סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• פתח דבר
• הגדרות - סוגיות בפקודת הסמים המסוכנים
• ייצור, הכנה והפקה
• החזקה ושימוש
• דרכי החזקה
• חצרים
• "לא יהיו ברשותו של אדם כלים המשמשים להכנת סם מסוכן או לצריכתו"
• כלים אסורים; באנג
• שימוש מותר
• ייצוא, יבוא, מסחר והספקה
• תיווך בין בתמורה ובין שלא בתמורה
• הובלה במעבר
• הטיה
• טלטול סם במעבר
• פגיעה בסם במעבר
• עונשין
• הדחת קטינים
• חיפוש
• חזקות
• דיני חילוט בפקודת הסמים המסוכנים
• שלילת רישיון נהיגה
• עבירות חוץ
• דיני מעצרים בפקודת הסמים המסוכנים
• האם יש לערוך הבחנה בין סמים "קלים" לבין סמים "קשים"
• הברחת סמים אל תוך כותלי בית הסוהר
• שיקולי ענישה בפקודת הסמים

דיני מעצרים בפקודת הסמים המסוכנים

1. מבוא
תיקון לחוק המעצרים, שנתקבל בכנסת ביום 1.5.96 (תיקון מס' 9), קבע את ה"מדיניות" בכל הקשור לסוגיית המעצר של נאשם עד תום ההליכים נגדו. סוגיית המעצרים הינה מן הסוגיות החשובות בנושא זכות האדם לחירות ולחופש, כאשר הזכות כאמור, מתעמתת עם הדאגה לשלום הציבור או בטחונו. על-כן, על בית-המשפט בבואו לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לקבוע את מידת האיזון בין שני ערכים יסודיים אלה.

תיקון זה הביא לכך שהעקרונות הקובעים בסוגיית המעצרים תהיינה בכתב, תחת סעיפי חוק מפורשים, דבר שיגרום לאחידות ביצועם {ראה גם בש"פ 335/89 מדינת ישראל נ' אברהם בן אליהו לבן, פ"ד מג(2), 410 (1989)}.

כב' השופט א' ברק קבע ב- דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 {עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589 (1995)} כי "הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג".

זאת ועוד. כב' השופט א' ברק מוסיף וקובע בפרשת גנימאת הנ"ל כי מדינה השומרת על "זכויות האדם" צריכה, במקרים מסויימים, לפגוע בזכויותיו, וזאת כדי לקיים זכויות אדם. כך לדוגמה כאשר נשקפת מנאשם סכנה, "כי אם יתהלך חופשי ימשיך לבצע עבירות, מוצדק הוא לעצרו עד שיוכרע משפטו".

זאת ועוד. כב' השופט א' ברק סבור כי במקום "בו מוכחת הסכנה מנאשם, יש לעצרו; ואם סכנה כזו נשקפת מירבים, יש לעצור רבים. אך אין להפוך את המעצר לשיטה ולדבר מובן מאליו. המעצר צריך תמיד להיתפס כאירוע מיוחד וחריג".

י' קדמי גורס בספרו על סדר הדין בפלילים {חלק ראשון (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003) 177} כי "מעצר עד תום ההליכים אינו מהווה "המשך" מעצר של חשוד או "הארכת" מעצר של חשוד; אלא – הוא פותח הליך מעצר עצמאי ונפרד בעניינו של "נאשם", להבדיל מ"חשוד"".

יודגש, כי אין כל מניעה כי נאשם יהיה משוחרר או חופשי עד להגשת כתב האישום. כפי שנראה, עסקינן בבקשה למעצר עד תום ההליכים בערכאה הראשונה, אולם, חוק המעצרים קובע כי ניתן להחזיק במעצר גם בתקופת הערעור. י' קדמי גורס בספרו {שם, בעמ' 182} כי "בקשה למעצרו של נאשם ניתן להגיש במהלך הדיון בערכאה הראשונה ולאו דווקא בפתיחתו; ואפילו לאחר מתן הכרעת הדין. אין מניעה להגשת בקשה כאמור לאחר מתן פסק-הדין ולקראת ערעור; וכן – לעניין הערעור עד לסיומו".

כפי שנראה להלן, מלאכת בית-המשפט, בשאלת מעצר עד תום ההליכים, בנויה על שלושה שלבים. האחד, דיון בשאלה האם קיימות ראיות לכאורה כנגד הנאשם. השני, דיון בשאלה האם קיימת עילת מעצר כנגד הנאשם. השלישי, האם ניתן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר ראויה {ב"ש (חד') 1114/08 מדינת ישראל נ' ג'בארין קייס בן עלאטיף, תק-של 2008(1), 15045 (2008)}.
לצורך בחינת שיקול-הדעת, על בית-המשפט לבחון באופן פרטני את נסיבותיו האישיות של הנאשם. על-פי חוק המעצרים, וכפי שנראה להלן, נדרש ביסוס עובדתי-קונקרטי הן לקיומן של ראיות לכאורה, הן לקיומה של עילת מעצר והן לעניין חלופת המעצר. יודגש, כי בלא ביסוס קונקרטי, עלולה להיווצר תמונה מעורפלת בפני בית-המשפט – דבר שיביא ל"זעזוע" מלאכת האיזונים העדינה הנדרשת מבית-המשפט בבקשה למעצר עד תום ההליכים {בש"פ 7136/04 האשם פיאלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1469 (2004)}.

ובמילים אחרות, חוק המעצרים, מעניק לבית-המשפט שיקול-דעת שיפוטי נרחב לצורך עריכת איזון ראוי בין הערכים המתנגשים של חירות הפרט/הנאשם מחד, ובטחון הציבור מאידך. על-כן, נדרש בית-המשפט לבחון את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם, ואת קיומה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר תוך פגיעה פחותה בחירותו האישית של הנאשם {דברי כב' השופטת יעל וילנר ב- ב"ש (חי') 1577/08 מדינת ישראל נ' עבדאלאל נפאע, תק-מח 2008(1), 8474 (2008)}.

סעיף 21 לחוק המעצרים, מונה שני תנאים {ובשים-לב לקיומה של חלופת מעצר ראויה} לפיהם, יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו. שני התנאים הינם מצטברים. ואלה הם: האחד, קיימות ראיות לכאורה לפיהן התביעה יכולה להוכיח את העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. השני, התקיימה עילת מעצר נגד הנאשם.

בהיעדר עילת מעצר ו/או היעדר ראיות לכאורה, אין לבית-המשפט הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו ו"אין זה משנה מה חומרת העבירה שבביצועה הוא מואשם" {ב"ש (עכו) 2537/08 מדינת ישראל נ' אדיב בן חאפז בדוי, תק-של 2008(1), 25860 (2008); ב"ש (עכו) 1978/08 מדינת ישראל נ' נסרה טארק, תק-של 2008(1), 23287 (2008)}.

יש להדגיש כי הגורסים כי אי-קיומה של חלופת מעצר ראויה, מהווה תנאי שלישי, שבהתקיימותו, יורה בית-המשפט על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו {ב"ש (י-ם) 10291/07 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סרחאן, תק-מח 2008(1), 1152 (2008); ב"ש (עכו) 1419/08 מדינת ישראל נ' עופר לוי יתח, תק-של 2008(1), 11453 (2008)}.

סנגור, בבואו לטעון טענותיו בפני בית-המשפט, עליו להתייחס הן לקיומן של ראיות לכאורה והן לקיומה של עילת מעצר. באם ימנע מטיעון של אחד התנאים, ייתכן ובית-המשפט יראה באי-התייחסות הסנגור - כמי שהודה.

לדוגמה, כאשר הסנגור בטיעוניו מתייחס לראיות לכאורה אך אינו מתייחס לשאלת קיומה של עילת מעצר - בית-המשפט במקרה שכזה, ייצא מנקודת הנחה כי טענות התביעה באשר לקיומה של עילת המעצר הוכחה ולא נסתרה על-ידי הסנגור {ב"ש (עכו) 2537/08 מדינת ישראל נ' אדיב בן חאפז בדוי, תק-של 2008(1), 25860 (2008)}.

בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בית-המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים". בשלב זה של הדיון, אין בית-המשפט עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה שכן, על בית-המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה ובשים-לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות העומדות בפניו. כלומר, מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית-המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה של נאשם {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996); בש"פ 1915/95 חליל אבו עיסא נ' מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 (1995); בש"פ 7159/04 אבו ג'ילדן נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1767 (2004); בש"פ 1119/04 סאלם זנון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 (2004)}.

טעות נפוצה בפי הסנגור, בעת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, היא, כי קיימים פגמים בהליך החקירה ובכתב האישום ובכך יש משום חיזוק לעמדתו מדוע אין להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו.

אנו סבורים כי, בהעלאת טענות מאין אלה, ובמקרה וקיימות ראיות נוספות, כגון: הודעות נאשם, מתלונן ועדים לאירוע, מזכרים של שוטרים, מהם ניתן להסיק על ראיות לכאורה, נתפס הסנגור לכלל טעות. ובמה דברים אמורים.

טענות מסוג זה של פגמים וליקויים, יש להעלות במסגרת הדיון בתיק לגופו ולא בבקשה למעצר, קרי, מקומן במסגרת הדיון במשקלן של הראיות, שכידוע בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בית-המשפט בודק את מהימנות העדים תוך שהוא מסתפק בראיות לכאורה בלבד.

זאת ועוד. בית-המשפט, בדיון למעצר עד תום ההליכים, איננו יכול כאמור לבדוק את מידת מהימנותם של העדים מוסרי ההודעות, שכן, החומר מובא לפניו בכתב תוך שלמוסר ההודעה לא נערכה חקירת נגדית {ראה לעניין זה ב"ש 1110/83 עמיחי סגל נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו, 1983); בש"פ 10251/04 קריאולין נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו, 2004); בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו; ב"ש (נצ') 218/08 מדינת ישראל נ' סרגי בן אנטולי ניקולייב, תק-מח 2008(1), 10755 (2008)}.

כפי שנראה להלן, הכלל במקרה של סחר בסמים הוא מעצר. רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ניתן להפיג מסוכנותו של העוסק בסחר בסמים ולשקול חלופת מעצר {בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 3476 (2006); בש"פ 5805/06 אמון ואח' נ' מ.י., תק-על 2006(3), 1076 (2006)}.

כלומר, בעבירות של סחר בסמים קמה חזקת מסוכנות, כפי שנראה להלן, וככלל הנאשם יוחזק במעצר עד תום ההליכים אלא אם יפריך חזקת מסוכנות זו ורק בהתקיים נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. כך לדוגמה, כב' השופט כמאל סעב ב- עמ"ת (מחוזי חי') 9763-10-10 {מדינת ישראל נ' מוחמד ג'רבאן (עציר), תק-מח 2010(4), 3322 (2010)} לא מצא נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן שיש בהן כדי להצדיק סטיה מהכלל הנ"ל, הן מעיון בתסקיר והן מעיון בנסיבותיהם האישיות.

2. ראיות לכאורה
"כל עוד מדובר ב"חשוד" – התשתית הראייתית הדרושה למעצרו ולהחזקתו במעצר מצטמצמת: לקיומו של "חשד" לביצועה של עבירה – ולצידו "חשש" בדבר קיומו של סיכון – ברמת הוודאות הקבועה בהוראה המעניקה את סמכות המעצר". יוער כי "להוכחתו של חשד – והוא הדין חשש כאמור: די במידע ובחומר ראייתי אחר, בין שהוא קביל ובין שאינו קביל; ובלבד – שיש בכוחו לבסס את החשד ברמת הוודאות הדרושה על-פי החוק". יתר-על-כן, "אין צורך בתשתית ראייתית להוכחת האישום, שהרי שמדובר ב"חשד" בלבד."

לעומת זאת, "כאשר מדובר ב"נאשם" – התשתית הראייתית הדרושה למעצרו ולהחזקתו במעצר עד תום ההליכים חייבת לעמוד בדרישה של "ראיה לכאורה" להוכחת האשמה נושא האישום; כאשר במסגרתה של תשתית זו, באות בחשבון אך ורק ראיות שתהיינה קבילות במסגרת הדיון בכתב האישום שהוגש" כנגד הנאשם {י' קדמי, שם, בעמ' 223}.

"ראיות לכאורה" מחייבות תמיד הערכת סיכויים בדבר התפתחות עתידה, וזאת על רקע המכלול הקיים כבר עתה, ובעיותיו המובנות. על-כן, השאלה שהשופט צריך לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה – על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה – הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)}.

יודגש, כי הערכת כוחן של הראיות העומדות בפני בית-המשפט נעשות על בסיס חומר החקירה המונח בפני בית-המשפט כגון: הודעות, מזכרים וכדומה וללא שמיעת עדים {דברי כב' השופט בן דוד מנחם ב- ערר (נצ') 1675/02 סויסה יצחק נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 67270 (2002)}.

ב- בש"פ 826/08 {קיאל קשאש נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2340 (2008)} קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי ראיות לכאורה "הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן – יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל – גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי – להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל-כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים" {ראה גם ב"ש (י-ם) 8263/08 מדינת ישראל נ' יחיאל כהן, תק-של 2008(1), 15948 (2008)}.

ב- בש"פ 8087/95 {שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)} קבע בית-המשפט כי "ראיות לכאורה" הינן ראיות שיש סיכוי סביר, שבסוף ההליך המשפטי, תהפוכנה לראיות רגילות לבדן או בצירוף לראיות אחרות, לפיהן, ניתן יהיה לקבוע את אשמתו של נאשם.

בשלב הבדיקה האם מדובר בראיות לכאורה ואם לאו בית-המשפט אינו בוחן האם התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, אלא בוחן רק את הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה המונח בפניו, קרי, האם יש סיכוי סביר, שעל-פי חומר החקירה המונח בפני בית-המשפט בעת הדיון, יורשע הנאשם.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים, התכלית היא, לבחון את כוחן הראייתי-הפוטנציאלי של כלל הראיות, באמת-מידה של סבירות. לעומת זאת, בתום פרשת התביעה, התכלית היא, לבחון אם יש בראיות העומדות לחובת הנאשם כמות שהן כדי להקים בסיס להרשעתו.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים דן בית-המשפט בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו תוך הערכת סיכוי הרשעתו של הנאשם על בסיס ראיות אלו {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 199 (2006)}. בית-המשפט איננו מכריע במהימנות העדים והראיות, שכן, אלה יוכרעו על-ידי המותב שבפניו ישמע התיק לגופו של עניין.

אנו סבורים כי בשקריו של הנאשם בחקירתו ובמתן הודעתו במשטרה, תוך שהוא מציג מספר גרסאות שונות לאותו אירוע – יש משום חיזוק משמעותי לראיות התביעה להוכחת אשמתו.

זאת ועוד. כפי שעולה מפסיקת בתי-המשפט ניתן למנות "רשימת ראיות לכאורה" שעל פיהן, בודק בית-המשפט האם עסקינן בראיות לכאורה ואם לאו. וזו ה"רשימה":

- הודעתו של הנאשם-משיב בבקשה למעצר עד תום ההליכים. ב- בש"פ 432/89 {רפעת מסראווה נ' מדינת ישראל, תק-על 89(2), 528 (1989)} קבע כב' השופט מ' בייסקי כי "די בהודאתו של העורר בתור ראיה לכאורה על ביצועם".
- הודעתו של המתלונן.
- מזכרים של אנשי משטרה.
- חוות-דעת מומחים.
- הודעותיהם של עדים שהיו עדים לאירוע נשוא כתב האישום.
- עדותם של עדים מטעם הנאשם.
- דו"חות פעולה של שוטרים. לא אחת נקבע בפסיקה בתי-המשפט, כי ניתן להסתמך על דו"חות שוטרים כראיות לכאורה, ודי בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה. לעניין זה ראה לדוגמה את דברי כב' השופטת א' חיות ב- בש"פ 3274/07 {בוסקילה נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו, 2007}.
- עימות שנעשה בין הנאשם לבין המתלונן. ב- ב"ש (י-ם) 4187/08 {מדינת ישראל נ' שלום משה בן ציון, תק-מח 2008(1), 10692 (2008)} קבעה כב' השופטת חנה בן-עמי כי "בחינת חומר הראיות... ובכללו הודעות המתלוננות ח' א' ו- ד' מ', העימות שנערך בין המתלוננת ח' א' לבין המשיב, הודעות המשיב וחומר חקירה נוסף, מביאים למסקנה כי קיימות די ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למשיב בשני האישומים נגדו".
- תעודות רפואיות המחזקות את גרסתו של המתלונן.
- ראיות חפציות שנמצאו בזירת האירוע {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}.
- ראיות נסיבתיות.

אנו סבורים כי על כתב אישום להיות מפורט דיו ולפרט את בסיסן של העבירות, המצויות בכתב האישום. כתב אישום סתמי ולא מדוייק, יביא לדחיית הבקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד נאשם.

לעניין זה קבע כב' השופט א' ויתקון ב- ב"ש 26/78 {מדינת ישראל נ' עופר משולם ואח', פ"ד לב(1), 652 (1978)} כי "השאלה, אם היה בעובדות הנטענות בכתב אישום כדי להוות את העבירה שבה הואשם הנאשם אם לאו – ודאי שהיא שאלה רלבנטית גם לגבי ההחלטה, אם יש או אם אין לעצור את החשוד בשל עבירה זו".

במקרים בהם התביעה לא הצליחה להביא ולו ראיה לכאורית אחת, על בית-המשפט לשחרר את הנאשם תוך דחיית הבקשה למעצר עד תום ההליכים. יתר-על-כן, בית-המשפט אינו יכול, במקרה שכזה, להשית על נאשם מעצר-בית.

ב- בש"פ 608/88 {אהוד ראובן נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 443 (1988)} קבע כב' השופט א' חלימה כי במקרה ואין ראיות לכאורה להרשעתו של נאשם, אין לצוות על מעצר-בית, אלא, יש לשחררו מיידית וללא כל הגבלה.

ב- ב"ש (חי') 1865/08 {בדוי מנסור נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 13890 (2008)} כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סחר בסם מסוכן. סנגורו של העורר טען, כי קיימת חולשה בראיות שנאספו כנגד מרשו.

בדחותו טענה זו קבע כב' השופט יצחק כהן כי העורר נצפה על-ידי "שוטר בשעה שעמד במקום פלוני בעיר עכו, ותעד שלושה מקרים של אנשים שפנו אל העורר, ובכללם הקונה".

בנוסף, "מייד לאחר שהקונה קיבל דבר מה מהעורר, דיווח התצפיתן לחוליית שוטרים שעמדה בקרבת מקום, ואלה עצרו את הקונה במרחק מה מהמקום בו עמד העורר. בחיפוש בכליו של הקונה נמצא סם מסוכן, והקונה אישר כי רכש אותו דקות ספורות לפני כן, והצביע על העורר כמי שמכר לו את הסם".

בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, הסתמך בית-המשפט על דו"ח הפעולה של התצפיתן, דו"ח הפעולה של השוטר שעצר את הקונה, והודעתו של הקונה.

ב- ב"ש (ב"ש) 2718/08 {מדינת ישראל - פמ"ד נ' מ' ח' (עצור) - בעצמו ואח', תק-של 2008(1), 24917 (2008)} כנגד המשיבים הוגש כתב אישום, המייחס להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית והסתייעות ברכב לביצוע פשע.

כב' השופט נ' אבו טהה קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים תוך שהוא מסתמך על חומר החקירה בתיק, תמלול תמצית שיחות במסגרת האזנת הסתר, חומר החקירה הנוגע להאזנות הסתר, דו"ח פעולה של השוטר והודעות המשיבה בחקירתה במשטרה.

ב- ב"ש (חי') 1724/08 {שריף דיראווי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 12361 (2008)} הוגש כתב אישום כנגד העורר המייחס לו מכירה של 100 גרם סם מסוכן מסוג חשיש.

כב' השופט יצחק כהן קבע כי החלטתו של בית-משפט קמא נכונה באשר לראיות לכאורה.

בית-המשפט הסתמך לצורך ראיות לכאורה על העובדה כי סוכן המשטרה זיהה את העורר באופן ברור ומפורש, הקלטה בה נשמע קולו של העורר תוך שהעורר מאשר את דבריו בחקירתו, בעת שהשוטרים נקשו על דלת ביתו של העורר, העורר ברח מחלון אחורי, אך נלכד על-ידי שוטרים שהמתינו לו שם, עימות העורר עם הסוכן המשטרתי, הודעותיו של סוכן המשטרה.

יוער, כי סנגורו של העורר טען כי הסוכן תאר את ביתו של העורר בצורה שגויה ולא נכונה והציג תמונות לא ברורות וחלקיות.

כב' השופט יצחק כהן, דחה טענה זו וקבע כי בסופו של יום הסוכן זיהה את העורר, זיהוי, שנתמך בראיות אחרות.

ב- ב"ש (ב"ש) 20153/08 {מדינת ישראל נ' משה בן אהרון רובין ואח', תק-מח 2008(1), 8458 (2008)} הוגש כתב אישום, המייחס למשיבים כי קשרו קשר להחזיק בסם מסוכן מסוג קוקאין, שלא לצריכה עצמית.

כב' השופט ברוך אזולאי קבע כי במקרה דנן קיימות ראיות לכאורה המבוססות על ראיות ישירות ביחס למשיב 2, הימצאות הסמים ברכב בו ישבו שלושת המשיבים, בתפיסת סכומי כסף גבוהים במזומן, בתפיסת פתק ברשות המשיב 1, ובו שמות אנשים שונים ומספרים לידם הנחזים כסכומי כסף, דו"חות הפעולה של השוטרים המעורבים, תעודות רפואיות בנוגע לפגיעות שביצעו המשיבים בשוטרים, שתיקת המשיבים בחקירותיהם הראשונות ונכונות המשיבים לסכן את חיי השוטרים על-מנת להקשות על תפיסת הסמים שברכבם.

ב- ב"ש (נצ') 132/08 {מדינת ישראל נ' מקסים בן גריגורי אנדריוק, תק-של 2008(1), 3959 (2008)} הוגש כתב אישום כנגד הנאשם, המייחס לו עבירת החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. סנגורו של הנאשם הסכים, במקרה דנן, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד מרשו.

כב' השופטת לילי יונג-גפר קבעה כי הראיות לכאורה מבוססות על דו"חות השוטרים שנכחו באירוע וכי הנאשם עצמו מודה בהחזקת הסם.
3. עילת מעצר
עילות מעצר עד תום ההליכים מפורטות בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים. בסעיף זה ניתן למצוא את העילה של חשש לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהליכי משפט {סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים}, סיכון בטחונו של אדם ובטחונו של הציבור או בטחון המדינה {סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים}, עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם או עבירת ביטחון, עבירת לפי פקודת הסמים המסוכנים, עבירה שנעשתה באלימות חמורה או שימוש בנשק קר או חם, עבירת אלימות בבן משפחה {סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים}.

על-פי סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים רשאי בית-המשפט (ולא חייב) להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, אם הוא סבור שנתקיימה אחת מן החלופות המפורטות בסעיף הנ"ל. כלומר, בית-המשפט איננו חייב עוד לצוות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, כמצוות המחוקק לפני תחילת תוקפו של חוק המעצרים, אלא, רשאי הוא להורות על שחרורו בערובה ובתנאי שחרור שייקבע.

על-אף האמור, המחוקק בא וקבע סייגים לשיקול-דעתו של בית-המשפט, בכך שהניח בבסיס שיקוליו של בית-המשפט את החזקה ש"קיים יסוד סביר לחשש" כי הנאשם בעבירה המנויה בסעיף 21 לחוק המעצרים או בעבירה המנויה ביתר החלופות – הוא מסוכן.

חזקה כאמור, הנקראת "חזקת המסוכנות", כפי שנראה להלן, ניתנת לסתירה וזאת אם הנאשם יצליח להוכיח אחרת. קרי, הנאשם איננו יוצא ידי חובתו בטענה, אלא, הנאשם חייב בהבאת ראיות.

נדגיש, כי גם אם נסתרה החזקה כאמור ובין אם לאו, עדיין בית-המשפט צריך לבחון האם מתקיימת חלופת מעצר כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.

ב- בש"פ 7200/97 {מדינת ישראל נ' מוחי אלדין בן מחמוד אבו, תק-על 97(4), 19 (1997)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "המעצר איננו מיועד להרתיע, זאת תעשה הענישה. המעצר מיועד למנוע סכנה לציבור מהנעצרים עצמם, להבטיח התייצבותם לדין ולמנוע הימלטותם מפניו ולמנוע שיבוש הליכי משפט. אם ניתן להשיג את אלו שלא באמצעות מעצר עד תום ההליכים, יש לעשות זאת".

ב- בש"פ 8482/00 {חסון חמזה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4), 195 (2000)} קבע כב' השופט א' לוי כי "הנסיבות שבהן הובאו העוררים לדין הן קשות וחמורות, אך מקום שניתן להציע חלופת מעצר שתבטל את מסוכנותו של נאשם, נכון לעשות בה שימוש, שהרי מקובל על הכל כי המעצר לא נועד לשמש מקדמה על חשבון עונש, אלא רק למנוע סכנה מוכחת".

ב- בש"פ 3985/99 {אביחי עוזיאל נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 1014 (1999)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "עמוד התווך עליו נשענת חלופת המעצר הוא מניעתי ומשמעותו היא מניעת סיכון לציבור מפני מסוכנותו של הנאשם, אם לא ישב מאחורי סורג ובריח עד תום משפטו".

קיומו של יסוד סביר לחשש יכול ויעלה מתוך נוסח כתב האישום.

ב- בש"פ 471/88 {רונלד חיים נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 353 (1988)} קבע כב' השופט ג' בך כי "אין המדובר בהכרח בראיות חיצוניות נוספות העשויות לעורר חשש זה, ומספיק שחשש זה עולה מהעובדות הנטענות בכתב האישום עצמו. זאת כמובן בתנאי, שבית-המשפט משתכנע כי לכאורה יש לאל ידה של התביעה להגיש לבית-המשפט ראיות מספיקות להוכחת אותן עובדות".

ב- בש"פ 8850/96 {שמעון בוחבוט נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 27 (1997)} קבע כב' השופט י' זמיר כי "מסוכנותו של העורר עולה מתוך האישום עצמו".

ב- בש"פ 3352/16 {דודו בוטראשוילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 4925 (2016)} נדון ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ביום 01.02.16 הוגש כנגד העורר ואחרים כתב אישום המייחס לו עבירות קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין; סחר בסם מסוכן לפי סעיף לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיפים 7(א)+(ג) רישא לפקודה.

על-פי המתואר בכתב האישום, העורר ונאשם נוסף {נאשם 2} קשרו קשר למכור סם מסוכן מסוג קוקאין בכמויות מסחריות.

בית-המשפט קבע, כי יש בחומר החקירה את הפוטנציאל ההרשעתי הנדרש, ודי בסיכוי סביר, כי מחומר החקירה הקיים תצמח תשתית ראייתית שבכוחה להרשיע את הנאשם.

לכל אלה יש להוסיף את עברו הפלילי של העורר והעובדה, כי תלויים כנגדו שני מאסרים על תנאי ברי הפעלה.

אשר-על-כן, הערר נדחה.

ב- בש"פ 3102/16 {עמנואל איפרגן נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 3782 (2016)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בגדרה נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, וכן על החלטתו מיום 28.03.16, בגדרה הורה בית-המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת סם מסוג קוקאין בכמות של 15.6 גרם בצוותא עם שניים אחרים, השמדת ראיה, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו וקשירת קשר לביצוע פשע.

על-פי כתב האישום, קשרו העורר וארבעה אחרים, קשר לעשות פשע, אשר במסגרתו ימכרו הנאשמים 1 ו- 2 לנאשמים 5-3, ובהם העורר, סם מסוכן מסוג קוקאין, שלא לצריכה עצמית.

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי עיקר טענותיו של העורר נסובו סביב שאלת קיומן של ראיות לכאורה, וטענתו, לפיה לא קיימות בענייננו ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו, נדחתה.

ממכלול חומר הראיות עלה, כי קיים פוטנציאל הוכחתי כאמור להוכחת אשמתו של הנאשם, למצער בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית.

באשר לעילת המעצר, קבע בית-המשפט, כי העבירה המיוחסת לעורר, החזקת סם שלא לשימוש עצמי, קיים פוטנציאל להוכחת יסודותיה על-ידי התביעה. לפיכך, קמה נגד העורר חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים. ולא עלה בידו של העורר להפריך חזקה זו.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי אין בכוחה של חלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

ב- מ"ת (עכו) 30167-04-16 {מדינת ישראל נ' טל ניסאנוב, תק-של 2016(2), 14195 (2016)} נדונה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: גידול יצור הכנת סמים מסוכנים, עבירה לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973; החזקה/שימוש בסמים שלא לצריכה עצמית - עבירה לפי סעיף 7(א) + (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בית-המשפט קבע, כי יש בחומר הראיות שהוצג כדי לעמוד בהיקף ובטיב הבחינה הנדרשת בשלב זה של ההליך.

לעניין עילת המעצר, קבע בית-המשפט, כי נוכח נסיבות ביצוע העבירה הנטענת ובשים-לב לעילת המעצר הסטטוטורית והסכמת ההגנה, קיימת עילת מעצר.

לעניין חלופת המעצר המוצעת, נקבע, כי המשיב ישהה בתנאי מעצר בית מלא.
להבטחת קיום תנאי השחרור, נקבע, כי המשיב יחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח וכן תיחתם ערבות צד ג' על-סך 5,000 ש"ח על-ידי כל אחד מהמפקחים.

בנוסף, הורה בית-המשפט על ביצוע הפקדה כספית בסך של 2,000 ש"ח בקופת בית-המשפט.

4. מסוכנות
עילות המעצר המנויות בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, ניתנות לסתירה. על-כן, נטל ה"סתירה" מוטל כל כולו על שכמו של הנאשם.

על-פי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים גם אם קיימת עילת מעצר כנגד הנאשם, על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר, קרי, האם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם בדרך שפגיעתה בחירותו תהא פחותה.

יודגש, כי לא בכל מקרה כאשר עסקינן בעבירה חמורה, המסקנה תהא כי הנאשם מסוכן ולכן יש לעצרו. באם נעשה כן, נרוקן מתוכן את חובתו של בית-המשפט לשקול חלופת מעצר ראויה {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}.

בבואו של בית-המשפט לבדוק את מסוכנותו של נאשם עליו להתייחס לשני היבטים {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}:

האחד, מתמקד במעשה. כלומר, על בית-המשפט לשקול האם המעשה שעשה הנאשם, כפי שעולה מכתב האישום, מעלה חשש למעשים דומים מצידו של הנאשם.

השני, מתמקד בעושה. כלומר, על בית-המשפט לשקול האם נשקפת מן הנאשם סכנה לציבור או ליחידיו {ראה לעניין זה בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה, תק-על 2004(3), 322 (2004)}.

כאמור, הן בעבירות "קלות" והן בעבירות חמורות, חובה על בית-המשפט לבחון האם קיימת חלופת מעצר ראויה והאם חלופה המוצעת מבטיחה את תכלית המעצר {בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן, תק-על 99(2), 10 (1999); בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4652 (2006)}.

כדי להפריך את חזקת המסוכנות, על הנאשם להראות כי בנסיבותיו המיוחדות בעניינו, אין מתקיים סיכון כי איננו מסוכן, המצדיקים את מעצרו, וכי מתוך כך ראוי כי בית-המשפט יורה על חלופת מעצר {בש"פ 2092/95 יעקב טלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1), 641 (1995); בש"פ 2222/97 מדינת ישראל נ' כורד חוסאם, פ"ד נא(1), 109 (1997)}.

יוער, כי מסוכנותו של הנאשם איננה יכולה להילמד רק מן ההווה, שכן מסוכנות הנאשם מוערכת נוכח שקלול של נתונים, המתייחסים לעברו של הנאשם ואף לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של הנאשם {ב"ש (אי') 1223/08 מדינת ישראל נ' כהן עמרם, תק-של 2008(1), 20272 (2008)}.

אנו סבורים כי הרשעות קודמות של נאשם ניתן להביא בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים ועל-מנת להוכיח לבית-המשפט את מסוכנותו של הנאשם באם ישוחרר ויהלך חופשי.

ב- ב"ש (חי') 4487/07 {מדינת ישראל נ' זק ג'קי בן דוד דהן, תק-מח 2008(1), 6483 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי "הפצת סמים, במיוחד כאשר המפיץ הינו משתמש בסמים כפי שמעיד עליו בא-כוחו, יש בה מסוכנות רבתי, משום שלאותו מפיץ המטרה שהוא שם לנגד עינו מכשירה את כל הדרכים, והגם שיש בדרכים אלה משום הרס וחורבן לכלל החברה. כאמור, לכאורה, עמד המשיב בראש חוליה אשר הפיצה סמים בקרב הציבור".

בתי-המשפט ציינו לא אחת בפסיקותיהם, כי עבירת הסמים הינה נגע רע שהפכה לאחרונה ל"מכת מדינה" ועל-כן, קמה החובה להתייחס בחומרה רבה למבצעי עבירות הסמים {ע"פ 2410/07 אורהן תורכ נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 368 (2007)}. מכאן, בתי-המשפט, בבקשה למעצר עד תום ההליכים, נוהגים להתייחס בחומרה לעבירות הסחר בסמים ואחזקתו.

בעבירות סמים הכלל הוא שיש לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו. וכדברי כב' השופט א' רובינשטיין ב-בש"פ 6466/06 {עקול נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 3476 (2006)}:

"הכלל במקרי סחר בסמים הוא מעצר, בעקבות החזקה הסטטוטורית שבחוק המעצרים כאמור, ועל-פי אופי העבירה, תוך שעל הנאשם, במקרה דנא העורר, לשכנע כי יש לילך לחלופה, והמקרים יהיו חריגים."

ב- בש"פ 684/08 {מדינת ישראל נ' אורן אוחנה, תק-על 2008(1), 763 (2008)} הדגיש בית-המשפט כי "מסוחרי סמים, נשקפת מסוכנות רבה ורק במקרים מיוחדים וחריגים יש להיעתר לשחרור לחולפת מעצר". וכדברי כב' השופטת ע' ארבל:

"עבירת הסחר בסמים היא מהחמורות שבעבירות. בית-משפט זה, במספר רב של הזדמנויות, חזר והבהיר כי מעורבות בסחר בסמים מעידה על מסוכנות רבה. הסחר בסמים הורס חייהם של רבים ומצמיח עבירות קשות. לפיכך, רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ניתן יהיה להפיג את מסוכנותם של העוסקים בו בחלופת מעצר... ברי, כי כאשר מדובר בכמות גדולה של סם מסוכן הסכנה לשלום הציבור חריפה שבעתיים, במידה שתצדיק מעצר עד תום ההליכים... המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש זאת ידענו. ואולם גם בשלב המעצר אין מקום ליחס הסלחני שדומה כי הופך מקובל במקומותינו לעברייני הסמים. את פגיעתם הרעה בחוסנה של החברה, בערכיה, בחייהם של פרטים ושל משפחות שלמות, יש למנוע כבר בשלב המעצר." (פסקה 7 לפסק-הדין)

ב- ב"ש (חי') 4487/07 {מדינת ישראל נ' זק ג'קי בן דוד דהן, תק-מח 2008(1), 6483 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי במקרה דנן, אין לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר תוך שהוא מדגיש כי המשיב "היה המוח, המפעיל, המספק ואף גובה הרווחים העיקרי מכל העסק המסוכן שהוא הפעיל, כל זאת לצד עבר פלילי עשיר הכולל 29 הרשעות פליליות בעבירות רבות ומגוונות לרבות עבירות סמים, עבירות אלימות, רכוש ותקיפת שוטרים". בנוסף, צויין כי על הנאשם מרחף מאסר מותנה "בר הפעלה בן 39 חודשים בשלושה תיקים נפרדים". לאור זאת, "יהא זה סיכון בלתי-סביר בעליל לשחרר את המשיב לחלופת מעצר".

ב- בש"פ 536/88 {דוד קוג'ה נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 417 (1988)} קבע כב' השופט ג' בך כי "החוק המתקן לא בא לשנות את המצב המשפטי הקיים ביחס לעבירות מהסוג הנדון כפי שגובש בעשרות רבות של החלטות שניתנו בבית-משפט זה. לא פעם הדגשנו, כי מטרת המעצר ביחס לעבירות סמים שלא לצריכה עצמית אינה מכוונת כנגד הנאשם בלבד, אלא שמיועד המעצר להביא לשיבוש פעולתה של מערכת הפצת הסמים המסוכנים בכללותה... מטרה זו תושג בדרך-כלל רק על-ידי החזקת המואשמים במעצר".

ב- ב"ש (שלום עכ') 4443/04 {מדינת ישראל נ' פרץ יוסף, תק-של 2004(3), 1828 (2004)} קבעה כב' השופטת רונית יצחקי כי נוכח הכמות הגדולה מאוד של הסם המסוכן במקרה זה, אין לדידה בעברו הנקי של המשיב, על-מנת להצדיק את שחרורו של המשיב ממעצר שכן די בכמות הנ"ל על-מנת להצביע על מסוכנותו המרובה של המשיב לציבור.

ב- ב"ש (שלום נת') 1165/01 {מדינת ישראל נ' אליה שרעבי, תק-של 2001(2), 13870 (2001)} נפסק מפי כב' השופטת חנה שניצר זאגא:

"1. בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בגין כתב אישום שהוגש כנגד המשיב המייחס לו אחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית - עבירה לפי סעיף 7(א) + (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים וגידול סם מסוכן - עבירה לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים.

2. אין מחלוקת לעניין קיומן של ראיות לכאורה.

ב"כ המבקשת טוענת כי המדובר בגידול ואחזקת סם מסוכן מסוג קנבוס בכמות של 248 גרם נטו, המשיב הודה בעבירות המיוחסות לו והן מקימות עילת מעצר עצמאית מכוח סעיף 21(ג)(3) לחוק.

ב"כ המשיב טוען כנגד חזקת המסוכנות הקבועה בחוק בעבירות נשוא כתב האישום ולשיטתו אין המשיב מסוכן לציבור.

חרף קיומה של חזקה בחוק, המדובר במשיב צעיר בן 23 ללא הרשעות קודמות בתחום הסמים, אין המדובר במי שניסה להפיץ סם, המשיב הודה ושיתף פעולה באופן מלא עם המשטרה ויש בנתונים האלה, כדי לכרסם בחזקת המסוכנות, לטענתו.

3. בהתאם לעובדות כתב האישום אכן אין המדובר בסחר בסמים ואין טענה כלשהי המייחסת למשיב הפצת הסם או סיכון הציבור.

למשיב אין הרשעות קודמות למעט הרשעה אחת של העלבת עובד ציבור. לפיכך, המדובר במעידה ראשונה ולא ניתן לעמוד מעברו של המשיב על מסוכנות או חשש לסיכון שלום הציבור.

יש לאבחן מקרה זה מאותם פסקי-דין המייחסים בנסיבות מסוימות אחזקת סם שלא לצריכה עצמית כאילו היה סחר בסמים שאז דינם של הנוטלים חלק במערך הפצתם של סמים מסוכנים - למעצר עד תום ההליכים.

4. לעניין חלופת המעצר, יש לבחון האם ניתן להשיג את תכלית המעצר אשר עיקרה בתיק זה מניעת סיכון לציבור מפני המשיב, באמצעות החלופה המוצעת.

בית-המשפט התרשם מדברי אביו של המשיב כי יש בידיו האמצעים האפקטיביים לפקח על המשיב ולמנוע את הסיכון בגין העבירות המיוחסות למשיב.

האב טוען כי לא ידע מהם עיסוקיו של בנו בקומה התחתונה של הבית, אך לאחר שנעצר, סגר מיד את הקומה התחתונה ומנע קשר כלשהו עם חבריו.

האב התחייב בפני בית-המשפט לייחד למשיב חדר אחד משבעת החדרים אשר בביתו, והביע נכונות לצייד את החדר בכל הדרוש כך שבתנאים אלו יוכל לפקח על המשיב, בהיותו בבית כל שעות היממה.

5. המשיב כאמור צעיר ללא עבר ו/או מעורבות פלילית כלשהי בתחום הסמים, עובד כעצמאי לטענתו, בשיפוצים ובניית גגות רעפים.

מעצרו בשלב זה של הדיון אינו בא כתגובה והרתעה, אלא כדי להבטיח שלא יעשה מעשים בלתי חוקיים נוספים עד לתום ההליכים, כמו גם למנוע סיכון לציבור.

המשיב נעצר ביום 9.5.01, הובא בפני שופט ביום 10.5.01 ומאז הוא שוהה במעצר, לעניין זה פרש המשיב בפני בית-המשפט במהלך הדיון את הקושי הרב בו הוא נתון, בהיותו במעצר הראשון בחייו בחברה עבריינית.

בנסיבות ביצוע העבירות נשוא בקשה זו, נסיבותיו האישיות של המשיב והחובה המוטלת על בית-המשפט לבחון חלופה שפגיעתה בחירותו של המשיב פחותה - יש לשקול את האיזון בין צורכי הכלל לבין סכנת הפרט.

6. לא שוכנעתי כי יש בנסיבותיו של תיק זה כדי ללמד על היות המשיב מסוכן לציבור ובשל סיכון זה ראוי להגן על הציבור מפניו על דרך של מעצר עד תום ההליכים.

היותו של המשיב במעצר-בית מלא עד תום ההליכים, בפיקוח צמוד ובתנאים מגבילים שיפורטו להלן, ימנע את סיכון שלום הציבור וישיג את מטרת המעצר.

לא מצאתי להיעתר בשלב זה, לבקשת ב"כ המשיב למעצר-בית חלקי, שכן מדברי המשיב בדיון עולה כי אינו עובד כיום בגין חופשת מחלה.

אם ובמידה ויבואו נתונים עובדתיים ממשיים לאפשרות תעסוקה, יוכל המשיב להגיש בקשה לעיון חוזר לעניין יציאה לעבודה בשעות היום.

7. אשר-על-כן הנני מורה על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים:

א. המשיב ישהה בתנאי מעצר-בית מלא בבית הוריו יוסף וציונה שרעבי ברחוב המחתרת 58 אבן יהודה - וזאת עד לתום ההליכים כנגדו ב- ת"פ 942/01.

ב. הוריו של המשיב יפקחו עליו בכל שעות היממה וידווחו למשטרה מיידית על כל הפרה של תנאי השחרור.

המשיב יתגורר בחדר בקומה העליונה בבית הוריו.
ג. המשיב מוזהר כי עליו למלא אחר תנאי השחרור ולהימנע מפעילות כלשהי בין במישרין ובין בעקיפין, הקשורה באחזקת סם בין בעצמו ובין ביחד עם אחרים.

ד. להבטחת תנאי השחרור - המשיב יפקיד במזומן סך של 5,000 ₪.

ה. המשיב יחתום על ערבות עצמית בסך 10,000 ₪.

ו. תחתם ערבות צד ג' של הוריו של המשיב על סך 10,000 ₪ כל אחד.

האב - שרעבי יוסף - ת.ז. 003332582.

האם - שרעבי ציונה - ת.ז. 050019785.

ז. יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ."

5. חלופת מעצר
עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים מגלמת איזון ראוי בין שלום הציבור ובטחונו לבין זכותו החוקתית של הנאשם לחירותו. מאיזון בין האינטרסים המתמודדים זה עם זה, נגזרת התוצאה המחייבת או שוללת את מעצרו של הנאשם.

במאזן זה של שיקולי הפרט מול שיקולי הכלל, ניתן דגש מיוחד לזכויותיו של הנאשם בהליך שלפני המשפט מאז כניסתו לתוקף של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומידת ההקפדה על עניינו של הפרט – גם אם מול עניינו של הכלל – גברה וזוכה להדגשת יתר {ראה גם ב"ש (חד') 1114/08 מדינת ישראל נ' ג'בארין קייס בן עלאטיף, תק-של 2008(1), 15045 (2008)}.

אף שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לא התייחס בהגדרתו לעילות המעצר ותנאיהן, הוא הביא עמו שינוי בתהליך עשיית האיזון הפנימי בין השיקולים הנוגעים לפרט לבין השיקולים הנוגעים לציבור בכללותו בתהליך קבלת ההחלטה בעניין בקשה למעצר עד תום ההליכים.

בפסיקת בתי-המשפט גובשו כללים וקריטריונים לקביעת חלופת מעצר ובחינתה, הכוללים, בין היתר, את מסוכנותו של הנאשם, טיב המעשה ולאופי האכזרי והאלים ויכולתה של חלופת המעצר לסכל מסוכנותו, כאשר האמון הניתן על-ידי בית-המשפט מתייחס הן לנאשם והן לחלופה {בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' סעדה ואח', תק-על 97(2), 59 (1997)}.

יודגש, כי גם אם קיים חשש של מסוכנות כלשהי, החשש הוא כזה אשר חלופת מעצר ו/או שחרור בתנאים מגבילים, יאיין את מסוכנותו של הנאשם ומבטיחה את מטרת המעצר בתנאים שפגיעתם בחירות של הנאשם פחותה.

האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים, מחייב, למעשה, שלא לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו, על-אף קיומה של עילת מעצר {כגון: מסוכנות, שיבוש מהלכי משפט, סיכון הציבור וכיוצא בזה} וראיות לכאורה כנגדו, אם ניתן להסיר "חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות" {ב"ש (חי') 2030/08 מדינת ישראל נ' דיאב בן חוסיין גנדאוי, תק-של 2008(1), 21047 (2008)}.

יוער, כי המדובר בבדיקה אינדבידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. ובשים-לב, כי חומר הראיות שביסוד כתב האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר {בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח', תק-על 97(2), 59 (1997)}.

על-פי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, משמצא בית-המשפט כי ישנן ראיות לכאורה וכי קיימת עילת מעצר כנגד נאשם ובטרם יורה על מעצר עד תום ההליכים, שומה עליו לבדוק האם יש בנמצא חלופת מעצר.

במקרה ובית-המשפט מגיע למסקנה ש"לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה", יורה הוא על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו.

מעיון בסעיפי החוק ופסיקת בתי-המשפט עולה כי אין חובה על בית-המשפט להציע חלופת מעצר אפשרית מיוזמתו ובשים-לב לחובתו לבדוק האם הנאשם הציג בפניו חלופת מעצר ראויה ואם לאו. משכך, חובתו של נאשם או סנגורו להביא בפני בית-המשפט מספר אפשרויות לחלופת מעצר ראויה, ורק לאחר הצגתם לבית-המשפט – יוכל בית-המשפט לבחון האם עסקינן בחלופת מעצר ראויה ואם לאו.

בית-המשפט יוצא מנקודת הנחה כי נאשם שלא מציע מיוזמתו חלופת מעצר, מלמד לכאורה, כי אין בידו חלופת מעצר ראויה, אחרת היה מביאה בפני בית-המשפט. באם ימצא הנאשם חלופת מעצר, רשאי הוא, לפנות לבית-המשפט בבקשה לעיון חוזר ואזי תיבדק החלופה המוצעת לגופה.

כך לדוגמה, ב- ב"ש (חי') 2030/08 {מדינת ישראל נ' דיאב בן חוסיין גנדאוי, תק-של 2008(1), 21047 (2008)} קבע כב' השופט ש' שר כי גם אם היה מגיע למסקנה כי יש מקום להורות על חלופת מעצר ראויה, חלופה כזו, לא הוצגה בפניו ובהיעדר חלופת מעצר, אין מנוס "מקביעה פוזיטיבית בדבר מעצר עד תום ההליכים". זאת ועוד. במידה ותהיה לנאשם/למשיב חלופת מעצר "אשר תענה על דרישות בית-המשפט", רשאי יהיה הנאשם להביאה בפני בית-המשפט, והאחרון ישקול החלופה לגופה.

יוער, כי על הנאשם וסנגורו להציע חלופת מעצר רצינית ולא סתמית ושיש לה "אחיזה במציאות". באם מסתמך הנאשם על צד ג', עליו לקבל את אישורו והסכמתו לפיקוח, בטרם יודיע על כך לבית-המשפט. על הנאשם בטרם יודיע לבית-המשפט על חלופת המעצר, לערוך בדיקה סבירה תוך ביסוס מעשי לחלופה.

זאת ועוד. "בכדי להציע אלטרנטיבה נאותה לבית-המשפט אין זה מספיק לזרוק לחלל בית-המשפט אפשרות היפותטית וסתמית בדבר הימצאות עתידית אפשרית של הנאשם בכתובת כלשהיא, או במחיצת קרוב משפחה או ידיד כלשהם. לעניין זה צריכה ההגנה לברר קודם כל אם האנשים הנוגעים בדבר מוכנים ומסוגלים לקלוט את הנאשם בביתם, וזאת תוך ידיעה ברורה במה מואשם האדם ושהמדובר בתנאי של שחרור בערובה, שלשם בדיקת קיומו עשויים להיערך בדיקות ובירורים על-ידי המשטרה" {דברי כב' השופט ג' בך ב- בש"פ 819/93 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סורוצקי, פ"ד מז(1), 371 (1993)}.

בנוסף, על הנאשם להצטייד "באישור מטעם האנשים הנוגעים בדבר, אשר בו מובעת ההסכמה לקבל את הנאשם לתקופה המשוערת של ניהול המשפט, והנכונות לשמור עליו במידה סבירה" {דברי כב' השופט ג' בך ב- בש"פ 819/93 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סורוצקי, פ"ד מז(1), 371 (1993)}.

בטרם בדיקת החלופה "צריכה להינתן גם הזדמנות נאותה לתביעה ולמשטרה לבדוק את התאמתה של החלופה המוצעת" {דברי כב' השופט ג' בך ב- בש"פ 819/93 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סורוצקי, פ"ד מז(1), 371 (1993)}.

במקרים רבים, הנאשם מגיע לדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ללא כל הצעה שהיא תוך שהוא מלווה בבני משפחתו, אשר אמורים לשמש ערבים לשחרורו תוך "קביעת עובדה" כי אלה ישמשו ערבים. במהלך הדיון עותר הנאשם כי בית-המשפט יורה למשטרה לבדוק את עברם הפלילי של ערביו בו-במקום. הלכה למעשה – יש שנתקלים בסירוב מצד התביעה ואחרים לא, ומכאן אנו סבורים כי כדי שבית-המשפט יוכל לבחון את חלופת המעצר כדבעי, על הנאשם וסנגורו, להעביר לידי התביעה את פרטי החלופה, טרם הדיון, על-מנת שזו תבדוק החלופה המוצעת, שכן, על התביעה לבדוק את פרטי הערבים, עברם הפלילי וכדומה.

נעיר כי על-אף שהעברת פרטי החלופה לידי התביעה יוצרת "סיבוך" לסנגור בניהול ההליך, אנו סבורים כי בכך יש משום יעילות לדיון גופו, תוך מטרה לשחרר את הנאשם מהר ככל שניתן, שכן, אם הסנגור יתעכב בהצעת החלופה, כך גם בית-המשפט יתעכב במתן החלטה בבקשה והתוצאה תהא כי הנאשם יישאר, בכל העת הזו, מאחורי סורג ובריח.

ב- בש"פ 7575/98 {מיכאל אוליישב ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 5 (1998)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "בהיעדר נתונים, המצריכים ברור עובדתי לעניין תנאים הולמים לשחרורם, מוחזר בזה התיק לבית-המשפט המחוזי על-מנת שידון בחלופת מעצר".

ב- בש"פ 7900/95 {יובל ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4), 105 (1995)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי הנתונים שהוצגו בפניה "אינם ניתנים לבדיקה בבית-משפט זה וראוי כי יבדקו בצורה יסודית על-ידי בית-משפט קמא תוך זימון מי שימצא לנכון לזמן ותוך קבלת ערבויות אישיות של מי שניתן לסמוך עליו, שיערבו לכל הדרוש כדי להבטיח את תכלית המעצר בתנאים של חלופה". לאור זאת, הוחזר הדיון לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שזה "יבדוק את התאמת ואמינות חלופת המעצר המוצעת ויקבע אם יש צורך בערבויות אישיות או בערבויות צד ג' נוסף על אותן ערבויות ובטחונות שינתנו בהקשר לתוכנית השיקומית, ויחליט אם יש מקום לחלופה המוצעת בתנאים שימצא לנכון או שאין מקום לכך".

אין כל צל של ספק כי מן הראוי הוא "להטיל על הסנגוריה להביא לפני בית-המשפט אותן הצעות ולבדוק אותן, תוך שמיעת טענות נגד של הפרקליטות, אם ישנן כאלה" {דברי כב' השופט ח' אריאל ב- בש"פ 4824/98 מוטי אלמקייס נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 441 (1998)}.

במקרה והתביעה מתנגדת לחלופת המעצר המוצעת על-ידי הנאשם או סנגורו, סבורים אנו כי על הנאשם או סנגורו לבקש מבית-המשפט, תסקיר מעצר במטרה לבדוק את טיבה של החלופה המוצעת ואף את מסוכנותו של הנאשם לציבור {ב"ש (ב"ש) 2036/08 מדינת ישראל נ' מאיר מזרחי ואח', תק-של 2008(1), 17384 (2008)}.

ב- ב"ש (ב"ש) 3077/08 {מדינת ישראל נ' פדידה ראובן ואח', תק-של 2008(1), 21733 (2008)} למרות שקמה לכאורה עילת מעצר נגד המשיבים על בית-המשפט "החובה לשקול אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפגיעתם בחירותו של המשיבים פחותה". בנוסף, "לעניין חלופת המעצר יש לבחון את טיבן של העבירות ומהותן לנוכח התנהגות המשיבים ועברם".

סנגורים רבים, לאחר שבית-המשפט דחה את החלופה המוצעת מטעמו של הנאשם, חוזרים ושבים, לאחר תקופה מצומצמת, ומציעים לבית-המשפט, את אותה חלופה, "אותה גברת בשינוי אדרת". ראוי היה, כי "התנהגות" זו תופסק לאלתר שכן, היא פוגעת אך ורק בנאשמים, המצויים במעצר. "התנהגות" שכזו גורמת לדיון בטענות שכבר נידונו בפני בית-המשפט ולהארכת הדיון לחינם תוך שהנאשם מצוי בכל אותה עת, במעצר. אנו סבורים כי במקום לנהל "הליך סרק" שכזה, מוטב היה כי היה מושקע מאמץ לאתר חלופת מעצר אחרת וראויה.

6. חלופת מעצר לצורך גמילה
הלכה ידועה היא, כי שחרור הנאשם לחלופת מעצר לצורך גמילה הינו שיקול שיש לקחתו במסגרת הטיעונים לעונש ורק במקרים חריגים, יורה בית-המשפט, על שחרור הנאשם לחלופת מעצר לצורך גמילה.

ב- ב"ש (חי') 4487/07 {מדינת ישראל נ' זק ג'קי בן דוד דהן, תק-מח 2008(1), 6483 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי בנסיבות התיק שהובא בפניו, אין מקום לשחרר את הנאשם/המשיב לחלופת מעצר לצורך גמילה {ראה גם בש"פ 1731/07 אברהם ממן נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 2932 (2007)}.
בית-המשפט פסק לא אחת, כי הבחינה של גמילה כחלופת מעצר היא חריג שבחריגים {בש"פ 163/05 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 743 (2005)}. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בש"פ 7399/01 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 2255 (2001)} לפיהם "בחינת חלופת מעצר אינה פעולה הנעשית בחלל הריק. היא נעשית כחלק ממכלול שיקולים ההולמים נסיבות מיוחדות של מקרה. מכאן שמקום שמשתכנע בית-המשפט מחומר הראיות והנתונים שלפניו כי חלופת מעצר, תהא אשר תהא, לא תשיג את מטרת המעצר, אין הוא חייב בבחינה פרטנית של חלופות – בחינה אשר בלאו הכי לא תישא פרי."

העיתוי הראוי לבחינת הפניה לטיפול גמילה הוא בשלב הטיעונים לעונש {ראה גם בש"פ 4068/03 ירון אלחרר נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 1253 (2003)}. שחרור הנאשם ממעצר לשם תחילת טיפול גמילה, ייעשה אך ורק במקרים חריגים בלבד, תוך מתן משקל הולם לנסיבות מקרה ומקרה, ובהם בין היתר, מסוכנותו של הנאשם, עברו הפלילי, סיכויי הצלחת הטיפול, המוטיבציה של הנאשם והשפעת הטיפול על המשך ההליך הפלילי. כך לדוגמה אשפוז מרצון לצורך גמילה בטרם ביצוע העבירה, עשוי להוות אינדיקציה לרצינות כוונותיו של הנאשם {בש"פ 7511/06 צ' מ' נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 5052 (2006)}.

אם נסכם, נאמר כי הכלל הוא שאין משחררים נאשם ממעצר לצורך גמילה ואילו החריג הוא, שחרור לצורך גמילה כחלופת מעצר ורק לאחר בחינה אינדיבידואלית של נסיבות כל מקרה לגופו.

ב- ב"ש (רח') 1017/08 {מדינת ישראל נ' דבראשוילי אדוארד, תק-של 2008(1), 26259, 26261 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת איריס לושי-עבודי:
"אשר להצבת המשיב במסגרת של קהילה סגורה לגמילה מסמים, יש לדחות גם אפשרות זו. כאמור לעיל, שירות המבחן מעריך כי המשיב אינו מסוגל לערוך שינוי של ממש במצבו ויתקשה להתמודד עם גבולות חיצוניים נוקשים שמציבה קהילה כזו. לכך מצטרפת העובדה כי המשיב עצמו לא יזם כל ניסיון לשנות את מצבו וטען כי ברצונו להתחיל תהליך גמילה רק לאחר שנתפס בביצוע העבירה וחרב המעצר על תום ההליכים הונחה על צווארו. עובדה זו מחזקת את המסקנה שאליה הגיע שירות המבחן, לפיה לא אלה הנסיבות ולא זה הזמן לנקוט בהליך כזה. עמדה על כך כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בש"פ 8688/04 חסדאי נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו (2.11.04), באמרה:

'עיקרון מקובל בפסיקתנו הוא כי שלב המעצר עד תום ההליכים אינו השלב המתאים לפתיחה בהליך גמילה במי שלא השתלב בכך קודם לביצוע העבירה נשוא המעצר והשתלבותו נושאת פרי. הליך גמילה עשוי להשתלב במסגרת ריצוי עונש מאסר לתקופה משמעותית, ואין הוא מתאים למסגרת תקופת ביניים בה אדם עצור לצורך ניהול משפטו. יעילותו של מסלול גמילה כחלופת מעצר מוטל בספק מבחינה שיקומית, והוא עלול להחטיא את מטרות חוק המעצרים בהגנה על האינטרס הציבורי ובטחונו.'

מכלל האמור לעיל הגעתי לכלל דעה כי יש מקום להיעתר לבקשת המבקשת ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו."

ב- ב"ש (חי') 1711/08 {מדינת ישראל נ' אנטון בן אלכסנדר יבסייב, תק-של 2008(1), 21725, 21728 (2008)} נפסק מפי כב' השופט ג' אנגל:

"במקרה דנן, ונוכח העובדה כי שירות המבחן החל את ההליך בעניינו של המשיב, והמדובר בתהליך גמילה ראשוני של המשיב, הריני סבור כי יש לאפשר לשירות המבחן לסיים עבודתו באופן שיוגש תסקיר משלים.
יחד-עם-זאת, יודגש, כי אין בכך כדי להביע עמדה בשאלת שחרורו של המשיב בסיום ההליך, שכן תסקיר המבחן הינו בגדר המלצה המתייחסת למשיב בלבד ובית-המשפט עצמאי ומחוייב בהפעלת שיקול-דעתו בהתחשב בשיקולים נוספים. לפיכך, רצוי כי המשיב לא יפתח הסתמכות או ציפיה מצידו.

אשר-על-כן הריני מורה כדלקמן:

א. על שירות המבחן להכין ולהגיש לבית-המשפט, תוך 20 יום, ולא יאוחר מיום 26.3.08 תסקיר משלים בעניינו של המשיב. בתסקיר המשלים יבחן שירות המבחן את שאלת ו/או אפשרות גמילתו של המשיב במסגרת שירות בתי הסוהר.

ב. לאור המלצת שירות המבחן, בא-כוח המשיב יטפל בסידורים המפורטים בתסקיר המבחן, לרבות תיאום מועדי הבדיקות הרפואיות והעברת המסמכים הרלבנטיים וקביעת ראיון קבלה למשיב ככל שיידרש לאישפוזית בטמרה.

ג. יציאתו של המשיב לבדיקות הרפואיות ו/או לראיון הקבלה יעשה באמצעות ליווי שירות בתי הסוהר."

ב- ב"ש (אי') 1002/08 {מדינת ישראל נ' דמיטרי שקוץ ואח', תק-של 2008(1), 13728 (2008)} נפסק מפי כב' השופט י' עדן:

"14. בנסיבות האמורות אינני מוצא לנכון לבדוק כעת האם נתקיימו במבקש הנסיבות החריגות אשר יאפשרו הליך גמילה במעצר, מקום שההליך לא החל עובר למעצר. יצויין כי לא מצאתי מקום לאבחנה עקרונית בין סמים לאלכוהול בהיבט זה.
עוד אוסיף כי מעיון בתיק החקירה עולה כי התיק העיקרי קבוע להוכחות ליום 05.03.2008, פחות מחודש מהיום.

15. חומרת העבירה ונסיבות ביצועה מעידות על מסוכנות רבה העולה מהמשיב. מסוכנות אשר ספק רב אם ניתן לאיינה באמצעות שחרור לחלופה שאיננה סגורה.

אינני מוצא כי המסגרת הטיפולית המוצעת, אשר לדברי שירות המבחן היא 'חלופת מעצר על אחריותו הבלעדית של האדם', מהווה חלופה אשר יש בה כדי לאיין את המסוכנות העולה מהמשיב.

16. מדובר בעבירת אלימות קשה המעידה על מסוכנות רבה. תיאור העבירה מצביע על אירוע מתמשך המתחיל מחוץ לחנות, ונמשך בתוכה, תוך גרימת חבלות של ממש למתלונן.

המשיב מבצע את העבירה בזמן שתלוי כנגדו מאסר מותנה.

17. אין בפני כל חלופה של ממש אשר יכול ויהיה בה כדי לאיין את המסוכנות. אוסיף כי ספק בעיני אם קיימת חלופה אפשרית כאמור."

7. חלופת מעצר בפקודת הסמים המסוכנים
נפסק לא אחת, כי רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, ניתן יהיה לאיין בחלופת מעצר את מסוכנותו של מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה לביצוע עבירות של סחר בסמים.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ע' ארבל ב- בש"פ 5858/05 {סאמר אבו עמרה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 468 (2005)}:

"אכן, בית-המשפט מחוייב לבחון היתכנותה של חלופת מעצר ואולם, ישנם מקרים בהם אין ספק של ממש כי אין תחליף הולם למעצר וכי חלופה אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של נאשם, כפי שהיא עולה מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום ומחומר הראיות. כזה הוא המקרה שבפניי. גם אם מדובר בצעיר ללא עבר פלילי, גם אם מדובר בתקופת פעילות קצרה באופן יחסי, אין בידי להתעלם מכך שלכאורה העורר, ככל הנראה על רקע מצב כלכלי, בחר לשלוח ידו בעיסוק הממאיר של סחר בסמים ולהפוך לאיבר מאיבריו של ארגון פשיעה. בנסיבות אלה שומה עלינו למנוע כל אפשרות של התחדשות הפעילות הנטענת. בנוסף, ובהתייחס לטענה בדבר "היעדר מסוכנות עצמאית" של העורר אציין, כי מי שמתפתה לעסוק בסחר בסמים עושה כן בשל התמורה הנאה שבצידו. החשש כי ימצא דרכו בשנית למחוזות הסחר בסם, כאשר הוא מכיר ככל הנראה אנשים העוסקים בתחום, אינו ערטילאי ומחייב הוא את מעצרו."
{ראה גם בש"פ 5852/01 רואה נ' מדינת ישראל, דינים עליון ס 152 (2001); בש"פ 3445/02 מדינת ישראל נ' ליאור בן יונה כהן שבתאי, תק-על 2002(2), 362 (2002); בש"פ 7180/03 מדינת ישראל נ' כפיר לוי, תק-על 2003(3), 318 (2003); בש"פ 632/06 עלא חינאווי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 1518 (2006)}

בית-המשפט, נוקט בגישה מחמירה בעבירת הסמים שכן, הוא יוצא מתוך נקודת הנחה, ולדעתי, מוצדקת, כי ניתן ללא כל קושי, לנהל עסקי סחר בסמים גם ממקום מעצר-בית, תוך שימוש באמצעי תקשורת ושליחים המשמשים כידו הארוכה של סוחר הסמים {ראה לדוגמה בש"פ 294/06 סאמר בלעום נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2467 (2006); בש"פ 6648/05 רמי חדד נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 1874 (2005)}.

ב- בש"פ 294/06 {סאמר בלעום נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2467 (2006)} עסקינן באדם צעיר בעל עבר נקי, וכתב האישום מייחס לו חמישה אישומים של תיווך וסחר בסם מסוכן. בית-המשפט לא הסכים לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר של מעצר-בית ובניגוד להצעה שהועלתה בתסקיר המעצר וכדברי בית-המשפט:

"עובדת גילו הצעיר, יחסית, של העורר ועברו הנקי אינם משמשים, בנסיבות העניין, משקל שכנגד למסוכנותו, העולה מריבוי העבירות שבהן הוא מואשם ונוכח חומרתן. גם העובדה כי מדובר בסמים שאינם מוגדרים כקשים אינה משנה את פני הדברים לעניין זה, שכן סחר בסמים קשים כקלים מהווה עבירה חמורה המסכנת את שלום הציבור, מה גם שמי שידו משגת לספק בזמינות סמים קלים, אין להוציא מכלל אפשרות כי הוא עשוי להשתמש במקורותיו גם לצורך אספקת סמים קשים." (פסקה 7 לפסק-הדין)

ב- ב"ש (עכו) 2363/08 {מדינת ישראל נ' דגן (אלגרבלי טולדנו) רות, תק-של 2008(1), 23078 (2008)} נפסק מפי כב' השופט יעקב בכר:

"העבירות המיוחסות למשיבה בכתב האישום הינן החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית.

בתאריך 2.3.08 סמוך לשעה 11:30 בכפר יסיף החזיקה המשיבה ב 3 אריזות המכילות סם מסוכן מסוג "הירואין" במשקל כולל של 1.549 גרם.

הסנגור הפנה את בית-המשפט להחלטת כב' השופט מ' אלטר ב- ב"ש 6081/07 מיום 29.11.07 בעניין דומה.

שוכנעתי, כי המקרה שנדון בפני כב' השופט מ' אלטר דומה לנסיבות המקרה שבפניי וכי אכן עסקינן בנרקומנית הרוכשת סמים לצריכתה העצמית, כפי שניתן להסיק מנסיבות המקרה שבפניי, המשיבה הגיע לתחנה לממכר סמים ורכשה סם.

בנסיבות העניין, נוכח העובדה שאין עסקינן בכמות גדולה של סם הרי שקיים סיכוי של ממש שיהא בידי המשיבה להניח את דעתו של בית-המשפט, שהחזקת הסם הינה לצריכה עצמית.

אשר-על-כן, הנני להורות על שחרורה של המשיבה בתנאים הבאים:

א) מעצר-בית חלקי בביתה משעה 20:00 ועד 07:00 למחרת. כאשר שוטר ממשטרת ישראל רשאי בכל עת לבוא לבית בו המשיב שוהה על-מנת לוודא כי אכן המשיבה ממלאת אחר תנאי מעצר הבית.

ב) ערבות עצמית וצד ג' בסך 10,000 ש"ח כל אחד להבטחת קיום תנאי השחרור."


ב- ב"ש (אי') 2431/07 {מדינת ישראל נ' אברהם אלמליח, תק-של 2008(1), 5712 (2008)} נפסק מפי כב' השופט י' עדן:

"חלופת מעצר
14. סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים משמיענו דבר החובה לבדוק האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם תהיה פחותה, זאת הואיל ומטרת המעצר הינה מניעתית ולא עונשית.

15. בית-המשפט אינו פטור מחובה זו גם במקרים של עבירות חמורות, לרבות סחר בסמים. ואולם, אין משמעות הדבר כי על בית-המשפט לבחון בכל מקרה את החלופות לגופן. יש לבחון תחילה האם ניתן לאיין באופן עקרוני את המסוכנות, ורק אם התשובה חיובית, עליו לבדוק החלופות.

16. הבחינה של בית-המשפט במסגרת סעיף 21(ב) לחוק המעצרים הינה דו-שלבית:

'בחינתו של בית-המשפט באשר לשאלת מסוכנותו של הנאשם הינה דו-שלבית. ראשית, מוטל על בית-המשפט לבחון האם ניתן באופן עקרוני לאיין את מסוכנותו של הנאשם. רק במידה והתשובה לשאלה זו הינה חיובית, יבחן בית-המשפט האם החלופה המוצעת עשויה לאיין את מסוכנותו (ראו לעניין זה, בין היתר, בש"פ 10414/05 משה ניסנוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1382 (2005); בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1281 (2005); בש"פ 5277/05 מדינת ישראל נ' חאתם (עומר) דחלה ואח', תק-על 2005(2), 2056 (2005); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח, תק-על 2004(2), 2776 (2004)).'


17. כפועל יוצא מהאמור לעיל, אין חובה לבדוק חלופה בכל מקרה ומקרה (במסגרת השלב השני), אלא יש לצלוח תחילה את השלב הראשון.

18. ההלכות הברורות והעקביות ביחס לסוחרי סמים הינן כי בשל המסוכנות בעבירה, בשל האפשרות לבצעה גם בהימצא הנאשם במעצר-בית, ובשל הצורך להגן על שלום הציבור, רק במקרים חריגים ישוחרר סוחר סמים לחלופת מעצר.

'המדיניות הנוהגת והמקובלת הינה כי בדרך-כלל יש להורות על מעצר עד לתום ההליכים של נאשם המואשם בביצוע עבירות של סחר בסמים וזאת על-מנת להגן על שלום הציבור. בית-המשפט יחרוג מכלל זה במקרים בהם קיימות נסיבות חריגות אשר מצדיקות את שחרורו של הנאשם לחלופת המעצר.'

בש"פ 11439/04 פואד אלקויד נ' מדינת ישראל, פדאור 04(19), 25 (2004), וראה בש"פ 9731/07 זייתון נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 3258 (2007),שם נפסק:

'אשר לחלופת המעצר, העבירות בהן מואשמים העוררים מקימות עילת מעצר כנגדם, זאת מאחר וקיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית לעבירות אלה מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). אומנם חובה היא על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר גם כאשר קיימת חזקת מסוכנות זאת על-פי האמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, אולם הלכה היא, כי סחר בסמים היא אחת מהעבירות החמורות הקיימות בספר החוקים, וזאת עקב הפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור. כאשר מדובר בעבירת סחר סמים מסוכנים, אין מקום, בדרך-כלל, לשחרר לחלופת מעצר, כך שמכלול הנסיבות מראה, כי הכף נוטה לאמץ את החלטת בית-המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

כידוע, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים (ראו בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל, פ"ד מט(2), 164 (1995); בש"פ 6039/97 מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהם יוסף ואח', תק-על 97(3), 31 (1997); בש"פ 3927/03 אבי לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 968 (2003). אין המקרה שבפניי נמנה עם מקרים אלה.'

ראה גם בש"פ 10827/06 מדינת ישראל נ' דגן (לא פורסם, 1.10.07):

'ככלל, בעבירות מעין אלו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן להפיג את מסוכנות הנאשמים בהן באמצעות חלופת מעצר (ראו, למשל, בש"פ 2510/02 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2) 205 (ניתנה ביום 19.4.02); בש"פ 1107/05 אילוז נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 2895 (ניתנה ביום 1.3.05); להלן: בש"פ אילוז; וראו גם הפסיקה שצירפה העוררת, ובכלל זה בש"פ 140/05 ימין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 2411 (ניתנה ביום 24.1.05) ו- בש"פ 2846/06 מדינת ישראל נ' אלעצם, תק-על 2006(1) 4420 (ניתנה ביום 31.3.06).'

19. כפועל יוצא מהאמור לעיל, אין חובה לבדוק חלופה בכל מקרה ומקרה (במסגרת השלב השני), אלא יש לצלוח תחילה את השלב הראשון. לטעמי, מקום שבית-המשפט אינו רואה אפשרות לאיון המסוכנות, באופן עקרוני, אין עליו חובה לבדוק חלופה, ואין עליו החובה לשלם "מס שפתיים" להראות כי ביצע בדיקה, מקום שסבור הוא כי אין לה מקום.

20. לאור חומרת העבירה, הנסיבות העולות מכתב האישום ומחומר החקירה, ועברו המכביד של המשיב, אין המשיב צולח אף לא את השלב הראשון בבדיקה. אינני סבור כי יהיה בחלופה בדמות מעצר-בית לאיין את המסוכנות הרבה העולה ממנו. מי שמאיים על עד אל מול שוטרים ומשתולל ומנסה להטיל מורא על העד בכל דרך בנוכחות אנשי חוק – הכיצד נאמר כי ניתן לאיין את מסוכנותו או ליתן בו אמון?

21. בא-כוח המשיב מבקש כי לאחר שבית-המשפט יחליט בשאלת הראיות לכאורה, יחליט אם לבחון חלופות בעצמו או לשלוח את המשיב לתסקיר מעצר. בא-כוח המשיב לא הציג חלופות ומסר כי חלופות אפשריות הן אימו, אחותו ואחות אימו של המשיב.

22. משבאתי למסקנה בדבר המסוכנות הברורה העולה מהמשיב, ובדבר היעדר יכולת חלופה לאיין מסוכנותו, אין לקבל תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, או לבחון החלופות. לא ניתן לקבל טענה כי החלופות הללו יכול ויהיה מוראן על המשיב אשר אין עליו כל מורא כאמור לעיל.

23. לא בכל מקרה יש לשלוח לתסקיר מעצר ומקום בו הנתונים שבפני בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בדבר התאמת מקרה לחלופה, אם לאו, אין מקום לשלוח לחלופה.

ראה בש"פ 109/05 בעניין תראבין (לא פורסם), שם נפסק:
'כאשר הנתונים המצויים בפני בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה, או בשאלת התאמת הערב והתנאים המוצעים לחלופה, אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן.'

וראה בש"פ 507/04 וונדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 576 (2004):

'נכונותו של העורר לטפל בבעיית התמכרותו לאלכוהול, אין בה, בנסיבות המקרה הנדון, משום טעם מספיק המטה את הכף אל עבר חלופת מעצר (ראו: בש"פ 2708/02 יוסי דיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 64 (2002)). נכונות זו, אף אינה מהווה טעם מספיק לצורך קבלת תסקיר בעניינו בשלב המעצר. כפי שכבר צויין לא אחת בהחלטותיו של בית-משפט זה, יש צורך לשרש ולהדביר בכל תוקף את תת-תרבות הסכין, לרבות בדרך של מעצר עד תום ההליכים, משום שמי שקיימות לגביו ראיות לכאורה כי עשה שימוש בנשק הסכין פעם אחת, לא ניתן לסמוך עליו שלא יחזור ויעשה שימוש כזה פעם נוספת.'

וראה גם בש"פ 11026/04 ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 2401 (2004), שם קבע בית-המשפט כי לא היה מקום לבחון כלל חלופת מעצר ובית-המשפט יצר ציפיות וראוי היה להימנע מכך.

24. האישום בעבירת השיבוש יש בו כדי לחזק את המסוכנות העולה מהמשיב. המסוכנות הנחזית גבוהה בפרט לאור העובדה כי עבירת השיבוש מבוצעת, לכאורה, בנוכחות שוטרים, תוך כדי היות המשיב במעצר. גם במהלך העימות עצמו, אין על המשיב מורא.

25. לאור האמור לעיל אינני רואה מקום לחלופת מעצר. לא שוכנעתי כי יהיה בחלופת מעצר (גם לא בדמות מעצר-בית אצל אימו של המשיב, אחותו או אחות אימו כפי שהוצע על-ידי בא-כוח המשיב) כדי לאיין את המסוכנות העולה מהמשיב.

26. לא נטענה בפני כל טענה על הליך טיפולי כלשהו של המשיב, אך גם אם היתה נטענת, ספק רב אם היה בכך כדי לשנות ממסקנתי.

27. אכן, שלילת חירותו של אדם בכלל, ובשלב כה מוקדם בפרט, צריכה להיעשות בזהירות רבה ובשים-לב לחזקת החפות העומדת לו, אולם המסוכנות העולה להליך, לאדם ולציבור מהמשיב גבוהה וברורה, ויש להגן על החברה מפניו.

28. אשר-על-כן אני מורה כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים כנגדו ב- ת"פ 1843/07 בבית-משפט השלום באילת."

ב- ב"ש (י-ם) 6731/07 {מדינת ישראל נ' ברוכין משה, תק-של 2007(4), 30450 (2007)} נפסק מפי כב' השופט א' דראל:

"מבוא
1. בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. נגד המשיב, הוגש כתב אישום הכולל שלושה אישומים:

א. באישום הראשון, מואשם המשיב בכך בתאריך 25.7.07 מכר סם מסוכן מסוג קוקאין ליהושע שלמה תמורת 400 ש"ח. המכירה בוצעה ברחוב יצחק קריב פינת רחוב דוד המלך בירושלים. העבירה המיוחסת לו היא סחר בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים").

ב. באישום השני מואשם המשיב בכך שבתאריך 26.7.07 מכר סם מסוכן מסוג קוקאין לשלום שי בן ישי תמורת 400 ש"ח. המכירה בוצעה ברחוב גורדון 2 ירושלים. גם באישום זה מיוחסת למשיב עבירה של סחר בסם מסוכן.

ג. באישום השלישי מואשם המשיב בכך שבתאריך 31.7.07 ברחוב אליעז פינת רחוב אגריפס מחר לשלום שי בן ישי סם מסוג קוקאין תמורת 800 ש"ח. משקל הסם באישום זה הוא 1.4743 גרם נטו.
...
שחרור המשיב לחלופת מעצר
18. השאלות העומדות להכרעה במסגרת הדיון בשאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר הוגדרו על-ידי כב' השופט י' טירקל בהחלטתו בעניין פטשניק:
'אם נעיין בדבר נמצא שכל השאלות מתמקדות בעיקרן בשתי שאלות – שהן שני פניה של שאלה אחת – אם הנאשם מסוכן ואם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו, שהניסיון להשיב עליה הוא, בעצם, ניסיון לצפות מראש את התנהגותו של אדם. מטבע הדברים משוטט כאן בית-המשפט בתחומים האפלים והנסתרים של נבכי נפש האדם, במחשכים שאין לו בהם מקום בטוח להציב עליו את מסקנותיו, שבהם מגשש הוא את דרכו על דרך של ניחוש ושל השערה. מעל כל אלה מרחפים החששות והספקות: מחד גיסא, מה עלול הנאשם לעולל אם ישוחרר? מאידך גיסא, האם יש צידוק מספיק לפגיעה קשה בנאשם, שאולי יימצא זכאי, על-ידי מעצרו לתקופה העלולה להיות ממושכת?' (בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 702, 705 (1997))

19. בקביעת החלופה יש לבחון את המעשה ואת העושה:

'בבואו להשיב על שאלות אלה, על בית-המשפט למצוא נקודות משען בטוחות, ככל האפשר, שאותן יכול הוא למצוא בתוך שתי מערכות של עובדות המושתתות על הראיות שהובאו לפניו בשלב זה: הראשונה – המעשה; השניה – העושה, דהיינו: עליו לבדוק אם מעידות נסיבותיה של העבירה כשלעצמן שהנאשם עלול לחזור על המעשה, או לעשות מעשה דומה בדרך-כלל או נוכח צירוף מסויים של נסיבות. בשלב הבא עליו לבדוק אם אישיותו של הנאשם, כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו, מעידה על כך שהוא עלול לחזור על המעשה.' (שם, עמ' 706)

20. באשר למעשה, מדובר בעבירות של סחר בסמים מסוכנים בשלוש הזדמנויות שונות של סם מסוכן מסוג קוקאין. באשר לטיבו של המעשה קשה להמעיט בחומרה שיש לייחס לעבירות מסוג זה ולמסוכנות הנובעת ממי שעוסק במכירת סמים ללקוחותיו.

21. בהקשר זה טען הסנגור כי אין מדובר בסוחר סמים במובן הקלאסי אלא ב'Middle man' שלמעשה מוכר מעט סמים תמורת רווח קטן של כמה עשרות שקלים.

22. בעניין זה נכתב לאחרונה כי:
'אומנם חובה היא על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר גם כאשר קיימת חזקת מסוכנות זאת על-פי האמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, אולם הלכה היא, כי סחר בסמים היא אחת מהעבירות החמורות הקיימות בספר החוקים, וזאת עקב הפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור. כאשר מדובר בעבירת סחר סמים מסוכנים, אין מקום, בדרך-כלל, לשחרר לחלופת מעצר, כך שמכלול הנסיבות מראה, כי הכף נוטה לאמץ את החלטת בית-המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.' (בש"פ 9731/07 מורד זיתון נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 3528 (2007))

23. ובמקום אחר:

'אשר לחלופת המעצר, העבירות השונות בהן מואשמים העוררים מקימות עילת מעצר, זאת מאחר וקיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית לעבירות אלה מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). אומנם חובה היא על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר גם כאשר קיימת חזקת מסוכנות זאת על-פי האמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, אולם הלכה היא, כי סחר בסמים היא אחת מהעבירות החמורות הקיימות בספר החוקים, וזאת עקב הפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור. כאשר מדובר בעבירת סמים, אין מקום, בדרך-כלל, לשחרר לחלופת מעצר, כך שמכלול הנסיבות מראה, כי הכף נוטה לאמץ את החלטות בית-המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.
כידוע, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים...' (בש"פ 7042/05 זיאד מטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2198 (2005))

24. דברים אלה יפים גם ביחס לסוחרי סמים 'קטנים' ככל שניתן לראות את המשיב ככזה:

'אכן אין המדובר בסוחר סמים גדול, אלא בנרקומן מתמכר השולח ידו לכאורה גם בסחר, אלא שפעולות הסחר שעשה על-פי הראיות היו בסמים קשים מסוג הרואין וקוקאין; וכבר נפסק פעמים הרבה כי סחר בסמים מגבש עילת מעצר, והנסיבות לשחרור לחלופה יהיו חריגות. במקרה דנן עברו של העורר פועל לחובתו, גם אם הוצעו ערבים שאין דופי בכוונתם הטובה, וששירות המבחן תמך בהם.' (בש"פ 11056/05 אלכסנדר גרשטיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 3361 (2005))

25. מכאן, שהאפשרות להסתפק בחלופת מעצר, בכל הנוגע למי שעוסק בסחר בסמים היא אפשרות חריגה המחייבת זהירות מיוחדת בעת בחינתה של החלופה.

26. באשר לעושה – בחינת המשיב ואישיותו, עולה מתוך גיליון הרישום הפלילי כי למשיב עבר פלילי לא מבוטל הכולל גם הרשעה בעבירות על פקודת הסמים אך לעומת זאת העבר הפלילי בתחום הסמים נפסק לפני 12 שנים:

א. המשיב נדון לעונש מאסר לראשונה בשנת 1988 לתקופה של שנה לאחר שהורשע בביצוע עבירות של החזקה ושימוש בסמים, תיווך בעסקי סמים וסחר בסם.

ב. בשנת 1990 נדון המשיב שוב ל- 20 חודשי מאסר בשל עבירות של החזקה וסחר בסמים.

ג. בשנת 1992 נדון המשיב למאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים בשל עבירות סמים ושיבוש מהלכי משפט. בהמשך נדון למספר תקופות מאסר החופפות את עונש המאסר הזה.

ד. ביום 16.11.1995 נדון המשיב ל- 28 חודשי מאסר בשל ביצוע עבירות סמים, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, ושיבוש מהלכי משפט.

ה. לאחר הרשעה אחרונה זו בעבירות סמים הורשע המשיב בשנת 1999 בעבירה של תקיפת שוטר ואיומים ונדון למאסר על-תנאי.

ו. ביום 28.3.2000 נדון ל- 9 חודשי מאסר בפועל לאחר הרשעתו בעבירה של תקיפה בתנאים מחמירים.

ז. הרשעתו האחרונה של המשיב היא מיום 10.11.2006 בעבירה של החזקת סכין. הוא נדון למאסר על-תנאי.

27. ניתן לסכם ולומר כי מתוך העבר הפלילי עולה כי למשיב יש עבר בביצוע עבירות סמים לרבות מספר עבירות בסחר בסמים מסוכנים אך הרשעותיו היו בין השנים 1988 ל- 1995 והרשעתו האחרונה בעבירות על פקודת הסמים היא משנת 1995. מכאן שנקודת המוצא לצורך בחינת ה"עושה" היא כי ב- 12 השנים האחרונות לא עבר המשיב עבירות על פקודת הסמים.

28. באשר ליכולת להפיג את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, הוגשו כאמור מספר תסקירים המתארים את המשיב, אישיותו ובוחנים את החלופות המוצעות.

29. בסופו של דבר, למרות ששירות המבחן סבר מלכתחילה כי 'בשל אופי העבירות והקושי של משה להסביר את ביצוען אנו מעריכים כי קיימת רמת סיכון להישנות העבירות, גם בתנאי מעצר-בית ו/או פיקוח אלקטרוני' הוא מצא בסופו של דבר לאחר שהתרשם מחלופה אחרת שהוצגה בפניו, מעצר-בית בפיקוח גב' פרנקל, כי דמותה הסמכותית כלפי המשיב, תחושת המחוייבות והמוסריות של המשיב כלפי הגב' פרנקל יכולים להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו. שירות המבחן שב על עמדתו זו גם כאשר נתבקש להסביר את השינוי בעמדתו בתסקיר המאוחר לעומת האמור בתסקיר המוקדם והוא שב והדגיש כי השינוי נובע מהתרשמותו מהגב' פרנקל.

30. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתסקירים וכן לאחר שנחקרו בפני המפקחות המוצעות מצאתי בסופו של דבר לקבל את המלצת שירות המבחן ולהורות על שחרורו של המשיב בתנאים. למסקנה זו הגעתי בשל הנימוקים הבאים:

א. עברו הפלילי של המשיב בתחום הסמים הוא "רחוק" והרשעתו האחרונה היא מלפני 12 שנה ללא כל אינדיקציה למעורבות בעבירות על פקודת הסמים מאז. מדובר במשך זמן ממושך יחסית.

ב. הוצגה חלופת מעצר המשלבת מעצר-בית מלא, פיקוח על-ידי אדם ששירות המבחן התרשם כי הוא דמות משמעותית ובעלת סמכות על המשיב. בנוסף להמלצת שירות המבחן יש בתנאים הנוספים, אותם אפרט בהמשך ההחלטה (שילוב איזוק אלקטרוני, הפקדה כספית ומסירת הודעה כאשר גב' פרנקל יוצאת מהבית) כדי לצמצם את הסיכון.

ג. מתוך דבריה של גב' פרנקל עולה כי ההסתבכות האחרונה התרחשה לאחר שזו נאלצה לעזוב את הארץ לטיפול רפואי. מכאן, שאכן יש תמיכה להתרשמות שירות המבחן באשר למידת האפקטיביות שיש לפיקוח על-ידי גב' פרנקל.

ד. העבירות המיוחסות למשיב, מכירת סם מסוכן, לא בוצעו מתוך הבית אלא ברחוב לאחר שהרוכשים התקשרו אליו. מכאן, שאין מדובר במי שמפעיל תחנה למכירת סמים מתוך הבית וניתן להעריך כי שהייתו בתוך תחומי הבית, ללא יכולת אפקטיבית לרכוש או למכור את הסמים מצמצמת את הסיכון.
ה. בכל הנוגע לחששות שהועלו לגבי התאמתה של גב' שחר לשמש כמפקחת יוקטן הסיכון על-ידי מסירת הודעה מראש על המועדים שבהם ייעשה פיקוח בדרך זו באופן שיתאפשר למבקשת, אם תמצא לנכון, לבקר את הפיקוח שנעשה על-ידי גב' שחר באותם מועדים.

ו. אף שבית-המשפט אינו כפוף להמלצת שירות המבחן יש לייחס משקל להמלצה זו. כפי שנקבע שירות המבחן דומה ל ל'פריסקופ הנשלח מצוללת והמעביר אל קברניט הצוללת תמונות שהקברניט מתקשה לראותן בעיניו שלו' (ראה בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח, תק-על 2004(2), 2776, 2777 (2004))... הדרך הארוכה שעבר שירות המבחן בשינוי המלצתו הראשונה להמלצה חיובית עתה לאחר שהתרשם בעצמו מהחלופה, מביאה למסקנה כי יש לאמץ המלצה זו.

סיכום
31. לאור האמור לעיל, ישוחרר המשיב ממעצר בהתקיים התנאים הבאים:

א. המשיב יתייצב לדיונים בבית-המשפט בכל עת שיידרש להתייצב אליהם וכן לחקירה במשטרה בכל עת שיוזמן.

ב. המשיב ישהה במעצר-בית מלא בבית הגב' רחל פרנקל, רחוב מרדכי אלקחי 10 ארמון הנציב בירושלים.

ג. המשיב יוכל לצאת מהבית לצורך דיונים בבית-המשפט ולצורך התייצבות לחקירה במשטרה בלבד. המשיב לא יצא מהבית לכל מטרה אחרת ומכל סיבה שהיא. כל יציאה מהבית, למטרות שהוגדרו לעיל, תיעשה בלווי צמוד של הגב' פרנקל וללא תחנות בדרכו של המשיב לבית-המשפט או למשטרה ובדרך חזרה.

ד. במהלך שהייתו בבית תשהה עם המשיב הגב' רחל פרנקל משך 24 שעות ביממה. כאשר הגב' פרנקל תהיה חייבת לצאת מהבית, ישאר המשיב בפיקוחה של גב' יפה שחר. בכל מקרה כזה, שבו גב' שחר תהיה המפקחת תימסר הודעה, 3 שעות מראש, למשטרה על יציאתה של גב' פרנקל ועל החלפת הפיקוח תוך ציון מועד היציאה ומועד החזרה.

ה. גב' פרנקל וגב' שחר יתחייבו להודיע למשטרה בכל מקרה של הפרת תנאי השחרור.

ו. על המשיב יותקן איזוק אלקטרוני.

32. להבטחת עמידתו בתנאים:

א. המשיב יפקיד סכום של 10,000 ש"ח במזומן.

ב. המשיב יחתום על כתב התחייבות עצמית בסכום של 10,000 ש"ח.

ג. הגב' פרנקל והגב' שחר יחתמו על כתב ערבות ועל כתב התחייבות עצמית לעמידתן בהתחייבות שלעיל בסכום של 10,000 ש"ח כל אחת.

33. למען הסר ספק מובהר כי שחרור המשיב ייעשה רק לאחר שיובהר כי ניתן להתקין את האיזוק האלקטרוני וכי כל ההיבטים הטכניים לצורך התקנתו הוסדרו.

34. השחרור יוכל להיעשות בפני קצין משטרה.

35. אם המשיב לא יעמוד בתנאים יובא בפני או בהיעדרי בפני שופט תורן בתוך 24 שעות."

8. שחרור לחלופת מעצר - התנאים
במקרה ובית-המשפט השתכנע כי לנאשם קיימת חלופת מעצר ראויה יכול הוא להשית על נאשם מגבלות. ולדוגמה:

- שיחרור למעצר-בית מלא או חלקי. ב- בש"פ 4212/93, 3611 {ציון בן מאיר פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 855 (1994)} קבע כב' השופט ד' לוין כי "יש המשתמשים בביטוי "מעצר-בית מלא", ויש המשתמשים בביטוי "מעצר-בית חלקי", ואכן, בביטויים אלה השתמשו בתי-המשפט בדרגות הקודמות בהחלטות דנן. והרי למעשה, כל שהתכוונו לומר הוא שתנאי מתנאי השחרור הוא שהנאשם יהא מוגבל בתנועותיו למען מסויים, אם בכל שעות היממה ואם בחלק משעות היממה (יכול גם שההגבלה תהיה לכתובת מסויימת בעיר מגוריו, ויכול שתתבטא בהרחקה למקום יישוב אחר). הגבלה זו איננה בגדר מעצר" {ראה גם בש"פ 3870/93 מדינת ישראל נ' אחמד אבו רביע ואח', תק-על 93(2), 162 (1993)}.
- המצאת ערבים טובים לשביעות רצונו של בית-המשפט ולאחר שאלה עמדו לחקירה בבית-המשפט.
- הפקדת כסף מזומן בקופת בית-המשפט להבטחת קיום תנאי השחרור.
- הפקדת ערבות צד ג' להבטחת קיום תנאי השחרור.
- חתימה על ערבות עצמית/התחייבות עצמית {ב"ש (אי') 1259/08 מדינת ישראל נ' תחסין חטיב ואח', תק-של 2008(1), 16197 (2008)}.
- עיכוב יציאה מן הארץ של הנאשם.
- הפקדת דרכון במזכירות בית-המשפט.
- מתן אפשרות למשטרה להיכנס למקום מעצר-הבית, לחצרים ולמקום העבודה {ב"ש (נצ') 75/08 מדינת ישראל נ' מוחמד בן שווכאת טומקי, תק-מח 2008(1), 5876 (2008)}.
- איזוק אלקטרוני של הנאשם {ב"ש (נצ') 13/08 מדינת ישראל נ' חיים זוננאשוילי, תק-מח 2008(1), 5257 (2008)}.
- פיקוח מעצר של שירות המבחן {ב"ש (נצ') 13/08 מדינת ישראל נ' חיים זוננאשוילי, תק-מח 2008(1), 5257 (2008)}.
- איסור לנאשם להיות בקשר עם מי מהעדים לרבות המתלונן.
- התייצבות במשטרה.
- איסור לנאשם להיכנס למקום מסויים בו שוהה המתלונן {ב"ש (עכו) 1419/08 מדינת ישראל נ' עופר לוי יתח, תק-של 2008(1), 11453 (2008)}.

יודגש, כי במקרים בהם משחרר בית-המשפט את הנאשם לחלופת מעצר, מורה הוא כי באם הנאשם יפר את אחד מהתנאים שקבע, ייעצר הנאשם לאלתר.

9. אין בחלוף כחודש בלבד מאז שחרורו של המשיב להצדיק שינוי משמעותי בתנאי השחרור בערובה
ב- מ"ת (טבריה) 45399-04-16 {מדינת ישראל נ' נאור נעמן, תק-של 2016(2), 39832 (2016)}נדונה בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לפיהן, בית-המשפט מתבקש כדלקמן:להורות על ביטול תנאי מעצר הבית המלא באופן שיתאפשר למבקש לצאת לצורך עבודה; להוסיף אשתו של המבקש כמפקחת בעניינו; לאפשר למבקש לצאת את כתובת מעצר הבית מדי יום לביקור אשתו בבית הוריה בין השעות 20:00 עד 22:30.

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 18.04.16 גידלו המבקש ואחר בדירת המבקש בטבריה סם מסוכן מסוג קנאבוס במשקל 17.6 ק"ג נטו, החזיקו בדירה סם מסוכן במשקל 4,459 גרם קנאבוס נטו בצנצנות ושקיות זבל שלא לצריכתם העצמית, החזיקו כלים לגידול סמים לרבות מנורות גידול, מד טמפרטורה, שנאי חשמל, מזמרה, פלטת הנבטה ועוד.

כתב האישום מייחס למבקש ביצוע עבירות גידול סם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, החזקת כלים להכנת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

לאור האמור לעיל קבע בית-המשפט, כי אין בחלוף כחודש בלבד מאז שחרורו של המשיב להצדיק שינוי משמעותי בתנאי השחרור בערובה. הגם שנשקלו השלכות המשך מעצר הבית המלא על פרנסת המבקש לא נמצא, כי פרק הזמן הקצר שחלף מעת שחרורו של המבקש יש בו כדי להחליש באופן משמעותי את עוצמתה של עילת המסוכנות, מה גם שאותו קושי כלכלי הוא שהביא אליבא המבקש עצמו בחקירותיו במשטרה לביצוע עבירות כה חמורות לכאורה מצד המבקש.

לפיכך, בית-המשפט דחה את בקשת המבקש ליציאתו לעבודה.

באשר לבקשת המבקש להוספת אשתו הטרייה כמפקחת ויציאה לבית הוריה מדי יום בשעות הערב, קבע בית-המשפט, כי יציאת המבקש מתחומי מעצר הבית המלא, יש בה כדי לסכן את שלום הציבור, וכי אשת המבקש אינה מתאימה לשמש מפקחת בעניינו.

כמו-כן לא מצא בית-המשפט לנכון עילה ראוייה להקלה בתנאי השחרור בערובה ובוודאי לא עילה מספקת במקרה זה.

לאור כל האמור לעיל, בקשתו של המבקש להקלה בתנאי השחרור בערובה, נדחתה.

-------------------
סוגיות בפקודת הסמים המסוכנים , סוגיות בפקודת הסמים המסוכנים , פרק כ"ב: 1. מבוא
תיקון לחוק המעצרים, שנתקבל בכנסת ביום 1.5.96 (תיקון מס' 9), קבע את ה"מדיניות" בכל הקשור לסוגיית המעצר של נאשם עד תום ההליכים נגדו. סוגיית המעצרים הינה מן הסוגיות החשובות בנושא זכות האדם לחירות ולחופש, כאשר הזכות כאמור, מתעמתת עם הדאגה לשלום הציבור או בטחונו. על-כן, על בית-המשפט בבואו לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לקבוע את מידת האיזון בין שני ערכים יסודיים אלה.

תיקון זה הביא לכך שהעקרונות הקובעים בסוגיית המעצרים תהיינה בכתב, תחת סעיפי חוק מפורשים, דבר שיגרום לאחידות ביצועם {ראה גם בש"פ 335/89 מדינת ישראל נ' אברהם בן אליהו לבן, פ"ד מג(2), 410 (1989)}.

כב' השופט א' ברק קבע ב- דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 {עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589 (1995)} כי "הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג".

זאת ועוד. כב' השופט א' ברק מוסיף וקובע בפרשת גנימאת הנ"ל כי מדינה השומרת על "זכויות האדם" צריכה, במקרים מסויימים, לפגוע בזכויותיו, וזאת כדי לקיים זכויות אדם. כך לדוגמה כאשר נשקפת מנאשם סכנה, "כי אם יתהלך חופשי ימשיך לבצע עבירות, מוצדק הוא לעצרו עד שיוכרע משפטו".

זאת ועוד. כב' השופט א' ברק סבור כי במקום "בו מוכחת הסכנה מנאשם, יש לעצרו; ואם סכנה כזו נשקפת מירבים, יש לעצור רבים. אך אין להפוך את המעצר לשיטה ולדבר מובן מאליו. המעצר צריך תמיד להיתפס כאירוע מיוחד וחריג".

י' קדמי גורס בספרו על סדר הדין בפלילים {חלק ראשון (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003) 177} כי "מעצר עד תום ההליכים אינו מהווה "המשך" מעצר של חשוד או "הארכת" מעצר של חשוד; אלא – הוא פותח הליך מעצר עצמאי ונפרד בעניינו של "נאשם", להבדיל מ"חשוד"".

יודגש, כי אין כל מניעה כי נאשם יהיה משוחרר או חופשי עד להגשת כתב האישום. כפי שנראה, עסקינן בבקשה למעצר עד תום ההליכים בערכאה הראשונה, אולם, חוק המעצרים קובע כי ניתן להחזיק במעצר גם בתקופת הערעור. י' קדמי גורס בספרו {שם, בעמ' 182} כי "בקשה למעצרו של נאשם ניתן להגיש במהלך הדיון בערכאה הראשונה ולאו דווקא בפתיחתו; ואפילו לאחר מתן הכרעת הדין. אין מניעה להגשת בקשה כאמור לאחר מתן פסק-הדין ולקראת ערעור; וכן – לעניין הערעור עד לסיומו".

כפי שנראה להלן, מלאכת בית-המשפט, בשאלת מעצר עד תום ההליכים, בנויה על שלושה שלבים. האחד, דיון בשאלה האם קיימות ראיות לכאורה כנגד הנאשם. השני, דיון בשאלה האם קיימת עילת מעצר כנגד הנאשם. השלישי, האם ניתן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר ראויה {ב"ש (חד') 1114/08 מדינת ישראל נ' ג'בארין קייס בן עלאטיף, תק-של 2008(1), 15045 (2008)}.
לצורך בחינת שיקול-הדעת, על בית-המשפט לבחון באופן פרטני את נסיבותיו האישיות של הנאשם. על-פי חוק המעצרים, וכפי שנראה להלן, נדרש ביסוס עובדתי-קונקרטי הן לקיומן של ראיות לכאורה, הן לקיומה של עילת מעצר והן לעניין חלופת המעצר. יודגש, כי בלא ביסוס קונקרטי, עלולה להיווצר תמונה מעורפלת בפני בית-המשפט – דבר שיביא ל"זעזוע" מלאכת האיזונים העדינה הנדרשת מבית-המשפט בבקשה למעצר עד תום ההליכים {בש"פ 7136/04 האשם פיאלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1469 (2004)}.

ובמילים אחרות, חוק המעצרים, מעניק לבית-המשפט שיקול-דעת שיפוטי נרחב לצורך עריכת איזון ראוי בין הערכים המתנגשים של חירות הפרט/הנאשם מחד, ובטחון הציבור מאידך. על-כן, נדרש בית-המשפט לבחון את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם, ואת קיומה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר תוך פגיעה פחותה בחירותו האישית של הנאשם {דברי כב' השופטת יעל וילנר ב- ב"ש (חי') 1577/08 מדינת ישראל נ' עבדאלאל נפאע, תק-מח 2008(1), 8474 (2008)}.

סעיף 21 לחוק המעצרים, מונה שני תנאים {ובשים-לב לקיומה של חלופת מעצר ראויה} לפיהם, יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו. שני התנאים הינם מצטברים. ואלה הם: האחד, קיימות ראיות לכאורה לפיהן התביעה יכולה להוכיח את העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. השני, התקיימה עילת מעצר נגד הנאשם.

בהיעדר עילת מעצר ו/או היעדר ראיות לכאורה, אין לבית-המשפט הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו ו"אין זה משנה מה חומרת העבירה שבביצועה הוא מואשם" {ב"ש (עכו) 2537/08 מדינת ישראל נ' אדיב בן חאפז בדוי, תק-של 2008(1), 25860 (2008); ב"ש (עכו) 1978/08 מדינת ישראל נ' נסרה טארק, תק-של 2008(1), 23287 (2008)}.

יש להדגיש כי הגורסים כי אי-קיומה של חלופת מעצר ראויה, מהווה תנאי שלישי, שבהתקיימותו, יורה בית-המשפט על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו {ב"ש (י-ם) 10291/07 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סרחאן, תק-מח 2008(1), 1152 (2008); ב"ש (עכו) 1419/08 מדינת ישראל נ' עופר לוי יתח, תק-של 2008(1), 11453 (2008)}.

סנגור, בבואו לטעון טענותיו בפני בית-המשפט, עליו להתייחס הן לקיומן של ראיות לכאורה והן לקיומה של עילת מעצר. באם ימנע מטיעון של אחד התנאים, ייתכן ובית-המשפט יראה באי-התייחסות הסנגור - כמי שהודה.

לדוגמה, כאשר הסנגור בטיעוניו מתייחס לראיות לכאורה אך אינו מתייחס לשאלת קיומה של עילת מעצר - בית-המשפט במקרה שכזה, ייצא מנקודת הנחה כי טענות התביעה באשר לקיומה של עילת המעצר הוכחה ולא נסתרה על-ידי הסנגור {ב"ש (עכו) 2537/08 מדינת ישראל נ' אדיב בן חאפז בדוי, תק-של 2008(1), 25860 (2008)}.

בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בית-המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים". בשלב זה של הדיון, אין בית-המשפט עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה שכן, על בית-המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה ובשים-לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות העומדות בפניו. כלומר, מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית-המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה של נאשם {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996); בש"פ 1915/95 חליל אבו עיסא נ' מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 (1995); בש"פ 7159/04 אבו ג'ילדן נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1767 (2004); בש"פ 1119/04 סאלם זנון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 (2004)}.

טעות נפוצה בפי הסנגור, בעת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, היא, כי קיימים פגמים בהליך החקירה ובכתב האישום ובכך יש משום חיזוק לעמדתו מדוע אין להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו.

אנו סבורים כי, בהעלאת טענות מאין אלה, ובמקרה וקיימות ראיות נוספות, כגון: הודעות נאשם, מתלונן ועדים לאירוע, מזכרים של שוטרים, מהם ניתן להסיק על ראיות לכאורה, נתפס הסנגור לכלל טעות. ובמה דברים אמורים.

טענות מסוג זה של פגמים וליקויים, יש להעלות במסגרת הדיון בתיק לגופו ולא בבקשה למעצר, קרי, מקומן במסגרת הדיון במשקלן של הראיות, שכידוע בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בית-המשפט בודק את מהימנות העדים תוך שהוא מסתפק בראיות לכאורה בלבד.

זאת ועוד. בית-המשפט, בדיון למעצר עד תום ההליכים, איננו יכול כאמור לבדוק את מידת מהימנותם של העדים מוסרי ההודעות, שכן, החומר מובא לפניו בכתב תוך שלמוסר ההודעה לא נערכה חקירת נגדית {ראה לעניין זה ב"ש 1110/83 עמיחי סגל נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו, 1983); בש"פ 10251/04 קריאולין נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו, 2004); בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו; ב"ש (נצ') 218/08 מדינת ישראל נ' סרגי בן אנטולי ניקולייב, תק-מח 2008(1), 10755 (2008)}.

כפי שנראה להלן, הכלל במקרה של סחר בסמים הוא מעצר. רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ניתן להפיג מסוכנותו של העוסק בסחר בסמים ולשקול חלופת מעצר {בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 3476 (2006); בש"פ 5805/06 אמון ואח' נ' מ.י., תק-על 2006(3), 1076 (2006)}.

כלומר, בעבירות של סחר בסמים קמה חזקת מסוכנות, כפי שנראה להלן, וככלל הנאשם יוחזק במעצר עד תום ההליכים אלא אם יפריך חזקת מסוכנות זו ורק בהתקיים נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. כך לדוגמה, כב' השופט כמאל סעב ב- עמ"ת (מחוזי חי') 9763-10-10 {מדינת ישראל נ' מוחמד ג'רבאן (עציר), תק-מח 2010(4), 3322 (2010)} לא מצא נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן שיש בהן כדי להצדיק סטיה מהכלל הנ"ל, הן מעיון בתסקיר והן מעיון בנסיבותיהם האישיות.

2. ראיות לכאורה
"כל עוד מדובר ב"חשוד" – התשתית הראייתית הדרושה למעצרו ולהחזקתו במעצר מצטמצמת: לקיומו של "חשד" לביצועה של עבירה – ולצידו "חשש" בדבר קיומו של סיכון – ברמת הוודאות הקבועה בהוראה המעניקה את סמכות המעצר". יוער כי "להוכחתו של חשד – והוא הדין חשש כאמור: די במידע ובחומר ראייתי אחר, בין שהוא קביל ובין שאינו קביל; ובלבד – שיש בכוחו לבסס את החשד ברמת הוודאות הדרושה על-פי החוק". יתר-על-כן, "אין צורך בתשתית ראייתית להוכחת האישום, שהרי שמדובר ב"חשד" בלבד."

לעומת זאת, "כאשר מדובר ב"נאשם" – התשתית הראייתית הדרושה למעצרו ולהחזקתו במעצר עד תום ההליכים חייבת לעמוד בדרישה של "ראיה לכאורה" להוכחת האשמה נושא האישום; כאשר במסגרתה של תשתית זו, באות בחשבון אך ורק ראיות שתהיינה קבילות במסגרת הדיון בכתב האישום שהוגש" כנגד הנאשם {י' קדמי, שם, בעמ' 223}.

"ראיות לכאורה" מחייבות תמיד הערכת סיכויים בדבר התפתחות עתידה, וזאת על רקע המכלול הקיים כבר עתה, ובעיותיו המובנות. על-כן, השאלה שהשופט צריך לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה – על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה – הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)}.

יודגש, כי הערכת כוחן של הראיות העומדות בפני בית-המשפט נעשות על בסיס חומר החקירה המונח בפני בית-המשפט כגון: הודעות, מזכרים וכדומה וללא שמיעת עדים {דברי כב' השופט בן דוד מנחם ב- ערר (נצ') 1675/02 סויסה יצחק נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 67270 (2002)}.

ב- בש"פ 826/08 {קיאל קשאש נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2340 (2008)} קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי ראיות לכאורה "הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן – יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל – גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי – להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל-כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים" {ראה גם ב"ש (י-ם) 8263/08 מדינת ישראל נ' יחיאל כהן, תק-של 2008(1), 15948 (2008)}.

ב- בש"פ 8087/95 {שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)} קבע בית-המשפט כי "ראיות לכאורה" הינן ראיות שיש סיכוי סביר, שבסוף ההליך המשפטי, תהפוכנה לראיות רגילות לבדן או בצירוף לראיות אחרות, לפיהן, ניתן יהיה לקבוע את אשמתו של נאשם.

בשלב הבדיקה האם מדובר בראיות לכאורה ואם לאו בית-המשפט אינו בוחן האם התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, אלא בוחן רק את הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה המונח בפניו, קרי, האם יש סיכוי סביר, שעל-פי חומר החקירה המונח בפני בית-המשפט בעת הדיון, יורשע הנאשם.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים, התכלית היא, לבחון את כוחן הראייתי-הפוטנציאלי של כלל הראיות, באמת-מידה של סבירות. לעומת זאת, בתום פרשת התביעה, התכלית היא, לבחון אם יש בראיות העומדות לחובת הנאשם כמות שהן כדי להקים בסיס להרשעתו.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים דן בית-המשפט בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו תוך הערכת סיכוי הרשעתו של הנאשם על בסיס ראיות אלו {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 199 (2006)}. בית-המשפט איננו מכריע במהימנות העדים והראיות, שכן, אלה יוכרעו על-ידי המותב שבפניו ישמע התיק לגופו של עניין.

אנו סבורים כי בשקריו של הנאשם בחקירתו ובמתן הודעתו במשטרה, תוך שהוא מציג מספר גרסאות שונות לאותו אירוע – יש משום חיזוק משמעותי לראיות התביעה להוכחת אשמתו.

זאת ועוד. כפי שעולה מפסיקת בתי-המשפט ניתן למנות "רשימת ראיות לכאורה" שעל פיהן, בודק בית-המשפט האם עסקינן בראיות לכאורה ואם לאו. וזו ה"רשימה":

- הודעתו של הנאשם-משיב בבקשה למעצר עד תום ההליכים. ב- בש"פ 432/89 {רפעת מסראווה נ' מדינת ישראל, תק-על 89(2), 528 (1989)} קבע כב' השופט מ' בייסקי כי "די בהודאתו של העורר בתור ראיה לכאורה על ביצועם".
- הודעתו של המתלונן.
- מזכרים של אנשי משטרה.
- חוות-דעת מומחים.
- הודעותיהם של עדים שהיו עדים לאירוע נשוא כתב האישום.
- עדותם של עדים מטעם הנאשם.
- דו"חות פעולה של שוטרים. לא אחת נקבע בפסיקה בתי-המשפט, כי ניתן להסתמך על דו"חות שוטרים כראיות לכאורה, ודי בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה. לעניין זה ראה לדוגמה את דברי כב' השופטת א' חיות ב- בש"פ 3274/07 {בוסקילה נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו, 2007}.
- עימות שנעשה בין הנאשם לבין המתלונן. ב- ב"ש (י-ם) 4187/08 {מדינת ישראל נ' שלום משה בן ציון, תק-מח 2008(1), 10692 (2008)} קבעה כב' השופטת חנה בן-עמי כי "בחינת חומר הראיות... ובכללו הודעות המתלוננות ח' א' ו- ד' מ', העימות שנערך בין המתלוננת ח' א' לבין המשיב, הודעות המשיב וחומר חקירה נוסף, מביאים למסקנה כי קיימות די ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למשיב בשני האישומים נגדו".
- תעודות רפואיות המחזקות את גרסתו של המתלונן.
- ראיות חפציות שנמצאו בזירת האירוע {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}.
- ראיות נסיבתיות.

אנו סבורים כי על כתב אישום להיות מפורט דיו ולפרט את בסיסן של העבירות, המצויות בכתב האישום. כתב אישום סתמי ולא מדוייק, יביא לדחיית הבקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד נאשם.

לעניין זה קבע כב' השופט א' ויתקון ב- ב"ש 26/78 {מדינת ישראל נ' עופר משולם ואח', פ"ד לב(1), 652 (1978)} כי "השאלה, אם היה בעובדות הנטענות בכתב אישום כדי להוות את העבירה שבה הואשם הנאשם אם לאו – ודאי שהיא שאלה רלבנטית גם לגבי ההחלטה, אם יש או אם אין לעצור את החשוד בשל עבירה זו".

במקרים בהם התביעה לא הצליחה להביא ולו ראיה לכאורית אחת, על בית-המשפט לשחרר את הנאשם תוך דחיית הבקשה למעצר עד תום ההליכים. יתר-על-כן, בית-המשפט אינו יכול, במקרה שכזה, להשית על נאשם מעצר-בית.

ב- בש"פ 608/88 {אהוד ראובן נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 443 (1988)} קבע כב' השופט א' חלימה כי במקרה ואין ראיות לכאורה להרשעתו של נאשם, אין לצוות על מעצר-בית, אלא, יש לשחררו מיידית וללא כל הגבלה.

ב- ב"ש (חי') 1865/08 {בדוי מנסור נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 13890 (2008)} כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סחר בסם מסוכן. סנגורו של העורר טען, כי קיימת חולשה בראיות שנאספו כנגד מרשו.

בדחותו טענה זו קבע כב' השופט יצחק כהן כי העורר נצפה על-ידי "שוטר בשעה שעמד במקום פלוני בעיר עכו, ותעד שלושה מקרים של אנשים שפנו אל העורר, ובכללם הקונה".

בנוסף, "מייד לאחר שהקונה קיבל דבר מה מהעורר, דיווח התצפיתן לחוליית שוטרים שעמדה בקרבת מקום, ואלה עצרו את הקונה במרחק מה מהמקום בו עמד העורר. בחיפוש בכליו של הקונה נמצא סם מסוכן, והקונה אישר כי רכש אותו דקות ספורות לפני כן, והצביע על העורר כמי שמכר לו את הסם".

בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, הסתמך בית-המשפט על דו"ח הפעולה של התצפיתן, דו"ח הפעולה של השוטר שעצר את הקונה, והודעתו של הקונה.

ב- ב"ש (ב"ש) 2718/08 {מדינת ישראל - פמ"ד נ' מ' ח' (עצור) - בעצמו ואח', תק-של 2008(1), 24917 (2008)} כנגד המשיבים הוגש כתב אישום, המייחס להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית והסתייעות ברכב לביצוע פשע.

כב' השופט נ' אבו טהה קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים תוך שהוא מסתמך על חומר החקירה בתיק, תמלול תמצית שיחות במסגרת האזנת הסתר, חומר החקירה הנוגע להאזנות הסתר, דו"ח פעולה של השוטר והודעות המשיבה בחקירתה במשטרה.

ב- ב"ש (חי') 1724/08 {שריף דיראווי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 12361 (2008)} הוגש כתב אישום כנגד העורר המייחס לו מכירה של 100 גרם סם מסוכן מסוג חשיש.

כב' השופט יצחק כהן קבע כי החלטתו של בית-משפט קמא נכונה באשר לראיות לכאורה.

בית-המשפט הסתמך לצורך ראיות לכאורה על העובדה כי סוכן המשטרה זיהה את העורר באופן ברור ומפורש, הקלטה בה נשמע קולו של העורר תוך שהעורר מאשר את דבריו בחקירתו, בעת שהשוטרים נקשו על דלת ביתו של העורר, העורר ברח מחלון אחורי, אך נלכד על-ידי שוטרים שהמתינו לו שם, עימות העורר עם הסוכן המשטרתי, הודעותיו של סוכן המשטרה.

יוער, כי סנגורו של העורר טען כי הסוכן תאר את ביתו של העורר בצורה שגויה ולא נכונה והציג תמונות לא ברורות וחלקיות.

כב' השופט יצחק כהן, דחה טענה זו וקבע כי בסופו של יום הסוכן זיהה את העורר, זיהוי, שנתמך בראיות אחרות.

ב- ב"ש (ב"ש) 20153/08 {מדינת ישראל נ' משה בן אהרון רובין ואח', תק-מח 2008(1), 8458 (2008)} הוגש כתב אישום, המייחס למשיבים כי קשרו קשר להחזיק בסם מסוכן מסוג קוקאין, שלא לצריכה עצמית.

כב' השופט ברוך אזולאי קבע כי במקרה דנן קיימות ראיות לכאורה המבוססות על ראיות ישירות ביחס למשיב 2, הימצאות הסמים ברכב בו ישבו שלושת המשיבים, בתפיסת סכומי כסף גבוהים במזומן, בתפיסת פתק ברשות המשיב 1, ובו שמות אנשים שונים ומספרים לידם הנחזים כסכומי כסף, דו"חות הפעולה של השוטרים המעורבים, תעודות רפואיות בנוגע לפגיעות שביצעו המשיבים בשוטרים, שתיקת המשיבים בחקירותיהם הראשונות ונכונות המשיבים לסכן את חיי השוטרים על-מנת להקשות על תפיסת הסמים שברכבם.

ב- ב"ש (נצ') 132/08 {מדינת ישראל נ' מקסים בן גריגורי אנדריוק, תק-של 2008(1), 3959 (2008)} הוגש כתב אישום כנגד הנאשם, המייחס לו עבירת החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. סנגורו של הנאשם הסכים, במקרה דנן, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד מרשו.

כב' השופטת לילי יונג-גפר קבעה כי הראיות לכאורה מבוססות על דו"חות השוטרים שנכחו באירוע וכי הנאשם עצמו מודה בהחזקת הסם.
3. עילת מעצר
עילות מעצר עד תום ההליכים מפורטות בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים. בסעיף זה ניתן למצוא את העילה של חשש לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהליכי משפט {סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים}, סיכון בטחונו של אדם ובטחונו של הציבור או בטחון המדינה {סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים}, עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם או עבירת ביטחון, עבירת לפי פקודת הסמים המסוכנים, עבירה שנעשתה באלימות חמורה או שימוש בנשק קר או חם, עבירת אלימות בבן משפחה {סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים}.

על-פי סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים רשאי בית-המשפט (ולא חייב) להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, אם הוא סבור שנתקיימה אחת מן החלופות המפורטות בסעיף הנ"ל. כלומר, בית-המשפט איננו חייב עוד לצוות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, כמצוות המחוקק לפני תחילת תוקפו של חוק המעצרים, אלא, רשאי הוא להורות על שחרורו בערובה ובתנאי שחרור שייקבע.

על-אף האמור, המחוקק בא וקבע סייגים לשיקול-דעתו של בית-המשפט, בכך שהניח בבסיס שיקוליו של בית-המשפט את החזקה ש"קיים יסוד סביר לחשש" כי הנאשם בעבירה המנויה בסעיף 21 לחוק המעצרים או בעבירה המנויה ביתר החלופות – הוא מסוכן.

חזקה כאמור, הנקראת "חזקת המסוכנות", כפי שנראה להלן, ניתנת לסתירה וזאת אם הנאשם יצליח להוכיח אחרת. קרי, הנאשם איננו יוצא ידי חובתו בטענה, אלא, הנאשם חייב בהבאת ראיות.

נדגיש, כי גם אם נסתרה החזקה כאמור ובין אם לאו, עדיין בית-המשפט צריך לבחון האם מתקיימת חלופת מעצר כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.

ב- בש"פ 7200/97 {מדינת ישראל נ' מוחי אלדין בן מחמוד אבו, תק-על 97(4), 19 (1997)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "המעצר איננו מיועד להרתיע, זאת תעשה הענישה. המעצר מיועד למנוע סכנה לציבור מהנעצרים עצמם, להבטיח התייצבותם לדין ולמנוע הימלטותם מפניו ולמנוע שיבוש הליכי משפט. אם ניתן להשיג את אלו שלא באמצעות מעצר עד תום ההליכים, יש לעשות זאת".

ב- בש"פ 8482/00 {חסון חמזה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4), 195 (2000)} קבע כב' השופט א' לוי כי "הנסיבות שבהן הובאו העוררים לדין הן קשות וחמורות, אך מקום שניתן להציע חלופת מעצר שתבטל את מסוכנותו של נאשם, נכון לעשות בה שימוש, שהרי מקובל על הכל כי המעצר לא נועד לשמש מקדמה על חשבון עונש, אלא רק למנוע סכנה מוכחת".

ב- בש"פ 3985/99 {אביחי עוזיאל נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 1014 (1999)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "עמוד התווך עליו נשענת חלופת המעצר הוא מניעתי ומשמעותו היא מניעת סיכון לציבור מפני מסוכנותו של הנאשם, אם לא ישב מאחורי סורג ובריח עד תום משפטו".

קיומו של יסוד סביר לחשש יכול ויעלה מתוך נוסח כתב האישום.

ב- בש"פ 471/88 {רונלד חיים נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 353 (1988)} קבע כב' השופט ג' בך כי "אין המדובר בהכרח בראיות חיצוניות נוספות העשויות לעורר חשש זה, ומספיק שחשש זה עולה מהעובדות הנטענות בכתב האישום עצמו. זאת כמובן בתנאי, שבית-המשפט משתכנע כי לכאורה יש לאל ידה של התביעה להגיש לבית-המשפט ראיות מספיקות להוכחת אותן עובדות".

ב- בש"פ 8850/96 {שמעון בוחבוט נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 27 (1997)} קבע כב' השופט י' זמיר כי "מסוכנותו של העורר עולה מתוך האישום עצמו".

ב- בש"פ 3352/16 {דודו בוטראשוילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 4925 (2016)} נדון ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ביום 01.02.16 הוגש כנגד העורר ואחרים כתב אישום המייחס לו עבירות קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין; סחר בסם מסוכן לפי סעיף לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיפים 7(א)+(ג) רישא לפקודה.

על-פי המתואר בכתב האישום, העורר ונאשם נוסף {נאשם 2} קשרו קשר למכור סם מסוכן מסוג קוקאין בכמויות מסחריות.

בית-המשפט קבע, כי יש בחומר החקירה את הפוטנציאל ההרשעתי הנדרש, ודי בסיכוי סביר, כי מחומר החקירה הקיים תצמח תשתית ראייתית שבכוחה להרשיע את הנאשם.

לכל אלה יש להוסיף את עברו הפלילי של העורר והעובדה, כי תלויים כנגדו שני מאסרים על תנאי ברי הפעלה.

אשר-על-כן, הערר נדחה.

ב- בש"פ 3102/16 {עמנואל איפרגן נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 3782 (2016)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בגדרה נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, וכן על החלטתו מיום 28.03.16, בגדרה הורה בית-המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת סם מסוג קוקאין בכמות של 15.6 גרם בצוותא עם שניים אחרים, השמדת ראיה, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו וקשירת קשר לביצוע פשע.

על-פי כתב האישום, קשרו העורר וארבעה אחרים, קשר לעשות פשע, אשר במסגרתו ימכרו הנאשמים 1 ו- 2 לנאשמים 5-3, ובהם העורר, סם מסוכן מסוג קוקאין, שלא לצריכה עצמית.

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי עיקר טענותיו של העורר נסובו סביב שאלת קיומן של ראיות לכאורה, וטענתו, לפיה לא קיימות בענייננו ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו, נדחתה.

ממכלול חומר הראיות עלה, כי קיים פוטנציאל הוכחתי כאמור להוכחת אשמתו של הנאשם, למצער בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית.

באשר לעילת המעצר, קבע בית-המשפט, כי העבירה המיוחסת לעורר, החזקת סם שלא לשימוש עצמי, קיים פוטנציאל להוכחת יסודותיה על-ידי התביעה. לפיכך, קמה נגד העורר חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים. ולא עלה בידו של העורר להפריך חזקה זו.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי אין בכוחה של חלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

ב- מ"ת (עכו) 30167-04-16 {מדינת ישראל נ' טל ניסאנוב, תק-של 2016(2), 14195 (2016)} נדונה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: גידול יצור הכנת סמים מסוכנים, עבירה לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973; החזקה/שימוש בסמים שלא לצריכה עצמית - עבירה לפי סעיף 7(א) + (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בית-המשפט קבע, כי יש בחומר הראיות שהוצג כדי לעמוד בהיקף ובטיב הבחינה הנדרשת בשלב זה של ההליך.

לעניין עילת המעצר, קבע בית-המשפט, כי נוכח נסיבות ביצוע העבירה הנטענת ובשים-לב לעילת המעצר הסטטוטורית והסכמת ההגנה, קיימת עילת מעצר.

לעניין חלופת המעצר המוצעת, נקבע, כי המשיב ישהה בתנאי מעצר בית מלא.
להבטחת קיום תנאי השחרור, נקבע, כי המשיב יחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח וכן תיחתם ערבות צד ג' על-סך 5,000 ש"ח על-ידי כל אחד מהמפקחים.

בנוסף, הורה בית-המשפט על ביצוע הפקדה כספית בסך של 2,000 ש"ח בקופת בית-המשפט.

4. מסוכנות
עילות המעצר המנויות בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, ניתנות לסתירה. על-כן, נטל ה"סתירה" מוטל כל כולו על שכמו של הנאשם.

על-פי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים גם אם קיימת עילת מעצר כנגד הנאשם, על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר, קרי, האם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם בדרך שפגיעתה בחירותו תהא פחותה.

יודגש, כי לא בכל מקרה כאשר עסקינן בעבירה חמורה, המסקנה תהא כי הנאשם מסוכן ולכן יש לעצרו. באם נעשה כן, נרוקן מתוכן את חובתו של בית-המשפט לשקול חלופת מעצר ראויה {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}.

בבואו של בית-המשפט לבדוק את מסוכנותו של נאשם עליו להתייחס לשני היבטים {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}:

האחד, מתמקד במעשה. כלומר, על בית-המשפט לשקול האם המעשה שעשה הנאשם, כפי שעולה מכתב האישום, מעלה חשש למעשים דומים מצידו של הנאשם.

השני, מתמקד בעושה. כלומר, על בית-המשפט לשקול האם נשקפת מן הנאשם סכנה לציבור או ליחידיו {ראה לעניין זה בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה, תק-על 2004(3), 322 (2004)}.

כאמור, הן בעבירות "קלות" והן בעבירות חמורות, חובה על בית-המשפט לבחון האם קיימת חלופת מעצר ראויה והאם חלופה המוצעת מבטיחה את תכלית המעצר {בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן, תק-על 99(2), 10 (1999); בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4652 (2006)}.

כדי להפריך את חזקת המסוכנות, על הנאשם להראות כי בנסיבותיו המיוחדות בעניינו, אין מתקיים סיכון כי איננו מסוכן, המצדיקים את מעצרו, וכי מתוך כך ראוי כי בית-המשפט יורה על חלופת מעצר {בש"פ 2092/95 יעקב טלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1), 641 (1995); בש"פ 2222/97 מדינת ישראל נ' כורד חוסאם, פ"ד נא(1), 109 (1997)}.

יוער, כי מסוכנותו של הנאשם איננה יכולה להילמד רק מן ההווה, שכן מסוכנות הנאשם מוערכת נוכח שקלול של נתונים, המתייחסים לעברו של הנאשם ואף לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של הנאשם {ב"ש (אי') 1223/08 מדינת ישראל נ' כהן עמרם, תק-של 2008(1), 20272 (2008)}.

אנו סבורים כי הרשעות קודמות של נאשם ניתן להביא בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים ועל-מנת להוכיח לבית-המשפט את מסוכנותו של הנאשם באם ישוחרר ויהלך חופשי.

ב- ב"ש (חי') 4487/07 {מדינת ישראל נ' זק ג'קי בן דוד דהן, תק-מח 2008(1), 6483 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי "הפצת סמים, במיוחד כאשר המפיץ הינו משתמש בסמים כפי שמעיד עליו בא-כוחו, יש בה מסוכנות רבתי, משום שלאותו מפיץ המטרה שהוא שם לנגד עינו מכשירה את כל הדרכים, והגם שיש בדרכים אלה משום הרס וחורבן לכלל החברה. כאמור, לכאורה, עמד המשיב בראש חוליה אשר הפיצה סמים בקרב הציבור".

בתי-המשפט ציינו לא אחת בפסיקותיהם, כי עבירת הסמים הינה נגע רע שהפכה לאחרונה ל"מכת מדינה" ועל-כן, קמה החובה להתייחס בחומרה רבה למבצעי עבירות הסמים {ע"פ 2410/07 אורהן תורכ נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 368 (2007)}. מכאן, בתי-המשפט, בבקשה למעצר עד תום ההליכים, נוהגים להתייחס בחומרה לעבירות הסחר בסמים ואחזקתו.

בעבירות סמים הכלל הוא שיש לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו. וכדברי כב' השופט א' רובינשטיין ב-בש"פ 6466/06 {עקול נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 3476 (2006)}:

"הכלל במקרי סחר בסמים הוא מעצר, בעקבות החזקה הסטטוטורית שבחוק המעצרים כאמור, ועל-פי אופי העבירה, תוך שעל הנאשם, במקרה דנא העורר, לשכנע כי יש לילך לחלופה, והמקרים יהיו חריגים."

ב- בש"פ 684/08 {מדינת ישראל נ' אורן אוחנה, תק-על 2008(1), 763 (2008)} הדגיש בית-המשפט כי "מסוחרי סמים, נשקפת מסוכנות רבה ורק במקרים מיוחדים וחריגים יש להיעתר לשחרור לחולפת מעצר". וכדברי כב' השופטת ע' ארבל:

"עבירת הסחר בסמים היא מהחמורות שבעבירות. בית-משפט זה, במספר רב של הזדמנויות, חזר והבהיר כי מעורבות בסחר בסמים מעידה על מסוכנות רבה. הסחר בסמים הורס חייהם של רבים ומצמיח עבירות קשות. לפיכך, רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ניתן יהיה להפיג את מסוכנותם של העוסקים בו בחלופת מעצר... ברי, כי כאשר מדובר בכמות גדולה של סם מסוכן הסכנה לשלום הציבור חריפה שבעתיים, במידה שתצדיק מעצר עד תום ההליכים... המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש זאת ידענו. ואולם גם בשלב המעצר אין מקום ליחס הסלחני שדומה כי הופך מקובל במקומותינו לעברייני הסמים. את פגיעתם הרעה בחוסנה של החברה, בערכיה, בחייהם של פרטים ושל משפחות שלמות, יש למנוע כבר בשלב המעצר." (פסקה 7 לפסק-הדין)

ב- ב"ש (חי') 4487/07 {מדינת ישראל נ' זק ג'קי בן דוד דהן, תק-מח 2008(1), 6483 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי במקרה דנן, אין לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר תוך שהוא מדגיש כי המשיב "היה המוח, המפעיל, המספק ואף גובה הרווחים העיקרי מכל העסק המסוכן שהוא הפעיל, כל זאת לצד עבר פלילי עשיר הכולל 29 הרשעות פליליות בעבירות רבות ומגוונות לרבות עבירות סמים, עבירות אלימות, רכוש ותקיפת שוטרים". בנוסף, צויין כי על הנאשם מרחף מאסר מותנה "בר הפעלה בן 39 חודשים בשלושה תיקים נפרדים". לאור זאת, "יהא זה סיכון בלתי-סביר בעליל לשחרר את המשיב לחלופת מעצר".

ב- בש"פ 536/88 {דוד קוג'ה נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 417 (1988)} קבע כב' השופט ג' בך כי "החוק המתקן לא בא לשנות את המצב המשפטי הקיים ביחס לעבירות מהסוג הנדון כפי שגובש בעשרות רבות של החלטות שניתנו בבית-משפט זה. לא פעם הדגשנו, כי מטרת המעצר ביחס לעבירות סמים שלא לצריכה עצמית אינה מכוונת כנגד הנאשם בלבד, אלא שמיועד המעצר להביא לשיבוש פעולתה של מערכת הפצת הסמים המסוכנים בכללותה... מטרה זו תושג בדרך-כלל רק על-ידי החזקת המואשמים במעצר".

ב- ב"ש (שלום עכ') 4443/04 {מדינת ישראל נ' פרץ יוסף, תק-של 2004(3), 1828 (2004)} קבעה כב' השופטת רונית יצחקי כי נוכח הכמות הגדולה מאוד של הסם המסוכן במקרה זה, אין לדידה בעברו הנקי של המשיב, על-מנת להצדיק את שחרורו של המשיב ממעצר שכן די בכמות הנ"ל על-מנת להצביע על מסוכנותו המרובה של המשיב לציבור.

ב- ב"ש (שלום נת') 1165/01 {מדינת ישראל נ' אליה שרעבי, תק-של 2001(2), 13870 (2001)} נפסק מפי כב' השופטת חנה שניצר זאגא:

"1. בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בגין כתב אישום שהוגש כנגד המשיב המייחס לו אחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית - עבירה לפי סעיף 7(א) + (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים וגידול סם מסוכן - עבירה לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים.

2. אין מחלוקת לעניין קיומן של ראיות לכאורה.

ב"כ המבקשת טוענת כי המדובר בגידול ואחזקת סם מסוכן מסוג קנבוס בכמות של 248 גרם נטו, המשיב הודה בעבירות המיוחסות לו והן מקימות עילת מעצר עצמאית מכוח סעיף 21(ג)(3) לחוק.

ב"כ המשיב טוען כנגד חזקת המסוכנות הקבועה בחוק בעבירות נשוא כתב האישום ולשיטתו אין המשיב מסוכן לציבור.

חרף קיומה של חזקה בחוק, המדובר במשיב צעיר בן 23 ללא הרשעות קודמות בתחום הסמים, אין המדובר במי שניסה להפיץ סם, המשיב הודה ושיתף פעולה באופן מלא עם המשטרה ויש בנתונים האלה, כדי לכרסם בחזקת המסוכנות, לטענתו.

3. בהתאם לעובדות כתב האישום אכן אין המדובר בסחר בסמים ואין טענה כלשהי המייחסת למשיב הפצת הסם או סיכון הציבור.

למשיב אין הרשעות קודמות למעט הרשעה אחת של העלבת עובד ציבור. לפיכך, המדובר במעידה ראשונה ולא ניתן לעמוד מעברו של המשיב על מסוכנות או חשש לסיכון שלום הציבור.

יש לאבחן מקרה זה מאותם פסקי-דין המייחסים בנסיבות מסוימות אחזקת סם שלא לצריכה עצמית כאילו היה סחר בסמים שאז דינם של הנוטלים חלק במערך הפצתם של סמים מסוכנים - למעצר עד תום ההליכים.

4. לעניין חלופת המעצר, יש לבחון האם ניתן להשיג את תכלית המעצר אשר עיקרה בתיק זה מניעת סיכון לציבור מפני המשיב, באמצעות החלופה המוצעת.

בית-המשפט התרשם מדברי אביו של המשיב כי יש בידיו האמצעים האפקטיביים לפקח על המשיב ולמנוע את הסיכון בגין העבירות המיוחסות למשיב.

האב טוען כי לא ידע מהם עיסוקיו של בנו בקומה התחתונה של הבית, אך לאחר שנעצר, סגר מיד את הקומה התחתונה ומנע קשר כלשהו עם חבריו.

האב התחייב בפני בית-המשפט לייחד למשיב חדר אחד משבעת החדרים אשר בביתו, והביע נכונות לצייד את החדר בכל הדרוש כך שבתנאים אלו יוכל לפקח על המשיב, בהיותו בבית כל שעות היממה.

5. המשיב כאמור צעיר ללא עבר ו/או מעורבות פלילית כלשהי בתחום הסמים, עובד כעצמאי לטענתו, בשיפוצים ובניית גגות רעפים.

מעצרו בשלב זה של הדיון אינו בא כתגובה והרתעה, אלא כדי להבטיח שלא יעשה מעשים בלתי חוקיים נוספים עד לתום ההליכים, כמו גם למנוע סיכון לציבור.

המשיב נעצר ביום 9.5.01, הובא בפני שופט ביום 10.5.01 ומאז הוא שוהה במעצר, לעניין זה פרש המשיב בפני בית-המשפט במהלך הדיון את הקושי הרב בו הוא נתון, בהיותו במעצר הראשון בחייו בחברה עבריינית.

בנסיבות ביצוע העבירות נשוא בקשה זו, נסיבותיו האישיות של המשיב והחובה המוטלת על בית-המשפט לבחון חלופה שפגיעתה בחירותו של המשיב פחותה - יש לשקול את האיזון בין צורכי הכלל לבין סכנת הפרט.

6. לא שוכנעתי כי יש בנסיבותיו של תיק זה כדי ללמד על היות המשיב מסוכן לציבור ובשל סיכון זה ראוי להגן על הציבור מפניו על דרך של מעצר עד תום ההליכים.

היותו של המשיב במעצר-בית מלא עד תום ההליכים, בפיקוח צמוד ובתנאים מגבילים שיפורטו להלן, ימנע את סיכון שלום הציבור וישיג את מטרת המעצר.

לא מצאתי להיעתר בשלב זה, לבקשת ב"כ המשיב למעצר-בית חלקי, שכן מדברי המשיב בדיון עולה כי אינו עובד כיום בגין חופשת מחלה.

אם ובמידה ויבואו נתונים עובדתיים ממשיים לאפשרות תעסוקה, יוכל המשיב להגיש בקשה לעיון חוזר לעניין יציאה לעבודה בשעות היום.

7. אשר-על-כן הנני מורה על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים:

א. המשיב ישהה בתנאי מעצר-בית מלא בבית הוריו יוסף וציונה שרעבי ברחוב המחתרת 58 אבן יהודה - וזאת עד לתום ההליכים כנגדו ב- ת"פ 942/01.

ב. הוריו של המשיב יפקחו עליו בכל שעות היממה וידווחו למשטרה מיידית על כל הפרה של תנאי השחרור.

המשיב יתגורר בחדר בקומה העליונה בבית הוריו.
ג. המשיב מוזהר כי עליו למלא אחר תנאי השחרור ולהימנע מפעילות כלשהי בין במישרין ובין בעקיפין, הקשורה באחזקת סם בין בעצמו ובין ביחד עם אחרים.

ד. להבטחת תנאי השחרור - המשיב יפקיד במזומן סך של 5,000 ₪.

ה. המשיב יחתום על ערבות עצמית בסך 10,000 ₪.

ו. תחתם ערבות צד ג' של הוריו של המשיב על סך 10,000 ₪ כל אחד.

האב - שרעבי יוסף - ת.ז. 003332582.

האם - שרעבי ציונה - ת.ז. 050019785.

ז. יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ."

5. חלופת מעצר
עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים מגלמת איזון ראוי בין שלום הציבור ובטחונו לבין זכותו החוקתית של הנאשם לחירותו. מאיזון בין האינטרסים המתמודדים זה עם זה, נגזרת התוצאה המחייבת או שוללת את מעצרו של הנאשם.

במאזן זה של שיקולי הפרט מול שיקולי הכלל, ניתן דגש מיוחד לזכויותיו של הנאשם בהליך שלפני המשפט מאז כניסתו לתוקף של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומידת ההקפדה על עניינו של הפרט – גם אם מול עניינו של הכלל – גברה וזוכה להדגשת יתר {ראה גם ב"ש (חד') 1114/08 מדינת ישראל נ' ג'בארין קייס בן עלאטיף, תק-של 2008(1), 15045 (2008)}.

אף שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לא התייחס בהגדרתו לעילות המעצר ותנאיהן, הוא הביא עמו שינוי בתהליך עשיית האיזון הפנימי בין השיקולים הנוגעים לפרט לבין השיקולים הנוגעים לציבור בכללותו בתהליך קבלת ההחלטה בעניין בקשה למעצר עד תום ההליכים.

בפסיקת בתי-המשפט גובשו כללים וקריטריונים לקביעת חלופת מעצר ובחינתה, הכוללים, בין היתר, את מסוכנותו של הנאשם, טיב המעשה ולאופי האכזרי והאלים ויכולתה של חלופת המעצר לסכל מסוכנותו, כאשר האמון הניתן על-ידי בית-המשפט מתייחס הן לנאשם והן לחלופה {בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' סעדה ואח', תק-על 97(2), 59 (1997)}.

יודגש, כי גם אם קיים חשש של מסוכנות כלשהי, החשש הוא כזה אשר חלופת מעצר ו/או שחרור בתנאים מגבילים, יאיין את מסוכנותו של הנאשם ומבטיחה את מטרת המעצר בתנאים שפגיעתם בחירות של הנאשם פחותה.

האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים, מחייב, למעשה, שלא לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו, על-אף קיומה של עילת מעצר {כגון: מסוכנות, שיבוש מהלכי משפט, סיכון הציבור וכיוצא בזה} וראיות לכאורה כנגדו, אם ניתן להסיר "חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות" {ב"ש (חי') 2030/08 מדינת ישראל נ' דיאב בן חוסיין גנדאוי, תק-של 2008(1), 21047 (2008)}.

יוער, כי המדובר בבדיקה אינדבידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. ובשים-לב, כי חומר הראיות שביסוד כתב האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר {בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח', תק-על 97(2), 59 (1997)}.

על-פי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, משמצא בית-המשפט כי ישנן ראיות לכאורה וכי קיימת עילת מעצר כנגד נאשם ובטרם יורה על מעצר עד תום ההליכים, שומה עליו לבדוק האם יש בנמצא חלופת מעצר.

במקרה ובית-המשפט מגיע למסקנה ש"לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה", יורה הוא על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו.

מעיון בסעיפי החוק ופסיקת בתי-המשפט עולה כי אין חובה על בית-המשפט להציע חלופת מעצר אפשרית מיוזמתו ובשים-לב לחובתו לבדוק האם הנאשם הציג בפניו חלופת מעצר ראויה ואם לאו. משכך, חובתו של נאשם או סנגורו להביא בפני בית-המשפט מספר אפשרויות לחלופת מעצר ראויה, ורק לאחר הצגתם לבית-המשפט – יוכל בית-המשפט לבחון האם עסקינן בחלופת מעצר ראויה ואם לאו.

בית-המשפט יוצא מנקודת הנחה כי נאשם שלא מציע מיוזמתו חלופת מעצר, מלמד לכאורה, כי אין בידו חלופת מעצר ראויה, אחרת היה מביאה בפני בית-המשפט. באם ימצא הנאשם חלופת מעצר, רשאי הוא, לפנות לבית-המשפט בבקשה לעיון חוזר ואזי תיבדק החלופה המוצעת לגופה.

כך לדוגמה, ב- ב"ש (חי') 2030/08 {מדינת ישראל נ' דיאב בן חוסיין גנדאוי, תק-של 2008(1), 21047 (2008)} קבע כב' השופט ש' שר כי גם אם היה מגיע למסקנה כי יש מקום להורות על חלופת מעצר ראויה, חלופה כזו, לא הוצגה בפניו ובהיעדר חלופת מעצר, אין מנוס "מקביעה פוזיטיבית בדבר מעצר עד תום ההליכים". זאת ועוד. במידה ותהיה לנאשם/למשיב חלופת מעצר "אשר תענה על דרישות בית-המשפט", רשאי יהיה הנאשם להביאה בפני בית-המשפט, והאחרון ישקול החלופה לגופה.

יוער, כי על הנאשם וסנגורו להציע חלופת מעצר רצינית ולא סתמית ושיש לה "אחיזה במציאות". באם מסתמך הנאשם על צד ג', עליו לקבל את אישורו והסכמתו לפיקוח, בטרם יודיע על כך לבית-המשפט. על הנאשם בטרם יודיע לבית-המשפט על חלופת המעצר, לערוך בדיקה סבירה תוך ביסוס מעשי לחלופה.

זאת ועוד. "בכדי להציע אלטרנטיבה נאותה לבית-המשפט אין זה מספיק לזרוק לחלל בית-המשפט אפשרות היפותטית וסתמית בדבר הימצאות עתידית אפשרית של הנאשם בכתובת כלשהיא, או במחיצת קרוב משפחה או ידיד כלשהם. לעניין זה צריכה ההגנה לברר קודם כל אם האנשים הנוגעים בדבר מוכנים ומסוגלים לקלוט את הנאשם בביתם, וזאת תוך ידיעה ברורה במה מואשם האדם ושהמדובר בתנאי של שחרור בערובה, שלשם בדיקת קיומו עשויים להיערך בדיקות ובירורים על-ידי המשטרה" {דברי כב' השופט ג' בך ב- בש"פ 819/93 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סורוצקי, פ"ד מז(1), 371 (1993)}.

בנוסף, על הנאשם להצטייד "באישור מטעם האנשים הנוגעים בדבר, אשר בו מובעת ההסכמה לקבל את הנאשם לתקופה המשוערת של ניהול המשפט, והנכונות לשמור עליו במידה סבירה" {דברי כב' השופט ג' בך ב- בש"פ 819/93 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סורוצקי, פ"ד מז(1), 371 (1993)}.

בטרם בדיקת החלופה "צריכה להינתן גם הזדמנות נאותה לתביעה ולמשטרה לבדוק את התאמתה של החלופה המוצעת" {דברי כב' השופט ג' בך ב- בש"פ 819/93 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סורוצקי, פ"ד מז(1), 371 (1993)}.

במקרים רבים, הנאשם מגיע לדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ללא כל הצעה שהיא תוך שהוא מלווה בבני משפחתו, אשר אמורים לשמש ערבים לשחרורו תוך "קביעת עובדה" כי אלה ישמשו ערבים. במהלך הדיון עותר הנאשם כי בית-המשפט יורה למשטרה לבדוק את עברם הפלילי של ערביו בו-במקום. הלכה למעשה – יש שנתקלים בסירוב מצד התביעה ואחרים לא, ומכאן אנו סבורים כי כדי שבית-המשפט יוכל לבחון את חלופת המעצר כדבעי, על הנאשם וסנגורו, להעביר לידי התביעה את פרטי החלופה, טרם הדיון, על-מנת שזו תבדוק החלופה המוצעת, שכן, על התביעה לבדוק את פרטי הערבים, עברם הפלילי וכדומה.

נעיר כי על-אף שהעברת פרטי החלופה לידי התביעה יוצרת "סיבוך" לסנגור בניהול ההליך, אנו סבורים כי בכך יש משום יעילות לדיון גופו, תוך מטרה לשחרר את הנאשם מהר ככל שניתן, שכן, אם הסנגור יתעכב בהצעת החלופה, כך גם בית-המשפט יתעכב במתן החלטה בבקשה והתוצאה תהא כי הנאשם יישאר, בכל העת הזו, מאחורי סורג ובריח.

ב- בש"פ 7575/98 {מיכאל אוליישב ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 5 (1998)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "בהיעדר נתונים, המצריכים ברור עובדתי לעניין תנאים הולמים לשחרורם, מוחזר בזה התיק לבית-המשפט המחוזי על-מנת שידון בחלופת מעצר".

ב- בש"פ 7900/95 {יובל ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4), 105 (1995)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי הנתונים שהוצגו בפניה "אינם ניתנים לבדיקה בבית-משפט זה וראוי כי יבדקו בצורה יסודית על-ידי בית-משפט קמא תוך זימון מי שימצא לנכון לזמן ותוך קבלת ערבויות אישיות של מי שניתן לסמוך עליו, שיערבו לכל הדרוש כדי להבטיח את תכלית המעצר בתנאים של חלופה". לאור זאת, הוחזר הדיון לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שזה "יבדוק את התאמת ואמינות חלופת המעצר המוצעת ויקבע אם יש צורך בערבויות אישיות או בערבויות צד ג' נוסף על אותן ערבויות ובטחונות שינתנו בהקשר לתוכנית השיקומית, ויחליט אם יש מקום לחלופה המוצעת בתנאים שימצא לנכון או שאין מקום לכך".

אין כל צל של ספק כי מן הראוי הוא "להטיל על הסנגוריה להביא לפני בית-המשפט אותן הצעות ולבדוק אותן, תוך שמיעת טענות נגד של הפרקליטות, אם ישנן כאלה" {דברי כב' השופט ח' אריאל ב- בש"פ 4824/98 מוטי אלמקייס נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 441 (1998)}.

במקרה והתביעה מתנגדת לחלופת המעצר המוצעת על-ידי הנאשם או סנגורו, סבורים אנו כי על הנאשם או סנגורו לבקש מבית-המשפט, תסקיר מעצר במטרה לבדוק את טיבה של החלופה המוצעת ואף את מסוכנותו של הנאשם לציבור {ב"ש (ב"ש) 2036/08 מדינת ישראל נ' מאיר מזרחי ואח', תק-של 2008(1), 17384 (2008)}.

ב- ב"ש (ב"ש) 3077/08 {מדינת ישראל נ' פדידה ראובן ואח', תק-של 2008(1), 21733 (2008)} למרות שקמה לכאורה עילת מעצר נגד המשיבים על בית-המשפט "החובה לשקול אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפגיעתם בחירותו של המשיבים פחותה". בנוסף, "לעניין חלופת המעצר יש לבחון את טיבן של העבירות ומהותן לנוכח התנהגות המשיבים ועברם".

סנגורים רבים, לאחר שבית-המשפט דחה את החלופה המוצעת מטעמו של הנאשם, חוזרים ושבים, לאחר תקופה מצומצמת, ומציעים לבית-המשפט, את אותה חלופה, "אותה גברת בשינוי אדרת". ראוי היה, כי "התנהגות" זו תופסק לאלתר שכן, היא פוגעת אך ורק בנאשמים, המצויים במעצר. "התנהגות" שכזו גורמת לדיון בטענות שכבר נידונו בפני בית-המשפט ולהארכת הדיון לחינם תוך שהנאשם מצוי בכל אותה עת, במעצר. אנו סבורים כי במקום לנהל "הליך סרק" שכזה, מוטב היה כי היה מושקע מאמץ לאתר חלופת מעצר אחרת וראויה.

6. חלופת מעצר לצורך גמילה
הלכה ידועה היא, כי שחרור הנאשם לחלופת מעצר לצורך גמילה הינו שיקול שיש לקחתו במסגרת הטיעונים לעונש ורק במקרים חריגים, יורה בית-המשפט, על שחרור הנאשם לחלופת מעצר לצורך גמילה.

ב- ב"ש (חי') 4487/07 {מדינת ישראל נ' זק ג'קי בן דוד דהן, תק-מח 2008(1), 6483 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי בנסיבות התיק שהובא בפניו, אין מקום לשחרר את הנאשם/המשיב לחלופת מעצר לצורך גמילה {ראה גם בש"פ 1731/07 אברהם ממן נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 2932 (2007)}.
בית-המשפט פסק לא אחת, כי הבחינה של גמילה כחלופת מעצר היא חריג שבחריגים {בש"פ 163/05 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 743 (2005)}. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בש"פ 7399/01 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 2255 (2001)} לפיהם "בחינת חלופת מעצר אינה פעולה הנעשית בחלל הריק. היא נעשית כחלק ממכלול שיקולים ההולמים נסיבות מיוחדות של מקרה. מכאן שמקום שמשתכנע בית-המשפט מחומר הראיות והנתונים שלפניו כי חלופת מעצר, תהא אשר תהא, לא תשיג את מטרת המעצר, אין הוא חייב בבחינה פרטנית של חלופות – בחינה אשר בלאו הכי לא תישא פרי."

העיתוי הראוי לבחינת הפניה לטיפול גמילה הוא בשלב הטיעונים לעונש {ראה גם בש"פ 4068/03 ירון אלחרר נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 1253 (2003)}. שחרור הנאשם ממעצר לשם תחילת טיפול גמילה, ייעשה אך ורק במקרים חריגים בלבד, תוך מתן משקל הולם לנסיבות מקרה ומקרה, ובהם בין היתר, מסוכנותו של הנאשם, עברו הפלילי, סיכויי הצלחת הטיפול, המוטיבציה של הנאשם והשפעת הטיפול על המשך ההליך הפלילי. כך לדוגמה אשפוז מרצון לצורך גמילה בטרם ביצוע העבירה, עשוי להוות אינדיקציה לרצינות כוונותיו של הנאשם {בש"פ 7511/06 צ' מ' נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 5052 (2006)}.

אם נסכם, נאמר כי הכלל הוא שאין משחררים נאשם ממעצר לצורך גמילה ואילו החריג הוא, שחרור לצורך גמילה כחלופת מעצר ורק לאחר בחינה אינדיבידואלית של נסיבות כל מקרה לגופו.

ב- ב"ש (רח') 1017/08 {מדינת ישראל נ' דבראשוילי אדוארד, תק-של 2008(1), 26259, 26261 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת איריס לושי-עבודי:
"אשר להצבת המשיב במסגרת של קהילה סגורה לגמילה מסמים, יש לדחות גם אפשרות זו. כאמור לעיל, שירות המבחן מעריך כי המשיב אינו מסוגל לערוך שינוי של ממש במצבו ויתקשה להתמודד עם גבולות חיצוניים נוקשים שמציבה קהילה כזו. לכך מצטרפת העובדה כי המשיב עצמו לא יזם כל ניסיון לשנות את מצבו וטען כי ברצונו להתחיל תהליך גמילה רק לאחר שנתפס בביצוע העבירה וחרב המעצר על תום ההליכים הונחה על צווארו. עובדה זו מחזקת את המסקנה שאליה הגיע שירות המבחן, לפיה לא אלה הנסיבות ולא זה הזמן לנקוט בהליך כזה. עמדה על כך כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בש"פ 8688/04 חסדאי נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו (2.11.04), באמרה:

'עיקרון מקובל בפסיקתנו הוא כי שלב המעצר עד תום ההליכים אינו השלב המתאים לפתיחה בהליך גמילה במי שלא השתלב בכך קודם לביצוע העבירה נשוא המעצר והשתלבותו נושאת פרי. הליך גמילה עשוי להשתלב במסגרת ריצוי עונש מאסר לתקופה משמעותית, ואין הוא מתאים למסגרת תקופת ביניים בה אדם עצור לצורך ניהול משפטו. יעילותו של מסלול גמילה כחלופת מעצר מוטל בספק מבחינה שיקומית, והוא עלול להחטיא את מטרות חוק המעצרים בהגנה על האינטרס הציבורי ובטחונו.'

מכלל האמור לעיל הגעתי לכלל דעה כי יש מקום להיעתר לבקשת המבקשת ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו."

ב- ב"ש (חי') 1711/08 {מדינת ישראל נ' אנטון בן אלכסנדר יבסייב, תק-של 2008(1), 21725, 21728 (2008)} נפסק מפי כב' השופט ג' אנגל:

"במקרה דנן, ונוכח העובדה כי שירות המבחן החל את ההליך בעניינו של המשיב, והמדובר בתהליך גמילה ראשוני של המשיב, הריני סבור כי יש לאפשר לשירות המבחן לסיים עבודתו באופן שיוגש תסקיר משלים.
יחד-עם-זאת, יודגש, כי אין בכך כדי להביע עמדה בשאלת שחרורו של המשיב בסיום ההליך, שכן תסקיר המבחן הינו בגדר המלצה המתייחסת למשיב בלבד ובית-המשפט עצמאי ומחוייב בהפעלת שיקול-דעתו בהתחשב בשיקולים נוספים. לפיכך, רצוי כי המשיב לא יפתח הסתמכות או ציפיה מצידו.

אשר-על-כן הריני מורה כדלקמן:

א. על שירות המבחן להכין ולהגיש לבית-המשפט, תוך 20 יום, ולא יאוחר מיום 26.3.08 תסקיר משלים בעניינו של המשיב. בתסקיר המשלים יבחן שירות המבחן את שאלת ו/או אפשרות גמילתו של המשיב במסגרת שירות בתי הסוהר.

ב. לאור המלצת שירות המבחן, בא-כוח המשיב יטפל בסידורים המפורטים בתסקיר המבחן, לרבות תיאום מועדי הבדיקות הרפואיות והעברת המסמכים הרלבנטיים וקביעת ראיון קבלה למשיב ככל שיידרש לאישפוזית בטמרה.

ג. יציאתו של המשיב לבדיקות הרפואיות ו/או לראיון הקבלה יעשה באמצעות ליווי שירות בתי הסוהר."

ב- ב"ש (אי') 1002/08 {מדינת ישראל נ' דמיטרי שקוץ ואח', תק-של 2008(1), 13728 (2008)} נפסק מפי כב' השופט י' עדן:

"14. בנסיבות האמורות אינני מוצא לנכון לבדוק כעת האם נתקיימו במבקש הנסיבות החריגות אשר יאפשרו הליך גמילה במעצר, מקום שההליך לא החל עובר למעצר. יצויין כי לא מצאתי מקום לאבחנה עקרונית בין סמים לאלכוהול בהיבט זה.
עוד אוסיף כי מעיון בתיק החקירה עולה כי התיק העיקרי קבוע להוכחות ליום 05.03.2008, פחות מחודש מהיום.

15. חומרת העבירה ונסיבות ביצועה מעידות על מסוכנות רבה העולה מהמשיב. מסוכנות אשר ספק רב אם ניתן לאיינה באמצעות שחרור לחלופה שאיננה סגורה.

אינני מוצא כי המסגרת הטיפולית המוצעת, אשר לדברי שירות המבחן היא 'חלופת מעצר על אחריותו הבלעדית של האדם', מהווה חלופה אשר יש בה כדי לאיין את המסוכנות העולה מהמשיב.

16. מדובר בעבירת אלימות קשה המעידה על מסוכנות רבה. תיאור העבירה מצביע על אירוע מתמשך המתחיל מחוץ לחנות, ונמשך בתוכה, תוך גרימת חבלות של ממש למתלונן.

המשיב מבצע את העבירה בזמן שתלוי כנגדו מאסר מותנה.

17. אין בפני כל חלופה של ממש אשר יכול ויהיה בה כדי לאיין את המסוכנות. אוסיף כי ספק בעיני אם קיימת חלופה אפשרית כאמור."

7. חלופת מעצר בפקודת הסמים המסוכנים
נפסק לא אחת, כי רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, ניתן יהיה לאיין בחלופת מעצר את מסוכנותו של מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה לביצוע עבירות של סחר בסמים.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ע' ארבל ב- בש"פ 5858/05 {סאמר אבו עמרה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 468 (2005)}:

"אכן, בית-המשפט מחוייב לבחון היתכנותה של חלופת מעצר ואולם, ישנם מקרים בהם אין ספק של ממש כי אין תחליף הולם למעצר וכי חלופה אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של נאשם, כפי שהיא עולה מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום ומחומר הראיות. כזה הוא המקרה שבפניי. גם אם מדובר בצעיר ללא עבר פלילי, גם אם מדובר בתקופת פעילות קצרה באופן יחסי, אין בידי להתעלם מכך שלכאורה העורר, ככל הנראה על רקע מצב כלכלי, בחר לשלוח ידו בעיסוק הממאיר של סחר בסמים ולהפוך לאיבר מאיבריו של ארגון פשיעה. בנסיבות אלה שומה עלינו למנוע כל אפשרות של התחדשות הפעילות הנטענת. בנוסף, ובהתייחס לטענה בדבר "היעדר מסוכנות עצמאית" של העורר אציין, כי מי שמתפתה לעסוק בסחר בסמים עושה כן בשל התמורה הנאה שבצידו. החשש כי ימצא דרכו בשנית למחוזות הסחר בסם, כאשר הוא מכיר ככל הנראה אנשים העוסקים בתחום, אינו ערטילאי ומחייב הוא את מעצרו."
{ראה גם בש"פ 5852/01 רואה נ' מדינת ישראל, דינים עליון ס 152 (2001); בש"פ 3445/02 מדינת ישראל נ' ליאור בן יונה כהן שבתאי, תק-על 2002(2), 362 (2002); בש"פ 7180/03 מדינת ישראל נ' כפיר לוי, תק-על 2003(3), 318 (2003); בש"פ 632/06 עלא חינאווי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 1518 (2006)}

בית-המשפט, נוקט בגישה מחמירה בעבירת הסמים שכן, הוא יוצא מתוך נקודת הנחה, ולדעתי, מוצדקת, כי ניתן ללא כל קושי, לנהל עסקי סחר בסמים גם ממקום מעצר-בית, תוך שימוש באמצעי תקשורת ושליחים המשמשים כידו הארוכה של סוחר הסמים {ראה לדוגמה בש"פ 294/06 סאמר בלעום נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2467 (2006); בש"פ 6648/05 רמי חדד נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 1874 (2005)}.

ב- בש"פ 294/06 {סאמר בלעום נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2467 (2006)} עסקינן באדם צעיר בעל עבר נקי, וכתב האישום מייחס לו חמישה אישומים של תיווך וסחר בסם מסוכן. בית-המשפט לא הסכים לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר של מעצר-בית ובניגוד להצעה שהועלתה בתסקיר המעצר וכדברי בית-המשפט:

"עובדת גילו הצעיר, יחסית, של העורר ועברו הנקי אינם משמשים, בנסיבות העניין, משקל שכנגד למסוכנותו, העולה מריבוי העבירות שבהן הוא מואשם ונוכח חומרתן. גם העובדה כי מדובר בסמים שאינם מוגדרים כקשים אינה משנה את פני הדברים לעניין זה, שכן סחר בסמים קשים כקלים מהווה עבירה חמורה המסכנת את שלום הציבור, מה גם שמי שידו משגת לספק בזמינות סמים קלים, אין להוציא מכלל אפשרות כי הוא עשוי להשתמש במקורותיו גם לצורך אספקת סמים קשים." (פסקה 7 לפסק-הדין)

ב- ב"ש (עכו) 2363/08 {מדינת ישראל נ' דגן (אלגרבלי טולדנו) רות, תק-של 2008(1), 23078 (2008)} נפסק מפי כב' השופט יעקב בכר:

"העבירות המיוחסות למשיבה בכתב האישום הינן החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית.

בתאריך 2.3.08 סמוך לשעה 11:30 בכפר יסיף החזיקה המשיבה ב 3 אריזות המכילות סם מסוכן מסוג "הירואין" במשקל כולל של 1.549 גרם.

הסנגור הפנה את בית-המשפט להחלטת כב' השופט מ' אלטר ב- ב"ש 6081/07 מיום 29.11.07 בעניין דומה.

שוכנעתי, כי המקרה שנדון בפני כב' השופט מ' אלטר דומה לנסיבות המקרה שבפניי וכי אכן עסקינן בנרקומנית הרוכשת סמים לצריכתה העצמית, כפי שניתן להסיק מנסיבות המקרה שבפניי, המשיבה הגיע לתחנה לממכר סמים ורכשה סם.

בנסיבות העניין, נוכח העובדה שאין עסקינן בכמות גדולה של סם הרי שקיים סיכוי של ממש שיהא בידי המשיבה להניח את דעתו של בית-המשפט, שהחזקת הסם הינה לצריכה עצמית.

אשר-על-כן, הנני להורות על שחרורה של המשיבה בתנאים הבאים:

א) מעצר-בית חלקי בביתה משעה 20:00 ועד 07:00 למחרת. כאשר שוטר ממשטרת ישראל רשאי בכל עת לבוא לבית בו המשיב שוהה על-מנת לוודא כי אכן המשיבה ממלאת אחר תנאי מעצר הבית.

ב) ערבות עצמית וצד ג' בסך 10,000 ש"ח כל אחד להבטחת קיום תנאי השחרור."


ב- ב"ש (אי') 2431/07 {מדינת ישראל נ' אברהם אלמליח, תק-של 2008(1), 5712 (2008)} נפסק מפי כב' השופט י' עדן:

"חלופת מעצר
14. סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים משמיענו דבר החובה לבדוק האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם תהיה פחותה, זאת הואיל ומטרת המעצר הינה מניעתית ולא עונשית.

15. בית-המשפט אינו פטור מחובה זו גם במקרים של עבירות חמורות, לרבות סחר בסמים. ואולם, אין משמעות הדבר כי על בית-המשפט לבחון בכל מקרה את החלופות לגופן. יש לבחון תחילה האם ניתן לאיין באופן עקרוני את המסוכנות, ורק אם התשובה חיובית, עליו לבדוק החלופות.

16. הבחינה של בית-המשפט במסגרת סעיף 21(ב) לחוק המעצרים הינה דו-שלבית:

'בחינתו של בית-המשפט באשר לשאלת מסוכנותו של הנאשם הינה דו-שלבית. ראשית, מוטל על בית-המשפט לבחון האם ניתן באופן עקרוני לאיין את מסוכנותו של הנאשם. רק במידה והתשובה לשאלה זו הינה חיובית, יבחן בית-המשפט האם החלופה המוצעת עשויה לאיין את מסוכנותו (ראו לעניין זה, בין היתר, בש"פ 10414/05 משה ניסנוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1382 (2005); בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1281 (2005); בש"פ 5277/05 מדינת ישראל נ' חאתם (עומר) דחלה ואח', תק-על 2005(2), 2056 (2005); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח, תק-על 2004(2), 2776 (2004)).'


17. כפועל יוצא מהאמור לעיל, אין חובה לבדוק חלופה בכל מקרה ומקרה (במסגרת השלב השני), אלא יש לצלוח תחילה את השלב הראשון.

18. ההלכות הברורות והעקביות ביחס לסוחרי סמים הינן כי בשל המסוכנות בעבירה, בשל האפשרות לבצעה גם בהימצא הנאשם במעצר-בית, ובשל הצורך להגן על שלום הציבור, רק במקרים חריגים ישוחרר סוחר סמים לחלופת מעצר.

'המדיניות הנוהגת והמקובלת הינה כי בדרך-כלל יש להורות על מעצר עד לתום ההליכים של נאשם המואשם בביצוע עבירות של סחר בסמים וזאת על-מנת להגן על שלום הציבור. בית-המשפט יחרוג מכלל זה במקרים בהם קיימות נסיבות חריגות אשר מצדיקות את שחרורו של הנאשם לחלופת המעצר.'

בש"פ 11439/04 פואד אלקויד נ' מדינת ישראל, פדאור 04(19), 25 (2004), וראה בש"פ 9731/07 זייתון נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 3258 (2007),שם נפסק:

'אשר לחלופת המעצר, העבירות בהן מואשמים העוררים מקימות עילת מעצר כנגדם, זאת מאחר וקיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית לעבירות אלה מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). אומנם חובה היא על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר גם כאשר קיימת חזקת מסוכנות זאת על-פי האמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, אולם הלכה היא, כי סחר בסמים היא אחת מהעבירות החמורות הקיימות בספר החוקים, וזאת עקב הפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור. כאשר מדובר בעבירת סחר סמים מסוכנים, אין מקום, בדרך-כלל, לשחרר לחלופת מעצר, כך שמכלול הנסיבות מראה, כי הכף נוטה לאמץ את החלטת בית-המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

כידוע, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים (ראו בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל, פ"ד מט(2), 164 (1995); בש"פ 6039/97 מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהם יוסף ואח', תק-על 97(3), 31 (1997); בש"פ 3927/03 אבי לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 968 (2003). אין המקרה שבפניי נמנה עם מקרים אלה.'

ראה גם בש"פ 10827/06 מדינת ישראל נ' דגן (לא פורסם, 1.10.07):

'ככלל, בעבירות מעין אלו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן להפיג את מסוכנות הנאשמים בהן באמצעות חלופת מעצר (ראו, למשל, בש"פ 2510/02 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2) 205 (ניתנה ביום 19.4.02); בש"פ 1107/05 אילוז נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 2895 (ניתנה ביום 1.3.05); להלן: בש"פ אילוז; וראו גם הפסיקה שצירפה העוררת, ובכלל זה בש"פ 140/05 ימין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 2411 (ניתנה ביום 24.1.05) ו- בש"פ 2846/06 מדינת ישראל נ' אלעצם, תק-על 2006(1) 4420 (ניתנה ביום 31.3.06).'

19. כפועל יוצא מהאמור לעיל, אין חובה לבדוק חלופה בכל מקרה ומקרה (במסגרת השלב השני), אלא יש לצלוח תחילה את השלב הראשון. לטעמי, מקום שבית-המשפט אינו רואה אפשרות לאיון המסוכנות, באופן עקרוני, אין עליו חובה לבדוק חלופה, ואין עליו החובה לשלם "מס שפתיים" להראות כי ביצע בדיקה, מקום שסבור הוא כי אין לה מקום.

20. לאור חומרת העבירה, הנסיבות העולות מכתב האישום ומחומר החקירה, ועברו המכביד של המשיב, אין המשיב צולח אף לא את השלב הראשון בבדיקה. אינני סבור כי יהיה בחלופה בדמות מעצר-בית לאיין את המסוכנות הרבה העולה ממנו. מי שמאיים על עד אל מול שוטרים ומשתולל ומנסה להטיל מורא על העד בכל דרך בנוכחות אנשי חוק – הכיצד נאמר כי ניתן לאיין את מסוכנותו או ליתן בו אמון?

21. בא-כוח המשיב מבקש כי לאחר שבית-המשפט יחליט בשאלת הראיות לכאורה, יחליט אם לבחון חלופות בעצמו או לשלוח את המשיב לתסקיר מעצר. בא-כוח המשיב לא הציג חלופות ומסר כי חלופות אפשריות הן אימו, אחותו ואחות אימו של המשיב.

22. משבאתי למסקנה בדבר המסוכנות הברורה העולה מהמשיב, ובדבר היעדר יכולת חלופה לאיין מסוכנותו, אין לקבל תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, או לבחון החלופות. לא ניתן לקבל טענה כי החלופות הללו יכול ויהיה מוראן על המשיב אשר אין עליו כל מורא כאמור לעיל.

23. לא בכל מקרה יש לשלוח לתסקיר מעצר ומקום בו הנתונים שבפני בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בדבר התאמת מקרה לחלופה, אם לאו, אין מקום לשלוח לחלופה.

ראה בש"פ 109/05 בעניין תראבין (לא פורסם), שם נפסק:
'כאשר הנתונים המצויים בפני בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה, או בשאלת התאמת הערב והתנאים המוצעים לחלופה, אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן.'

וראה בש"פ 507/04 וונדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 576 (2004):

'נכונותו של העורר לטפל בבעיית התמכרותו לאלכוהול, אין בה, בנסיבות המקרה הנדון, משום טעם מספיק המטה את הכף אל עבר חלופת מעצר (ראו: בש"פ 2708/02 יוסי דיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 64 (2002)). נכונות זו, אף אינה מהווה טעם מספיק לצורך קבלת תסקיר בעניינו בשלב המעצר. כפי שכבר צויין לא אחת בהחלטותיו של בית-משפט זה, יש צורך לשרש ולהדביר בכל תוקף את תת-תרבות הסכין, לרבות בדרך של מעצר עד תום ההליכים, משום שמי שקיימות לגביו ראיות לכאורה כי עשה שימוש בנשק הסכין פעם אחת, לא ניתן לסמוך עליו שלא יחזור ויעשה שימוש כזה פעם נוספת.'

וראה גם בש"פ 11026/04 ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 2401 (2004), שם קבע בית-המשפט כי לא היה מקום לבחון כלל חלופת מעצר ובית-המשפט יצר ציפיות וראוי היה להימנע מכך.

24. האישום בעבירת השיבוש יש בו כדי לחזק את המסוכנות העולה מהמשיב. המסוכנות הנחזית גבוהה בפרט לאור העובדה כי עבירת השיבוש מבוצעת, לכאורה, בנוכחות שוטרים, תוך כדי היות המשיב במעצר. גם במהלך העימות עצמו, אין על המשיב מורא.

25. לאור האמור לעיל אינני רואה מקום לחלופת מעצר. לא שוכנעתי כי יהיה בחלופת מעצר (גם לא בדמות מעצר-בית אצל אימו של המשיב, אחותו או אחות אימו כפי שהוצע על-ידי בא-כוח המשיב) כדי לאיין את המסוכנות העולה מהמשיב.

26. לא נטענה בפני כל טענה על הליך טיפולי כלשהו של המשיב, אך גם אם היתה נטענת, ספק רב אם היה בכך כדי לשנות ממסקנתי.

27. אכן, שלילת חירותו של אדם בכלל, ובשלב כה מוקדם בפרט, צריכה להיעשות בזהירות רבה ובשים-לב לחזקת החפות העומדת לו, אולם המסוכנות העולה להליך, לאדם ולציבור מהמשיב גבוהה וברורה, ויש להגן על החברה מפניו.

28. אשר-על-כן אני מורה כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים כנגדו ב- ת"פ 1843/07 בבית-משפט השלום באילת."

ב- ב"ש (י-ם) 6731/07 {מדינת ישראל נ' ברוכין משה, תק-של 2007(4), 30450 (2007)} נפסק מפי כב' השופט א' דראל:

"מבוא
1. בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. נגד המשיב, הוגש כתב אישום הכולל שלושה אישומים:

א. באישום הראשון, מואשם המשיב בכך בתאריך 25.7.07 מכר סם מסוכן מסוג קוקאין ליהושע שלמה תמורת 400 ש"ח. המכירה בוצעה ברחוב יצחק קריב פינת רחוב דוד המלך בירושלים. העבירה המיוחסת לו היא סחר בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים").

ב. באישום השני מואשם המשיב בכך שבתאריך 26.7.07 מכר סם מסוכן מסוג קוקאין לשלום שי בן ישי תמורת 400 ש"ח. המכירה בוצעה ברחוב גורדון 2 ירושלים. גם באישום זה מיוחסת למשיב עבירה של סחר בסם מסוכן.

ג. באישום השלישי מואשם המשיב בכך שבתאריך 31.7.07 ברחוב אליעז פינת רחוב אגריפס מחר לשלום שי בן ישי סם מסוג קוקאין תמורת 800 ש"ח. משקל הסם באישום זה הוא 1.4743 גרם נטו.
...
שחרור המשיב לחלופת מעצר
18. השאלות העומדות להכרעה במסגרת הדיון בשאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר הוגדרו על-ידי כב' השופט י' טירקל בהחלטתו בעניין פטשניק:
'אם נעיין בדבר נמצא שכל השאלות מתמקדות בעיקרן בשתי שאלות – שהן שני פניה של שאלה אחת – אם הנאשם מסוכן ואם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו, שהניסיון להשיב עליה הוא, בעצם, ניסיון לצפות מראש את התנהגותו של אדם. מטבע הדברים משוטט כאן בית-המשפט בתחומים האפלים והנסתרים של נבכי נפש האדם, במחשכים שאין לו בהם מקום בטוח להציב עליו את מסקנותיו, שבהם מגשש הוא את דרכו על דרך של ניחוש ושל השערה. מעל כל אלה מרחפים החששות והספקות: מחד גיסא, מה עלול הנאשם לעולל אם ישוחרר? מאידך גיסא, האם יש צידוק מספיק לפגיעה קשה בנאשם, שאולי יימצא זכאי, על-ידי מעצרו לתקופה העלולה להיות ממושכת?' (בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 702, 705 (1997))

19. בקביעת החלופה יש לבחון את המעשה ואת העושה:

'בבואו להשיב על שאלות אלה, על בית-המשפט למצוא נקודות משען בטוחות, ככל האפשר, שאותן יכול הוא למצוא בתוך שתי מערכות של עובדות המושתתות על הראיות שהובאו לפניו בשלב זה: הראשונה – המעשה; השניה – העושה, דהיינו: עליו לבדוק אם מעידות נסיבותיה של העבירה כשלעצמן שהנאשם עלול לחזור על המעשה, או לעשות מעשה דומה בדרך-כלל או נוכח צירוף מסויים של נסיבות. בשלב הבא עליו לבדוק אם אישיותו של הנאשם, כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו, מעידה על כך שהוא עלול לחזור על המעשה.' (שם, עמ' 706)

20. באשר למעשה, מדובר בעבירות של סחר בסמים מסוכנים בשלוש הזדמנויות שונות של סם מסוכן מסוג קוקאין. באשר לטיבו של המעשה קשה להמעיט בחומרה שיש לייחס לעבירות מסוג זה ולמסוכנות הנובעת ממי שעוסק במכירת סמים ללקוחותיו.

21. בהקשר זה טען הסנגור כי אין מדובר בסוחר סמים במובן הקלאסי אלא ב'Middle man' שלמעשה מוכר מעט סמים תמורת רווח קטן של כמה עשרות שקלים.

22. בעניין זה נכתב לאחרונה כי:
'אומנם חובה היא על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר גם כאשר קיימת חזקת מסוכנות זאת על-פי האמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, אולם הלכה היא, כי סחר בסמים היא אחת מהעבירות החמורות הקיימות בספר החוקים, וזאת עקב הפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור. כאשר מדובר בעבירת סחר סמים מסוכנים, אין מקום, בדרך-כלל, לשחרר לחלופת מעצר, כך שמכלול הנסיבות מראה, כי הכף נוטה לאמץ את החלטת בית-המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.' (בש"פ 9731/07 מורד זיתון נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 3528 (2007))

23. ובמקום אחר:

'אשר לחלופת המעצר, העבירות השונות בהן מואשמים העוררים מקימות עילת מעצר, זאת מאחר וקיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית לעבירות אלה מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). אומנם חובה היא על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר גם כאשר קיימת חזקת מסוכנות זאת על-פי האמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, אולם הלכה היא, כי סחר בסמים היא אחת מהעבירות החמורות הקיימות בספר החוקים, וזאת עקב הפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור. כאשר מדובר בעבירת סמים, אין מקום, בדרך-כלל, לשחרר לחלופת מעצר, כך שמכלול הנסיבות מראה, כי הכף נוטה לאמץ את החלטות בית-המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.
כידוע, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים...' (בש"פ 7042/05 זיאד מטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2198 (2005))

24. דברים אלה יפים גם ביחס לסוחרי סמים 'קטנים' ככל שניתן לראות את המשיב ככזה:

'אכן אין המדובר בסוחר סמים גדול, אלא בנרקומן מתמכר השולח ידו לכאורה גם בסחר, אלא שפעולות הסחר שעשה על-פי הראיות היו בסמים קשים מסוג הרואין וקוקאין; וכבר נפסק פעמים הרבה כי סחר בסמים מגבש עילת מעצר, והנסיבות לשחרור לחלופה יהיו חריגות. במקרה דנן עברו של העורר פועל לחובתו, גם אם הוצעו ערבים שאין דופי בכוונתם הטובה, וששירות המבחן תמך בהם.' (בש"פ 11056/05 אלכסנדר גרשטיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 3361 (2005))

25. מכאן, שהאפשרות להסתפק בחלופת מעצר, בכל הנוגע למי שעוסק בסחר בסמים היא אפשרות חריגה המחייבת זהירות מיוחדת בעת בחינתה של החלופה.

26. באשר לעושה – בחינת המשיב ואישיותו, עולה מתוך גיליון הרישום הפלילי כי למשיב עבר פלילי לא מבוטל הכולל גם הרשעה בעבירות על פקודת הסמים אך לעומת זאת העבר הפלילי בתחום הסמים נפסק לפני 12 שנים:

א. המשיב נדון לעונש מאסר לראשונה בשנת 1988 לתקופה של שנה לאחר שהורשע בביצוע עבירות של החזקה ושימוש בסמים, תיווך בעסקי סמים וסחר בסם.

ב. בשנת 1990 נדון המשיב שוב ל- 20 חודשי מאסר בשל עבירות של החזקה וסחר בסמים.

ג. בשנת 1992 נדון המשיב למאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים בשל עבירות סמים ושיבוש מהלכי משפט. בהמשך נדון למספר תקופות מאסר החופפות את עונש המאסר הזה.

ד. ביום 16.11.1995 נדון המשיב ל- 28 חודשי מאסר בשל ביצוע עבירות סמים, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, ושיבוש מהלכי משפט.

ה. לאחר הרשעה אחרונה זו בעבירות סמים הורשע המשיב בשנת 1999 בעבירה של תקיפת שוטר ואיומים ונדון למאסר על-תנאי.

ו. ביום 28.3.2000 נדון ל- 9 חודשי מאסר בפועל לאחר הרשעתו בעבירה של תקיפה בתנאים מחמירים.

ז. הרשעתו האחרונה של המשיב היא מיום 10.11.2006 בעבירה של החזקת סכין. הוא נדון למאסר על-תנאי.

27. ניתן לסכם ולומר כי מתוך העבר הפלילי עולה כי למשיב יש עבר בביצוע עבירות סמים לרבות מספר עבירות בסחר בסמים מסוכנים אך הרשעותיו היו בין השנים 1988 ל- 1995 והרשעתו האחרונה בעבירות על פקודת הסמים היא משנת 1995. מכאן שנקודת המוצא לצורך בחינת ה"עושה" היא כי ב- 12 השנים האחרונות לא עבר המשיב עבירות על פקודת הסמים.

28. באשר ליכולת להפיג את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, הוגשו כאמור מספר תסקירים המתארים את המשיב, אישיותו ובוחנים את החלופות המוצעות.

29. בסופו של דבר, למרות ששירות המבחן סבר מלכתחילה כי 'בשל אופי העבירות והקושי של משה להסביר את ביצוען אנו מעריכים כי קיימת רמת סיכון להישנות העבירות, גם בתנאי מעצר-בית ו/או פיקוח אלקטרוני' הוא מצא בסופו של דבר לאחר שהתרשם מחלופה אחרת שהוצגה בפניו, מעצר-בית בפיקוח גב' פרנקל, כי דמותה הסמכותית כלפי המשיב, תחושת המחוייבות והמוסריות של המשיב כלפי הגב' פרנקל יכולים להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו. שירות המבחן שב על עמדתו זו גם כאשר נתבקש להסביר את השינוי בעמדתו בתסקיר המאוחר לעומת האמור בתסקיר המוקדם והוא שב והדגיש כי השינוי נובע מהתרשמותו מהגב' פרנקל.

30. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתסקירים וכן לאחר שנחקרו בפני המפקחות המוצעות מצאתי בסופו של דבר לקבל את המלצת שירות המבחן ולהורות על שחרורו של המשיב בתנאים. למסקנה זו הגעתי בשל הנימוקים הבאים:

א. עברו הפלילי של המשיב בתחום הסמים הוא "רחוק" והרשעתו האחרונה היא מלפני 12 שנה ללא כל אינדיקציה למעורבות בעבירות על פקודת הסמים מאז. מדובר במשך זמן ממושך יחסית.

ב. הוצגה חלופת מעצר המשלבת מעצר-בית מלא, פיקוח על-ידי אדם ששירות המבחן התרשם כי הוא דמות משמעותית ובעלת סמכות על המשיב. בנוסף להמלצת שירות המבחן יש בתנאים הנוספים, אותם אפרט בהמשך ההחלטה (שילוב איזוק אלקטרוני, הפקדה כספית ומסירת הודעה כאשר גב' פרנקל יוצאת מהבית) כדי לצמצם את הסיכון.

ג. מתוך דבריה של גב' פרנקל עולה כי ההסתבכות האחרונה התרחשה לאחר שזו נאלצה לעזוב את הארץ לטיפול רפואי. מכאן, שאכן יש תמיכה להתרשמות שירות המבחן באשר למידת האפקטיביות שיש לפיקוח על-ידי גב' פרנקל.

ד. העבירות המיוחסות למשיב, מכירת סם מסוכן, לא בוצעו מתוך הבית אלא ברחוב לאחר שהרוכשים התקשרו אליו. מכאן, שאין מדובר במי שמפעיל תחנה למכירת סמים מתוך הבית וניתן להעריך כי שהייתו בתוך תחומי הבית, ללא יכולת אפקטיבית לרכוש או למכור את הסמים מצמצמת את הסיכון.
ה. בכל הנוגע לחששות שהועלו לגבי התאמתה של גב' שחר לשמש כמפקחת יוקטן הסיכון על-ידי מסירת הודעה מראש על המועדים שבהם ייעשה פיקוח בדרך זו באופן שיתאפשר למבקשת, אם תמצא לנכון, לבקר את הפיקוח שנעשה על-ידי גב' שחר באותם מועדים.

ו. אף שבית-המשפט אינו כפוף להמלצת שירות המבחן יש לייחס משקל להמלצה זו. כפי שנקבע שירות המבחן דומה ל ל'פריסקופ הנשלח מצוללת והמעביר אל קברניט הצוללת תמונות שהקברניט מתקשה לראותן בעיניו שלו' (ראה בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח, תק-על 2004(2), 2776, 2777 (2004))... הדרך הארוכה שעבר שירות המבחן בשינוי המלצתו הראשונה להמלצה חיובית עתה לאחר שהתרשם בעצמו מהחלופה, מביאה למסקנה כי יש לאמץ המלצה זו.

סיכום
31. לאור האמור לעיל, ישוחרר המשיב ממעצר בהתקיים התנאים הבאים:

א. המשיב יתייצב לדיונים בבית-המשפט בכל עת שיידרש להתייצב אליהם וכן לחקירה במשטרה בכל עת שיוזמן.

ב. המשיב ישהה במעצר-בית מלא בבית הגב' רחל פרנקל, רחוב מרדכי אלקחי 10 ארמון הנציב בירושלים.

ג. המשיב יוכל לצאת מהבית לצורך דיונים בבית-המשפט ולצורך התייצבות לחקירה במשטרה בלבד. המשיב לא יצא מהבית לכל מטרה אחרת ומכל סיבה שהיא. כל יציאה מהבית, למטרות שהוגדרו לעיל, תיעשה בלווי צמוד של הגב' פרנקל וללא תחנות בדרכו של המשיב לבית-המשפט או למשטרה ובדרך חזרה.

ד. במהלך שהייתו בבית תשהה עם המשיב הגב' רחל פרנקל משך 24 שעות ביממה. כאשר הגב' פרנקל תהיה חייבת לצאת מהבית, ישאר המשיב בפיקוחה של גב' יפה שחר. בכל מקרה כזה, שבו גב' שחר תהיה המפקחת תימסר הודעה, 3 שעות מראש, למשטרה על יציאתה של גב' פרנקל ועל החלפת הפיקוח תוך ציון מועד היציאה ומועד החזרה.

ה. גב' פרנקל וגב' שחר יתחייבו להודיע למשטרה בכל מקרה של הפרת תנאי השחרור.

ו. על המשיב יותקן איזוק אלקטרוני.

32. להבטחת עמידתו בתנאים:

א. המשיב יפקיד סכום של 10,000 ש"ח במזומן.

ב. המשיב יחתום על כתב התחייבות עצמית בסכום של 10,000 ש"ח.

ג. הגב' פרנקל והגב' שחר יחתמו על כתב ערבות ועל כתב התחייבות עצמית לעמידתן בהתחייבות שלעיל בסכום של 10,000 ש"ח כל אחת.

33. למען הסר ספק מובהר כי שחרור המשיב ייעשה רק לאחר שיובהר כי ניתן להתקין את האיזוק האלקטרוני וכי כל ההיבטים הטכניים לצורך התקנתו הוסדרו.

34. השחרור יוכל להיעשות בפני קצין משטרה.

35. אם המשיב לא יעמוד בתנאים יובא בפני או בהיעדרי בפני שופט תורן בתוך 24 שעות."

8. שחרור לחלופת מעצר - התנאים
במקרה ובית-המשפט השתכנע כי לנאשם קיימת חלופת מעצר ראויה יכול הוא להשית על נאשם מגבלות. ולדוגמה:

- שיחרור למעצר-בית מלא או חלקי. ב- בש"פ 4212/93, 3611 {ציון בן מאיר פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 855 (1994)} קבע כב' השופט ד' לוין כי "יש המשתמשים בביטוי "מעצר-בית מלא", ויש המשתמשים בביטוי "מעצר-בית חלקי", ואכן, בביטויים אלה השתמשו בתי-המשפט בדרגות הקודמות בהחלטות דנן. והרי למעשה, כל שהתכוונו לומר הוא שתנאי מתנאי השחרור הוא שהנאשם יהא מוגבל בתנועותיו למען מסויים, אם בכל שעות היממה ואם בחלק משעות היממה (יכול גם שההגבלה תהיה לכתובת מסויימת בעיר מגוריו, ויכול שתתבטא בהרחקה למקום יישוב אחר). הגבלה זו איננה בגדר מעצר" {ראה גם בש"פ 3870/93 מדינת ישראל נ' אחמד אבו רביע ואח', תק-על 93(2), 162 (1993)}.
- המצאת ערבים טובים לשביעות רצונו של בית-המשפט ולאחר שאלה עמדו לחקירה בבית-המשפט.
- הפקדת כסף מזומן בקופת בית-המשפט להבטחת קיום תנאי השחרור.
- הפקדת ערבות צד ג' להבטחת קיום תנאי השחרור.
- חתימה על ערבות עצמית/התחייבות עצמית {ב"ש (אי') 1259/08 מדינת ישראל נ' תחסין חטיב ואח', תק-של 2008(1), 16197 (2008)}.
- עיכוב יציאה מן הארץ של הנאשם.
- הפקדת דרכון במזכירות בית-המשפט.
- מתן אפשרות למשטרה להיכנס למקום מעצר-הבית, לחצרים ולמקום העבודה {ב"ש (נצ') 75/08 מדינת ישראל נ' מוחמד בן שווכאת טומקי, תק-מח 2008(1), 5876 (2008)}.
- איזוק אלקטרוני של הנאשם {ב"ש (נצ') 13/08 מדינת ישראל נ' חיים זוננאשוילי, תק-מח 2008(1), 5257 (2008)}.
- פיקוח מעצר של שירות המבחן {ב"ש (נצ') 13/08 מדינת ישראל נ' חיים זוננאשוילי, תק-מח 2008(1), 5257 (2008)}.
- איסור לנאשם להיות בקשר עם מי מהעדים לרבות המתלונן.
- התייצבות במשטרה.
- איסור לנאשם להיכנס למקום מסויים בו שוהה המתלונן {ב"ש (עכו) 1419/08 מדינת ישראל נ' עופר לוי יתח, תק-של 2008(1), 11453 (2008)}.

יודגש, כי במקרים בהם משחרר בית-המשפט את הנאשם לחלופת מעצר, מורה הוא כי באם הנאשם יפר את אחד מהתנאים שקבע, ייעצר הנאשם לאלתר.

9. אין בחלוף כחודש בלבד מאז שחרורו של המשיב להצדיק שינוי משמעותי בתנאי השחרור בערובה
ב- מ"ת (טבריה) 45399-04-16 {מדינת ישראל נ' נאור נעמן, תק-של 2016(2), 39832 (2016)}נדונה בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לפיהן, בית-המשפט מתבקש כדלקמן:להורות על ביטול תנאי מעצר הבית המלא באופן שיתאפשר למבקש לצאת לצורך עבודה; להוסיף אשתו של המבקש כמפקחת בעניינו; לאפשר למבקש לצאת את כתובת מעצר הבית מדי יום לביקור אשתו בבית הוריה בין השעות 20:00 עד 22:30.

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 18.04.16 גידלו המבקש ואחר בדירת המבקש בטבריה סם מסוכן מסוג קנאבוס במשקל 17.6 ק"ג נטו, החזיקו בדירה סם מסוכן במשקל 4,459 גרם קנאבוס נטו בצנצנות ושקיות זבל שלא לצריכתם העצמית, החזיקו כלים לגידול סמים לרבות מנורות גידול, מד טמפרטורה, שנאי חשמל, מזמרה, פלטת הנבטה ועוד.

כתב האישום מייחס למבקש ביצוע עבירות גידול סם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, החזקת כלים להכנת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

לאור האמור לעיל קבע בית-המשפט, כי אין בחלוף כחודש בלבד מאז שחרורו של המשיב להצדיק שינוי משמעותי בתנאי השחרור בערובה. הגם שנשקלו השלכות המשך מעצר הבית המלא על פרנסת המבקש לא נמצא, כי פרק הזמן הקצר שחלף מעת שחרורו של המבקש יש בו כדי להחליש באופן משמעותי את עוצמתה של עילת המסוכנות, מה גם שאותו קושי כלכלי הוא שהביא אליבא המבקש עצמו בחקירותיו במשטרה לביצוע עבירות כה חמורות לכאורה מצד המבקש.

לפיכך, בית-המשפט דחה את בקשת המבקש ליציאתו לעבודה.

באשר לבקשת המבקש להוספת אשתו הטרייה כמפקחת ויציאה לבית הוריה מדי יום בשעות הערב, קבע בית-המשפט, כי יציאת המבקש מתחומי מעצר הבית המלא, יש בה כדי לסכן את שלום הציבור, וכי אשת המבקש אינה מתאימה לשמש מפקחת בעניינו.

כמו-כן לא מצא בית-המשפט לנכון עילה ראוייה להקלה בתנאי השחרור בערובה ובוודאי לא עילה מספקת במקרה זה.

לאור כל האמור לעיל, בקשתו של המבקש להקלה בתנאי השחרור בערובה, נדחתה.