סירוב לבצע בדיקה

1. כללי
כפי שנראה להלן, מקריאתן של הוראות סעיפים 64ב(א1), 64ד(א) ו- 62(3) לפקודת התעבורה עולה כי סירובו של נהג לבצע בדיקה במכשיר נשיפה {"ינשוף"} הביא לכך שיש לראותו כמי שעבר את העבירה הקבועה בסעיף 62(3) לפקודת התעבורה.

מכוח האמור, הנתון הרלבנטי היחיד לצורך עבירת השכרות הוא סירובו של הנהג {הנאשם} לבצע את הבדיקה, בין אם זו היתה מתבצעת על אתר ובין אם היתה מתבצעת על דרך של עיכובו של הנהג והעברתו לתחנת משטרה סמוכה {רע"פ 9197/12 חנוך לוי שחר נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(4), 11301 (2012)}.

נאשמים ועורכי-דין מינהלים הליכים ארוכים ומלאי טענות עובדתיות ומשפטיות גם יחד. זאת תוך ניסיונות חוזרים ונשנים לתקוף את מכשיר הינשוף, המשטרה ובתי-המשפט.

נהגים מחפשים את כל נקודות התורפה האפשריות כדי להכשיל את הבדיקות ו/או הממצאים.

כך למשל, מספר הטוענים לחולי האסטמה ומחלות נשימה אחרות שהגיעו לבית-משפט לתעבורה עלה פלאים ומשמעותית מאז החל השימוש במכשיר הינשוף {דברי בית-המשפט ב- ת"ת (תעבורה יר') 16233/07 מדינת ישראל על-ידי לשכת תביעות את"ן יר' נ' חליסי מגד, תק-של 2008(3), 8603 (2008)}.

אשר לכן, אין מנוס ממדיניות תקיפה, ברורה וחד-משמעית כלפי כל נהג.

חובתו של כל נהג היא להיבדק ולשתף פעולה ככל יכולתו עם המשטרה בבדיקת הנשיפה ו/או אחרת.

המחוקק איננו מתיר למשטרה לגעת בנהגים ולהכריחם לתת את הבדיקה, ואסור בתכלית האיסור על כל שוטר לבדוק נהג בעל כורחו. ואם עשה זאת שוטר כלשהוא, עבר על החוק וייענש בהתאם.

לעומת-זאת, כל נהג שלא ישתף פעולה, ייחשב כשיכור וכשיכור ברמה הגבוהה דווקא. כל הקלה בדרישה ברורה וחד-משמעית זו תפגע משמעותית וקשות ביכולת האכיפה של המשטרה.

נהג חייב למסור דגימה של אוויר נשוף בסמוך לאחר שנדרש לעשות כן על-ידי שוטר, ואילו השוטר אינו נדרש להפציר בנהג לעשות כן.

חשוב להבהיר, כי אין זה מקומו של השוטר לשכנע ולהתעמת עם חשוד המסרב להיבדק. כפי שנראה להלן, מספיק כי הוסבר לחשוד את ההשלכות לכך.

יחד-עם-זאת, סבורים אנו כי נכון הוא כי טוב יעשה השוטר אם לפנים משורת הדין יסביר לנהג ואולי אף יפציר בו להיבדק. אך מי שלא נבדק, אין לו להלין אלא על עצמו {ת"ת (תעבורה יר') 16233/07 מדינת ישראל על-ידי לשכת תביעות את"ן יר' נ' חליסי מגד, תק-של 2008(3), 8603 (2008)}.

זאת ועוד. הבדיקה חייבת להתבצע באופן צמוד להוראה הניתנת על-ידי השוטר, והנהג אינו רשאי לקבוע ולהחליט על דעת עצמו או מי מטעמו את השעה המתאימה והנוחה לו לבצע את הבדיקה {ע"פ (מחוזי ת"א) 7026/09 עמרי בנימיני נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(1), 15865 (2009)}.

2. חזקת הסירוב - האם ניתנת לסתירה?
כשמדובר בעבירת שכרות מתוקף "חזקת הסירוב" עסקינן בחזקה שבדין אשר מהווה חזקה הניתנה לסתירה.

ובמילים אחרות, סירוב ליתן דגימת רוק או דגימת דם מקים חזקה שאיננה חזקה חלוטה אלא ניתנת היא לסתירה {עפ"ת (ת"א) 14852-05-10 גנרי כויינברגק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.10.10)}.

ואולם, לא יהיה נכון והוגן לומר כי כל אדם שמסרב להיבדק בהכרח נהג תחת השפעה. יכולים להיות הסברים כנים, אף אם נשמעים מעט מופרכים לעיתים לסירוב או הימנעות מבדיקה {ע"ח 41855-07-13 יעקוב בן טולילה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

לפיכך, תנאי בסיסי להפעלת החזקה הוא הסבר מוקדם לנאשם לגבי מטרת הבדיקה, קבלת הסכמתו לה וכן הסבר של המשמעות המשפטית של הסירוב להיבדק.

על-פי לשון החוק, כתנאי להפעלת החזקה יש חובה כי השוטר יסביר לחשוד באופן חד-וברור בשפה המובנת לו את המשמעות המשפטית של הסירוב לביצוע בדיקת הנשיפה.

3. החובה על הנוהג או הממונה על הרכב
החובה להיבדק בדיקת שכרות, אם על דרך נשיפה ואם על דרך של מתן דגימת דם - על-פי סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה - קמה כאשר המסרב יכול להיות או הנוהג עצמו ברכב או הממונה על הרכב.

כך לדוגמה, ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 12762-06 {מדינת ישראל נ' קונסטנט סוחנוב, תק-של 2010(4), 108431 (2010)} קבע כב' השופט שלמה איזקסון כי במקרה דנן, הנאשם איננו עונה על-אף אחד משני הקריטריונים הנ"ל ולפיכך לא היה מקום להרשיעו בנהיגה בשכרות ובעבירת הסירוב להיבדק בדיקת נשיפה ובדיקת דם.

יחד-עם-זאת, הנאשם הורשע מכוח חזקת הבעלות, בנסיעה בקלות ראש ובנסיעה לאחור, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה ועבירה על תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, בכך שגרם לתאונה המתוארת בכתב האישום.

4. חזרה מסירוב
מתן אפשרות לנהג לחזור בו בכל שלב יאפשר לנהג שיכור שלא להיעתר לדרישה להיבדק באופן מיידי, אלא לדחות את הבדיקה זמן ממושך, בתקווה שרמת האלכוהול בגופו תרד עם חלוף הזמן מתחת לרמה המירבית המותרת, ובכך להתחמק מליתן את הדין, שכן מן המפורסמות הוא שרמת האלכוהול בגוף האדם יורדת עם חלוף הזמן {ע"פ (מחוזי יר') 2641/08 אלון עבו נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(1), 2726 (2009)}.

לכן, אין הצדקה לאפשר לנהג לחזור בו מסירובו לאחר שעמד בסירובו למעלה ממחצית השעה, ולאחר שחלף פרק הזמן האחרון למתן הסכמתו שנקבע על-ידי השוטר.

ב- ת"ת (תעבורה יר') 19048/08 {לשכת תביעות ירושלים נ' בן אבידה דור, תק-של 2009(2), 10373 (2009)} טען הנאשם באשר להסכמתו המאוחרת להיבדק כי יש בה כדי לרפא את סירובו הראשון.

לטענתו, תכליתה של הוראת החוק לפיה המסרב להיבדק יראה כשיכור הינה למנוע מצב בו יצא חוטא נשכר, תכלית שאינה מתקיימת במקרה דנן, שכן הנאשם הסכים להיבדק.

עוד נטען כי אין להרחיב את הכלל הראייתי לפיו ניתן להרשיע אדם בשכרות באמצעות סירוב, הרחבה נוספת שקובעת כי גם אי-היענות מהירה מספיק, על-פי שיקול-דעתו של השוטר בשטח, תיחשב סירוב.

כב' השופט מרדכי כדורי דחה טענות אלה וקבע כי לעניות-דעתו אין הצדקה לאפשר לנהג לחזור בו מסירובו לאחר שעמד בסירובו למעלה ממחצית השעה, ולאחר שחלף פרק הזמן האחרון למתן הסכמתו שנקבע על-ידי השוטר.

נהג שאינו נעתר לדרישת שוטר להיבדק במשך למעלה משלושים דקות, גם לאחר שהשוטר מבהיר לו כי החל ממועד מסויים לא יתאפשר לו להסכים, לא יראה כמי שהסכים לביצוע הבדיקה, ולא יהיה בהסכמתו המאוחרת כדי לרפא את סירובו הראשוני.

נעיר כי אין משמעות הדברים כאמור, כי יימנע מנבדק לחזור בו מסירובו הראשוני בסמוך מאוד למועד הסירוב. כך, נקבע בפסיקה כי שעה שנבדק חוזר בו לאחר שנרגע, הפנים והבין את מצבו, בחלוף פרק זמן של 10 עד 15 דקות ממועד הסירוב, על השוטר לאפשר לו לבצע את הבדיקה, גם אם בשלב זה הוא עסוק במילוי הטפסים הקשורים לאירוע {ראה למשל ת"ת (תעבורה נת') 4844/07 לשכת תביעות שרון-תעבורה נ' בן צבי אורית, תק-של 2008(2), 6320 (2008)}.

עמדה כאמור מקובלת אף על המשטרה, אשר על-פי הנחייתה לשוטרים יש לאפשר לנהג לחזור בו מסירובו כל עוד לא חלפו 15 דקות מרגע הסירוב.

ויודגש כי פרק הזמן בו יש לאפשר לנאשם לחזור בו מסירובו אינו נמדד מהמועד בו נעצר רכבו של הנאשם, אלא מהרגע בו הנאשם סירב לדרישת השוטר ליתן דגימה של אוויר נשוף {תת"ע (תעבורה יר') 19823-09 מדינת ישראל נ' אהרן גלמידי, תק-של 2011(1), 26386 (2011)}.

5. בריחתו של נאשם מהמקום בו עוכב לצורך בדיקת שכרות
ב- פ"ל (תעבורה ת"א) 1399/06 {ענף תנועה ת"א נ' גולדגור איתי, תק-של 2009(1), 7582 (2009)} קבעה כב' השופטת אורנה שדמי כי בריחתו של הנאשם מהמקום בו עוכב לצורך בדיקת שכרות מהווה סירוב לבצע בדיקת שכרות ולכן על-פי סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה רואים את הנאשם כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות על-פי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה.

זאת ועוד. אם לא די בהוכחת שכרותו מכוח סירובו על-פי החוק, הרי שבהתנהגותו התמוהה והבלתי-הגיונית של הנאשם ניתן לראות חיזוק לכך - אדם סביר ובעיקר פיכח לא היה נוהג כפי שנהג הנאשם.

6. דיוק בדו"חות הפעולה, בדיקות ובלוחות זמנים
עבירה של נהיגה בשכרות הנה עבירת תעבורה חמורה כידוע, אשר השלכותיה קשות והענישה בגינה מכבידה אף היא.

אשר-על-כן, שומה על השוטרים, העורכים דו"חות פעולה, מזכרים, בדיקות שונות ובסופו-של-דבר גם כתב אישום, לדייק היטב בפרטי האירועים ובלוחות הזמנים.

כך לדוגמה, שינוי המועד בדו"ח שנמסר לנאשם עלול להטעות את בית-המשפט ולהטות דינו של הנאשם, שלא כדין {ע"פ (תעבורה יר') 40807/07 נתנאל רובבשי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(2), 7099 (2008)}.

כך גם ב- תת"ע (תעבורה יר') 19823-09 {מדינת ישראל נ' אהרן גלמידי, תק-של 2011(1), 26386 (2011)} כב' השופט מרדכי כדורי זיכה את הנאשם מחמת העובדה כי בחומר הראיות לא נמצאו פרטים מהם ניתן להסיק באיזו שעה סירב הנאשם להיבדק, ובאיזו שעה או בחלוף כמה זמן הנאשם חזר בו מסירובו, שינה את טעמו וביקש ליתן דגימה של אוויר נשוף.

לפיכך, נקבע כי היעדרם של לוחות הזמנים יורד לשורשו של עניין, שכן לא ניתן לקבוע מהו פרק הזמן שחלף בין סירובו של הנאשם עד לחזרתו מסירובו.

7. ההסבר הניתן לנהג
ההסבר בנוגע למשמעות המשפטית של הסירוב להיבדק אינו אלא הסבר כי המסרב לביצוע הבדיקה יחשב כשיכור, ויהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק. ההסבר אינו צריך לכלול פירוט בדבר סעיפי אישום או בנוגע לענישה {ע"פ (מחוזי ת"א) 71007/08 משה אברג'יל נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(1), 14153 (2009)}.

די איפוא, בכך שהשוטר מסביר לנהג כי בעקבות סירובו לבצע את הבדיקה הוא ייחשב כמי שנהג בשכרות, השוטר אינו נדרש לציין לפני הנהג את סוג הענישה לה הוא צפוי {רע"פ 7217/08 עודד נונה נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 4420 (2008)}.

כך לדוגמה, ב- ת"ת (תעבורה יר') 19048/08 {לשכת תביעות ירושלים נ' בן אבידה דור, תק-של 2009(2), 10373, 10374 (2009)} קבע בית-המשפט, במקרה דנן, כי השוטרים הבהירו לנאשם שאם יסרב לבדיקה הוא ייחשב כשיכור. בעשותם כן, מילאו השוטרים את המוטל עליהם בכל הנוגע למתן הסבר למסרב להיבדק. השוטרים אינם נדרשים לפרט את הענישה לה צפוי הנהג המסרב בבית-המשפט.

8. אין לנאשם זכות לבחור את אופן הבדיקה
כלל מושרש הוא כי אין לנאשם זכות לבחור את האופן בו תיערך לו בדיקת השכרות.
נאשם אינו זכאי לדרוש בדיקה ספציפית שכן אין בחקיקה, בתקנות או בפסיקה כל אסמכתא המקנה לנבדק הפוטנציאלי סמכות להורות לבודק באיזה אמצעי מדידת אלכוהול ישתמש {ע"פ (מחוזי ת"א) 70007/01 יצחק אלבו נ' מדינת ישראל, תק-מח 2001(2), 2534 (2001)}.

9. חוסר אמון במכשיר איננו צידוק לסירוב
חוסר אמונו של הנאשם במכשיר הינשוף, אשר נרכש כתוצאה מפרסומים שונים בתקשורת, אינו מהווה נימוק המצדיק את סירובו של הנאשם, ואין בו משום צידוק להפר את ההוראה הקבועה בסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה, המחייבת נהג ברכב לתת דגימה על-פי דרישת שוטר.

יתרה מכך, כאשר הרשעה מבוססת על סירוב להיבדק, לא תשמענה טענות כנגד מכשיר הינשוף {ע"פ (מחוזי יר') 2287/08 קיטמן יוסף נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(4), 5119 (2008)}.

10. העדפת הרשום במסמך הדו"ח על פני העדות של השוטר
מאחר שמדובר בדו"חות הנערכים על-ידי שוטרים כחלק מפעילותם השוטפת, ואשר הם נדרשים להעיד עליהם בדרך-כלל זמן רב לאחר עריכתם, הרי שעצם הצגת המסמך בפניהם אין בה בדרך-כלל כדי לרענן את זכרונם ועדותם מתמצית לאישור טיבו של המסמך ודרך עריכתו.

לפיכך, עדותם נופלת על-פי-רוב אל בין גדריו של כלל "הקפאת הזכירה שבעבר" {ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169 (1984); בג"צ 3209/06 סמיר שורפי נ' בית-המשפט המחוזי בתל אביב, תק-על 2006(2), 490 (2006)}.

זאת ועוד. בית-המשפט רשאי להעדיף את הרשום במזכר על פני אמירתו של העד בעדות משראה כי זכרונו של העד היטשטש מאז קרות האירועים {ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169 (1984)}.

כך לדוגמה, כב' השופט אברהם טננבוים קבע ב- תת"ע (תעבורה יר') 10027-09 {מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' עמוס אסולין, תק-של 2010(3), 4567, 4574 (2010)} כי על-אף שהשוטרים זוכרים את הקווים הכללים של האירוע הם אינם זוכרים אותו לפרטי פרטים, ועל-כן, תיאור הזמן שבמזכרים שהגישו מדוייק יותר מאשר בעדות. לפיכך, יש לקבל את האמור במזכריהם על פני העדויות.

11. סירוב אינו חייב להיות במילים דווקא
החזקה העולה מסעיף 64ד לפקודת התעבורה, היא כי סירוב אינו חייב להיות מפורש במילים דווקא, וכי התנהגות מתחמקת שברור שהיא כזו, יכולה להוות סירוב לצורך החזקה העולה מהסעיף הנ"ל.

יתר-על-כן, גם במקרים בהם הנהג/הנאשם אומר כי מסכים הוא להיבדק, אך בפועל הוא מתחמק ומכשיל את כל האפשרות לבדיקה.

יצויין, כי החזקה פועלת כנגד המסרב להיבדק הן במשתמע והן במפורש הינה חזקה חלוטה בחוק. החזקה שמי שמסרב להיבדק נחשב כשיכור, היא חזקה חלוטה בחוק. אין כל נפקא מינה לסיבות שבעטיין סירב הנהג להיבדק. סירבת להיבדק דינך כשיכור.

כל שעל הרשויות לעשות הוא להבהיר לנהג את משמעות סירובו, הא ותו לא. החוק איננו מתיר לאדם כל סיבה שלא להיבדק, במידה כמובן ויכול הוא לעשות כן פיזית {תת"ע (תעבורה יר') 5165-09 מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' לירון פרץ, תק-של 2010(2), 92978 (2010)}.

כך לדוגמה, כב' השופט אברהם טננבוים קבע ב- תת"ע (תעבורה יר') 10027-09 {מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' עמוס אסולין, תק-של 2010(3), 4567, 4574 (2010)} כי במקרה דנן, אין ספק כי בריחתו של הנאשם, למרות שנאמר לו במפורש על-ידי המתנדבים כי הוא מעוכב, מהווה ניסיון להכשיל את הבדיקה והתנהגות שכזו בא סעיף 64ד(א) לפקודה למנוע.

כאשר הנהג ברח מן המקום בו עוכב על-ידי השוטרים, טרם שנערכה לו בדיקת נשיפה באמצעות "ינשוף", וטרם שהיה סיפק בידי השוטרים להסביר לו את משמעות סירובו להיבדק - סיכל הנהג בהתנהגותו את האפשרות ליתן לו הסבר לגבי המשמעות המשפטית של הסירוב, ומובן כי יש לראותו כמי שסירב לערוך בדיקת נשיפה, ולפיכך דינו כדין מי שנהג בשכרות.

כל תוצאה אחרת מלבד הרשעה, כמוה כמתן הכשר לנהגים שיכורים לברוח מהשוטרים, מבלי לאפשר להם לבצע את תפקידם {רע"פ 319/14 חמו שמעיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2014(1), 16537 (2014)}.

נראה בעליל כי אדם אשר נמלט מהמקום, לאחר שהתבקש לבצע בדיקת נשיפה, לפני שהיה סיפק להסביר לו את המשמעות המשפטית של בריחה מעין זו, אינו יכול לחסות תחת סעיף 64ב לפקודת התעבורה, ולטעון כי משמעות הסירוב להיבדק לא הוסברה לו.

12. נשיפת כמות שאינה מספקת - בעיה רפואית
נשיפת כמות שאינה מספקת כמוה כסירוב. "העובדה כי העורר נשף כמות שאינה מספיקה למכשיר הינשוף בעטיה לא סיפק המכשיר תוצאות, נתפסת לכאורה כסירובו של העורר להיבדק" {בש"פ 6812/07 לירן ברק כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.09.07); עפ"ת (ת"א) 15773-08-10 מרמלשטיין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.10)}.

חשוב להעיר כי אם הבדיקה נכשלה, יש איפוא לחפש את הסיבות לכשלונה, ואלה תהיינה בדרך כלל סיבות רפואיות המונעות מהנבדק לנשוף את כמות האוויר הדרושה לבדיקה.

כיוון שמדובר בבדיקה פשוטה ביותר ובהנחה שהוסבר לנהג מה עליו לעשות בבדיקה, הרי שבהעדר סיבות המסבירות את כשלון הבדיקה - כשלון הבדיקה מדבר לחובתו של הנהג {ב"ש (חי') 2136/08 מדינת ישראל נ' איליה וולר, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.08)}.

זאת ועוד. אי-הצלחת בדיקת נשיפה אינה מקימה אוטומטית חזקה בדבר סירוב לבצע בדיקה ויש לבחון אם הבדיקה לא צלחה מסיבות טכניות או מסיבות רפואיות מוכחות לאי-יכולת נשפיה של הנהג. אך אין לקבל מצג שווא של נסיון נשיפה כהסמכה אמיתית לביצוע הבדיקה גם כאשר היא מלווה בהסכמה ורבלית {עפ"ת (יר') 15225-02-11 נכליס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.04.11)}.

לסיכום, על הנאשם להוכיח קיומה של בעיה רפואית אמיתית אשר מנעה ממנו לנשוף כראוי ולבצע בדיקת נשיפה תקינה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סירוב לבצע בדיקה