סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• כיצד לנהוג עם עד לפני תחילת חקירתו
• אימרת עד בעת ביצוע עבירה - "רס גסטה"
• אימרה של קורבן אלימות
• תעודות ציבוריות ונוכריות
• רשימות מוסדיות
• שאלה של משקל למול שאלת הקבילות
• היעדר התנגדות להגשת ראיה
• אימרת נפטרים
• הודאת בעל דין
• קביעות עובדתיות שנקבעו בפסקי-דין אחרים
• חוות-דעת מומחה
• תצהיר יהא ערוך בגוף ראשון
• תצהיר שבכתב
• חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים)
• דו"ח חקירה
• עדות יחידה
• דו"ח ועדה רפואית
• תרשומת
• הצעת מחיר
• הסתמכות על שמועות
• הסתמכות על הוראות יצרן
• ראיה נסיבתית
• תעבורה
• אי-ידיעה אישית
• מהי עדות מפי השמועה - דוגמאות

תעודות ציבוריות ונוכריות

1. מבוא
סעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"29. הגדרות (תיקון: התשל"ו)
בסימן זה -
"נציג דיפלומטי" - שגריר, ציר, ממונה על שגרירות או צירות, יועץ של שגרירות או צירות, מזכיר ראשון, מזכיר שני או מזכיר שלישי של שגרירות או צירות, המשמשים בתפקידם במדינת חוץ;
"נציג קונסולרי" - קונסול כללי, קונסול, סגן קונסול, קונסול כללי בפועל או סוכן קונסולרי, המשמשים בתפקידם במקום שמחוץ לישראל;
"תעודה ציבורית" - תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה המוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת;ואלה הגופים:
(1) מדינת ישראל או הרשות הריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל;
(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית-משפט, בית דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון, או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל (להלן - מוסדות);
(3) עובד המדינה, עובד רשות ריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל או עובד מוסד (להלן - פקיד);
"מדפיס רשמי" -
(1) לגבי ישראל - המדפיס הממשלתי או מי שהוכח כי הוא מורשה רשמית להדפיס את התעודה הנדונה או תעודות מן הסוג הנדון;
(2) לגבי שטח ארץ שמחוץ לישראל - כל מדפיס שהוכח כי הוא המדפיס בשביל הממשלה או הרשות הריבונית של אותו שטח ארץ או מורשה כאמור בפסקה (1)."

ההוראות החקוקות המאפשרות הגשת מסמכים ותעודות כאמור הינם חריגים לכלל של עדות שמיעה שכן מדובר בהגשת ראיה שבמהותה הינה מכלי שני. הכשרת מסמכים ותעודות אלה, הינו כלי חשוב בניהול ההליך המשפטי, ליעולו ולחיסכון בזמן שיפוטי יקר. אכן, צד המעוניין לחקור או לסתור את המסמך או התעודה עומדים לרשותו כל הכלים למיניהם ובכלל זאת הכלי של החקירה הנגדית.

המלומד י' קדמי, גורס בספרו {על הראיות, חלק ראשון, 522 ואילך} כי "נראה כי דינו של דו"ח רשמי שנערך על-ידי ממלא תפקיד במסגרת תפקידו הסומך על פעילות של גוף קולקטיבי – כדינה של חוות-דעת קולקטיבית המוצגת על-ידי האחראי לעריכתה" {ראה גם ע"פ 566/89 מרציאנו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4), 539 (1992)}.


2. מהו מסמך ציבורי או תעודה ציבורית?
סעיף 29 מכיל הגדרה רחבה ביותר של המהות של "תעודה ציבורית".

פרופ' א' הרנון, גורס בספרו {דיני ראיות (חלק שני) 212} כי "בסעיף 29 מופיעה הגדרה רחבה ומפורטת של "תעודה ציבורית", הכוללת רישומי פעולות של כל אחת משלוש הרשויות, היינו תעודה או רשומה של מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע. זו יכולה להיות תעודה שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של מדינת ישראל, או של הרשות הריבונית על שטח שמחוץ לישראל; תעודה מטעם משרד ממשלתי, רשות מקומית, או גוף בעל סמכות שיפוטית, או גוף רשמי אחר של ישראל או של מדינה אחרת".

הפסיקה הודרכה בעבר על-ידי המשפט האנגלי בפסיקותיה. פרופ' א' הרנון מתאר את הורתה של הפרשנות של המסמך הציבורי והתנאים להכרתו ככזה{דיני ראיות (חלק שני) 209}:

"פסק-הדין של בית הלורדים, מלפני כמאה שנה, בעניין Sturla v. Freccia, נחשב עד היום כאחד המנחים בסוגיה זו. כדי לבדוק אם מועמד מסויים מתאים לתפקיד של קונסול, מינתה ממשלת גנואה ועדה. הוועדה הגישה דו"ח אשר בו צויין, בין השאר, גילו של המועמד, אך הוחלט כי הדו"ח אינו קביל להוכחת הגיל. נימוקיו של בית הלורדים לפסילת המסמך היו ארבעה: (1) הדו"ח לא נעשה על-פי חובה ברורה לחקור את כל הנסיבות שצויינו בו, (2) הדו"ח לא התייחס לעניין ציבורי, (3) לא היתה כוונה שהדו"ח יישמר לעתיד ו- (4) הדו"ח לא נועד להיות פתוח לעיונו של הציבור. ארבעת הנימוקים האלה, בניסוחם החיובי, הפכו לתנאי הקבילות של מסמך ציבורי על-פי המשפט האנגלי.
בקשר לתנאי השני, העניין ייחשב כציבורי גם אם אין הוא נוגע לציבור כולו; אין הכרח ש"כל העולם" יהא מעוניין בתוכנו של המסמך, כדי שתהיה צפונה בו תכונה "ציבורית" זו. העיקר הוא, שהמסמך נערך כדי שיישמר למטרות הציבור, כך שהאנשים המעוניינים יוכלו לעיין בו בעת הצורך.

אשר לתנאי השלישי, מסמך שהוכן למטרה זמנית ביותר לא ייחשב כציבורי; למשל, רישומים שנעשו בדואר על המועדים בהם נתקבלו מברקים. אלה אינם קבילים, כי לא היתה כוונה שישמרו לעיוון הציבור.

התנאי הרביעי והאחרון אומר, כזכור, שעל המסמך להיות פתוח לעיונו של הציבור. באפשרות הגישה של הציבור אל המסמך יש ערובה מסויימת לאמיתות תוכנו. דבר זה מרכך את החומרה שבהכשרת מסמך ציבורי כראיה, כאשר לצד שכנגד לא היתה ההזדמנות לחקור את האיש שערך אותו. פסק-דין אנגלי, מ- 1946, מהווה דוגמה להקפדה על התנאי הרביעי. כאן נפסק, כי רישומיה של יחידה צבאית, על תקופת שירותו של חייל מעבר לים, אינם קבילים כמסמך ציבורי, משום שלא נועדו למתן מידע לציבור ואין לציבור כל גישה אליהם. בגלל אותו נימוק פסל בית-המשפט המחוזי דו"ח של חוקר משטרתי אשר נערך בחו"ל.

רבים מתחו ביקרות על דרישה זו. הטענה המרכזית היא כי עיונו של הציבור יכול אמנם להוסיף למסמך מהימנות מה, אך קביעתו כתנאי של קבילות פוסלת רישומים רבים הראויים לאמון, כאשר נתמלאו יתר התנאים של מסמך ציבורי. ואכן, הפוסקים בארצות הברית אינם גורסים שהאפשרות של הציבור לעיין במסמך היא תנאי מוקדם לקבילותו."

ב- ע"פ 236/88 {איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 485 (1990)} הואשם המערער במתן הצהרה שאינה אמת במהלך דיון בעתירה לבג"צ. לצורך הוכחת העבירה הביאה התביעה, בין היתר, את פרוטוקול המשפט האמור, בו נרשמו על-ידי אב בית-הדין הדברים המיוחסים למערער.

טענת המערער היא שרישומי השופט בבית-המשפט הגבוה לצדק אינם "מסמך ציבורי", ועל-כן, לא די היה בהגשת הרישום, שאיננו אלא עדות שמיעה, אלא מן הדין היה להזמין כעד את מי ששמע דברים אלו או את מי שרשמם.

כב' השופט מ' שמגר קובע בקשר למעמדו של פרוטוקול המשפט כמסמך ציבורי כי הבעיה אשר עלינו לפתרה מצטמצמת בכך, אם המסיבות שבהן נערך מסמך מסוגו של הפרוטוקול הנזכר אין בהן כדי לשמש תחליף מתאים במקום האמצעי האמור של עריכת חקירת שתי וערב – כלומר, תחליף המבטיח, במידה ניכרת, כי אמנם נאמרו הדברים שנרשמו באותו מסמך.

כאשר החוק מתיר להציג מסמכים, שנעשו על-ידי פקידים רשמיים תוך מילוי תפקידם הרשמי, כהוכחה למעשים או למאורעות המתוארים בהם או כראיה להצהרות שהם מכילים, על-שום-מה סוטה החוק סטיה זו מהלכות העדות המקובלות? התשובה לכך היא משולשת.

ראשית יש להסביר זאת במסיבות שמקורן באינטרס הציבורי. קל להבין מה גדול החיסכון לציבור מתוך כך שפקידיו אינם חייבים לבלות חלק גדול מזמנם בבתי-המשפט לשם מתן עדות על תוכן המסמכים הנערכים על ידם יום-יום בשעת מילוי תפקידם; נימוק זה – הנעוץ באינטרס הציבורי – אם כי הינו מסביר את הצורך בחריגה האמורה מהלכות העדות המקובלות, לגבי המסמכים מהסוג הנ"ל, עוד אינו מכיל, כמובן, את הערובה שאנו מבקשים לנכונות הדברים שנרשמו בהם.

זאת יש לגלות בנימוק השני – והחשוב – להתרת סוג העדות הנ"ל, הוא הנימוק אשר יסודו בהנחה האוניברסלית שפקיד הציבור ימלא כדת וכדין את החובה הסטטוטורית המוטלת עליו; שאם מתפקידו הרשמי לרשום עובדה ידועה שקרתה או דברים מסויימים שנאמרו בנוכחותו, הרי יעשה זאת ביושר ובדייקנות.

קיים ביטחון נוסף לאמיתות הרישום שבמסמכים רשמיים מסוג ידוע – הביטחון הנובע מאופיים הציבורי של אלה.

מספיק, בנדון זה, כי המסמך נערך כדי שיישמר למטרות הציבור, על-מנת שאותם האנשים הנוגעים בדבר יהיה בידם לעיין בו בעת הצורך.

כל שלושת היסודות האמורים, המכשירים כעדות סוגים ידועים של מסמכים רשמיים, קיימים לגבי הפרוטוקול הנדון בערעור שלפנינו.

כב' השופט י' קדמי קבע כי ההלכה הפסוקה אצלנו קבעה כי "תעודה ציבורית" חייבת לעמוד בארבעה תנאים, שזכרם לא בא בהגדרה המצויה בסעיף 29 לפקודת הראיות, והדעה הרווחת היא, כי המדובר בארבעה תנאים מצטברים לקבילותה של תעודה ציבורית כראיה.

סקירת הפסיקה בסוגיה זו מגלה, כי לא תמיד נשמרה הדרישה בדבר קיומם של ארבעת התנאים האמורים כבסיס לקבילותה של תעודה ציבורית, וכי נתקבלו בעבר כראיה מסמכים כ"תעודות ציבוריות", אף שאין הם עומדים בארבעת התנאים האמורים, כולם או חלקם, ללא דיון ממצה בדבר טיבה של דרישת העמידה בארבעת התנאים הנ"ל.

"פרוטוקול דיון", הנערך בהתאם לחוק, נקבע בעבר כ"תעודה ציבורית", לאחר שנבדק ונמצא, כי הוא עומד בארבעת התנאים הנ"ל (בנוסף לכך שהוא מצוי בדל"ת אמותיה של ההגדרה שבסעיף 29 לפקודה).

השאלה שהתעוררה במקרה שלפנינו היא: האם רישום תמציתי של טענות בעלי הדין, שערך אב-בית-דין המותב לעצמו, במסגרת דיון בבית-המשפט הגבוה לצדק – מהווה "פרוטוקול דיון" העונה על ארבעת התנאים הנ"ל?

התשובה לשאלה זו הינה בשלילה, ואלה עיקרי הטעמים:

א. הרישום שערך אב-בית-הדין הינו רישום אישי, שאינו נערך מכוח חובה שבדין; ועל-כן, לא חלה לגביו החזקה – כפי שהיא חלה על פרוטוקול דיון הנרשם מכוח חובה שבדין – שהוא משקף נאמנה את כל הדברים הנאמרים במסגרת הדיון. הלכה למעשה, מוסכם וידוע, כי רישום כאמור לא נועד מלכתחילה לשמש כפרוטוקול, אלא – כתזכורת אישית לרושמו, בדבר אותם דברים שנראו לו במהלך הדיון כחשובים לצורך החלטתו.

ב. בשל היותו "מזכר אישי" כאמור, אין רישום אב בית-הדין פתוח לציבור, אין הוא נתון לביקורתם ולפיקוחם של בעלי הדין, ולא ניתן לתקנו על-פי בקשה של בעלי הדין.

רישומי אב בית-הדין – והוא הדין ברישומי השופטים האחרים חברי המותב – אינם עומדים בתנאים הבסיסיים שבין ארבעת התנאים הנ"ל, ולכאורה די בכך על-פי הפסיקה כדי להשמיט את הבסיס מתחת לקבילותם. ברם, כאמור, בעבר נתקבלו מסמכים כתעודות ציבוריות מבלי שעמדו בארבעת התנאים האמורים ובלבד שבאו בגדר ההגדרה הרחבה שבסעיף 29 לפקודה.

קבילותם של מסמכים כאלה כ"תעודות ציבוריות" הביאה בשעתו למחשבה לפיה יש להבחין בין תעודות ציבוריות המוצגות כראיה לקיומן לבין כאלה המוצגות כראיה לאמיתות הפרטים הרשומים בהן; וחובת העמידה בארבעת התנאים הנ"ל מתייחסת אך ורק לאחרונות.

הרעיון המצוי בבסיסה של גישה זו מקובל על בית-המשפט בשינוי ובהרחבת מה. לשיטתו, אין להתייחס אל ארבעת התנאים הנ"ל כאל תנאי קבילות, אלא כאל אמת-מידה למשקל ראייתי בלבד, לאמור: קבילותה של תעודה ציבורית מותנית אך בכך שהיא באה בגדר ההגדרה הקבועה בסעיף 29 לפקודה.

ברם – משקלה הראייתי, כפי שהוא מתחייב מתכלית הגשתה, ייקבע בהתאם לעמידתה בארבע הדרישות הנ"ל. כאשר תעודה ציבורית מוגשת כראיה לעצם קיומה – אין הצדקה לדרישת עמידתה בארבעת התנאים הנ"ל; שארבעת התנאים מכוונים כל כולם להבטחת אמינות התוכן הרשום בתעודה ולא להבטחת אמיתותה של התעודה בתור שכזאת.

האם הרישום שנערך על-ידי אב-בית-הדין מהווה תעודה ציבורית כמשמעותה בסעיף 29 לפקודה?

כי גם לשאלה זו יש להשיב בשלילה. הטעם המצוי בבסיס מעמדה המיוחס של התעודה הציבורית נעוץ "בציבוריות" שבה, לאמור: בכך שהיא מבטאת פעילות שלטונית, הנעשית על-ידי הרשות מכוח הסמכות השלטונית המוענקת לה בדין; זאת, להבדיל מפעילות מינהלית, שאין בה משום עשיית שימוש בסמכות השלטונית שמקנה הדין.

רק תעודה המבטאת פעילות שלטונית על-פי דין – בהתאמה ובכפוף לדרישות ההגדרה שבסעיף 29 לפקודה – ראויה למעמד ראייתי מיוחד ומיוחס; כאשר תעודה המבטאת פעילות מינהלית גרידא, אף שהיא נעשית על-ידי הרשות – דינה כדין כל תעודה.

מעמדה הראייתי המיוחד של התעודה הציבורית מוקנה לה מכוח אותה הנחה בסיסית בדבר כשרותם של מעשי הרשות, הנעשים מכוח הסמכות המוענקת לה בחוק. הרישום האישי שערך אב בית-הדין הינו רישום בעל אופי "פרטי"-"מינהלי" – להבדיל מרישום בעל אופי "שלטוני", המתאפיין בכך שהוא מבטא עשיית מעשה מכוח סמכות שבדין.

אף-על-פי-כן, קביל הרישום כראיה, כאימרה שנעשתה על-ידי ממלא תפקיד במסגרת מילוי תפקידו, או כאימרה שנעשתה על-ידי אדם במהלך הרגיל של העסקים; שתיהן – חריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה.

אמנם, במקורם יושמו שני החריגים הנ"ל אך ורק לגבי אימרות של נפטרים; כאשר לגבי ממלא תפקיד נדרש שהרישום ייעשה מכוחה של "חובה", ואילו לעניין "מהלך העסקים" – המדובר היה בעסקים מסחריים. ברם, בינתיים השתנו פני הדברים.

לעניין התנאי המשותף לשני החריגים – שבעל האימרה נפטר – די כיום בכך שלא ניתן להעיד את בעל האימרה; וכידוע – "לא ניתן" להעיד שופט על דברים שעשה במסגרת פעילותו השיפוטית. ואילו לעניין התנאים האחרים: כיום שוב אין צורך להצביע על קיומה של "חובה" לעניין החריג הראשון, ודי לענייננו בכך שהאימרה נעשתה במסגרת מילוי התפקיד; ולעניין החריג השני – אין צורך כיום ש"העסקים" יהיו עסקים בעלי אופי מסחרי-כלכלי דווקא, ודי בכך שהאימרה נעשתה במסגרת "עיסוקו הרגיל" של העושה.

כיום מוסכם, כי הטעם המרכזי למחסום הקבילות בפני עדות מפי השמועה נעוץ בקיומו של חשש למהימנות תוכנה; והחריגים לכלל נעוצים בעיקרם בקיומן של עובדות המפיגות חשש זה, במידה המתירה הגשת הראיה והותרת קביעת משקלה לערכאה השופטת.

במקרה דנן, כאלה הם פני הדברים: הרישום נערך בידי שופט במסגרת מילוי תפקידו, לצורך מילוי התפקיד ובמהלך העניינים הרגיל; ועל-פי ההלכה הפסוקה – אין להעיד את השופט בשל מעשה שנעשה על ידיו במילוי תפקידו. אשר-על-כן קביל הרישום כראיה, כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה.

אין, כמובן, בעצם קבילותו של הרישום כדי לקבוע מה משקלו הראייתי, ועניין זה נתון לשיקול-דעתה של הערכאה הדנה בעניין.

ב- ע"פ 135/50 {היועץ המשפטי לממשלה נ' פרידמן, פ"ד ה(1), 567 (1951)} נדון עניין הנוגע לפרוטוקול הדיון. המשיב זוכה בבית-המשפט המחוזי מאשמה בעבירה של עדות שקר, מאחר שבית-המשפט לא קיבל כראיה את הפרוטוקול של הדיון שלגביו נטען כי במהלכו נעברה העבירה, ומאחר שפרוטוקול זה היווה ראיה יחידה מטעם התביעה לכך שהדברים המיוחסים למשיב אכן נאמרו על ידו.

בית-המשפט העליון דן בשאלה, האם חל במקרה זה חריג לכלל האוסר על הבאת עדות שמיעה, שהרי הפרוטוקול מעיד על מה שאב-בית-הדין באותו דיון רשם כי שמע מפי המשיב בעת הדיון.

לצורך כך, בחן בית-המשפט את הטעמים להיתר שבחוק להגיש מסמכים שנעשו על-ידי פקידים רשמיים תוך מילוי תפקידם הרשמי, כהוכחה למעשים או למאורעות המתוארים בהם או כראיה להצהרות שהם מכילים.

ראשית – האינטרס הציבורי יוצא נשכר מכך, שפקידי הציבור אינם מבלים את זמנם בבית-המשפט תחת שישקדו על מלאכתם היומית. זהו נימוק מוסדי/מינהלתי;

שנית – נימוק מהותי – ההנחה היא שפקיד הציבור ימלא כדת וכדין את החובות הסטטוטוריות המוטלות עליו ושירשום ביושר ובדייקנות דברים שמתפקידו הרשמי לרשום.

זו היא ערובה חשובה ומספקת לנאמנות הדברים שנרשמו במסמך הרשמי, והיא המצדיקה קבלת עדות שמיעה זו;

שלישית – ביטחון לאמינות הדברים נובע מאופיים הציבורי של המסמכים הרשמיים.

כל שלושת היסודות האמורים, המכשירים כעדות סוגים ידועים של מסמכים רשמיים, קיימים לגבי הפרוטוקול הנדון. האינטרס הציבורי ייפגע אם שופטים יבלו זמנם בבתי-משפט – כעדים. על השופטים מוטלת החובה לרשום פרוטוקול של הדיון, שכוללו דברי הצדדים, כך שדרישת הרשמיות מתקיימת. פסקי-דין הינם פומביים ואין פסקי סתר, כך שטובת הציבוריות מתקיימת אף היא.

בית-המשפט קבע גם, כי הפרוטוקול אשר עורך השופט היושב-ראש, מפאת החובה החוקית המוטלת עליו, לא זאת בלבד שהוא ראוי להתקבל כראיה לאמירת דברי העדות שנרשמו בו, אלא יש לראותו כראיה הטובה ביותר בנדון זה.

מכאן, שדי בהגשת פרוטוקול הדיון לצורך הוכחת האמור בו, אלא-אם-כן קיימות נסיבות המצדיקות הוכחת הדברים בדרך אחרת.

ואולם, יש לאפשר לצד שכנגד – בין אם הינו הנאשם במשפט פלילי או בעל הדין היריב במשפט אזרחי – להסביר, להשלים ואף לסתור את הדברים המצויים בו.

בקבלו את הערעור ובהשיבו את המשפט לבית-המשפט המחוזי להשלמת הדיון, ציין בית-המשפט העליון, כי ההלכות הנ"ל נוגעות רק לכשרותו של הפרוטוקול כראיה במשפט אחד על דברי העדות שנאמרו במשפט קודם, ואין בהן משום הבעת דעה בכל הנוגע לתפקיד שממלא הפרוטוקול בערעור.

על הפרוטוקול כתעודה ציבורית נפסק ב- ע"א 197/67 {רוזנר נ' שטרויגולד, פ"ד כא(2), 273 (1967)}. כאן הוגש ערעור על אישורו של בית-המשפט המחוזי את קביעתו של בית-משפט השלום כי פרוטוקול בית-המשפט במשפט קודם שהתנהל בין הצדדים אינו מהווה ראיה בכתב לצורך דיון בסדר דין מקוצר לתשלום חוב הלוואה.

בית-המשפט העליון קבע, כי פרוטוקול שנערך במשפט אחד כשר להתקבל במשפט שני כהוכחה לדברי העדות שנאמרו במשפט הראשון, וכן כי פרוטוקול של בית-משפט הינו בגדר תעודה ציבורית, ועל-כן ראיה בכתב.

הערעור התקבל, ובית-המשפט הורה כי התביעה תידון בסדר דין מקוצר.

עוד על-כך שפרוטוקול כשר כראיה בתורת תעודה ציבורית כמשמעותה בסעיפים 29 ו- 32 לפקודת הראיות אנו מוצאים ב- ע"פ 312/73 {מצרווה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 805 (1974)} מקרה בו המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בעבירות בטחוניות.

במהלך הדיון הועלו טענות זוטא, ובית-המשפט המחוזי התרשם, בין שאר הדברים, מן העובדה שכשהובא המערער בפני בית-המשפט להארכת מעצרו לא התלונן על-כך שספג מכות או הופעל עליו לחץ או ננקטו נגדו אמצעים פסולים אחרים, והוא דחה כמגוחך את תירוצו של המערער, שלא רצה לסמוך על שופט הארכת המעצר, שהוחזק בעיניו כמי שנמצא בעצה אחת עם שירותי הביטחון והחקירה.

נטען כי פרוטוקול הדיון בהארכת מעצרו של המערער אינו כשר כראיה.

בית-המשפט העליון קבע כי הפרוטוקול כשר כראיה בתורת תעודה ציבורית כמשמעותה בסעיפים 29 ו- 32 לפקודת הראיות.

אין ספק על-כן בדבר קבילותו של פרוטוקול בית-המשפט כראיה.

3. דו"חות ביקורת כתעודה ציבורית
דו"חות ביקורת של בנק ישראל הנוגעים לעסקי הבנק מהווים "תעודה ציבורית" (כהגדרת מונח זה בסעיף 29 לפקודת הראיות).

דו"חות הביקורת נערכו על-ידי אגף הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, הנמנה על המוסדות השלטוניים של המדינה; הדו"חות נערכו בעת מילוי תפקידיו הביצועיים של בנק ישראל; על בנק ישראל מוטלת חובה לערוך ביקורת על פעילות הבנקים בישראל (סעיף 5 לפקודת הבנקאות, 1941); לציבור אינטרס בפיקוח בנק ישראל על הבנקים המסחריים; הרישום נועד להישמר לעתיד והוא פתוח לעיון הגופים האחראים והמעוניינים בבנק המבוקר ובבנק ישראל.

כל אלה ממלאים את התנאים הנדרשים, גם לדעת המחמירים, לשם קבילותה של תעודה ציבורית {ע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4), 289 (2003); ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4), 281 (1983); ע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 485, 520 (1990)}.

4. תמצית רישום על-פי חוק מרשם אוכלוסין כראיה מוסדית על-פי סעיף 29 לפקודת הראיות
ב- ע"פ 1004/00 {אלוניאל בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-אר 2003(1), 103, 107 (2003)} נדונה השאלה האם תמצית רישום ממשרד האוכלוסין מהוות הוכחה מספקת ליהדותו של אדם.

בית-המשפט קבע:

"10. טוענים המערערים, כי תמציות הרישום אינן מהוות הוכחה מספקת ליהדותו של אדם. בכך נסמכים הם על סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק המרשם), אשר זו לשונו:

'הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו- (9) עד (13) לסעיף 2.'

מכלל ההן מבקשים המערערים לשמוע את הלאו. לאמור, משהוצאו פרטי הרישום של דת ולאום (פסקאות 5 ו- 6 בסעיף 2 לחוק המרשם) מגדר הוראתו של סעיף 3 לחוק המרשם, לא יראו ברישומם אף לא ראיה לכאורה לנכונותם.

דינה של טענה זו להידחות, לאור פסיקתנו בעניין הנדימן {ע"פ 1003/00 הנדימן נ' מדינת ישראל, תק-אר 2002(3), 1200 (2002)} בה נאמר, בין היתר, 'יהודי לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה הוא כל עובד המצהיר על עצמו כיהודי, בין בכלל ובין בפני המעסיק, הצהרה שעל-פניה היא נכונה...'

בהקשר זה הוסיף בית-הדין הארצי וקבע שם, כי הוכחת יהדותו של עובד, במסגרת ההליך הפלילי נגד המעסיק, יכול ותיעשה בדרכים שונות: בהודעת העובד בפני מפקח העבודה; בעדותו בבית-הדין; או בהגשת תמצית הרישום על-פי חוק מרשם האוכלוסין. לעניין אחרון זה נאמר כך:

'תמצית הרישום משקפת מידע אובייקטיבי המצוי במשרד הפנים. מידע זה מקורו בפרטים הנמסרים עם לידתו של אדם או בפרטים שמסר אדם על עצמו במהלך חייו.
פרטים אלה משקפים את המציאות, לפחות על-פי עמדתו של האזרח, וככזה יש לרישום ערך ראייתי, גם לצורך הרשעה בפלילים.'

דברים אלה ראויים ונכוחים גם בענייננו ואין לנו אלא לשוב ולאמצם אף כאן.

נוסיף ונציין, כי מסגרת דיוננו מצטמצמת בהרשעה לפי סעיפים 33א ו- 38 לחוק עבודת הנוער, ולצורך זה אין אנו נדרשים להפליג אל עבר סוגיית "מיהו יהודי" על מכלול היבטיה, לרבות אלה ההלכתיים. עמד על-כך כב' סגן הנשיא י' אליאסוף, בפסק-הדין בעניין גוד נייט סנטר {דב"ע 8-14/97 מדינת ישראל נ' גוד נייט סנטר בע"מ, פד"ע לג 211} בקובעו, כי משהוצגה תמצית המרשם עובר נטל הראיה למעסיק-הנאשם, ובידו להרימו בדרך שיבחר 'להוכחת עובדות המתייחסות למעמד האישי של העובד'. חזר על-כך לאחרונה כב' השופט ש' צור, בפסק-הדין בעניין הנדימן, בדבריו אלה:

'קיים משקל ראייתי לרישום, לפחות משקל ראשוני. משקל זה, כשהוא לעצמו, די בו כדי להעביר את נטל הבאת הראיות ולחייב את הנאשם להשיב לאשמה'. (סעיף 13 לפסק-הדין; וראו: י' קדמי על סדר הדין בפלילים, כרך ב', 646)

בענייננו, בחרה החברה שלא להביא כל ראיה שהיא מצידה בנדון זה, והרישום שהוגש לבית-הדין האיזורי לא נסתר, לא על-ידי העובדים עצמם, אף לא על-ידי אחרים שעבדו עמם, או מעסיקם. אי-לכך, ו'בהיעדר ראיה לסתור, מהווה הרישום ראיה מספקת לעניין הוכחת יהדותו של כל עובד ואין לומר שהתביעה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה.' (סעיף 13 לפסק-הדין)

לא למותר לציין כי לפי הוראתו של סעיף 2 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 (להלן: חוק תנאי עבודה) חייב המעביד למסור לעובד, סמוך לאחר תחילת עבודתו, את פירוט תנאי העבודה שלו ובין היתר 'יום המנוחה השבועי של העובד' (סעיף-קטן 7). חוק תנאי עבודה חל גם על "נער" עובד כמשמעותו בחוק עבודת הנוער, אשר לפיו, יום השבת הוא יום המנוחה השבועי של נער עובד שהוא "יהודי". על-כן, משרשם המעסיק, על-פי הודעתו של הנער העובד, כי הנער הוא "יהודי" ויום המנוחה שלו הוא יום השבת, יראו אף ברישום בהודעה בדבר תנאי עבודה, ראיה לכאורה ליהדותו של הנער העובד (השוו: פסק-הדין בעניין הנדימן, שם, בסעיף 10 סיפא).

פרטי "לאום" "דת" ו"גיל" – תמצית הרישום כראיה מספקת לצורך החוק
11. אף אין לקבל את טענתם של המערערים, לפיה יש לייחס משקל לכך שבתמצית הרישום נכתב בפרט הלאום של הנערים "יהודי", בעוד אשר פרט ה"דת" נותר ריק, ועל-כן לא הוכחה יהדותם. כבר נפסק, שככל שהמדובר הוא ברישום כ "יהודי" בפרטי ה"דת" או ה"לאום" במסגרת הוראותיו של חוק המרשם, כרוכים פרטי מרשם אלה האחד במשנהו, דבר העולה מהוראותיהם של סעיף 3א לחוק המרשם וסעיף 4ב לחוק השבות, התש"י-1950 (והשוו, בהתאמה הנדרשת: בג"צ 264/87 התאחדות הספרדים שומרי תורה – תנועת ש"ס ואח' נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים ואח', פ"ד מג(2), 723, 734 (1989) בין האותיות א' – ב'. כן ראו: בג"צ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות ואח' נ' שר לענייני דתות ואח', פ"ד נו(2), 721 (1997), בסיפא לסעיף 9).

משכך הוא, ולצורך הוכחת היותו של העובד "נער יהודי" במסגרת סעיף 21(ב) לחוק עבודת הנוער, מספיק הרישום "יהודי" שבתמצית המרשם, בפרט הלאום, כראיה לכאורה – הניתנת לסתירה – גם לעניין פרט הדת כ"יהודי" של הנער או הנערה. בענייננו, משלא נסתרה ראיה זו, עומדת בעינה קביעתו של בית-הדין האיזורי בדבר יהדותם של הנערים והנערות הנזכרים בכתב האישום.

אשר לגילם של הנערים, קיימת החזקה שבסעיף 39(א) לחוק העסקת הנוער, לפיה תמצית הרישום בדבר גילו של אדם תשמש 'ראיה בכל תביעה לפי חוק זה, אלא אם הוכח על-פי תעודת לידה שהאדם נולד בתאריך אחר'. ראיה כזו, לסתירה, לא הביאו המערערים.

תמצית הרישום – כ"ראיה מוסדית"
12. הוסיפו המערערים, בטיעונם לפנינו, כי תמצית הרישום אינה עונה על תנאי הקבילות הנדרשים מ"רשומה מוסדית", לפי הנדרש בסעיפים 35-36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). מענה לטענה זו נמצא, אף הוא, בפסיקתנו בעניין הנדימן, שם נאמר, כי תמצית הרישום הינה "תעודה ציבורית", כמשמעות ביטוי זה בסעיף 29 לפקודת הראיות, וככזו ניתן להגישה לבית-הדין כראיה קבילה.

לפיכך, יש לתת לתמצית הרישום לגבי יהדותם של הנערים, כמו גם לגבי גילם, משקל ראייתי, ולו משקל ראשוני. די במשקל זה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי המערערים ולחייבם להשיב לאשמה. זאת, לנוכח החזקה לפיה המידע האצור בידי רשות ציבורית נכון הוא כל עוד לא נסתר."




5. חוות-דעת של הפרקליטות או היועץ המשפטי לממשלה אינם "תעודה ציבורית" במשמעות סעיף 29 לפקודת הראיות
לא ניתן להעניק לחוות-דעתם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה "מעמד" של תעודה ציבורית, כמשמעותה בסעיף 29 לפקודת הראיות, שכן אין מדובר ב"רישום" של נתונים עובדתיים המתנהל על-פי דין באחד ממוסדות השלטון {או בגוף ציבורי או מעין ציבורי אחר} ואף לא ברשום של מעשה שלטוני כל שהוא.

חוות-הדעת היא למעשה גיבוש הערכות ומסקנות, על-פיהן התקבלו החלטותיהם של הגופים והגורמים המוסמכים, להעמיד, או לא להעמיד לדין את המעורבים בפרשה או באירוע שנחקר. החלטות אלה מבוססות, כאמור, על החומר החקירתי שנאסף על-ידי גופי החקירה המוסמכים לכך ואין בהן כדי לקבע ממצאים עובדתיים מחייבים, בין אם התקבלה החלטה להעמיד לדין את המעורבים ובין ההחלטה היא לסגור את תיק החקירה.

"תעודה ציבורית" כמשמעותה בסעיף 29 לפקודת הראיות הוכרה כראיה קבילה בבית-המשפט להוכחת אמיתות תוכנה, כאחד החריגים לכלל האוסר עדויות מפי השמועה, בעיקר בשל רמת האמינות הגבוהה שייחס המחוקק לתוכנה. מטעם זה הוא אף לא התיר לבעל דין לחקור לגביה, בחקירה שכנגד, את עורך התעודה הציבורית או את החתום עליה. כך הוכרו כ"תעודות ציבוריות" תעודות זהוי, תעודות נישואין, דרכונים ואף פרוטוקול של דיון משפטי.

חוות-דעתם של היועץ המשפטי ו/או של פרקליטת המדינה וקביעותיהם אינם, לעומת זאת, בעלי אופי עובדתי מוצק, אשר בלתו אין. תוכנן מכיל, כאמור, הערכות, ניתוחים עובדתיים ומשפטיים וקביעות, שבינם לבין נתונים עובדתיים חד-משמעיים ואמינים שלא ניתן לערער עליהם, אין ולא כלום.

יתירה מכך: החלטתם של הגורמים המוסמכים להעמיד או שלא להעמיד לדין פלילי מבוססת על הערכת החומר החקירתי והראייתי שהוצג בפניהם. החלטה זו אינה קובעת ממצאים עובדתיים סופיים ונחרצים ואינה מבחינת "סוף פסוק", במיוחד כאשר ההחלטה היא להעמיד לדין את הנחקרים או החשודים, שאז ההחלטה נבחנת במסגרת ההליך השיפוטי הפלילי.

לא ניתן, איפוא, להעניק מעמד של "תעודה ציבורית" לחוות-דעת משפטית של יועץ משפטי ו/או של פרקליט מדינה ועל-כן לא ניתן, לקבל כראיה את חוות-דעתם "במעמד" של "תעודה ציבורית" לפי הוראות פקודת הראיות {בש"א (ת"א-יפו) 1003/03 אפל דוד נ' חסון איילה, תק-מח 2003(1), 186, 188 (2003)}.

6. דו"ח ועדת חקירה
דו"ח ועדת חקירה קביל כראיה בתוקף היותם "תעודה ציבורית" כמשמעה בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.

אך לא ניתן תמיד לסמוך ולהתייחס לממצאיהם כאל ראיות. מדובר, בסופו של דבר, בוועדת חקירה המיועדת לברר עובדות על-מנת שיוסקו מהן מסקנות ולא על-מנת שיפתחו בעקבותיהם הליכים משפטיים.

פקודת ועדות חקירה, 1921 (חא"י פרק כ"א) קובעת, בין היתר, כי ועדת חקירה תהיה רשאית לקבל כל עדות בכתב או בעל-פה אפילו לא היתה ראויה להתקבל במשפטים אזרחיים או פליליים (סעיף 5(ו) לפקודה) מתקבל על הדעת שממצאיהן של שתי ועדות החקירה הנזכרות מושתתים גם על ראיות שבלתי-קבילות בבתי-המשפט.

האם יש הצדקה לקבל את ממצאיהן כאילו היו עדות מומחה או עדות בשבועה בבית-המשפט?

גם על-פי חוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 {סעיף 14} – "עדות שנמסרה לפני ועדת חקירה או לפני מי שהוטל עליו לאסוף חומר כאמור בסעיף 13, לא תשמש ראיה בהליך משפטי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת אותה עדות".

הטעם לכך הוא שהוועדה לא תוכל לברר את העובדות ולהמליץ את המלצותיה אם העדים שיבואו בפניה יהיו צפויים לעמוד לדין אזרחי או פלילי בגין מה שיאמרו בפניה {ת"א (נ"צ) 509/93 נעמה נסייר ואח' נ' הפטריארך היווני, תק-מח 2002(4), 1142, 1157 (2002)}.

7. תעודה שהוצאה בשטחי הרשות הפלשתינאית
ב- ת"א (י-ם) 1851/96 {עז' עמאד מזארעה נ' אריה חברה, תק-מח 2002(2), 6495 (2002)} נדונה שאלה של קבילות דו"חות סטטיסטיים של קצין מטה במפקדת האיזור לנתונים סטטיסטיים.

נפסק מפי כב' השופט משה רביד:

"9. סעיף 58 לחוק העבודה הירדני, קובע בכל הנוגע לענייננו, כדלקמן:

'(1) גרמה החבלה הגופנית למות העובד, יהיה שיעור הפיצוי שווה לשכר העובד הנפטר, עבור תקופה של 2,500 ימי עבודה...

(6) לצורך סעיף זה, יחושב שכר יום עבודה של עובד, לפי שכרו היומי הממוצע של העובד, בתקופה של שלושה חודשים שקדמה לתאונה, ובלבד שלא יעלה שיעורו של השכר היומי על 150% ולא יפחת מ- 75% מהשכר הממוצע באיזור בשנה שקדמה ליום הפגיעה, כפי שיקבע על-ידי קצין מטה בענייני סטטיסטיקה במפקדת האיזור.'

10. כפי שקבעתי בהחלטת ביניים, האמור בסיפא לפסקה (6) לסעיף 58 לחוק בא למנוע טענות כנגד החישובים הסטטיסטיים שיעשו על-ידי קצין המטה, והתעודה שתוגש מטעמו יוצרת חזקה חלוטה לנכונות הפרטים שקבע, זולת אם ניתן להעלות טענות מתחום המשפט המינהלי, כגון שיקולים זרים.

לאור זאת, אין מקום לשלל הטענות שהעלתה בא-כוח התובעים נגד נכונות הנתונים המצויים בתעודת עובד הציבור שמסר אוריה בן דוד. יתרה מזאת, עול ההוכחה מוטל על התובעים והללו לא הביאו שום ראיה לסתור את הנתונים שהעלה רס"ן אוריה בן דוד, זולת השערות ללא בסיס ראייתי.

הטענה שכיום לאור ההסכם שנעשה עם הרשות הפלסטינית לא יכול קצין המטה לענייני סטטיסטיקה לאשר את הנתונים של לשכה המרכזית לסטטיסטיקה אכן נכונה, אך התובעים לא ייוושעו ממנה. על-פי הסכם הביניים בין ישראל והרשות הפלסטינית, אשר נחתם בוושינגטון ביום 28 בספטמבר 1995, התוספת (appendix) השלישית, הנספח הרביעי, סימן 34, סעיפים 5-1, הועברו כל הנתונים הסטטיסטיים מהמנהל האזרחי לרשות הפלסטינית, כדי לאפשר לה להמשיך ולנהל את המערכת הסטטיסטית (statistical system). כמו-כן נקבע בהסכם שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית יקיימו ביניהן שיתוף פעולה ויחסי עבודה טובים.

לאור האמור, לא היה צורך בהבאתו של קצין המטה לענייני סטטיסטיקה במינהל האזרחי, אם כי עדותו עזרה להפריך טענות שנטענו על דרך הסתם, על אי-נכונות הנתונים בדו"חות שמוציאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית.

11. בסעיף 17(2) לחוק ליישום ההסכם בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996, תוקן סעיף 16(2) לתוספת לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ח-1968, כלהלן:

'שר המשפטים בהתייעצות עם ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע בצו הוראות בדבר...:
(2) הוכחת תעודות חוץ שנערכו או שהוצאו בשטחי המועצה הפלסטינית.'

התקנות בתוספת לחוק זה הוארכו לאחרונה בס"ח התשס"ב-2002 עד ליום י"ד בתמוז התשס"ז (30 ביוני 2007; בטעות נאמר בחוק שלפי הלוח העברי תוקף התקנות מוארך עד ליום י"ד בתמוז התשט"ז).

12. בצו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית – עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), התשנ"ט-1999 (להלן: הצו), נאמר בתקנה 8:

'(א) תעודה וכל מסמך רשמי אחר שהוציאה רשות מוסמכת בשטחי המועצה הפלסטינית (להלן בסעיף זה – תעודה), יראו אותה כ'תעודה ציבורית' לעניין סימן ד' לפרק ב' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, ובלבד שאושרו בידי הממונה.
(ב) הממונה רשאי לאשר בחתימת ידו תעודה כאמור בסעיף-קטן (א) על יסוד בקשה שהוגשה לו שאליה צורפה התעודה המקורית וכן העתק צילומי של התעודה הנושא את אישורו של מי שהסמיכה לכך המועצה הפלסטינית, המעיד כי זוהי התעודה שהוציאה רשות מוסמכת בשטחי המועצה.'

במקרה שלפנינו לא פעלו הנתבעים בדרך זו ואף בא-כוח התובעים לא טענה שיש לילך בדרך זו.

מאחר והתקנה מפנה לפקודת הראיות, אינני סבור שיש מניעה להוכיח את הדו"חות הסטטיסטיים גם בדרך אחרת, כפי שנעשה לגבי קבילות תעודות חוץ (ע"פ 125/52 קינסברון נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז(1), 261, 264-262 (1953); ע"פ 416/75 מדינת ישראל נ' נוריאני, פ"ד ל(1), 677, 681 (1975)).

את ההגדרה "רשות ריבונית זרה" שבסעיף 29 לפקודת הראיות יש לקרוא עם האמור בצו. במילים אחרות: ניתן להוכיח תעודה ציבורית של הרשות הפלסטינית הן בדרך הקבועה בצו והן בדרך הקבועה בפקודת הראיות (ראו א' הרנון ראיות (התשל"ז-1977), 216-214; י' קדמי על הראיות, כרך א' (התשנ"ט-1999), 465-483. יש לזכור שהרישום שנעשה על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, נעשה מכוח חובה שבדין, הוא מתייחס לעניין שהציבור מעוניין בו, הוא נועד להישמר לעתיד ולציבור יש גישה אליו ולכן הוא מהווה ראיה לתוכנו (ע"פ 247/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 265, 301-297).

13. יש להניח לטובת הרשות הפלסטינית, שעל הנתונים המופיעים בדו"חות הסטטיסטיים שלה, חלה עליהם חזקת התקינות והדבר אף מתחזק מעדותו של רס"ן אוריה בן דוד.

התובעים לא הצליחו להפריך את חזקת התקינות של הדו"חות האמורים גם בהנחה שקיום ארבעת התנאים דלעיל, יוצר רק חזקה לכאורה לנכונות התיקון בדו"חות הסטטיסטיים."

8. רישום במרשם התושבים על-סמך גיור רפורמי או קונסרבטיבי
ב- בג"צ 2901/97, 5070/95 {נעמת ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 2002(1), 634 (2002)} עסקינן בקטינים ובגירים, שעברו, בהיותם תושבי ישראל, הליך של גיור רפורמי או קונסרבטיבי.

חלקם עברו את הליך הגיור בישראל. חלקם עברו את הליך הגיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל.

הם מבקשים להירשם – הקטינים ברישום ראשון, הבגירים תוך רישום שינוי – כיהודים בפרטי הלאום והדת. האם על פקיד הרישום לרשמם כיהודים בפרטי הלאום והדת? זו השאלה הניצבת בפנינו.

אנו נתייחס רק לקטעים הרלבנטים לענייננו בעניין משמעותה ונפקותה של תעודה ציבורית במשמעה על-פי סעיף 29 לפקודת הראיות.

נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"המסגרת החקיקתית
7. חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק המרשם) מסדיר את פעולתו של מרשם האוכלוסין. נקבעו בו הפרטים של "תושב" (המוגדר כ'מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על-פי אשרת-עולה או תעודת-עולה, או על-פי רישיון לישיבת-קבע': סעיף 1(א) לחוק המרשם), אשר יירשמו במרשם, וזו לשונה של ההוראה (סעיף 2 לחוק המרשם):

'2. המרשם ופרטי הרישום
(א) במרשם האוכלוסין יירשמו הפרטים הבאים הנוגעים לתושב וכל שינוי בהם:
(1) שם המשפחה, השם הפרטי והשמות הקודמים;
(2) שמות ההורים;
(3) תאריך הלידה ומקומה;
(4) המין;
(5) הלאום;
(6) הדת;
(7) המצב האישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן);
(8) שם בן הזוג;
(9) שמות הילדים, תאריכי לידתם ומינם;
(10) אזרחות או אזרחויות, של עכשיו ושקדמו;
(11) המען;
(12) תאריך הכניסה לישראל;
(13) התאריך שבו נהיה לתושב כאמור בסעיף 1(א).
(ב) תושב שנרשם לראשונה ייקבע לרישומו מספר זהות.'

נקבעה חובת הודעה על פרטי הרישום (סעיפים 18-5). בגדרה של חובה זו נקבעה הוראה מיוחדת המחייבת תושב, אשר אימץ ילד בחוץ לארץ למסור לפקיד הרישום את פרטי הרישום של הילד (סעיף 13 לחוק המרשם). לעניין נפקותו של המרשם נקבעה הוראה מיוחדת (סעיף 3), בזו הלשון:

'הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו- (9) עד (13) לסעיף 2.'

הוצאו מכל ה"ראיה לכאורה" פסקאות (5) עד (8). עניינן של פסקאות אלה הוא הלאום (פסקה 5), הדת (פסקה 6), המצב האישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן) (פסקה 7) ושם בן הזוג (פסקה 8). ענייננו שלנו נופל לגדר פסקאות 5 (הלאום) ו- 6 (הדת), בהן לא חלה ההוראה בדבר "ראיה לכאורה".

8. ב- 1970 תוקן חוק המרשם. התיקון נכלל בחוק השבות (תיקון מס' 2), התש"ל-1970, אשר הוסיף הוראה בחוק השבות בעניין זכויות בני משפחה (סעיף 4א) והגדיר את הביטוי "יהודי" לעניין חוק השבות באופן הבא (סעיף 4ב):

'מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת.'

שינויים אלה באו בעקבות פסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2), 477 (1970); להלן: פרשת שליט. בחוק המרשם הוספה הוראה חדשה (סעיף 3א בזו הלשון):

'(א) לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורה להנחת-דעתו של פקיד-הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית-משפט או בית-דין מוסמך.
(ב) לעניין חוק זה וכל רישום או תעודה לפיו, 'יהודי' – כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק השבות, התש"י-1950.'

9. לסיום המתאר הנורמטיבי יש להזכיר מספר הוראות בחוק המרשם העוסקות בסמכויות פקיד הרישום. נקבע כי פקיד הרישום רשאי לדרוש ממי שמסר הודעה על פרטי רישום למסור לפקיד כל ידיעה או מסמך שברשותו הנוגעים לפרטי הרישום, ואף לתת הצהרה (בכתב או בעל-פה) על אמיתות ידיעה או מסמך (סעיף 19 לחוק המרשם). זאת ועוד: חוק המרשם הבחין בין רישום ראשון לבין רישום שינויים. נקבע כי רישום ראשון יירשם על-פי "תעודה ציבורית" (כמשמעותה בפקודת העדות – כיום פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971), ובאין תעודה כזאת – על-פי הודעה שמסר המבקש (סעיף 19ב(א) לחוק המרשם אשר הוסף בחוק מרשם האוכלוסין (תיקון), התשכ"ז-1967). כן נקבע:

'(ב) נתבקש פקיד הרישום לרשום פרט-רישום על-פי הודעה בלבד, ואחרי שהפעיל סמכויותיו לפי סעיף 19, היה לו יסוד סביר להניח שההודעה אינה נכונה, יסרב לרשום על-פיה; אולם לגבי המצב האישי לא יסרב כאמור אלא אם עמדה ההודעה בסתירה לרישום אחר שבמרשם או לתעודה ציבורית המעידה על הפרט הנדון.'

אשר לרישום שינויים, נקבע (בסעיף 19ג לחוק המרשם):

'שינוי בפרט-רישום של תושב יירשם על-פי מסמך שנמסר לפי הסעיפים 15 או 16 או על-פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד איתה תעודה ציבורית המעידה על השינוי; ואולם שינוי של מען יירשם גם על-פי הודעה בלבד.'

ישנן עוד צורות לשינוי רישום: פקיד הרישום יכול ליזום שינוי רישום, בנסיבות מסויימות (סעיף 19ה), רשויות שונות צריכות למסור נתונים אודות שינויים בפרטים מסויימים לפקיד הרישום (סעיף 15).

המעמד הנורמטיבי של המרשם ושיקול-דעתו של פקיד הרישום
10. מעמדו הנורמטיבי של המרשם והיקף שיקול-דעתו של פקיד הרישום, נדונו במספר פסקי-דין של בית-המשפט העליון. פסק-הדין הראשון והמרכזי בו עלתה השאלה במלוא חריפותה הוא בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז(1), 225 (1963) (להלן: פרשת פונק שלזינגר). בפרשה זו נישאה גברת פונק שלזינגר – נוצריה תושבת ישראל (מכוח אשרה לישיבת קבע) – בקפריסין בנישואין אזרחיים למר שלזינגר – יהודי אזרח ישראל. מצויידת בתעודת הנישואין הקפריסאית – שניתנה לה על-ידי קצין מחוז קפריסאי- ביקשה גברת פונק שלזינגר להירשם במרשם כנשואה. שר הפנים סירב לבקשה, שכן על-פי דיני המעמד האישי של הצדדים אין הם זוג נשוי. כנגד סירוב זה כוונה העתירה. בית-המשפט העליון (מפי כב' השופט י' זוסמן, בהסכמת כב' השופטים צ' ברנזון, א' ויתקון ו- א' מ' מני וכנגד דעתו החולקת של כב' השופט י' זילברג) הפך את הצו למוחלט. כב' השופט י' זוסמן ניתח את ההוראות של פקודת מרשם התושבים, התש"ט-1949. אשר לתפקידו של פקיד הרשום על-פי פקודת המרשם הוא קבע:

'תפקידו של פקיד הרישום, על-פי הפקודה הנ"ל, אינו אלא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול ספר התושבים, ושום סמכות שיפוטית לא ניתנה בידו.' (עמ' 244)

על מהותו של המרשם על-פי פקודת המרשם כתב השופט י' זוסמן כי 'הפקודה הנ"ל לא שיוותה לרישום במרשם התושבים כוח של ראיה או הוכחה לשום דבר. מטרת הפקודה היא... לאסוף חומר סטטיסטי. חומר זה יכול שיהא נכון ויכול שיהא לא-נכון, ואיש אינו ערב לנכונותו.' (עמ' 249).

ומוסיף כב' השופט י' זוסמן:

'ברשמו את מצבו המשפחתי של תושב, אין זה מתפקידו של פקיד הרישום ליתן דעתו על תוקפם של הנישואין. חזקה על המחוקק שלא הטיל על רשות ציבורית חובה שאין היא מסוגלת למלאה. די לו לפקיד, לצורך מילוי תפקידו ורישום המצב המשפחתי, אם הובאה לפניו ראיה שהתושב ערך טכס נישואין. לשאלה מה תוקף יש לטכס שנערך יש לעיתים פנים לכאן ולכאן ובירור תוקפם חורג מגדר מרשם התושבים.' (עמ' 252)

נמצא, כי על פקיד הרישום להסתפק בראיה לכאורה.

'המבקשת דנא המציאה למשרד הרישום את תעודת הנישואין. ... מה עוד יכלה לעשות כדי לצאת חובת הבאת ראיה? כל עוד לא נפסלו הנישואין בהליך שיפוטי, דין המבקשת לעניין מרשם -התושבים כדין אישה נשואה.' (עמ' 252)

כמובן, יתכנו מקרים בהם אי-נכונותם של הפרטים אותם מבקש תושב לרשום במרשם גלויה לעין, והיא אינה מוטלת בספק סביר. במצב דברים זה, אין פקיד הרישום חייב לבצע את הרישום.

'משבא לפניו אדם אשר הוא לפי מראה פניו, ללא ספק, אדם בגיר, והוא חפץ להירשם כילד בן חמש, מה ספק יש כאן שהרישום יהא כוזב ומעשה האדם – מעשה של תרמית הוא? במקרה כזה יצדק הפקיד כאשר יסרב לרשום את הפרטים, ובית-משפט זה בוודאי לא ישתמש בכוחו... כדי לחייב את הפקיד 'לזייף' את מרשם התושבים.' (עמ' 243)

לא כן במקרה שבו מקנן בליבו של הפקיד ספק, שכן יש לדבר פנים לכאן ולכאן. במקרה כזה אל לו לפקיד הרישום לפסוק בדבר ועליו לבצע את הרישום.

11. לאחר שנפסקה ההלכה בפרשת פונק שלזינגר בוטלה פקודת מרשם התושבים, התש"ט-1949, ותחתיה בא חוק המרשם (על תיקונו ב- 1967). על רקע שינויי חקיקה אלה התעוררה השאלה אם הלכת פונק שלזינגר עומדת בעינה. על-כך השיב בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט י' זוסמן, בפרשת שליט:
'גלוי וידוע הוא, שכאשר הוחקו שני החוקים בשנים 1965 ו- 1967, עמד פסק-דינו של בית-משפט זה בפרשת פונק שלזינגר כנגד עיני המחוקק, ובכך קיבלה הלכה פסוקה, הן לגבי תפקידו של הרישום כרשות מינהלית והן לגבי סמכויותיו, את הגושפנקה של המחוקק.' (עמ' 507)

כב' השופט י' זוסמן עמד על-כך כי בחוק המרשם נקבע (בסעיף 3) שהרישום משמש ראיה לכאורה לנכונות הפרטים שנרשמו, להוציא את הפרטים בעניין הלאום, הדת, המצב האישי ושם בן הזוג. 'לגבי אלה האחרונים נשאר הדין כמו שהיה למן שנת 1949' (עמ' 509). ובאשר לתפקידו של פקיד הרישום, ציין כב' השופט י' זוסמן:

'בידי פקיד הרישום לא הופקדו סמכויות שיפוט, ומטרת החיקוק שהוא ממונה עליו אף אינה מחייבת, כי הוא יהא הפוסק באיזו שאלה שהיא. אין איפוא כל תימה בכך שלא הפקודה ולא החוק הנ"ל נתנו בידי פקיד הרישום את הכלים בהם משתמש בית-המשפט כדי להוציא אמת לאור. ... האזרח הבא למסור הודעה כמצוות החוק עומד בחזקת דובר אמת, ואין זה מן הראוי שהפקיד יחשוד בכשרים... אין הרישום מותנה בכך שפקיד הרישום יהא משוכנע כי הפרטים שנמסרו לו נכונים הם... הרישום אינו אלא רישום הפרטים כמו שנמסרו לפקיד... רק סייג אחד נקבע לסדר רישום זה... והוא, כאשר פרט מן הפרטים מניה וביה לא היה אמת והדבר גלוי לעין, כגון שאדם בגיר מתייצב בפני הפקיד ומבקש להירשם כבן 5. במקרה כזה יסרב הפקיד לרשום את גילו, שכן אין הוא חייב ליתן יד לביצועו של רישום כוזב.' (עמ' 506, 507)

בפרשת שליט הודיע שליט – יהודי תושב ישראל שנישא מחוץ לישראל בעת ששהה שם כסטודנט לאישה שאינה יהודיה – לפקיד הרישום כי שני ילדיו הם יהודים בלאומיותם. פקיד הרישום סירב לבצע הרישום, ושליט פנה לבית-המשפט העליון. נפסק ברוב דעות (כב' השופטים י' זוסמן, צ' ברנזון, א' ויתקון, כהן ו- א' מ' מני, כנגד דעתם החולקת של כב' הנשיא ש' אגרנט, מ"מ הנשיא מ' זילברג וכב' השופטים מ' לנדוי ו- י' קיסטר) להפוך הצו על תנאי למוחלט. כב' השופט י' זוסמן ציין כי השאלה אינה אם ילדיו של שליט הם יהודים אם לאו. השאלה הינה, אם היה לו לפקיד הרישום יסוד סביר להניח שהודעתו של מר שליט באשר ללאומיותם של ילדיו אינה נכונה. תשובתו של כב' השופט י' זוסמן היתה בשלילה, שכן על-פי גישתו:

'קביעת השתייכותו של אדם לדת פלונית וללאום פלוני נובעת – בעיקר – מהרגשתו הסובייקטיבית של הנוגע בדבר. אמרתי 'בעיקר', הואיל ובמקרים יוצאים-מן-הכלל ניתן גם לאדם אחר לבדוק את מידת אמיתותו של המצהיר על פרט זה. טול מקרהו של אדם המצהיר שהוא בן הדת היהודית ומבקש כך להירשם, אך פקיד הרישום העלה בחקירתו על יסוד סעיף 19 לחוק הנ"ל, כי האיש נטבל לנצרות, מבקר בכנסיה נוצרית ומתפלל בה. במקרה כזה יהא לפקיד יסוד סביר להניח כי ההודעה אינה נכונה והוא יצדק בסירובו לרשום; אך גם אז לא יהא רשאי לקבוע את דתו של אדם ולרשום 'דת-קתולית', כי הנרשם לא הודיעו על-כך.' (עמ' 511)

בגישה דומה לענייננו נקטו ארבעת שופטי הרוב האחרים.

12. לאחר פסק-הדין בפרשת שליט שונו חוק השבות וחוק המרשם. כפי שראינו (ראו פסקה 8 לעיל), הוספה בחוק השבות הגדרה לדיבור "יהודי". נקבע כי הגדרה זו חלה גם לעניין חוק המרשם (סעיף 3א(ב) לחוק המרשם). נקבע כי לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו, אם הודעה לפי חוק המרשם, או רישום אחר במרשם, או תעודה ציבורית מראים שהוא אינו יהודי, וזאת כל עוד אותה הודעה, רישום או תעודה לא נסתרו להנחת-דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין (סעיף 3א(א) לחוק המרשם). האם שינו כל אלה את הלכת פונק שלזינגר?

13. את התשובה לשאלה זו יש לחלק לשלוש תשובות משנה: ראשית, העיקרון הכללי שנקבע בפרשת פונק שלזינגר באשר לתפקיד ה"סטטיסטי" של המרשם ובאשר לשיקול-דעתו של פקיד המרשם לא שונה כלל ועיקר. אכן, בפרשה שהתעוררה בסמוך לאחר התיקונים הנזכרים ציין כב' השופט י' זוסמן כי 'על מטרתו של מרשם האוכלוסין כבר חיוויתי דעתי פעמים אחדות, והדברים ידועים' (בג"צ 147/70 שטדרמן נ' שר הפנים, פ"ד כד(1), 766, 769 (1970)). גישה זו אומצה על-ידי כב' הנשיא ש' אגרנט, אשר חזר וציין כי:

'מטרתו של מרשם האוכלוסין היא אך לאסוף חומר סטטיסטי והוא אינו מכשיר המיועד להבעת רוחם של העותרים משינוי החיקוק.' (ע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1), 197, 223 (1972))

בפרשת תנועת ש"ס הסתמך כב' הנשיא מ' שמגר על פרשת פונק שלזינגר וקבע כי מהוראותיו של חוק המרשם נובע:

'כי פקיד הרישום איננו בודק את תוקפו או את חוסר תוקפו של טקס גיור, שנערך בקהילה יהודית בחוץ לארץ, ושעליו מעיד המסמך שהוגש לו. לדידו, משקפת תעודה, המעידה על-פניה על-כך שנערך טקס גיור בקהילה יהודית כנ"ל, כי אכן קויים טקס כאמור המחייב רישום. תפיסה זו בדבר היקף סמכויותיו וחובותיו של פקיד הרישום לגבי רישומם של הדת והלאום, גם עולה מגישתו של בית-משפט זה בעבר, כביטוייה, למשל, בפסק-הדין ב- בג"צ 143/62 שלזינגר נ' שר הפנים...' (פרשת תנועת ש"ס, עמ' 732)

גם שופט המיעוט, המשנה לנשיא כב' השופט מ' אלון, יצא מתוך ההנחה כי הלכת פונק שלזינגר בעינה עומדת והניתוח המשפטי שערך נעשה במסגרתה (שם, עמ' 737).

14. הבעיה עלתה לדיון מחודש ב- בג"צ 2888/92 גולדשטיין נ' שר הפנים, פ"ד נ(5), 89 (1994) (להלן: פרשת גולדשטיין). כאן נערכו "נישואין קונסולריים" לבני זוג. שני בני הזוג הם אזרחי המדינה הזרה. האישה אינה יהודיה. האיש הוא יהודי ולו אזרחות ישראלית (בנוסף לאזרחות הזרה). בני הזוג הציגו בפני פקיד המרשם את תעודת הנישואין שניתנה להם. פקיד המרשם סירב לרושמם כנשואין. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה. בית-המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא א' ברק וכב' השופטים א' גולדברג, וא' מצא) פסק כי על-פי הלכת פונק שלזינגר על פקיד המרשם לרשום את בני הזוג כנשואים. נקבע כי סמכותם של קונסולים לערוך בישראל נישואין מעוררת בעיות פרשניות קשות. תוקפן של התקנות מכוחן פועל הקונסול מעורר ספק. במצב דברים זה על פקיד המרשם לערוך את הרישום על יסוד התעודה המוגשת לו. הודגש כי תוקף הנישואין לחוד ושאלת הרישום במרשם לחוד. צויין כי השאלה אינה אם הנישואין תופשים. השאלה הינה אם פקיד הרישום חייב לרשום אותם כנשואים על יסוד התעודה שנתקבלה מהקונסול.

לענייני סמכותו של פקיד הרישום כתבתי:

'מאז פרשת פונק שלזינגר קבע בית-המשפט העליון, וחזר וקבע, כי 'תפקידו של פקיד רישום, על-פי הפקודה הנ"ל, אינו אלא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול ספר התושבים, ושום סמכות שיפוטית לא ניתנה בידו' (שם, בעמ' 244 (כב' השופט י' זוסמן)). על-כן, 'הפקיד חייב לרשום את שהאזרח אומר לו' (שם, בעמ' 249), אלא-אם-כן הדברים אמורים ב'אי-נכונות של רישום הגלויה לעין, והיא אינה מוטלת בספק סביר' (שם, בעמ' 243). מכאן, שאם בני הזוג מציגים לפני פקיד המרשם תעודה המעידה על עריכת טקסי נישואין לפני קונסול של מדינה זרה בישראל, על הפקיד לרשום את בני הזוג כנשואים, אלא-אם-כן ברור וגלוי לעין הוא שהפרטים אינם נכונים, או שאין כל ספק בכך שהקונסול חסר סמכות להשיאם...

הנה-כי-כן, אם פונים אישה לא יהודיה (אזרחית של מדינה פלונית) ואיש יהודי (תהא אזרחותו אשר תהא) לפקיד המרשם, ומציגים לפניו תעודת רישום נישואין של השניים, שנערכה על-ידי קונסול של אותה מדינה פלונית, על פקיד המרשם לרשום את בני הזוג כנשואים. אמת, קיים ספק בדבר סמכותו של הקונסול לערוך טקס נישואין במצב דברים זה, אך בספק זה אין פקיד המרשם רשאי להכריע. ספק זה טבוע הוא בשיטת המשפט הישראלית, וכל עוד בית-משפט מוסמך לא יכריע בו, יישאר הספק נטוע בשיטת המשפט ... אכן, כל עוד קיים ספק זה, על פקיד המרשם לרשום את בני הזוג כנשואים, שכן 'לשאלה מה תוקף יש לטכס שנערך יש לעיתים פנים לכאן ולכאן ובירור תוקפם חורג מגדר מרשם התושבים' (פרשת פונק שלזינגר, בעמ' 252) (פרשת גולדשטיין, עמ' 94-93).'

15. בני הזוג גולדשטיין המשיכו להעשיר את הפסיקה הישראלית. במקביל לנישואים הקונסולריים עברה גברת פסרו גולדשטיין הליך של גיור רפורמי בישראל. היא חזרה ופנתה למשרד הפנים בבקשה כפולה: ראשית, רישומה כיהודיה במרשם; שנית, הענקת אזרחות ישראלית מכוח יהדותה על-פי חוק השבות. על סירובו של משרד הפנים עתרה לבית-משפט זה (בג"צ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4), 661 (1995) (להלן: פרשת פסרו)). בכל הנוגע למרשם, חזר בית-המשפט העליון על הלכת פונק שלזינגר, תוך שהוסיף וקבע כי:

'כידוע, שונו חוק השבות וחוק המרשם אחרי פרשת שליט; אולם הכללים המנחים בדבר סמכויותיו של פקיד הרישום נותרו בעינם.' (עמ' 674)

בהמשך בחן בית-המשפט את השאלה העיקרית שהוצבה בפניו, והיא האם למנוע את הרישום לאור הוראותיה של פקודת העדה הדתית (המרה). על שאלה זו השיב בית-המשפט בשלילה (כנגד דעתו החולקת של כב' השופט צ' טל). הודגש כי אין בתשובה זו כדי לקבוע דבר באשר לתוקף הגיור הרפורמי.

16. הגישה המתמקדת בסמכותו של פקיד הרישום כפי שזו נקבעה בפרשת פונק שלזינגר המשיכה לחול בפסיקה הישראלית. כך, למשל, קבע חברי השופט מ' חשין, כי:

'חובתו של פקיד המרשם לרשום במרשם האוכלוסין מידע הנמסר לו והמתועד במסמך (כגון נישואין) בלא שמוסמך הוא לבדוק את התוקף המשפטי של אותו מידע (כגון: אם הנישואין תפשו, אם לאו. ראו והשוו בג"צ 14/62 שלזינגר נ' שר הפנים; בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים).' (בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1), 289, 388 (1998))

קביעה זו נגזרת מתפישתו הרחבה יותר המעוגנת בעיקרון הפרדת הרשויות, לפיה הכרעה בסכסוך המתעורר אגב פניה לרשות המבצעת אינו צריך להעשות על-ידי הרשות המבצעת אלא על-ידי הרשות השופטת. כן המשיך בית-משפט זה ופסק, כי רישום במרשם אין בו כדי להשפיע על תוקף הפעולה אשר נרשמה. כותב כב' השופט י' טירקל:

'רישום המשיבים כילדיהם של המורישים בתעודות הזהות שלהם עם עליית המשפחה ארצה, אין לו משמעות לעניין ההכרה במשיבים כילדיהם המאומצים של המורישים (על משמעות הרישום בתעודת הזהות ובמסמכים רשמיים אחרים לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, ראו: דברי כב' השופט (כתוארו דאז) י' זוסמן ב- בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים).' (ע"א 8030/96 יהוד נ' יהוד, פ"ד נב(5), 865, 872 (1999))

כב' השופט י' טירקל מפנה לפרשת פונק שלזינגר, לפרשת שליט ולפרשת גולדשטיין. ברוח דומה קבעה כב' השופטת ד' דורנר:

'במסגרת פסיקה עקיבה וממושכת שתחילתה ב- בג"צ פונק שלזינגר נקבע, שפקיד רישום אינו מוסמך לקבוע מהו תוקפו של הרישום שאותו הוא נדרש לרשום, אלא חייב הוא לרשום את אשר האזרח אומר לו. אלא אם המדובר ב'... אי-נכונות של רישום הגלויה לעין, והיא אינה מוטלת בספק'.' (בג"צ 1779/99 ברנר-קדיש נ' שר הפנים, פ"ד נד(2), 368, 375 (2000))
17. תשובת המשנה השניה לשאלה, אם הלכת פונק שלזינגר שונתה בעקבות תיקון חוק השבות שבא בעקבות הלכת שליט, הינה, כי המבחן המהותי על-פיו פועל פקיד הרישום בכל הנוגע לרישום הלאום והדת שונה, אך סמכותו של פקיד הרישום לא שונתה. אמת, תחת המבחן שנתקבל בפרשת שליט, בא המבחן הקבוע בתיקון לחוק השבות. עם שינוי המבחן חל גם שינוי באשר לאותם מצבים בהם פקיד הרישום חייב לרשום את הפריטים של לאום ודת על-פי הודעתו של המבקש, ובאשר למצבים אשר בהם עליו להימנע מהרישום, שכן אי-נכונותה של ההודעה גלויה לעין. אבל, סמכותו של פקיד המרשם במסגרת המבחן החדש לא השתנתה והוא ממשיך להפעיל את סמכותו על-פי הלכת פונק שלזינגר. כמובן, השינוי בדין המהותי באשר להגדרת הדיבור "יהודי" הביא לשינוי במצבים אשר בהם התשובה לשאלה אם מבקש הרישום הוא יהודי ברורה, וממילא אי-הנכונות של הודעת המבקש בולטת לעין, ובין המצבים בהם התשובה לשאלה "מיהו יהודי" אינה ברורה, ויש לה פנים לכאן ולכאן. טול אדם המבקש להרשם כיהודי על-פי לאומו או דתו, תוך שהוא מציין כי אמו אינה יהודיה, כי הוא עצמו לא נתגייר, אך תחושתו הסובייקטיבית הינה כי הוא יהודי. על-פי המבחן הישן היה על פקיד המרשם לרשמו כיהודי (אלא-אם-כן נתברר שהוא ממשיך לבקר בכנסיה ולהתפלל בה: הדוגמה מובאת על-ידי כב' השופט י' זוסמן בפרשת שליט, עמ' 510). על-פי המבחן החדש ברור וגלוי לעין הוא כי אדם זה אינו יהודי, וכי אין פקיד המרשם חייב לרשמו כיהודי. על-כן בדין יסרב כיום פקיד הרישום לרשום את ילדיו של שליט כיהודים לפי דתם או לאומיותם. אך טול מקרה של אדם המודיע כי נולד לאם יהודיה והוא משתייך לכת פלונית, וקיים ספק באשר לשאלה אם השתייכותו לאותה כת ממלאת את הדרישה של "אינו בן דת אחרת". אם לשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן, על פקיד הרישום לבצע את הרישום, ואל לו להפוך עצמו לבית-משפט המכריע בשאלה זו, העשויה לעיתים להיות קשה וסבוכה.
18. תשובת המשנה השלישית נוגעת באשר לצורות ההוכחה בפני פקיד הרישום ולדרכי הבדיקה. באלה חלו אמנם מספר שינויים מאז הלכת פונק שלזינגר, מבלי שהם השפיעו על שינויה של ההלכה עצמה. נעמוד על שני שינויים: (א) פקודת מרשם התושבים לא הבחינה, לעניין דרכי ההוכחה, בין רישום ראשון לבין שינוי רישום. גם חוק המרשם המקורי – אשר ביטל את פקודת המרשם – לא הכיר בהבחנה זו. זו הוכנסה בתיקון חוק המרשם ב- 1967. נקבע (בסעיף 19ב) כי רישום ראשון ייעשה על-פי הודעה או על-פי תעודה ציבורית. אם הרישום נעשה על-פי הודעה, רשאי פקיד הרישום – לאחר שהפעיל את סמכויותיו בעניין דרישת ידיעות והצהרות (על-פי סעיף 19 לחוק המרשם) – לסרב לבצע את הרישום אם 'היה לו יסוד סביר להניח שההודעה אינה נכונה; אולם לגבי המצב האישי לא יסרב כאמור אלא אם עמדה ההודעה בסתירה לרישום אחר שבמרשם או לתעודה ציבורית המעידה על הפרט הנדון' (סעיף 19ב(ב) סיפא). בהקשר זה נקבע בפסיקה כי סמכותו של פקיד הרישום ברישום ראשון היא סמכות שבשיקול-דעת (בג"צ 4535/97 טסמה נ' שר הפנים, פ"ד נד(3), 378, 382 (2000)). כך, למשל, הוא רשאי שלא לרשום אדם לפי הפרטים שמסר בהודעתו אם זו 'הודעה הכוללת דבר שקר (כגון, כאשר המדובר על מעשה רמייה או כאשר יש ראיות על השתייכותו של התושב לדת אחרת' (כב' הנשיא מ' שמגר בפרשת תנועת ש"ס, עמ' 732). כן רשאי הוא לחקור באשר לאמיתות הפרטים (ראו בג"צ 467/75 האטשינס נ' שר הפנים, פ"ד לו(3), 148, 151 (1976); בג"צ 563/77 דורפלינגר נ' שר הפנים, פ"ד לג(2), 97, 98 (1979)). 'אם אין לפקיד הרישוי יסוד סביר להניח שההודעה אינה נכונה, אסור לו לסרב לרשום על-פי ההודעה' (כב' הנשיא מ' שמגר בפרשת פסרו, עמ' 677-676). אשר לשינוי רישום – כלומר שינוי בפרטים האישיים לאחר שכבר נרשמו (ראו בג"צ 230/86 מילר נ' שר הפנים, פ"ד מ(4), 436, 442 (1986); להלן: פרשת מילר) – נקבע (בסעיף 19(ג)) כי השינוי 'יירשם על-פי מסמך שנמסר לפי הסעיפים 15 או 16 או על-פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד אותה תעודה ציבורית המעידה על השינוי'. נמצא, כי הודעת המבקש בשינוי רישום ללא "תעודה ציבורית" אינה מספקת. 'אין לרשום את השינוי רק על-פי הודעתו של התושב, ועליו להציג עמה תעודה ציבורית המעידה על השינוי. שינוי על-פי הודעתו של התושב לא יירשם בלא תעודה ציבורית' (כב' הנשיא מ' שמגר בפרשת פסרו, עמ' 677; ראו גם ע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1), 197 (1972); בג"צ 147/70 שטדמן נ' שר הפנים, פ"ד כד(1), 766 (1970)). נקבע עוד כי 'תעודה ציבורית – כמשמעותה בפקודת העדות' (סעיף 19א), וכיום פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, סעיף 29 – היא:

'תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה המוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת; ואלה הגופים:
(1) מדינת ישראל או הרשות הריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל;
(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית-משפט, בית-דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון, או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל (להלן: מוסדות);
(3) עובד המדינה, עובד רשות ריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל או עובד מוסד (להלן: פקיד);'

עולה מהאמור כי תעודת הגיור, המוצאת על-ידי בית-הדין הרפורמי או הקונסרבטיבי, בארץ או מחוצה לה, אינה "תעודה ציבורית". נמצא, כי תעודת גיור כשלעצמה עשויה להוות לעניין דרכי ההוכחה תיעוד מספיק לרישום ראשון (ראו הלכת תנועת ש"ס, עמ' 731). אם מתבקש שינוי ברישום קיים – לפיו המבקש אינו יהודי – נדרשת תעודה ציבורית, כגון פסק-דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת.
19. (ב) תיקון עקיף בחוק המרשם נכלל בחוק השבות (תיקון מס' 2), התש"ל-1970. כפי שראינו, נכללת בו הגדרת הדיבור "יהודי" בחוק השבות ובחוק המרשם. בנוסף לכך הוספה באמצעותו הוראת סעיף 3א לחוק השבות (לניסוחה, ראו פסקה 8 לעיל). נקבע בה כי אין לרשום אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם ההודעה שמסר המבקש או רישום אחר במרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, וזאת כל עוד הדבר לא נסתר להנחת-דעתו של פקיד המרשם, או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית-משפט או בית-דין מוסמך. נמצא, כי 'אם אדם מוסר הודעה שהוא יהודי לפי ההגדרה שבחוק, ואין הודעה אחרת לפי החוק הנ"ל ואין רישום אחר במרשם או תעודה ציבורית המראה שהוא אינו יהודי, יש לרשמו כאמור בסעיף 19ב' (כב' הנשיא מ' שמגר בפרשת מילר, בעמ' 443).

מסקנות ביניים
20. הנה-כי-כן, הלכת פונק שלזינגר – אשר נפסקה לפני כארבעים שנה – ממשיכה לעמוד בתוקפה. בכל הנוגע לרישום הפריטים של לאום ודת היא קובעת כי תפקיד המרשם 'הוא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול המרשם'. לפקיד הרישום אין סמכות שיפוטית ואל לו להכריע בסוגיה משפטית "פתוחה". כאשר הוא מתבקש לבצע רישום ראשון מכוח הודעת המבקש, עליו להיענות לבקשה, גם אם תוקפה המשפטי אינו נקי מספיקות, ויש בו פנים לכאן ולכאן, ובלבד שאי-נכונותה של ההודעה אינו בולט לעין. כאשר פקיד הרישום מתבקש לבצע שינוי ברישום מכוח הודעת המבקש, יש לצרף לבקשה תעודה ציבורית המעידה על השינוי. לא נותר לנו, לכאורה, אלא לבחון את פעולתה של הלכת פונק שלזינגר על העניין שלפנינו. דא עקא, כי לפני שנוכל לעשות כן, עלינו להתמודד עם טענתה של המדינה, כי מן הראוי הוא לסטות מהלכה זו. לבחינתה של שאלה זו נפנה עתה.

היש לסטות מהלכת פונק שלזינגר?
21. המדינה ביקשה כי נסטה מהלכת פונק שלזינגר. לטענתה, הלכת פונק שלזינגר מתעלמת ממשמעותו של המרשם בחיי היומיום, וזאת הן לעניין הסתמכותן בפועל של רשויות המדינה על המרשם והן לעניין משמעותו הציבורית של המרשם, ולתוצאותיו הציבוריות. כך למשל, הכרה בגיור רפורמי או קונסרבטיבי לצורך המרשם עשויה לגרור הכרה בגיור זה לצורך חוקים אחרים, כגון מתן אזרחות על-פי חוק השבות. יש בה גם כדי להביא לפיצול ולפירוד של הציבור היהודי בישראל.

22. אין בידי לקבל טיעונים אלה. הלכת פונק שלזינגר היכתה שורשים בפסיקה, ונדרשים שיקולים כבדי משקל כדי לסטות ממנה. שיקולים כאלה לא הובאו בפנינו. הטיעון בדבר הסתמכותן של רשויות המדינה אינו משכנע כלל ועיקר. חזקה על רשויות המדינה שהן פועלות על-פי החוק. במסגרת זו הן חייבות להיות מודעות לאופי המוגבל של הרישום במרשם. בוודאי כך לעניין הרישום בפריטים לאום, דת ומצב אישי. בית-משפט זה חזר וציין כי אין ברישום פרטים אלה כדי לקבוע את תוקף הגיור או הנישואין. הקביעה מוגבלת לרישום במרשם, ואין לה אף תוקף של ראיה לכאורה. ממילא ברור, כי רישום במרשם כפרט לאום או דת כ"יהודי" אין משמעותו כי לנרשם מעמד של "יהודי" על-פי חוק השבות. רישום לפי חוק המרשם לחוד ומעמד על-פי חוק השבות לחוד. אמת, ההגדרה של "יהודי" בשני החוקים זהה היא, אך הסמכויות של עובדי הציבור בבדיקת פרטי ההגדרה שונות הן. לעניין חוק המרשם – ועל רקע תכליתו ה"סטטיסטית" ומעמדו של המרשם – פועל פקיד המרשם (ברישום ראשון) על-פי הודעת המבקש, שאין בה אי-נכונות בולטת, תוך שאין הוא מכריע בסוגיות משפטיות שיש להן פנים לכאן ולכאן. לעומת זאת, לעניין חוק השבות – ועל רקע תכליתו של החוק והזכויות והחובות שהוא קובע – יש לבחון אם הודעת המבקש מקיימת את דרישותיו של חוק השבות. הנה-כי-כן, רשויות הציבור צריכות להיות ערות לאופיו המיוחד של המרשם, ולאופן בו מופעל שיקול-הדעת המינהלי במסגרתו. בעקבות רשויות הציבור – ועל רקע המודעות באשר לתפקידו המוגבל של המרשם – גם הציבור הרחב מבין כי הרישום של פרטי הדת, הלאום והמצב האישי במרשם 'לא בא אלא למטרות של סטטיסטיקה, וכיוצא בזה, ואין היא מעניקה לנרשם שום זכויות מיוחדות' (כב' השופט ש' ז' חשין ב- בג"צ 145/51 סברי אבו ראס נ' המושל הצבאי של הגליל, פ"ד ה(2), 1476, 1478 (1951)). אכן, הרישום במרשם הוא "נוייטרלי" לעניין המאבקים השונים המתנהלים מאז קום המדינה בענייני לאום, דת ונישואין, ומן הראוי שיישאר כך. את המחלוקות המהותיות בעניינים אלה יש לקיים תוך בחינת הזכויות המהותיות, ואלו מצויות מחוץ למרשם.

רישום כ"יהודי" בעקבות גיור רפורמי או קונסרבטיבי
23. על רקע תפקידו של המרשם וסמכויותיו של פקיד הרישום, יש לבחון את המקרים שלפנינו. העותרים מבקשים ביצועו של רישום ראשון. בעתירה אחת (בג"צ 5070/95) הוצגה בפני פקיד הרישום תעודה המעידה על הליך גיור של קטינה שנתקיים על-ידי שלושה רבנים של התנועה המסורתית בישראל ובארצות-הברית. בעתירה השניה (בג"צ 2901/97) הוצגה בפני פקיד הרישום תעודת גיור של קטינה מבית-הדין של איחוד הקהילות המתקדמות בבריטניה הגדולה. בערעור האזרחי שלפנינו, מאידך גיסא, נידון מקרה של שינוי רישום. המשיבים מבקשים לשנות הרישום. זאת, בעקבות גיור שאינו אורתודוכסי שהם עברו לאחר שהיו לתושבים בישראל. חלקם עברו את הליכי הגיור בישראל. חלקם עברו את הליכי הגיור מחוץ לישראל. מבקשים הם כי ייקבע במרשם כי הם יהודים בפריט הדת והלאום. בית-המשפט המחוזי – אליו פנו המשיבים בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי – קבע כי הם יהודים לצורך הרישום לפי חוק המרשם. האם על פקיד הרישום לבצע את הרישום הראשון כמבוקש? האם בדין ניתנה ההצהרה בבית-המשפט המחוזי? לבחינתן של שאלות אלה – ועל רקע הלכת פונק שלזינגר – נעבור עתה.

24. בחינתו של הדיבור "שנתגייר" בהגדרת "יהודי" בחוק השבות – החלה גם לעניין חוק המרשם – מלמדת כי הוא מעורר בעיה פרשנית לא פשוטה. בעיה זו התעוררה בפסיקתו של בית-משפט זה, אך טרם הוכרעה. בפרשת תנועת ש"ס נידונה השאלה בהרחבה, אך רק שופט המיעוט (כב' המשנה לנשיא השופט מ' אלון) נקט בה עמדה. שופטי הרוב לא הכריעו בשאלה זו. כב' הנשיא מ' שמגר הדגיש בפסק-דינו 'כי הפלוגתאות שלפנינו צריכות להיות מוכרעות במסגרת עקרונותיו המנחים של חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, ולפי הוראותיו' (עמ' 730). הבעיה נבחנה שוב בפרשת פסרו. בית-המשפט פסק בשאלת תחולתה של פקודת העדה הדתית (המרה) ולא בדיני הגיור. כב' הנשיא מ' שמגר ציין בפסק-דינו כי המדינה עצמה לא שקלה כלל את השאלה אם ניתן לרשום את העותרת כיהודיה, ושאלות אלה גם לא נטענו בפנינו. בהתייחסו לפסק-הדין בפרשת תנועת ש"ס ציין כב' הנשיא מ' שמגר:

'השאלה שהוא מעורר נוגעת לסמכותו של פקיד הרישום לסרב לרשום פרט בעת רישום ראשון על-פי הודעתו של התושב. שאלה זו, כשלעצמה, אינה מחייבת התייחסות לשאלת תוקפו של הגיור.' (673-674)

בפסק-דיני בפרשת פסרו ציינתי כי 'פרשנותו של הדיבור 'שנתגייר' בחוק השבות אינה נקיה מספקות. בחינתו חורגת ממסגרתה של עתירה זו' (עמ' 746). כמו-כן הדגשתי כי:

'הכרעתנו היום מצומצמת בהיקפה. כל שקובעים אנו הוא דבר אי-תחולתה של פקודת ההמרה לעניין הכרה בגיור על-פי חוק השבות. איננו קובעים שכול גיור רפורמי מוכר לעניין חוק השבות וחוק המרשם. על-כן, איננו מורים למשיבים לראות בעותרת יהודיה לעניין חוק השבות, ואיננו מצווים על רישומה כיהודיה במרשם. קביעתנו היום הינה בעלת אופי שלילי בלבד. אנו קובעים את ה'אין' (אין תחולה לפקודת ההמרה). איננו קובעים את ה'יש' (התוכן המדוייק של מהות הגיור בישראל). כפי שציינו, ה'יש' עשוי להיקבע במפורש במפורט על-ידי המחוקק. עם זאת – וכל עוד הכנסת לא אמרה את דברה – איננו מצויים בחלל משפטי. פתרון לבעיית ה'יש' מצוי בחוק השבות המגדיר יהודי מיהו. אם המחוקק לא יוסיף על דברו זה, לא יהא מנוס מהכרעה שיפוטית בעניין זה על-פי ההגדרה הקיימת. פסק-דיננו זה אינו מכריע בהיקפו של ה'יש' ובפרטיו.' (בעמ' 747-748)

מאז פרשת פסרו לא אמרה הכנסת את דברה. אך כמו בפרשת פסרו, גם בעניין שלפנינו, אין לנו צורך לקבוע מהו אותו "יש". איננו עוסקים כאן בחוק השבות אלא בחוק המרשם. בגדריו של זה – ולפתרון העניינים שלפנינו – אין לנו צורך להיכנס לדיון בשאלה "מיהו יהודי". כל שנדרש לנו הוא לחזור ולקבוע כי השאלה אם גיור רפורמי או קונסרבטיבי – בין זה שנערך בארץ ובין זה שנערך מחוצה לה – מקיים את הדרישה "שנתגייר", היא שאלה לא פשוטה, אשר אינה נקיה מספיקות. ישנם טיעונים לטובת הפרופוזיציה כי "שנתגייר" משמעותו "גיור כהלכה" על-פי הגישה האורתודוכסית. באותה מידה, ישנם טיעונים לטובת הפרופוזיציה כי "שנתגייר" משמעותו כל גיור המוכר בקהילה יהודית (לטיעונים השונים ראו אמנון רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, כרך א' (מהדורה חמישית, התשנ"ו), 131). בעניינים שלפנינו – ובמסגרת הלכת פונק שלזינגר – אין לנו צורך להכריע בסוגיות אלה. איננו נוקטים, איפוא, כל עמדה באשר למהותו ולתוקפו של הגיור הרפורמי והקונסרבטיבי במסגרת חוק השבות וחוק המרשם. עם זאת, קובעים אנו כי שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקתו של בית-משפט זה, וכי יש לה פנים לכאן ולכאן. מה מתבקש מזאת לעניין העתירות והערעור שלפנינו? לבחינתה של שאלה זו נפנה עתה, תוך שנבחין בין העתירות (שעניינן רישום ראשון) לבין הערעור האזרחי (שעניינו שינוי רישום).

רישום ראשון
25. ברישום ראשון, על פקיד הרישום לרשום, על-פי הודעת המבקש – המציג תעודה כי הוא או ילדיו עברו גיור רפורמי או קונסרבטיבי – כי הוא או ילדיו הם יהודים לעניין פריט הדת והלאום, אלא-אם-כן יש לו יסוד סביר להניח שההודעה אינה נכונה. יסוד כזה עשוי להיות לו, למשל, אם הוא סבור – על-פי ראיות – שהמסמך מזוייף, או שהמבקש הוא "בן דת אחרת". בהיעדר ראיות לחששות מסוג זה, אל לו לפקיד הרישום ליטול על עצמו תפקידי שפיטה, ואל לו להכריע בשאלה המשפטית שבית-המשפט העליון השאירה פתוחה. בגישה זו נקט בית-משפט זה בפרשת תנועת ש"ס. באותה פרשה עסק בית-המשפט העליון בבקשות לרישום ראשון שנתמכו במסמך המעיד על קיום הליך גיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל. בית-המשפט העליון פסק כי די בנתונים אלה כדי לחייב את פקיד הרישום לרשום את המבקשים כיהודים בפריט הדת והלאום. כותב כב' הנשיא מ' שמגר:

'גיור של עולה יירשם במרשם האוכלוסין לפי הודעתו... ויחד עם ההודעה יוגש – אם יידרש – המסמך המעיד על הגיור... או תוגש תעודה ציבורית. אין חובה לצרף תעודה ציבורית דווקא, וכאמור, די במסמך המעיד על הגיור... מכאן, כי הודעה בלווית מסמך המעיד על גיור בקהילה יהודית כלשהי בחוץ לארץ, די בהם כדי לחייב רישומו של אדם כיהודי. לעניין זה אין נפקא מינה, אם הקהילה היא אורתודוקסית, קונסרוואטיבית או רפורמית.' (פרשת תנועת ש"ס, עמ' 731)

ובהמשך הוא מוסיף, בכל הנוגע לחוק המרשם:

'מהוראותיו של החוק הנ"ל נובע, כי פקיד הרישום איננו בודק את תוקפו או את חוסר תוקפו של טקס גיור, שנערך בקהילה יהודית בחוץ לארץ, ושעליו מעיד המסמך שהוגש לו. לדידו, משקפת תעודה, המעידה על-פניה על-כך שנערך טקס גיור יהודי בקהילה יהודית כנ"ל, כי אכן קויים טקס כאמור המחייב רישום.' (שם, עמ' 732)

26. מה משמעותה של גישה זו לעניין העתירות שלפנינו? המבקשים בשתי העתירות מסרו הודעה על רישום ראשון, כפי שהדבר נדרש מהם (ראו סעיפים 5 ו- 13 לחוק המרשם). הם צרפו לבקשה תעודת גיור המעידה על הליך גיור בקהילה יהודית. באחת העתירות (בג"צ 5070/95) הגיור נעשה בישראל, על-ידי בית-דין של שלושה רבנים של התנועה המסורתית בישראל. כן נעשה גיור מחוץ לישראל בבית-דין של התנועה המסורתית בניו-יורק שבארצות-הברית. בעתירה השניה (בג"צ 2901/97) הוגשה תעודת גיור של בית-הדין של איחוד הקהילות המתקדמות בבריטניה הגדולה. לכאורה, המסקנה המתבקשת הינה, כי על פקיד הרישום לבצע את הרישום כמבוקש, אלא-אם-כן יש לו יסוד סביר להניח שההודעה אינה נכונה. אין הוא רשאי לסרב לבצע את הרישום רק משום שלדעתו גיור רפורמי או קונסרבטיבי שנעשה מחוץ לישראל אינו מקיים את הדרישות של הגדרת הדיבור "יהודי" בחוק השבות ובחוק המרשם. כב הנשיא מ' שמגר ציין במפורש כי 'תעודת הגיור מטעם קהילה לא אורתודוכסית איננה, כשלעצמה, הודעה שאינה נכונה' (פרשת פסרו, עמ' 678). בנסיבות אלה – ועל רקע ההודעה שמסרו העותרים – היה לכאורה על פקיד הרישום לבצע את הרישום (הראשון) כמבוקש."

9. תעודת לידה - תעודה ציבורית הניתנת להפרכה
ב- ע"מ (ב"ש) 122/99 {חמיאס מאיר נ' מדינת ישראל ואח', תק-מח 99(4), 9886 (1999)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה שדחה את בקשתו של המערער לתיקון גיל. המערער עלה לישראל ממרוקו בשנת 1961.

לטענתו, בהגיעו ארצה נרשם תאריך הלידה שלו בתעודת הזיהוי שלו באופן שגוי, במקום לרשום כי תאריך לידתו הוא 11.4.44, נרשם 11.4.42. לטענתו בעת שהגיע לארץ הציג את תעודת הזהות שלו ממרוקו, שבה היה נקוב התאריך המדוייק והנכון של יום לידתו ועקב טעות בתרגום התעודה נרשם בתעודת הזיהוי שהוצאה בארץ, תאריך מוטעה.

את בקשתו תמך, בין היתר, בתמצית תעודת הלידה שלו ממשרד הפנים ממרוקו שבה מופיע תאריך הלידה הנכון, לטענתו, הוא התאריך של 11.4.44.

לאחר שבא-כוח המשיבים התנגדו לבקשה ולאחר שהתקיים דיון בבית-המשפט קמא, דחתה השופטת המלומדת של בית-המשפט קמא את הבקשה ומכאן ערעורו של המערער.

נפסק מפי כב' השופט אפריים לרון:

"לא נראה לי כי יש מקום להענות לערעור. נכון הדבר כי תמצית תעודת הלידה שהמערער הסתמך עליה היא תעודה ציבורית, שניתן להגישה לבית-המשפט כראיה, על-ידי עצם הגשתה. אך ראיה זו, ככל ראיה אחרת, איננה ראיה מוחלטת, ככל ראיה אחרת יש מקום לייחס לה משקל זה או אחר ואף היא ניתנת לסתירה, כפי שנאמר בספרו של י' קדמי על הראיות, הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון, 474 כדלהלן:

'כוחה ההוכחתי של תעודה ציבורית שנמצאה כשרה וקבילה זהה למעשה לכוחה הראייתי של עדותו של עורך התעודה אילו העיד בעצמו, דהיינו, היא מהווה 'ראיה לכאורה' לאמיתות תוכנה ואין היא מטילה על היריב את נטל השכנוע לסתירתה.'

במסגרת זו רשאית היתה שופטת השלום המלומדת, לשקול את כוחה הראייתי של התעודה, כפי שעשתה, ולהביא בחשבון, לצורך זה, את העובדה שלא מדובר בתעודת הלידה המקורית, אלא שמדובר בתמצית תעודת לידה, שככל הנראה מתייחסת לרישום משנת 1954 ולא של תעודת הלידה המקורית, בין משנת 44 ובין משנת 42, שנערכה בשנת 1995. כמו-כן רשאית היתה להביא בחשבון שהמערער יכול היה להביא את אמו כדי להעיד, הן על עצם תאריך הלידה, והן לגבי נסיבות הוצאת תמצית תעודת הלידה, שהיא היתה זו שטיפלה בהוצאתה ובקבלתה על ידה במרוקו.

השופטת המלומדת גם היתה רשאית להביא בחשבון את העובדה שהמערער לא פעל בעניין זה מאז עלייתו ארצה משנת 1961, לאור דבריו שידע על הטעות מאז, והשתהה גם 4 שנים מאז קבלת תמצית תעודת הלידה בשנת 1995. לא הייתי מייחס משקל רב מדי לחוסר זכרונו של המערער אם הרישום בתעודת הלידה המקורית היה בספרות או במילים, אבל גם מבלעדי זאת היה בכל השיקולים האחרים בסיס לקבוע כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה להוכחת הטעות בגילו הרשום, שלגביו עומדת חזקת התקינות ושלכן נטל ההוכחה היה עליו להוכיח שרישום זה אינו נכון. לאור זאת אין בעצם הגשת תמצית הרישום, לאור הרישומים המופיעים בה, ולאור אי-המצאת עדות האם, שצדקה השופטת שיכולה היתה לשפוך אור רב על נסיבות העניין, ולאור השיהוי הרב בהגשת הבקשה למצוא פגם בשיקול-דעתה של שופטת השלום המלומדת, שלא היה בתמצית, לכשעצמה, לאור הנסיבות הנוספות שפורטו, כדי להרים את נטל ההוכחה.

לכך יש להוסיף את דברי השופטת המלומדת כי גם מהימנותו של המערער הוטלה בספק, לאחר שבתחילה לא צירף את מעבידתו כמשיבה לבקשה, ולאחר שלא גילה את המניע האמיתי לבקשתו והוא, שהוא הרצון לעבוד שנתיים נוספות ונימק זאת בכך שאמו לחצה עליו לתקן את הגיל דבר שאכן היה בו כדי לכרסם במהימנות עדותו, כפי שציינה שופטת השלום המלומדת.

ניתן עוד להוסיף כי בעיקרי הטיעון טען המערער כי לא יכול היה להגיש את תמצית תעודת הלידה במועד מוקדם יותר, בשל היות מרוקו ארץ אוייב, עד לשנים האחרונות, דבר שהקשה עליו לקבל את תמצית תעודת הלידה, וכי רק לאחרונה, כשהפשירו היחסים עם מרוקו, נסעה אמו למרוקו והביאה את התעודה, אך בחקירתו הנגדית בפני בית-המשפט קמא אמר כי: 'אמא שלי היתה במרוקו עד לפני שנתיים, ואז היא עלתה, קודם לכן היא שלחה לי את המסמכים', כך שברור שלא נסעה למרוקו כדי להביא את המסמכים, ומכול מקום, בנסיבות אלה, נתבקשה עדותה שלא יכלה לקבל את המסמכים במרוקו, לפני שנת 1995.

אם המערער יצליח להשיג ראיות נוספות, יוכל לחזור ולפנות לבית-המשפט, לפי סעיף 2 לחוק קביעת גיל, ולבקש את שינוי הקביעה. לפי הסיפא לאותו סעיף, רשאי יהיה בית-המשפט שלא להיזקק לראיות שהמבקש יכול היה להביא בפני בית-המשפט בשעת הדיון בבקשה הקודמת, ויכול להיות שבמסגרת זו יקשה עליו להביא תצהיר של אמו, או להשמיע את עדותה, אבל הדבר אינו מחוייב המציאות, שכן, כאמור, בית-המשפט רשאי, אך אינו חייב, שלא להיזקק לראיות כאלה, ואם המערער יצליח לשכנע את בית-המשפט לקבל ראיות נוספות אלה, על-אף שיכול היה להביאן לדיון הקודם, יוכל אולי להביא לשינוי הקביעה, אך בשלב זה לא נראה לי כי יש מקום לקבוע באופן ברור ששופטת השלום המלומדת, שראתה ושמעה את המערער והתרשמה מעדותו, שגתה בשיקול-דעתה בקובעה כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה הדרוש להוכחת בקשתו לשינוי גילו.

לכן, הנני דוחה את הערעור."

10. תעודה בהתאם לחוק הסורי – האם תעודה ציבורית היא במשמע סעיף 29 לפקודת הראיות
ב- ת"א (נ"צ) 807/97 הווקף הדרוזי מסעדה נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(2), 1809 (1999)} נדונה מחלוקת על קבילותם של שני מסמכים:

א. מסמך שצורף כנספח ג' לתביעה. המסמך, על-פניו, הוצא על-ידי מנהל ההקדשים של הרפובליקה הסורית ביום 22.08.1990 ואושר, בו ביום, על-ידי שר ההקדשים הסורי. תרגומו לעברית הוא כדלקמן:

"הרפובליקה הערבית הסורית משרד ההקדשים הנהלת ההקדשים של דמשק המספר: 1/3843 לוועדת ההקדש במסעדה 7/11 לאחר בדיקת הרשומים הרשמיים בשני משרדי החקלאות וההקדשים ברפובליקה הערבית הסורית הסתבר כי כל הקרקעות המקיפות את כפר מסעדה על כל גבולותיהן:

ממזרח: ואדי אבו סעיד וכן אגם ראן מדרום: רוייסת אלחאפור וכרמי נמרה ממערב: היערות הטבעיים והיערות המלאכותיים (האורן) מצפון: ואדי סעאר החורפי ואחריו קרקעות אלקאטע והן רשומות בספרים של המשרדים הנ"ל על-שם הקדשי מסעדה מאז שנת 1946 ואין לאיש כלשהו זכות להחזיק בקרקעות אלה אלא לטובת הקדשי מסעדה. כמו-כן הזכות לוועדת הווקף הנבחרת על-ידי תושבי מסעדה למנוע ולהרתיע כל מי שפולש לקרקע זו ולהגשת תביעות נגדו אם יהיה הדבר נחוץ וההכנסות הכלכליות של קרקע זו תהיינה לטובת הקדש כפר מסעדה בלבד.

ולראיה ניתנה תעודה זו וזאת בהתאם לחוק האזרחי הסורי שהוצא על-ידי הצו החקיקתי בעל המספר 81 מתאריך 18.5.1949.

דמשק ביום 1.2.1411 (היג'רי) המתאים ל- 22.9.1990 (נוצרי).

מנהל הקדשי דמשק חתימה וחותמת מאושר: 22.8.1990 (נוצרי) שר ההקדשים עבד אלמג'יד אלטראבלסי."

ב. מסמך מיום 10.11.98 חתום בידי שר ההקדשים הסורי המאשר כי שטח של 354.809 דונם המתוארים בתשריט המצורף לאישור והחתום על-ידי המהנדס הייתם חאתר הם אדמות ווקף של כפר מסעדה משנת 1946.

נפסק מפי כב' השופט נסים ממן:

"עורך-דין כהנא מתנגד להגשת המסמכים משלושה טעמים:

א. מדובר בתעודה ציבורית סורית שאין אפשרות לחקור את מי שערך אותה;

ב. אין מקום שבית-משפט ישראלי יקבל כראיה מסמך שהוצא על-ידי ממשלת סוריה לאחר שמדינת ישראל החלה להחזיק ברמת הגולן, דהיינו, לאחר 1967;

ג. מדובר במסמך חדש שהוצא, לטענתו, "לפי הזמנה".

המסגרת הנורמטיבית פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: הפקודה) דנה בסימן ד' בתעודות ציבוריות ונוכריות. סעיף 29 לפקודה מגדיר "תעודה ציבורית" כ – 'תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע או רשומה של מעשה כאמור או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה המוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת.'

בהמשך מפרט הסעיף את הגופים שמדובר בהם והם אלה:

'1. מדינת ישראל או הרשות הריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל;
2. משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית-משפט, בית-דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל (להלן: מוסדות);
3. עובד המדינה, עובד רשות ריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל או עובד מוסד (להלן: פקיד)....'

מעיון במסמכים שמבקשים להציגם נראה כי אחד מהם הוצא, לכאורה, על-ידי מנהל ההקדשים בדמשק שהוא עובד של הרפובליקה הסורית ולכאורה, הוא בא בגדר אחד הגופים המפורטים בפסקה 3 להגדרת המונח תעודה ציבורית המסמך מאושר בידי שר ההקדשים של הרפובליקה הסורית, שאף הוא נמנה על אחד הגופים הנ"ל.

המסמך הנוסף הוצא על-ידי שר ההקדשים בעצמו.

יחד-עם-זאת, יש בתעודות שני פגמים המונעים מהן להתקבל כתעודה ציבורית על-פי פקודת הראיות. המניעה האחת היא מהותית והשניה פרוצידורלית. המניעה הפרוצידורלית נוגעת לכך שכול אחד מהמסמכים שמבקשים להגישו אינו מקור ואף לא העתק בדוק או מאושר בשום דרך שהיא.

שני המסמכים הם צילום (פוטוסטטי) ונראות בו שתי חותמות, שאף הן אינן מקוריות. סעיף 32 לפקודת הראיות דורש שיוגש מקור או העתק בדוק ומאושר.

צילום, בתור שכזה אינו קביל כראיה להוכחת תעודה ציבורית.

ישנה גם מניעה מהותית. תעודה ציבורית אמורה להתייחס למעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע של מדינת ישראל או של רשות ריבונית של שטח ארץ מחוץ לישראל. ממשלת סוריה היא הרשות הריבונית של השטח המהווה את הרפובליקה הסורית.

תעודה ציבורית סורית היא רשאית להתייחס לחקיקה, שיפוט או ביצוע המתייחסים לאותו שטח שהריבון שם מופקד עליו. במסמך ג' מציין מנהל ההקדשות הסורי כי:

'לאחר בדיקת הרישומים הרשמיים בשני משרדי החקלאות וההקדשים ברפובליקה הערבית הסורית הסתבר כי כל הקרקעות המקיפות את כפר מסעדה על כל גבולותיהם... הן רשומות בספרים של המשרדים הנ"ל על-שם הקדשי מסעדה מאז שנת 1946.'

במסמך הנוסף מיום 10.11.98 מפרט שר ההקדשים הסורי את תוצאות בירור שעשה ומצרף לתעודה תשריט שערך מהנדס בשם הייתם חאתר.

האם ניתן לראות באמירות אלה משום מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע או רשומה של מעשה כאמור? אני מפקפק בכך. אילו מדובר היה, למשל, בנסח רישום מלשכת רישום המקרקעין הסורית שבה מפורטים בעלי הקרקעות שבמחלוקת, כי אז ניתן היה לראות בכך רשומה של ביצוע הנוגע לרישום זכויות במקרקעין. התעודות שבפני הן למעשה חוות-דעתו של מנהל ההקדשים בדמשק בדבר בעלות בקרקעות מסויימים. מעשה מסוג זה אינו בא בגדר תעודה ציבורית. הדברים אמורים מקל וחומר, ביחס ליתר האמור במסמך ג' שהוא חוות-דעת משפטית וכמעט פסק-דין שהוציא מנהל ההקדשים בדמשק. נאמר שם כי אין לאיש כלשהו זכות להחזיק בקרקעות אלה, שוועדת הווקף זכאית למנוע ולהרתיע פולשים וכו'.

מסמך בעל אופי כזה לא התקבל כתעודה ציבורית ב- המ' 5/50 פייבוביץ נ' ספקטור פ"ד ד(1), 667 (1950).

נמצא, כי על-פי תוכנן אין התעודות נחשבות תעודה ציבורית.

פן אחר של המניעה המהותית הועלה בהתנגדותו של עורך-דין כהנא. עורך-דין כהנא טוען כי בית-משפט בישראל אינו רשאי להיזקק לתעודה שמוציאה רשות ריבונית במדינה אחרת ביחס למקרקעין הנמצאים בישראל או בשליטתה של ישראל ואין בית-משפט בישראל רשאי לקבוע לפיה ממצאים בהליך משפטי. טענה זו נכונה בכלל וגם בעניינו בהסתייגות אחת. אילו מדובר היה בשאלה מי היו הבעלים של המקרקעין הנדונים בתקופה שלפני 1967, תקופה שבה הממשלה הסורית היתה הריבון ברמת הגולן, כי אז לא היתה מניעה להיזקק לרשומים של לשכת רשום המקרקעין הסורית כדי להחליט בדבר. בכל מה שנוגע לתקופה שמאז 1967 ואילך אין לרשומים של הממשלה הסורית תוקף בישראל.

מכול האמור לעיל, הנני דוחה את בקשתו של עורך-דין עבדאללה לקבל את שני המסמכים הללו כראיה במשפט. אין צו להוצאות."




11. צילום אוויר – אינו תעודה ציבורית
ב- ע"פ (ת"א-יפו) 285/97 {מדינת ישראל נ' אביחי יחיא, תק-מח 98(3), 1409 (1998)} נדונה שאלת היותם של תצלומי אוויר של בניה חדשה כתעודה ציבורית.

נפסק מפי כב' השופט א' בייזר:

"המערער לעומת זה טוען כי מדובר בבניה חדשה ובכל מקרה טעונה הבניה היתר כדין.

להוכחת העובדה כי מדובר בבניה חדשה הציג המערער תצלומי אוויר ת/5 ו- ת/6 שלטענתו מצביעים על-כך שמדובר בבניה חדשה. כמו-כן קיימת עדות של אחד מעדי התביעה כי לפי התרשמותו מדובר בבניה חדשה.

בית-משפט קמא זיכה את המשיב עקב העובדה שלא הוכח בפניו מתי נעשתה הבניה ויתכן שחלה עליה התישנות. בית-משפט מתייחס לתצלומי האוויר ת/5 ות/6 ואומר כי מתוכם אין ללמוד על מועד הבניה. אשר לעניין עדות עד התביעה על התרשמותו הרי שבית-המשפט לא ראה בדברים אלה משום הוכחה "מעבר לכל ספק סביר".

הפסיקה המתייחסת לתצלומי אוויר ת/5 ות/6 נמצאת בהכרעת-הדין והמסקנה היא כי הבניה יכולה היתה להעשות – מבחינת תצלומי האוויר – גם זמן רב לפני שנערכו תצלומים אלו. להוכחת האישום נותרה, איפוא, עדותו של פקח הבניה כדורי שאמר כי "התרשם" שמדובר בבניה חדשה. בית-משפט קמא סירב לבסס הרשעה על-סמך העדות הנ"ל שכן לא ראה בה הוכחה מעל לכל ספק סביר ואנו סבורים כי צדק השופט קמא באומרו זאת.

אוסיף עוד כי היתה התנגדות מטעם הסניגור להגשת תצלומי האוויר כראיה.

בית-המשפט – בהחלטה מיום 2.6.96 החליט – בגלל קוצר הזמן – לקבל את תצלומי האוויר כראיה ויקבע את משקלם "לקראת הכרעת הדין". בהחלטה בתשובה לטענה כי אין להשיב לאישום נתן בית-המשפט משקל מלא לתצלומי האוויר.

אני סבור כי שגה בית-משפט קמא בתתו משקל מלא לתצלומי האוויר (למרות שהסיק שהן אינן באות להוכיח את האשמה). מדובר במשפט פלילי ותעודה מהסוג הנ"ל יש להגיש באמצעות האדם שעשה את הרישום או האחראי על היחידה – וזה לאור ההתנגדות להגשת הראיה. הדבר לא נעשה למרות שמדובר בתצלומי אוויר שמהם עולה כי הם נעשו על-ידי חברה פרטית ולא על-ידי גוף ממשלתי.

העולה מכול האמור לעיל הוא כי לא מצאתי טעות בפסק-הדין קמא שתצדיק את שינוי פסק-הדין והרשעת המשיב. הערעור נדחה."

נפסק מפי כב' השופט ז' המר:

"1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, כב' השופט א' בייזר, שיש לדחות את הערעור; אך נימוקי שונים.

2. הראיה המרכזית שהובאה על-ידי התביעה בבית-משפט קמא, היתה שני תצלומי אוויר (ת/5 ות/6). הסניגור התנגד להגשתם ולקבילותם, באמצעות מפענח תצלומי אוויר, "שלא הוא ערך אותם". אחר-כך הסכים, ש'הצילומים יוגשו אך ורק לצורך האם העד בדק את צילומי האוויר. אך לא לצורך כך האם הם קשורים לתיק או לאו'.

3. תשובת בא-כוח התביעה להתנגדותו של הסניגור, היתה ש'יש פסיקה... שבעניין צילומי אוויר ההתייחסות אליהם היא כמו אל מסמך רשמי אחר, אין צורך להביא את הטייס שצילם אותם, הם נחשבים כראיה בפני עצמם...'.

4. בית-משפט קמא (כב' השופט ג' שטרסמן) החליט 'לקבל את התצלומים כראיות' והשאיר את שאלת משקלם להכרעת-הדין. בהחלטתו בטענת הסניגור, שאין מקום להשיב על האשמה, פירט בית-משפט קמא את נימוקיו לקבלת תצלומי אוויר כראיה, היינו: פסיקת בית-המשפט העליון, שקבעה, כי 'תצלומי האוויר הם ראיה אובייקטיבית במלוא מובן המילה... "מקפיא הזמן" הטוב ביותר שיש לנו כדי לעמוד על מצב המקרקעין ביום שנערך התצלום' (בית-משפט קמא הסתמך על ע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל, פ"ד מ(4), 29 (1986); ע"א 574/81 אלרואטי נ' ביטחה מושב עובדים, פ"ד לט(2), 181 (1985); ע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 485 (1990)).

בית-המשפט אף הסתמך על האמור ב- ע"א 482/59 בדואן נ' מדינת ישראל, פ"ד טו(2), 908, 911 (1961), ש'מי שמערער על אמיתותו של תצלום אוויר, עליו הראיה שאינו אמיתי או נכון'.

5. סבורני, שטעה בית-משפט קמא, בכך שלא הבחין בין "תוכנו" של תצלום האוויר, היינו: משקלו, לבין קבילותו, היינו: הדרך הראייתית להגשתו כראיה לבית-המשפט:

'ככל ראיה אחרת – ובמיוחד אלו 'המדברות בעד עצמן' – יש להבחין גם כאן, הבחנה ברורה, בין "קבילות" לבין "משקל".' (י' קדמי על הראיות, כרך ב', 624)

6. אומנם נכון, שכיום, קבילותו של הצילום אינה מותנית יותר בעדותו של עד ראיה, המאשר מזכרונו שלו את תוכן הצילום ואת מה שרואים בו. אך עדיין אי-אפשר "להצניח" צילום כראיה, יש מאין, ללא עדות לגבי מועד הצילום, אתר הצילום, היותו "אמיתי" (היינו: שלא "בושל" ולא נעשו בו שינויים) וכד'. (וראה גם א' הרנון דיני ראיות, 219).

7. הצילומים שהוגשו לבית-משפט קמא (ת/5 ו- ת/6) צולמו על-ידי חברה פרטית, כנראה, כפי שעולה מן התוויות המודבקות עליהם. אין כל הבדל בין צילום שנעשה על-ידי מאן דהוא, על הקרקע (שגם הוא 'ראיה אובייקטיבית המקפיא את הזמן'), לבין צילום מעל גגו של מגדל רב קומות או ממטוס.

העובדה שהצילום נעשה מתוך המטוס (ולא מעל גגו של מגדל מרכז עזריאלי, למשל) ולפיכך נקרא בשם "תצלום אוויר", אינה הופכת אותו מיניה וביה, כפי שסבר בטעות בית-משפט קמא ל"מסמך ציבורי", לפי סעיפים 29 או 32 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.

8. צילום פרטי, אינו הופך להיות "תעודה ציבורית", כהגדתרה בסעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, רק משום שהצילום בוצע מן האוויר. צילום כזה אינו "מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע", של המדינה, של משרד ממשלתי, של רשות מקומית, של בית-משפט או של גוף רשמי אחר, או של עובד מדינה; ועל-כל-פנים לא הוכח, כי הצילומים המבוצעים על-ידי החברה הפרטית, אופק צילומי אוויר בע"מ, הם חלק ממעשה ביצוע של אחד הגופים הנ"ל, או מוחזקים כחלק מן הרשומות הרשמיות שלה.

9. בית-משפט קמא טעה גם כשסבר, ש'ברור שתצלום האוויר עומד במבחן סעיף 32(1) לפקודה (פקודת הראיות – ז' ה')... ולבטח במבחן סעיף 32(7) לפקודה'.

אין כל ראיה, שקטעי התצלומים שהוגשו כ- ת/5 ו- ת/6 – הם "המקור", כאמור בסעיף 32(1) הנ"ל, ולבטח אינם העתקים מאושרים ב"חותמו הרשמי של מוסד" (מאלה המפורטים בסעיף 29), כנדרש, לצורך הוכחת תעודה ציבורית בסעיף 32(7).

במאמר מוסגר: אני דן בתצלומים שהתביעה ביקשה להגיש כראיה בתיק זה, ולא באפשרויות אחרות, כגון הגשתם של תצלומי אוויר, בליווי תעודת עובד ציבור, שנערכו על-ידי מחלקת המדידות הממשלתית והמוחזקים במחלקה זו."






12. הוכחת תעודות חוץ
12.1 מבוא
סעיף 30 לפקודת הראיות קובע כדלקמן:

"30. הוכחת תעודות-חוץ
ייפוי-כוח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר, בכל משפט או עניין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה:
(1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו;
(2) נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו."

פרופ' א' הרנון, בספרו {דיני ראיות, חלק שני, 215} מתאר את גישת בתי-המשפט בשאלת הוכחתן של תעודות ציבוריות שיוצרו בחו"ל, תוך שהוא מדגיש את הגמישות של פקודת הראיות אל מול המשפט האנגלי המקובל, וכדבריו:

"פקודת הראיות חוקקה, כידוע, בעקבות המשפט המקובל. אולם בקשר לתעודות ציבוריות מחוץ לארץ נראה שהוראות הפקודה, על דרכי ההוכחה באמצעות העתקים מוסמכים, גמישות יותר מאלה שבאנגליה, אפילו בהשוואה לחוק החרות שם. וכך הוכרו, כתעודה ציבורית, העתק מספר הנישואים של אחת הערים ברומניה, שהיה חתום על-ידי "פקיד מעמד האישות" וכלל את שמות העדים והורי הזוג; וכן תעודת מסע, שהוצאה על-ידי ראש לשכת הדרכונים בעיראק.

בין המסמכים שנדחו על-ידי בתי-המשפט – כי לא נתמלאו לגביהם התנאים של תעודה ציבורית – ניתן להזכיר: תעודה שהיתה חתומה על-ידי הקונסול ההולנדי והכילה חוות-דעת כללית על המשפט ההולנדי; מכתב שבו כותב פקיד בלתי-ידוע, שמנהל משרד העליה של ממשלת המנדט מבקש להודיע לנמענת, כי ניתנו הוראות לקונסול הבריטי בוינה להעניק ויזה למשפחה פלונית; אישור להוכחת גיל, שניתן על-ידי הוועדה המקומית בעיר מולדתו של המבקש בחוץ לארץ, בהסתמך על עדותם של שני אנשים; רישומי חשבונות טלפון של לקוחות בפנקסי הדואר – כי אינם בעלי אופי ציבורי ואין חובה חוקית לנהלם."

סעיף 31 לפקודת הראיות קובע כאמור כי "תעודה הנחזית מקויימת כאמור בסעיף 30, יראוה כאילו הוכחה כראוי, ואין צורך להוכיח את חתימתו או חותמתו או מעמדו הרשמי של האדם הנחזה להיות מקיים האישור או ההצהרה" אין ספק שחזקה זו ניתנת לסתירה אולם נטל ההוכחה רובץ על מי שמבקש לסתור את אמיתות המסמך.

על משמעותם של סעיפים 31-30 לפקודת הראיות דן פרופ' א' הרנון, בספרו {דיני ראיות, חלק שני, 225}:

"הסעיפים 30 ו- 31 לפקודת הראיות דנים בדרכי ההוכחה, במשפטים אזרחיים, של מסמכים מחוץ לארץ – לאו דווקא מסמכים ציבוריים...

סעיף 30 בתמציתו אומר, כי יפוי-כוח או כל מסמך אחר שנערך או שהוצא במקום שמחוץ לישראל, מותר להוכיחו באישור של הצדדים שהוציאוהו או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה: (1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי; (2) נוטריון ציבורי אשר חתימתו וחותמתו אומתו בכתב בידי נציג ישראלי כאמור. הוראה זו חלה רק בהליכים אזרחיים, "ובכפוף לכל סייג מוצדק".

סעיף 31 קובע, שאין צורך להוכיח את חתימתו או חותמתו או מעמדו הרשמי של האדם הנחזה להיות מקיים האישור או ההצהרה; מסמך הנראה מקויים כאמור בסעיף 30, יראוהו כאילו הוכח כראוי."

12.2 מקרים בהם נדחו תעודות חוץ על-ידי בית-המשפט
א. חוות-דעת על המשפט ההולנדי – חתומה בידי הקונסול;

ב. מכתב הוראות לקונסול בריטי להענקת ויזה, חתום בידי פקיד בלתי-ידוע;

ג. אישור הוכחת גיל שניתנו על-ידי ועדה חתומה בידי שני עדים;

ד. רישומי חשבונות טלפון בפנקסי הדואר.


12.3 מקרים בהם נתקבלו תעודות חוץ
א. העתק מספר נישואין חתום על-ידי "פקיד אישות";

ב. תעודת מסע חתומה בידי ראש לשכת דרכונים עיראק.

13. סעיפים 32 עד 34 לפקודת הראיות
סעיפים 32 - 34 לפקודת הראיות קובעים כדלקמן:

"32. הוכחת תעודות ציבוריות
תעודה ציבורית ניתן להוכיח בהגשת אחת מאלה, בלי לפגוע בדרכי הוכחה אחרים:
(1) המקור;
(2) העתקו הבדוק;
(3) העתקו שהודפס על-ידי המדפיס הרשמי;
(4) העתקו המאושר בחותמו הרשמי או בחתימתו של הפקיד שבידו משמורתו הרשמית;
(5) העתקו המאושר בחותמו הרשמי של המוסד שבידו משמורתו הרשמית;
(6) העתקו המאושר בחותמו או בחתימתו של שר או של נושא משרה אחר בדרג שווה-ערך, או של פקיד בדרג ובמשרה המניחים את דעתו של בית-המשפט לגבי מהימנותו של האישור;
(7) העתקו המאושר בחותמו הרשמי של מוסד, אם מהימנותו של האישור מניחה דעתו של בית-המשפט, בהתחשב עם טיבם של התעודה ושל המוסד שאישר אותה.

33. תעודת אישור של נציג ישראלי
(א) תעודת אישור של נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי בשטח ארץ פלוני, תהא ראיה מספקת לכל אחת מהעובדות האלה:
(1) כי תעודה ציבורית פלונית הודפסה בידי המדפיס הרשמי של אותו שטח ארץ;
(2) כי חותם או חתימה פלונית הם חותמו וחתימתו הרשמיים של הפקיד הנחזה כבעל החותם או החתימה;
(3) כי חותם פלוני הוא חותמו הרשמי של המוסד הנחזה כבעל החותם.
(ב) תעודת אישור של נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, כי לפי מיטב ידיעתו ואמונתו תעודה ציבורית פלונית נמצאת במשמורתו הרשמית של פקיד פלוני או של מוסד פלוני, תהא ראיה מספקת לדבר.

34. חזקות על תעודות ציבוריות
חזקה היא, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי:
(1) תעודה ציבורית, "רשומות" וכל פרסום רשמי אחר הנחזים במודפסים בידי מדפיס רשמי – הם אמנם מודפסים למעשה כאמור;
(2) תעודה ציבורית, שפקיד מאשר, בכתב חתום בידו או בחותמו, שהיא נמצאת במשמורתו הרשמית – היא אמנם במשמורתו למעשה;
(3) תעודה ציבורית, שמוסד מאשר, בכתב חתום בחותמו, שהיא נמצאת במשמורתו הרשמית – היא אמנם במשמורתו למעשה;
(4) תעודה ציבורית, הנחזית שנערכה רשמית בידי אדם פלוני ובנסיבות פלוניות – היא אמנם נערכה כך;
(5) חותמים וחתימות רשמיים שעל תעודה ציבורית או על העתק שלה, או על תעודות אישור לפי הוראות סימן זה – הם אמיתיים וכל תיאורי המשרות של החתומים על התעודות או תעודות האישור הם מדוייקים."

סעיפים אלה של פקודת הראיות מהווים הקלה על הצגת התעודות הציבוריות לסוגיהן. סעיף 32 דן בדרכי הוכחה של תעודות ציבוריות. כאמור, ניתן להוכיחן באמצעות העתק המאושר כי הינו מתאים למקור וכן בכל הדרכים המפורטים בסעיף זה. בדונו בסעיפים אלה אומר פרופ' א' הרנון בספרו {דיני ראיות, חלק שני, 212}:

"סעיף 32 לפקודת הראיות קובע את דרכי ההוכחה של תעודה ציבורית. לפי הוראה מקילה זו, אין הכרח בהגשת המקור, אלא ניתן להוכיח את התעודה בהגשת העתק בדוק או העתק שהודפס על-ידי המדפיס הרשמי או בחתימתו של הפקיד המתאים. אולם הרשימה של אפשרויות ההוכחה שבסעיף זה אינה ממצה, שהרי הוא פותח ואומר כי דרכי ההוכחה המפורטות בו אינן פוגעות בדרכי הוכחה אחרות...

סעיף 32, המאפשר הוכחת תעודות ציבוריות על-ידי הגשת העתקים מתאימים, אינו מבחין בין מסמכים שנערכו בארץ ובין אלה שנערכו בחוץ לארץ. חוליה מקשרת אפשרית, בין המסמך מחוץ לארץ ובין בית-המשפט הישראלי, היא תעודת האישור של הנציג הישראלי באותה מדינה.

סעיף 33 לפקודת הראיות מורה, כי תעודה כזאת, של נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, תהא ראיה מספקת לכך, שתעודה ציבורית מסויימת הודפסה בידי המדפיס הרשמי של אותה מדינה או שהחותם או החתימה הם חותמו וחתימתו הרשמיים של הפקיד או המוסד, הנחזה כבעל החותם או החתימה. אישר נציג ישראלי כאמור, כי לפי מיטב ידיעתו ואמונתו נמצאת תעודה ציבורית פלונית במשמורתו הרשמית של פקיד פלוני או של מוסד פלוני, יהא אישורו ראיה מספקת לדבר.

עם זאת מסתבר, כי אין האישור של נציג ישראלי תנאי מוקדם לקבילות התעודה הציבורית מחוץ לארץ."

המלומד י' קדמי, בספרו {על הראיות, חלק שני, 859} מביא דוגמאות לתעודות ציבוריות בעלות "אופי מדיני" וכדבריו:

"הלכה פסוקה היא, שתעודה חתומה בידי שר החוץ בקשר ל"עניינים מדיניים": '... לעולם ראיה היא, ולעולם באה להוכיח עובדה – ובתורת ראיה היא קונקלוסיבית, לאמור מוכיחה את העובדה שהיא מעידה עליה, הוכחה סופית וגמורה'." {ראה גם ע"פ 131/67 הישמט קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2), 94 (1968)}

הכלל הוא, איפוא: ניתן להוכיח "עניינים מדיניים" באמצעות תעודה חתומה בידי שר החוץ; ותעודה כזו מהווה ראיה סופית וגמורה, שאינה ניתנת לסתירה, בקשר לאותם "עניינים מדיניים".
השאלה המחייבת בירור בהקשר זה היא – אלו הם "עניינים מדיניים", ואלו עניינים אינם כאלה?
את התשובה שניתנה לשאלה זו ב- ע"פ 131/67 {הישמט קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2), 94 (1968)} שם נקבע כי " ' 'עניינים מדיניים' – הם אלה המפורטים בקטלוגים ה"מצויים בספרים, ואפשר להוסיף עליהם מתוך פסיקת בתי-המשפט בישראל...', כשהמאפיין אותם נעוץ בכך שהמדובר ב'עובדה' שאינה מצריכה הכרעה שיפוטית של בית-משפט; ואילו 'עניינים שאינם מדיניים' – הם אלה הכרוכים בהכרעה של בית-משפט ב'שאלה משפטית', לאמור: 'עניינים' המבטאים שאלה משפטית טהורה, שההכרעה בה מסורה לבית-המשפט לבדו, ואין לה לרשות המבצעת – קרי: לשר החוץ – סמכות להכריע בה."

ב- ע"פ 107/73 {"נגב" ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 640 (1974)} קבע בית-המשפט:

"לבסוף, העלה מר קלינר שתי טענות לגבי בדיקת תכולת הבנזין שנלקח מהמערערים והוכחתה בבית-המשפט. הבדיקה נעשתה במכון הנפט של הטכניון, ועושה הבדיקה הופיע כעד בבית-המשפט ואישר את מהות הבדיקה שעשה ותוצאותיה. טוען מר קלינר, כי בדיקה זו לא נעשתה לפי סעיף 12(א) לחוק התקנים, המסמיך את מכון התקנים הישראלי וכל מי שאושר לעניין זה בכתב על-ידי הממונה על התקינה לעשות בדיקה כזו ולתת תעודת בדיקה על-כך, כי, לדעתו, אין זולתם רשאי לעשות את הפעולות האלה במקומם. שוב לדעתנו, אין הדבר כך. סעיף 12 אינו מקנה סמכות ייחודית למכון בעניין זה. הוא רק מקל על הוכחת תוצאת הבדיקה בהוראתו בפסקה (ב), כי תעודת בדיקה של המכון או מי שפועל בשמו, משמשת ראיה לתכנה, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בדיקה הנעשית מחוץ למכון טעונה הוכחה בדרך הרגילה, וכך הוכחה במקרה זה בעדותו של עושה הבדיקה. אגב, בחוק זה, ברצות המחוקק להעניק סמכות ייחודית למכון להכין תקן, הוא אמר ברורות ומפורטות בלשון מתאימה, שהמכון, והוא בלבד, רשאי לעשות זאת.

טענתו האחרונה של מר קלינר היתה, כי התקן עצמו לא הוכח כחוק. בהנחה שהוא מהווה תעודה ציבורית במובן סעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, יש להוכיחה לפחות על-ידי הגשת המקור או העתק בדוק ממנו. כאן כל מה שהוגש היה פיסת נייר, שלא הכילה כל חתימה או חותמת רשמית, וגם ללא אישור שזה העתק בדוק מהמקור. (סעיף 32(2)(1) לפקודה) ואולם סעיף זה פותח ואומר, כי דרכי ההוכחה המפורטות בו אינן פוגעות בדרכי הוכחה אחרות. והנה, במקרה שלפנינו הגיש הבודק תעודה על תוצאות הבדיקה וחוות-דעת שלו, שבה הוא קובע כי המדגמים שנלקחו מתחנת המערערת ונבדקו על ידו אינם מתאימים לדרישות התקן במספר האוקטן, דהיינו יש להם 89 אוקטן במקום 91 מינימום כנדרש בתקן. הרי שיש לנו הוכחה ברורה מהי דרישת התקן וכי הבנזין שנלקח אינו מתאים לו.

אשר-על-כן אנו מחליטים לדחות את הערעור על ההרשעה."

14. פרסום ברשומות - סעיף 34א לפקודת הראיות
סעיף 34א לפקודת הראיות זה קובע כי: "דבר שפורסם ב"רשומות" חזקה שנעשה כראוי, והוא הדין בכל דבר שפרסם המדפיס הממשלתי אף שלא ברשומות" – לאמור, תקיפת פרסום ברשומות או אחר כמפורט בסעיף, ניתן רק בדרך של תקיפה מינהלית, אלא אם מדובר ב"טעות סופר" שאז נראה לנו שניתן לפנות ל"מפרסם" ולתקן את הטעון תיקון.
סעיף זה יוצר חזקה מן הדין שלגבי פרסום דבר חקיקה. יש בחזקה זו כדי ליצור נורמה משפטית העומדת ביסוד של משטר דמוקרטי.

ב- רע"פ 1127/93 {מדינת ישראל נ' יוסי קליין ואח', פ"ד מח(3), 485 (1994)} קבע בית-המשפט:

"39. ההלכה מדגישה-ביתר את הצורך בפרסום חוק לעניין אכיפתו של המשפט הפלילי, וכלשונו של כב' השופט י' זוסמן בפרשת אלכסנדרוביץ (ע"פ 213/56 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלכסנדרוביץ, פ"ד יא, 695, 702-701 (1957)):

'הצורך בפרסום של תקנה כזו נובע מן העיקרון הידוע, כי 'חזקה על אדם שהוא יודע את החוק'. אמנם, חזקה כזו לא נקבעה בדיני הראיות, אך מאחורי המימרא מסתתר עיקרון אחר, המשמש אמנם אחד מעמודי התווך של המשפט הפלילי, והוא, כי חוסר ידיעת החוק אינו בבחינת הגנה לנאשם, וטעות שבחוק אינה משחררת אותו מאחריותו הפלילית. כדי שיוכל בית-המשפט לנהוג לפי עיקרון זה כלפי נאשם, מן ההכרח שתהא לאדם לפחות האפשרות לדעת את הלכות החוק המחייבות במדינה, ולאפשרות זו משמש הפרסום ברשומות... באין פרסום כזה, נשמט היסוד המוסרי להפעלת העיקרון האמור במשפט פלילי.'

ראו עוד בג"צ 220/51 אסלאן נ' המושל הצבאי של הגליל, פ"ד ה(2), 1480, 1486-1487 (1951); ש' ז' פלר יסודות בדיני עונשין, כרך א' (התשמ"ד-1984), 15 ואילך.

זווית ראות זו חשובה ללא ספק, אך דומני שלא בה עיקר. והרי ניתן לקבוע הלכה – וכן היא, אמנם, הלכה – כי אי-ידיעת החוק אינה פוטרת, אמנם, אך במה דברים אמורים במקום בו ניתנה לו לאדם אפשרות לדעת מהו החוק; ואילו במקום שהחוק היה בבחינת חוק-סתר, שוב אין מטילים על אדם אחריות פלילית. אכן, הטלת אחריות פלילית אינה אלא השתקפות אחת – חשובה, אמנם – לעיקרון פרסומה של חקיקה; ואם נעמיק חקר, כך דומה עלינו, יימצא לנו עיקרון-יסוד המזין גם את נושא האחריות הפלילית גם נושאים אחרים. העיקרון שואב כוחו מטיבו ומאיכותו של הסדר החברתי הראוי, והוא, פתיחותו של השלטון ודרכי פעילותו הראויות – בגלוי ולא במיסתרים.

שלטון ראוי פועל לאור השמש, בגלוי, וכך חושף הוא עצמו לביקורת מתמדת וממילא אף לתיקון דרכי פעולה מעוותות. על היבט זה של חובת הפרסום עומד פסק-הדין בפרשת האז (להלן), וממנו נדע כי זה דרכו של משטר ראוי; 'חקיקה הנעשית בסוד והנשמרת בגנזי נסתרים, היא אחד מסימני ההיכר של שלטון טוטליטרי, והיא אינה עולה בקנה אחד עם שלטון החוק', כך שח כב' השופט ח' כהן בפרשת האז (ע"א 421/61 מדינת ישראל נ' האז, פ"ד טו(2), 2193, 2205 (1961)), וממנו נלמד ונדע."

ב- ע"א (ת"א-יפו) 2089/00 {פרג' זאק' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(3), 1374, 1375 (2003)} נפסק לעניין תקיפת צו שפורסם ברשומות כי:

"אשר לטענת היעדר הסמכות – המערערים טוענים כי שר התעשיה לא היה מוסמך לאצול סמכותו למנהל המכס לצורך התקנת צו הפיקוח. תימוכין לטענתם מוצאים המערערים בשוני שבין הגדרת המילה "שר" בסעיף ההגדרות שבפקודת היבוא והיצוא (נוסח חדש), לבין הגדרת המילה "שר" בסעיף 2 לפקודה.

בסעיף 1, סעיף ההגדרות, הוגדר ה"שר" כ'שר שהממשלה קבעה לעניין פעולה זו כולה או מקצתה' ואילו בסעיף 2: 'שר התעשיה, המסחר והתיירות רשאי לקבוע בצו...'.

לטענת המערערים יש להפריד בין חלקי הפקודה המדברים על 'שר התעשיה, המסחר והתיירות' לבין החלקים המדברים על "שר" בעלמא, כהגדרתו בסעיף ההגדרות.

אצילת הסמכויות אפשרית מכוח סעיף 15 לפקודה, הנוקט בלשון "שר". מכאן שלא ניתן לאצול את הסמכות מכוח סעיף 2 הנוקט בלשון 'שר התעשיה, המסחר והתיירות'.

אין ממש בטענה זו. לא ניתן ללמוד מלשון החוק על קיומה של אבחנה מכול מין, בין סמכויות השר הניתנות להאצלה.

הגדרת המונח "שר" שבסעיף ההגדרות איננה הסדר שלילי הבא להוציא מתחולה את 'שר המסחר, התעשיה והתיירות' כמשמעו בסעיף 2. מסקנה זו אליה הגיע אף בית-משפט קמא עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ועם מידת ההגיון.

נוסיף ונאמר כי על-פי סעיף 34(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971: 'דבר שפורסם ברשומות חזקה שנעשה כראוי'. בבוא בית-המשפט לפסול צו של הרשות, שחלה עליו חזקת התקינות, עליו לפעול במשנה זהירות ובכובד ראש. וכבר נאמר ב- ע"פ 1610/93 חוסני עבד אל לטיף נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 837, 840, 843 (1997):

'פסילה של צו שהוא בגדר חקיקת-משנה, אינו דבר של מה בכך. היא מחייבת בדיקה יסודית וזהירה, בין היתר בדיקה של תשתית הראיות הנדרשת כדי לבסס עליה את פסילת הצו.'

לעניין התקנת הצווים הדרושים לביצוע מדיניות הרשות המבצעת, נאמר בספרו של יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך א', 178-180:

'... בית-המשפט נוהג בזהירות רבה כאשר הוא שוקל אם לבטל תקנות, ובמיוחד כאשר הביטול מתבקש בעילה של חוסר סבירות. הוא זהיר עוד יותר בבקשה לבטל תקנות שאושרו על-ידי ועדה של הכנסת.'

אף מלשון הצעת החוק לא ניתן ללמוד על היעדר הסמכות, כפי שטוענים המערערים.

בהצעת החוק הוגדר המונח "השר": 'שר התעשיה המסחר והתיירות'. לימים שונתה ההגדרה, באופן שבחוק לא נשמרה האחידות בין הסעיפים הנוקטים במונח "שר". אכן המחוקק לא דק פורטא, אולם אין בחוסר העקביות שבניסוח, כדי להצביע על כוונה להגביל את העניינים הניתנים להאצלה.

במקרה כגון דא, כאשר נוסחו של החוק איננו עקבי, אנו מופנים אל כללי הפרשנות.

כך ב- בג"צ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", פ"ד נ(1), 19, 25 (1996):

'לשון התקנות איננה עומדת בבדידותה. היא לא באה כדי ליתן סיפוק אסתטי לאוהבי השפה. הלשון היא מכשיר שבאמצעותו מתגשמת המטרה המונחת ביסודה. לא הריתמוס הפנימי של הלשון, אלא המטרה שאותה מבקשים להשיג באמצעותה קובעת את מובנה של הלשון.'

(וכן ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3), 133, 172 (1996) וכן א' ברק פרשנות תכליתית (ירושלים, התשס"ג-2003), 275) וכן:

'... מכאן חזקת התכלית כי החקיקה מבקשת להשיג דברים שבהיגיון. אין להניח כי תכלית החקיקה היתה להשיג תוצאה בלתי-הגיונית הנוגדת את השכול הישר וחסרת טעם. אין להניח כי תכלית החקיקה היא להשיג תוצאה שהדעת איננה סובלתה. מכאן גם החזקה כי תכליתו של החוק היתה להשיג תוצאות סבירות.' (א' ברק פרשנות תכליתית (ירושלים, התשס"ג-2003), 425)

מסקנתנו, כי המונח "שר" המופיע בחוק מדי פעם, בלבוש שונה, אין בו כדי להביא להגבלת סמכויותיו של השר לאצילתן בעניינים מסויימים, מתיישבת היטב עם הפרשנות התכליתית של החוק, ההגיון הפנימי, ומגשימה את העיקרון החברתי והכלכלי.

2. לעניין חוסר הסבירות – המערערים טוענים כי אין זה סביר שהזכאי לפטור, מאבד את זכאותו מבלי שהפר כל תנאי מתנאי הפטור, וזאת עקב מעשה גניבה שלא ברצונו ולא בטובתו.

בפסיקה נקבע כי חקיקת-משנה תבוטל רק באותם מקרים נדירים של אי-סבירות קיצונית המשוללת בסיס עובדתי, ציבורי או חברתי:

'על בית-המשפט למצוא שחקיקת-המשנה כה בלתי-הגיונית ובלתי-נסבלת עד שאדם בר-דעת לא יעלה על דעתו ששר סביר היה מסוגל לעשותה, הרי בכך הסימן לבטלותה מעיקרה.' (ע"א 311/57 היועץ המשפטי לממשלה נ' מ' דיזנגוף ושות' (שיט) בע"מ, פ"ד יג(1), 1026, 1039 (1959)).

ב- ה"פ (ת"א) 995/00 עורך-דין ויינברג דורון נ' שר הבינוי והשיכון, תק-מח 2002(2), 1556 (2002) הוגדרו הקריטריונים לבדיקת סבירותה של תקנה:

'סבירותה של תקנה נבחנת לעולם על רקע המטרה אותה מבקשת התקנה להגשים.

כאשר בוחנים שאלת סבירותה של תקנה נוצר מעין משולש, אשר שלוש צלעותיו, הן הוראותיה של התקנה, המטרה אותה מבקשת התקנה להגשים והמקרה הקונקרטי בו יש ליישם את הוראותיה של התקנה... אין להסיק מסקנה בדבר אי-סבירות לאור יישום בודד, מבלי ששוקלים גם את המטרה הלגיטימית הכוללת.'

בבואנו לבחון את המקרה שבפנינו, ימצא ההסדר החקיקתי שבסעיף 4(ד)(5) לרישיון יבוא כללי (תיקון), התשנ"א-1991, ראוי וסביר."

ב- ת"א (ב"ש) 2436/98 {ליין אולג נ' מדינת ישראל - פמ"ד, תק-של 2000(1), 536, 543 (2000)} נדונה השאלה אם מסמך מסויים יכול להיכלל בקטיגוריה של "רשומות".

בית-המשפט קבע:

"ב) המדינה לא הוכיחה משפטית שהכביש הבין-עירוני הזה בוטל. אלו הם "מקרקעי יעוד". אמנם נראה שהיו דיונים לגבי מרחב התכנון המקומי תמר – רמת-נגב – ערבה, אך כל אשר הובא הוא המסמך נ/3א' שהוא פרסום של יושב ראש הוועדה המחוזית במחוז הדרום, בפרסום בעיתונות (כאמור, לא ברור באיזה עיתון), מיום 5.12.97, ואין בית-המשפט יודע מה הוחלט שם ספציפית לגבי הכביש המסויים הזה, אם בכלל. שינוי יעוד של כביש, ובלשון אחרת – ביטול כביש, הוא נושא שבידיעת הנתבעת והיא לא הוכיחה אותו. אינני חושב שבעניין זה ניתן ללמוד משהו מההוראה הכללית שבהגדרת "דין" בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) ו/או מהגדרת "תקנה" שם. לבית-המשפט לא הוכח לא רק עצם ההחלטה כאמור, אלא גם לא שננקטו כל הליכי הפרסום הראויים.

פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובעת בסעיפים 34א ו- 34ב כי דבר שפורסם ב"רשומות" חזקה שנעשה כראוי וכי הוא הדין בכל דבר שפירסם המדפיס הממשלתי.

המסמך נ/3א' איננו "רשומות" וגם איננו פרסום של המדפיס הממשלתי.

אפילו ההודעה עצמה בחתימת מר שלום דנינו, הממונה על המחוז, לא הוצגה."

ב- רע"פ 603/92 {שמואל ברוך נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 114 (1992)} נדונה השאלה האם חזקת סעיף 34א הינה חזקה חלוטה או שניתנת לסתירה?

כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי חזקה זו ניתנת לסתירה. ואולם מובאות דעות לפיהן מדובר בחזקה חלוטה שאיננה ניתנת לסתירה, וכדברי כב' הנשיא מ' שמגר:

"ראשית, סתירת החזקה העולה מן הפרסום ברשומות אינה יכולה להיעשות על-ידי הצגת פרוטוקולים כי אין באלה כדי לתת תיאור ממצה של ההליכים שקדמו לפרסום ברשומות. המבקש לסתור חזקה שבדין (בין זו שבסעיף 34א לפקודת הראיות, בין זו שבסעיף 268 לפקודת העיריות), עליו חובת ההוכחה. נוכח פרסומו כדין של חוק העזר ברשומות, מסקנתי היא כי לא הובאה הוכחה, כי חוק העזר לא נתקבל כדין.

שנית, אין צורך להכריע בשאלת היותו של הפרוטוקול הנ"ל "תעודה ציבורית", שאלה שיש בה פנים לכאן ולכאן (על המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זה וטיפוסי המקרים שהוכרו כתעודה הציבורית, ראה: י' קדמי על הראיות, חלק ראשון (תל-אביב, התשנ"א-1991), 328 ואילך). יהא אשר יהא כוחו הראייתי של הפרוטוקול מישיבת העיריה, ואפילו נתקבל בהסכמה, הרי יש בו לכל היותר משום ראיה לכאורה לכך שהדברים המצויים בו אכן נאמרו בישיבת המועצה. ברם, אין בו כדי לשמש הוכחה לכך שלבד מן הכתוב בו לא נאמרו דברים נוספים, ולא אירעו התפתחויות נוספות עד לפרסום ברשומות. זאת ועוד, אפילו בפרוטוקול עצמו יש לטעמי משום עדות לכאורה כי נתקבל חוק העזר. אכן, הושמעו הערות שונות על-ידי חברי מועצה, אולם ראש העיריה השיב להן וסיכם דבריו במילים אלה:

'אני מציע לסדר היום לקבל את ההצעה עם ההערות שהיו כאן ולהישאר ברוח הדברים של הצעת החוק.'

לאחר מכן באה הצעתו של אחד החברים לדחות ההצעה לישיבה הבאה, אולם מייד לאחר מכן נאמר שהמסתייג 'הוריד את זה מסדר היום, וזה הועבר', וכן ש'חוק העזר אושר'. אומנם, נאמר גם כי החוק יוצג בישיבה הבאה בפרוטוקול לאישור, אולם מילים אלה ניתן להבין כמתייחסות לנוהג, לו טענה המדינה, לאשר בישיבה עוקבת פרוטוקולים של ישיבה קודמת בתור שכאלה, ואין בכך כדי לעכב החלטה כדין של המועצה לאשר חוק זה.

8. הבקשה נדחית."