פרק 24: השבה במקרה של ביטול הסכם

בפרק הקודם דנו בשאלת התניית ההשבה בחתימה על מסמכי ביטול, ודיוננו בפרק זה הינו, במצב בו הלקוח הפר הסכם בהפרה יסודית והחברה ביטלה בשל כך את הסכם.

בהקשר זה העלה המבקש בעניין שיכון ופיתוח טענות שונות. אחת מהן נוגעת לכך שעל-פי הנוסח המקורי של ההתניה נקבע כי במקרה של ביטול כאמור תשיב המשיבה לקונה את כספו (בניכוי סכום הנזק שנגרם לחברה, אשר לא יפחת מסכום הפיצויים המוסכמים הקבוע בהסכם), אך זאת בערך נומינאלי ורק בתוך 60 ימים ממועד מכירת הדירה לקונה חלופי ומתוך התקבולים שיתקבלו מאותו מקונה.

אמנם בית-הדין היה מתערב בכל מקרה בשאלה זו, אך תחילה יש לבחון האם מדובר בתנאי מקפח ללא קשר להסכמות שבין הצדדים.

ראוי לציין כי המשיבה במקרה זה, חזרה בה מההסכמות שהצדדים הגיעו אליהם. על-פי הסכמות אלה מתחייבת המשיבה להשיב לקונה את יתרת התמורה תוך 45 ימים מיום ביטול הסכם, כשהסכום נושא ריבית בשיעור פריים + 0.5% וללא הצמדה למדד.

בהקשר לחובת ההשבה נדחתה במשפטנו הגישה הנומינליסטית ואומצה הגישה לפיה יש להשיב תמורה כספית בערכה הריאלי {שלו ואדר, תרופות, 734-731; ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין (1978) בע"מ נ' הורוביץ, פ"ד לה(3), 533 (1981) (להלן: "עניין כלנית השרון")}.

השבה בערך ריאלי כוללת הן הפרשי הצמדה השומרים על ערכו של הכסף והן ריבית המשולמת עבור השימוש שנעשה בו {שלו ואדר, תרופות, 734-731; ע"ש 49/96 א. לוי השקעות ובניין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם במאגרים (17.10.99) (להלן: "עניין א. לוי השקעות"), בפסקאות 26-22; עניין א. דורי, בפסקאות 51-47)}.

נוכח זאת, קבע בית-הדין בעניין שיכון ופיתוח כי:

"תניה חוזית הקובעת חובת השבה במועד נדחה ובסכום נומינאלי מקיימת את חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(6) לחוק החוזים האחידים. אנו סבורים כי המשיבה בטיעוניה לא הרימה את הנטל לסתירת החזקה, ולפיכך, אנו קובעים כי הסעיף בנוסחו הקיים הוא מקפח ומורים על ביטולו."

באותו עניין קבע בית-הדין בעניין שיכון ופיתוח כי כל סכום ששולם על-ידי הקונה יושב לו בצירוף הפרשי הצמדה, בתוספת ריבית בשיעור שיהיה נהוג באותה עת בבנק לאומי לישראל בע"מ בגין פקדונות יומיים, ובניכוי 500 ש"ח דמי טיפול).

בפסק-דין מי ערד נקבע כי במקרה של ביטול החוזה בשל הפרתו על-ידי הקונה, "החברה תשיב לקונה את הכספים שהוא שילם לה על חשבון מחיר הדירה בצירוף הפרשי הצמדה, לאחר שתקזז או תנכה מהם את דמי הנזק ...".

במהלך הדיון באותו עניין, בית-הדין ביקש לברר מדוע לא יהא הקונה זכאי לבד מהפרשי ההצמדה גם לריבית על הכספים ששילם לחברה על חשבון מחיר הדירה, אשר הוחזקו בידיה עד למועד ביטול החוזה, בתוספת שישים יום, כקבוע בסעיף.

תשובתו של ב"כ המבקשת בעניין זה הייתה כי אין מדובר בכספים אותם השקיעה החברה בחשבונות נושאי ריבית אלא בבניית המבנה, "ומשהפר הקונה את ההסכם, אינני חושב שהחברה חייבת לשפותו גם בריבית נוסף להצמדה".

בית-הדין קבע אין בידיו לקבל עמדה זו. הפרת החוזה על-ידי הקונה, מזכה את החברה בהשבת מצבה, עובר לחתימת החוזה, על כנו. לצורך כך זכאית החברה להיפרע מהקונה בגין כל נזק שנגרם לה עקב ההפרה, ואף לנכות דמי נזק אלה מהסכום ששולם לה על-ידי הקונה על חשבון חיוביו הנובעים מן החוזה, אולם אין בכך כדי להתיר לה לנצל את ההפרה להתעשרות שלא כדין על חשבון הקונה, על- ידי שלילת הריבית, התעשרות אשר תטיב את מצבה לעומת המצב שבו היא הייתה אילו קויים החוזה {ראה: עניין א. לוי השקעות}. זו גם עמדת הפסיקה, כפי שנקבע בעניין כלנית}:

"השבה ריאלית בתנאי אינפלציה שומרת על ערכו של מה ששולם. אך האם אין לצרף לכך גם ריבית ראויה? נניח איפוא לצורך דיון זה, כי ערך הכסף לא השתנה. האם אין מקום לפסיקת ריבית? נניח עוד, כמו בעניין שלפנינו, כי הקונה שילם למוכר סכומים מסויימים על חשבון המחיר. בשל הפרת הקונה ביטל המוכר כדין את החוזה. הקונה זכאי להשבה. האם זכאי הוא לריבית? לדעתי, התשובה היא חיובית. המוכר עשה שימוש בכסף, ותהא זו התעשרות שלא כדין, אם את דמי השימוש הוא לא ישלם לקונה. דמי השימוש בכסף היא הריבית."

לעניין זה אין נפקא מינה, לשאלה האם המבקשת לא השקיעה את כספי הקונה בחשבונות נושאי ריבית בבנק אלא עשתה בהם שימוש לצורך בניית הבניין. כשם שהמבקשת אינה מזכה את הקונה ברווחים שצמחו לה מפירות ההשקעה בבניית הבניין, אין היא יכולה לנכות מהכספים המוחזרים לו את הריבית שהייתה עשויה לצמוח אילו השקיעה את הכספים בחשבונות נושאי ריבית בבנק.

בפסק-דין ערד נקבע כי יש לתקן את הסעיף על-ידי זיכוי הרוכש בהפרשי ריבית והצמדה כמשמעם בסעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

על המבקשת להמציא לבית-הדין, אם רצונה בכך, בתוך 30 יום מהיום את נוסח החוזה שיתוקן על-פי האמור בפסק-הדין לעיל, וכן להודיע עמדתה לעניין האמור בסעיף 17 להחלטה זו לעיל.

בפסק-דין א. דורי נקבע באותו עניין:

"סעיף 21(ד)(5)
סעיף זה דן בהשבת הכספים ששילם הקונה במקרה שהחברה ביטלה את ההסכם, והוא קובע:

"5. החברה תחזיר לרוכש, תוך 60 יום לאחר פינוי הנכס והחזרתו לחזקת החברה כאמור או לאחר ביטול ההסכם אם טרם נמסרה החזקה בנכס לרוכש (לפי המקרה), רק את היתרה שתישאר מאותם סכומים שקיבלה החברה מהרוכש ו/או עבורו על חשבון מחיר הנכס (כולל סכומי מע"מ), ולאחר ניכוי כל חוב של הבנק ו/או נותן ההלוואה ו/או סכומים שהחברה שילמה לו/להם כאמור בפסקה (2) לעיל, בניכוי דמי שימוש ראויים בעד החזקת הנכס בידי הרוכש בתקופת החזקתו (אם בכלל), ובניכוי כל יתרת הנזקים, ההוצאות, ההפסדים שנגרמו לחברה כאמור בפסקה (2) לעיל, ו/או הפרשי שער הדולר, מיום התשלום על חשבון מחיר הנכס אשר שולם על-ידי הרוכש ועד ליום ההחזר בפועל."

המבקשת טוענת, כי במקרה של ביטול המכירה על-ידי הרוכש מכל סיבה שהיא, היא רשאית להשיב למבטל את הכספים שקיבלה על חשבון רכישת הדירה בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, ללא תוספת ריבית. לדידה, אין סיבה להעניק פרס למבטל ולהיטיב עמו, במיוחד לאור העובדה שהיא מוותרת על קבלת פיצוי מצידו. לטענתה, "היענות המבקשת לביטול הסכם על-ידי הרוכש ללא פיצוי מהווה כשלעצמו ויתור מרחיק לכת מצידה. אין מקום להעניק "לרוכש המבטל" פרס ולהטיב את מצבו על-ידי תשלום ריבית ...". בהקשר האחרון יש להעיר שסעיף זה שבחוזה מדבר על ביטול על-ידי החברה ולא על ביטול על-ידי הקונה.

כמו-כן, טוענת המבקשת שהכספים המשתלמים לה על-ידי הקונה עבור רכישת הדירה אינם מוחזקים על ידה לצורך צבירת רווחים, אלא משמשים אותה בתהליך הבניה. הנזק שנגרם למבקשת עקב ביטול החוזה הוא, לטענתה, נזק כבד מאוד, ואין כל הצדקה לחייבה להחזיר את הכסף בצירוף ריבית.
המשיב, סבור, מאידך, שאי-תשלום ריבית, יש בו משום התעשרות של המבקשת שלא כדין, אשר מקפחת את הלקוחות. לטענתו, לאור הפיצויים המקיפים להם זכאית המבקשת על-פי החוזה, שאותם היא זכאית לנכות מסכום ההשבה, קשה גם לראות מהם הפיצויים עליהם המבקשת מוותרת כדי להצדיק אי-תשלום הריבית לרוכש על הכספים המוחזרים.

עניין דומה כבר נדון בבית-הדין לחוזים אחידים בתיק ע"ש 49/96 א. לוי השקעות ובניין בע"מ, נ' היועמ"ש. גם באותו מקרה הועלו טענות זהות לטענות שמעלה המבקשת במקרה שלפנינו, ונדחו:

"ראשית, אין לקבל את הטענה כי הכספים ששולמו לחברה על-ידי הקונה אינם מניבים פירות, שכן השימוש שעושה החברה בכספים אלה לשם הקמת הנכס מאפשר לה להקצות כספים אחרים העומדים לרשותה להשקעות המניבות פירות, או להימנע מלשלם ריבית עבור הלוואות שתיטול לשם מימון הקמת הנכס. מנגד, הרוכש שילם עבור הכספים ריבית, בין ריבית בגין הלוואות שנטל לצורך מימון הרכישה ובין ריבית שהפסיד בשל אי-השקעת הכספים בהשקעות אחרות.

בהקשר זה בולטת אי-הסימטריה העולה מכך שהחברה זכאית על-פי החוזה לדמי שימוש בגין השימוש בנכס, המשקפים את מחיר השימוש בנכס, בעוד שהקונה אינו זכאי לדמי השימוש בכספיו, היינו, לריבית.

בנסיבות אלה, אי-תשלום ריבית על הכספים ששולמו, יש בו משום התעשרות של החברה שלא כדין, התעשרות אשר תטיב את מצבה לעומת המצב שבו היא הייתה אילו קויים החוזה.

גם הנימוק כי מדובר ברוכש אשר הפר את החוזה, אין בו כדי להצדיק את שלילת הריבית, שכן הפרת החוזה מזכה את הצד התמים בהשבת המצב על כנו. לצורך כך זכאית החברה להיפרע מהקונה בגין כל נזק שנגרם לה עקב ההפרה, ואף לנכות דמי נזק אלה מהסכום ששולם, ואין מקום להיטיב את מצבה מעבר לנדרש לשם השבת המצב על כנו, על-ידי שלילת הריבית.

על אלה יש להוסיף כי עמדת הפסיקה היא שגם צד שהפר את החוזה זכאי להשבת הכספים ששילם על חשבון החוזה, כשהם צמודים ונושאי ריבית. כך נקבע ב- ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין 1978 (בע"מ) ואח' נ' ר. הורוביץ ואח', פ"ד לה(3), 533, 544:

"השבה ריאלית בתנאי אינפלציה שומרת על ערכו של מה ששולם. אך האם אין לצרף לכך גם ריבית ראויה? נניח איפוא לצורך דיון זה, כי ערך הכסף לא השתנה.

האם אין מקום לפסיקת ריבית? נניח עוד, כמו בעניין שלפנינו, כי הקונה שילם למוכר סכומים מסויימים על חשבון המחיר. בשל הפרת הקונה ביטל המוכר כדין את החוזה. הקונה זכאי להשבה. האם זכאי הוא לריבית? לדעתי, התשובה היא חיובית. המוכר עשה שימוש בכסף, ותהא זו התעשרות שלא כדין, אם את דמי השימוש הוא לא ישלם לקונה. דמי השימוש בכסף היא הריבית."

משמע, ההסדר הנוכחי שולל מהרוכש זכות שהייתה עומדת לו לולא ההסדר על-פי דין, מה שמקים כשלעצמו חזקת קיפוח על-פי החוק."

בסעיף זה קיימים שני תנאים מקפחים נוספים, שגם אותם על המבקשת לתקן.
התנאי האחד, שגם אליו התייחס בית-הדין בפסק-דין לוי הנזכר, הוא שהזיכוי בהפרשי הצמדה וריבית צריך שייעשה לגבי מלוא הסכומים ששולמו לחברה על-ידי הרוכש, לפני הפחתת הניכויים הנזכרים באותו סעיף. התנאי המקפח השני הוא נוגע להצמדה. ראשית, החברה איננה יכולה להותיר בידה את האופציה לזכות את הרוכש בהצמדה היותר נוחה מבחינתה: שער הדולר או הריבית. שנית, במקרה שלפנינו, אין בחוזה כל הסדר לגבי זכויותיו של הלקוח להשבת הכספים ששילם במקרה שהוא זה אשר יבטל את ההסכם עם החברה. משמע, במקרה זה חלות הוראות הדין הכללי, שלפיהם זכאי הלקוח להשבת כספו בצירוף הצמדה למדד וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. לאור כך, יש לשמור בעניין זה על הדדיות, באופן שהצמדת הכספים המוחזרים תיקבע על-פי אותה אמת-מידה, הן בביטול על-ידי החברה והן בביטול על-ידי הלקוח. מכאן, שההצמדה במקרה זה צריך שתהא על-פי המדד ולא על-פי שער הדולר (אלא אם תשונה גם שיטת ההצמדה במקום שבו הלקוח הוא שביטל את החוזה).

לאור האמור יש לתקן את הסעיף על-ידי זיכוי הרוכש בריבית על הכספים המוחזרים. על הצדדים להודיע עמדתם באשר לשיעור הריבית שלה יהא הרוכש זכאי על-פי סעיף זה. שיעור זה ייגזר, גם משיטת ההצמדה שתיבחר."

ב- ע"א 9371/00 {אלבשארה לעידוד תיירות נ' קוסטודיה, פ"ד נו(4), 798, 806 (2002)} נקבע מפי כב' הנשיא ברק כי:

"10. מתי משתכללת הזכות להשבה? התשובה הינה, כי ככלל זכות זו משתכללת באותו מועד בו משתכלל ביטול החוזה. לפני אותו מועד החיובים החוזיים עומדים בעינם, ובגדרם הנכסים השונים מוחזקים כדין בידי הצדדים לחוזה. אין בהחזקה זו כל התעשרות שלא כדין, שכן הדבר נעשה על-פי החוזה והוראותיו. עם ביטול החוזה ושחרור הצדדים מחיוביהם החוזיים, נולדת עילת ההשבה. הכלל הינו, איפוא, כי זכות ההשבה ומניעת ההתעשרות משתכללות עם ביטול החוזה."

לדידי, בית-המשפט במקרה זה מצא פתרון הולם ומתאים למצב הדברים, תוך ניתוח מעמיק של הסוגיה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פרק 24: השבה במקרה של ביטול הסכם