סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• מהותה של משכנתה
• הדרכים למימושו של מישכון בנכסי מקרקעי
• חוקים מיוחדים הנוגעים להליכי מימוש נכסי מקרקעין
• חוקי החוזים הכלליים
• חוק החוזים האחידים
• חוקי הבנקאות, מאיר זנטי
• חוק הגנת הצרכן
• החובות החלות ביחסי בנק-לקוח - פרי ההלכה
• כללי
• מימוש משכנתה כביצועו של פסק-דין בהוצאה לפועל
• הליכי המימוש על-פי הוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו
• מבוא
• מינוי כונס נכסים
• סמכויות וחובות כונס הנכסים
• זכויות צד שלישי
• אחריותו של כונס הנכסים
• שכרו של כונס הנכסים
• סיום תפקידו של כונס הנכסים
• מבט לפסיקת בתי-המשפט - כונס הנכסים
• מימוש המשכנתה באמצעות כונס הנכסים - דרכי מכירה
• ההליכים במסגרת בית-המשפט נגד הליכי מימוש המקרקעין
• עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור
• זכות אישה למחצית הדירה מול בעל המשכנתה
• משכון להבטחת חיובו של אחר
• הגבלת העבירות והמשכנתה
• נושה מובטח שעשה יד אחת עם חייב כדי שלא לממש נכס
• אחריות עורך-הדין
• אחריות בנק בגין אי-רישום משכון
• רשלנות המדינה במרשם
• תשלום על חשבון פירעון ההלוואה באמצעות חשבון עו"ש אשר נמצא ביתרת חובה - משמעותו
• והמרת משכנתה לנכס אחר - כפיית הנושה להמרה כז

משכון להבטחת חיובו של אחר

1. כללי
כאשר ממושכן נכס כערובה לחיובו של אחר, דין הממשכן כדין ערב לחיוב אשר ניתן להיפרע ממנו באמצעות מימוש המשכון, ומשלא נפרע חובו לבנק, רשאי הבנק להיפרע מממשכן באמצעות מימוש המשכון {רע"א 7893/05 בן ציון מור ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח', תק-על 2005(3) 2454, 2457; ראה גם סעיף 12 לחוק המשכון, ויסמן, חוק המשכון, התשכ"ז-1967, 246}.

סעיף 12 לחוק המשכון קובע:

"12. מישכון להבטחת חיובו של אחר
מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה."

סעיף 12 לחוק המשכון קובע, כי דינו של הממשכן יהיה כדין מי שערב לחיוב {י' ויסמן, חוק המשכון, התשכ"ז-1967 (1974) 249}. תכליתה של הוראה זו היא לספק לממשכן הגנה מפני מעשים של החייב והנושה שיש בהם כדי לפגוע בו {ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(1) 364, 372}.

בפרשת פייבושביץ התעוררה השאלה האם "ההגנות המיוחדות החלות על ערב יחיד, שהוספו לחוק הערבות בתיקון משנת התשנ"ב ובתיקון משנת התשנ"ח, חלות גם על מישכון נכס על-ידי צד שלישי שנועד להבטיח חיוב עיקרי שלגביו הממשכן הוא בגדר 'ערב יחיד'".

בפרשת פייבושביץ נטה בית-המשפט לדעה שהגנות אלה אינן חלות כלפי הממשכן, אך השאלה הושארה בצריך עיון {ע"א 4080/04 אורנה גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', תק-על 2005(4) 74, 77. לדעה התומכת בהחלת ההוראות האמורות ראו ר' בר-קהן דיני הגנת הערב (1998) 243-242; לדעה חולקת ראו מ' דויטש, קניין (כרך ב', 1999), 69-68}.

2. מבט לפסיקת בתי-המשפט - משכון להבטחת חובו של אחר
2.1 כאשר מושכנה דירת המגורים של המבקשים כערובה לחיובו של הבן יהא דינם כדין ערב לחיוב אשר ניתן להיפרע ממנו באמצעות מימוש המשכון, ומשלא פרע הבן את חובו לבנק, רשאי הבנק להיפרע מהמבקשים באמצעות מימוש המשכון

ב- רע"א 7893/05 {בן ציון מור ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח', תק-על 2005(3) 2454, 2457} נדונו בקשות לעיכוב ביצוע ולמתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת י' שטופמן) מיום 28.7.05 ב- בר"ע 2226/05, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על החלטת רשם ההוצאה לפועל בתל-אביב (הרשם צ'כנוביץ) מיום 20.6.05 לפיה לא יעוכב הליך פינויים מדירתם במסגרת כינוס נכסים.

נפסק מפי כב' השופט א' רובינשטיין כי:

"ד. (1) לאחר שעיינתי בבקשה המפורטת, שלא הותירה אבן לא הפוכה, ובנספחיה הרבים, אין בידי להיעתר לה. אין היא באה בגדרי בקשות בגלגול שלישי שלגביהן ניתנת ככלל רשות ערעור בבית-משפט זה (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מפי מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר). היא תחומה למחלוקת הצדדים ומעוגנת בה. באי-כוח המבקשים ניסו להעטות עליה אדרת של נושא משפטי בעל אופי כללי, אך לא היא. טענתם המרכזית היא כי בית-המשפט קמא חרג מהלכת שטיינמץ, וכן כי האמור בהחלטה בעניין שפרניק מוטעה. ואולם, בית-המשפט קמא נדרש להחלטה בעניין שפרניק - כלשונו - "למעלה מן הצורך", ועובדות הפרשה הן הן עיקר הכרעתו.
(2) גם לעיצומם של דברים אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור, עם כל המאמץ הרב שעשו באי-כוח המבקשים לשכנע.
(א) ראשית, גם בעיני יסוד ההכרעה הוא הסכם הפשרה. קשה להלום את טענות המבקשים לעניין זה. בסופו-של-יום, אדם - לענייננו המבקשים - החותם על מסמך יודע את אשר לפניו, וכאן המדובר במי שחוו את נושא מכר הדירה והשתלשלותו במשך שש שנים, ועוד בראשיתן של השנים הללו אישרו את קבלת התמורה בעבורה למעט סך 800,000 ש"ח; וסך אחרון זה, כולו או (לשיטתם) כמעט כולו שולם על-ידי הבנק בהלוואה לבן בידיעתם, ועל כך אין מחלוקת. אם-כן, מהי הטענה המהותית? התנערותם - במהות - מחתימתם על הסכם הפשרה הברור, שנעשה במעמד עורך-דין מטעם הבן (ואין טענת ניכור חלילה בין הבן לבינם), ואין גם נפקא מינה אם כונה "הסדר דיוני", שכן האמור בו מדבר בעדו - התנערות זו מעוררת שאלה של תום-לב, כפי שציין בית-המשפט המחוזי. כבר הזכיר הנשיא א' ברק ב- רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, כי 'תום-הלב ... הוא עיקרון "מלכותי"... הוא חל בגדריו של כל דין...' (עמ' 275); ולהלן (עמ' 279) 'עיקרון תום-הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת, ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם'. הציפיות אינן רק של המשיבים 4-3 רוכשי הדירה, אלא גם של הבנק המלווה ושל כונס הנכסים. סעיף 8 להסכם הפשרה מדבר בפינוי של "החייב ו/או מי מטעמו"; הסכם הפשרה הוא בעיני איפוא יסוד ההכרעה. טענות שהועלו בבית-המשפט המחוזי באשר לו, כגון הטעיה וניצול, אינן מתקבלות על הדעת שהרי נערך תוך ייעוץ משפטי, אשר פורמלית ניתן לבן - אך ההורים לא היו במקום אחר. אין זה המקרה לביטול מחמת טעות. גם הטענה כי ההליכים המשפטיים מצד החייב נפתחו רק במאי 2005, ולכן אין לומר כי המבקשים השתהו וחיכו עד תום ההליכים, היא, בכל הכבוד, טענה פורמלית, שהרי אין כל אפשרות לקבל, כי בחיים בצוותא עם בנם לא היו ערים לנעשה באשר לדירה.
(ב) שנית, נוכח האמור, בדין קבע בית-המשפט המחוזי כי כאשר מושכנה דירת המגורים של המבקשים כערובה לחיובו של הבן יהא דינם כדין ערב לחיוב אשר ניתן להיפרע ממנו באמצעות מימוש המשכון, ומשלא פרע הבן את חובו לבנק, רשאי הבנק להיפרע מהמבקשים באמצעות מימוש המשכון (סעיף 12 לחוק המשכון, ויסמן חוק המשכון, התשכ"ז-1967, 246). ואף פנייתם של המבקשים להלכת שטיינמץ אין בה כדי לסייע, שכן בענייננו, במובחן מפרשת שטיינמץ, בה לטענת המוכר קיבל רק כ- 40% מהתמורה החוזית (ראו פסק-הדין בעמ' 598), נחתם הסכם הפשרה גם על-ידי המבקשים, ובמסגרתו נקבע מה יעלה בגורל הדירה, וניתנה הזדמנות למציאת קונה אשר יהא מוכן לשלם תמורתה את הסכום שהמבקשים האמינו כי הוא משקף נאותה את ערכה.
(3) ולמעלה מן הצורך - נוכח הסכם הפשרה - יצויין כי חלק ניכר מסכום ההלוואה שנתן הבנק שימש לפדיון המשכנתה הקודמת שרבצה על הנכס, ובענייננו נתקבלה כאמור התמורה כולה מלכתחילה, ומשכך אכן נוצרה זכות לבנק לפי סעיף 14 לחוק המשכון. משפדה הבנק את המשכון כלשון הסעיף, 'זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו...', ובסיפא לסעיף נאמר 'ואם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכותו זו'. דברים בהקשר זה נאמרו בפרשת שפרניק, שבה לא היה הסכם פשרה.
(4) נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע."

2.2 אם סבורים המערערים, כי יש לברר את סכום החוב, שכן זה המופיע בפלטי המחשב שצורפו לבקשה לביצוע המשכנתה, ואומתו על-ידי פקיד המשיב, אינם משקפים את חובם האמיתי, כי אז עליהם לנקוט בהליכים המתאימים בפני בית-המשפט המוסמך, ולהגיש ראיותיהם על-מנת שניתן יהיה לברר החוב
כך נקבע ב- ע"א (חי') 2273/01 אבי גליקמן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2005(3), 6643 (2005).

2.3 טענת המבקשים לפיה בקריסתו גרם הבנק לחייב שלא לפרוע את חיוביו לבנק, אינה מבוססת. יתר-על-כן, אפילו אניח שבשל קריסת הבנק נמנע מהחייב למלא אחר חלק מחיוביו לבנק, עדיין אין ספק שלפחות חלק מחיוביו לא פרע החייב לבנק שלא באשמת הבנק
ב- בש"א (ת"א-יפו) 24052/04 {מיכל תמיר ואח' נ' בנק למסחר בע"מ (בפירוק), תק-מח 2005(2) 2638} נפסק מפי כב' השופט י' זפט כי:

"א. לטענת המבקשים, קריסת הבנק גרמה לאי-פירעון חובו של החייב לבנק ולפיכך יש לראות בבנק כמי שגרם לאי-מילוי החיוב הנערב ולפטור את המבקשים משיעבוד נכסיהם.
הבנק כופר בטענת המבקשים. לטענתו, אין קשר בין קריסת הבנק לאי-פירעון החוב.
סעיף 12 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, קובע:
'מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה.'
מכאן, שיש להחיל על עניינם של המבקשים אשר שעבדו את נכסיהם להבטחת פירעון חובותיו של החייב לבנק את הוראות חוק הערבות, התשכ"ז-1967, בשינויים המחוייבים, ראה ע"א 6899/97 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל ו-5 אח', תק-על 2002(3) 731, 738.
סעיף 6(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, קובע:
'גרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב, מופטר הערב.'
מכאן, שאם יוכיח מי ששיעבד את נכסיו להבטחת חיוביו של חייב, שהנושה גרם לכך שהחייב לא פרע את את חיוביו לנושה, יהיה המשעבד מופטר מחיובי החייב או מחלק מהחיובים שלא נפרעו על-ידי החייב בשל התנהגות הנושה. אלא, שבשונה מערב רגיל שלגביו אם יימצא שהנושה גרם לכך שהחייב לא יוכל למלא אחר חלק מחיוביו, יופטר הערב מאותם חיובים, מי ששיעבד את נכסיו להבטחת כל חוב של החייב לא יוכל להינצל ממימוש נכסיו במקום שנמצא שהנושה גרם לחייב שלא יוכל למלא רק חלק מחיוביו.
בענייננו, אפילו יימצא שקריסת הבנק יצרה קושי עסקי לחייב באופן שהוא לא יכול היה למלא אחר חלק מחיוביו, כל עוד נותר חוב שלא נפרע על-ידי החייב, ולבנק לא היתה נגיעה לאי-פירעון אותו חוב, זכאי הבנק לממש את הנכסים ששועבדו להבטחת פירעון חיוביו של החייב לבנק לגביית החוב שנותר.
ב. המבקשים צירפו את תצהירו של החייב, בו טוען החייב כי כל פעילותו העסקית בוצעה באמצעות חשבונו שבבנק וכי היה תלוי תלות מוחלטת בבנק. לטענתו, שררו בינו לבין הבנק יחסי אמון, הוא נחשב ללקוח אמין ואיתן ונהנה מקו אשראי שהגיע עד 5,000,000 ש"ח אשר צומצם ביוזמתו ערב קריסת הבנק עד ל- 100,000 ש"ח ועוד כ- 1,000,000 ש"ח הלוואות.
בחקירתו העיד החייב (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 6.3.05)...
כעולה מעדותו של החייב, אין כל בסיס לטענה שהעלה בתצהירו (שנחתם בפקסימיליה - ראה עמ' 2 לפרוטוקול והבקשה לתיקון פרוטוקול מיום 28.3.05), לפיה היה תלוי תלות מוחלטת בבנק, כך גם אין בסיס לטענה כאילו יש במעילה שהיתה בבנק כדי להשפיע על אופן ניהול חשבונו בבנק, לנוכח העובדה שעקב באופן שוטף ויומיומי אחר הפעולות בחשבונו. ממילא, לא היה בקריסת הבנק כדי להשפיע על עסקיו שנוהלו מיום 19.7.01 באמצעות עבודות עפר בניה ופיתוח בע"מ בבנק דיסקונט (ראה מוצג 3).
יתר-על-כן, מעדותו של החייב עולה כי עוד בטרם קרס הבנק לא עמד בהתחייבויותיו לבנק ולא פרע הלוואה על-סך 600,000 ש"ח שנטל מהבנק.
ועוד. ממכתבו של החייב, מיום 21.3.04 (נספח כג לתשובת הבנק), עולה כי החייב מוכן היה לשלם סך 800,000 ש"ח לפירעון חובותיו לבנק. בכך גלומה הודאה של החייב בקיומו של חוב לבנק המגיע, למצער, לסך של 800,000 ש"ח.
לפיכך נראה לכאורה כי טענת המבקשים לפיה בקריסתו גרם הבנק לחייב שלא לפרוע את חיוביו לבנק, אינה מבוססת. יתר-על-כן, אפילו אניח שבשל קריסת הבנק נמנע מהחייב למלא אחר חלק מחיוביו לבנק, עדיין אין ספק שלפחות חלק מחיוביו לא פרע החייב לבנק שלא באשמת הבנק. בנסיבות אלה, זכאי הבנק לממש את הנכסים ששועבדו להבטחת פירעון חיוביו של החייב לבנק.
ג. אוסיף, כי לנוכח האמור לעיל, אין בהחלטת כב' השופטת הילה גרסטל ב- רע"א 1642/04 אליהו קחטן ועזרא קחטן נ' הבנק למסחר בע"מ (בפירוק), (לא פורסם, נספח יד לכתב התביעה), לפיה, לנוכח גילוי המעילה רבת ההיקף שהתבצעה בבנק וגרמה לקריסתו, אין הבנק יכול להגיש תביעה בסדר דין מקוצר על-סמך הסכם תנאי החשבון ופירוט היתרה הסופית בחשבון הבנק של החייב, כדי לסייע למבקשים.
ד. תכליתה של המשכנתה ליתן בידי הנושה נכס מקרקעין הניתן למימוש מהיר וללא צורך בהגשת תביעה. עיכוב הליכי מימוש המשכנתה בשל תביעה המוגשת על-ידי החייב ו/או הממשכנים תסכל את התכלית שלשמה נועדה המשכנתה. לפיכך, כל עוד לא הצביעו המבקשים על פגמים שיש בהם כדי לשלול את תוקף השיעבוד ואין מדובר בדירת מגורים אין לעכב את הליכי המימוש.
ה. המבקשים ניסחו את בקשתם באופן ממנו משתמע שהנכסים המשועבדים משמשים למגורי המבקשים (סעיף 9 לתצהירה של מיכל תמיר), אלא, שבחקירתה הודתה מיכל תמיר, כי היא מתגוררת בשערי תקוה ולא בנכס ששעבדו המבקשים לטובת הבנק (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 13.4.05). ועוד. בסיכומיהם (סעיף 9.2 לסיכומי המבקשים) העלו המבקשים טענות עובדתיות חדשות, שלא נכללו בתצהירה של מיכל תמיר. זו דרך לא ראויה.
ו. באשר לנכס שבגוש 6189 חלקה 922 ששועבד לטובת הבנק על-ידי המנוחה גרשט יהודית, לא צורפה כל ראיה שיש בה כדי ללמד שהמבקשים ו/או יורשיה של המנוחה משתמשים בנכס למגורים. אדרבא, נראה כי הנכס מושכר לצד שלישי כלשהו (סעיף 9.2 לסיכומי המבקשים). אוסיף, כי לא הוברר מה עניינם של המבקשים לנכס ששועבד על-ידי המנוחה יהודית גרשט.
מטעמים אלה החלטתי לדחות את הבקשה."