botox

הדחת קטינים

סעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"21. הדחת קטין לסמים מסוכנים (תיקונים: התשל"ט, התשמ"ט)
(א) העושה אחת מאלה, דינו – מאסר עשרים וחמש שנים או קנס פי עשרים וחמישה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977:
(1) נותן לקטין סם מסוכן;
(2) בהיותו אחראי לקטין מניח לו להשיג סם מסוכן או להשתמש בו;
(3) משדל קטין להשיג סם מסוכן או להשתמש בו.
(ב) לעניין סעיף זה, "אחראי לקטין" – הורה, לרבות הורה חורג, מאמץ, אפוטרופוס או מי שהקטין נמצא במשמורתו או בהשגחתו."

סעיף 22 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"22. סייג (תיקון: התשל"ט)
סעיף 21 לא יחול על מי שעשה את המעשה לשם טיפול רפואי, בהיותו רופא או רופא שיניים, או לפי הוראת רופא או רופא שיניים, או בנסיבות חוקיות אחרות."
סעיף 23 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"23. דרכי ביצוע
לעניין מעשה לפי סעיף 21 אין נפקא מינה –
(1) אם הקטין ידע שהוא משתמש בסם מסוכן או לא ידע על כך;
(2) פרט לגבי פסקה (3), אם הנאשם פנה אל הקטין או הקטין אליו."

סעיף 24 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"24. חזקות
חזקה על אדם שעבר אחת העבירות לפי סעיף 21 אם עשה אחת מאלה:
(1) נתן לידי קטין או לאחר בשבילו כלי הנועד לשימוש בסם מסוכן;
(2) הזמין קטין למקום שבו רגילים אנשים להשתמש בסמים מסוכנים;
(3) הזמין קטין למקום שבו יכול הקטין להשיג סם מסוכן או להשתמש בו;
(4) הפנה קטין למקום כאמור בפסקאות (2) או (3) או עיכב אותו במקום כאמור."

סעיף 25 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:
"25. מאסר חובה
מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 21 או בניסיון לעבירה כאמור או בשידול לעבירה כאמור, יוטל עליו עונש מאסר, אם כעונש יחיד ואם בצירוף לעונש אחר, אך לא יוטל עליו מאסר על-תנאי בלבד ולא יינתן עליו צו-מבחן."

לעבירה הקבועה בסעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים ארבעה יסודות: יסוד עובדתי יחיד - "הנותן", ושלושה יסודות נפשיים - ידיעה לגבי היות החומר סם מסוכן, ידיעה לגבי הנתינה, וידיעה לגבי היות המקבל קטין ותו לא.

ויודגש, שימוש קודם של הקטין בסמים אינו מנוי בין יסודות העבירה, כמו גם מצבו הנפשי הקודם. הקטין הינו קורבן העבירה, והאיסורים הקבועים בסעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים מכוונים להגן עליו מפני "מגע" כלשהו עם סם מסוכן; וזאת בין "שהוא יודע" כי מדובר ב"מגע" עם סם מסוכן - ואפילו "חפץ" בכך - ובין אם לאו. ההוראה שבסעיף-קטן (1) מלמדת, איפוא, כי לעניינה של עבירה לפי סעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים, הלך הנפש של הקטין, שלגביו נעברה העבירה, כלפי הסם המסוכן - אינו מעלה ואינו מוריד; ואין הוא נמנה בין רכיבי האיסור הקבוע בהגדרתה של העבירה {דבריו של י' קדמי בספרו על פקודת הסמים המסוכנים (התשנ"ז-1997), 197; ראה גם ב"ש (נצ') 2636/05 {מדינת ישראל נ' דדון אבנר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

סעיף 21(א) לפקודת הסמים המסוכנים קובע כי העונש המירבי לעבירות של הדחת קטין לסמים הוא מאסר של 25 שנים או קנס והוראה זו יש לקרוא יחד עם הוראות סעיף 25 לפקודת הסמים המסוכנים בדבר החובה להטיל עונש מאסר לריצוי בפועל, על מי שביצע את העבירה לפי סעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים.

י' קדמי גורס בספרו {על פקודת הסמים המסוכנים (מהדורת 1997), 204} כי "תכלית חקיקתו של האיסור המיוחד בדבר הדחת קטין לסמים, בסעיף 21 לפקודה, היתה הגברת ההגנה על קטינים מפני הנגע של שימוש בסמים מסוכנים וזאת, על-ידי החמרה משמעותית בעונש, שהיה צפוי בשעתו למורשעים במעשה כזה מצד אחד וקביעת עונש מאסר בפועל חובה מצד שני".

בנוסף "להחמרה בעונש המירבי הקבוע לצד העבירה, ראה המחוקק להתערב בשיקול-דעתו של בית-המשפט בדבר "סוג" העונש שייגזר וקבע בסעיף 25 לפקודה חובה להטיל עונש מאסר לריצוי בפועל בכל מקרה של הרשעה בעבירה לפי סעיף 21 או בניסיון או בשידול לעבור עבירה כזו. עם זאת, לא נקבעה תקופת מאסר בפועל מזערית והדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט באופן שבית-המשפט יכול לצאת ידי חובתו בהקשר על-ידי הטלת עונש מאסר בפועל לתקופה קצרה ביותר. הדרך שבה נוסחה חובת ההטלה של מאסר בפועל - בסעיף 25 לפקודה - היא יוטל ... עונש מאסר, אם כעונש יחיד ואם בצירוף לעונש אחר, אך לא יוטל... מאסר על-תנאי בלבד. אין מניעה איפוא להטיל מאסר על-תנאי בנוסף לתקופת המאסר שתהיה לריצוי בפועל וכאמור - תקופת המאסר בפועל יכולה להיות סמלית" {י' קדמי, שם, בעמ' 205}.

ב- ת"פ (ב"ש) 3230/06 {פרקליטות מחוז דרום נ' אדרי כפיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} טען בא-כוח הנאשם בטיעוניו, כי לא מדובר פה בחובת מאסר פשוטה כמשמעה. בעניין זה הפנה בא-כוח הנאשם את בית-המשפט לסעיף 35א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 העוסק בעונש חובה ונסיבות מקלות.

סעיף 35א הנ"ל קובע כי: "הורשע אדם בעבירה שדינה עונש חובה, ניתן להטיל עליו עונש קל מעונש החובה הקבוע לעבירה, אם העבירה נעברה בנסיבות מקלות מיוחדות, שיפורשו בגזר הדין". כלומר, לפי הוראות סעיף 35א לחוק העונשין הוסמך בית-המשפט לסטות מההוראה של הטלת עונש חובה ולגזור עונש קל אם הוא סבור שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

אשר לטענת בא-כוח הנאשם בעניין סעיף 25 לפקודה – בית-המשפט קבע כי אין בידו לקבל את הפרשנות שמציע בא-כוח הנאשם לסעיף. ההוראה בסעיף 25 לפקודת הסמים המסוכנים היא חד-משמעית. המחוקק נוקט בלשון ברורה, תוך שהוא מבחין בין מאסר לבין מאסר מותנה. ברישא לסעיף נקבע כי מי שהורשע בעבירה של הדחת קטין יוטל עליו עונש מאסר ובסיפא נקבע כי לא יוטל עליו מאסר על-תנאי בלבד.

קבלת עמדתו של בא-כוח הנאשם מרוקנת מתוכן את הוראת סעיף 25 לפקודה כסעיף שכותרתו מאסר חובה. הרף הגבוה של עונש מאסר של 25 שנים, מבטא את עמדת המחוקק לחומרת העבירה של הדחת קטין לסם וממנה נגזרת גם ההוראה בדבר מאסר חובה.

יחד-עם-זאת ועל-אף הוראת המחוקק למאסר חובה, קיימת הוראת סעיף 35א לחוק העונשין, לפיה יש לבית-המשפט סמכות לסטות, גם במקרה של הרשעה בעבירה של הדחת קטין, מהשתת עונש מאסר בפועל.

יוצא איפוא, כי במקרים בהם קיימות נסיבות מיוחדות מקלות, שיש לפרטן בגזר הדין, רשאי בית-המשפט לסטות מהחובה הקבועה בסעיף 25 לפקודה אם שיקולי הענישה מצדיקים זאת.

במקרה דנן, עבר הנאשם עבירות על פקודת הסמים מהחמורות הקבועות בפקודה. בית-המשפט לא קיבל את טענת בא-כוח הנאשם כי לפחות במקרה של הקטין ג.כ. שהיה חבר של אחותו של הנאשם, היה הוא צרכן סמים עוד קודם לכן, במובן זה שלא הנאשם הינו מי שהדיח אותו לראשונה לשימוש בסם.

גם אם נכון הדבר, והדברים עולים מעיון בעדותו של ג' כ', יש משקל לעובדה שאדם בגיר מספק סמים לקטינים ואין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו. גם טענת העישון בצוותא אין בה כדי להקל עם חומרת מעשיו של הנאשם, כאדם בגיר, המאפשר לקטין להשתמש בסם מסוכן.

יחד-עם-זאת ועל-אף הענישה הקבועה בחוק, בית-המשפט סבר כי נסיבותיו האישיות של הנאשם מצדיקות בחינת שיקולי ענישה נוספים.

כאמור, עבירות של הדחת קטינים לסם הן מן החמורות הקיימות בדין הפלילי והדברים מוצאים ביטוי בעונש מאסר של 25 שנים שהמחוקק קבע בצד העבירה. זאת ועוד, המחוקק ראה לקבוע בסעיף 25 לפקודת הסמים המסוכנים {שכותרת השוליים שלו: "מאסר חובה"}, כי מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים, היינו, עבירה של הדחת קטין לסמים מסוכנים, ואפילו בניסיון או בשידול לעבירה כאמור, יוטל עליו עונש מאסר, אם כעונש יחיד ואם בצירוף לעונש אחר, אך לא יוטל עליו מאסר על-תנאי בלבד ולא יינתן עליו צו מבחן {ראה לעניין זה גם ע"פ 1653/98 נודי אלחסוב נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו, 846}.

משמעות הדברים היא, כי המחוקק לא היה מוכן לאפשר דרכי טיפול ושיקום למדיחי קטינים לסם וראה בעונש המאסר את החלופה העיקרית הראויה במקרה זה {ת"פ (ת"א) 319/95 מדינת ישראל נ' רונן בן חיים ריעני, דינים מחוזי, כרך כו(7), 829}.

עיון בפסיקה מגלה, כי בתי-המשפט הטילו בגין עבירות דומות עונשי מאסר משמעותיים, תוך שהם דוחקים הצידה שיקולים אישיים של הנאשם, לרבות עבר פלילי נקי {ת"פ (ת"א) 10776/01 מדינת ישראל נ' הצלאה סמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

על-פי סעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים, אין צורך בכפיה פיזית שכן סעיף הנ"ל קובע כי מי שנותן לקטין סם מסוכן ואפילו לא משדלו להשתמש בו דינו מאסר של 25 שנה. כלומר, מדובר באחת העבירות החמורות שבפקודת הסמים המסוכנים ואין צורך להכביר מילים מדוע.

לעיתים מועלית הטענה כי רק אחד יכול ליתן הסם. יש לדחות טענה זו שכן ישנן נסיבות היכולות להעיד לכאורה על החזקת קונסטרוקטיבית של כל החשודים ומעורבות של כולם וזאת מבלי לפרט את כל המצויין בהודעה של המתלוננת באשר למעשיהם במקום {ראה מ"י (אשד') 59469-03-11 מדינת ישראל נ' אילונה סזין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

לא אחת צויין בפסיקת בתי-המשפט כי העבירה של הדחת קטין לסם נמנית עם הפשעים היותר חמורים ומבצעי עבירות אלה ראויים, ככלל, לעונשים כואבים ומרתיעים. על גזר הדין אף להרתיע אחרים על-מנת להגן, ככל הניתן, על קטינים העשויים להיות קורבנות לעבירת ההדחה {ת"פ (אש') 1024-07 מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשקלון נ' דניס קמינסקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

חומרת המעשים באה לידי ביטוי גם בעונשים שבחר המחוקק ליחד לעבירת ההדחה הקבועה בסעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים - 25 שנות מאסר, עונש חמור מזה הקבוע לצד עבירות הסחר וההספקה {לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים}.

ביטוי נוסף לחומרה שהמחוקק מייחס לעבירה מסוג זה, ניתן למצוא גם בהוראת סעיף 25 לפקודת הסמים המסוכנים שעניינה "מאסר חובה" וכפי שנראה להלן.

נעיר כי עבירות הסמים בכלל הינן חזון נפוץ במקומותינו, ויש בהן כדי להוות סכנה של ממש לשלום הציבור ולביטחונו, באשר יש בהן כדי לחתור תחת אושיות חברה מתוקנת.

עבירות הסמים פוגעות במשתמשים בהם ובחברה כולה. תפוצתו הרבה של הסם, הנגישות הנרחבת אליו והשימוש הקל בו, מחייבים את בתי-המשפט לומר דברם בעבירות אלו ולנקוט במדיניות ענישה הולמת וראויה, אשר יהיה בה כדי להוות מענה הולם, בשים-לב למהות העבירות ולחומרתן.

זאת ועוד. עבירה של הדחת קטין לסמים נמנית על הפשעים החמורים ביותר שבספר החוקים הפלילי, אשר העונש הקבוע בצידה הינו 25 שנות מאסר. לא בכדי ראה המחוקק לקבוע עונש כה חמור בצידה של עבירה זו, זאת, בין היתר, בשל העובדה, כי הדחת קטינים לסמים, שעה שעסקינן בנערים צעירים לימים אשר כל מתווה חייהם לפניהם, יש בה כדי להסיט את מתווה חייהם של קטינים אלו למקום בלתי- ראוי אשר פעמים רבות הופך הוא בלתי-הפיך {ת"פ (נצ') 17945-03-09 מדינת ישראל נ' עדן דהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
באשר לחומרה היתרה הגלומה בעבירה של הדחת קטינים לסמים יפים הם דברי בית-המשפט ב- ע"פ 1653/98 {נודי אלחסוב נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 1017 (1999)} לפיהם "הדחת קטין לסמים הינה מן העבירות החמורות שבדין העונשין. אין צורך שנאריך דיבור על מלחמת החורמה ששומה על כולנו להילחם ב"מוות הלבן"; והרי מלחמה היא שאין בה רחמים. אם-כך בעבירות סמים על דרך-הכלל, לא-כל-שכן בהדחת קטינים לשימוש בסם, עבירה שהעונש הקבוע בצידה הוא 25 שנות מאסר. נזכור כי עונש מאסר עולם שאינו עונש חובה הינו מאסר בן 20 שנה (סעיף 41 לחוק העונשין), והנה בענייננו מצא המחוקק לנכון לקבוע עונש שהוא ארוך מעונש של מאסר עולם. חומרה זו, למותר לומר, מחייבת את בתי-המשפט."

סעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים מגדיר את עבירת הדחת הקטין לסמים מסוכנים וקובע את העונש שבצידה.

ב- ת"פ (י-ם) 4513/07 {מדינת ישראל נ' יצחק ילוז, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} יוחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים הקובע עבירה למי ש"נותן סם מסוכן לקטין".

בית-המשפט קבע כי לא הובאה שמץ של ראיה לתמוך בטענה זאת. הנערות בעדויותיהן סיפרו רק על הצעה בלבד להשתמש בסם. אין עדות על נתינת או על קבלת סם. מכאן שהסעיף הנכון החל בעניינו הוא סעיף 21(א)(3) הקובע הוא מי ש"משדל קטין להשיג סם מסוכן או להשתמש בו".

בית-המשפט דחה את טענת הסנגור שהנערות לא ידעו במה מדובר וקבע כי העובדות המפורטות בסעיף 1 לפרק, העובדות בכתב האישום מתייחס לעבירה של שידול ולא של נתינה כפי שהוכחו ולכן הרשיע את הנאשם בעבירה של הדחת קטין לסמים מסוכנים לפי סעיף 21(א)(3) לפקודת הסמים המסוכנים.

ב- ת"פ (ב"ש) 8002/06 {מדינת ישראל נ' בן סימון אבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)} קבע בית-המשפט כי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין בעניינו של נאשם מס' 1 וריבוי העבירות מלמדים על עיסוק אינטנסיבי בסמים, הכולל הספקת סם לקטינים, שימוש בו עם הקטינים ואף סחר בו עם אנשים נוספים. השימוש בסמים יש עמו חומרה, הסחר בסמים ודאי שהוא חמור, אך חמורות מכל הן העבירות של הספקת סם לקטינים, הדחתם לסמים והשימוש בסמים יחד עימם. עבירות הסמים פוגעות במשתמשים ובחברה כולה. עמדת הפסיקה בנוגע לעבירות בהן הורשע נאשם מס' 1 ברורה, ובדרך-כלל, יש להשית עונש מאסר ממושך לריצוי בפועל.

ב- ת"פ (י-ם) 1963/06 {מדינת ישראל נ' אבו זיד חסן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן הנאשם ידע שמדובר בסם מסוכן. אין גם ספק שהנאשם ידע שמדובר בקטין, הן מהיכרותו עם הקטין, המשתייך לאותה חמולה, והן לאור חזותו החיצונית של הקטין ובמקרה זה די בעצימת עיניים.

ב- ת"פ (י-ם) 2811/05 {מדינת ישראל נ' אלי סנדורי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)} נדונה השאלה האם הוכח מעבר לכל ספק סביר שגם לאחר שנודע לנאשם דבר קטינותה של הקטינה הוא המשיך לתת לקטינה סם מסוכן מסוג הרואין במספר הזדמנויות?

בית-המשפט קבע כי גם על שאלה זו יש להשיב בשלילה. אין שמץ של הוכחה שהנאשם סיפק סם לקטינה לא לפני ולא לאחר שנודע לו דבר קטינותה. כמו בנושא הקודם, יש הודאה מצד הנאשם של שימוש בסמים {ובמקרה הזה דובר בהרואין} בצוותא אך לא שהנאשם סיפק את הסם לקטינה.

אין ראיות מי הביא את הסם למי ואין לקבל את ההנחה {שלא הוכחה} שהניחה התביעה שלפיה הנאשם-כמבוגר הוא זה שהשיג את הסם.

כדי להרשיע בעבירה על סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים היה צריך להוכיח שהנאשם נתן לקטינה סם מסוכן והדבר לא הוכח.

במקרה דנן, כבמקרה שתואר בסעיף 2 ל"עובדות" שבכתב האישום, ניתן לראות בהודאה בשימוש בצוותא בבחינת עבירה של החזקה ושימוש עצמי בסם מסוכן.

מלשון סעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים עולה כי כאשר אדם נותן לקטין סם מסוכן ולא משנה לאיזו מטרה, הוא נכנס בגדר של מדיח. אין הסעיף אומר כי רק פעולה אשר משכנעת קטין לעשן בפעם הראשונה בחייו, תהווה הדחה של קטין לשימוש בסם, אלא המדובר בנתינה בעלמא, כל נתינה של סם לקטין, ואין נפקא מינה אם הקטין היה מעשן קודם לכן, או לא.

גם נתינה שלא לצורך של שימוש בסם נחשבת כהדחת קטין לסם, שכן אין האיסור בסעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים מצומצם לנתינת סם לצריכה בלבד.

ב- ב"ש (ב"ש) 1146/05 {מדינת ישראל נ' נחשונוב יורי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)} המשיב הודה כי נתן לקטין את הסם שנתפס וכאשר ידע שהוא נותן לקטין סם, ואילו הקטין ידע כי הוא מקבל מהמשיב סם ובכך קמה עבירת ההדחה לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים.

כאמור אין בכוונת המשיב לשנות את העובדה כי הוא נתן לקטין סם מסוכן ובכך הדיח אותו לשימוש בסם. בנוסף, הקטין בעצמו אומר כי המשיב יכול היה להעלות בדעתו שהוא אכן ישתמש בסם, ועדיין נתן לקטין את הסם.

בנוסף, ניתן לייחס למשיב כוונה שהקטין ישתמש בסמים שכן היה יכול, לפי אמרת הקטין, לצפות כי הקטין אכן ישתמש בסם.

לאור האמור לעיל קבע בית-המשפט כי אין אלא לקבוע כי קמות ראיות לכאורה כנגד המשיב לביצוע העבירות נשואות כתב האישום.

ב- ב"ש (חד') 5142/04 {מדינת ישראל נ' ביררה בן נייהו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)} קבע בית-המשפט כי לעניין הטענה שאין המדובר בהדחה. ראוי להזכיר, כי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים קובע בסעיף-קטן (1) כי מי שנותן לקטין סם מסוכן, הינו בגדר "מדיח".

אין צורך בשידול הקטין לרכוש את הסם די במסירת הסם לקטין. אשר ליסוד הנפשי הרי שעל המדיח להיות מודע לגילו של הקטין. בנסיבות המקרה דנן שאלה זו אינה מתעוררת כלל, שכן הקטינים אשר רכשו את הסם למדו עם המשיב באותה מסגרת חינוכית.

ב- ע"פ (י-ם) 2464/01 {עאמר מוחמד בן גמיל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)} כי אין לשלול את האפשרות שהסם היה בידי הקטין עוד לפני שהשניים נכנסו לתחנה, או כי הוא ניתן לקטין עוד קודם לכן בידי מישהו אחר, או שהוא ניתן לקטין על-ידי אחר בהיותם בתחנה.

המערער והקטין אומנם לא דיברו אמת במשטרה ושקריהם מחזקים את ראיות התביעה. ואולם, השקרים אינם יכולים להשלים את החוסר בראיות. כוחם מצטמצם ל"חיזוק" ה"יש" בלבד.

בראיות, כאמור, אין די כדי לקבוע כי המסקנה היחידה הסבירה היא שהמערער הוא זה שנתן לקטין את הסם. מטעם זה בלבד, החליט בית-המשפט לקבל את הערעור ולהורות על זיכויו של המערער מעבירה של הדחת קטין לסמים מסוכנים.

עיננו הרואות, כי כדי לבסס הרשעה על-פי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים על התביעה להוכיח שהנאשם מסר סם מסוכן לקטין וזה קיבלו לרשותו.

ב- ת"פ (ת"א) 12319/00 {מדינת ישראל נ' מושייב ויאצסלב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)} קבע בית-המשפט כי ידוע לו בוודאות שהקטין הגיע למקום האירוע מבלי שהיו ברשותו סיגריות. בעדותו אמר "אני ביקשתי לעשן".

במילים אחרות, מסירה מתקיימת לפנינו ואין כל חשיבות מי מבין הנוכחים במקום מסר לקטין סיגריה על-פי העיקרון מבצעים בצוותא. הרי שרואים כל אחד מבין אלה שנכח כאילו הוא זה שמסר לקטין את הסיגריה אותה עישן.

ב- ע"פ 792/08 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} טען המערער לעניין ביצועה של העבירה "אני לא הדחתי אותה אף פעם... אני הכרתי אותה כזאת... אני אמרתי שאני הבאתי. אבל אני לא הדחתי אותה. היא ביקשה"; "אני לא סיפקתי לה סמים... היא ניצלה אותי. את יודעת כמה עלה הסמים האלה אותו יום?... אם אני הייתי הראשון שמכיר לה את זה אז אני הייתי באמת יעני יכול להגיד על עצמי אבל היא הכירה את זה, אני הכרתי אותה ככה. עם זה".

ברם, כאמור בסעיף 23 לפקודת הסמים המסוכנים, אין נפקא מינה אם המתלוננת היתה זו אשר פנתה אליו או אם הוא היה זה שפנה אליה.

על-פי סעיף 24 לפקודת הסמים המסוכנים קיימת חזקה לקיום עבירה של הדחת קטין אם אדם הזמין קטין למקום שבו ניתן להשיג סם. זה בדיוק המצב כאשר אדם הכין סם והזמין את הקטין {מ"ת (רמ') 13935-01-10 מדינת ישראל נ' יוסף אלוח ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

המחוקק יצר את החזקות המצויות בסעיף 24 לפקודת הסמים המסוכנים כדי למנוע, במידת האפשר, כל מגע בין קטינים ובין סם {ע"פ (ת"א) 71652/03 מדינת ישראל נ' אדם בן אלכס גל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.