botox
הספריה המשפטית
דיני חוזים (דיני הממונות בישראל) - דין, הלכה ופרשנות

הפרקים שבספר:

תנאים לאכיפה (סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"4. תנאים באכיפה
בית-המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות העניין."

בסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות) נקבע, כי בית-המשפט רשאי לתת צו אכיפה, אלא אם מתקיים אחד מארבעת הסייגים המנויים בסעיף. בסעיף 4 לחוק החוזים (תרופות), נקבע, כי בית-המשפט רשאי לתת לנפגע צו אכיפה עם התניה לעשות דבר מה.

סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות) דן בשני סייגים למתן צו האכיפה:

האחד, סייג חוזי - מתייחס לאחד החיובים המוטלים על הנפגע. תנאי לכך שהנפגע יזכה בסעד האכיפה ושהמפר יאולץ לקיים את חיובו הוא, שהנפגע יקיים את חיובו הוא, או לחילופין ייתן ערבויות להבטחת קיומם.

השני, סייג לבר-חוזי - מתייחס לחיוב שאיננו נכלל בתור אחד החיובים של הנפגע מכוח החוזה, אלא מהווה חיוב נוסף, שקשור קשר בל-ינתק לחוזה עצמו. בית-המשפט יכול לחייב את הנפגע, כתנאי לקבלת צו האכיפה, לקיים התנאי, הגם שאיננו כלול בחוזה {ע"א 158/77 רבנאי נ' מן שקד, פ"ד לג(2), 281 (1978)}.

תביעת האכיפה עומדת לרשותו של מי שנפגע מהפרת החוזה. "נפגע" מוגדר בסעיף 1(א) לחוק החוזים (תרופות), כ"מי שזכאי לקיום החוזה שהופר".

הזכות לאכיפה עשויה להתקיים במספר מקרים: האחד, כאשר לא קויים החוזה, או כאשר החוזה קויים באופן חלקי בלבד. מקרה אחר, יכול להתקיים כאשר המדובר באי-עמידה בזמנים שנקבעו בחוזה.

בתביעה לאכיפת החוזה, אין משמעות לשאלה האם הפרתו של המפר מגיעה לכדי הפרה יסודית או שנחשבת היא להפרה שאינה יסודית.

כדי שצד לחוזה יוכל לזכות בסעד האכיפה, שומה עליו להראות, שהצד השני הפר את החוזה. כלומר, שהגיע המועד לקיים את החוזה, והלה נמנע מלקיימו.

חוזה שהופר, על-ידי אחד מן הצדדים, יהווה עילה לתביעת אכיפה. אולם, זכות זו מסוייגת למקרים בהם, החיוב שהופר הינו חיוב עצמאי ובלתי-תלוי. היינו, כאשר "חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני עצמה, גם כאשר לא עמד הצד השני במילוי חיוב כלשהו שהוטל עליו".

מכאן עולה, שכאשר חיובו של צד לחוזה מותנה בקיום חיוב של הצד האחר, אין הצד הראשון חייב כלל בקיום חיובו, וממילא אין הוא מפר את החוזה. בנסיבות אלו, הצד השני לא יהא זכאי לסעד האכיפה, בטרם ימלא הוא אחר חיוביו שלו.

סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות) בא לתת מענה למצבים רבים בהם אין טעם לתת צו אכיפה נגד מפר החוזה, אם לא יובטח קיום החיובים מצד הנפגע. שאם-לא-כן, עלול להיות צורך בהתדיינות חוזרת נגד הנפגע (הראשון), על הפרת חיובו שלו.

לכן, סעיף 4 הנ"ל מסמיך את בית-המשפט להסדיר, תוך כדי התביעה הראשונה, גם את החיוב שכנגד. נפגע שאינו מקיים את התנאי שהוטל עליו, מפסיד את זכותו לאכוף את החוזה.

אין צורך בדיון נפרד או בתביעה שכנגד, מצד המפר, אלא, די לו בכך שיפנה את בית-המשפט להוראות ההסכם הדנות בחיוביו של הנפגע. עם-זאת, אין הדבר מהווה תנאי לאכיפה (כמו התנאים הנזכרים בסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות)), ובית-המשפט רשאי שלא להיענות לתביעתו של המפר בעניין זה.

בהקשר זה יש לומר כי סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות) קובע, שבמקרה של "הפרה צפויה" עומדות לצד שעלול להיות נפגע מן ההפרה, כל התרופות שמציע חוק החוזים (תרופות). הווה אומר, בנסיבות בהן נראה, כי צד לחוזה עשוי להפר את חיוביו, רשאי הצד השני לבטל את החוזה בטרם יופר החוזה הלכה למעשה.

נראה, כי ראוי לקרוא את סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות) בשילוב עם סעיף 17 הנ"ל.

על-פי סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות), אין טעם לאכוף על המפר קיום חוזה, אם הצד השני לא יהיה בטוח במילוי חיוביו של הנפגע.

על-פי סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות), כשמילוי חיוביו של צד מוטלים בספק, רשאי הצד השני לבטל את החוזה בטרם עת.

מכאן, שיהיו מקרים בהם צד לחוזה יהא זכאי, מכוח סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות), לפנות לבית-המשפט בתביעת אכיפה ולדרוש קיומם של חיובי הצד השני כלפיו. בנסיבות אלו, בית-המשפט יהא חייב להיענות לבקשתו זו, מכוח סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות).

הציווי "רשאי" הקבוע בסעיף 4 לחוק החוזים (תרופות), יחול בנסיבות בהן לא נראית באופק כל "הפרה צפויה" מצד הנפגע, ואף-על-פי-כן, מכוח סעיף 4 הנ"ל, יהא "רשאי" בית-המשפט, אם מצא זאת לנכון, להתנות את האכיפה שהנפגע דורש, במתן ביטחונות מצידו לקיום חיוביו הוא.

בנסיבות בהן נוצר, למשל בגלל פרק הזמן שחלף, פער בין ערכו של חיוב כספי כפי שקבעוהו הצדדים, לבין ערכו ביום שבו מבקשים הם לממשו, מוסמך בית-המשפט, מכוח עקרונות הדין המהותי, לשערך את הסכום המקורי ולהתאימו לערכו הריאלי ביום המימוש.

בחוזה שהצדדים לו, לא ציינו זאת בין הוראותיו, על בית-המשפט לנקוט משנה-זהירות בטרם ישערך את הסכומים.

עם-זאת, הסכמה לקיומו של חוזה בערכו הריאלי אינה נדרשת להיעשות בלשון מפורשת, ודי בהיותה משתמעת מתנאיו של החוזה. יתרה-מכך, מקום בו התקיימו בעת מימושו של החוזה נסיבות המשפיעות במידה ניכרת על החבות החוזית המקורית, יקל על בית-המשפט לקבוע, כי לצורך הגשמת רצונם האמיתי של הצדדים לחוזה יש לשערכו. בגדרי ההחלטה אם לקיים שיערוך אפשר, בהתחשב בנסיבות, ויינתן משקל למידת אחריותו של מי מהצדדים לעובדה שהחוזה לא קויים במועדו, זאת, על בסיס חובת תום-הלב.

אופן השיערוך יותאם לנסיבותיו של כל מקרה, ותינתן הדעת לאינטרסים הרלבנטיים של הצדדים, למידת הפער בין הערך המקורי לערך הקיום, למידת הנכונות להתערב בהסכמה החוזית, ולעקרונות אחרים המתווים מדיניות משפטית ראויה.

בעבר, ירידת ערך הכסף היוותה גורם מכריע בשיקולי בית-המשפט, בדונו בתביעה לאכיפת חוזה.

שאלה שלא נידונה היא, מהי זכותו של נתבע-מפר לאכוף על התובע-נפגע את קיום התנאים שהוטלו עליו, בתוקף פסק אכיפה. הנפגע אשר תבע אכיפה, לא ביטל את החוזה, אלא טען לתקפותו. אולם ייתכן שלאחר זמן, הוא אינו מעוניין עוד בקיום החוזה, בתנאים שהוטלו עליו בפסק האכיפה. האם יוכל המפר לתבוע, מצידו, את קיום החוזה על-ידי הנפגע? או לחילופין לתבוע פיצויים על אי-קיום הפסק על-ידי הנפגע. או שמא יוכל הנפגע המקורי לטעון, שצו האכיפה נתן בידו אופציה לקיים את העסקה או שלא לקיימה?

לדעתנו, משבחר הנפגע שלא לבטל את החוזה, נראה שאין הדבר תלוי בו, והמפר יוכל לתבוע את אכיפתו משיקיים את חיוביו.

האם בית-המשפט רשאי להטיל על התובע אכיפה, את ביצוע חיוביו "בקירוב", כשם שניתן לעשות בקשר לחיוביו של הנתבע? תשובה לשאלה זו מצאנו ב- ע"א 2686/99 {אייזמן נ' קדמת עדן, פ"ד נה(5), 365 (2001)}, בו רכש המערער דירת נופש מקדמת עדן, שמכרה את היחידה לקונה אחר וטענה לפיכך שהחוזה אינו בר-ביצוע ולכן לא ניתן לאוכפו.

כב' השופט י' אנגלרד קבע שאפשר להשתמש בדוקטרינת האכיפה בקירוב מכוח עיקרון תום-הלב וכן מכוח סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות), הקובע, כי בית-המשפט רשאי להתנות אכיפה בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מהחוזה בנסיבות העניין.

כב' השופטת ד' בייניש, מסתייגת במעט מפסיקתו זו של כב' השופט י' אנגלרד, ומבססת דוקטרינה זו על-סמך תום-לב, מבלי להשתמש בסעיף 4 לחוק החוזים (תרופות).

ב- ע"א 288/80 {וינקלר נ' ספיר סודרי, פ"ד לו(2), 365 (1981)} ניתן לסעיף פירוש רחב ולא מצמצם. ובמילים "מתחייב מן החוזה" כללו כל מה שקשור לחוזה ולהפרתו, אף שאין בהם מילוי של חיוב חוזי, שנטלו הצדדים על עצמם.

בהקשר לתנאים שבית-המשפט מוסמך להטיל על הנפגע, עולה השאלה, האם ניתן לחייב את הנתבע ב"השבה" כתנאי לאכיפה?

לכאורה לפי החוק, חובת ההשבה נגזרת מביטול החוזה. אולם מה הדין במקרה בו קנה ראובן נכס משמעון, ושמעון מסרב למסור לו את הנכס, בטענות שונות שסופן להידחות. בתקופת הפרת החוזה, הוציא שמעון המפר הוצאות שונות על הנכס (מיסים, או תחזוקה). יחד עם האכיפה זכאי ראובן לפיצויים משמעון על הנזקים שנגרמו לו מן העיכוב במסירה. אך האם יש לחייב את ראובן להחזיר לשמעון את ההוצאות שהוציא על הנכס?

או במקרה הפוך, ראובן קנה נכס משמעון ומפר את החוזה. שמעון תובע אכיפה. עד מתן פסק-הדין ממשיך שמעון-המוכר להשתמש בנכס. כאשר ניתן לבסוף צו אכיפה על ראובן-הקונה (תוך שיערוך יתרת המחיר), האם ניתן לחייב את ראובן המוכר לשלם לו דמי שימוש בנכס?

ב- ע"א 435/81 {זנזורי נ' מהצרי, פ"ד לו(2), 561 (1982)} נקבע כי "אם הקונה הוא שהפר את ההסכם, ועל-כן נותר הממכר בידי המוכר המעוניין באכיפת עסקה, סביר וצודק להתנות את צו האכיפה, כבקשת המוכר, לא רק בקיום חיוביו לפי החוזה, אלא גם במסירת אותן הכנסות שהפיק מן הממכר בתקופת הביניים (שוב, אולי לא מעבר לדמי שכירות ראויים)."

על-פי סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות), נתון לבית-המשפט שיקול-דעת להתנות את אכיפת החוזה בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות העניין {ת"א (ת"א-יפו) 12412/07 הלמן יעל נ' פרידמן חכשורי, תק-של 2007(2), 14614 (2007)}.