הכתובה בבית-הדין הרבני
הפרקים שבספר:
- הקריטריונים הנדרשים להפסיד אישה מתוספת כתובה
- בית-הדין רשאי - במסגרת מנגנון הפיצויים - לפסוק לאישה סכום מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה
- האם יש לראות בכתובה שסכום כתובתה מליון ש"ח ככתובה מופרזת שיש לבטלה כדין אסמכתא?
- אין להפסיד לאישה תוספת כתובה בגין רצונה בגירושין, כל עוד שהיא אינה תובעת גט
- שווי הכתובה יהיה שווה לערך כל סכום שהאישה תחוייב במסגרת הדיון על הרכוש, כנגדו יחוייב הבעל באותו שווי בחיוב כתובתה
- הגשת תלונות שווא במשטרה על-ידי האישה - מפסידה כתובתה ותוספת כתובה
- יש להבחין בין רצונה של האישה בגירושין, לבין הסכמתה לתביעתו של הבעל להתגרש
- מהם המקרים בהם האישה מפסידה את כתובתה על-ידי מעשיה?
- חיוב הכתובה גם כאשר הסכום הנקוב בו גבוה ביותר מחייב את הבעל ככל התחייבות
- עשתה דבר מכוער, האם הפסידה כתובתה? ומה נכלל בהגדרת דבר מכוער?
- כשיכל הבעל לברר את המום - הרי דינה של האישה הוא שמקבלת כתובה ותוספת כתובה
- לא ניתן לחייב את האישה בקבלת גט, אלא רק לאחר שיציעו לה תשלום הוגן והכתובה תיפרע במלואה
- יש לשלול את זכות האישה לכתובתה בשל כך שהיא נחשבת על-פי דין ל"עוברת על דת"
- עיקול דמי כתובה
- מה הדין כשיש לבית-הדין ספק, האם מגיע לאישה כתובתה?
- התובעת בהתנהגותה הפרה את הבסיס עליו נשען הקן המשפחתי ובכך נשמטה ממנה חובתו של הנתבע כלפיה לכתובה ותוספת
- האם יש בסיס להיעתר לבקשת התובעת לחיוב הנתבע בכתובה ותוספת כתובה?
- קיימת בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. ייתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד
- עם חתימת התובעת על הסכם זה בו קיבלה את חלקו של הנתבע בדירה שהוא כאמור למעלה מסך כתובתה, אין בסיס לקבל את תביעתה לכתובה
- האם המחוקק מפנה את דברו לערכאה הדנה בחוק יחסי ממון ומורה לה שלא לגרוע מחלקה של האישה בחלק המגיע לה לפי חוק יחסי ממון בגלל שזכתה בכתובה?
- מה הדין כאשר יש התנגשות בין חובות שונים, כגון מזונות ודמי כתובה - למי מהם יתן בית-הדין עדיפות?
- אין לבית-הדין שום סיבה לומר שהתנהגות הבעל נתנה לאישה עילת גירושין ומשום כך דינם כמי שמורדים זע"ז והאישה מקבלת רק עיקר כתובה
- אישה שזינתה איבדה כתובתה
- האם הבעל ישלם את הסכום הנקוב בכתובה בלבד בתרגום לשקלים חדשים ללא כל הצמדה, או שהוא חייב לשלם את הסכום שבכתובה לפי ערכו היום?
- חיוב כתובה הוא מכוח תקנת חכמים שיחייבוהו בכתובה וזאת גם כשלא נכתבה כתובה על-ידי הבעל
- חיוב הכתובה לאחר שהאישה ביצעה הפלה ללא הסכמת הבעל
- תביעת כתובה של האישה. בדיקה על-ידי מכון פוליגרף
- תביעת האישה לכתובתה וגובהה
- אין מקום לקזז את מה שקיבלה האישה בבית-המשפט ממה שמגיע לה
- האישה זכאית למלוא כתובתה, והיא תקוזז מהכספים שאותם תקבל הנתבעת מזכויותיו של התובע במסגרת איזון המשאבים
הגשת תלונות שווא במשטרה על-ידי האישה - מפסידה כתובתה ותוספת כתובה
ב- תיק מס' 812600/1 (רבני גדול) {פלוני נ' פלונית, ירושלים, פורסם באתר אוצר המשפט, 02.08.10} נפסק כי:"בערעור שלפנינו בית-הדין נוכח לדעת שהמדובר בנידונינו בזוגיות שנכשלה כשלון חרוץ על רקע אלימות ריב ומדון, חילוקי-דעות, חשדנות על רקע העובדה שנמצאו קונדומים שעוררו חשדה של האישה, ואשר לדברי המערער נועדו לשימושו האישי עם האישה למניעת הריון, ואשר כתוצאה מכך נגררו הצדדים לאלימות פיזית ומילולית וזאת בנוסף לוויכוחים התמידיים בין הצדדים בנוגע לעיתוי הרצוי לתכנון הריון נוסף כאשר המערער דרש מהמשיבה לדחות ההריון בעוד שהמשיבה דרשה שלא לאחר את המועד.
לדברי המערער, הקטטות והוויכוחים הנ"ל לוו מצד האישה באיומים להגשת תלונות שווא במשטרה, וכן הוכה על-ידי המשיבה עד זוב דם באופן שלא היה יכול להמשיך לדור בכפיפה אחת ועזב את הבית המשותף על-מנת שלא להסתבך בתלונות שווא ואלימות פיזית ומילולית. כמו-כן עולה מהחומר ומהתמליל שהוגש שבזמן פירוד הצדדים המשיבה השתמשה בסחטנות רגשית על-מנת לאלץ הבעל לחזור הביתה שבאם לא יחזור, תגיש נגדו תלונות במשטרה על-מנת להרחיקו מהבית ומהבן המשותף, ונראה שמסמיכותן של התלונות שהוגשו בפועל לזמן התמליל ואשר לפיהן הבעל הטריד מינית הבן שהמדובר בתכנון מתוזמן ולא כנה וכפי שאכן קרה בפועל שהמשטרה סגרה כמעט כל התלונות. ולכן לאור האמור יש לחייב את האישה בגט היות ונישואי הצדדים הגיעו לקצן ונסתם הגולל על אפשרות שלום על רקע חילוקי-דעות הקוטביים בין הצדדים הן בנוגע לתכנון הילדה ביניהם והן בנוגע לאורח חייהם כאשר כל צד מושך לכיוון שלו ונראה גם מהתמליל וסמיכותו למועד הגשת התלונות שהמשיבה חרשה מחשבות אוון ומזימות להפיל הבעל בפח מוקשים בתלונות שווא שגם לו יהיה שנגררה לכך כתוצאה מעזיבתו של הבעל מכל מכל היא תגובתה לא מידתית וכיום נעולה הדלת בפניו אפשרות לשלום-בית ויש לראותם כמורדים אחד בשני. לצדדים, כלומר מצד הבעל נחישותו שלא לחזור לשלום-בית ומצד האישה נעילת הדלת בפניו לחזור על רקע האיומים הכוזבים. באשר לכתובה ותוספתה יש להפסידה הנ"ל לאור המעשה החמור של הגשת תלונות שווא ואפ' שלא הייתה התראה, מכל מקום חומרתה של הגשת תלונות שווא ידועה לכל ואין צורך בהתראה ואין לדמות נידונינו לדין גיזמה על בעלה להורגו (המובא באבן העזר סי' קט"ו בהגהה) שיש צורך התראה שהמדובר שם בגזמה ולא עשתה שום מעשה משא"כ בנידונינו שהאישה הגישה בפועל תלונות שווא במשטרה והגם שהמדובר בתגובת לוואי מ"מ היא לא מידתית וכן נראה שהריב ומדון שהיה מנת חלקם של הצדדים האישה לא טמנה ידה בצלחת בריבים שביניהם וחשדותיה נגד הבעל גרמו לבעל לעזוב הבית באופן שהמצב כפי המתואר לא איפשר לבעל להמשיך להתגורר עם האישה בכפיפה אחת ויש להפסידה כתובתה וכן כנימוק נוסף להפסד כתובה יש להוכיח מדין משיאתו שם רע בשכניו שמפסידה כתובתה, וק"ו בנידונינו שבתלונה שווא על הטרדה מינית, גרמה לו בושת פנים ברשויות. ובעקבות הפרסום ברשויות מתפרסם אצל אחרים בבחינת אוזניים לכותל ועיין במהריק"ש סי' קט"ז בנושא אישה שקנתה סם רעיל וגמרה בדעתה להאכילו לבעלה ולא יצא זממה שיש להפסידה כתובתה ללא התראה. וכן עיין בספר גינת ורדים חלק אבן העזר כלל ד' סי' א' בנידון אישה שעושה כשפים לבעלה ומשקה אותו משקה העשוי משחיקת אבן מסויימת שסגולתה למצוא חן וחסד בפניו והבעל נפל למשכב וחלה כתוצאה מכך שיש להפסידה כתובתה אם תמשיך בכך מאחר ועל העבר אי-אפשר להפסידה כתובה היות והייתה לה כוונה טובה משא"כ להבא וזאת אפ' ללא התראה כפי שעולה מתשובת מהרקי"ש הנ"ל ודון מיניה ואוקי באתרין שכל שהמעשה חמור יש להפסיד האישה ללא התראה. יצויין כי מודע אני למ"ש בספר מהר"י אדריבי סי נ"ב באישה שמחרפת בעלה ומקללת אותו ואת אביו ואת אמו ומאשימה אותו ששוכב עם בתו הנשואה ואיננה מניחתו ליכנס לבית בתו וחתנו ונועלת על כל בגדיו ומשברת כלי אכילה עם האוכל בתוכם הנשלחים אליו מביתה שכתב הרב המחבר ומובאים דבריו בכנה"ג אבן העזר סי קטו' הגה"ט אות יא' שדווקא במקללת יולדיו בפניו וכל השנויים כאן מפסדת כתובתה אבל שאר ביזויין שלא הוזכרו במשנה פרק אף-על-פי אינה מפסדת כתובתה. מ"מ נראה דרב גובריה המהריק"ש וגינת ורדים שיש לסמוך עליהם להפסידה כתובתה בצירוף יתר הנימוקים שכתבתי.
לאור האמור, יש לקבל את הערעור והאישה חייבת להתגרש במועד הקרוב שיקבע בית-הדין וכן יש להפסידה כתובה ותוספת כתובה.
(-) ציון אלגרבלי
הערעור נסב על פסק-הדין של בית-הדין האזורי בטבריה שחייב את הבעל בתשלום כתובה. ב"כ המערער טוענת, שהאישה הרסה במעשיה וביחסה כלפי הבעל את הנישואין. הבעל עזב את הבית כתוצאה ממעשיה. כמו-כן טענה שהיא עוברת על דת וכפי שמפורט בכתב הערעור.
לאחר העיון נראה שיש לדחותו. העובדה הברורה היא שהבעל הוא שעזב את הבית, ומנגד האישה כל הזמן טענה והדברים האלה עולים גם ברורות בתמליל של השיחות שהיא כל הזמן מתחננת לשלום-בית. והוא הבעל טוען טענות קשות כלפי אשתו, אולם אשתו מכחישה אותם ונטל ההוכחה מוטל על הבעל והוא לא עמד בו. בטענה אחת יש הודאה מצד האישה והיא הטענה שהיא שרטה אותו. אולי האישה אומרת שזו הייתה תגובה הגנתית בזמן שתקף אותה. אפילו אם נקבל בעניין זה את גירסת הבעל הרי אין במעשה חד-פעמי של תקיפה שנעשה במהלך ריב כדי לבטל את זכותה לקבל את כתובתה וכמו שכתבו הפוסקים ונפסק בכמה מקומות. הטענה שהאישה עוברת על דת באי רצונה לשמור את השבת גם היא אינה מתקבלת וכמו שכתב בית-הדין האזורי בעת הנישואין היא לא שמרה שבת כך הכיר אותה הבעל. יתר-על-כן הבעל בעצמו לא שמר שבת בזמן הנישואין כפי שעולה ברור מתוך תמליל השיחות והוא לא יכול להלין על אשתו. יצויין שהאישה עצמה אמרה באחת השיחות שהיא מוכנה אפי' לשקול שמירת שבת אם הוא יחזור. אולם עלינו להתייחס לטענה מרכזית שהעלתה ב"כ האישה והיא, תלונות האישה כנגד בעלה על חשש לפגיעה מינית בבן. בעצם הגשת התלונה יש לדבריה הוכחה שהיא מתנכלת לו, ולא רוצה בו. ידידי הגר"צ אלגרבלי שליט"א (והסכים עמו הגר"צ בוארון שליט"א) הגיע למסקנה כי המשיבה תכננה בקור רוח מזימה להפיל את הבעל בפח בטענות שוא. המעשה הזה כ"כ חמור עד שאין צורך אפי' בהתראה והביא ראיה מהמהריק"ש שפסק שאישה שקנתה סם רעיל להרוג את בעלה מפסידה כתובתה גם בלי התראה וכן מביא ראיה ממקרה דומה שפסק הגינת ורדים, ואף-על-פי שב"גזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להורגו אם יעשה לה דבר" שנחשבת כעוברת על דת וכמבואר ברמ"א סי' קט"ו ס"ד כתב הגהות מיימוניות ומביאו הפ"ת בסקי"ז שבעינן התראה תחילה כדי להפסידה כתובתה, כאן אפ' לא בעינן התראה כי שם מדובר באיום גרידא וכאן מדובר שעשתה מעשה וזה בגדר דבר מפורסם שלא בעינן התראה. דבריו תמוהים בעיני מכמה טעמים.
ראשית כל יש להעיר שהשאלה אם בדבר מפורסם צריכים התראה שנויה במחלוקת הפוסקים ותלויה בשאלה אם סגי בהתראה שלא תעשה כך, או שצריך להגיד לה בפרוש שאם תעשה כך תפסיד כתובתה (ועיין בס' קט"ו פ"ת ס' קי"א) אולם גם אם ננקוט שמספק לא ניתן להוציא מהבעל את הכתובה נראה ברור שכאן אין זה נחשב כדבר מפורסם. אם נעיין בתמליל נראה שהיה לה חשד שהיתה פגיעה בקטין, היא מעלה בשיחותיה עם הבעל כמה תופעות גופניות מעוררות חשד שקרו אצל הקטין. היא גם התייעצה בעניין זה עם עו"ס. יתכן מאוד שאם היחסים בינה לבין בעלה היו טובים היא היתה מתעלמת ומבליגה, אבל כאשר בעלה נטש אותה והיא מגלה תופעות גופניות מעוררות חשד האם אפשר לראותה כעוברת על דת, ואפ' אם נחשיבנה כעוברת על דת בוודאי שא"א לראות זאת כדבר מפורסם היא היא בוודאי מורה היתר לעצמה, והרי גם ל"גזם למוסרו לגויים" היא יודעת שזה לא מעשה ראוי, אולם היא מורה היתר לעצמה ולכן בעי התראה. והנה מובא בפ"ת הנ"ל שאפי' מוציאה קול על בעלה שמזנה עם זרים דהיינו לא רק שמאיימת אלא עושה מעשה בעינן התראה כדי להפסידה כתובתה והרי הוצאת שם רע שהוא נואף גם הוא מעשה חמור של הכפשה והלבנת פנים ולמה צריכה התראה, וא"כ גם כאן כשמורה היתר לעצמה א"א להחשיב זאת כדבר מפורסם. ואין לומר שכאן היא בוודאי ידעה שאין שום יסוד לחשד והיא בלי שום יסוד העלילה עליו עלילה שקרית, כי מנין לנו לומר כך והרי מהתמליל רואים שהיו תופעות ומנין לנו להגיע למסקנה שהכול עלילת דם.
יתר-על-כן, גם אם נניח שלא היה שום יסוד לטענות כנגד בעלה גם אז מסתבר שהיא צריכה התראה. כי כפי שרואים אנו מהתמליל האישה ננטשה על-ידי בעלה. היא מתחננת לשלו"ב והוא עזבה לנפשה ונהג בה בהתעלמות אכזרית מאוד מבחינתה. אין ספק שיש בלבה רגשי זעם עזים כלפיו, ואם בכעסה ובהתמרמרותה היא "נוקמת" בו ג"כ אין להחשיבה כעוברת על דת בדבר מפורסם שאפי' התראה לא בעינא. והנה בפד"ר א' ע' 338 (הרבנים עדס, אלישיב, זולטי) כתבו שאפי' שאם חבלה בבעלה פיזית (על-ידי זריקת חומצה) אין היא נחשבת כעוברת על דת אם עשתה זאת בגלל שפגע בה קשות. וז"ל:
"מעתה נחזי אנן בנידון דידן, אפי' אם נתפוס כגירסת הבעל שהאישה שפכה אליו את תמצית החומצן... אבל מכיוון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת ולפני המקרה הזה התחננה בפניו האישה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה שהאישה מתחננת על נפשה ועל נפש ילדיה בפני בעלה לחיות בשלום ולא להרוס את הבית והמשפחה והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה א"כ אם האישה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עון פלילי ועבירה חמורה אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת כיוון שעשתה זאת בעת כעסה... וע"ז נאמרו דברי הרשב"א... שבשעת הכעס היה ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה השעה."
ואפי' אם ננקוט שבכה"ג שחבלה בו תחשב כעוברת על דת אפ' אם זה מחמת כעס, אבל בנידון דידן בוודאי מסתבר שאם זה מחמת כעס א"א להפסידה כתובתה אפי' בלי התראה. ועיין בשו"ע אבהע"ז סיק קנד ס"ב ברמ"א ש"מקללתו חינם תצא בלא כתובה וכתב הרמ"א דווקא ברגילה בכך ודווקא אחר ההתראה. ומכאן נלמד שני דברים.
א. שכל זה אמור מקללתו חינם, אבל משמע שאם זה אינו חינם אלא כתגובה לא נחשבת כעוברת על דת.
ב. ועוד נלמד מכאן שאפי' בחינם צריכים התראה ואף-על-פי שידוע לכל שאסור לקלל מ"מ כין שאדם מורה היתר לעצמו אין זה נחשב כדבר מפורסם. על-כן כאמור נראה לענ"ד, שכאשר האחריות על הרס הבית נופלת על הבעל שנטש את הבית והרסו א"א להפסידה כתובתה בגלל התלונה במשטרה שהוגשה אחרי עזיבתו על-ידי אישה החשה עצמה נבגדת ובוודאי שא"א להפסידה בלי התראה.
(-) בנימין בארי
אמנם נראה שהאישה עשתה מה שעשתה מתוך צערה, וכמ"ש כב' הרב בארי שליט"א, אך מכאן ועד להטלת האשמה כזאת של קלון חמור ביותר אשר השלכותיו הן מרחיקות לכת עד כדי הרחקה מצד המשפחה והמכרים וכו', לא תיתכן כל הבנה. ועל-כן אני מצטרף לדעתו של כב' הרב צ. אלגרבלי הי"ו.
(-) ציון בוארון
ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג בנימין בארי ונראה לי שבמקרה דידן שהאישה ניסתה למשוך את הבעל לשלום-בית אחרת תעליל עליו במשטרה יש אומדנא שהעלילה היא עלילת שווא אחרת כיצד מסכימה לשלום-בית כשהוא טומן בחובו חשש לשלום פרי בטנה ומכיוון שכך נראה שרקמה לו עלילה בצעד מחושב באם לא ישלים אתה תוך תזמון התאריך להגשת תלונה שאחריתה מי ישורנו בהשלכות שיש לצעד זה בבחינת מעוות לא יכול לתקון ומהוה חסימה לאפשרות שיגורו יחדיו מחשש פן יבולע לו בהאשמות מסוג זה אם לא יענה לדרישותיה השונות ומעשה תלונת שוא נחשב כמרידת האישה בבעלה היות וחוסמת הדרך בפניו לחזור לשלום-בית באופן שאין לדמות מקרה אחד ממשנהו בשל חומרת מסירה שווא כמבואר בש"ס ופוסקים
(-) ציון אלגרבלי
לאור האמור לעיל מחליטים ברוב דעות לקבל את הערעור, והאישה חייבת לקבל גט ומפסידה כתובה ותוספת כתובה."