טענת חסיון כאשר עסקינן במחלוקת בין יורשים אפשריים

חיסיון עורך-דין-לקוח מוסיף להתקיים גם לאחר מות הלקוח והסרתו היא עניין תלוי נסיבות של כל מקרה ומקרה.

הזכות הינה זכות מוחלטת בחיי המנוח-מוריש, כאשר לאחר הפטירה הזכות הופכת לזכות יחסית הכפופה לאינטרס גילוי האמת, תוך התחקות אחר כוונת המנוח ורצונותיו.

ההכרעה בעניין החיסיון תיעשה בדרך של איזון בין הזכות לפרטיות מול אינטרס גילוי האמת וקיום הליך הוגן.

נקודת המוצא תהא עמדתו של המנוח בעניין זה במהלך חייו, וככל שנטיית המנוח היתה כי ענייניו, לרבות נושא עריכת צוואתו, יישמרו חסויים, יש לתת לכך משקל רב.

חסיון עורך-דין-לקוח מבוסס על שתי הוראות חוק משלימות, כאשר בהתאם לסעיף 48 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 {להלן: "פקודת הראיות"} דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח, אין עורך-הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון.
סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, מטיל איסור על עורך-הדין לגלות "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך-דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי". בהתאם לאותן הוראות חוק, בעל הזכות לחסיון הוא הלקוח.

בהתאם לתפיסת המשפט הישראלי, תכליתו של החיסיון היא לאפשר ללקוח להיוועץ באופן חופשי עם בא כוחו, על-מנת שהאחרון יוכל ליתן לו שירות מקצועי כראוי {רע"פ 751/15 יצחק אברג'יל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.15)}.

עורך-דין יוכל לתת שירות מקצועי רק אם יקבל מהלקוח את כל הנתונים ויכול לרדת לשורשם של הדברים שנתבררו לו במלואם כהווייתם.

החיסיון נועד להגן על חופש ההתקשרות בין לקוח לעורך-דין. הוא נועד להבטיח לאפשר לאדם להיוועץ בעורך-דין ללא חשש שתוכן הדברים יתגלה ליריבו ויעמוד לו לרועץ, כאשר הלקוח זכאי ליהנות מהחיסיון גם לאחר תום יחסיו הפורמליים עם עורך-הדין.

הטעמים אשר עומדים ביסוד החיסיון מצדיקים כי החיסיון ישמר גם כאשר הסתיימו יחסי עורך-דין-לקוח.

להבדיל ממרבית זכויות החיסיון, המעניקות "זכות יחסית" הכפופה לסמכותו של בית-המשפט להסיר את החיסיון, זכות החיסיון של לקוח כלפי עורך-דין הינה זכות מוחלטת שרק הלקוח יכול לוותר עליה.

על-פי סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, כל אדם כשר לזכויות ולחובות ממר לידתו ועד מותו.

יחד-עם-זאת, הגישה המקובלת היא כי החיסיון אינו בטל ועובר מן העולם עם מותו של הלקוח אלא עובר בירושה ליורשיו {קדמי על הראיות חלק שלישי 1073; ת"א (ת"א) 1088/87 רחמים תם נ' יחיא תם, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.90); ת"ע (יר') 43032/00 עזבון המנוח א. פ. ז"ל נ' מ. פ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.01.08)}.

השיקולים הם שלא להרתיע אדם ממסירת מידע לעורך דינו מחשש שלאחר מותו יגיע המידע לאחרים, כמו גם הרצון להגן על פרטיותו ועל כבודו של המת.

יש לזכור כי החיסיון האמור, במהותו, אינו מושתת על הזכות לפרטיות אלא על הזכות לייצוג משפטי {ראה ב- רמ"ש (ב"ש) 42302-10-15 א.צ נ' י.צ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.01.16) כפי שיובא להלן}.

ב- רמ"ש (ב"ש) 42302-10-15 {א.צ נ' י.צ, פורסם באתר האינטרנט נבו, (27.01.16)} נדונה בקשה לרשות ערעור על החלטה שניתנה במסגרת הליך התנגדות לקיום הצוואה, לפיה נדחתה בקשה להסרת חיסיון עורך-דין-לקוח, ביחס למסמכים המצויים אצל עורך-דין בקשר עם עריכת צוואת המנוחה.

המבקשים טענו כי הוכח במהלך חקירתו של בא-כוח המשיב 2 {להלן: "עורך-דין יוגב"}, כי הועברו למשיבים או מי מהם מאות עמודי מסמכים, שעה שלמבקשים הוא סירב אפילו להעביר את הצוואה משנת 2006.

המבקשים טענו כי בחקירת עורך-דין יוגב הוכח כי ישנה חשיבות רבה למסמכים שיכולים לשפוך אור על ההתרחשויות ולהוכיח כי הצוואה משנת 2011 מקורה בלחץ כבד שהופעל על המנוחה במצבה הרפואי הקשה, ואינה משקפת את רצונה.

המבקשים ציינו כי את הצוואה משנת 2006 גילה עורך-דין יוגב רק לאחר שניתן צו המורה לו לעשות כן.

לעניין החיסיון, המבקשים טענו בבקשה כי הקביעה לפיה הסרת החיסיון נבחנת על-פי עמדתו של המצווה בחייו הופכת חיסיון למוחלט וחוסמת את האפשרות לברר את האמת בנוגע למסמכי ירושה.

המבקשים הפנו לפסק-דינה של כב' השופט נ' מימון ב- ת"ע (יר') 43032/00 {עזבון המנוח א. פ. ז"ל נ' מ. פ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.01.08)} בו נפסק כי מחלוקת בין יורשים מחלישה את עוצמת החיסיון שנותרה לאחר פטירת המנוח ויש לבדוק אם הרצון לשמור על החיסיון אינו נובע מאינטרס של מי מהיורשים בסכסוך עם יורש אחר.

בעניין זה נטען כי במחלוקת בין יורשים, היורשים את החיסיון, עצמו מדובר למעשה בגילוי מידע של הלקוח לעצמו ואין חיסיון מפני הלקוח עצמו.

בחזרה לעניין דנן, לגבי התנגדותו של עורך-דין יוגב לגלות המסמכים, הדגישו המבקשים כי החיסיון הוא של הלקוח ולא של עורך-הדין.

עוד הוסיפו המבקשים כי לא ניתן ללמוד מעדותו של עורך-דין יוגב כי המנוחה ביקשה שתהליך עריכת הצוואה יוותר חסוי לאחר מותה, וכן כי המנוחה שיתפה כמה אנשים בכל הקשור לצוואתה.

המשיב 1 טען כי מאחר שהחיסיון לא עלה בהליכים מקדמיים של גילוי מסמכים, אלא במהלך עדותו של עורך-דין יוגב, לא עומדת למבקשים האפשרות לבקש רשות ערעור על ההחלטה.

עוד טען המשיב 1 כי עמדתו של עורך-דין יוגב, שהוא המשיב הנכון בפן המהותי, כלל לא נשמעה מאחר שלא צורף להליך.

המשיב 1 עמד על חשיבותו של חסיון עורך-דין-לקוח בהתאם להלכה הפסוקה, וביתר שאת בענייני עריכת צוואות, שם המצווה משתף את בא-כוחו בעניינים האינטימיים ביותר ושיקוליו הכמוסים ביותר, כפי שנעשה במקרה דנן.

לשיטתו של המשיב 1, אם החיסיון חל בעניינים מסחריים, קל וחומר שהוא חל על עריכת צוואה. המשיב 1 הדגיש את קביעת בית-המשפט קמא במקרה דנן כי הביעה רצונה שעריכת הצוואה תישמר חסויה.

כן הפנה המשיב 1 להלכה הפסוקה ולעמדת ועדת האתיקה כי החיסיון ממשיך לחול במלוא תוקפו גם לאחר מות הלקוח.

המשיב 1 מפנה למכתב בכתב ידה של המנוחה, אותו צרפה לצוואה, בו היא שיתפה את התלבטויותיה והסבירה את נימוקיה לעריכת הצוואה. לטענת המשיב 1, מכלל ההן יש ללמוד את הלאו, קרי, שפרט למכתב עמדה המנוחה על כך ששאר העניינים יוותרו חסויים.
המשיב 2 טען כי יש לדחות את הבקשה כבר מן הטעם שהוגשה לאחר סיום שמיעת הראיות. המשיב 2 טען כי היה על המבקשים-לבקש הסרת החיסיון כאשר ביקשו שעורך-דין יוגב ימציא את הצוואה משנת 2006, אך לא עשו כן.

בקשתם הנוכחית נועדה לכך שהתיק יישמע פעם נוספת, בדומה לבקשה שהגישו לבית-המשפט קמא להבאת ראיות הזמה, בקשה שטרם ניתנה בה החלטה.

המשיב 2 טען, כי אין ממש בטענה כי עורך-דין יוגב העביר לו מסמכים. המשיב 2 ציין כי אמנם הגיש את הצוואה לקיום באמצעות עורך-דין יוגב, אך משהתברר כי הוא יידרש ליתן עדות, הצטרפה עורכת-דין רמון לייצוג ועורך-דין יוגב לא המשיך לייצג בתיק. לפיכך הועברו למשרדה המסמכים הדרושים לקבל הייצוג, אך לא מסמכים החוסים תחת החיסיון.

לגופה של סוגיית החיסיון טען המשיב 2 כי הטענה לפיה עם פטירת המנוח בטל מהעולם גם חיסיון עורך-דין-לקוח אינה סבירה.

המשיב 2 טען כי אין מקום לקבוע שכל מי שיבקש לצוות רכושו, יהיה עליו לדעת כי כל הפרטים שימסור לעורך-הדין יהיו חשופים בפני מי שטוען לזכויות בעזבון, ללא כל שיקול דעת וללא בחינת הנסיבות וללא בחינה האם יש מקום להגן על כבודו פרטיותו של הלקוח שנפטר.

המשיב 2 טען כי אין מקום לגישה לפיה היורש נכנס לנעליו של לקוחו של עורך-הדין וזכאי לגילוי מלא של כל המידע שהוחלף בין המנוח לבין עורך-הדין.

בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק כי אין להרחיב את יריעת חיסיון עורך-דין- לקוח לאחר פטירת הלקוח, מעבר למתחייב ומעבר לאיזון הראוי בין האינטרסים השונים המתעוררים בהקשר הנדון.

בהליך של בקשה לקיום צוואה, קשה לבסס קביעה בדבר חיסיון המידע והמסמכים שקיימים אצל עורך-הדין על כך שהמצווה, בחייו, ביקש לשמור בחשאיות את עצם עריכת הצוואה ולא ויתר בחייו על החיסיון.

בית-המשפט סבר כי בקשה לחיוב עורך-דין למסור עדות ולהמציא מסמכים תוכרע על-פי הרלוונטיות של העדות והמסמכים לשאלות השנויות במחלוקת.

אדם העושה צוואה, חזקה כי הוא מבקש שהיא תקוים לאחר מותו וכי בית-המשפט יקיים בירור מלא בשאלת תוקפה של הצוואה.

בהליך הנסב על תוקפה של צוואה, האינטרס שבכיבוד רצונו של המת גובר על אינטרסים אחרים, ובהם שמירת פרטיות המנוח וחסיונות שעמדו לו בחייו.

בהליכי קיום צוואה והתנגדות, גילוי המידע לא רק שהוא משרת את הערך החברתי הכללי של גילוי האמת ועשיית משפט צדק, אלא שהוא מתחייב מהתכלית העומדת ביסוד הליכי קיום צוואה.

סיכומו-של-דבר, התיר בית-המשפט את חקירתו של עורך-דין פליגלמן אף ביחס לטיפולו בעסקאות ברחוב צ' וברחוב ט', עבור המנוח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענת חסיון כאשר עסקינן במחלוקת בין יורשים אפשריים