פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) - הודעות

1. כללי
סעיף 5 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 קובע כדלקמן:

"5. הודעות (פק' 34 לש' 1946)
(1) מקום שמתכוון שר האוצר לרכוש כל קרקע לצורך ציבורי כל-שהוא, יגרום כי תתפרסם ברשומות הודעה על כוונתו זאת, והודעה זאת תהיה בטופס א' או בטופס ב' הרשומים בתוספת, הכול לפי הטופס הנאות. כמו-כן, יגרום כי יוצגו טפסים של אותה הודעה במקומות נוחים על הקרקע, או סמוך לקרקע, שעומדים לרכשה, ונוסף על-כך יגרום, כי יימסר העתק של אותה הודעה, לכל אדם, ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעליה של הקרקע, או כאדם שיש לו טובת הנאה בה, ומסירה זאת תבוצע בין מתוך מסירה לידיו ממש של האדם, שלו יש למסרה, או מתוך השארת העתק של אותה הודעה במקום מגוריו הידוע לאחרונה, או מתוך שליחתה בדואר במכתב רשום, שעליו נכתבה כתבתו של אותו אדם לפי כתובת הדואר שלו הידועה לאחרונה, אם יש כזאת.
(2) פרסום ברשומות של הודעה לפי סעיף-קטן (1) רואים אותו כראיה מכרעת ששר האוצר אישר את מטרת הרכישה.
(3) לאחר שתתפרסם הודעה לפי סעיף-קטן (1) יגרום מנהל אגף רישום והסדר הקרקעות - כל אימת שהדבר מעשי - כי תירשם אזהרה בספרי האחוזה בדבר פרסומה של אותה הודעה; אותה אזהרה תבוטל לאחר שתתפרסם הודעה - לפי סעיף-קטן (1) לסעיף 14 - על חזרה מרכישה בגין כל קרקע שבה נוגעת האזהרה, או לאחר שתירשם הממשלה - לפי סעיף-קטן (2) לסעיף 19 - כבעליה של כל קרקע, שבה נוגעת האזהרה."

לאחר שהחליט שר האוצר להפקיע קרקע למטרה ציבורית כלשהי אזי, כצעד ראשון, עליו לפרסם הודעה על כוונתו לרכוש את אותה הקרקע לצורך המטרה הציבורית הודעה זו מתחילה את תהליך ההפקעה.

הפקודה לא מטילה על השר חובה לפרט בהודעה מהי המטרה הציבורית אשר לשמה נעשתה ההפקעה {ראו: בג"צ 67/79 שמואלזון נ' מדינת ישראל ואח', לד(1), 281 (1979); בג"צ 179/79 סלימאן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', לד(4), 567 (1980)} שם אמר השופט שמגר, {כתוארו אז}, כי "ההודעה של שר האוצר לא ציינה מטרת ההפקעה ואף אינה חייבת כיום לעשות כן".

סעיף 5(2) לפקודת הקרקעות קובע כי פרסום ברשומות של הודעה כאמור ייחשב כראייה מכרעת ששר האוצר אישר כי המטרה, שלשמה עומדים לרכוש את הקרקע, היא מטרה ציבורית {ד"נ 29/69 אביבים בגוש 3947 בע"מ ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד כד(2), 397 (1970)}.

ההודעה על ההפקעה תיהיה, בהתאם לסעיף 5, בטופס א' או בטופס ב' הרשומים בתוספת לפקודה, "הכול לפי הטופס הנאות".

הפרסום ברשומות הינו חובה וההודעה אינה מקבלת תוקף בהעדרו {ע"א 499/59 שיחור קואופרטיב בע"מ נ' היועץ המשפטי ואח', פ"ד יד 608 (1960)}.

סעיף 5 קובע בנוסף כי על שר האוצר להציג טפסים של אותה הודעה במקומות נוחים על הקרקע או סמוך לקרקע שעומדים לרכשה, ובנוסף על השר לגרום לכך שיימסר העתק של אותה הודעה "לכל אדם, ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעליה של הקרקע, או כאדם שיש לו טובת הנאה בה, ומסירה זאת תבוצע בין מתוך מסירה לידיו ממש של האדם, שלו יש למסרה, או מתוך השארת העתק של אותה הודעה במקום מגוריו הידוע לאחרונה, או מתוך שליחתה בדואר במכתב רשום, שעליו נכתבה כתבתו של אותו אדם, לפי כתובת הדואר שלו הידועה לאחרונה, אם יש כזאת".

לאחר הפרסום ברשומות "יגרום מנהל אגף רישום והסדר הקרקעות - כל אימת שהדבר מעשי - כי תרשם הערת אזהרה בספרי האחוזה בדבר פרסומה של אותה הודעה".

מסירת ההודעה {לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות} אינה אקט קונסטיטוטיבי, שבקיומו תלויה הזכות לקנות חזקה אלא די בפרסום ההודעה ברשומות הואיל וישנם מקרים שבהם אי-אפשר למסור את ההודעה כלל או למסרה תוך זמן סביר.

ב- ת"א (ת"א) 440/50, 441, 442 {עיריית תל אביב נ' צוקר ואח', פ"ד ז 1170 (1950)} הבהיר בית-המשפט כי אפשר אמנם לברר את שמות הבעלים במשרד ספרי האחוזה "אבל קשה ולפעמים מן הנמנע, לקבל את שמות המחזיקים... האינטרסים של המחזיקים מוגנים על-ידי כך שיש גם להדביק את ההודעה בקרבת המקום, מחזיק אשר מחזיק בפועל יידע על כוונת העיריה, ומחזיק, אשר מחזיק רק בחזקה קונסטרוקטיבית צריך בעצמו לדאוג לכך שיהיה קשר בינו לבין המקום".

ב- ע"א 688/74 {ששון לוי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל(2), 535 (1976)} קבע השופט י' כהן כדלקמן:

"... מסירת העתק ההודעה לפי סעיף 5 אינה תנאי לקיום הזכות לקנות חזקה בקרקע על-פי סעיף 7, ואם הזכות לקבלת חזקה קיימת, ממילא מוסמך בית-המשפט המחוזי לתת צו לפי סעיף 8.
יחד עם זה אין אנו מוכנים לקבל את טענת בא-כוח המשיב, שהרשות הרוכשת את הנכסים פטורה לחלוטין מהחובה להודיע למחזיק על הרכישה לפני הגשת הבקשה לפי סעיף 8."

כן ראו לעניין זה {בג"צ 189/83 סלים בילדינגס בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד לז(3), 215 (1983); ע"א 3999/91 סואעד ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.91) וכן, בג"צ 179/79 סלימאן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד לד(4), 567 (1980)} בו לא ניתן היה מבחינה מעשית, לשלוח לעותרים הודעות אישיות ולא היתה חובה משפטית לעשות כן, כי הם לא היו רשומים במרשם המקרקעין כבעלים של הקרקע או כבעלי טובת הנאה בקרקע.

יש להדגיש כי לא מוטלת בפקודה חובה על שר האוצר לבדוק את מהות הזכות או טובת ההנאה שיש לאדם לגבי הקרקע המיועדת להפקעה, קודם לתחילת הליכי ההפקעה אם כי הדבר נעשה בפועל {ע"א 406/63 רשות הפיתוח נ' בכר, פ"ד יח(2), 47 (1964)}.

חובת הצגת ההודעה על ההפקעה בקרקע עצמה ורישום על-כך בספרי האחוזה מטרתם להביא את דבר ההפקעה לידיעת אנשים נוספים, כבעלי זכויות בלתי-רשומים או כקונים פוטנציאליים לבל יניחו כספם על קרן הצבי.
ב- ע"א 254/75, 257/75 {קרשינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3), 85 (1976)} התייחס בית-המשפט לחובת ההודעה בדרך השניה, שפורטה לעיל, והשאיר בצריך עיון את השאלה אם המדינה חייבת להודיע על ההפקעה לאנשים המוכרים על ידה כבעלי זכויות בקרקע, ואפילו אינם רשומים ככאלה בספרי האחוזה. עוד נאמר כי, לכאורה, על המדינה לפעול בכל הדרכים האמורות באופן מצטבר אך באותו מקרה לא היה צורך להחליט בכך הואיל ולא היתה מחלוקת כי דבר ההפקעה לא פורסם באחת מן הדרכים המנויות לעיל.

סעיף 5 לפקודת הקרקעות אינו קובע מועד אשר יש לתת את ההודעה הנדונה בסעיף זה, למי שזכאי לקבל אותה. בהקשר זה אומר השופט אולשן, ב- בג"צ 136/50 {אברהם פלדמן נ' שר האוצר ואח', פ"ד ה(1), 432 (1951)}:

"בשום מקום בפקודה הנ"ל לא נקבע זמן מסויים, בו צריכות ההודעות לפי הסעיפים 5 ו- 7 להימסר לבעלי הקרקע המופקעת. מתוך הסעיפים 7 ו- 19 נובע, כי ההודעות צריכות להימסר לפני קבלת החזקה. פרט לסייג זה אין כל הגבלה אחרת ביחס לזמן מסירת העתק ההודעה."

במקרה זה גם קבע בית-המשפט כי אי הדבקת העתק ההודעות במקום אינו יכול לפסול את עצם ההודעות, שפורסמו עוד לפני שצריך היה להדביק העתק מהן במקום.

2. אי-מסירת הודעה ומשמעותה
א. הוראות פקודת הקרקעות נועדו בדרך-כלל לשרת את טובת הציבור ולא להגנת הפרט. אולם, ההוראה המיוחדת שבסעיף 5 לפקודה, המחייבת את הרשות הרוכשת להציג את העתק ההודעה במקום ולשלוח העתק ממנה לכתובתו של הבעלים, נועדה להגן על הבעלים, כדי שהליכי ההפקעה לא יתקיימו בלי ידיעתם ותינתן להם ההזדמנות להגן על הזכויות שהפקודה מבטיחה להם {ע"א 145/80 ועקניין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982)}.

מחדל במסירתה של ההודעה, למי שהיה זכאי לקבל אותה ולא קיבל, מקנה לו בנסיבות מיוחדות זכות לקבל פיצויים בגין הזמן שחלף בין פרסום ההודעה ברשומות לבין המועד בו נודע לו על ההפקעה, וזאת - בתנאי שדבר ההפקעה לא נודע לו ממקור אחר.

ב. ב- ע"א 457/64 {אילנה מנטל לבית ויסנשטרן ואח' נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד יט(1), 540 (1965)} הוחלט שאם הרשות הרוכשת אינה נותנת לבעל הקרקע את ההודעה, שיש לתיתה לפי סעיף 5 לפקודה, נוסף על הפרסום ברשומות, כי אז קמה לבעלים עילת נזיקין לפי סעיף 63 של פקודת הנזיקין (נוסח חדש), בשל הפרת חובה חקוקה כדי לפצות את הבעל על הנזק שנגרם לו עקב אותו מחדל.

על מידת הפיצוי נאמר כי:

"... מידת הפיצוי שאפשר לתיתו אינה יכולה לעלות על ההפרש בין ערך הקרקע המופקעת ביום בו נודע לבעלים על ההפקעה, לבין סכום הפיצוי המגיע להם על יסוד סעיף 12 של הפקודה, ולצורך זה אין להביא בחשבון עליית ערך הקרקע, שנגרמה על-ידי גורמים חיצוניים, כגון פיתוח הסביבה או עליה כללית של מחירי הקרקע, אלא רק את 'הגידול הטבעי' של סכום הפיצויים הנובע מירידת ערך הכסף מאז שנת 1945."

ג. ב- ע"א 2/74 {מנחם קופלר נ' הוועדה המקומית ואח', פ"ד כח(2), 557 (1974)} נטען כי לפי ההלכה שנפסקה ב- ע"א 457/64 הנ"ל זכאי המערער, שטען כי ההודעה על ההפקעה נמסרה לו באיחור, לפיצוי על הנזק שסבל כתוצאה מהיפר החובה הסטטוטורית למסור לו את ההודעה כדי לאפשר לו לבקש מיד פיצויים.

ד. בהתייחסו לדברים אלה ב- ע"א 57/73 {דב יוסף ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2), 486 (1975)} אמר השופט לנדוי, כי ההערה, שמידת הפיצוי שאפשר לתיתו אינה יכולה לעלות על ההפרש בין ערך קרקע מופקעת ביום בו נודע לבעלים על ההפקעה, לבין סכום הפיצוי המגיע להם על יסוד סעיף 12 של הפקודה. הערה זו באה לשים "תקרה" לסכום הפיצוי המגיע לפי עילת הנזיקין, כאשר מחיר הקרקע המופקעת לא עלה כלל במשך התקופה הנדונה או שהוא עלה פחות ממידת "הגידול הטבעי" של סכום הפיצויים, אשר בא עקב הירידה של ערך הכסף באותה תקופה.

השופט לנדוי הבהיר כי:

"אין לפרש את הדברים, כאילו הכלל הוא שמפצים את הבעל לפי ערך הקרקע ביום בו נודע לו על ההפקעה, גם כאשר עליית ערך זו היא גדולה מן "הגידול הטבעי", של סכום הפיצויים עקב ירידת ערך הכסף שחלה אחרי פרסום ההודעה לפי סעיף 5; ובוודאי אין לפרשם כאילו במקרה רגיל, כאשר נתמלאו כל הדרישות של סעיף 5, יש להעריך את הפיצויים לאיזה תאריך שאחרי תאריך פרסום ההודעה, כגון תאריך ההערכה, כטענת מר שפאר. והסיבה הפשוטה: סעיף 12(ב) מונע זאת לחלוטין, ואת התרופה המצומצמת שהמצאנו {תרתי משמע} ב- ע"א 457/64 כדי לרכך במידת מה את החומרה שבסעיף 12(ב), ניתן להפעיל רק לגבי ירידת ערך הכסף, ולא לגבי עליית ערך הקרקע."

השופט ויתקון, בפסק-דינו, משיג על צדקת "התקרה" הנ"ל לפיצוי עבור ירידת ערך הכסף {שהפיצוי לא יוכל לעלות על ההפרש בערך הקרקע בין תאריך פרסום ההודעה לשלב ההפקעה ובין התאריך שבו נודע לבעל הקרקע על ההפקעה} ולפיכך הושארה השאלה בסוף בצריך עיון.

עניין נוסף, שהושאר בצריך עיון, התייחס לשאלה אם צודק להגביל את עילת נזיקין של בעל הקרקע, כאשר ההודעה לפי סעיף 5 לא ניתנה במועדה, לנזק שנגרם לו עקב ירידת ערך הכסף, או שמא יותר נכון יהא להעניק לו במקרה כזה את הפיצוי לפי עליית מחיר הקרקע.

בהתייחסו לשאלת אופן חישוב ירידת ערך הכסף לצורך עילת הנזיקין, אמר השופט לנדוי כי, לדעתו, שיטת החישוב הטובה ביותר שאפשר להגיע אליה לצורך זה היא שיטת מדד המחירים לצרכן, המשקף פחות או יותר את ירידת ערך הכסף, למרות הסטיות הנוצרות מידי פעם בינו ובין תנודות המטבע.

השופט ויתקון, הוסיף בעניין זה כי:

"את מדד יוקר החיים אפשר לקבל כקנה-מידה רלבנטי רק מתוך הנחה, שיש להעמיד את בעל הקרקע במצב שבו היה נתון אילו קיבל את כספו, בלי פיגור ביום ההפקעה, ואז אין נפקא מינה, מה הוא היה עושה בכספו ואם היה משקיע אותו בהשקעה מוצלחת או על קרן הצבי... כל מה שרציתי לומר בקטע האחרון אינו איפוא אלא - שאם בכלל מן הדין הוא למדוד את "ירידת ערך הכסף לפי קנה-המידה של מדד יוקר החיים, כי אז לעניות דעתי עלינו לעשות כן בכל המקרים, בין שהסכום המגיע לפי עליית ערך הקרקע קטן מן הסכום המתקבל לפי מדד-יוקר-החיים ובין שהוא גדול ממנו."

ה. ב- ע"א 254/75, 257/75 {מדינת ישראל נ' יצחק קרשינסקי, פ"ד ל(3), 85 (1976)} נטען בין היתר, כי מאחר שהמדינה הפרה את חובת ההודעה, נגרמו למערער נזקים כספיים הנובעים מירידת ערך הכסף ומכך שלא ניתנה לו האפשרות להגיש את בקשתו לפיצויים סמוך למועד ההפקעה.

בית-המשפט קבע כי הדרך לפצות את האזרח על אי-קיום הוראות סעיף 5 לפקודה היא על-ידי הבטחת ערכם של הפיצויים שהגיעו למערער במועד ההפקעה.

"אין חולקים על-כך, שירידת ערך הכסף תחושב לפי העליה במדד המחירים לצרכן. מאחר שכך מחושבים פיצויים אלה, הרי שבהצמדת פיצויי הפקעה למדד, אכן יפוצה המערער על ירידת ערך הכסף שנגרמה לו, מפני שהמדינה לא הודיעה לו על ההפקעה."

השופט עציוני, קיבל במקרה זה, את טענת בא-כוח המדינה, כי ההצמדה רצה החל מיום פרסום ההפקעה ברשומות ולכן היא כוללת גם את תקופת אי-ההודעה.

"יוצא, שאין מקום לפיצוי מיוחד עבור הנזק שנגרם עקב אי-ההודעה.

יחד-עם-זאת, מן הראוי להעיר שלמעשה לא תהיה כל סנקציה נגד המדינה, אם היא לא תקיים את הוראת סעיף 5 הנ"ל, ועל-ידי כך ייפגעו סדרי מינהל תקינים. עלי להעיר, שלכאורה התוצאה של אי-פסיקת פיצויים מיוחדים פרט להצמדה הכללית כנ"ל גורמת לתוצאה זו, ומן הראוי איפוא, שהמחוקק יתן דעתו על אמצעים להבטחת קיום הוראות סעיף 5 תוך תקופה סבירה."

3. סטיה מנוסח ההודעה כפי שמופיע בטפסים אשר בתוספת לפקודה. העדר הצהרה בהודעה שהקרקע דרושה לצרכי ציבור - פטור למורשה מלחזור על ההצהרה מקום שזו צויינה בהודעת האצלה של שר האוצר על-פי סעיף 22(2) לפקודה
ב- ת"א 440/50, 441, 442 {ראש העיריה חברי המועצה ובני העיר תל אביב נ' צבי צוקר ואח', פ"ד ז 1170 (1950)} אחת מטענות המשיבים כנגד הבקשה למסירת חזקה היתה כי ההודעה שניתנה, בהתאם לסעיף 5 לפקודה, פגומה הואיל ונעדרת ממנה הצהרה שהקרקע דרושה לעיריה לצרכי ציבור.

בית-המשפט ציין כי במקרה זה המבקשת פועלת לפי סעיף 22 לפקודה ולכך חשיבות רבה הואיל ולפני שהעיריה או רשות מקומית אחרת יכולה להפקיע יש צורך ששר האוצר יהיה משוכנע כי יהיה בכך משום תועלת לציבור ברכישת הקרקע על-ידי הרשות הזאת. שר האוצר צריך להודיע על שכנוע זה, דהיינו עליו לפרסם ברשומות את שמו של הגוף אליו האציל את סמכות ההפקעה וכן עליו לציין כי לדעתו רכישת אותם מקרקעין עשויה להיות מועילה לציבור. כיוון שכך, מיותר לגמרי שהעירייה תחזור על דברים אלה בהודעה שהיא מפרסמת על-פי סעיף 5 לפקודה. הקביעה הזאת כבר נעשתה לעיריה אין סמכות לעשותה {פסק-הדין אושר ב- ע"א 27/51 גליננסקי ואח' נ' עיריית תל אביב ואח', פ"ד ז 1170 (1953)}.

ראו בעניין זה גם את בג"צ 22/51 {אחוזת ד"ר זימן בע"מ נ' שר האוצר ואח', פ"ד ה(1), 816 (1951)}. במקרה זה חסרה המילה "לחלוטין" בהודעה אשר התפרסמה ברשומות, אך בית-המשפט דחה את הבקשה לבטל את ההפקעה עקב פגם זה בהודעה, וזאת מן הטעם שבהעתק ההודעה, אשר נשלח למנהל החברה המבקש, המילה "לחלוטין" הופיעה ולכן, למעשה, החברה לא הוטעתה עקב השמטת המילה הנ"ל ולא נגרם לה נזק עקב כך; כן ראה ע"א 377/79 {פייצר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ואח', פ"ד לה(3), 645 (1981)}, בו נשלחה הודעה על הטופס הלא מתאים, אך בית-המשפט דחה את הטענה כי היה בכך, באותו מקרה, כדי לפגום בהפקעה.

4. לא כל פעולה ופעולה מוכרחה להיעשות על-ידי שר האוצר עצמו ובלבד שעצם ההחלטה על ההפקעה תתקבל על ידו
ב- בג"צ 22/51 {אחוזת ד"ר זימן בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד ה(1), 816 (1951)} נטען, בין היתר, במקרה זה, כנגד סמכותו של הגוף אשר פעל בעניין הרכישה: משלוח ההודעה למבקשת נעשתה על-ידי "ועדת ההפקעות במשרד האוצר", גוף כפי שנטען, שאין לו מעמד חוקי כלל, והוא הוא שיזם, לטענת העותרים, את כל הרכישה.

"לא שר האוצר אלא שר התחבורה, הוא שטיפל בהוצל"פ של הפעולות הכרוכות במתן ההודעה, ולא עוד אלא: כאשר משרד האוצר דן בשאלה, אם לפנות לבית-המשפט המוסמך בבקשת צו למסירת החזקה בקרקע, הוא מסר את ההכרעה לידי המנהל הכללי של הדואר...
גם טענות אלו אינן ראויות להתקבל. ועדת ההפקעות, אמנם, איננה גוף מוכר בחוק, אבל היא גם לא עשתה, מכוח עצמה או על דעת עצמה, שום פעולה של ממש בקשר לרכישת הקרקע הנדונה, תפקידה היה רק לייעץ לשר האוצר בענייני "הפקעת מקרקעים" - כך הצהיר בשבועה מר יעקב קרמר - ואין שום הוראה בחוק האוסרת על שר להיוועץ במישהו, ובלבד שעצם ההחלטה, בעניינים הנתונים לסמכותו של השר, תתקבל על ידו ולא על-ידי היועץ.
ה"החלטה" על משלוח ההודעה, אפילו אם נתקבלה - כפי שטוען בא-כוח המבקשת - על-ידי ועדת ההפקעות ולא על-ידי השר, ודאי שאין בה כדי לפסול את הודעת הרכישה, מאחר שההודעה גופה הפותחת במילים: נמסרת בזה הודעה וכו', נחתמה לכל הדעות על-ידי השר עצמו. גם אילו השתתפה הוועדה בכל העניין הזה במשהו יותר מייעוץ גרידא, אפשר היה, בתנאים מסויימים, להכשיר את הדבר, כי לא כל פעולה ופעולה מוכרחה להיעשות על-ידי השר גופו."

אותו נושא נדון גם ב- בג"צ 76/52 {דוד קרן צבי ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד ו(2), 1107 (1952)}, ובית-המשפט ציין כי אינו תמים דעים עם טענת המבקשים לפיה שר האוצר היה, חייב, הוא עצמו, לשקול אם רכישת הבעלות על ידו בנכס הנדון היתה דרושה לשם קיום המטרה הנזכרת וכי לא היה בכוחו לסמוך על חוות-הדעת שהוגשה לו על-ידי ועדת ההפקעות שבמשרדו - כל זאת בתנאי שחוות-דעת זאת ניתנה לאחר בדיקת החומר כדת ושהיא מיוסדת על שיקולים חוקיים.

"בית-המשפט זה סמך את ידו מכבר על העיקרון... כי במקום שהחוק מטיל מילוי תפקיד, בעל גוון אדמיניסטרטיבי טהור, על שר המדינה, רשאי זה למלא את תפקידו האמור באמצעות אחד הפקידים במשרדו, אשר השר ייפה את כוחו לשם כך..."

5. הליכים שקדמו לפרסום - האם יש צורך בפירוטם?
בית-המשפט קבע ב- ע"א 48/76 {מרדכי בצלאל ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד ל(3), 11 (1976)} כי אין צורך שפרטי ההליכים, שקדמו לפרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה, יפורטו בגוף ההודעה.

ההודעה עצמה, המתפרסמת על-ידי הרשות המוסמכת לכך לפי החוק, יוצרת הנחה בדבר תקינות ההליכים, היינו כי הרשות הציבורית, המורשית לכך כדין, קיימה את כל ההליכים הטרומיים המתחייבים מהוראות החוק, עובר לפרסום ההודעה. המבקש לסתור הנחה כאמור - עליו הראיה.

6. מה דין פרסומו של צו הפקעה שעה ששר האוצר חדל מלכהן כשר וזאת בחלוף תשעה חודשים מנתינתו - האם בנסיבות אלו ההפקעה בטלה מעיקרא?
ב- בג"צ 388/84, בשג"צ 27/85 {יצחק מורדי ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד לט(2), 645 (1985)} הדיון נסוב על צו בדבר כוונה להפקיע מקרקעין שבבעלות העותרים. על צו זה חתם מר יורם ארידור, שעה שכיהן כשר האוצר. תשעה חודשים לאחר מתן הצו פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על מתן הצו. אותה עת חדל מר יורם ארידור לכהן כשר האוצר. לטענת העותרים, בטלה ההפקעה מעיקרא, שכן הודעה על הכוונה להפקיע מקרקעין יכול ליתן רק מי שמכהן כשר אוצר בעת פרסום ההודעה ומביע כוונתו ברבים, וכן, משום שהפרסום אינו סמוך למתן הצו {כעבור כתשעה חודשים}.

לטענת העותרים, האיחור בפרסום נבע משיקולים פסולים ותוך גרימת נזק חמור לערך המקרקעין. עוד טוענים, שלא ניתנה להם הודעה על ההפקעה, וכי לא נשקלו כהלכה תנאי השטח בעת הפקעתו.

בג"צ פסק כי אין יסוד לטענה, כי די בעובדה שבשעת הפרסום כבר היה מי שחתם על הצו בדבר הכוונה להפקיע מקרקעין שר אוצר לשעבר, כדי לפסול את ההודעה.

החתימה על הצו הנועד לפרסום היא הביטוי החיצון לסיום הליכי המחשבה וההכרעה, אם כי כוחו המחייב של הצו כלפי כולי עלמא מתגבש רק עם הפרסום.

אילו היתה דעתו של שר האוצר החדש שונה מזו של קודמו, לא היה דבר שימנע בעדו לשנות את הצו או למנוע את פרסומו, אך משלא עשה כן, יש לתת לפרסום תוקף מלא, ולו אך על-סמך ההנחה שלא נסתרה כי מעשי השלטון מבוצעים כדין.

יחד-עם-זאת, נקבע, כי אין כל פסול בכך, שבין השקילה והחתימה על הצו לבין פרסומו בילקוט הפרסומים עוברת תקופה של חודשים, ובלבד שניתן לכך הסבר מתקבל על הדעת, ואין יסוד לחשש, שהעיכוב בוצע בחוסר תום-לב או מתוך שיקולים זרים וכיוצא באלה פגמים.

אפילו היתה בינתיים ירידה בערך המקרקעין בשוק, אין זה שיקול לפסול את מעשה ההפקעה, כשם שהמעשה היה שריר וקיים אילו היתה בתקופת הביניים עליה במחירי השוק.

לאחר הפקעה יש לשלם לבעלים פיצויים לפי ערכם המלא של המקרקעין, בהתעלם מן ההקפאה. שאלה זו, קבע בית-המשפט, כי יש לברר במסגרת תביעה לפיצויים על-פי פקודת הקרקעות, ואין זה עניין שבג"צ יענה בו.

הוא הדין בטענה, שהעותרים לא קיבלו הודעה על דבר ההפקעה. במקרה כזה קמה לבעל הקרקע עילת נזיקין לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בשל הפרת חובה חקוקה.

מששוכנע בית-המשפט, שיש צורך בשטח שהופקע למטרה המוצהרת, קבע, כי יהא זה מרחיק לכת, אם תוכרז ההפקעה כבטלה מחמת הצורך לדאוג לדרכי גישה משטח לשטח לה טוענים העותרים.

יחד-עם-זאת, הוער כי ייטיבו בעלי הדין לעשות, אם יגיעו לעמק השווה לגבי שינויים מוסכמים, שייתרו את הצורך בפרצלציה או בדרכי גישה.

7. סעיף 5(2) לפקודת הקרקעות מעיד כי שר האוצר אישר את "ציבוריות" המטרה והיא עומדת בחזקת ראיה מכרעת שאינה ניתנת לסתירה. אולם, עצם ההפקעה יכול שתהא נגועה
ב- בג"צ 67/79 {שמואלזון נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1), 281 (1979)} העותרת היא בעלים של חלקת אדמה בצפת. חלקה זו נרכשה עוד בזמן המנדט על-ידי אביה המנוח של העותרת. לפי הרישום במרשם המקרקעין החלקה מיועדת לצרכי בניה, אולם לפי חוות-דעתה של עיריית צפת, המסתמכת על תכנית מיתאר שהופקדה בשנת 1962, ייעוד הקרקע הוא חקלאי.

ביום 10 במרס 1976 חתם המשיב השני {להלן: "המשיב"} על הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות, שלפיה הופקע שטח של 5820 דונם אדמה, וחלקת העותרת בכלל זה. מטרת ההפקעה היתה הרחבת העיר צפת.

מאז עברו שלוש שנים ולמעשה העניין לא התקדם במאומה. כל תכנית לא הופקדה וממילא לא בוצעה המטרה שלמענה הפקיע המשיב את רכוש העותרת. לפיכך, פנתה העותרת לבית-המשפט והשיגה צו על תנאי המורה למשיבים להראות טעם מדוע לא תבוטל ההפקעה.

התברר, כי בזמן שבו הוגשה למשיב ההצעה, שעל פיה הוא מורה להפקיע אדמה, לא רק שלא הופקדה תכנית בניין ערים, שעניינה הרחבת העיר צפת, כאמור, אלא טרם קיימת תכנית מגובשת שכזאת.

הנשיא זוסמן ציין כי הכוח להפקיע נתון בידי שר האוצר, על-פי סעיף 3 לפקודה הנ"ל, מקום שנוכח "כי דרוש או נחוץ הדבר לכל צורך ציבורי" וסעיף 5(2) לפקודה מורה, כי פרסום ברשומות של הודעה על ההפקעה ישמש ראיה מכרעת לכך ששר האוצר אישר כי המטרה אמנם ציבורית היא. לפיכך, יצאה הלכה שלפיה אין בית-המשפט רשאי להרהר אחרי קביעתו של שר האוצר, וקביעת המטרה שלמענה הפקיעו את הקרקע אין אחריה ולא כלום. שר האוצר גם אינו חייב לגלות בהודעתו מהי המטרה הציבורית שגרמה להפקעה. בפסיקתו קבע הנשיא זוסמן כדלקמן:

"ואולם יושם-אל-לב, כי על-פי סעיף 5(2) הנ"ל, רק העובדה כי השר אישר את "ציבוריות" המטרה עומדת בחזקת ראיה מכרעת שאינה ניתנת לסתירה. עדיין נשאר פתח, אם כי הוא צר, לבדיקת החוקיות של מעשה ההפקעה, שכן בעוד שהעובדה כי השר אישר את המטרה, לא תוכל לעמוד לויכוח, עצם ההפקעה יכול שתהא נגועה. על-כך דיבר השופט ויתקון ב- בג"צ 30/55 ועדה להגנה על אדמות נצרת המופקעות, ו- 2 אח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד ט 1261, 1264 (1955); פ"ע כ 83, בע' 1264, כאשר אמר שאם יוכח כי שיקולי שר האוצר לא היו שייכים לעניין, וביחוד אם מקורם בשרירות לב, יתערב גם יתערב בית-משפט זה. הפגמים שנמנו ב- בג"צ 30/55 הנ"ל רק לשם הדגמה נימנו, וברור כי יתכנו גם אחרים זולתם...
הפקעת רכושו של אדם היא פגיעה חמורה בזכותו של אזרח, שאינה צריכה להיעשות על דרך השגרה. לא מן הנמנע שלשם הקלת הביקורת השיפוטית על ההפקעה, יהא זה מן הצורך בעתיד לעיין מחדש בהלכה הפוטרת את השר מלגלות בהודעה מטרת ההפקעה מהי. ממילא עליו לגלות את המטרה בהשיבו על צו-על-תנאי, ואם הגילוי ייעשה בשלב מוקדם יותר, ייתכן שיהא בכך אפילו כדי לחסוך התדיינות...
השאלה המכרעת בענייננו היא, אם יש לבטל את ההפקעה מפאת השהיית ביצועה של המטרה. כאן מן הצורך להטעים כי אין לקבל את טענת העותרת האומרת שהיא התכוונה להקים את ביתה על החלקה שהופקעה, שכן לפי תכנית בניין הערים העומדת עדיין בתוקפה, הקרקע מיועדת לשימוש חקלאי בלבד. כיצד יכלה העותרת לצפות להיתר בניה על שטח זה? אבל המשיבים מועידים עכשיו את כל השטח בעיקר לצרכי מגורים, והעותרת ביקשה להשתלב בתכנית הבניין שלהם, לקבל כפיצוי, לפי שיקול-דעת המשיבים, אחת מן החלקות עליהן יבנו ולבנות עליה תוך התאמה לשאר הבניינים. המשיבים סירבו ועל-כך הבעתי צערי בפתח דברי, שכן אילו נפתרה הבעיה בדרך זאת, אפשר היה לומר "זה נהנה וזה אינו חסר". אבל אין בידינו כמובן לכוף פתרון זה על המשיבים.
עניין ההשהיה של ביצוע מטרת החקיקה העסיק בית-משפט זה כבר פעמים אחדות בעבר. עד כמה שידיעתי מגעת, דנו בזה לראשונה, בנסיבות אחרות ושונות מאלה שבענייננו, ב- בג"צ 75/57 מינה קלמס נ' הוועדה המקומית לבניה ותכנון ערים תל-אביב-יפו, פ"ד יא 1601 (1957); פ"ע לא 38, שבו אמרנו כי אם הרשות המפקעת אינה מבצעת את מטרת ההפקעה תוך זמן סביר, תהא הזכות בידי בעל המקרקעים לדרוש את ביטול הייעוד. שם גם הזכרנו כי על-פי חיקוק אנגלי משנת 1947 ניתנה לרשות שהות עד 12 שנה לשם ביצוע המטרה. השופט חשין המנוח הביע את דעתו, כי תקופה של 12 שנים בתנאי הארץ תהא ארוכה מדי ותגרום אי-צדק, והיום מוכן גם אני להצטרף לדעה זו. אך לא ניתן לקבוע מסמרות בדבר, שכן כל עניין ועניין אין לך בו אלא מקומו ושעתו.
לא שוכנעתי שבעניין דנן כבר עברה תקופה מעל לסבירה מן ההפקעה עד כדי ליתן בידי העותרת את הזכות לדרוש את ביטולה. תכנון של שטח גדול מחייב, לפי טבעו, זמן רב, ושלוש השנים שעברו מאז פרסום ההודעה, לא באפס מעשה עברו. עכשיו, כאשר לפי גרסת המשיבים נתגבשה התכנית, ולו בקווים כלליים, מן הראוי ליתן להם שעת כושר להשלמת מלאכתם גם אם יעברו עוד חודשים אחדים עד שיהא בידיהם להביא הצעה של תכנית בניין לפני רשויות התכנון. אין העותרת חייבת להמתין עד לסוף הדורות, ואם כעבור זמן נוסף לא יתקדם ביצוע התכנית, והעותרת תתחדש פנייתה אל בית-המשפט, יתכן כי לאור הנסיבות כפי שיתבררו עד אז ישוכנע בית-המשפט שעבר זמן סביר וביצוע המטרה אינו ריאלי יותר.
כאמור לעיל, אין לקבוע, ואני נמנע מלקבוע, מהו אורכה של תקופה סבירה, ולצורך ענייננו די לומר שהתקופה שחלפה אינו עולה על גבול הסבירות."

כב' השופט ברק הוסיף בפסק-דינו כי השימוש בסמכות הנתונה, לשר האוצר על-פי פקודת הקרקעות, חייב להיעשות בזהירות המירבית, ומתוך כפיפות לכללים השונים של המשפט המינהלי הקובעים את אופן השימוש של רשות מינהלית בשיקול-דעת הניתן לה. רק הוראה מפורשת של הפקודה תוכל לשלול תחולתם של כללים אלה. על-כן נפסק, כי שרירות לב של הרשות המפקיעה פוסלת את שיקול-דעתה. הוא הדין בפגמים אחרים, כגון, מטרה זרה, הפליה וכיוצא באלה פגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול-דעת מינהלי אפילו הוא סובייקטיבי ורחב ביותר. הביקורת השיפוטית על הפעלת שיקול-דעתו של שר האוצר נתונה לבית-המשפט הגבוה לצדק.

"לדעתי, מן הראוי יהא אף לעיין בעתיד, אם אינה מוטלת חובה על שר האוצר לשמוע את הצד הנפגע בטרם יחליט על הפקעת רכושו."

8. אין לפסול הפקעה על-פי הפקודה רק משום שבעת ההכרזה עליה טרם הופקדה תכנית בניין עיר המאפשרת הגשמתה
ב- בג"צ 67/79 {שמואלזון נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1), 281 (1979)} השופט ברק קבע כי אין לפסול הפקעה על-פי פקודת הקרקעות רק משום שבעת ההכרזה עליה טרם הופקדה תכנית בניין עיר המאפשרת הגשמתה. לעיתים אין מנוס מכך כי התכניות הקובעות את ייעוד החלקות השונות לא תעשנה אלא לאחר ההפקעה, שעה שניתן לתכנן את הקרקע כולה. עם-זאת, השהיה בלתי-סבירה של פעולות מטעם הרשות המפקיעה לאחר ההפקעה עשויה להביא לכך, כי בתנאים מסויימים, תבוטל ההפקעה.

9. טענות בדבר זניחת מטרת ההפקעה וכן בדבר אפשרות של "מימוש עצמי" של מטרת ההפקעה על-ידי בעל המקרקעין
ב- דנג"צ 4466/94 {מאזן חסן זכי נוסייבה ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד מט(4), 68 (1995)} הדיון הנוסף נסב על פסק-דינו של בית-המשפט הגבוה לצדק, שבו נתקבלה עתירתם של העותרים לבטל הפקעתה של חלקת מקרקעין שבבעלותם.

הליכי ההפקעה החלו בשנת 1968, שאז הודיע המשיב 1 מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות על הפקעת שטחים נרחבים באזור שחצץ בין שני חלקי העיר ירושלים, עד למלחמת ששת הימים. חלקת העותרים נכללה בשטח שהופקע. מטרתן של ההפקעות היתה ליצור עתודות קרקע לתכנון מחדש של חלקים נרחבים בירושלים לאחר איחודה ולאפשר פיתוחם לצרכי ציבור.

בשנת 1986 גובשה תכנית מיתאר המתייחסת לשטח שבגבולותיו מצוי חלק מהשטח שהופקע ובכללו חלקת העותרים. בשנת 1989 נכנסה התכנית לתוקף. עד לשנת 1991 לא הביעו העותרים בדרך כלשהי את התנגדותם להפקעת החלקה. עד לדיון בעתירה לא ננקט צעד כלשהו למימוש הפקעתה של החלקה, לא נתפסה החזקה בה ולא נתפרסמה הודעה כחוק בדבר הקניית הקרקע למדינה.

לטענת העותרים, שעה שהמשיב 1 פרסם את הודעת ההפקעה, לא היתה לנגד עיניו כל מטרה ציבורית ספציפית שלשמה יועדה הקרקע. לחלופין טענו, כי אין זהות בין המטרה שלשמה התכוון המשיב 1 להפקיע את הקרקע לבין המטרה שלה ייעדה תכנית המיתאר את הקרקע. עוד טענו העותרים, כי חל שיהוי בלתי-סביר במימוש הכוונה להפקיע את הקרקע ולהשתמש בה למטרה ציבורית.

יתרה-מזו, נטען, שהמחזיקים והמשתמשים גם בקרקע סמוכה למטרה עסקית {תחנת דלק}, מוכנים לקבל עליהם את הייעוד המסחרי שנקבע לקרקע שהופקעה ולהקים עליה מבנה שיכלול חנויות ומשרדים. העותרים טענו גם כי טענת המשיבה 2, שלפיה החזרת השטחים לעותרים תפגום באטרקטיביות של מכירת המקרקעין ליזמים, אינה עומדת כנגד זכות הקניין של העותרים ואין בה די להצדיק את ההפקעה.

תחילה יצויין, כי תקיפת העותרים את ההפקעה היא תקיפה שבדיעבד ולא תקיפה שמלכתחילה. יוער, כי הבחנה זו משליכה על נטל השכנוע.

בתקיפה "ראשונית" של ההפקעה, הנטל על המשיב להראות כי ההפקעה היתה כדין וכי החלטתו מבוססת על שלושה יסודות. הראשון, קיומו של צורך ציבורי מסויים ומוגדר. השני, זיקתו של הצורך הציבורי המסויים למקרקעין המסויימים המיועדים להפקעה. השלישי, קיום צורך בהפקעת המקרקעין המסויימים כדי לממש את הצורך הציבורי.

כאשר מבקש בעל המקרקעין שהופקעו לבטל את ההפקעה, שנעשתה כדין, בדיעבד, מן הטעם שאירעו בינתיים נסיבות חדשות המחייבות את הביטול, עליו הנטל להראות כי אותן נסיבות קיימות וכי יש בהן כדי לערער את היסודות שעליהם היתה ההחלטה מושתתת מלכתחילה.

המועד לבדיקת טענה בדבר זניחתה של מטרת ההפקעה הוא יום הגשת העתירה. בנסיבות דנן, קיימות שתי תקופות רלוואנטיות לבדיקה: מיום ההפקעה ועד לאישור התכנית, ומיום אישור התכנית ועד להגשת העתירה.

בנסיבות דנן, עברו כשלוש שנים מיום אישור התכנית ועד להגשת העתירה. אין לומר כי פרק זמן של פחות משלוש שנים בביצוע תכנית מורכבת החלה על מאות דונמים, הוא תקופה בלתי-סבירה, שיש בה ללמד על זניחת מטרת ההפקעה.

גם פרק הזמן הארוך שחלף מאז ההפקעה ועד לאישור התכנית, אינו מלמד על זניחת התכנית, שכן עצם קיומה של התכנית טופח על פניה של מסקנה זו.

החלקה נושא הדיון היא אחת ממאות חלקות אחרות, בשטח של מאות דונמים שהופקעו למטרה ציבורית אחת. במקרה כזה אין להתמקד בכל חלקה וחלקה כדי לברר אם המטרה הציבורית נזנחה, יש לראות את השטח המופקע כ"יחידת הפקעה" אחת למטרה אחת.

כאשר רואים את השטח המופקע כ"יחידת הפקעה" אחת, אין לומר כי המשיבים זנחו את כוונתם להוציא לפועל את המטרה הציבורית שלשמה באה ההפקעה. הפעולות שבוצעו והמתבצעות לפי התכנית מלמדות כי שעתו של המיתחם, נושא התכנית, להגיע.

העובדה שיש בהפקעה פגיעה קשה בזכות האדם לקניינו צריכה להיות לנגד עיני בית-המשפט בבואו לבחון אם ההפקעה אכן דרושה כדי להגשים צורך ציבורי שלשמו היא מבוצעת. אם מוכח, כי ניתן לממש את הצורך הציבורי ללא הפקעה, כי אז באים לידי איזון הצורך הציבורי וזכות הקניין של בעל המקרקעין המופקעים.

אם קיים צורך של בניית מבנה מסויים והדבר יכול להיעשות על-ידי בעל הקרקע, בתוך פרק הזמן הדרוש לשם אותו צורך ציבורי, אין לומר שנחוצה הפקעת אותה קרקע לצורך בניית אותו בניין. כל זאת, בתנאי שניתן להבטיח כי "המימוש העצמי" לא ישבש ולא יעכב את הוצאתה לפועל של מטרת ההפקעה.

החשש לשיבוש מטרת ההפקעה ולעיכוב ההפקעה קיים במיוחד כשהשטח המופקע כולל חלקות נוספות והוא גדל והולך ככל שהשטח המופקע גדול יותר. בדרך של הפקעה ניתן לרכז את כל קרקעות השטח המופקע ביד אחת, אשר לה היכולת והאמצעים להבטיח את תכנון השטח ואת בניית שכונת המגורים על השטח המופקע, על כל קשיי הבניה עליו, תוך זמן סביר.

בנסיבות דנן, שיווק כל המיתחם על-ידי המשיבים ליזם, כחטיבה אחת, אכן יאפשר להגשים בצורה טובה ביותר את הייעוד המסחרי של המיתחם. אין די בתכנית הבניה שהציגו העותרים כדי להעיד על יכולתם לפתח את החלקה בעצמם. עליהם היה לשכנע את בית-המשפט כי תכניתם היא בת-ביצוע, ובנטל זה לא עמדו.

לפי פסיקתו של השופט ת' אור ביטול הפקעת החלקה, בנסיבות שלפנינו, יביא לכך שלא יובטח ניצולה של החלקה להקמת אזור מסחרי, כנדרש במסגרת ביצוע מטרת הפקעה. אין מובטח ניצולה המירבי של החלקה, היכול להיעשות רק ביחד עם חלקות סמוכות המיועדות אף הן להקמת אזור מסחרי. בנוסף, אין כל ביטחון שניצול החלקה לבדו אפשרי לאור מיקומה, ואף אין כל ודאות אם ומתי תנוצל החלקה לבניה על-ידי העותרים.

על-פי פסיקתה של השופטת ד' דורנר {בדעת מיעוט} נדרש לערוך איזון בין האינטרס הציבורי לבין זכות היסוד שנגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

על-פי דעה זו, והסתמכותה על יסודות פיסקת ההגבלה קבעה כב' השופטת כי ההפקעה אינה עומדת במבחן המידתיות. העותרים מעוניינים לפתח את החלקה בעצמם, שכן היא צמודה לתחנת דלק שבבעלותם הנכללת על-פי תכנית בניין ערים באותו אזור מסחרי. כשמדובר במגרש קטן, שבעליו הצהירו כי בכוונתם לפתחו בעצמם, אין סיבה לא להפקיד בידיהם את ביצוע התכנית. כך הדבר בדרך-כלל, וכך הוא, בגדר קל וחומר, לאחר המתנה המתקרבת לשלושים שנים.

כפי שצויין התקבלה דעת הרוב שלעיל.

ב- עת"מ (יר') 3728-09-11 {ע'אלב מחמוד ג'מיל אבראהים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.05.14)} העותרים מבקשים להורות כי הוועדה המקומית אינה מוסמכת לפעול להפקעת חלקתם, שלא בוצעה במשך עשרות שנים בלא שזכו לפיצוי, ולחלופין להורות לה לפעול לאלתר למימוש ההפקעה ולחייבה בפיצויים.

בית-המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה.

נקבע, כי מכוח חובת הרשות המנהלית לנהוג בסבירות והגינות, עליה לפעול למימוש מטרת ההפקעה בשקידה ראויה ובתוך פרק זמן סביר, גם כשהיא נמנעת מלנקוט הליכי הפקעה לאחר שאושר תכנון. ככל שמדובר בשיהוי בלתי-סביר רשאי בית-המשפט להורות כי הרשויות אינן מוסמכות עוד לפעול להפקעת הקרקע מכוח התכנית, אולם עליו לשקול את מאזן הנזקים שבין הנפגע לבין האינטרס הציבורי.

נסיבות העניין מלמדות על שיהוי בלתי-סביר מצד המשיבות במימוש סמכויות ההפקעה, ברם מאזן הנזקים נוטה לטובת הותרת סמכות ההפקעה בידי משיבה 1, אם כי יש להורות לה לפעול בהקדם לפרסום הודעה בדבר ההפקעה.

10. רישום הערת אזהרה - ביצוע עסקאות לאחר פרסום הודעה
בשלב שלאחר פרסום ההודעה על-ידי שר האוצר, הבעלים של הקרקע הוא עדיין הבעלים המקורי, ובתור שכזה יש לו כוח לבצע עסקאות בקרקע.

כדי להבטיח כי הבעלים המקורי לא יבצע עסקאות בנכס לאחר מועד פרסום ההודעה, בלי שהצד השני יידע על תחילתו של תהליך הרכישה, מאפשר סעיף 5(3) לפקודה לרשות המפקיעה לרשום הערת אזהרה במרשם המקרקעין.

מטרתה של הערת האזהרה היא להביא את דבר ההפקעה לידיעת מי שאינו זכאי לקבל הודעה אישית על-כך, כדי שקונה פוטנציאלי לא ייכנס לעסקה בלי לדעת כי המדובר במקרקעין שהציבור מתכוון לרכשם.

ב- ע"א 261/84 {שמעון רפאלי נ' יצחק חנניה, פ"ד מ(4), 561 (1986)} נקבע כדלקמן:

"העברת המקרקעין מיד ליד אינה סותרת את כוונת ההפקעה ואף אינה מפריעה לה. אין בה הליך הנוגד את הרכישה הכפויה, והכוונה לממש עומדת בעינה, ולא נגרע מאומה מן התוצאה הצפויה, בכך שהבעלים המקורי נתחלף...
סיכומו-של-דבר, עסקה רצונית, מאוחרת יותר, במקרקעין, שנרשמה לגביהם הערת אזהרה בדבר כוונת שר האוצר להפקיעם, לא תיחשב לעסקה הסותרת את הערת האזהרה. לא כן הדבר, אם יבקשו לבצע הפקעה נוספת ומאוחרת יותר אחרי רישום האזהרה, כגון זו על-ידי ועדה מקומית לתכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, או על-ידי רשות שהוסמכה על-ידי שר האוצר לפי הפקודה הנ"ל משנת 1943. הפקעה נוספת כאמור תיחשב כסותרת את ההפקעה, אשר הודעה עליה נרשמה במרשם."

המסקנה שעולה מן האמור הינה שאדם, שהקרקע שלו עומדת להיות מופקעת, רשאי בכל זאת לבצע עסקאות.

הערת אזהרה שנרשמה כאמור תבוטל, לפי סעיף-קטן 5(3), לאחר שתתפרסם הודעה לפי סעיף 14(1) לפקודה - על חזרה מרכישה בגין כל קרקע שבה נוגעת האזהרה, או לאחר שתירשם הרשות המפקיעה כבעליה של כל קרקע שבה נוגעת האזהרה, לפי סעיף 19(2) לפקודה.

11. זכותו של בעל רשום לתבוע סילוק-יד, משפורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה
לנושא זה שבנדון ראו ע"א 396/71 {טלמון בע"מ חברה רשומה נ' יגאל גלעדי ואח', פ"ד כו(1), 44 (1971)}.

המערערת הגישה ביום 20.11.70 תביעה לבית-משפט השלום לסילוק-ידי שני המשיבים מחלקת אדמה שבבעלותה והרשומה על שמה. ביום 21.01.71 פרסם יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו הודעה בילקוט פרסומים מס' 1692, לפיה החלקה הנ"ל דרושה לחלוטין לצרכי ציבור לפי סעיף 189 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות.

עוד נאמר בהודעה, שהעיריה מתכוונת לקנות מיד חזקה בחלקה והיא מורה שכל אדם המחזיק בקרקע ימסור לה מיד את החזקה בה. בעקבות הודעה זו הגיש המשיב הראשון בקשה לבית-משפט השלום למחיקת התביעה על-הסף, בטענה שכתוצאה מפרסום ההודעה הנ"ל אין יריבות בין המערערת והמשיבים. בית-משפט השלום דחה את הבקשה, אך משהגיע העניין לבית-המשפט המחוזי עקב ערעור של המשיב הראשון, קיבל בית-המשפט המחוזי את טענת המשיב וציווה "על העמדת הליכי התביעה בבית-משפט השלום. מכאן הערעור.

בית-המשפט מחוזי קיבל את ערעורו של המשיב הראשון, בהסתמכו על הוראות סעיף 3 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964, ממנו הוא למד, שהחלקה נרכשה על-ידי הרשות המפקיעה עם פרסום ההודעה לפי סעיף 5 לפקודה.

לעניין זה קבע בית-המשפט שלערעור:

"אין ספק שבכך שגה השופט המלומד. כפי שהוסבר בפסק-דין ב- ע"א 232/68, (3), בעמ' 836, ההוראה בסעיף 3 לחוק בדבר מועד הרכישה נעשתה רק "לעניין חוק זה", כאמור ברישא של סעיף 3, דהיינו רק לצורך חישוב רבע מהשטח הפטור מתשלום פיצויים לפי סעיף 2 של החוק משנת 1964. אין על-כן ללמוד מאותה הוראה כל דבר על זכותו של הבעל הרשום לתבוע סילוק-יד, משפורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה.
לדעתי, צדק השופט המלומד של בית-משפט השלום עת דחה את בקשת המשיב הראשון. בדיון בבקשה כזו צריך בית-המשפט לצאת מתוך הנחה, שהטענות שבכתב התביעה הן נכונות, היינו, שהמשיבים תפשו חזקה בחלקה ללא כל זכות. אם כך הדבר, הרי בעת הגשת התביעה היתה המערערת זכאית לקבל את צו-סילוק-היד. פרסום ההודעה הנ"ל לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה לא ביטל זכות זו של המערערת כלפי המשיבים.
אף אם כתוצאה מהליכי ההפקעה שאחרי הגשת התביעה נשללה או תישלל מהמערערת הזכות להחזיק בחלקה, אין לקפח את זכותה לקבל פסק-דין הצהרתי שבעת הגשת התביעה החזיקו המשיבים בחלקה ללא כל זכות ושהמערערת היתה זכאית לקבל אז את החזקה. הצהרה כזו היא בעלת חשיבות עבור המערערת, הן לצרכי תביעת פיצויים לפי הפקודה והן לצרכי תביעות אחרות שיכולות להיות לה נגד המשיבים. אם לשם כך תצטרך המערערת לתקן את כתב תביעתה, בוודאי אפשרות זו תינתן לה על-ידי בית-המשפט. לא היה איפוא מקום במקרה זה לשימוש בסמכותו של בית-המשפט למחוק תביעה על-הסף, סמכות שבה יש להשתמש בזהירות יתר (ע"א 458/70, (4)).
בא-כוח המשיב הראשון טען, שמאחר ופורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה, פקעה סמכותו של בית-משפט השלום לדון בתביעת המערערת, אלא כל תביעה מצידה צריכה להיות מוגשת לבית-המשפט המחוזי, לפי סעיף 9 לפקודה...
טענה זו אינה מבוססת. מלשון סעיף 9 ברור, שכוונת המחוקק היתה להקנות לבית-המשפט המחוזי (מקודם - בית-משפט לקרקעות) את הסמכות לברר תביעות סותרות בקשר עם הזכות לקבלת פיצויים, ואגב בירור כזה להחליט על זכויות של אלה התובעים פיצויים, אך אין בכך כדי לשלול את סמכותו הרגילה של בית-משפט השלום לדון בתביעה בדבר חזקה...
לפי פירוש זה של סעיף 9 לפקודה, אין סעיף זה פוגע בזכות המערערת להביא לידי בירור את הסכסוך שבינה ובין המשיבים בדבר זכותה להחזיק בחלקה לבית-משפט השלום, מה גם והתביעה הוגשה לפני פרסום ההודעה לפי הפקודה.
אמת הדבר, שאם יפסוק בית-משפט השלום בעניין זה, יקום מעשה-בית-דין בין המערערת והמשיבים, שעלולה להיות לו השפעה על קביעת הזכות לפיצויים, אך אין בכך כדי ליטול את הסמכות מבית-משפט השלום לדון בתביעה."

12. תשלום מס הכנסה על הפרשי הצמדה - החובה לשלם פיצויים בגין הפקעה משתכללת רק במועד בו נוטל המפקיע את החזקה בקרקע
ב- ע"א 1841/90 {רמיר - חברה קבלנית בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים ת"א, פ"ד מט(2), 650 (1995)} המערערת היא חברה קבלנית. חלקות שהוחזקו על ידיה כמלאי עסקי הופקעו, ותמורתן קיבלה המערערת פיצוי, שהורכב מקרן, מריבית ומהפרשי הצמדה. המשיב דחה את טענתה של המערערת כי היא זכאית לפטור ממס על חלק מהפרשי הצמדה ששולמו לה והמתייחס לתקופה שמיום 22.08.78 ועד ליום 23.02.84 - תקופה שבה הכירה פקודת מס הכנסה (נוסח חדש) בפטור על הפרשי הצמדה ששולמו בשל הפקעת נכס גם על מלאי עסקי.

בית-המשפט המחוזי אישר את עמדת המשיב.

כן, סירב המשיב להכיר בדמי ניהול שלפי הצהרת המערערת שולמו על ידיה לחברה-אם ולחברות אחרות כהוצאה בייצור הכנסתה, מן הטעם שהמערערת לא הוכיחה שבשנת המס הנדונה היתה לה פעילות עסקית שהצריכה תשלום דמי ניהול.

נוכח כך נסב הערעור על השאלות הבאות - האם הזכאות לתשלום הפרשי הצמדה קמה במועד פירסום ההודעה על הפקעה, כטענת המערערת, או במועד כריתת ההסכם עם מינהל מקרקעי ישראל כטענת המשיב, ואם יש להכיר בתשלום דמי הניהול כהוצאה?

בית-המשפט קבע כי כדי שהמערערת תצא זכאית לפטור ממס צריך תחילה להיווכח שההכנסה - המהווה "אירוע מס" - נצמחה לה בתקופה שבה חל עליה פטור ממס.

מועד פרסום הודעה על-פי סעיף 5 לפקודת הקרקעות נתפס כמועד הרכישה של הקרקע, במועד זה מתגבשת זכותו המטריאלית של בעל הקרקע המופקעת לפיצויים, ושיעור הפיצוי שהוא זכאי לו הוא כשוויה המוערך של הקרקע במועד זה. אך בכך טרם קמה חובת המדינה לשלם לו את הפיצויים. חובתה לשלם לו את הפיצויים - וממילא זכות הבעלים לקבלם - תשתכלל רק במועד שבו תיטול המדינה חזקה בקרקע.

הצגת העתקים מן הודעה על ההפקעה מהווה חלק מתהליך הרכישה ומהזמנת המחזיקים במקרקעין המפקיעים למסור למדינה את החזקה במקרקעין, אך אין לה ולנטילת {או מסירת} החזקה בפועל ולא כלום.

עם-זאת, נקבע, כי כל עוד לא הבשיל ההסכם בין המערערת לבין מינהל מקרקעי ישראל, לא נקבע שיעור הפיצויים שישולם לה ולא נקבע מועד תשלומו, ממילא לא קמה לה זכות להכנסה צפויה שחובתה לדווח עליה בגדר השיטה שעל פיה מנהלת היא את חשבונותיה.

זאת-ועוד צויין, כי בשנת המס 1984 לא עסקה עוד המערערת בייזום פרוייקטים. נכסיה היו מניות בחברות אחרות, אך היא לא הביאה כל ראיות באשר להוצאות הניהול שהיו לה בגין החזקת מניותיה.

השופט חשין חלק על הנאמר. לפיו, בהודעה לפי סעיף 7 לפקודת הקרקעות קונה הרשות הרוכשת זכות לקנות את החזקה המיידית בקרקע. לאחר ההודעה לפי סעיף הנ"ל, משול הוא הבעלים כמי שמחזיק בקרקע לא לו, והרי זכותו היא זכות ערטילאית. מכאן שיש לראות את היום הנקוב בהודעה שלפי סעיף 7 כיום גיבוש הזכות והחובה לתשלום פיצויים.

אין בחובת משנה זו כדי לגרוע מהחובה שלידתה עם ההודעות שלפי הסעיפים 5 ו- 7 לפקודת הרכישה.

לפי פסיקת השופט צ' א' טל, אין לקבל את הסברה כי הזכות לפיצויי הפקעה קמה או צריכה לקום לבעלי הנכס במועד פירסום ההודעה לפי סעיף 7 לפקודת הקרקעות.

13. פקודת הקרקעות אינה מחייבת מסירת הודעה אישית למי שזכותו אינה רשומה במרשם המקרקעין - גם הנחיות היועץ המשפטי אינן מחייבות מסירת הודעה אישית למי שזכותו אינה רשומה
יש לעשות "מאמץ סביר" כדי לבצע מסירה אישית למי שהפקודה מחייבת שתבוצע לו מסירה - הודעה אישית או הצבת שלטים במקרקעין, היא אקט דקלרטיבי גרידא שהעדרו אינו פוגם בתוקף ההפקעה אלא לכל היותר נותן בידי הנוגע בדבר עילת תביעה בנזיקין על הנזקים שנגרמו לו.

ב- ה"פ (חי') 307/00 {מדינת ישראל נ' סורייה אברקמיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.10.01)} שטח החלקה נשוא העתירה עבר הסדר בשנת 1982. לשטח החלקה כ- 160 בעלים במושעא, שלכל אחד מהם חלק קטן בחלקה. המקרקעין המופקעים נשוא דיוננו הם בשטח של כ- 20 דונם. על המקרקעין חלה תכנית חפ/0041 משנת 1980 המועידה את המקרקעין לשטח ציבורי פתוח.
בחודש דצמבר 1994 ביקרו נציגי המבקשת במקרקעין ומצאו בו בית מגורים בשטח 170 מ"ר בנוי בלוקים, רפת עשויה פח, לול מפח ומחסן. מביקור שנערך ביום 25.08.99 על-ידי נציגי המבקשת, התברר כי בית המגורים הורחב לכדי 180 מ"ר וגודרה חצר הצמודה בשטח של כ- 300 מ"ר.

בעשור האחרון החלו הגורמים המוסמכים במדינה לפעול להקמת כביש גישה חדש, אשר יחבר בין חלקה הדרומי של העיר חיפה לבין חלקה הצפוני. כביש זה נועד לפתור מספר בעיות תחבורתיות קשות המאפיינות את העיר, והוא כולל בניית שלושה מחלפים, כריית שתי מנהרות וסלילת כביש דו-מסלולי בתוך כל אחת מהן {להלן: "הפרוייקט"}.

מפאת חשיבותו, הופקד הטיפול בפרוייקט בידי משרד האוצר ומשרד התחבורה.

לשם הוצאת תכניות הפרוייקט אל הפועל, הוחל בהליכים הדרושים לצורך רכישת הזכויות במקרקעין המצויים בתוואי הפרוייקט. ביום 29.12.94 פורסמה הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות על כוונה לרכוש חלק מהחלקה {יחד עם חלקות אחרות}. ביום 30.03.99 התפרסמה הודעה לפי סעיף 7 לפקודה, על כוונה לקנות חזקה בחלק מהחלקה והוראה למי שמחזיק בחלקה למסור החזקה בה לרשות המפקיעה.

המקרקעין, שהם כ- 20 דונם מתוך החלקה, מצויים במקום המיועד לשמש כפתח הכניסה הצפון-מזרחי של מנהרות הכרמל בצומת הקריות {הצ'ק-פוסט}, ולפיכך נכללו בהפקעה הדרושה לביצוע הפרוייקט.

על המשיבים בתיק זה נמנים בני משפחת אבו קמיר הבאים: אם המשפחה, ילדיה אשר מתגוררים עמה, בנה הנשוי, אשתו וילדיהם.

ביום 21.03.01 הוגשה בקשה בהסכמה, לתקן את שמות המשיבים, כך שלהמרצה התווספו נאוול אבו-קמיר, וכן אשתו של עומר אבו-קמיר - רסמייה אבו-קמיר.

בדיון ביום 05.04.01 הסכים בא-כוח המינהל לבקשת בא-כוחם של אבו-קמיר לצרף להמרצה את מאג'ד אבו-קמיר, אחד מבניו של וחש אבו קמיר {להלן: "וחש"}, ובתנאי שלא יהא בהסכמתו משום הכרה בטיב הזכויות של מאג'ד.

לשם הנוחות ייקראו כל המשיבים בהמרצה זו בשם "אבו-קמיר".

יצויין, שכל בני משפחת אבו קמיר המחזיקים במקרקעין מיוצגים על-ידי אותם עורכי-הדין ואין השאלה של החלוקה הפנימית בין בני המשפחה השונים מבחינת זכויותיהם בחלקה או מבחינת החזקתם בפועל בחלקה, עומדת על הפרק בהליך זה ולכן התייחס בית-המשפט לכולם כיחידה אחת.

בין הצדדים נוהל משא-ומתן לפתרון המחלוקות שביניהם, אשר כשל. במסגרת משא-ומתן זה הציע המינהל לאבו-קמיר מספר הצעות לדיור חלופי בחיפה ובמקומות אחרים, מתוך נקודת מוצא לפיה מבקשים בני המשפחה להישאר בסביבת מגורים אחת.

מפי כב' סגן הנשיא השופט ד"ר ד' ביין נפסק כדלקמן:

"סיכום
המינהל מבקש כי יינתן צו לפי סעיף 8 לפקודה, המורה לאבו-קמיר או מי מטעמם לפנות את המקרקעין ולמסור את החזקה בהם לידיו. כמו-כן מתבקש בית-המשפט לקבוע, כי אבו-קמיר אינם זכאים לפיצוי על בסיס זכות קניין שיש להם, אלא לכל היותר פיצוי על השקעותיהם במקרקעין.
ד. דיון ומסקנות חוקיות ההפקעה
1. סעיף 5 לפקודה מטיל חובה למסור את העתק ההודעה על הכוונה להפקיע רק למי שרשום כבעלים או כבעל טובת הנאה בקרקע המופקעת:
'(1) מקום שמתכוון שר האוצר לרכוש כל קרקע לצורך ציבורי כל-שהוא, יגרום כי תתפרסם ברשומות הודעה על כוונתו זאת, והודעה זאת תהיה בטופס א' או בטופס ב' הרשומים בתוספת, הכל לפי הטופס הנאות. כמו-כן, יגרום כי יוצגו טפסים של אותה הודעה במקומות נוחים על הקרקע או סמוך לקרקע שעומדים לרכשה, ונוסף על-כך יגרום כי יימסר העתק של אותה הודעה, לכל אדם, ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעליה של הקרקע, או כאדם שיש לו טובת-הנאה בה, ומסירה זאת תבוצע בין מתוך מסירה לידיו ממש של האדם, שלו יש למסרה, או מתוך השארת העתק של אותה הודעה במקום מגוריו הידוע לאחרונה, או מתוך שליחתה בדואר במכתב רשום, שעליו נכתבה כתבתו של אותו אדם לפי כתובת הדואר שלו הידועה לאחרונה, אם יש כזאת.'
2. אין גם בפקודה כל הוראה בדבר חובת שימוע, אמנם בית-המשפט העליון המליץ ב- בג"צ 307/82 {לוביאנקר ואח' נ' שר האוצר, פ"ד לז(2), 141 (1983)} על תיקון הפקודה, אך קבע כי כל עוד לא הונהגה חובת השמיעה לא ניתן לראות את ההפקעה כחסרת תוקף בשל אי-מתן זכות שימוע. בעקבות פסק-הדין נקבעו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה הנחיות הבאות:
'I מן הראוי לפעול להצגת ההודעה על המקרקעין ולמשלוח ההודעה לבעל הזכויות במקרקעין במקביל למשלוח ההודעה לפירסום ברשומות.
II אף שסעיף 5 לפקודה דורש, שהעתק ההודעה יימסר באופן אישי למי שרשום כבעל זכות או טובת הנאה במקרקעין, באחת הדרכים הנקובות בסעיף זה, ייתכן שמבחינה מעשית אי-אפשר לבצע מסירה אישית כזאת, או שאי-אפשר לבצע אותה בזמן סביר, כגון כאשר הכתובת אינה ידועה. ברור, שיש לעשות מאמץ סביר כדי לבצע את המסירה האישית כנדרש בפקודה.
III ניתן להסתפק, בדרך-כלל, בשימוע בכתב. עם-זאת, אם בעל הזכויות במקרקעין מבקש להשמיע את טענותיו בעל פה, מן הראוי, בדרך-כלל, לאפשר לו זאת, אם בפני הוועדה המייעצת לענייני הפקעות, ואם בפני ועדת-משנה שלה, כפי שהוועדה תקבע.'
3. לדעתי, אין למצוא פגם בהליכים שננקטו, וזאת מטעמים אלה:
(א) ההודעות לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה, פורסמו כדין ברשומות.
(ב) הפקודה אינה מחייבת מסירת הודעה אישית למי שזכותו אינה רשומה במרשם המקרקעין.
(ג) גם הנחיות היועץ המשפטי אינן מחייבות מסירת הודעה אישית למי שזכותו אינה רשומה. כל מה שנאמר בהנחיות הוא שיש לעשות "מאמץ סביר" כדי לבצע מסירה אישית למי שהפקודה מחייבת שתבוצע לו מסירה.
(ד) בכל מקרה, מסירת הודעה אישית או הצבת שלטים במקרקעין, הוא אקט דקלרטיבי גרידא שהעדרו, אינו פוגם בתוקף ההפקעה אלא לכל היותר נותן בידי הנוגע בדבר עילת תביעה בנזיקין על הנזקים שנגרמו לו, אם לו נודע לו על ההפקעה ממקור אחר {ראה קמר דיני הפקעת מקרקעין, (מהדורה שישית), 126}.
(ה) לא נסתרו דברי מר לורנס ששון, שלפיהם פורסמה ההודעה גם בעיתונות, נשלחו הודעות בעלי המקרקעין ונתלו הודעות על לוחות המודעות ומבנים בסביבת המקרקעין, ואכן בעלי זכויות אחרים שנכללו בשטח ההפקעה הגישו התנגדויות.
(ו) גם בהנחה שלא קויימה חובת שימוע, הרי לא בכל מקרה שלא קויימה חובה זו הופכת הפעולה המשפטית לבטלה. גם על זכות זו חלה תורת הבטלות היחסית המפרידה בין הפגם שבהחלטה לבין נפקות הפגם."
{ראה רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 737 (2000)}
השאלה אם יש לקבוע שהפרת זכות הטיעון בטלה אם לאו, תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה.
במקרה הנדון, ניתנה בידי המשיבים בהליך זה הזכות להעלות את טיעוניהם הן בדבר חוקיות ההפקעה והן בדבר נחיצותה. כמו-כן, נערך שימוע בנושא ההפקעה, אמנם לאנשים אחרים, אך יש להניח שלפחות שאלת נחיצות ההפקעה עלתה בדיונים אלה.
לאור כל האמור, נקבע כי אין מקום לביטול ההפקעה עקב פגם שנפל בה."

ב- עת"מ (חי') 392/01 {לשם מנחם ואח' נ' הוועדה המקומית, תק-מח 2001(3), 4664 (2001)} נקבע, כי העובדה שיכול שתהיה לבעל דין זכות לתבוע בנזיקין עקב אי-מסירת הודעה, אם אכן נתמלאו המרכיבים לקיומה של עוולה של הפרת חובה חקוקה, אין בה לכשלעצמה לאיין את הליך ההפקעה.

14. טענה בדבר פגמים בהודעת ההפקעה, כמו גם העדר התשריט או שימוש במילה "חלק מחלקות", אינה אלא בגדר פגם שאיננו עיקרי ושאין בו כדי להטעות
ב- עת"מ (חי') 392/01 {לשם מנחם ואח' נ' הוועדה המקומית, תק-מח 2001(3), 4664 (2001)} המחלוקת הצריכה הכרעה היא, אם נפלו פגמים בהליך ההפקעה, כאשר אין חולק שהוועדה המקומית רשאית היתה לנקוט בו, ואם-כן, אם יש באלה כדי לאיין את ההליכים שננקטו?

ככלל, סמכות ההפקעה לפי חוק התכנון והבניה, מצויה בידי רשות תכנונית, לפי פרק ח' של החוק. ההפקעה צריכה להתבצע בשני שלבים: האחד שינוי ייעודם של המקרקעין מכל ייעוד שאיננו לצרכי ציבור, לייעוד ל"צרכי ציבור". השלב השני שהוא השלב הקנייני, הוא שלב הפקעת המקרקעין בייעודם לצרכי ציבור.

הוועדה המקומית תהא מוסמכת להפקיע מקרקעין המיועדים להפקעה בתוך פרק הזמן הקבוע בתכנית או תוך זמן סביר.

בענייננו, קויים שלב זה במסגרת תכנית טב/62 ובשינויים מסויימים ב-טב/174.

בשלב זה נקטה הוועדה המקומית עם פרסום הודעת ההפקעה.

ההפקעה היתה על-פי חוק התכנון והבניה, על-ידי הוועדה המקומית, לגבי מקרקעין שיועדו בתכנית מיתאר מקומית, לצרכי ציבור. ייעוד כזה נקבע בהתייחס לחלקה בתכנית בניין טב/62 שפורסמה לצורך קבלת תוקף עוד ביום 11.09.88 כבר באותה תכנית נקבע כי החלקה כולה מיועדת להפקעה בהתאם לסעיפים 188 ו- 189 לחוק, וזאת על-פי התשריט שצורף לאותה תכנית.

טענת העותרים היא, כי מיד בסמוך לאחר אישור התכנית הנ"ל, פרסמה הוועדה המקומית הודעת הפקעה, וזאת מבלי שהיה דיון והחלטה במליאת הוועדה המקומית. עוד ציינו העותרים שעל-פי הודעת ההפקעה לא ברור היה כלל איזה חלק מן החלקות יופקע, כל הודעה על ההפקעה לא נמסרה לעותרים אישית, וכי להודעת ההפקעה לא צורף תשריט ולא צויין בה החלק המופקע. למרות האמור, בפועל תפסה הוועדה המקומית חזקה בכל שטח החלקה, וזאת עוד בשנת 1996.

בית-המשפט קבע, כי גם אם טענות אלה היו נכונות ומדוייקות עובדתית, לא היה מקום להעלותן, במועד בו הועלו.

עיון בהודעת ההפקעה מלמד, כי הוועדה המקומית הודיעה בבירור על כוונתה לקנות מיד חזקה בקרקע האמורה, וכי המקרקעין דרושים לה באופן דחוף לצרכי הציבור, שלמענם היא עומדת לרוכשה. באותה הודעה הובהר כי ההודעה מתייחסת לתכנית טב/62, וכי המקרקעין הרלוונטיים מופיעים בתשריט של התכנית. אמנם בהודעה נאמר גם כי ההפקעה מתייחסת ל"חלק מחלקות 22-20, כדרכים, הרחבת דרך, שבילים, ומבנה ציבורי...", ואולם לא ניתן היה לקרוא את ההודעה, מבלי לעיין בתשריט שצורף.

גם בהנחה שהנוסח לא היה ברור, הרי שבהיות העותרים מיוצגים על-ידי עורך-דין עוד בשנת 1996, בסמוך למועד בו בוצעה תפיסה בפועל של החלקה בשלמותה, לא היתה כל מניעה לבדוק את גודל החלקה המופקע, לא רק בחילופי מכתבים עם מהנדס המועצה, אלא בבדיקת התשריט של התכנית טב/62.

הפועל היוצא הוא, כי באותו מועד ידעו כבר העותרים את כל העובדות הצריכות לעניין ולמרות האמור לא הוגשה כל עתירה.

עוד קבע בית-המשפט כי טענה בדבר פגמים בהודעת ההפקעה, כמו גם העדר התשריט או שימוש במילה "חלק מחלקות", אינה אלא בגדר פגם שאיננו עיקרי ושאין בו כדי להטעות, ולכן, אינו פוסל את שנעשה לפיו {ראה א' קמר, דיני הפקעה, 268}.

נכון שבטפסי ההודעה שבתוספת לפקודת הקרקעות נאמר, כי בתיאור המקרקעין המופקעים צריך לתת את המידות והגבולות, כאשר הדבר הוא מעשי. ככלל, רצוי שהתשריט יונח בידי הרשות המפקיעה בלשכת רישום המקרקעין, ובקנה-מידה סביר. ואולם, אין חובה כזו. במקרה דנן, בהודעת ההפקעה, אוזכרו החלקות והגוש ובנוסף הוזכרה התכנית טב/62 שלה צורף תשריט. לפיכך, משניתנו פרטים לגבי זהות המקרקעין המופקעים ונתנו שם פרטים רבים ככל שניתן, נקבע, כי היה באלה לסייע בידי המעוניינים את זיהוי המקרקעין הנכללים בתחום ההפקעה, במיוחד כאשר התשריט המפורט היה מצורף לתכנית עצמה.

בנוסף, סימון החלקה של העותרים כמיועדת להפקעה בשלמות, עלה בבירור גם אם הנוסח המופיע בהודעת ההפקעה, דיבר על "חלק מחלקות". עובדה זו - הפקעת החלקה בשלמותה, צויינה בבירור בשתי התכניות הרלוונטיות ובתשריט שצורף.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) - הודעות