botox
הספריה המשפטית
הכתובה בבית-הדין הרבני

הפרקים שבספר:

חיוב כתובה הוא מכוח תקנת חכמים שיחייבוהו בכתובה וזאת גם כשלא נכתבה כתובה על-ידי הבעל

ב- תיק מס' 2897-21-1 (רבני אזורי) {פלונית נ' פלוני, רחובות, פורסם באתר אוצר המשפט, 31.10.06} נפסק כי:

"האישה הגישה תביעת גירושין. הצדדים הופיעו בבית-הדין ולאחר דיון הסכימו להתגרש ולאחר הגירושין ידון בית-הדין בתביעת האישה שבעלה לשעבר ישלם לה את כתובתה. נבהיר תחילה באלו מקרים מגיע לאישה כתובתה ובאלו מקרים אין מגיע לאישה כתובתה.
א. בעל שדורש להתגרש מסיבה שאינה מוצדקת הוא חייב לשלם לאשתו את כתובתה.
ב. בעל שתובע לחייב את אשתו בגט משום שהיא מורדת כנגדו ובית-הדין מחייב אותה להתגרש אישה זו מפסידה כתובתה. ולפעמים בית-הדין צריך להתרות באישה שאם לא תחזרי לשלום לבעלך תפסידי כתובתך.
ג. בעל ואישה שבאים לבית-הדין ודורשים שניהם להתגרש ולשום צד אין עילה ברורה להאשים את הצד השני שהתנהגותו יש בה כדי לחייבו להתגרש. במקרה זה יש לצדדים דין של שניהם מורדים ולאישה מגיעה עיקר כתובתה ומפסידה תוס' כתובה מספק.
ד. במקרה ששני הצדדים באים לבית-דין ודורשים להתגרש אולם לאישה ראיות שהבעל הוא הגורם לגירושין כגון שמורד כנגדה או שחי עם אישה אחרת או שיש לבעל דרישות שהאישה אינה חייבת להענות להן או שהבעל פגע באישה ואם היה פונה בצורה נאותה ומבקש שתחזור אליו לשלום-בית האישה היתה נענית במקרים אלו אין האישה מפסידה כתובתה או תוספת כתובה.
ה. אישה שדורשת להתגרש ובית-הדין מתרשם שאינה רוצה בשלום-בית ואין לה טענות ברורות שבעלה פשע כנגדה ומחמת כן הוא חייב לגרשה, והבעל נענה לאישה ונותן לה גט אישה זו מפסידה תוספת כתובה ולגבי עיקר כתובה יש לדון בארוכה ולא נדון כאן על מקרה זה.
הדברים דלעיל נכתבו בצורה כללית כהקדמה להאמור להלן ואין להוציא פסק-דין על-פי האמור לעיל כיוון שבכל מקרה צריך לדון לגופו של דבר. הצדדים בתיק זה התגרשו ולאחר הגירושין נערכו דיונים בבית-הדין וגם הוגשו סיכומים בעניין תביעת האישה לחייב את בעלה לשעבר לשלם לה את כתובתה. במקרה שלנו הצדדים נישאו מתוך היכרות של תקופה ארוכה ומתוך אהבה. לאחר תקופה שחיו יחד החליטו לרכוש בית פרטי בגן יבנה הם פנו לקבלן וחתמו אתו חוזה לרכישת הדירה. מאחר שלצדדים לא היו אמצעים מספיקים לקניית הבית הם החליטו לפנות להורי הבעל שיעזרו להם ברכישת הבית. הורי הבעל נענו לתת להם 55,000$ הלוואה וערכו הסכם למתן ההלוואה. הסכם למתן ההלוואה הוצג לאישה והיא הודיעה לבעלה שאינה מוכנה ליטול את ההלוואה בתנאים המפורטים בה. הבעל השיב לאישה שאם היא לא תסכים ליטול את ההלוואה ולחתום על החוזה למתן ההלוואה שערכו הוריו הדבר יביא לפיצוץ הנישואין. בעקבות כך דרשה האישה לבטל את החוזה לרכישת הדירה. וזאת מכיוון שלצדדים לא היה די כסף כדי לרכוש את הדירה והאישה סרבה לקחת את ההלוואה מהורי הבעל בתנאים שהציעו. השתלשלות דברים אלו גרמו לנתק גדול בין הצדדים שבעקבותיו הגישה האישה את תביעת גירושין. לא נעתיק כאן את סעיפי ההסכם למתן ההלוואה הנוגעים לעניננו כיוון שלנימוקים אלו מצורף העתק של ההסכם למתן ההלוואה המדובר. בהסכם שלפנינו נעשו בו כל הטעויות האפשרויות בהצעה למתן המענק או הלוואה בין הורי הבעל לצדדים. מתוך ההסכם ניכר שהורי הבעל רצו לתת את הסכום כמענק (כן נראה מההסכם כיוון שאין בהסכם כלל זמן פרעון) בעיקר לבנם, לצורך רכישת בית אולם כדי שלא יראה שהם נותנים רק לבנם הסכימו לתת הסכום כהלוואה לצדדים. עוד נראה מההסכם שהורי הבעל רצו להבטיח שבמקרה גירושין שבנם לא יפגע כלל וע"כ הכניסו סעיף שבמדה והצדדים ינהלו הליכים של גירושין זכותם תהיה לדרוש שהלוואה תוחזר מיד על-ידי מכירת הבית. יתכן לומר שההורים רצו לתת את הסכום כהלוואה עומדת (הכוונה שלאחר זמן יוותרו על הדרישה להחזר ההלוואה) ורצו להבטיח שהאישה לא תהנה מכסף זה במקרה של דיונים לגירושין. כתבתי לעיל שהסכם זה הוא הסכם גרוע ביותר מבחינת האישה וברצוני להבהיר הדברים זכותם של הורים לתת מתנה לבנם ואם הם היו רוצים לתת את מלא המענק לבנם והחלק שירכש בבית מכספם ירשם על שם בנם אין במעשה זה פעולה שאינה ראויה וכך ראוי שיהיה. אולם נתינת הכסף בצורה שרצו לתת על-פי ההסכם היא אינה ראויה. רצונם היה שבמדה והצדדים ינהלו תביעת גירושין ולא משנה מי התובע ומי האשם בגירושין הם יוכלו לנשל את האישה מיד מהזכות למדור שלה. באם היו רושמים את החלק שנתנו לרכישת הדירה ע"ש בנם, גם אם בנם היה דורש להתגרש הבעל לא היה יכול בנקל לנשל את אשתו מהזכות למדור בדירה כיוון שאישה שלא חייבוה להתגרש יש לה זכות מדור בנכסי הבעל. מהנאמר לעיל מובן מדוע האישה נפגעה מצורה זו של הרצון לתת להם הלוואה, ובנתונים אלו היא דרשה לבטל את קנית הבית. האישה טענה בדיונים כי הציעה לבעלה שהם יקנו דירה קטנה בכוחות עצמם ויטלו משכנתא וישלמו אותה מהכנסות שיהיה להם. למעשה הבעל לא הכחיש את דברי האישה בעניין זה.
מהאמור לעיל עולה שבזמן שהאישה הגישה את תביעת גירושין, אם בעלה היה מציע לה לעשות שלום-בית ולא להזדקק להלוואה או למענק מהוריו (לפי ההסכם שהציעו), האישה לא היתה מסרבת לעשות שלום-בית. אישה שבוחרת להתגרש ואין לה סיבה צודקת בתביעתה להתגרש, כאמור לעיל באות (ה), או כאשר הבעל והאישה דורשים להתגרש, כאמור באות (ג) לעיל, לא מגיע לאישה תוספת כתובה. כיוון שהבעל לא התחיב לאישה תוספת כתובה למקרה שהאישה תדרוש להתגרש ללא סיבה מוצדקת. במקרה שלנו האישה דרשה להתגרש כיוון שהבעל לא נאות לחזור עליה לשלום-בית בתנאים סבירים ועל-כן מקרה זה דומה למקרה (ד) דלעיל, שלאישה מגיע כתובה. טענה נוספת טען הבעל שבגינה לא מגיע לאישה כתובה. האישה התנהגה בזמן הנישואין בצורה שאינה צנועה במיוחד מהתאריך שנפרדו.
1) הגרוש טען שאשתו לפני הגירושין אחרי שנפרדו היתה נוהגת להופיע במקומות ציבוריים בצורה פרוצה בגופיות ומכנסים קצרים. בעניין זה האישה השיבה, שלא נהגה להתלבש בצורה שונה אחרי שנפרדו מהתקופה שלפני כן. כך הם יצאו וכך הם נהגו בזמן נישואיהם כשהיו יחד. נ"ל שמחמת טענה זו אי-אפשר להפסידה כתובתה.
2) הבעל הביא עד שהעיד שבמסיבת יום הולדת לחברה של האישה האישה רקדה עם גברים בצורה צמודה ולדעתו יתכן שזנתה באותו לילה. האישה הכחישה שרקדה צמוד, טענה שרקדה ריקודים מעגלים והכחישה שזנתה. נציין שהעד שהעיד הוא פסול לעדות וגם שאר העדים שהעידו פסולים לעדות כיוון שהם פרוצים בכל ענייני ערוה. האישה היתה מוכנה להבדק במכונת אמת ואמרה שהתשובות יכריעו. הבעל סרב.
3) הבעל טען שבנסיעה לקיבוץ אפיקים האישה בילתה בליל שבת עם מר אלמוני עד אחרי 2.00 בלילה. האישה הכחישה וטענה שהיתה עם חברה כל הלילה. עד העיד שראה את האישה שהסתובבה באותו לילה עם מר אלמוני, אולם בעדותו לא היו דברים שמחמת כן ניתן להפסיד לאישה כתובתה. נוסף על כך העידה עדה שישנה בחדר של האישה שקמה בשעה 2.00 בלילה והאישה לא היתה בחדר.
מהעדויות לעיל אי-אפשר להפסיד לאישה כתובתה. ברם, מהעדויות שנשמעו בבית-הדין עולה שהקבוצה שהאישה היתה נוהגת להיפגש עמהם ולצאת איתם לריקודים ולשאר אירועים, היא קבוצה פרוצה ביותר. אמנם הסיבה הרישמית להתכנסותם היתה לשירה וריקודים. אולם רבים בקבוצה זו המטרה העיקרית להתכנסותם היתה לשם פריצות וזנות. והם לא הסתירו זאת ועל-כן קיים חשש גדול שהתובעת בתיק זה אחרי שנפרדה מבעלה שירכה דרכיה. ובנוסף לכך יש גם קצת ספק שהאישה ובעלה היו מורדים זה על זה כשהאישה הגישה את תביעת הגירושין. אמנם כדי להפסיד לאישה כתובתה צריכים ראיות מוצקות, אולם כאשר לב הדיין אינו שלם לפסוק לאישה את כתובתה ומהסיבות הכבדות המפורטות לעיל, זכותו לעשות פשרה ועל-כן דעתי לפסוק שהאישה תגבה מחצית כתובתה וזאת לאחר שיופחתו הכספים שנטלה כאשר נפרדו.

(-) הרב נחום גורטלר, אב"ד

הצדדים שלפנינו התגרשו (לאחר כשנה וחצי מנשואיהם). עתה עומדת לפנינו תביעה לתשלום הכתובה מן הבעל לאישה. בית-הדין קיים דיונים רבים ארוכים וממצים בעניין, שמע את טענות הצדדים ואת עדיהם. לאחר זאת, הצדדים הגישו את סיכומיהם לבית-הדין. יצויין, כי משפט זה התנהל בשני חלקים. בחלקו הראשון, הצדדים הציגו ותארו בפרוטרוט את חייהם המשותפים ואת הסיבות שגרמו לפרידה ולגירושין. לצורך זה התקיימו שישה דיונים ארוכים, בהם טענו הצדדים את טענותיהם ונחקרו על-ידי באי-כוח הצדדים. בכ"ה אדר תשס"ד 18.03.04 הורה בית-הדין על הגשת סיכומים וקצב את מועדי הגשת הסיכומים. ב"כ התובעת עורך-דין עזרא אושרי הגיש את סיכומיו במועד שנקבע. לאחר-מכן הוגשה בקשה להבאת עדים על-ידי ב"כ החדש של הבעל, בטענה, כי יש בידם הוכחות שאין האישה זכאית בכתובתה מחמת חששות לכיעור או זנות של האישה, טענה חדשה שלא נטענה קודם בצורה מסודרת כי לא הייתה ידועה לבעל קודם. ביום כ"ד תשס"ה 8.11.04 קבע בית-הדין בהחלטה כי יש מקום לשמוע את טענותיו וראיותיו של הבעל בנושא זה. כאן החל חלקו השני של הדיון. בחלק זה התקיימו ארבעה דיונים ארוכים בהם העידו עדי הבעל ונחקרו בעניין. לאחר-מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם בעניין.
לאחר עיון בטענות הבעל עולה, כי לטענת הבעל יש שתי סיבות שמחמתן הפסידה האישה כתובתה:
א. שהאישה היא זו שפתחה את תיק הגירושין, היא זו שדרשה את הגירושין ומשום כך אינה זכאית לתשלום כתובה. מאידך טוענת האישה, כי סיבת הגירושין הוא מחמת הבעל והתנהגותו ולפיכך לא נותר בידה מוצא אלא להגיש את תביעת הגירושין. עיקרי טענותיהם, שנשטחו בפני בית-הדין בחלקו הראשון של הדיון יובאו בהמשך הנימוקים.
ב. כי האישה אינה מתנהגת כבנות ישראל הצנועות ואפשר שאף זינתה תחתיו. לטענתו, האישה מתנהגת ומתלבשת בצורה שאינה צנועה וחושפנית ומשתתפת במסיבות ריקודים שאינם ראויים.
הבעל הביא לדבריו כמה עדים, שהעידו על כך שהאישה השתתפה ב"מסיבת יום הולדת" מעין זו. כמו-כן, הבעל ניסה להוכיח בעדים שהאישה התרועעה עם ידיד בשם מר אלמוני במהלך שבת בקיבוץ "אפיקים". האישה הודתה, שהשתתפה באותה "מסיבת יום הולדת" המדוברת, אך לטענתה, הייתה לבושה כמו כל הבנות שהשתתפו במסיבה ולא רקדה עם גבר זר באותה מסיבה. כמו-כן לעניין השבת בקיבוץ "אפיקים", האישה מודה שאכן היא השתתפה באותה שבת אך מכחישה בכל תוקף כל קשר עם מר אלמוני. הבעל גם טען, שעובר לנשואיהם תפס את האישה בקלקלתה, כשגבר זר עושה לה מסאז' כאשר פלג גופה העליון היה ערטילאי. האישה הודתה בכך. לאחר העיון בכל הנ"ל נראה דהאישה לא הפסידה את כתובתה. וכדלהלן: תחילה נדון בטענתו השניה של הבעל, שהאישה נהגה שלא בצניעות ומחמת כן אינה זכאית לכתובתה. הנה לכאורה היה נראה כי לפי טענתו צדקו דבריו בהא, דהרי מצינו בכתובות (ע"ב.)
"ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית... ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראישה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם."
וברמב"ם פכ"ד מה' אישות הט"ז, כתב לבאר הטעם שעוברת על דת הפסידה כתובתה, וכ' בזה"ל: "אין לה כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל הפרוצות, אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה". עכ"ל והביאו גם הטור. וא"כ, אם העובדות הם כפי טענותיו של הבעל הרי שהפסידה האישה את כתובתה. אך כאשר תדייק בדבר תמצא שאין הדבר כן, דהרי שאני הכא שכשנשאה כבר הייתה מתנהגת באותה התנהגות ומתלבשת באותו לבוש ומשתתפת במסיבות מעין אלו ועל דעת כן כתב והתחייב לה כתובתה. וזאת משום דאף-על-פי שהכתובה תקנת חכמים היא "לבנות ישראל הצנועות", מ"מ היכא שהבעל כתב לה כתובה, הוא חייב את עצמו בתשלום הכתובה גם אם אינו חייב לה על-פי תקנת חכמים. דהיינו, שיש ב' דרכים ליצור חיוב כתובה:
א. מכוח תקנת חכמים שיחייבוהו בכתובה וזאת גם כשלא נכתבה כתובה על-ידי הבעל. וכן מפורש בכמה דוכתי.
ב. כשהבעל כתב לה כתובה אף-על-פי שאינה זכאית לכתובה מכוח תקנת חכמים, חייב מכוח התחייבותו.
כן יש ללמוד מהדין חייבי לאווין שהכיר בה - חייב בכתובתה (רמב"ם פכ"ד מהלכות אישות ה"ד ובשו"ע סי' קט"ז). וכתב הרמב"ם (שם) שטעם הדין הוא משום ש"רצה ליזוק בנכסיו". והוא כאמור, דאף-על-פי שאינו חייב לה מתקנת חכמים ובית-דין מחייבים אותו להוציא אישה זו ממנו כי אסורה לו, מ"מ חייב בהתחייבות הממונית שחייב עצמו כלפיה. הוא הדין והוא הטעם גם בנידון דידן, הוא הכיר את האישה ואת צורת לבושה ואת החברה שהם מעורבים בתוכה והמסיבות שרגילים להשתתף בהם ואף-על-פי-כן חייב עצמו בכתובתה. ומפורש מצאתי שכן פסק הלכה למעשה בשו"ת אגרות משה (חאה"ע סי' קי"ד), שכתב וז"ל הנוגע לעניננו: "ואם ידע הבעל מתחילה כשנשאה שאינה רוצה לכסות השער, ומ"מ נשאה וכתב לה כתובה, אף אם היה זה בזמן שרוב הנשים היו מכסות את ראשן כדין, נמי היה צריך ליתן לה כתובה, כיוון דידע ונתרצה ונתחייב לה הכתובה. ודין הגמ' הוא רק כשלא ידע, שחשב שתתנהג ככל בנות ישראל הכשרות ולבסוף לא רצתה או שאחר זמן קלקלה מעשיה בזה ואינה רוצה שוב לכסות שערה, בזה אמרו שיוצאת בלא כתובה". עכ"ל. וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ג סי' כ"א אות י"א). אך לא הביאו הראיה שאמרנו בס"ד מחייבי לאוין שהכיר בה. ע"ש. ומעתה, פשוט הדבר, דכיוון שכאשר זוג זה נשאו זה לזה, הכיר הבעל את האישה וידע את אורחותיה ומנהגיה ואת צורת לבושה - ואף-על-פי-כן נשאה והתחייב לה כתובה, ודאי הדבר, שחייב הוא בתשלום כל דמי כתובתה כפי שחייב את עצמו בזה ורצה ליזוק בנכסיו. יצויין, כי מתוך טענות הבעל עצמו ובא-כוחו (בחלק הראשון) כשבאו להזים את הטענות שנטענו נגד הבעל שמתרועע עם בנות אחרות מן המקהלה, יש ללמוד שזו רגילותם בדרך לא צנועה ולא קפדי בהכי. עי' בפרוטוקול הדיון מיום כ"ב תמוז ס"ג 22.7.03 ומיום י"א חשוון ס"ד 6.11.03 ומיום י"ח טבת תשס"ד 12.01.04. וגם מתוך דברי העדים שהביא הבעל יש להתרשם כן. אמנם, אמת הדבר, דלו היה מוכיח הבעל שהאישה עשתה מעשים שלא נהוגים גם בחברה בה הם חיים ושדרך האנשים מסוגם להקפיד עליהם, ודאי הייתה מפסידה את כתובתה, כי ע"ד כן, לא כתב לה. לדוגמא, פשוט הדבר, שאם הבעל היה מצליח להוכיח שהאישה זינתה בעודה תחתיו או שעשתה כיעור חריג כגון שגבר זר יעשה לה מסאז' כמו שעשתה קודם נישואיה, ודאי שהייתה מפסידה כתובתה בכך, כי ודאי מקפידים על דבר זה גם בחברה בה הם נמצאים. אך במקרה שלפנינו, הבעל הציג בפנינו עדויות שלא היה בהם מן החריג בנוהג של אנשי החברה בה הם חיים וע"ד כן נשאה והתחייב לה כתובתה. לכן ודאי שמחמת זה לא הפסידה כתובתה. מלבד כל האמור, הרי ידוע שהעוברת על דת צריכה התראה כדי להפסיד כתובתה כמו שפסק בשו"ע סי' קט"ו ס"ד "איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית... או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם (ורגילה בכך) או שהיתה משחקת עם הבחורים... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו". וע"ע בב"ש (שם ס"ק י"ז) ובנידונינו הרי לא התרה בה. ואמנם בדבר שהוא מפורסם באיסורו י"א דאין צורך בהתראה כמבואר בפת"ש שם ס"ק י"א. וגם אם עשתה מעשה כיעור, אין צריך התראה כדי להפסידה כתובתה כמבואר בסי' י"א. אך כאמור, לא הוצגו בפנינו דברים שיש בהם כדי להפסיד כתובתה. זאת עוד בלא שנכנס לעובי הקורה להכריע בדבר כשרותם של העדים שהעידו לפנינו. בדבר טענתו הראשונה של הבעל שהאישה הפסידה כתובתה כיוון שהיא זאת שפתחה את תביעת הגירושין. זאת נבהיר, דהנה זה ברור שאם אישה יזמה את הגירושין וגרמה להם, ודאי שאין לה כתובה. אך אין הדבר תלוי ועומד באקט של פתיחת תיק הגירושין אלא במי שגרם במעשיו ובהתנהגותו למצב זה בו צריכים הצדדים להתגרש. אמנם לפעמים יש במעשה פתיחת התיק לגירושין על-ידי האישה משום סימן שהיא אינה חפיצה בהמשך חיי הנישואין. אך אין בכך "סיבה" לגירושין אלא רק "סימן" לרצון לגירושין. סיבת הגירושין תלויה וקשורה להתנהגות בני הזוג בחייהם המשותפים שגרמו לגירושין. במקרה שלפנינו, כפי שהוצג בפני בית-הדין, ברור הדבר, כי בני הזוג חיו יחד בסדר ובטוב עם עליות ומורדות כרגיל בכל בני זוג, עד שארע מקרה אחד בו התגלע ויכוח בין הצדדים שגרם "לפיצוץ" חיי הנישואין. כאמור, לצורך החלטה האם הפסידה האישה את כתובתה עלינו לבדוק בנקודה זו - על מי מוטלת האשמה במריבה זו - שהיא למעשה הגורמת לפרידת הצדדים וסיבת הגירושין. הויכוח נעוץ בסך 55 אלף דולר שהיו צריכים הצדדים לקבל כ"עזרה" מהורי הבעל לצורך רכישת דירה. לטענת האישה, הסכום הובטח לצדדים כמתנה. בבוא הצדדים לקחת את הסכום האמור, הוצג לאישה הסכם הלוואה ושיעבוד שנוסח על-ידי אבי הבעל (שהינו עורך-דין במקצועו). לטענת הבעל, לא הייתה להוריו כל כוונה לגבות את ההלוואה רק הם רצו להבטיח את כספם למקרה של גירושין או מחלה. וכלשונו של הבעל "הורי הסכימו לתת הלוואה... לא קבעו תאריך להחזרת ההלוואה ובאם היינו נשואים 15 20 שנה ההלוואה הייתה מבוטלת. התנאי שניתן בהלוואה היה שבמידה וההורים יזדקקו לכסף זה עבור מחלה או עקב גירושין". לאחר מחשבה והתייעצות עם עורך-דין סירבה האישה לחתום על הסכם זה. לדבריה, הסכום הובטח לה כמתנה ולא כהלוואה ובכל מקרה, אינה מוכנה לחתום על הסכם זה שיכול להוות מנוף להתערבות של הורי הבעל בחיי בני הזוג וכמסמך שיש בו סיכוי אפשרי לנישול זכויותיה בדירה. ולכן, סרבה האישה לחתום על הסכם זה. וכלשון האישה: "האב אמר שצריך לחתום עוד מסמך "הסכם שולי" כשאני קוראת אני רואה "הסכם הלוואה" "שיעבוד" "120 ימים" "פרידה"...כשראיתי כתוב "שיעבוד" אז הבנתי שהזוגיות שלי תלויה בכסף... אני מאמינה שצריך לבנות בית בעשר אצבעות... הוריו הבטיחו לי מתנה דירה. לאחר שהבנתי שמעורבות הוריו בחיינו אמרתי לפלוני שנרכוש בית בכוחות עצמנו ללא עזרת הוריו ואפילו בית קטן". הבעל מצידו התעקש על כך שהאישה תחתום על הסכם זה. לדבריה, אמר לה הבעל, כי הפרת ההסכם כמוהו כהפרת הסכם הנישואין. האישה סרבה לחתום ואז עזב הבעל את בית הצדדים. לאחר כיומיים, חזר הבעל לבית הצדדים, כאשר האישה היא זו שנסעה והביאה ברכב את הבעל מבית הוריו שבנתניה לרחובות. אך לאחר כיומיים, לאחר ויכוח ומריבה עזב הבעל את הבית ועבר להתגורר בקביעות בבית הוריו בנתניה. יצויין, כי האישה ניסתה לפנות לבעל ישירות ועל-ידי שליח כדי לנסות ולהשיב הבעל לבית. "ולא הועילו הנסיונות של חברים להחזירו הביתה. הוא לקח הרכב והרכוש ונסע. לאחר זה אין עם מי לדבר הבן אדם לא רוצה בי" - כלשונה. לטענתה, ניסתה גם לאחר שפתחה את תביעת הגירושין. הבעל הודה שהאישה התקשרה אליו אך טען שזה היה רק פעם אחת. מאידך, הבעל לא טען שניסה לפנות לאישה. לטענתו, לא פנה לאישה כי היה נפגש עימה בבואו למקהלה והיא לא הייתה עונה לו. אך טענתו זו של הבעל נמצאה כלא נכונה, שכן לפי דיווחי הרישום במקהלה מתברר שהאישה כלל לא באה למקהלה בתקופה זו. בית-הדין עיין בהסכם. ולאחר העיון נראה שיש הצדקה לחששותיה של האישה לחתום על הסכם זה. גם ב"כ של הבעל אישר כי הסכם זה הוא "הסכם קשה". גם הבעל הודה כי "המסמך לא פשוט אך הגון". ודאי שלא ניתן לחייב האישה לחתום על מסמך כזה. גם בלא זאת, ודאי שאין האישה חייבת לחתום על הלוואה כל שהיא ואין לראות בסרוב כעין זה כעילה לגירושין. ודאי וודאי כאשר הסכם מפלה את האישה לרעה - לדעתה, ודאי שאינה חייבת לחתום על הסכם זה. מאידך, הבעל הוא זה שעזב את בית הצדדים ונטל את מטלטליו, כתוצאה מסירובה של האישה לחתום על הסכם זה. ולא פעל דבר לצורך פיוס האישה והחזרת שלום-הבית על כנו. הבעל הוא זה שבפועל "שבר" את התא המשפחתי בעזיבתו את הבית. ימים ספורים לאחר-מכן שהו הצדדים בשבת בקיבוץ "אפיקים" במסגרת המקהלה בה חברים שניהם. גם בשבת זו נאחז כל צד להוכיח את מרידתו של השני. העובדות הם כדלהלן: בבוקרו של יום שישי עבר הבעל דרך בית הצדדים ולקח משם את חפציו אך לא לקח את האישה עימו. לטענתו, הוא היה מן המארגנים ולפיכך היה צריך להיות שם מוקדם והיה ברור שתהילה אשתו תבוא עם חברותיה מאוחר יותר. בנקודה זו יתכן כי צדק הבעל. בליל שבת הזמין הבעל את האישה לישון עימו בחדרו והאישה סרבה. האישה לא מכחישה זאת, רק טוענת, שהיא הייתה כ"כ פגועה מן העבר ומעזיבתו של הבעל ומחשיפת המריבה שלהם בפני חברותיה, לפיכך לא הייתה מוכנה לישון עימו. בנקודה זו נראה שהצדק עם האישה. לאחר שהצדדים רבו עד כדי פרידה לא סגי בהזמנה סתמית ויבשה. באם הבעל באמת היה חפץ בשלום היה עליו לרצות ולפייס את האישה כראוי. לפיכך, אין לראות בפנייתו של הבעל כניסיון רציני לפיוס והשבת שלום-הבית. למרבה הצער, מכאן ואילך כל צד מתבצר בעמדתו ולא עושה דבר כדי להחזיר את חיי הנישואין למסלולם וכאשר הם מופיעים בבית-הדין לדיון הראשון, כחודשיים לאחר הפרידה, שני הצדדים כבר מוחלטים להתגרש. לאור האמור נראה, כי עיקר האשמה בפרוד תלויה בהנהגת הבעל שהוא זה שעזב את הבית ולא עשה דבר כדי להשיב האישה אליו. וזאת יובהר, דאף לו נניח את הדבר כספק - הרי לא הפסידה האישה את כתובתה מספק. ועליו חובת נטל ההוכחה להוכיח שהפסידה כתובה. ואף-על-פי שהבעל הוא המוחזק בכתובה א"כ מספק לכאורה אין להוציא ממנו את הכתובה. כבר כתב בספר נתיבות משפט על רבינו ירוחם ספר מישרים נתיב כ"ג גבי פלוגתא דרבוותא לגבי זכאותה של האישה בכתובה דחייב, "כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים". וכן דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד סק"ב שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל עכשיו א"י לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו ויכולה לומר, קים לי כהני פוסקים. ועיין בכנה"ג כללי קים לי אות מ"ו ובברכי יוסף חו"מ סי' י"ב סעי' ט"ו. הביאו זאת בפד"ר ח"ג (עמ' 164). ואף-על-פי שבבית מאיר שם, מבואר דפליג ע"ד הב"ש בזה, שהרי תמה ע"ד הב"ש, הלא במורדת דינה לפחות מכתובתה והבעל הוא המוחזק בממון. מ"מ שמעתי מכב' אב"ד הגר"נ גורטלר שליט"א לחלק, דכל דברי הב"מ הם דווקא במומים שהיו קודם הנישואין, דאז יש מקום לטענת מיקח טעות על הנישואין ועל הכתובה ולכן הבעל הוא המוחזק. אך כאשר בנישואין הייתה התחייבות ודאית כמו בנידון דידן, אלא שיש לנו ספק אם הפסידה כתובתה, ודאי דהוי כאיני יודע אם פרעתיך ולא פליג בזה הב"מ כלל. ודבריו נכונים. זאת ועוד, שהרי שם בפד"ר כתבו הדיינים הגאונים הגר"י עדס והגר"י בן מנחם והגר"ב ז'ולטי זצ"ל בזה"ל: "וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה. אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קי"ט ע"ש. וכן משמע מדברי שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שס"ד". והכא הוא בעיה במציאות. ועוד ברור הדבר שלא הפסידה האישה כתובה ורחוקה הדרך להפסידה כתובתה שהרי כבר הוכיחו הגאונים הנ"ל נ"ע באריכות (שם בפד"ר), דגם אם רצון האישה בגירושין לא הפסידה כתובתה עד שהבעל יתרה בה ויבקש מבית-הדין להכריז עליה כמורדת ובית-הדין יעשה לה את כל ההכרזות וההמלכות כפי הסדר המתואר בסי' ע"ז. רק אחר כל זאת מפסידה האישה כתובה. דברים שלא נעשו כלל בנידון שלפנינו.
לאור כל זאת, ברור הדבר שלא הפסידה האישה את כתובתה, כי כפי הנראה הגורם לגירושין היה הבעל ועזיבתו את הבית. לפיכך יש לחייב את הבעל במלוא תשלום דמי הכתובה לאישה. אך היות ונטען על-ידי הבעל שנלקחו כספים של הבעל שלא כדין על-ידי האישה, יש לקיים דיון בעניין זה.

(-) הרב ציון אשכנזי, דיין

בפנינו תביעה לתשלום כתובה.
והנה העובדות והשתלשלות העניינים. הצדדים נישאו כדת משה וישראל לאחר תקופת היכרות ארוכה ולאחר שגרו במשותף לפני נישואיהם וזה מתוך רצון ואהבה. לאחר נישואיהם הצדדים גרו בדירות שכורות והחליטו לרכוש לעצמם בית מגורים. החלטה המשותפת היתה לרכוש בית בגן-יבנה כאשר עלותו היא בסך כ- 155,000 $ דולר. לצדדים חסרו כספים רבים כדי לממש את קנייתם זו והורי הבעל הציעו לעזור לצדדים בסכום של 55,000 $ דולר כאשר לטענת האישה היה ברור לשני בני הזוג שזה ניתן כמתנה. הבעל הודה בפנינו שזה היה בבסיס העזרה שהובטחה על-ידי הוריו. לאחר שהצדדים חתמו על חוזה רכישה של הבית ביבנה הנ"ל והיו אמורים לקבל את עזרת הורי הבעל נדרשו שני הצדדים לחתום על מסמך כאשר במסמך זה מבטיחים הוריו לעצמם שבמקרה וידרשו להחזיר את כספם או לחילופין אם בני הזוג יגיעו למצב של גירושין ידרשו להחזיר את הסכום תוך תקופה קצובה. לדברי האישה מסמך זה בא עליה בהפתעה לאור הבטחת ההורים לפני כן וביקשה לא לחתום על החוזה כדי שתוכל לקבל יעוץ משפטי ולדבריה הבעל הזהירה שאם לא תחתום זהו סוף הנישואים ובהטעימו בפניה שוודאי כסף זה יהפך בסופו-של-דבר כמענק והוכחה שגם לא נקבע זמן בו תוחזר ההלוואה ורק הוריו שהם מבוגרים רצו להבטיח לעצמם שכסף זה שנחסך על ידם יוכל לשמשם בעת זקנתם באם יצטרכו לו. האישה בסופו-של-דבר סירבה לחתום על מסמך זה כי לדבריה ראתה בזה התערבות גסה של הוריו בחיי הנישואים והציעה לבעלה לבטל את חוזה רכישת הבית ביבנה ולרכוש במקום זאת דירה צנועה ללא קבלת העזרה מהורי הבעל. משלב זה והלאה יחסי האימון של הצדדים עלו על שרטון והאישה בחרה להתגורר אצל אמה והבעל גר אצל הוריו. ניסיון שנעשה על-ידי האישה לבקש מהבעל לבוא להתגורר עמה אצל אמה לא עלה יפה כיוון שהבעל לאחר ימים מספר הפסיק להתגורר שם ולדבריו כיוון שהאם של האישה מציקה לו ואשתו עומדת לצד אמה במקום לצדו. האישה הגישה לבית-המשפט למשפחה תביעה למזונות ולבית-הדין הרבני תביעה לגירושין. לדברי הבעל הופתע בזה ונסיונותיו לשקם את מערכת הנישואין לא עלה יפה ומערכת הנישואין הגיעה לנקודת אל-חזור באשמתה. האישה הצהירה שרצונה בגירושין אך זה באשמת הבעל שהעדיף טובת הוריו מאשר שיקום המערכת הזוגיות שלהם. לאור הנתק ביניהם בית-הדין הציע לצדדים להתגרש ובהסכמת הצדדים סודר גט פיטורין ביניהם כאשר כל אחד מן הצדדים שמר לעצמו את הזכות לדון באם האישה זכאית לכתובה. האישה הגישה את תביעתה לכתובה והבעל הגיש טענותיו לאי-זכאותה לכתובה. נערכו דיונים רבים בין הצדדים כאשר מעלים טענותיהם בפני בית-הדין ונחקרים והובאו על-ידי הבעל עדים התומכים בטענותיו. האישה לא הביאה עדים אך הכחישה את דבריהם הכחשה נמרצת. באי-כוח הצדדים הגישו את סיכומיהם ועתה על בית-הדין להכריע בתביעה (יש לציין בזאת שהבעל בשלב ראשון שלטענותיו לא הביאה עדים לזה אך לאחר שהחליף ב"כ חדש ביקש ובית-הדין נענה לזאת לאפשר לו להביא עדים וכדי לאפשר מיצוי הדין על נכון). והנה בעיון סיכומי ב"כ האישה עורך-דין ע' אושרי ומן העולה מן הדיונים טענותיו מבוססות על כך שגרם הגירושין הוא באשמת הורי הבעל והבעל שהיו מעוניניים לפרק את מערכת הנישואין וכן מוטלת עליו האשמה בזה שעמד לצד הוריו ונגד האישה כאשר גם בזמן הנישואין לא דאג לכלכלה כראוי והוכיח את היותו "כילי וקמצן" כאשר מנע מהאישה גם מטה או מזרון ראוי לישון עליו ועל כל הוצאה של האישה הקפיד הקפדה יתירה וכיוון שכך עליו לשאת בתוצאות וחייב הוא מלוא הכתובה כפי שהתחייב בעת הנישואין. ב"כ הבעל עורך-דין יוסף הולנדר הכחיש את טענות האישה על קמצנות הבעל והביא הוכחה שהבעל מימן טיול יקר לסין של שני הצדדים וכמו-כן הבעל מימן את תשלום השכירות של הדירה שנשכרה על ידיהם וכיוון שכך תביעת האישה לגירושין שומטת את טענתה לזכאות לכתובה, שאישה החפיצה בגירושין ללא עילה אין היא זכאית לכתובה. טענות נוספות שהעלה ב"כ הבעל בסיכומיו שהאישה בהתנהגותה הלא ראויה כאישה היא רוקדת עם גברים זרים במסיבות אירוטיות והתחבקויות אתם וכמו-כן מתלבשת היא בצורה פרוצה ביותר וכיוון שכך מבואר בסימן קט"ו באבן העזר שהאישה העוברת על דת משה אינה זכאית לכתובה ומפסדתה. ב"כ הבעל הסתמך על דברי העדים שהעידו בפני בית-הדין על מעשיה המכוערים של האישה ועל טענות הבעל. בתגובה לטענות אלו ב"כ האישה והאישה הכחישו את דברי הבעל ועדיו כאשר מציינים שהעדים שהביאו בפני בית-הדין אינם נאמנים כלל ושהוכח בפני בית-הדין שהעדים מגמתיים הם לטובת הבעל ולא לטובת האמת.
והנה בעיון בכל החומר שבתיקי הצדדים ושמיעת העדיות ועיון בסיכומי ב"כ הצדדים בית-הדין מגיע למסקנא שהאישה לא הפסידה כתובה וזאת מהטעמים דלקמן:
1. תביעת האישה לגירושין במקרה כמו שבפנינו אינה הסיבה הגורמת להפסד כתובה כיוון שבית-הדין נוכח שתביעתה לגירושין אינה עומדת בחלל ריק של קפריזה עוברת אלא לנוכח הנסיבות שנקלעה להם כאשר הבעל עזבה לנפשה והבעל לא הוכיח בפנינו שאינה זכאית לכתובה וכל זמן שהבעל לא הוכיח כנגד אינו יכול לטעון בפני בית-הדין ד"אדעתא למיפק ולמישקל לא יהיב" וכמו שטען ב"כ עורך-דין יוסף הולנדר, וע"כ טענה זו נדחית.
2. טענות ב"כ הבעל עורך-דין יוסף הולנדר שיש לסמוך על העדים שהעידו על התנהגותה הלא ראויה של האישה נדחות וזאת לאור העובדה שבית-הדין נוכח לדעת שהעדים שהעידו בפני בית-הדין אינם נאמנים לא הלכתית ולא אמת והדבר מתחזק בזה מעצם העובדה שהאישה היתה מוכנה להיבדק במכונת אמת והבעל בהתחמקות משפטית סירב בכל תוקף לזאת וזה מחזק את התרשמות בית-הדין.
3. טענות ב"כ הבעל שהאישה בלבושה הלא צנוע והפרובוקטיבי דינה כעוברת על דת משה וע"כ הפסידה כתובתה, גם טענה זו נדחית. אך כדי לברר זאת עלינו להאריך בזה.
הנה במסכת כתובות (דף עב) שנינו ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזהו דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה וכו' ואיזהו דת יהודית יוצאה וראישה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל עדם עיי"ש והנה דת משה הוא מה שהצטוינו בתורה ודת יהודית מנהגי בנות ישראל שנהגו בעייני צניעות ובגמרא שם דנו איך קרה שמאכילתו שאינו מעושר או משמשתו נדה והלא יכל לפרוש ואם לא פרש אי-אפשר להפסידה כתובה ומעמידים ששיקרה עליו ואחר-כך נודע לו. עוד אמרו שם בגמרא שפריעת ראש שהוזכרה במשנה שנחשב כמנהג בנות ישראל וכדת יהודית ולא מדין דת משה רבינו, זה שלא היתה צנועה ברשות הרבים כמו שבנות ישראל הצנועות הולכות אך באם יצאה פרועה בשוק הוי דת משה. וברמב"ם פרק כ"ד מאישות הלכה י' וכן בשו"ע אבן העזר סימן קט"ו נפסק להלכה כמשנה זו. וכן פסקו כל הפוסקים. ובטעם הדבר שאישה מפסידה הכתובה נחלקו גדולי האחרונים שדעת הב"ש בסימן קט"ו שם שחיישינן באישה זו שזינתה עם אחר ודעת "המשנה למלך" היא דחיישינן שמא תזנה עם אחרים ולא שכבר זנתה. והנה בגמ' סוטה דף כ"ה ע"א. דנה הגמ' האם כדי להפסידה כתובה בעוברת על דת - בעיא התראה ואיפשיטא בגמרא שצריכה התראה ועוד איבעיא להו שם באם הבעל רוצה לקיימה האם יכול אם לאו ונחלקו בזה הראשונים דדעת הראב"ד שלא נפשטה הבעיא ודעת הרשב"א שנפשטה ואם רוצה לקיימה יכול. והרמב"ם פסק בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ז וז"ל עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין הבעל להוציא ואם רצה לא יוציא ואף-על-פי שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא ולא הקפידו חכמים רק על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה עכ"ל. ועיין בבית שמואל (בסימן קטו סק י"ז) שדן האם עוברת על דת משה צריכה התראה כמו בעוברת על דת, או לא, ומביא שמשמע מכל הפוסקים שצריכה התראה, רק שמדברי רש"י מוכח, שבעוברת על דת משה הרי היא במותרה ועומדת. והנה נחלקו גדולי הראשונים באם צריך להתרות בה שלא תעשה מעשיה אלו ודי בזה (כדי להפסיד כתובה) או שצריך להתרות בה שמעשים אלו יגרמו לה שתפסיד כתובתה שדעת הרשב"א והרא"ש שצריך להתרות בה שתפסיד כתובתה בפירוש, וכן פסק מרן השו"ע בסימן קט"ו סעיף י' עיי"ש ודעת הריא"ז המובא בש"ג שעל הרי"ף שאין צריך להתרות בה שתפסיד כתובתה ודי שמתרים בה שלא תעשה מעשים אלו, אך מוסכם מכל הפוסקים שהתראה זו צריכה להיות בפני עדים שאם לא כן הבעל לא יהא נאמן שהתרה בה רק אם האישה תודה אזי הפסידה כתובתה. והנה בנדון שלפנינו אף שהצדדים נחלקו באם האישה עשתה מעשה כיעור של זנות אין מחלוקת בין הצדדים לגבי לבושה הלא צנוע של האישה המקובל בחברה חילונית, ואם כן לכאורה אישה זו עברה על דת משה ויהודית לכל הדעות ודינה להפסיד כתובה מחמת זה. אך לאחר העיון נראה דאין לטענותיו של הבעל על מה לסמוך ומהטעמים שיבוארו להלן.
א. לא הוכח ולא נטען שהבעל התרה באישה שאם תמשיך לנהוג כך שתפסיד כתובתה לכל דבר, ואף לא התרה בה כלל שתפסיק להתלבש לא בצניעות ואדרבא גם בעת שחיו יחד הבעל היה נוח לו בזה ואם כן אין לו להלין רק על עצמו.
ב. אף אם היה מתרה בה שתפסיק להתלבש בצורה לא צנועה עכ"ז אין האישה מפסידה כתובתה כיוון שהוא נוהג בכל דבריו כאדם חילוני לכל דבר ועל-פי המבואר ב"שלטי גבורים" פרק המדיר דף לג מדפי הריף ס"ק א וז"ל מעשה בא לידי מהר"ם ז"ל בראובן שהביא עדים שעברה על החרם אחר שהתרה בה והיא גם היא הביאה עדים שגם הוא עבר על החרם ופסק שאינו יכול להוציאה בלא כתובה, דטעמא מאי אמור רבנן נודרת ואינה מקיימת יוצא בלא כתובה דמצי למימר אין אישה אלא לבנים ובעוון נדרים בנים מתים וכיוון שגם הוא עובר חרמות ההוא גברא לא בעי בני ואין טענתו טענה אבל עדים המעידים על האישה שעוברת על שאר דת משה ויהודית אף-על-פי שהוא עובר חרמות החשוד על דבר אחד אינו חשוד לכל התורה ויכול להוציא בלא כתובה בעל-כורחה עכ"ל. הרי מבואר שאדם שחשוד על כל התורה ונוהג בחילוניות גמורה אינו יכול להוציא אשתו בלא כתובה ושם מוכח שאם הוא ברור שחשוד על כל התורה אינו יכול להפסידה ובנדון שם לא התברר שהוא חשוד על כל התורה.
ג. מבואר ב"חלקת מחוקק" (בסימן קטו ס"ק י"ט ד"ה כל אלו) שכל מה שנאמר שאישה מפסדת כתובה בעוברת על דת משה ויהודית, זה רק באישה שאין סופה כתחלתה שמחמת קלקול שאחר הנישואין הפסידו משא"כ נשים שמתחלת הנישואין לא היתה ראויה, יש להם דין אחר וכמו שיתבאר בסימן קט"ז בנושא אחת מהנשים האסורות בחייבי לאוין והכיר בה שיש לה עיקר ותוספת. וכ"כ הבית שמואל בסימן הנ"ל סק כ"א וז"ל הכלל הוא כל אלו מעשיה גורמים מחמת מעשיה שעשתה עכ"ל. הנוגע לענינו הרי כמבואר הדבר שאדם המתחייב בשעת הנישואין לאשתו ואינו תובעה אז שתשמור על גדרי הצניעות הראוים לבנות ישראל מתחייב הוא בכתובה ואינו יכול לטעון עתה עליה שאינה נוהגת כבנות ישראל הצנועות. ומה לו כיום בצר לו להפסידה את המגיע לה מעיקר הדין, ואילו היה חוזר בתשובה ורוצה את אשתו אך בתנאי שתתנהג בגדרי הצניעות הראויות לבנות ישראל, היה מקום לדון בדבר. אך במקרה שלפניו אינו רוצה רק להפסידה כתובתה מה שמגיע לה על-פי הדין וכנ"ל.
ד. עיין ב"יביע אומר" חלק ג' אבן העזר סימן כ"ג ו"בציץ אליעזר" ח"ז סימן מח אורחות משפטים פרק ג' ושו"ת "דובב מישרים" ח"א סימן קכ"ד, שכתבו כולם כמעט בלשון זהה שיש למנוע בזה ולגדור גדר בפני הפורצים שלא יעשו את התורה קרדום לחפור בה למען הגשמת שרירות לבם ושלא ימצאו להם מקום, עי"ש בדבריהם. הרי גם דעת גדולי הפוסקים והמורים שאין במקרה כמו שלפנינו לפסוק שהאישה תפסיד כתובה. ונראה שטעמם הוא שנכון שחכמים לא תיקנו כתובה לאישה המתנהגת בפריצות, אך באם אדם התחייב בזה חכמים לא הפקיעו התחייבותו וזה פשוט יותר אף מביעתא דכותחא.
הנה מכל הטעמים הנ"ל נדחים כל דברי הבעל וב"כ על-הסף, וע"כ הבעל חייב לשלם את מלוא ערך כתובתה נכון ליום הגירושין בערך דולרי אך כיוון שנטענו טענות שהאישה לקחה מהרכוש המשותף מעבר למה שמגיע לה על-פי הדין והחוק נראה דיש לקיים דיון מסודר כדי לברר הדבר. ואם יתברר שלקחה מעבר למה שמגיע לה על-פי הדין יש לנכות זאת מערך הכתובה.
זה הנראה לענ"ד ובורא עולם יצילנו משגיאות כן יהי רצון.


(-) הרב אברהם שמן, דיין

לאור הנימוקים המצורפים בית-הדין פוסק:
1. על פלוני לשלם לפלונית את מלוא דמי כתובתה.
2. בית-הדין מזמין הצדדים לדיון לברר את טענת הבעל שהאישה לקחה כספים השייכים לו.
3. לאחר סיום הדיון האמור בסעיף 2 בית-הדין יקבע מהו הסכום המדוייק שחייב הבעל לשלם לפי סעיף 1.
מועד הדיון ביום חמישי ד' באדר תשס"ז 22.2.2007 בשעה 11.
פסק-דין זה ניתן ברוב דעות לדעת המיעוט הנתבע ישלם לתובעת רק מחצית כתובתה."