אולי את תביני מה שקורה שם. אני שמעתי ומה ששמעתי העברתי לה. סיפרתי לה הכל והחזרתי לה את הטלפון והיא סגרה אותו אחר-כך... אני שמעתי ככה. קודם כל בוריס אומר אני כל-כך הרבה שנים מכיר אותך, בגלל הכסף שאני חייב לך, 200 ש"ח או משהו כזה, אתה יכול ככה לחתוך אותי, זהו. אחר-כך הוא אומר, אם אתה צריך משהו, אני לוקח אותך ברכב שלי וזהו. אבל השני אמר, כן, אתה מתנהג ככה שמגיע לך על זה, אפילו יותר.

ש: זה נכון שהשני אמר לו אני לא אשם, אתה נחתכת מהסכין?
ת: לא, לא אמר. אמר להפך. כן, אני אשם. מגיע לי.' (צ"ל מגיע לך – ג' ק')

ח) לא מצאתי להטיל כל ספק באמיתות עדותן של שתי העדות הנ"ל, שהעידו על השיחה שהתרחשה ביום 17/4 בבוקרו של יום החג, כאשר שתי אלו התעוררו משנתן לצלצול טלפון מטריד, אותה שיחה שיזם המתלונן מן הפלאפון שברכבו, לפלאפון של בתו, עת/3, בהיותה האדם הקרוב ביותר אליו באותה שעה, הן פיסית והן נפשית, משביקש ממנה כי תבוא לקחתו לבית חולים. חרף הקירבה הרבה בין האב לבתו, מערכת ה יחסים ביניהם לא היתה פשוטה; ההפך הוא הנכון – בתחילה סברה כי מדובר באיזו טעות או דיבורים של אדם שנשתבשה עליו דעתו, אך שבה והתקשרה אליו בעצתה של חברתה, שאז שמעה את תוכן שיחתו עם הנאשם כאשר המתלונן לא התכוון כי כך יתרחשו הדברים, וכנראה שהדבר נעשה מבלי משים, משלחץ על כפתור הדיבורית ברכבו ושיחו עם הנאשם נקלט מעברו השני של הקו.

התיאור שמוסרות שתי העדות באשר לעצם התרחשות השיחה ותוכן השיחה, היה זהה. אני ער לעובדה, כי שתי העדות שוחחו ביניהן על השיחה ועל התוכן ששמעו, אך אין בדבר כדי לפגום כהוא זה במידת האמינות והמהימנות שאני רוחש לעדותן של שתי אלו, ובמיוחד לאור העובדה שהמתלונן עצמו העיד מפורשות על קיומה של שיחה לבתו בשעה האמורה.

אינני רואה כל פגיעה במשקלן וחוזקן של הראיות בדמות עדותן של שתי העדות ועדותו של המתלונן מעצם העובדה שהתביעה לא ביקשה להציג פלט שיחות טלפון בין הפלאפון של המתלונן לבין הפלאפון של בתו.

זאת ועוד. תוהה אני מדוע בחר הנאשם שטען בלהט כה גדול, להיעדר קיומה של שיחה כזו ליד רכבו של המתלונן, להימנע מבקשת צו לקבלת פלט שיחות כאמור שמן הסתם היה ניתן, לו רק ביקשו.

כפי שציינתי במקום אחר בהכרעת הדין, עדותן של שתי העדות הנ"ל הינה בבחינת עדות על אימרה שאמר אדם שנעשה בו לפי הטענה מעשה אלימות והאימרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות לוואי שלו – סעיף 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.

דבריו של המתלונן בשיחה האמורה עליהן העידו בתו קרינה והעדה בלה, ממלאות, איפוא, אחר דרישתו של סעיף 10 הנ"ל, כאשר השיחה התבצעה בסמוך לאירוע הדקירה, תוך שהמתלונן מזהה את האדם שדקר אותו כנאשם.

וכך נאמר בעניין קבלת אימרה לפי סעיף 10 הנ"ל ב- ע"פ 3737/91, בש"פ 3695/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273, 278-277 (1992):

'ההנחות המונחות ביסודה של הוראת החוק האמורה הן בעיקרן אלה: ראשית, העד אינו משקר בהשמיעו אימרה, על אתר, המתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה. שנית, יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד או הוכחה, כאשר לאור הנסיבות אין מקום לחשוד שהוא כוזב (ראה דברי כב' השופט שניאור זלמן חשין ב- ע"פ 16/49 יחיאל נחום לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב(1), 561, 572, שהתייחסו אומנם לנסיבות בהן דן סעיף 10(3), אך הישימות בשינויים הנובעים מן העניין גם לנסיבות בהן דן סעיף 10(1)1; ראה גם: י' קדמי על הראיות, חלק ראשון, 316).
כפי שעולה מן הרישא של סעיף 10, אימרה כאמור קבילה בין אם מי שמוסר אותה מעיד בעצמו במשפט ובין אם אינו מעיד...
לשם הסרת ספק אוסיף שיש כמובן לאבחן בין הקבילות לבין המשקל ועצם קבילותה של ראיה אין פירושה עדיין, שבית-המשפט אינו צריך לבחון לאור הנסיבות, ההגיון ונסיון החיים אם ניתן להאמין לדברים שהושמעו.'

לטעמי בענייננו, משקלה של העדות על האמירה הנ"ל עולה כאשר מי שאמר את האימרה, המתלונן, היה עד במשפט ונחקר על אמירתו זו, כאשר מתוך מכלול הנסיבות שהוכחו כאמור ניתן לקבוע, כי האימרה הינה אמת כשלמתלונן לא היה כל עניין לבדות מליבו ולטפול באמצעותה אשמת שווא על הנאשם.

ט) נפקות נוספת רואה אני בעדותן של שתי העדות הנ"ל, מעבר לעובדה ששתי עדות אלו מעידות על אימרתו של קורבן מעשה אלימות, והיא העדה על הודיית חוץ של נאשם. לציין, כי עת/3, העידה בנוסף על קיומה של שיחה נוספת עם הנאשם, שיחה שבמהלכה חזר והודה הנאשם בפניה על-כך כי הוא דקר את המתלונן, על רקע גניבתם של אותם 200 ש"ח ממנו, כאשר הנאשם ראה בכך כפיות טובה של המתלונן, שהכניסו לביתו והלווה לו כספים ואף הסכים להמתין לפירעון חובו זמן ממושך.

י) לאור כל האמור לעיל, החלטתי, איפוא, להעדיף את גרסתו של המתלונן המחוזקת איפוא בעדותן של עת/3 ו- עת/4, על-פני גרסתו ההפכפכה של הנאשם באשר לאופן התרחשות האירוע."

16. דחיית אימרתה של עדה עקב פגמים בגביית אימרתה
ב- ת"פ (חי') 443/00 {מדינת ישראל נ' יפים בן פייבל ליסר, תק-מח 2004(1), 6845 (2004)} נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(1)+(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על-פי עובדות כתב האישום הנאשם והמתלוננת גרים בשכנות בחיפה וקיים ביניהם סכסוך מר מזה מספר שנים. ביום 10.12.00, בשעה 12:00 או בסמוך לכך, בחדר המדרגות שבבניין, חבט הנאשם במתלוננת מספר רב של פעמים באמצעות כלי מושחז עד שדם רב שתת מראשה, זאת בכוונה להטיל בה נכות או מום או לגרום לה לחבלה חמורה.

הנפגעת הגיעה בשארית כוחותיה לדלת דירתה, הובהלה לבית החולים במצב הכרה חלקית, נותחה ואושפזה בבית חולים כאשר היא איננה מסוגלת לדבר.

על-פי הנטען, כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלוננת מספר רב של חתכים בקרקפת ושברים מרוסקים ודחוסים בגולגולת.

בית-המשפט קבע:

"ביום 20.12.00, עשרה ימים לאחר האירוע, הגיע לבית החולים קובי ראובן, חוקר במשטרת חיפה (להלן: "קובי"), על-מנת לגבות עדות מהנפגעת. מאחר ומחמת הפגיעה הנפגעת לא היתה מסוגלת לדבר ומאחר וקובי איננו דובר רוסית, נשאלה הנפגעת שאלות על-ידי ביתה (בהדרכתו של קובי) והשיבה בתנועות ראש ובמילה "דה" ("כן" ברוסית). קובי ערך זכרון דברים המתאר את מהלך גבית העדות (ת/24) והעיד על-כך בבית-המשפט. מהלך גבית העדות מתואר גם בעדותה של הבת (עמ' 24) ובחקירת הבת במשטרה (נ/3).

הנפגעת לא העידה בבית-המשפט בעקבות חוות-הדעת של ד"ר שינקמן (ת/41), על-כן מבקשת המאשימה לקבל את העדות שנגבתה ממנה על-ידי קובי ביום 20.12.00 (להלן: "האימרה") כאמירה של קורבן אלימות, על-פי סעיף 10(1) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.

הסנגור לעומת זאת טוען כי לא ניתן לקבל אימרה זו כראיה, מאחר שהאימרה נגבתה עשרה ימים לאחר האירוע ועל-כן אינה עומדת בתנאי "ההזדמנות הראשונה" הקבוע בסעיף 10(1) לפקודת הראיות. בנוסף הנפגעת נשאלה שאלות מדריכות וזאת על-ידי ביתה אשר מהימנותה מוטלת בספק וכאשר קובי איננו במבין רוסית ואינו יודע מה בדיוק הבת שואלת את הנפגעת. עוד מפנה הסנגור לחוות-דעתו של ד"ר שיינקמן (ת/41) לפיה 'קל מאוד להשפיע על דעתה (של הנפגעת) ולבלבלה' וכן כי הנפגעת 'אינה זוכרת את התקיפה הנוספת, אלא, יודעת לי מה שנמסר לה מספר פעמים על-ידי גורמים שונים'. הסנגור מוסיף ומציין כי גם הבעל העיד בבית-המשפט כי הנפגעת אינה זוכרת דבר מהאירוע (עמ' 97 שורה 24).

סבור אני כי במקרה דנן לא נתקיימו תנאיו של סעיף 10(1) לפקודת הראיות ועל-כן לא ניתן לקבל את אימרת הנפגעת כראיה. אפרט להלן את עמדתי:...

הטעם העומד בבסיס סעיף זה הינו ההנחה כי דעתו של קורבן האלימות איננה פנויה לבידוי עלילה בעת מעשה האלימות או בסמוך לאחריו. ומתוך הנחה כי בהזדמנות הראשונה שהיתה לו להתאונן על מעשה האלימות, עדיין קיימת זיקה בין מעשה האלימות לאימרה באופן שהאימרה נאמרת תחת 'השפעתו' של מעשה האלימות ועל-כן מסתלק החשש שמא האימרה כוזבת. היינו הנסיבות שבהן נאמרה האימרה מקימות חזקה שבעובדה כי אין דעתו של הקורבן נתונה לאמירת שקר (י' קדמי על הראיות (מהדורת 2003), חלק א', 542-537)

אומנם הפסיקה לא קבעה זמן ספציפי לשאלה מתי מתקיימת "ההזדמנות הראשונה" להתלונן, אולם האימרה תתקבל רק אם תעלה בקנה אחד עם הטעם העומד בבסיס סעיף 10(1), כפי שפורט לעיל.

'לכן כאשר מדובר בהודעה "מאוחרת" כאמור - מדגישה הפסיקה את החשיבות שיש למועד מסירתה, ולשאלה אם בזמן שחלף מאז התרחשות האירוע ועד לאמירתה נפגש העד עם אחרים, או שהתרחש אירוע אחר כלשהו, שיש בכוחו להקים חשד שמא העד הושפע שלא לומר אמת.' (י' קדמי על הראיות (מהדורת 2003), חלק א', 542).

סבור אני כי אימרה שנגבתה עשרה ימים לאחר האירוע אינה עונה לתנאי ההזדמנות הראשונה, זאת כאשר רופאים, אחיות ובעיקר הבעל והבת נמצאים על-יד הנפגעת יום אחר יום וודאי ששוחחו על האירוע עם הנפגעת ו/או באוזניה. ד"ר האני מולא, רופא אשר ניתח את הנפגעת, העיד בבית-המשפט כי ניסה לקבל אינפורמציה אודות האירוע מאת בני המשפחה, אני סבור כי כך עשו גם רופאים אחרים ויתכן כי אף ניסו לדובב את הנפגעת, שיחות אלו יש בהם כדי להשפיע על דעתה של הנפגעת.

אציין כי אף שהפסיקה הרחיבה את מושג "ההזדמנות הראשונה", הרי שמדובר על הרחבה מתקופה של דקות ספורות לתקופה של שעות ארוכות, אך לא לתקופה של ימים ארוכים וודאי לא לתקופה שהיא מעל לשבוע. אינני קובע מסמרות בעניין זה ובהחלט יתכנו נסיבות מיוחדות בהם גם בחלוף ימים ארוכים יהא זה ברור שלא הושפע נותן האימרה ממאן דהו, אולם לא כן בנסיבות שלפני בהם אין ספק שניתן היה להשפיע על הנפגעת בימים שחלפו.

החשש אודות השפעת הסביבה על אימרת הנפגעת מתחזק ביותר לאור עדותו של הבעל כי הנפגעת לא זוכרת דבר מהאירוע ולאור חוות-דעתו של ד"ר שיינקמן (ת/41) לפיה הנפגעת איננה זוכרת את התקיפה וכי ניתן להשפיע בקלות על דעתה.

עוד יש להוסיף, כי למעשה נגבתה או נרשמה עדות הנפגעת באמצעות תרגום שתירגמה בתה לשוטר. בנסיבות אלו, כאשר השוטר עצמו אינו דובר את שפת העדה והתרגום מבוצע על-ידי אדם שהוא עצמו בעל עניין בתוצאות החקירה, קיים חשש של ממש כי בדרך של התרגום הוספו לדברי העדה דברים שאולי לא נאמרו על ידה כלל."

17. בחינת אימרת קורבן האלימות
ב- ת"פ (ת"א-יפו) 40041/00 {מדינת ישראל נ' רפאל בן, תק-מח 2002(2), 7974, 7994 (2002)} קבע בית-המשפט:
"68. לטענת התביעה, דבריו של המתלונן באשר לזיהויו המידי של נאשם 1, הן על-פי קולו והן על-פי חזותו, הינם אימרת קורבן אלימות אשר נאמרה מיד לאחר שנעשה בו מעשה האלימות, וככזו היא קבילה, וההנחה היא כי תוכן האימרה הינו אמת.

כן טוען בא-כוח המאשימה, כי אימרותיו של המתלונן משמשות ראיה התומכת בזיהוי הנאשמים במסדרי זיהוי.

'סעיף 10 לפקודת הראיות מדבר בקבילותן של אימרות של "קורבן של אלימות" כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. הטעם לקבילותן של האימרות שסעיף 10 הנ"ל מדבר בהן, נעוץ בהנחה, שכאשר קורבן של אלימות אומר דברים הנוגעים למעשה האלימות לו היה לקורבן, אין דעתו נתונה לאמירת שקר; וניתן על-כן לקבל את דבריו כמשקפים את האמת.' (ע"פ 5730/96 ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 843, 853 (1998))

המתלונן מסר לסמ"ר מומי דיין פרטים בנוגע לזיהוי המיידי, והללו נרשמו בדו"ח-הפעולה ת/18:

'הפגוע זיהה אחד מהם בקולו... וזיהה קולו את שכנו שעונה לשם רפי שרגא...'.

וכן אמר המתלונן לשכנו חודיר, אשר סיפר על-כך בהודעתו במשטרה (ת/26, שורות 14-15): 'הוא אמר לי מייד שרפי דפק לו פטיש בראש וירד לו דם'. בעדותו בבית-המשפט העיד המתלונן לגבי זיהוי נאשם 1:

'את רפי זיהיתי בוודאות, את האח שלו גם... חוץ מרפי ואח שלו זיהיתי עוד אחד.' (עמ' 8, שורות 22-21);

'זיהיתי אותו לפי הקול שלו, ולפי זה שלבש כובע צמר שבו רואים את הגבות, האף השפתיים... לפי הקול, העיניים הפנים הכל ראיתי, זה לא ספציפי לפי הקול...' (עמ' 19, שורות 5-1).

דבריו של המתלונן נתמכים בדבריהם של חודיר, לוי ואלון, בנוגע לנוכחות נאשם 1 בזירת האירוע בזמן התקיפה.

69. ברישא של סעיף 10 לפקודת הראיות, קבועים שני תנאי יסוד מצטברים המהווים בסיס לקבילותה של אימרת קורבן עבירה, הנאמרת על ידו בנסיבות העונות לאחת החלופות של סעיף 10 הנ"ל.

במקרה דנן מתקיים התנאי הראשון, לפיו מדובר באימרה שנאמרה על-ידי אדם, שהוא לפי הטענה קורבן של מעשה אלימות. אין חולק כי המתלונן אכן היה קורבן של מעשה אלימות.

כמפורט לעיל, המתלונן אמר לחודיר מיד לאחר האירוע, בזירת האירוע, כי נאשם 1 היכה אותו בראשו בפטיש וירד לו דם, ובכך מתקיים התנאי השני לפיו על האימרה להתייחס במישרין למעשה האלימות או לנסיבות הלוואי שלו.

יצויין, כי האימרה קבילה כראיה בין אם אומר האימרה מעיד בבית-המשפט ובין אם אינו מעיד.
סעיף 10(1) לפקודת הראיות קובע שתי חלופות לפיהן האימרה נאמרה בעת שהתרחש מעשה האלימות נשוא האישום או סמוך לאחריו; או בהזדמנות הראשונה שהיתה לקורבן המעשה להתלונן עליו.

'הטעם לקבילות האימרות הקבועות בסעיף האמור נעוץ, איפוא, בקיומה של 'זיקה מקשרת' בין מעשה האלימות לבין האימרה... כאשר זיקה זו מסלקת את החשש שמא האימרה כוזבת. זיקה כזו, יכולה על-פי טיבה, להתקיים רק במקום שיש 'סמיכות זמנים' בין האלימות לבין האימרה; באופן שהאימרה נאמרת תחת 'השפעתה' של האלימות...

אימרה המתקבלת על-פי הוראות סעיף 10 לפקודה משמשת ראיה לאמיתות תוכנה; ויש להתייחס אליה כאל ראיה נפרדת ועצמאית ביחס לעדות שמוסר אומר האימרה, באופן שהיא יכולה להצטבר לה או לבוא במקומה'. אימרה כאמור יכולה לשמש בסיס להרשעה; ואין בחוק או בהלכה הפסוקה דרישה לקיומה של "תוספת" כלשהי בהקשר זה.' (ספרו של י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 453, והאסמכתאות המובאות שם).

במקרה שלפנינו, המתלונן אכן אמר את אימרתו מייד לאחר מעשה התקיפה ובהזדמנות הראשונה שהיתה לו, הן באוזני השוטרים והן באוזניו של שכנו חודיר.

המתלונן גרר עצמו לחניה, צעק לעזרה ואמר את שמו של נאשם 1 כמי שתקף אותו.

אשר-על-כן, מתקבלת האימרה דנן כאימרת קורבן אלימות בהתאם להוראות סעיף 10(1) לפקודת הראיות, והיא משמשת כראיה נפרדת ועצמאית המתווספת לעדותו של המתלונן."