דיני הפקעת מקרקעין - דין ופסיקה
הפרקים שבספר:
- דיני הפקעה - כללי
- חוקיות ההפקעה ותקיפת ההפקעה
- פיצויי הפקעה
- פיצוי מכוח עילת תביעה חוקתית
- תום תקופת ההפקעה והשבת הקרקע לבעליה
- ביטול ההפקעה
- העברה רצונית והעברה כפויה של קרקע לרשות הציבורית
- הפקעה לפי חוק רכישת מקרקעים
- השם הקצר
- פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) - פירוש
- סמכויות שר האוצר
- חקירה מוקדמת
- פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) - הודעות
- טענות נגד הרכישה
- סמכות להעביר קרקע
- סמכות לקנות החזקה
- הפרוצדורה שיש לנקוט בה במקרה שאין מוסרים חזקה
- סכסוכים בדבר פיצויים וזכות קניין יושבו על-ידי בית-המשפט
- החלטה בהיעדרם של הצדדים
- אין להכריח את הצד למכור או להעביר חלק מבית
- תקנון בעניין הערכת הפיצויים
- פיצויים על אובדן דמי חכירה
- סמכותו של שר האוצר לחזור בו מרכישת הקרקע
- הוראות בנידון תשלום הוצאות
- דחיית תשלום הפיצויים - תשלום על-ידי שר האוצר כוחו יפה כסילוק מלא של פיצויים
- בעלים רשומים או צדדים המחזיקים בקרקע כבעלים דינם כזכאים בקרקע
- מששילם שר האוצר הריהו פטור מאחריות
- הקנייה ורישום
- פיצויים על קרקע שנלקחה להרחבתן או לסלילתן של דרכים וכו'
- תשלום בעד השבחה כשלוקחים קרקע לסלילת דרכים או להרחבתם
- רכישה בידי בני אדם זולת שר האוצר, או מטעמם
- עונשו של המפריע לקבלת החזקה
- הטלת הפקודה על קרקעות הווקף ועל שאר קרקעות דומות
- תקנות; ביטול
- ועדה מקומית - תפקידים וסמכויות
- מטרת ההפקעה
- ביצוע ההפקעה ופיצויים
- חילופי קרקע - הסכם אינו היתר לחריגה
- שיכון חלוף - דין רכוש שהופקע
- השימוש במקרקעין שהופקעו
- תביעת פיצויים לפי סעיפים 197 ו- 198 לחוק התכנון והבניה
השם הקצר
סעיף 1 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 {להלן: "פקודת הקרקעות"} קובע כדלקמן:"1. השם הקצר (תיקון 1946)
פקודה זו תיקרא פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור), 1943."
כאשר התקין המחוקק את פקודת הקרקעות {בסעיף 1 לפקודה הנ"ל} הוא הלך, בדרך-כלל, אחרי החוק האנגלי, שהיה קיים באותו הזמן, והוא ה- 1919 ,act (assessment and compensation) acquisition of land. אולם, להבדיל ממנו, כלל המחוקק המנדטורי לא רק הוראות בדבר הפקעת הקניין אלא גם את סעיפים 3 ו- 12, הדנים גם בדבר תפיסת חזקה זמנית במקרקעין ותשלום פיצוי בעבור תפיסה זו {ע"א 213/73 ש.ג. אגודה שיתופית לשיכון בת"א בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1), 617 (1974)}.
ההפקעה עצמה, כפי שהוגדרה בפסיקה, הינה "רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין, המתבצעת על-ידי המדינה או מי מטעמה, למטרה ציבורית, ומתלווה בתשלום פיצויים" {ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה ואח', פ"ד מ(4), 561 (1986)}.
ככלל, יש לאבחן בין פעולת ההפקעה, דהיינו רכישת זכויות במקרקעין, לבין הטלת הגבלה על מקרקעין והשימוש בהם, אשר אינה מקנה זכות במקרקעין אליהם היא מתייחסת. זו גם הסיבה לכך, שבניגוד להפקעה, המזכה את בעל הזכות שהופקעה בתשלום פיצויים, אלא אם קיימת הוראה מפורשת בחוק השוללת תשלומם, אין הבעלים של הקרקע זכאי לפיצויים במקרה של הגבלה, אלא אם קיימת בעניין זה הוראת חוק מפורשת לשלמם.
לגבי תחולתה של פקודת הקרקעות נאמר בפסיקה כי הוראותיה חולשות על הליכי ההפקעה, עד לשלב של ההקנייה הסופית והמוחלטת של הנכס המופקע לרשות המפקיעה, מכוח סעיף 19, ואין הן קובעות כל הליך מיוחד, שהרשות יכולה להיזקק לו מכוח הפקודה, לשם מימוש זכותה לחזקה לאחר שרכשה את הבעלות בנכס בדרך האמורה.
ב- ע"א 219/66 {יעקב ילוז נ' רשות הפיתוח ואח', פ"ד כ(4), 603 (1966), נפסק כדלקמן:
"בשלב זה אין איפוא בידי הרשות שרכשה את הבעלות מכוח ההפקעה אלא להיזקק להליכים הרגילים שהחוק נותן בידי כל בעלים של נכס, המעוניין לממש את זכותו לחזקה בו, ולעניין זה שוב אין הבדל בין בעלים שרכש נכס מכוח הפקעה לבין זה שקנה את זכות הבעלות בכל דרך אחרת המוכרת על-ידי החוק."