שיקולים חינוכיים

1. השלכות שליליות מבחינה חינוכית
רשות הרישוי רשאית להביא בחשבון אם פתיחתו של עסק תהיה בעלת השלכות שליליות מבחינת השיקולים החינוכיים.

גם כאשר מוענקת הזכות לשקול שיקולים חינוכיים אין פירושו של דבר שניתן לאמץ אמת-מידה קיצונית ויוצאת דופן אולם אם הגישה שננקטה על-ידי רשות הרישוי נראית כגישה סבירה הבאה לקדם אינטרס חינוכי לגיטימי או למנוע פגיעה חינוכית-מהותית לא יתערב בית-המשפט רק בשל כך שתיתכן גם גישה סבירה חלופית, אשר נראית לבית-המשפט יותר מזו שאומצה על-ידי רשות הרישוי {בג"צ 382/83 נדיה מרימי נ' ראש עיריית ר"ג, פ"ד לח(1), 545 (1984)}.

2. מועדון משחקים
ב- בג"צ 287/71 {ציון דעבול נ' ראש עירית רמת-גן ואח', פ"ד כו(2), 821 (1971)} קבע בית-המשפט כי ראש העיריה כרשות רישוי אינו מוסמך להדריך עצמו על-פי שיקולים חינוכיים בבואו לשקול בקשה למתן רישיון לעסק למועדון משחקים.

בעניין זה ציון דעבול, העותר, ביקש מראש עיריית רמת-גן מתן רישיון עסק למועדון משחקים (כולל מכונות משחק) באולם ברחוב ז'בוטינסקי 76, רמת-גן. בדעתו להעמיד בעסק מכונות לכדורגל של שולחן ולמשחק "פליפר".

ראש העיריה סירב לבקשה מן הנימוקים הבאים {כלשונו במכתבו מיום 13.07.71}:

"1. העסק הנדון נמצא בקרבת שני בתי-ספר ממלכתיים ('הגבעה' ו- 'המרכז') ועלול להוות גורם לפיתוי ולמשיכת התלמידים ויפגע קשות בחינוכם והתנהגותם.
2. עסק מסוג זה יהפך למקום כוח משיכה לריכוז של תלמידים, בני נוער ומבוגרים, וישמש חממה לעבריינות ותרבות רעה. והראיה לכך, כי בעת היות העסק פתוח נמשכו אליו כל אלה שציינתי לעיל.
3. המשחק במכונות המשחק בהם מדובר כרוך בהוצאת כספים, ואף זה עלול לפגוע במוסריותם של בני הנוער לשם השגת הכספים ויוביל אותם לדרך הרפתקאות שליליות ותרבות רעה.
4. יתר-על-כן, מקום העסק אינו מתאים, מאחר ונמצא בקומת החנויות של בית-מגורים בבית משותף בין בתי מגורים אחרים, דבר העלול להשפיע לרעה על הדיירים בסביבה ובמיוחד על בני הנוער המתגוררים בבתים אלה."

נימוקים אלה מקצתם חינוכיים ומקצתם נוגעים לשלום הציבור. מן הסוג השני הוא הנימוק שמקום זה ישמש חממה לעבריינות ותרבות רעה.

ניתן לומר גם ששני סוגי הנימוקים הללו יונקים זה מזה, כי לפי השקפת ראש העיריה על ענייני חינוך מתבטלים בני הנוער המבלים ליד שולחנות המשחק מתלמודם ומבילוי שעות הפנאי שלהם בעיסוקים יותר חיוביים, וכידוע "הבטלה היא אם כל חטאת"; וכן עלולים בני הנוער להגיע בדרך זו לבזבוז כספים ולהשגת כספים בדרכים בלתי-כשרות. זוהי השקפה הראויה להבנה מלאה מצד כל מי ששלומם של בני נוער קרוב ללבו.

השאלה שעמדה בפני בית-המשפט היא אם בית-המשפט יכול וצריך לתמוך בה מבחינת הדין וביתר דיוק, האם היה לראש העיריה כרשות הרישוי לפי חוק רישוי עסקים, יסוד בדין למנוע את הרישיון מאת העותר, למרות העקרון הכללי של חופש העיסוק הקיים במדינתנו.

בית-המשפט דחה את העתירה אך על בסיס נימוקים אחרים ולא על-סמך שיקולים חינוכיים. וכדברי בית-המשפט:

"אדון איפוא בשני סוגי הנימוקים של ראש העיריה, וראשית בנימוקים החינוכיים : בהתאם להלכה הנ"ל ב- בג"צ 161/52, עלינו לשאול אם הדאגה לענייני חינוך בתחום העיריה מוטלת על ראש העיריה או על מועצת העיריה. רק אם התשובה לכך חיובית, מותר לראש העיריה כרשות הרישוי להדריך את עצמו גם על-פי שיקולים חינוכיים. החוק החדש אינו מונה, בסעיף 1 ממנו, ענייני חינוך בין המטרות שלהן נועדה שיטת הרישוי אשר הותקנה על-פי אותו חוק. בא-כוח המשיבים הזכיר סעיף 249(29) של פקודת העיריות (נוסח חדש) המסמיך את מועצת העיריה:
"לעשות בדרך-כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה... וכן, ברשותו של הממונה, להקים ולקיים מוסדות לבריאות הציבור ולחינוך, ולסייע להם."
אינני סבור שהסמכות "לקיים מוסדות לחינוך ולסייע להם" כוללת גם את הדאגה לטובתם החינוכית והמוסרית של הלומדים במוסדות אלה. אולי אפשר היה לבסס סמכות רחבה כזאת על מעמדה של הרשות המקומית כרשות חינוך לפי חוקי החינוך, אך לכאורה נתונה הסמכות החינוכית לפי חוקים אלה בידי משרד החינוך והתרבות, בעוד שהרשות המקומית מופקדת בעיקר על ענייני המינהל של בתי-הספר שבתחומה. לא שמענו שום טיעון על שאלה זו ואין זה מן הראוי שאנו נתעמק בה על-פי יזמתנו.
יצויין שלמועצות המקומיות נתונות בחקיקת-משנה החלה עליהן סמכויות רחבות כגון דאגה בתחומיהן "לקידום ענייניהם הכלכליים, הסוציאליים, החברתיים והתרבותיים" של התושבים (סעיף 146(2) של צו (א)), אשר לא הוענקו למועצות העיריות. על הבדל זה כבר עמדו ב- בג"צ 233/53 זישו אלספקטור נ' ראש עיריית בית-שאן, ואח', פ"ד, כרך ח, 659 (1954); פי"ם, כרך טו, ע' 331), ובאחרים. קשה לראות טעם הגיוני להבחנה זו, כאילו התושבים בתחומי המועצות המקומיות זקוקים יותר לאפטורופסות של השלטון המקומי מאשר תושבי הערים. מכל מקום, ברור שלשום רשות מקומית אין סמכות "טבעית" לשים עצמה שומרת על המוסר של תושביה המבוגרים או הצעירים, אלא הדאגה לכגון אלה חייבת להתבסס על סמכות שמקורה בדין, וכזאת איננה בנמצא.
שונים פני הדברים ביחס לנימוקים הנעוצים בשמירה על שלום הציבור. אני מתייחס במלוא הרצינות להשקפתו של ראש העיריה שמועדון משחקים מן הסוג שבדעת העותר לנהל עלול ליהפך לחממה לעבריינות, במיוחד לבני הנוער. אין אני סבור שעלינו לסתור את שיקול-דעתו, כאשר הוא דוחה מטעם זה את הבקשה לחלוטין ואף אינו מוכן להיענות להצעה החלופית של העותר שיוטלו עליו תנאים להגבלת זכות הכניסה למועדון לצעירים מתחת לגיל מסויים או לפתיחתו רק אחרי שעות הלימודים בבתי-הספר, או תנאים אחרים כיוצא באלה. קיומם של מועדונים כאלה במקומות אחרים אינו מחייב את עיריית רמת-גן לחדול ממאמציה למנוע סכנות לשלום הציבור ולבטיחותו בתחום העירוני שלה."

3. ניהול עסק למימכר אביזירי מין - אי-מתן רישיון - שיקולים חינוכיים ושמירת הסדר הציבורי
ב- בג"צ 809/86 {דב ינוביץ נ' מ' ורבין - ראש המועצה המקומית, פ"ד מא(4), 309 (1987} המשיבים החליטו לאסור על העותרים לנהל בחנותם עסק למימכר אביזרי מין למינהם. החלטתם הושתתה על שיקולים חינוכיים ועל שמירת הסדר הציבורי. שתי שאלות עיקריות מתעוררות בעתירה זו:

הראשונה, האם למועצה מקומית נתונה הסמכות לאסור הקמתו של עסק למוצרי מין בתחומיה?

השניה, בהנחה שיש למועצה סמכות כזו, האם סירובם של המשיבים לבקשה לניהול עסק במקרה דנא עומד בפני הביקורת ובמבחן הסבירות?

בית-המשפט דחה את העתירה {ככל שהדבר מתייחס לשיקולים החינוכיים} בקבעו כדלקמן:

"עניין הסמכות מאז פסק-הדין ב- בג"צ 1/49 בזרנו ואח' נ' שר המשטרה ואח', פ"ד ב 80 (1949); פ"ע א 121), הלכה היא, כי אין רשות מקומית רשאית להגביל את חופש העיסוק של האזרח אלא בעילות שנקבעו בחוק. בפסקי-דין רבים חזר ואישר בית-משפט זה הלכה זו. ב- בג"צ 236/70 חממה ואח' נ' ראש העיריה ואח', פ"ד כה(1), 113, 115 (1971), קבע השופט לנדוי, כתוארו אז, לאמור :
"הכלל הוא שכל אדם זכאי לעסוק בעסק כרצונו, בגבולות שהחוק מציב לו, ועל רשות המסרבת לתת לו רישיון לניהול עסק, מקום שדרוש רישיון כזה, להצדיק את סירובה על יסוד הוראה המפורשת בדין או המשתמעת ממנו."
לא-זו-אף-זו, מקום שביסוד החלטת הרשות להגביל פתיחתו וניהולו של עסק ניצב שיקול חינוכי-מוסרי גרידא, יתערב, דרך-כלל, בית-משפט זה. ב- בג"צ 287/71 דעבול נ' ראש עירית רמת-גן ואח', פ"ד כו(2), 821, 824 (1971), קבע כב' השופט לנדוי, כתוארו אז, לאמור:
"ברור שלשום רשות מקומית אין סמכות טבעית לשים עצמה שומרת על המוסר של תושביה המבוגרים או הצעירים, אלא הדאגה לכגון אלה חייבת להתבסס על סמכות שמקורה בדין, וכזאת איננה בנמצא."
אולם ראוי לציין ולהדגיש, כי הלכת בג"צ 287/71 הנ"ל, ככל שהיא נוגעת לשיקול החינוכי-מוסרי, איבדה מעוקצה בעקבות חוק רישוי עסקים (תיקון מס' 5), התשמ"ג-1983, שלפיו הוסף לחוק רישוי עסקים סעיף 2ב, המכיר כשיקול לגיטימי לעניין עסק של עריכת משחקים גם התחשבות בטעמים חינוכיים."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שיקולים חינוכיים