סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• הקריטריונים הנדרשים להפסיד אישה מתוספת כתובה
• בית-הדין רשאי - במסגרת מנגנון הפיצויים - לפסוק לאישה סכום מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה
• האם יש לראות בכתובה שסכום כתובתה מליון ש"ח ככתובה מופרזת שיש לבטלה כדין אסמכתא?
• אין להפסיד לאישה תוספת כתובה בגין רצונה בגירושין, כל עוד שהיא אינה תובעת גט
• שווי הכתובה יהיה שווה לערך כל סכום שהאישה תחוייב במסגרת הדיון על הרכוש, כנגדו יחוייב הבעל באותו שווי בחיוב כתובתה
• הגשת תלונות שווא במשטרה על-ידי האישה - מפסידה כתובתה ותוספת כתובה
• יש להבחין בין רצונה של האישה בגירושין, לבין הסכמתה לתביעתו של הבעל להתגרש
• מהם המקרים בהם האישה מפסידה את כתובתה על-ידי מעשיה?
• חיוב הכתובה גם כאשר הסכום הנקוב בו גבוה ביותר מחייב את הבעל ככל התחייבות
• עשתה דבר מכוער, האם הפסידה כתובתה? ומה נכלל בהגדרת דבר מכוער?
• כשיכל הבעל לברר את המום - הרי דינה של האישה הוא שמקבלת כתובה ותוספת כתובה
• לא ניתן לחייב את האישה בקבלת גט, אלא רק לאחר שיציעו לה תשלום הוגן והכתובה תיפרע במלואה
• יש לשלול את זכות האישה לכתובתה בשל כך שהיא נחשבת על-פי דין ל"עוברת על דת"
• עיקול דמי כתובה
• מה הדין כשיש לבית-הדין ספק, האם מגיע לאישה כתובתה?
• התובעת בהתנהגותה הפרה את הבסיס עליו נשען הקן המשפחתי ובכך נשמטה ממנה חובתו של הנתבע כלפיה לכתובה ותוספת
• האם יש בסיס להיעתר לבקשת התובעת לחיוב הנתבע בכתובה ותוספת כתובה?
• קיימת בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. ייתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד
• עם חתימת התובעת על הסכם זה בו קיבלה את חלקו של הנתבע בדירה שהוא כאמור למעלה מסך כתובתה, אין בסיס לקבל את תביעתה לכתובה
• האם המחוקק מפנה את דברו לערכאה הדנה בחוק יחסי ממון ומורה לה שלא לגרוע מחלקה של האישה בחלק המגיע לה לפי חוק יחסי ממון בגלל שזכתה בכתובה?
• מה הדין כאשר יש התנגשות בין חובות שונים, כגון מזונות ודמי כתובה - למי מהם יתן בית-הדין עדיפות?
• אין לבית-הדין שום סיבה לומר שהתנהגות הבעל נתנה לאישה עילת גירושין ומשום כך דינם כמי שמורדים זע"ז והאישה מקבלת רק עיקר כתובה
• אישה שזינתה איבדה כתובתה
• האם הבעל ישלם את הסכום הנקוב בכתובה בלבד בתרגום לשקלים חדשים ללא כל הצמדה, או שהוא חייב לשלם את הסכום שבכתובה לפי ערכו היום?
• חיוב כתובה הוא מכוח תקנת חכמים שיחייבוהו בכתובה וזאת גם כשלא נכתבה כתובה על-ידי הבעל
• חיוב הכתובה לאחר שהאישה ביצעה הפלה ללא הסכמת הבעל
• תביעת כתובה של האישה. בדיקה על-ידי מכון פוליגרף
• תביעת האישה לכתובתה וגובהה
• אין מקום לקזז את מה שקיבלה האישה בבית-המשפט ממה שמגיע לה
• האישה זכאית למלוא כתובתה, והיא תקוזז מהכספים שאותם תקבל הנתבעת מזכויותיו של התובע במסגרת איזון המשאבים

עשתה דבר מכוער, האם הפסידה כתובתה? ומה נכלל בהגדרת דבר מכוער?

ב- תיק מס' 573821/2 (רבני אזורי) {פלוני נ' פלונית, חיפה, פורסם באתר אוצר המשפט, 28.02.12} נפסק כי:

"בתאריך כ"ח סיון תשס"ו 14.06.07 פתח הבעל תיק לתביעת גירושין וכרך אליה את ענייני הרכוש. עילת תביעת הגירושין היא, שאשתו בגדה בו ואסורה עליו ושהיא מורדת ומשפילה אותו. כך כתב בכתב התביעה:
נודע לתובע כי האישה מעלה באמונו ופגעה קשות בשלמות התא המשפחתי, לרבות מעשי כיעור ובגידה בבעל... עוברת על דת יהודית ונוהגת כאלו היתה רווקה.
בכתב התביעה אף נטען כי הבעל ניסה להניא את האישה לשנות את דרכה אבל היא המשיכה לנהל קשר עם גבר אחר. האישה וב"כ הכחישו את טענות הבעל. האישה הסכימה להתגרש לאלתר וכל ענייני הרכוש והכתובה יידונו לאחר הגט. דא עקא, למרות שמתחילת דרכו של תיק זה היה ברור שיש הסכמה עקרונית להתגרש הצדדים לא התגרשו.
לצורך בירור טענות הצדדים נקדים את עיקרי העובדות. הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך 19.10.93, מנישואיהם נולדו בת ובן. בטרם הנישואין היתה לבעל דירה על שמו ברחוב (ח') בחיפה. לדבריו, הדירה נרכשה בסיוע אביו. הדירה נמכרה ומתמורתה בתוספת סכום כסף נוסף רכשו הצדדים דירה ברחוב (ה'), שנרשמה על שם שני בני הזוג. בדיון ביום כ"ו אדר תשס"ח 03.03.08 כמו גם קודם לכן טען ב"כ הבעל כי יש להורות על מכירת הדירה ולאחר חלוקת הדירה יתגרשו. יש למנות את ב"כ הצדדים ככונסי נכסים למכירת הדירה. מנגד טען ב"כ האישה, יש להמתין עם מכירת הדירה עד לאחר שתתקבל חוות-דעת מהאקטואר על זכויות הבעל שמחציתם מגיעה לאישה. ואז יש אפשרות שהאישה תקנה את חלק הבעל. אם הבעל ירצה לרוכשה ירכוש אותה המרבה במחיר, או שהדירה תימכר לצד ג' על-ידי ב"כ הצדדים שיתמנו ככונסי נכסים. הסכימו לכך שבית-הדין ידון ויקבע ויחייב את האישה דמי שימוש עבור חלקו של הבעל בדירה אחר הגירושין עד מכירת הדירה. בית-הדין קבל את עמדת האישה וב"כ היות ואין לבעל שום הפסד בהצעה הזו. לכן החליט בית-הדין:
הצדדים חייבים להתגרש זה מזה בגט פיטורין וכל אחד מהצדדים רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
אחר סידור הגט תשלם האישה שליש מדמי השכירות של הדירה לבעל. דמי השכירות יחושבו לפי הערכת מתווך או שמאי.
ב' הצדדים ישתפו פעולה עם האקטואר כדי שיתן את חוו"ד בהקדם.
לאחר קבלת החוו"ד תודיע האישה לבית-הדין תוך חודשים האם היא רוצה לקנות את חלקו של הבעל בדירה בדרך גוד או איגוד.
אם לא יקנו אחד מהצדדים את הדירה יתמנו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים על הדירה והדירה תמכר לצד ג' והתמורה תחולק בחלקים שווים בין הצדדים.
דא עקא, למרות החלטת בית-הדין הזו ולמרות ההסכמה עקרונית להתגרש, הצדדים לא התגרשו. היות והבעל לא מילא אחר החלטת בית-הדין החלה סחבת בהתקדמות ההליכים בתיק, וכל אחד מהצדדים תולה את האשם ברעהו. לא נמנע מלהעיר, במבט לאחור, לו הצדדים היו מתגרשים בהתאם להחלטת בית-הדין הזו, סיומו של תיק זה היה קורה מזמן באופן ששני הצדדים היו מרויחים את חרותם ואת האפשרות לממש את זכויותיהם וב"כ היו יכולים להתפנות ולטפל בתיקים רבים אחרים. בהמשך גלגולו של תיק זה הופנו הצדדים לאחר שהאישה הסכימה, לבדיקת פוליגרף, בנושא הבגידה ונושאים נוספים הקשורים לנושא הרכושי. האישה בקשה לשאול את הבעל באשר לטענתה שאנס אותה. בית-הדין מיאן לכלול שאלה זו בבדיקת הפוליגרף. האישה סירבה להיבדק בטענה שיש לשאול את הבעל באשר לטענת האונס. בהחלטתו קבע בית-הדין שאם האישה תסרב לבדיקת הפוליגרף ישקול בית-הדין לחייבה בדמי שימוש. ההתניה לחיוב בדמי השימוש בגין הסירוב להיבדק, בוטלה בבית-הדין הגדול. האישה לא פנתה להיבדק. בתאריך ה' באדר א' התשע"א (09.02.2011) התקיים דיון הוכחות בדבר טענות הבעל אודות הבגידה של האישה עם גבר זר. בדיון שהתקיים ביום ב' בתמוז התשע"א (04.07.2011) נחקר הבעל בעניין ההלוואה, שלדבריו, התחייבו לאביו. כמו-כן נחקר בעניין קשריו האינטימיים עם המטפלת הזרה של אמו. במהלך החקירה הודה הבעל בקיום קשרים אלו, כמפורט בפרוטוקול הדיון. בית-הדין שב וקבע וחייב את הצדדים להתגרש, בהתאם להחלטה הנזכרת מהדיון ביום כ"ו אדר תשס"ח 03.03.08, המתחזקת בעקבות הראיות המצביעות, לכאורה, על בגידת האישה והודאתו של הבעל בדבר קשריו עם המטפלת הזרה של אמו. כמו-כן נקבע שעל הצדדים להגיש סיכומים בעניין הרכוש. נקבע מועד לסידור גט. הבעל סירב להתגרש ונפתח כנגדו תיק לצווי הגבלה. בעקבות החלטת בית-הדין המחייבת את הצדדים להתגרש. סמוך לחתימת החלטה זו התגרשו הצדדים. בהתאם להחלטת בית-הדין ובאיחור רב הצדדים הגישו את סיכומיהם.
להלן עיקר טיעוני הבעל וב"כ:
1. האישה עשתה מעשי כיעור ובגידה בבעל, השפילה אותו, סירבה לחדול מלהעניק טיפולי עיסוי לגברים, הסכמת הבעל מראש היתה שתיתן טיפולים רק לנשים. מחמת זה דינה לפחות עוברת על דת.
2. הבעל דיבר על לבה שתחדל מהתנהגותה אבל ללא הועיל. הביא ציטוטים קשים, שלדבריו, נאמרו על-ידי האישה. מחמת התנהגותה היא מאוסה בעיניו, הביא סימוכין הלכתיים לדבריו.
3. קיימה שיחות טלפון רבות עם מר (ש'). ב- 27.05.07 עקב אחריה, אחרי שדווח לו על-ידי אדם שמכירם שאשתו נוסעת באזור צומת (הע'). במעקב ראה שהגיעה לביתו של מר (ש').
4. בתאריך 03.06.07 החוקרים עקבו אחריה וראו איך האישה ו(ש') נפגשים ונכנסים לביתו ומתייחדים שם במשך יותר משלוש שעות כמפורט בדו"ח החקירה. על מעקב זה נחקרו בבית-הדין. האישה תירצה את את ביקורה שם שהלכה לבדוק את הדירה כיוון שרצתה לברוח מהבית ולא לסבול התעללות מהבעל. התירוץ אינו מתקבל על הדעת.
5. הבעל הזהיר את האישה כבר בשנת 2006 שלא תהיה בקשר עם (ש').
6. האישה היא שיזמה את בדיקת הפוליגרף בעניין טענותיה כנגד הבעל גם בתחום הכלכלי, אבל בסופו-של-דבר סירבה להיבדק בדבר בגידותיה וטענתה שלא קבלו כל הלוואה מאבי הבעל, בתואנה שיש לבדוק גם את טענתה שהבעל אנס אותה, אף שבית-הדין קבע שאין לבדוק טענה זו.
7. מסקנתם - האישה חוששת שיתגלה דבר בגידתה ויתברר שטענותיה שלא היתה הלוואה שקריות.
8. בדיקת פוליגרף מתבצעת כשיש רגלים לדבר ובית-הדין משתמש בבדיקת פוליגרף לאיים על הנחשד ולחזק את החשדות. הביא לכך סימוכין הלכתיים. גם סירוב להיבדק מהווה ראיה לאמיתות טענות הצד השני.
9. האישה זינתה עוברת על דת והיו עידי כיעור לפיכך יש להפסידה כתובתה ומזונותיה. כמו-כן האישה עובדת משתכרת היטב ולא מגיע לה מזונות.
10. הרכב של הצדדים נמצא בשימוש בלעדי על-ידי האישה.
11. התנהלותה של האישה מוכיחה על מטרתה להשתלט על הרכוש המשותף וכן רצונה למשוך זמן. יש לחייבה בדמי שימוש ראויים. לכן האישה גם סירבה לבדיקת הפוליגרף שהיא יזמה, הגישה ערעור לבית-הדין הגדול על ההחלטה מיום 03.06.09 בה נקבע גבול למשיכת הזמן על-ידי האישה. כמו-כן האישה גם סיכלה את רכישת הדירה על-ידי הקונים שהתעניינו ברכישתה.
12. הבעל החזיר את הכסף שהם חייבים לאביו. הסכם ההלוואה מאבי הבעל נחתם על-ידי הבעל והאישה בגין ההלוואה שניתנה לבעל לצורך רכישת הדירה ברחוב (ח') על-ידי אביו עוד בטרם הנישואין, כיוון שתמורת הדירה שימשה את הצדדים לרכישת הבית המשותף החדש שקנו. האישה מודה שהיא חתמה על ההסכם אבל מעלה טענה שהוא פיקטיבי. טענה זו נשללת מכך שמדובר בשני אנשים מבוגרים שחתמו על הסכם שנערך בסיוע עורך-דין. הבעל הזכיר חוב זה בכתב התביעה ופרעו יום לאחר הגשת התביעה בחיי אביו. סך 282,045 ₪ נפרעו מכספי קרן השתלמות וסך 140,347 ₪ נפרעו מקופת גמל שהתחלת הצבירה בטרם הנישואין בשנת 1987.
13. יש לחייב את הצדדים גם הצמדה וריבית כמפורט בשטר ההלוואה.
14. יש לדחות את טענת האישה וב"כ להעדר סמכות בעניין ההלוואה משני טעמים. הטעם הפרוצדוראלי, טענה זו צריכה להטען בראשית ההליך. הטעם המהותי, לאחר שהלוואה זו נפרעה על-ידי הצדדים בחיי האב, שכבר נפטר, אם רוצה האישה לטעון כנגד מצב זה, עליה להגיש תביעה כנגד העזבון ולא העזבון צריך להגיש תביעה כנגדה.
להלן עיקר טיעוני האישה וב"כ:
1. מספר פעמים הבעל לא מילא אחר החלטת בית-הדין המחייבתו להתגרש ולו לפי טענתו השקרית שהאישה זינתה. היות וכך, נשמטת הסמכות מבית-הדין לדון בתביעתו של הבעל.
2. החוב הנטען שכביכול חייבים לאב התביעה לגביו היתה צריכה להיות מוגשת על-ידי האב או עזבונו בבית-המשפט לענייני משפחה ואין לבית-הדין סמכות לדון בהם.
3. הבעל הכשיל את מימוש בדיקת הפוליגרף באי הסכמתו להיבדק על טענת האונס דבר המוכיח שבאמת כך היה. ניכר שיש כאן דין מרומה מצד הבעל ויש לסגור דלתות בית-הדין בפניו ולחייבו בהוצאות משפט.
4. נחשף קלונו של הבעל כמי שמקיים קשרים עם העובדת הזרה המגיעה ללון עמו במיטתו בעוד עדות הבלשים שהביא אין בה בכדי עילת גירושין, להפסידה מזונותיה ולהפסידה כתובתה. השיחות עם מר (ש') אין בהם עילת גירושין. הוא לא היה מאהב שלה והבעל רק מוציא עליה שם רע בעלילות דברים.
5. האישה לאחר מאמצים מרובים הצליחה לחשוף את הברחת 422,000 ₪, שהוא אף הודה בהברחתם לחשבון אביו בטענת פרעון חוב שלא שלא היה ולא אמור היה להיפרע.
6. האקטואר קבע את המועד הקובע מלבו ולא הכניס את הכסף המוברח לחישוביו. המועד הקובע הראוי למקרה זה הוא מועד סדור הגט ולפיכך נדרשת חוות-דעת אקטוארית מעודכנת. יש לכלול בחוות-הדעת את הפיצוים בגין נזקי גוף, שקבלה האישה, לזכותה ולא לאזנם.
7. הסכם ההלוואה שלא היתה, הוא פיקטיבי, וראיה לכך שהוא לא קויים לא שולמו תשלומים חודשיים בגין הלוואה בהתאם להסכם ולא נרשמה הערת אזהרה בטאבו. הבעל ניסה להבריח סכום כסף חצי שנה טרם הגשת תביעתו אבל נאלץ להשיבו לאחר שהאישה הבחינה בכך. אין לבעל רשות לפרוע החוב בגין חלקה של האישה.
8. טענות הבעל בעניין תכשיטים מרובים אינם נכונות הבעל קנה לאישה רק טבעת, צמיד ושרשרת.
9. האישה עובדת במקום אחד ולא כנטען, הבעל לא בקש שתמנע מלטפל בגברים אלא להיפך הביא גברים לטיפולה.
10. מבקשים מלבד האמור לעיל, לבטל את המוניטין שקבע האקטואר לאישה ולקבוע מוניטין לבעל, לבטל את חיוב האישה בגין הרכב, להוון את זכויות הבעל ולאפשר לאישה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה.
11. לקבוע שהאישה זכאית למזונות עד סדור הגט, לכתובה ופיצוי.
טענות הצדדים בעניין חוות-דעת אקטואר יפורטו לקמן בסמוך למקום בו נדון בהם.

הנושאים לדיון
א. עילות גירושין כנגד האישה. חיוב בגט מזונות וכתובה.
ב. דמי שימוש.
ג. החוב לאבי הבעל, ריבית והצמדה.
ד. חלוקת הרכוש.

א. דיון בחיוב האישה בגט והפסד כתובה ותנאיה
הבעל כבר בראשית התהליך בכתב תביעת הגירושין מיום 14.06.07 טען שאשתו בוגדת. כך כתב בכתב התביעה:
נודע לתובע כי האישה מעלה באמונו ופגעה קשות בשלמות התא המשפחתי, לרבות מעשי כיעור ובגידה בבעל... עוברת על דת יהודית ונוהגת כאלו היתה רווקה.
האישה סירבה לחדול מלהעניק טיפולי עיסוי לגברים זרים, כל זאת לאחר שפנתה לעסוק זה מתוך הסכמה עם הבעל כי תעניק טיפולים לנשים בלבד.
בכתב התביעה אף נטען כי הבעל ניסה להניא את האישה לשנות את דרכה אבל היא המשיכה לנהל קשר עם גבר אחר. בדיון הראשון שהתקיים היתה הסכמה עקרונית להתגרש, וב"כ הבעל טען בשמו שהיא אסורה עליו. לאחר-מכן, כאמור לעיל, הופנו הצדדים לאחר שהאישה הסכימה, לבדיקת פוליגרף, בנושא הבגידה ונושאים נוספים. האישה טענה שיש לשאול את הבעל גם באשר לטענתה שאנס אותה. בית-הדין מאן לכלול שאלה זו בבדיקת הפוליגרף. האישה סירבה להיבדק ללא הכללת שאלת האינוס. ב"כ הבעל טוען שיש לראות בסרוב להיבדק סימן לחששה של האישה שיחשפו שקריה והוכחה לנכונות טענות הבעל בעניין הבגידה וגם בעניין הרכושי. עמדת בית-הדין שאין לראות בהימנעות מבדיקת פוליגרף ראיה חזקה לטובת הצד שכנגד היות ומהימנות הבדיקה עצמה אינה גבוהה. תואם הדבר את פסיקת בית-הדין הגדול בעניין הצדדים שאין לחייב את האישה בגין הימנעותה מבדיקת הפוליגרף. עיין עוד פד"ר י"ג עמוד 224, שורת הדין י' עמ' רכו' ומאמר אב"ד שורת הדין י"ב עמ' רס"ט. בדיון שהתקיים בתאריך ה' אדר א' תשע"א 09.02.11 הבעל הביא את שני החוקרים שעקבו אחר האישה בתאריך 03.06.11, הם נחקרו על-ידי ב"כ הצדדים ובית-הדין וכן צורף דו"ח החקירה. תורף עדותם הוא שהאישה והנחשד נפגשו בדרך כשכל אחד נוהג ברכבו. הנחשד נסע אחרי האישה, מנסה לוודא שאין מעקב אחריהם. היא מגיעה ראשונה אל החניה והוא אחריה. עולים יחדיו אל הדירה ברחוב (...) והנחשד פותח את הדלת. נכנסו לדירה ושהו שם כ- 3 שעות. מדובר בבנין מבודד שבנה הנחשד, שהוא קבלן בנין. הבנין מאוכלס בחלקו ולדירה שבה התייחדו יש כניסה נפרדת. יש מצלמה נסתרת לפני הכניסה. הדירה אינה בית מגוריו, בית מגוריו נמצא ב(...). לאחר שהשניים יצאו מהדירה אחד החוקרים דפק על דלת הכניסה ולא היה מענה וכפי הנראה לא היה אף אדם נוסף בדירה. השנים נוסעים זה אחר זה ובשלב מסויים כל אחד פונה לכיוון ביתו. בחקירתה האישה הודתה ששהתה שם עם הנחשד, אבל לדבריה לא קיימו יחסי אישות, אלא היא רק בדקה את הדירה לצורך מעבר מגורים לשם לברוח מהבעל ולא לסבול מהתעללות על ידו. האישה הודתה שהיתה בקשר עם הנחשד. הודתה שהבעל התרה בה לנתק את הקשר סמוך להגשת התביעות וגם שהיה טוען כנגדה בעניין זה בפני אחרים בלשונה האמור בפרוטוקול הדיון מתאריך 09.02.11 שורה 125 - 128, במענה לשאלת ב"כ הבעל:
שאלה: ...התביעה הוגשה 19.06.2007, ועד אז היה לך קשר עם מר... כל הזמן, למרות שבעלך ביקש שלא תהיי בקשר איתו,
תשובה: הוא אמר, אבל לא יכול לסגור אותי עם מי לדבר ועם מי לא, וכן היה אומר לגברים אחרים למשל בן-דוד, וב"ה שפטרני מבעלי.
בשורות 135 - 136 נכתב:
בית-הדין: באיזה אופן בעלך אמר שלא תהיי בקשר עם מר...., היו עוד אנשים.
תשובה: רק בפני, אולי גם סיפר לאחרים במשפחה.
הבעל וב"כ צירפו פירוט שיחות ממנו עולה שהאישה והנחשד ניהלו ביניהם שיחות טלפון רבות, דבר המעורר חשד על קשר משמעותי הקים ביניהם. השאלה ההלכתית הניצבת בפנינו היא האם מעשה זה נחשב דבר מכוער על כל המשתמע מכך או עוברת על דת והאם הפסידה כתובתה.

עשתה דבר מכוער, האם הפסידה כתובתה?
לדעת הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה טו), עשתה דבר מכוער, הפסידה כתובתה אף ללא התראה וז"ל:
כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אף-על-פי שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד כגון: ... או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל... או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בדברים אלו, אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה.
בהמשך דבריו (שם, הלכה טז) הוסיף לבאר לעניין הפסד כתובה:
עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף-על-פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
נחלק על הרמב"ם בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף קפז) וז"ל:
...ומכל מקום בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת לפי שאינה מפסדת כתובה אלא מי שבית-דין מוציאין אותה בעידי טומאה. אבל מי שהוא טוען עליה ואומר שמאמין שזינתה ועדים אין בה אינה מפסדת כלום מכתובתה דדילמא עילא מצא בה כדי להפסידה. אבל אם זינתה ויש עדי טומאה מפסדת עיקר כתובתה ותוספת...
בשו"ת הרשד"ם חאה"ע סי' קס"א פסק כמותו.
לעומת זאת המאירי בבית הבחירה (יבמות דף כד עמוד ב ד"ה המין השני) נקט, שהפסידה כתובתה וכן בכנסת הגדולה (סימן יא' הגהב"י אות י"ג) נטה להפסידה כתובתה ונקט שכן דעת הירושלמי. ועיין בפסקי-דין רבניים (חלק ב עמוד 128) נטו להפסידה כתובתה ובפסקי-דין רבניים (חלק ח') נקטו שדעת רוב הפוסקים שלא הפסידה כתובה ותוספת אבל לדינא נקטו שמכיוון שהדבר נתון במחלוקת אין להוציא מהבעל המוחזק את הכתובה וכדברי מהרא''ל צינץ המובא שם שכותב לאחר שמביא את השיטות ז''ל:
לדינא, הגם שלענ"ד העיקר שלא הפסידה כתובתה כשהיא מותרת עליו - מכל מקום לא מלאני לבי לעבור על דברי הרמב"ם להוציא מן הבעל.
עיין בעניין זה גם בעטרת דבורה (סימן יד' עמוד 105 והלאה).
נראה להוכיח שגם דעת שולחן ערוך כדעת הרמב"ם שכתב בהלכה י שם:
מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת... אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה...
בהלכה טו' הנזכרת לעיל כתב שדבר מכוער נכלל בזו שיוצאה משום שם רע.
שולחן ערוך אבן העזר (סימן קטו סעיף ה) נקט כעין לשון הרמב"ם:
כל אלו אין להם לא עיקר כתובה ולא תנאי כתובה ולא תוספת... וכן הדין במי שזינתה או שיוצאה משום שם רע, שאיבדה עיקר כתובה ותוספת, ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה. וכן הדין בכל אותם ששנינו בהן תצא מזה ומזה.
הרי שנקט שיוצאה משום שם רע, דהיינו, משום דבר מכוער, הפסידה כתובתה. ודוק, שלא נקט עוברת על דת מכיוון שהזכירה בסעיף הקודם ומכיוון שלא פסק כדעת הרמב"ם שהפסידה כתובה גם ללא התראה לעומת יוצאה משום שם רע, שהפסידה כתובה גם ללא התראה.

מה נכלל בהגדרת דבר מכוער
ראשית נציין שבהגדרת דבר מכוער לדעת הרא"ש ועוד ראשונים, לא נאסרת אלא בכיעור דחוגרת בסינר עם ושאר המקרים המבוארים במסכת יבמות (דף כד עמוד ב) ולא המבוארים בתלמוד הירושלמי. השולחן ערוך נקט כדעת רוב הראשונים וכשיטת הרמב"ם המבוארת להלן. האחרונים הכריעו כדעת הרמב"ם וסיעתו שהשולחן ערוך פסק כשיטתו. עיין בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר סימן כד) שהזכיר השיטות המקילות אבל הוסיף וכתב:
מ"מ למעשה אין להקל נגד הרמב"ם וש"ע שכתבו דזה נקרא דבר מכוער ממש...
חלק מהדוגמאות לדבר מכוער שמביא הרמב"ם מקורם גם בסוגיה במסכת יבמות (דף כד עמוד ב) וחלקם מירושלמי מסכת כתובות (פרק ז הלכה ו) עיי"ש. הדוגמא של הגפת דלתות מקורה מהירושלמי וכך נכתב שם:
...תרעה טריד סוטה, מוגף, צריכה.
על-פי מפרשי הירושלמי וכך מתוך דברי הרשב"א דלהלן פירוש דבריו כך הוא:
תרעה (שער) נעול - סוטה, לכן תצא בלא כתובה.
מוגף - צריכה!? שער מוגף, שאינו נעול - ספק אם היא סוטה.
היות וכך לדעת הרמב"ם שכתב "והגיפו דלתות" ולא פירש שנעלו מוכח שגם ללא נעילה מפסידה כתובתה. כן נכתב בתשובה שהובאה בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן קד ד"ה אולם נעיין). יתכן שלמרות שבירושלמי נקטו צריכה! ונשארו בספק, הרמב"ם בהלכות אישות שדן לגבי הכתובה הכריע שהפסידה כיוון שהמוציא מחברו עליו הראיה. הרמ"א בסימן י"א שעוסק באסור על-ידי דבר מכוער שהוא מדרבנן פסק להקל. (עיין שו"ת אבני נזר חלק אבן העזר סימן מג, ח). אמנם יש ממפרשי הרמב"ם שפירשו כוונתו שהגיפו דלתות הכוונה נעלו אותם. עיין מעשה רוקח על הרמב"ם. השולחן ערוך שסתם דבריו פסק כדעת הרמב"ם. הרמ"א הוסיף על-פי תשובת הרשב"א שמדובר כשנעלו במנעול.
וז"ל שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן (יא סעיף א):
או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול) (ב"י בשם תשובת הרשב"א אלף רנ"א), וכיוצא בדברים אלו ( לפי ראות עיני הדיינים),
בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן צט) הקשה, מדוע נאסרה בדבר מכוער כגון זה, הרי מבואר ברמ"א (סימן ז סעיף י"א) שאין אוסרים על היחוד?
ז"ל הרמ"א:
אבל אם נתייחדה עם עובד כוכבים, אפי' שחייבת להם, אין אוסרין על היחוד אף-על-פי שעשתה שלא כדת, ואפילו יצא עליה קול זנות, כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשובת הרא"ש). מיהו אם נתייחדה לשם זנות, יש להחמיר (מהרי"ק שורש ק"ס).
והוסיף עוד להקשות קושיות נוספות, ותמה,
ובאמת לכאורה תמוה מאוד ואיני מבין, דמה הפרש בין יחוד דעלמא ובין נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות, דלכאורה ג"ז רק יחוד הוי, וכמ"ש הרשב"א (סי' אלף רנ"א) גם בלשון הרמ"א בשו"ת הנ"ל שהעתקנו מבואר דסגורים יחד הוי רק יחוד ולא כיעור, ולישנא דסגורים משמע ודאי סגורים במנעול, והרי הרמ"א שם לעניין עדות הג' חשש לדעת הרמב"ם דאופל הוי כיעור, ואיך נקט בפשיטות דסגורים יחד לא הוי כיעור, הא לכאורה היינו ממש הגיפו הדלתות שכ' הרמב"ם.
ותירץ רבי עקיבא איגר וז"ל:
ולגודל הקושיא ההכרח לי לומר דנכנסו זא"ז היינו דשניהם נכנסו רצופים זא"ז וכ"א נכנס על דעת חבירו ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה וניכר דעצת זימה ביניהם, משא"כ אם א' כבר היה שם לעשות צרכיו, אח"כ נכנס הב' לשם הוי רק יחוד בעלמא ולא כיעור, וההיא דסוטה הנ"ל נצטרך לומר דמיירי בנסתרה בעניין דלא מוכחא מלתא טובא דע"ד עבירה נסתתרו.
ואפשר לומר עוד דבעינן ג"כ הגיפו הדלתות מיד, בזה כיוון דניכר דהכנסתם היה בשביל הסתר דבר וע"ד הגפת הדלתות, זה הוי כיעור, אבל כל שהגיפו הדלתות אחרי שעה ושתים שנכנסה שם, י"ל דג"כ לא הוי כיעור.
ביאור דבריו הוא שמעצם התיחדותם יחדיו אפילו אם הדלת הייתה נעולה אין לאסור כיוון שזה הוי יחוד בלבד ואין אוסרים על היחוד. לעומת זאת, בדבר מכוער מדובר שנסיבות כניסתם למקום היחוד מוכיחות שנעשה באופן המוכיח שלשם זנות נתייחדו. הגאון בעל ספר בית מאיר בתשובה שהובאה בשו"ת רבי עקיבא איגר (סימן ק') חלק עליו וטען שדבר מכוער האוסר זה באופן שנעלו הדלת ואין צריך להוכחה שנכנסו זה אחר זה. יחוד, שאינו אוסר, זה באופן שלא נעלו הדלת. וכך כתב שם:
לכן יותר נכון דווקא בירושלמי דמקודם נקט לסגירת מנעול, וכ"מ בסמ"ק מעתיק לשון הר"מ שנכנסו זא"ז וסגר הדלת במנעול, וא"כ נכנסו זא"ז לאו דווקא אלא אורחא דמלתא נקט תחילה אזל אידך והדר השני, ולא ביחד כי היכי דלא ירגישו הרואים, כדמוכח מהירושלמי דלשון זה לאו דווקא, אלא כל שסגרו במנעול הוי כיעור...
דבריהם הובאו בקצרה בפתחי תשובה ( שם סק"ח).
החזון איש אבן העזר (סי' יז אות ז) הביא קושית הגרע"א דמה בין כיעור ליחוד בעלמא, וכתב:
והיא דכיעור בשינו מדרך העולם ונכנסו לחורבא ולבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים לשם, וגם נעלו במנעול וכיו"ב, שלפי ראות עיני הדיינים היתה ודאי כוונתם לכיעור ואפילו בקינא לה ונסתרה אין היחוד ככיעור אם נכנס לביתה לצורך ונעלה הדלת מפני הנכנסים שלא ברשות. ועיין עוד שם.

הכרעה בנידון דידן על-פי העקרונות המבוארים לעיל
נשוב לנידון דידן, הנראה הוא שאכן יש את הראיה שנכנסו זה אחר זה מתוך תכנון משותף באופן הנראה שכוונתם לעבירה ונחשב דבר מכוער בהתאם לעקרונות המבוארים לעיל. החוקר אף העיד שהנחשד נהג באופן שנכר שהוא בודק לראות שאין עוקבים אחריהם. לנסיבות החשד בדבר אופי הקשר ביניהם ניתן לצרף גם את הכמות החריגה של שיחות הטלפון העולה מתוך פירוט השיחות שצורף לתיק. הסבר האישה שהביקור בדירה נועד על-מנת לבדוק אפשרות לשוכרה אינו מסתבר. השהות הארוכה ששהו בדירה כמו גם הגעתה לדירה לפני בעל הדירה, עדות החוקרים שהנחשד בחן עם יש מעקב אחריהם ואופי הקשרים שהיו ביניהם, מטילים ספק גדול בהסבר שנתנה האישה לשהותה בדירה. לפי המבואר לעיל יש מהפוסקים המצריכים שינעלו הדלת כדי שיחשב יחודם לדבר מכוער. אמנם אין הוכחה שנעלו הדלת אבל מסתבר שכן היה, כי רבות מהדלתות ננעלות בעצם סגירתם וכן היא הרגילות לנעול, כמו-כן כיום מקובל שאנשים לא נכנסים לבית סגור על-אף שאינו נעול. יתרה-מזו לפי עדות החוקר היתה מצלמה בכניסה לבית המונעת כניסה ללא בקרה ומרתיעה אנשים זרים מלהיכנס ללא רשות. הזכרנו לעיל שלדעת הרמב"ם ויתכן שאף דעת (ה')חן ערוך כן, הגפת הדלת גם ללא נעילה הוי בכלל דבר מכוער.
דבר מכוער, על-פי עד אחד ועל-פי הודאתה
עדות אחד החוקרים הינה לוקה בחסר היות ולא ראה את כל הפרטים של כניסתם ותנאי הדירה כעולה מתוך עדותו המופיעה בפרוטוקול הדיון של חקירתם. היות וכך יש לומר שאין כאן דין דבר מכוער כיוון שיש רק עד אחד בכעור ובהתאם לתשובת מוהר"ם נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן יא סעיף א):
עד אחד בדבר מכוער, לאו כלום הוא.
למרות האמור, עדות העד הנוסף כן תומכת באופן חלקי בדברי העד הראשון. נוסף על כך האישה הודתה שהיא התיחדה עם הנחשד בדירה המדוברת, אבל לדבריה לא קיימו קשרי אישות וכל מטרתה היתה לבדוק אפשרות של שכירות הדירה. במצב זה עולה השאלה, האם האישה מפסידה את כתובתה על סמך הודאתה בדבר מכוער כאשר היא טוענת שלא נעשתה עבירה. שהרי יש לה מיגו של הפה שאסר הפה שהתיר שהרי לדבריה לא נעשתה עבירה. הדבר תלוי האם בדבר מכוער מפסידה כתובתה מכיוון שהדברים מראים שבאירוע המדובר נעברה עבירה, או שמא, מחמת חומרת המעשה והחשד שמעשה זה מטיל עליה יש להניח שנעשתה עבירה בהזדמנות אחרת ולכן היא מפסידה את כתובתה.
שאלה עקרונית זו ביחס לעדים, העלה בחלקת מחוקק (סימן יא ס"ק ג) וז"ל:
יש להסתפק... והעדים יודעים ברי שלא היה עכשיו טומאה אם יש לחוש דהואיל והיה כיעור זה מסתמא יש לחוש שמא בפעם אחר נטמאה או דילמא לא חיישינן רק במקום סתירה היכא דיש לחוש שעתה נטמאה ועיין בתשובת הרב המזרחי סי' כ"ה:
בשאלה זו דנו באריכות בפסקי-דין רבניים חלק ח (פסק-דין בעמוד 354) שלדעת הרה"ג יוסף שלום אלישיב שליט"א, והצטרף לדעתו הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל, כשהאישה הודתה בעצמה שעשתה מעשי כיעור ויחד עם זה אומרת שלא בגדה בבעלה, לא הפסידה כתובתה. דייק מלשון הרמב"ם הלכות אישות (פרק כד הלכה טו):
כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אף-על-פי שאין שם עדות ברורה בזנות...
משמע דהטעם דמפסדת כתובתה במעשי כיעור הוא, משום שרגלים לדבר עקב מעשי הכיעור שהגיעו הדברים לידי זנות. ולפי"ז במקרה והעדים המעידים על מעשי כיעור קובעים גם שיודעים בבירור שלא זינתה כתוצאה ממעשי הכיעור, לא הפסידה כתובתה.
לדעת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל, שמפסידה כתובתה בשל התנהגותה הפרוצה, גם אם ידוע שבמעשה כיעור זה שהעידו עליו לא היה מעשי זנות, הפסידה כתובתה וכמו-כן במעשה כיעור על-פי הודאתה. ובסס דבריו על-פי דברי הרמב"ם (שם הלכה טז):
עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף-על-פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
דהיינו משום שנהגה בפריצות יתירה הפסידה כתובתה שלא תקנו חכמים כתובה לזו. עיין שם נימוקיהם באריכות.
למרות האמור, נראה שבנדון דידן גם לדעת הרה"ג יוסף שלום אלישיב שליט"א, אין להודאתה כוח של הפה שאסר הפה שהתיר להאמינה שלא היה מעשה עבירה ויש בהודאתה רק כדי להפסידה כתובתה מחמת מעשיה. אין להודאתה כוח של הפה שאסר הפה שהתיר, מכיוון שהודאתה נובעת מכך שבאו עדים לפני בית-הדין על מעשה הכיעור או לפחות על כך שנכנסו ויצאו יחדיו מהדירה ולא יכלה להכחישם. ואף אם נאמר שיש רק עד אחד בוודאי על מעשה כיעור בכל הוי מגו נגד עד אחד שנחלקו בזה הפוסקים עיין אבן העזר סימן ז (סעיף א) בט"ז שנחלק עם הדרישה בעניין זה וערך (ה')חן כללי מיגו (סימן סג סד) שכתב שנחלקו ראשונים בזה ועיין משפטי שאול (סימן ח). הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א בכנס הדיינים בשנת תשע"א, בהרצאתו בעניין זה ממש, הסיק שמפסידה כתובתה על-פי הודאתה. בעת הזו ממש, קבלנו לידינו את סיכומי ההרצאות ושם (בעמוד 231 ואילך) הדברים מבוארים בהרחבה בטוטו"ד. עוד נראה להוסיף שאף אם נסבור שאין באמור גדרי דבר מכוער מעשיה הם בכלל עוברת על דת שמפסידה כתובתה עם התראה. בנידון דידן, נראה שהתרה בה על-פי מה שאמרה בפרוטוקול שהודתה שדבר על התנהגותה בפני אחרים ודבר על מעשיה. אמנם לא התרה בה שתפסיד כתובתה ולדעת הרשב"א לא הפסידה כתובתה, אבל אינה יכולה להוציא ממון. לפיכך בהתאם למבואר, מספק אין להוציא מיד הבעל את כתובתה וכל תנאי הכתובה ואין הבעל מחויב במזונותיה ומדורה אף שעדיין לא ניתן גט בפועל. בנידוננו אף שדיון ההוכחות התקיים במועד מאוחר, זמן רב לאחר תביעת הגירושין של הבעל מכל מקום מתברר למפרע מעדות החוקרים שמאז שנת 2007, תאריך פתיחת תיק הגירושין ע''י הבעל, האישה עשתה מעשי כיעור לפיכך אינה יכולה לגבות כתובתה ולמעשה מאז פסקה השותפות ביניהם ותביעת הבעל לפירוק השותפות היתה כדין ובזכות. לקביעה זו יש השלכה גם לעניין דמי השימוש כפי שיפורט להלן.

דמי שימוש
נקדים לעניין הרכוש התייחסותנו לטענות האישה וב"כ שהיות והבעל מספר פעמים לא מילא אחר החלטת בית-הדין המחיבת אותו להתגרש ולו לפי טענתו השקרית שהאישה זינתה, יש לדחות את תביעת הגירושין וממילא נשמטת הסמכות מבית-הדין לדון בתביעתו הרכושית של הבעל הכרוכה בתביעת הגירושין. באשר לטענה זו, לכאורה יש מענה מתוך טענות הבעל וב"כ הנזכרות לעיל, שהאישה עכבה את המימוש של ההכרעה הרכושית אשר הייתה מביאה עמה גם את מימוש רצונו של הבעל אשר הגיש את תביעת הגירושין. הבעל טען מתחילת הדיונים בין הצדדים שמבקש את פירוק השיתוף בדירה בטרם הגירושין על-מנת שיוכל לדאוג לעצמו למקום מגורים וכדי שהאישה לא תמאן לפנות את הדירה אחר הגירושין. בית-הדין אמנם לא קיבל את עמדת הבעל וקבע שיש להתגרש לאלתר כמו-כן קבע מתווה לחלוקת הרכוש. דא עקא, הבעל לא מילא אחר החלטות בית-הדין, דבר אשר הינו חמור וראוי לגינוי, אבל אין הוא מפקיע את תביעת הגירושין. יצויין, בתחילה הסכימו הצדדים וב"כ לכינוס נכסים ולאחר-מכן סירבה האישה וב"כ לכינוס נכסים וביקשה לסיים את כל הבירור הרכושי. דבר זה גרר את הבעל לאחור ולחזור בו מהסכמתו להתגרש. עמדת בית-הדין שתביעת הגירושין לא נדחתה במיוחד לאור העובדה שהתברר בדיונים האחרונים שיש עילה הלכתית לחייב את הצדדים להתגרש בגלל מעשי שני בני הזוג. לדאבוננו מצוי הדבר שגם כשברור שפני הצדדים להתגרש, טענות בעניין הרכוש לעיתים מוצדקות הלכתית ולעיתים לא, מעכבות את סדור הגט. הגם שבית-הדין מוקיע את הבעל על אי-קיום החלטת בית-הדין להתגרש, הנזכרת לעיל, מצב זה אינו מאיין את תביעת הגירושין והכרוך בה. כפי שהבאנו לעיל הבעל וב"כ תובעים שהאישה תשלם דמי שימוש ראויים בגין שימושה הבלעדי בדירה. לטענתם, התנהלותה של האישה מוכיחה על מטרתה להשתלט על הרכוש המשותף וכן רצונה למשוך זמן. האישה סירבה לבדיקת הפוליגרף שהיא יזמה, הגישה ערעור לבית-הדין הגדול על ההחלטה מיום 03.06.09 בה נקבע גבול למשיכת הזמן על-ידי האישה. כמו-כן האישה גם סיכלה את רכישת הדירה על-ידי הקונים שהתענינו ברכישתה. האישה וב"כ, בסיכומים, לא התייחסו ישירות לטענה זו אלא בעקיפין. לטענתם אין סמכות לבית-הדין לדון בתביעת הגירושין של הבעל וממילא גם בתביעות הכרוכות עמו היות והבעל לא מילא אחר החלטת בית-הדין אשר חייבה אותו להתגרש, כנזכר לעיל. בתאריך 16.01.08 הבעל מגיש תביעה לדמי שימוש עקב אי-שיתוף פעולה של האישה למכירת הדירה. לדבריו עזב הדירה בגלל חששות מתלונות. בתאריך 12.02.08 מתקבלת תגובת האישה. עיקרה, הבעל שאוחז בממון ואינו משתף פעולה מבקש להוציא את האישה וילדיה מהדירה ללא קבלת זכויותיה ואין כל עילה לחייבה בדמי שימוש. נוסף על כך מבקשים הם לבטל את תביעת הגירושין כיוון שהבעל אינו מסכים להתגרש. באשר לגופה של תביעת הבעל לדמי השימוש.
בדיון ביום כ"ו אדר תשס"ח 03.03.08 החליט בית-הדין כדלהלן:
אחר סידור הגט תשלם האישה שליש מדמי השכירות של הדירה לבעל. דמי השכירות יחושבו לפי הערכת מתווך או שמאי.
לכאורה, בהתאם להחלטה זו אין לחייב את האישה בדמי שימוש שהרי הצדדים טרם התגרשו. אבל אין הדבר כן משתי סיבות. הראשונה, החלטה זו ניתנה מתוך הבנה שהגירושין יסודרו לאלתר ולאחר-מכן ממילא תחוייב האישה בדמי שימוש. השניה, יש מקום לפטור את האישה מתשלום דמי שימוש כל עוד הצדדים נשואים היות והבעל מחוייב במזונותיה אבל לאחר שהתברר לבית-הדין שהאישה עשתה מעשי כיעור והפסידה את כתובתה ותנאי הכתובה אין היא זכאית למזונות. לפיכך יש לחייב את האישה בדמי שימוש.

העקרונות באשר לחיוב דמי שימוש
עצם החיוב בדמי שימוש לשותף המשתמש גם בחלק חברו בשותפות צריך בירור אימתי יש לחייבו שהרי כל עוד לא חלקו את השותפות רשאי להשתמש בנכסי השותפות. נוסף על כך האם בעזיבת השותף את נכס השותפות הוא יכול להפוך את שותפו לשוכר חלקו על כרחו?
הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קע"א סעיף ח' פסק:
לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש.
מקור פסיקתו של הרמ"א בסיום דברי הרשב"א בתשובותיו (שו"ת חלק ב' סימן קמ"א):
נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה כל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו, וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש ואלו רצה חברו, היה משתמש בו.
העולה מדברי הרשב"א והרמ"א הוא ששותף שלא השתמש בנכס המשותף לו ולחברו אינו יכול לתבוע לאחר זמן החזר בדמות שימוש בלעדי או תשלום בעבור התקופה ששותפו עשה בה שימוש בלעדי שהרי חברו השתמש ברשות ונחשב כמשתמש בחלקו והרי גם חברו יכול היה להשתמש באותה עת.
אמנם יש ראשונים מהם משמע שיש לחייב את המשתמש שימוש בלעדי שלא כדברי הרשב"א. האריך בטוב טעם בבאור השיטות ידידי הרה"ג אוריאל לביא שליט"א בספרו עטרת דבורה (ח"ב חו"מ סימן ל"ג). עין שם שרבים מהפוסקים וכן בפסקי-דין רבים נקטו להלכה כדברי הרמ"א שלא לחייב את המשתמש למפרע על השתמשותו. מסיום דברי הרשב"א שכתב "ואלו רצה חברו, היה משתמש בו" עולה שהאמור לעיל מדובר בשותף שמרצונו נמנע מלהשתמש בנכס ואין מדובר בשותף שנכפה עליו לעזוב את הנכס המשותף. נכפה פירושו, שנמנע ממנו לעשות שימוש בנכס. אף אם יטען השותף שלא השתמש בנכס מחמת האוירה עכורה בבית בין בני הזוג וכדומה נחשב הדבר שעזב את הנכס מרצונו.
בנידון דידן הבעל לא אולץ לעזוב את הדירה המשותפת. לדבריו, אף דר שם לאחר ובסמוך לפרוץ הסכסוך. היות וכך אין לחייב את האישה בדמי שימוש. אמנם, לאחר שבאו הצדדים לדיון והבעל תבע את פירוק השותפות וחלוקת הדירה יש לדון שסברת בשלי אני משתמש ואלו רצה חברו, היה משתמש בו כבר אינה קיימת כיוון שנדרשה חלוקה. בתשובת הרשב"א הנזכרת, נכתב "שנים שלקחו מקום ישיבה של בית הכנסת. כל זמן שאינן רוצין בדין גוד או איגוד, היאך עושים?..." משמע שמדובר באופן שאין השותפים רוצים בפירוק השותפות, כך נקטו כמה מהאחרונים. הלכך, אם היתה תביעה לפירוק השותפות גם לשיטת הרשב"א יש לחייב את המשתמש בתשלום עבור השימוש הבלעדי. בנידון דידן היתה תביעה לפירוק השותפות ובתחילה האישה אף הסכימה למכירת הדירה ובית-הדין גם פסק בהתאם להסכמות לחלק את השותפות. כמו-כן היתה תביעה לתשלום שכר בגין השימוש הבלעדי ובשלב מסויים אף הוצעה על-ידי הבעל חלוקה לשנים של הדירה המשותפת. לפיכך אף לשיטת הרשב"א ופסק הרמ"א, יש מקום לחייב את האישה בדמי שימוש היות ומשעה זו השותפות עומדת לחלוקה והרי המשתמש משתמש בחלק חברו. אמנם כאשר באים אנו לחייב אישה בדמי שימוש על חלקו של הבעל בדירה, יש לבדוק האם לא עומדת לאישה זכות המגורים מכוח חיוב הבעל במזונותיה. בנידון דידן אחרי שבארנו לעיל, שלרוב הדעות, אין לאישה זכות לגבות כתובתה ותנאיה אין לחייב את הבעל במזונותיה. אמנם כאן, לכאורה, הבעל הוא המוציא בבואו לגבות את דמי השימוש בדירה מהאישה ולפיכך אין לחייבה. אלא שגם בזה היא הבאה להוציא ממנו שהרי בחלוקת הרכוש היא אמורה לקבל זכויות ממנו ולפיכך בבואה להוציא יאמר הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה שעליה להוכיח שאכן הוא חייב לה כתובתה ומזונותיה ואין לקזז את דמי השימוש מהזכויות שעל הבעל להעביר לה.
מסקנת הדברים - יש לקזז מהזכויות המגיעות לאישה מהבעל את שווי שליש מדמי השימוש עבור דירת הצדדים החל ממועד החלטת בית-הדין ביום כ"ו אדר תשס"ח 03.03.08 המורה על פירוק השיתוף על-פי הערכת שמאי.

החוב לאבי הבעל, ריבית והצמדה
הבאנו לעיל את טענות הצדדים בעניין החוב שטוען הבעל שהתחייבו לאביו. הבעל הזכיר חוב זה בכתב התביעה ופרעו יום לאחר הגשת התביעה בחיי אביו. סך 282,045 ₪ נפרעו מכספי קרן השתלמות וסך 140,347 ₪ נפרעו מקופת גמל שהתחלת הצבירה בטרם הנישואין בשנת 1987. האישה וב"כ טענו טענה מקדמית בעניין הסמכות. תביעת החוב הנטען שכביכול חייבים לאב היתה צריכה להיות מוגשת על-ידי האב או עזבונו בבית-המשפט לענייני משפחה ואין לבית-הדין סמכות לדון בהם. בית-הדין מקבל באופן עקרוני טענה אילולא נפרע החוב. אחר שנפרע החוב על-ידי הבעל, שלדבריו, נתחייב בחוב זה כלווה על כל סך החוב יחד עם האישה, יש לקבל את תשובת הבעל וב"כ שאם רצונה של האישה לתבוע, עליה לתבוע את עזבון האב. אמנם על בית-הדין לקבוע את עמדתו ולהדרש לשאלה האם יש ממש בחוב או יש כאן הברחה שיש להתחשב בה באיזון הנכסים. בית-הדין סבור שהמועד הקובע הראוי למקרה זה הוא מועד הקרע הבא לידי ביטוי במועד הגשת תביעת הגירושין. למען הנוחות נקבע שהמועד הקובע יהיה מאוחר יותר דהיינו 12/07. האישה וב"כ טענו שהסכם ההלוואה, שלא היתה, הוא פיקטיבי ונועד למנוע טענות מצד אחי הבעל. ראיה לכך הביאו מכך שההסכם לא קויים, לא שולמו תשלומים חודשיים בגין הלוואה בהתאם להסכם ולא נרשמה הערת אזהרה בטאבו. הבעל וב"כ טענו שהסכם ההלוואה מאבי הבעל נחתם על-ידי הבעל והאישה בגין ההלוואה שניתנה לבעל, לצורך רכישת הדירה ברחוב (ח'), על-ידי אביו עוד בטרם הנישואין, כיוון שתמורת הדירה שימשה את הצדדים לרכישת הבית המשותף החדש שקנו. האישה מודה שהיא חתמה על ההסכם אבל מעלה טענה שהוא פיקטיבי. טענה זו נשללת מכך שמדובר בשני אנשים מבוגרים שחתמו על הסכם שנערך בסיוע עורך-דין. עמדת בית-הדין שהאישה אינה יכולה להתכחש להסכם שנערך על-ידי עורך-דין ונחתם על ידה. רק בהוכחות מוצקות ניתן לטעון לגבי עצם תקפות ההתחייבות. יש לקבל את טענת הבעל שאביו שרשם את הדירה שרכש על שמו לא כמתנה גמורה. אף אם נאמר שלא הייתה הלוואה בפועל והאב לא התכוון לממש את הסכם ההלוואה, מטרת שטר ההלוואה היה לשמש הגנה על נכסי הבעל טרום הנישואין, אשר הכניסם והטמיעם ברכוש המשותף. שטר ההלוואה שימש תחליף להסכם ממון שנועד להחריג את הסך הרשום בהסכם ההלוואה, שמקורו בדירת הבעל טרום הנישואין, מכלל האיזון. טענת האישה וראיתה מכך שהסכם הלוואה לא קויים, נשללת מתוך ההסכם עצמו בו נכתב בסעיף 7 שאי-מימוש תנאי ההסכם אינה נחשבת כויתור. הדברים תואמים לאמור לעיל שההסכם נועד לעת שכזו, עת הפירוד. אמנם, בסעיף 3א' לחוק יחסי ממון נקבע שהדרך להחריג נכסים משותפים מהאיזון היא על-ידי הסכם ממון בלבד. אם כן אין בכוחו של הסכם ההלוואה להחריג את הסכום הנקוב בו. תשובת הדבר היא, על-פי האמור בסעיף 6א' שבעת ביצוע האיזון ולפניו יש לפרוע את החובות המגיעים מהנכסים העומדים לאיזון. היות וכך, יש להוריד מכלל האיזון את סכום החוב הנקוב בהסכם. הבעל וב"כ טוענים שיש לחייב את הצדדים גם הצמדה וריבית כמפורט בשטר ההלוואה. באשר להצמדה סבור בית-הדין שאת הסך בשקלים יש להצמיד למטבע בו נקוב ההסכם דהיינו לדולר. ריבית אסורה על-פי ההלכה ואין בית-הדין מחייב בה גם אם היו נוקבים בהסכם את גובה הריבית. בהתאם לכך יש להוריד מחלקו של הבעל את מחצית ההפרש בין 422,392 ₪ שהעביר הבעל לחשבון אביו לסך 100,000 $ בשקלים במועד הפרעון 15.06.2007 שהם סך 417,500 ש"ח. אגב דברים אלו, נתייחס לטענות האישה וב"כ שיש לכלול בחוות-הדעת את הפיצוים בגין נזקי גוף, שקבלה האישה, לזכותה ולא לאזנם. אמנם על-פי חוק יחסי ממון פיצוים בגין נזקי גוף אין לאזנם, אבל אם הוטמעו ברכוש המשותף הרי הם ככלל הנכסים ויש לאזנם. אכן נוצר מצב אסימטרי, האישה וויתרה על הזכות המוקנית לה על-פי חוק יחסי ממון לשמר את הפיצוים בגין נזקי גוף לזכותה בשעה שהבעל חורש עליה רעה ושומר בידו את הסכם ההלוואה על-מנת להפקיע את אשר הסך הנזכר מהאיזון בעת פירוד. אין זה הוגן, אבל כך נקבע על-פי כללי החוק.
מסקנה - הסכם ההלוואה בתוקפו.



חלוקת הרכוש
בית-הדין מינה, עוד בטרם הדיון הראשון, את השמאי אהרן ויסבלום לשום את דירת הצדדים בנוה שאנן ואת האקטואר מאיר דרייפוס לאזן את זכויות הצדדים. חוות-דעת השמאי מיום ט"ז חשון תשס"ח 28.10.07 נכתב שהדירה נקנתה 640,000 ש"ח שמבטא ערך של 240,000$ ושוויה 260,000$. היות והערכה זו נקבעה לפני זמן רב יש צורך לעדכנה. כפי שהוסכם מקדמא דנא לאישה תהיה זכות ראשונים לקניית הדירה. במידה ולא תבקש לרוכשה, ישקול בית-הדין למנות את באי-כוח הצדדים לכונסי נכסים. חוו"ד האקטואר מיום 02.06.08 בהתאם ליום הקובע 12/07 נקבעו שתי אפשרויות לאיזון זכויות הצדדים נכון ליום 12/07:
אפשרות 1 - הכוללת היוון כל הזכויות על הבעל להעביר לאישה סך 642,707 ₪.
אפשרות 2 - א. על הבעל להעביר לאישה נכון ליום 12/07 סך 149,111 ₪. ב. כשיצא לגמלאות ישלם לאישה סך 2,063 ₪ צמוד לתוספת היוקר.
האקטואר הוזמן לדיון ונחקר על-ידי ב"כ הצדדים בעניין חוות-דעת.

טענות הצדדים בעניין חלוקת הרכוש והחוות-הדעת האקטוארית
האקטואר קבע את המועד הקובע מלבו ולא הכניס את הכסף המוברח לחישוביו. המועד הקובע הראוי למקרה זה הוא מועד סדור הגט ולפיכך נדרשת חוות-דעת אקטוארית מעודכנת. יש לכלול בחוות-הדעת את הפיצוים בגין נזקי גוף, שקבלה האישה, לזכותה ולא לאזנם. הסכם ההלוואה שלא היתה, הוא פיקטיבי, וראיה לכך שהוא לא קויים לא שולמו תשלומים חודשיים בגין הלוואה בהתאם להסכם ולא נרשמה הערת אזהרה בטאבו. הבעל ניסה להבריח סכום כסף חצי שנה טרם הגשת תביעתו אבל נאלץ להשיבו לאחר שהאישה הבחינה בכך. אין לבעל רשות לפרוע החוב בגין חלקה של האישה. האישה עובדת במקום אחד ולא כנטען, הבעל לא בקש שתמנע מלטפל בגברים אלא להיפך הביא גברים לטיפולה. מבקשים מלבד האמור לעיל, לבטל את המוניטין שקבע האקטואר לאישה ולקבוע מוניטין לבעל, לבטל את חיוב האישה בגין הרכב, להוון את זכויות הבעל ולאפשר לאישה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה.
האישה וב"כ מבקשים:
1. האקטואר קבע את המועד הקובע מלבו ולא הכניס את הכסף המוברח לחישוביו. המועד הקובע הראוי למקרה זה הוא מועד סדור הגט ולפיכך נדרשת חוות-דעת אקטוארית מעודכנת.
2. יש לכלול בחוות-הדעת את הפיצוים בגין נזקי גוף, שקבלה האישה, לזכותה ולא לאזנם.
3. לבטל את המוניטין שקבע האקטואר לאישה ולקבוע מוניטין לבעל, על בסיס המוניטין שרכש בעת שרותו בצבא הקבע כנגד.
4. לבטל את חיוב האישה בגין הרכב.
5. להוון את זכויות הבעל על-מנת לאפשר לאישה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה.
6. טענות הבעל בעניין תכשיטים מרובים אינם נכונות הבעל קנה לאישה רק טבעת, צמיד ושרשרת.
מנגד הבעל וב"כ גם הם טענו מספר טענות באשר לחוו"ד האקטואר:
1. המועד הקובע הוסכם בין הצדדים בתאום עם האקטואר אין הצדקה לפתוח נושא זה מחדש.
2. באשר להערכת שווי הרכב שנשאר בידי האישה שהוערך בהתאם למועד הקובע ולא למועד שבו לקחה אותו האישה לשימושה הבלעדי.
3. בהתבססם על חקירת האקטואר הערכת שווי הגמלה המהוונת לא חושב לפי שעור המס של 45% אלא של 25%.
4. הבעל קנה לאישה תכשיטים רבים יש לחלקם.

הכרעה בנושאים השונים
המועד הקובע
המועד הקובע המתאים למקרה זה הוא מועד הגשת תביעת הגירושין המבטא באופן מובהק את מועד הקרע בין בני הזוג. האקטואר קבע מועד מאוחר לזה בסיום השנה לצורך נוחות, כפי הנראה בהסכמה דאז של הצדדים. בכל אופן, מועד זה נכון ומקובל אף על דעת בית-הדין.

המוניטין
האישה וב"כ טענו לבטול המוניטין של האישה ולקביעת מוניטין לבעל. עמדת בית-הדין, שאכן יש לבטל את המוניטין שנקבע לאישה היות וחלק מקביעת המוניטין נועד לצורך התחשבות בפערי ההשתכרות שבין הצדדים בהתאם לסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בו נאמר שבית-הדין רשאי, "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג". נכון למועד החישוב וכן לשעה זו, כושר ההשתכרות של הבעל במסגרת שירותו בצבא גבוה משל האישה ויתכן אף לאחר שיחרורו. היות והעתיד לוט בערפל ויש רבים ממשוחררי הקבע במעמדו של הבעל שמתקשים להשתלב בשוק העבודה.
מסקנה - אין להתייחס כלל לנושא המוניטין.

הרכב
טענת האישה וב"כ, לביטול חיוב האישה בגין הרכב אין ברור מה עומד ביסודה, לפיכך דינה להדחות.
באשר לטענת הבעל וב"כ לחשב את ערך הרכב שנשאר בידי האישה בהתאם למועד שבו לקחה אותו האישה לשימושה הבלעדי. עמדת בית-הדין שבדומה לעקרונות שהובהרו לעיל בעניין דמי שימוש בדירה כל עוד לא נקבעה חלוקת השותפות כל שותף יכול לומר לחברו בשלי אני משתמש. מועד החלוקה ביחס לרכוש הינו בהתאם למועד הקובע.
מסקנה - אין לשנות את הערכת שווי הרכב.

היוון הזכויות
ביחס לבקשה להוון את זכויות הבעל על-מנת לאפשר לאישה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה. להיוון יש יתרון מכיוון שבכך יש סיום לקשר בין בני הזוג אבל לצורך כך יש לקבל את תגובתה המפורשת של הבעל וב"כ ולאחר-מכן ישקול בית-הדין את עמדתו. במידה ויוחלט על היוון יש לערוך הערכה מחדש של סכום ההיוון בהתאם לשיעורי המס המדוייקים.

ההלוואה וקופות הגמל ששימשו לפרעונה
כפי שבארנו בארוכה טענת האישה לאי תקפות הסכם ההלוואה נדחתה. הבעל העביר לחשבון אביו סך 422,000 ₪, בגין החוב בסך 100,000$. ערכם של 100,000$ בשקלים בתאריך 15/06/07 מועד החזרת החוב היה 417,500. כך שלכאורה עליו להחזיר את ההפרש בסך 4,500 ₪. למרות האמור בית-הדין לא מחייבו להשיב סך זה מכיוון שחלק מהכספים בקופה שתמורתה נמשכה היה בטרם הנישואין. באשר לטענת הבעל וב"כ שהכסף בקופת הגמל תמר ניתן על-ידי האב לבנו כמתנה שיש להוציאה מחישוב האיזון, דינה להידחות. היות ואין מדובר במתנה מוגדרת כאשר הכסף מופקד באופן חודשי, אין ברור שמדובר בנתינת מתנה. נוסף על כך, מעשי הבעל וטענתו שהכסף שימש לפרעון החוב המשותף לו ולאישה מוכיח שלהבנתו קופה זו היא חלק מהקופה המשותפת של הצדדים. אף אם נניח שיש להגדיר הפקדות אלו כמתנה ויש להחריגה מאיזון הנכסים, על-פי דין מן הצדק וההגינות אין להחריגה, כנגד הטמעת פיצוי בגין נכסי גוף של האישה שהוטמעו ברכוש המשותף.
מסקנה - אין לערוך שינוי בחוו"ד האקטואר מחמת ההלוואה וקופות הגמל. תכולת הדירה ותכשיטים יש לחלק חלוקה בעין.
לאור האמור מחליט בית-הדין כדלהלן:
א. הצדדים חייבים להתגרש.
ב. יש לכתוב במעשה בית-הדין שאסורים לחזור זה לזה מדין מוציא אשתו משום שם רע ואסורה ל(ש') עד בירור בבית-הדין.
ג. אין להוציא מהבעל את כתובת אשתו ותנאיה.
ד. יש לקזז מהזכויות המגיעות לאישה מזכויות הבעל את שווי שליש מדמי השימוש עבור דירת הצדדים החל מיום כ"ו אדר תשס"ח 03.03.08.
ה. על הצדדים לפנות לשמאי לצורך עדכון השמאות כולל שווי דמי שימוש לתקופה הנזכרת.
ו. לאישה זכות ראשונים לרכישת הדירה תוך 45 ימים מעת מתן חוות-הדעת המעודכנת של השמאי.
ז. במידה ולא תרכוש האישה את הדירה היא תימכר לכל המרבה במחיר.
ח. במידה ולא יגיעו הצדדים להסכמה על דרך מכירתה ימנה בית-הדין כונס נכסים.
ט. הכסף שנלקח מחשבון הצדדים לפרעון ההלוואה אין להכלילו באיזון הנכסים ואין להוסיף עליו.
י. אין לחייב ולאזן את נושא המוניטין ויש לעדכן את חוות-הדעת בהתאם.
יא. אין שינוי בנושא הערכת שווי הרכב.
יב. מימוש הזכויות המגיעות לאישה יהיה על בסיס המימוש בפועל.
יג. במידה ויגיעו הצדדים להסכמה להוון את הזכויות על-פי האפשרות הראשונה על האקטואר לעדכן את חוות-הדעת בהתחשב במיסוי המתאים.
יד. תכולת הדירה ותכשיטים יש לחלק חלוקה בעין."