סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• הקריטריונים הנדרשים להפסיד אישה מתוספת כתובה
• בית-הדין רשאי - במסגרת מנגנון הפיצויים - לפסוק לאישה סכום מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה
• האם יש לראות בכתובה שסכום כתובתה מליון ש"ח ככתובה מופרזת שיש לבטלה כדין אסמכתא?
• אין להפסיד לאישה תוספת כתובה בגין רצונה בגירושין, כל עוד שהיא אינה תובעת גט
• שווי הכתובה יהיה שווה לערך כל סכום שהאישה תחוייב במסגרת הדיון על הרכוש, כנגדו יחוייב הבעל באותו שווי בחיוב כתובתה
• הגשת תלונות שווא במשטרה על-ידי האישה - מפסידה כתובתה ותוספת כתובה
• יש להבחין בין רצונה של האישה בגירושין, לבין הסכמתה לתביעתו של הבעל להתגרש
• מהם המקרים בהם האישה מפסידה את כתובתה על-ידי מעשיה?
• חיוב הכתובה גם כאשר הסכום הנקוב בו גבוה ביותר מחייב את הבעל ככל התחייבות
• עשתה דבר מכוער, האם הפסידה כתובתה? ומה נכלל בהגדרת דבר מכוער?
• כשיכל הבעל לברר את המום - הרי דינה של האישה הוא שמקבלת כתובה ותוספת כתובה
• לא ניתן לחייב את האישה בקבלת גט, אלא רק לאחר שיציעו לה תשלום הוגן והכתובה תיפרע במלואה
• יש לשלול את זכות האישה לכתובתה בשל כך שהיא נחשבת על-פי דין ל"עוברת על דת"
• עיקול דמי כתובה
• מה הדין כשיש לבית-הדין ספק, האם מגיע לאישה כתובתה?
• התובעת בהתנהגותה הפרה את הבסיס עליו נשען הקן המשפחתי ובכך נשמטה ממנה חובתו של הנתבע כלפיה לכתובה ותוספת
• האם יש בסיס להיעתר לבקשת התובעת לחיוב הנתבע בכתובה ותוספת כתובה?
• קיימת בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. ייתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד
• עם חתימת התובעת על הסכם זה בו קיבלה את חלקו של הנתבע בדירה שהוא כאמור למעלה מסך כתובתה, אין בסיס לקבל את תביעתה לכתובה
• האם המחוקק מפנה את דברו לערכאה הדנה בחוק יחסי ממון ומורה לה שלא לגרוע מחלקה של האישה בחלק המגיע לה לפי חוק יחסי ממון בגלל שזכתה בכתובה?
• מה הדין כאשר יש התנגשות בין חובות שונים, כגון מזונות ודמי כתובה - למי מהם יתן בית-הדין עדיפות?
• אין לבית-הדין שום סיבה לומר שהתנהגות הבעל נתנה לאישה עילת גירושין ומשום כך דינם כמי שמורדים זע"ז והאישה מקבלת רק עיקר כתובה
• אישה שזינתה איבדה כתובתה
• האם הבעל ישלם את הסכום הנקוב בכתובה בלבד בתרגום לשקלים חדשים ללא כל הצמדה, או שהוא חייב לשלם את הסכום שבכתובה לפי ערכו היום?
• חיוב כתובה הוא מכוח תקנת חכמים שיחייבוהו בכתובה וזאת גם כשלא נכתבה כתובה על-ידי הבעל
• חיוב הכתובה לאחר שהאישה ביצעה הפלה ללא הסכמת הבעל
• תביעת כתובה של האישה. בדיקה על-ידי מכון פוליגרף
• תביעת האישה לכתובתה וגובהה
• אין מקום לקזז את מה שקיבלה האישה בבית-המשפט ממה שמגיע לה
• האישה זכאית למלוא כתובתה, והיא תקוזז מהכספים שאותם תקבל הנתבעת מזכויותיו של התובע במסגרת איזון המשאבים

אין לבית-הדין שום סיבה לומר שהתנהגות הבעל נתנה לאישה עילת גירושין ומשום כך דינם כמי שמורדים זע"ז והאישה מקבלת רק עיקר כתובה

ב- תיק מס' 30138-21-2 (רבני גדול) {פלונית נ' פלוני, ירושלים, פורסם באתר אוצר המשפט, 28.07.08} נפסק כי:

"תיק זה היה לפנינו ועתה בא בגלגול שני.
בפעם הראשונה, כמו גם עתה, התבסס בית-הדין על יסוד אחד: המקרה של ההתערטלות בפני האורחים וראו בזה עוברת על דת שאינה צריכה התראה כי זה דבר שאסורו גלוי ומפורסם וגם בחברה החילונית לא יעשה כן. בערעור שהיה בפנינו עמד בית-הדין על כך שהבעל צילם את האירוע 14 צילומים (!) ולא ראה בצילום מעשה חריג (נשאל מדוע צילם והשיב בתמיה על השאלה). הוא הוסיף שצילם 14 תמונות משום שהוא "עשתה פוזות עם הפה שלה, אני לא הבנתי מה הולך כאן". הוא ציין ג"כ שהוא רגיל לצלם את האישה בתמונות מסוג זה (אלא שהוא תולה אותן רק בחדר השינה). לפיכך ראינו בהתנהגות ולפי רמתם הרוחנית שאין זה מחשיבה לעוברת על דת. משום שמקובל בפסיקות בתי-הדין, שאם הבעל בהתנהגותו הוא ברמת צניעות ומוסר כמו המעשים שעליהם באים לידון את האישה, אין לו טענת עוברת על דת. היסוד של טענה זו הוא הזכות לחיות עם אישה מוסרית, ואם הוא בעל התנהגות דוחה, אין לו הזכות. בית-הדין האזורי פירש בדעתנו שהבעל הוא שדרש מאשתו שתעשה את מעשה ההתערטלות, ולא היא.
בית-דיננו קבע רק, שהבעל צילם אותה במעמד זה. בעל שטוען כי הוא והאורחים נדהמו מהמעשה וכי האישה ג"כ רצתה על-ידי כך להבריח את האורחים ומצד שני הוא באופן מיידי מצלם אותה (ולא טוען שצילם כדי שיהיה לו הוכחה בבית-דין) כתחביב, הרי ברור שתדהמתו אינה כתדהמתנו והנורמה המוסרית שלו קרובה לשלה. עובדה שהוא חי אתה למעלה ממחצית שנה לאחר-מכן. לפיכך, אין שום תועלת לקבוע שהיא לא נאמנת (משום שגנבה כספים) שתעשה כן. גם אנו לא סברנו כך. אמנם יש לבעל נימוקים אחרים, שבשעתו לא שת בית-הדין בבאר שבע אליהם ובפסק-הדין רמזנו על קיומם והפנינו את בית-הדין לדון בעילות גירושין אחרות, שאינן קשורות בצדקנות או אי צדקנות של שניהם. מה נעשה ובית-הדין לא נרמז גם הפעם. בבדיקת התיק עולה כי בתחילת שנת 2006 החמירו הסכסוכים בין בני הזוג ובתחילת 2/06 היה אירוע אלים שבו האישה התלוננה במשטרה על תקיפתה על-ידי הבעל והוא הורחק ל-5 ימים, והבעל מביא אשור מבית חולים מאותם ימים שהוא אושפז עקב פציעות שנוצרו על-ידי שהותקף. נתקבל למיון ביום 06.02. הבעל לא פנה למשטרה כי יתכן שהוא היה הפותח באירוע האלים והאישה התגוננה או השיבה מלחמה שערה, דבר זה אינו הנושא שעומד לפנינו ברגע זה. עכ"פ באותם ימים גמלה בליבה ההחלטה להתגרש. והיא מספרת על כך בדו"ח בחתימת ידה למשטרה מיום 19.2.06 שהיא שלחה עורך-דין אל הבעל ע"מ להתגרש באופן מכובד: "אני החלטתי להתגרש ממנו בעקבות התקיפה (לא ברור אם זו התקיפה בתחילת 2/06 או תקיפה בינואר 20.06) ודברתי עם עורך-דין איך אפשר לעשות גירושין בצורה מכובדת. עורך-הדין שלי צלצל אליו לבעלי ו(פלוני) אמר לו כי לא מוכן לבוא עליו אלא שהוא יבוא למשרדו וניתק". בהמשך השיחה היא נחקרת על גישתה לכספת.
בית-המשפט נשען בפסיקתו על עדות של עורך-דין שחאדה שהוא אכן התקשר לבעל כעורך-דין של האישה וסיפר לו כי נתבקש על-ידי האישה להודיע לו כי היא ע"מ לסיים את הסכסוך ולהיפרד בשלום היא מבקשת תשלום והיא מודיעה שנטלה מהכספת שלהם סכום של 37 אלף דולר. "אני אמרתי לתובע (הבעל) באותה שיחה שזה הסכום שהנתבעת ראתה לנכון שמגיע לה. אני אמרתי לו שבכך כל אחד הולך לדרכו וזה מה שנתבקשתי למסור לו". בבית-המשפט טענה האישה כי מה שהעיד עורך-דין שחאדה זה שליש האמת וכל טיעוניה היו בעניין הכספת שלמרות דברי עורך-דין שחאדה היא לא לקחה מהכספת דבר. אולם את מסירת הייצוג שלה לעורך-דין שחאדה בעניין הגירושין לא הכחישה וכפי העדות שחתמה במשטרה. יום אחד לאחר שנחקרה במשטרה וחתמה על עדותה בעניין הגניבה (וגילתה את רצונה בגירושין) שכרה דירה בבאר שבע למשך 18 חודש (הסכם השכירות מצורף כנספח לתשובה לערעור) מ- 21.2.06 עד 20.8.07. המערערת השאירה לעצמה פתח לסיים את השכירות בתום חצי שנה ב- 20.8.06 על-ידי הודעה מוקדמת תוך 4 חודשים. עשיית החוזה באופן מיידי מראה על כוונה מתמשכת של פרוד וגירושין. מאז לא מצאנו עדות לניסיונות חזרה ושלום האישה עזבה גם את הדירה השכורה וחזרה לאילת. אין התייחסות של בית-הדין האזורי לנושא זה וגם בכתב הערעור שמטעם האישה אין התייחסות לנושא זה. בכתב התביעה שהוגש לבית-הדין האזורי ביום 14.2.06 יש תאור מפורט של הבעל ביחס לאירוע האלים בין השניים, וגם גם תיארו בדיון ב- 6.1.08 בבית-הדין האזורי. ב- 6.2 פרץ ביניהם ויכוח (אחד מיני רבים) במהלכו ניסתה האישה לנפץ את התמונה של אשתו המנוחה. הבעל ניסה למנוע זאת ולא עלתה בידו. האישה תלשה את התמונה מהקיר ונפצה אותה, במקביל הכתה את הבעל, שרטה אותו ובעטה בו. הבעל התקשר למשטרה לקבל סיוע. במשטרה נוצלה בקשת הבעל על-ידי האישה להגיש תלונה מצידה על הבעל. המשטרה "הפרידה כוחות" ועשתה זאת על-ידי הרחקת הבעל מ- 06.02 עד 11.02 (ב- 11.02 נודע לבעל כי בתקופת הרחקתו לקחה האישה מהכספת 37 אלף דולר). כמו"כ מציין כי האישה עברה אחרי הנישואין להתגורר בביתו בחודש 07/06 ומאז תוך חצי שנה עזבה את הבית או את חדר השנה לפחות 11 פעמים. לתיאור הנ"ל על שרשרת האירועים מ- 6.2.06 עד 16.2.06 וכן לדבריו של הבעל על שנאתה לתמונת אשתו והמריבות במשך 7 חודשים שגרו יחד, יש השלכה לענייננו. מהדיונים נשמע כי הבעל כיבד מאוד את זכר אשתו המנוחה והדבר פגע באישה הנוכחית. סביב נושא זה היו ויכוחים והתפתח גם האירוע האלים ב- 06.02. אין אנו רואים אשמה באישה, שזכר אישה אחרת מפריע לה. אך על האישה היה להבין שתקופה של 7 חודשים אינה יכולה להשכיח זכר אישה קודמת בייחוד כשה- 7 חודשים מלווים במריבות. את מטרתה יכלה להשיג על-ידי כבוד וחבוב הבעל והיא פעלה להיפך. היה לה להבין שבגילו קשה להשכיח זכרונות העבר. כמו-כן אין אנו רואים אשמה בבעל שזכר אשתו המנוחה חשוב לו. אבל גישת ההלכה בעניין זה ידועה והיא להצניע את יחסו לאשתו המנוחה. אולם הבעל הנדון ואשתו רחוקים מערכי ההלכה ואין אנו יכולים לחנך אותם כיום כשהבעל בן 77. נוכח חיים משותפים של 7 חודשים בלבד, כאשר אצל הבעל אלו נישואין שלישים ואצל האישה נישואין שניים, ומריבות קשות ורצופות עד כדי עזיבות תכופות של חדר השינה או הבית ותאור ההתפתחות מ- 06.02 עד שכירת דירה אחרת על-ידי האישה ב- 20.06 והצהרת האישה בפני החוקר המשטרתי, יש אומדנא שהאישה החליטה להתגרש עוד לפני שהבעל הגיש את תביעת הגירושין. ההחלטה שלה נתגבשה בתקופה שבה הורחק הבעל מן הבית, אם לא לפני כן. עדות העורך-דין שחאדה, גם אם אין לה מעמד הלכתי בתורת עדות, אולם האישה לא הכחישה את שליחותו ומטרת שליחותו דהיינו הסד גירושין. באותה שעה עדיין לא הגיש הבעל את תביעת הגירושין (שהגיש ב- 16.2) נמצא שבאותה תקופה גמלה אצל הבעל האישה ההחלטה להתגרש. ב"כ האישה טען שהאישה התכוונה בנישואין לחיי משפחה אמיתיים ולא למטרת השתלטות על נכסי הבעל. עובדה שהיא הפסידה כספים רבים בגלל שנה של חל"ת שלקחה לצורך הנישואין. אנו מוכנים לקבל טענה זו, אבל אין זה מגרע את המסקנה שהסכסוכים בין השנים הביאו לכך שבתקופה 06.02.06 עד 16.02.06, גמלה אצל שניהם ההחלטה להתגרש. מאז גם עיקר מלחמתה של האישה על כתובתה ולא על הגירושין או שלו"ב. עניין המזונות אינו משמעותי כי האישה משתכרת למחייתה.
אין לנו שום סיבה לומר שהתנהגות הבעל נתנה לאישה עילת גירושין ומשום כך דינם כמי שמורדים זע"ז והאישה מקבלת רק עיקר כתובה.

(-) חגי איזירר

מצטרף לנ"ל.

(-) אברהם שרמן

ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג חגי איזירר בתיק זה בגילגולו הקודם והנוכחי, והריני מצטרף למסקנתו ללא כל קשר למה שנכתב בפסק-הדין בגלגולו הקודם. וזאת, כפי שכתב עמיתי שהתנהלותה של המערערת, מאז האירוע הנרשם במשטרה לאורך כל הדרך, החל מעדותה במשטרה וכלה בפניה לעורך-דין על-מנת שיבוא בדברים עם המשיב בהסכם גירושין, וכן השכרת הדירה בסמוך לאירוע הנרשם במשטרה וכו', מראה בעליל שפני האישה לגירושין. וכל ששני צדדים חפצים בגירושין, יש לחייב האישה בגט ומגיעה לה רק עיקר כתובה כדברי רבנו ירוחם. יחד-עם-זאת, אי-אפשר לפסוח על מה שנכתב בנשוא הערעור בגלגולו הקודם, לאור המתואר בהתנהגות האישה בהתערטלותה קבל עם ועדה, תוך פריצת גבולות גדרי המשפחה הנורמטיבית בישראל, וזאת גם כשמדובר במושגים חילוניים. כאשר המעשה שעשתה כאמור הוא מעבר לכל פרופורציה מתירנית, ומשמש אבן נגף וערעור ליציבות התא המשפחתי בישראל, אשר אחריתו מי ישורנו, בהשלכות ההתגרות והגירויים לגברים העלולים לבוא מצעד זה, לא רק ביחס לעתיד, במובן של בגידה בבעל, אלא יכול להיות שגם ביחס לעבר יש מקום להעמדת סימן שאלה ואבן בוחן בשמירת אמונים לבעלה. נוכח העובדה שאין מחסום וגבול וקווים אדומים למתירנות האישה. יש לקחת בחשבון גם על ההשפעה ההרסנית שמופע מסוג זה עלול לגרום בכללית לחינוך הילדים.
עיין תלמוד בבלי מסכת גיטין דף צ' ע"א:
תניא: היה רבי מאיר כשם שיש דעות במאכל כך יש דעות בנשים... יש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זוהי מידת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה והאישה פרוע וטווה בשוק פרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם. עם בני אדם סלקא דעתך? אלא במקום שבני אדם רוחצים.
עיין רש"י ד"ה עם בני אדם:
"אם כן רגליים לדבר שזונה היא ואסורה."
וכן בד"ה במקום שבני אדם רוחצים: "והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתם שהם לבושים בבגדיהם".
יוצא מדברי רש"י שעובדת רוחצת עם בני אדם והיא ערומה, משליכה על העבר בשמירת אמונים לבעל, והיא בחזקת זונה ואסורה לבעלה. ועכ"פ אפילו נדמה מקרה שלנו להמשך ההסבר בגמרא שמדובר במקום שבני אדם רוחצים והם לבושים, מ"מ בהמשך הגמרא כתוב שזו מצווה מן התורה לגרשה שנאמר: "כי מצא בה ערוות דבר", וק"ו בנידון דידן שמטרת ההתערטלות מכוונת שיזונו עיניהם בה מה שאין כן בנידון הגמרא שנכנסה כדי להתרחץ.
ועיין בגמרא במסכת סנהדרין דף ע"ה ע"א:
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באישה אחת והעלה ליבו טינא ופירש רש"י: "נימוק מרוב אהבה ונטמטם ליבו והעלה חולי". והוצע לו על-ידי הרופאים שתעמוד לפניו ערומה, ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. ויש מחלוקת אמוראים בגמרא לדעה אחת המדובר באשת איש, לדעה שניה המדובר בפנויה. כאשר לגמרא מובן ופשוט לה שאם מדובר באשת איש, בוודאי שימות ואל תעמוד לפניו ערומה. וגם לשיטה שמדובר בפנויה, מסבירה הגמרא שכדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות יש לאסור המופע הזה."
ועיין רש"י ד"ה פרוצות בעריות:
"לתת בהן עיניהם וימסרו להן לביאה". יוצא מכאן שקיים חשש לזנות בעתיד באם יהיה המופע הזה. ואין לומר ששונה מקרה של הגמרא שהעלה טינה בליבו, דמשמעות הגמרא שאם נתיר מקרה זה עלול לשמש דוגמא לבנות ישראל וימסרו להם לביאה ואם מדובר בפנויה כך, ק"ו לנשואות שמופע כזה עלול להתגרות הסובבים אותה ולהימסר להן לביאה."
ועיין במשנה מסכת סוטה פרק א:
"רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה, לא היה מגלהו. ועיין בגמרא דף ח' שהסיבה לכך שמה יתגרו בה פרחי כהונה. וק"ו בנידון דידן שמדובר בערום מלא שיש ודאי חשש לזנות, אפילו לרבנן הסוברים שמגלה ליבה בסוטה, ועיי"ש בגמרא בטעמם של רבנן הוא משום ו"נוסרו כל הנשים" (יחזקאל כ"ג), מ"מ גם רבנן מודים שיש לאסור עירום מלא מצד בעיית ההרהור והתגרות פרחי כהונה וכהמשך דברי הגמרא: "שהיה מביא הכהן חבל מצרי" וקושר בגדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה. באשר לגילוי הלב, רבנן סוברים כשהמדובר בסולם ערכים סותר, שמצד אחד יש לייסר האישה שעברה על קינוי וסתירה, ומצד שני יש חשש להתגרות פרחי כהונה, נוהגים בה באופן מידתי שמגלה עד ליבה."
ועיין גם במסכת בכורות דף ה' ע"ב (בהקשר לבנות מואב שהחטיאו בני ישראל במדבר בעצת בלעם) שהסביר הפסוקים:
"וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן" (במדבר פרק כ"ה). מאי לשון שיטים? רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות. "ותקראן לעם" - רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהם.
וזאת, בעצת בלעם על-מנת להביא את ישראל לזנות בבנות מואב. יוצא מכאן, שיש חשש להתגרות וגרוי הערום לפוקה ולמכשול לזנות לגברים ולכן הוא יותר גרוע מכיעור המראה על חשש זנות בעבר ובעתיד, ויש לחייבה הלכתית לגט גם בגין כך ולהפסידה בכתובה.
יצויין, שלשיטת הרמב"ם, כאשר אין האיש מנוקה מעוון שמשמשתו נידה ומשמש אותה בנידותה שמפסידה כתובתה, עיין שו"ת הרמב"ם סימן קצ"ג. וכן הובא בשו"ת הרדב"ז ויש חולקים על כך עיין יביע אומר חלק א' סימן כ"א. מ"מ בנידון דידן נראה לי שגם אם המופע הנ"ל היה בהסכמתו של הבעל, יש להפסידה כתובתה דלא גרע מכיעור מאחר ומהווה המופע הנ"ל אינדיקציה לחשד זנות בעבר ובהווה כאמור. וכן, חרגמ"ה לא חל על הבעל, מאחר ומצווה לגרשה כאמור. יצויין, מאחר וכל דברי לעיל נאמרו על הצד העקרוני בלבד, לחזוק בדק הבית בתא המשפחתי בישראל שלא יפרצו בו פרצות על-ידי מופע המערער יציבות התא המשפחתי, ובשים לב עם האמור ביבמות דף ס"ג: "אמר נבל בליבו אין אלוהים: אלו אנשי ברבריה ואנשי ברטנאי שהולכים ערומים בשוק שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום ממי שמהלך בשוק ערום", ולכן עקרונית והלכתית יש לחייבה בגט גם מההיבט הזה.
לסיכום: מצטרף לדעת הרב חגי איזירר שיש לחייב אישה בגט, תוך מתן עיקר כתובה, למרות שהלכתית קבעתי שיש להפסידה גם בעיקר כתובה, מ"מ מאחר ונפסק בבית-הדין הגדול בגלגול הקודם אחרת, מבטל דעתי בנוגע לכתובה ובי דינא בתר בי דינא לא דייקא, ויש לחייב המשיב עיקר כתובה ולא בתוספת.

(-) ציון אלגרבלי

ראיתי מה שכתב ידידי הגאון הרב אלגרבלי, ולעניין דינא אין ביננו מחלוקת שהאישה חייבת לקבל ג"פ. אמנם עיקר חידושו הוא בכך שמעשה האישה הוא חמור מעוברת על דת ואולי חמור גם מכיעור והיא בחזקת מזנה. מקורו בעיקר בגמ' גיטין צ והרש"י שם בעניין רוחצת עם בני אדם. הנה דברי רש"י הם חידוש, כי לא מצאנו שאישה נאסרת לבעלה אלא בשני עדים או בקנוי וסתירה וכן נמי בטוען פ"פ מצאתי (בתנאים מסויימים). אמנם יש נאסרת אחרת. כמו מומרת מצד חזקת מזנה וכנראה שרוחצת עם בני אדם היא בחזקת מזנה כמו מומרת. אבל יש מקום להקל במקרה דנן שלא להחשיב אותה בחזקת מזנה (שלא תאסר מדאורייתא), מכיוון שההתערטלות היתה בפני אנשים ובפני בעלה. כמו"כ זכור לי שגם נשים היו שם בחדר.
יש גם דעות שהאישה נאסרת על-ידי עדי כיעור וקדל"פ גם לבעלה ישראל, אבל אין לזה קשר לעניין שלנו, שגם זהו דין דרבנן ומיוסד גם על קלא דלא פסיק וגם על עדים בדווקא ולא על-פי הודאת בע"ד.

(-) חגי איזירר

לאור האמור לעיל מוחלט כנ"ל."