אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית (סעיף 30 לחוק הירושה)

1. מבוא
סעיף 30 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"30. אונס איום וכו'
(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה.
(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה."

סעיף 30 לחוק הירושה עוסק בנסיבות בהן הצוואה כפי שהיא לא מביעה את רצונו האמיתי של המצווה. מספר גורמים יכולים לגרום לכך.

סעיף 30(א) לחוק הירושה מתייחס ללחץ חיצוני המופעל על המצווה, מהכבד אל הקל:

(1) אונס, איום - לחצים כבדים, מדובר ברעות הנגלים לעין. מדובר במעשי כפיה גסים בהם בדרך-כלל המצווה מודע למעשי הכפיה וכי המצווה יודע שצוואתו לא משקפת את רצונו האמיתי.

(2) השפעה בלתי-הוגנת - לחץ קל. מדובר ברעה בנפשו ובנשמתו של אדם. לא תמיד המצווה מודע לכך שהופעלה עליו השפעה בלתי-הוגנת.

(3) תחבולה או תרמית - מעשה מרמה. מעשה מרמה כגון תחבולה או תרמית גורמים לאי-התאמה בין הכתוב לבין מה שהמצווה רצה לצוות לולא המרמה.

סעיף 30(א) לחוק הירושה, מתייחס למצבים בהם קבע המחוקק כי צוואה שנערכה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח ועל-כן היא בטלה {ת"ע (משפחה יר') 43220/09 נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472, 480 (2011)}.

סעיף 30(ב) לחוק הירושה דן בטעות. כלומר, אי-התאמה בין מה שהמצווה עשה לבין מה שהמצווה רצה לעשות - עקב הטעות.

המחוקק הותיר אפשרות לתיקון הצוואה רק במקרה שמדובר בטעות, ורק אם אפשר יהיה לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, רק אז יתקן בית-המשפט בהתאם לכך את דברי הצוואה. ובמידה ואין אפשרות לעשות כך, בטלה הוראת הצוואה.

יודגש כי יש לקרוא את סעיף 30 לחוק הירושה בצוותא עם סעיפים 31 ו- 32 לחוק הירושה העוסקים באי-ביטול של צוואה פגומה {סעיף 31 לחוק הירושה} ובטעות סופר {סעיף 32 לחוק הירושה}.
כלומר, יש לקחת בחשבון את האפשרות שהותיר המחוקק להתגבר על הכפיה וזאת על-פי ההוראות שקבע המחוקק בסעיף 31 לחוק הירושה, ובהתאמה לעניין תיקון טעות סופר לפי האמור בסעיף 32 לחוק הירושה.

צוואה שנעשתה מחמת איום, אונס, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית, אלה הרעות שהמחוקק ציווה בסעיף 30 לחוק הירושה כי אם נעשתה צוואה מחמת אחד מהם - דינה להתבטל.

המשותף לכל הרעות וכל אחד מהם לעצמו, ובדרכו הוא, פוגע ברצונו החופשי של המצווה כיצד ייחלק רכושו לאחר פטירתו {ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.

נעיר כי לא כל השפעה מביאה לידי ביטול צוואה. הדין מחייב שעל-מנת שתבוטל צוואה, על ההשפעה להיות בלתי-הוגנת, עד כדי ניצול תלותו, חולשתו וחוסר יכולתו של המצווה לשם עשיית צוואה לטובת הנהנה {כאשר אדם מטפל באיש גלמוד, בתקווה שזה יגמול לו בעריכת צוואה לטובתו, אין בכך כדי לפסול את הצוואה, אפילו מבקש הוא ממנו לעשות צוואה}.

המחוקק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע של המצווה. שכנוע זה או השפעה כזו, כשהם נעשים בנימוס וללא לחץ ואיומים מפורשים או מכללא, אין בהם פסול וזאת אף ביתר שאת מקום ותוצאותיו אינן נחזות להיות תוצאת השפעה בלתי-הוגנת {ת"ע 5177-11-11 י' מ' ב' ואח' נ' ד' ב' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.13)}.

2. אונס ואיום
2.1 כללי
אונס ואיום עניינן במעשים הנגלים לעין, והאדם ישפוט לפי מראה עיניו. בתי-המשפט, מתייחסים, ברוב המקרים, לאונס או איום כהשפעה בלתי-הוגנת.

נציין, כי כאשר נטען דבר קיומם של איום או אונס, המוזכרים בסעיף 30 לחוק הירושה, אין בוחנים שאלת הבטלות רק לאור מטרתו של בעל ההשפעה. ייתכן ומי שאיים על אחר, נתכוון לטובתו של המצווה כאשר כפה עליו דעתו והביא עקב האיום לכך שהוא יצווה רכושו, למשל, למוסד שינציח שמו בצורה היעילה והמרשימה ביותר {ע"א 133/84 ש' רכטמן, עורך-דין נ' רחל זיסמן ואח', פ"ד לט(4), 769 (1986)}.

2.2 יש לבטל את הצוואות המאוחרות, מהנימוק שאלו נערכו באיום ובכפיה, אשר לא פסקו עד פטירת המנוחה
ב- עמ"ש (ת"א) 51823-03-11 {פלונית נ' פלוני, תק-מח 2013(2), 1760(2013)} נדון סכסוך בצוואה משותפת, בה ביקשו המנוחים, הורי הצדדים, להוריש את רכושם לילדיהם, אך לא בחלקים שווים, וזאת לאור מצבה של הבת, וחפצו כי תקבל ביתר, במיוחד בכל הקשור לזכויות בדירתם.

הבת {להלן: "המערערת"} טענה כי סעיף 7 לצוואה המשותפת קבע כי במידת הצורך יראו את הצוואה כצוואה נפרדת. הצוואה לא כללה הוראה מפורשת כי השינוי יעשה רק על-ידי שני המנוחים יחד ואין בלשון הרבים בסעיף 8, שבא בעקבותיו, כדי ללמד על שינוי משותף בלבד.

הצוואה נעשתה טרם התיקון לחוק הירושה והוגדרה כצוואה אישית ונפרדת. בשעה זו, בפני המנוחים עמדו אותן הוראות ברורות של חוק הירושה, בדבר האיסור על הגבלות בעריכת שינויים בצוואה, ומבלי צורך לציין אפשרות זו במפורש בעת עריכת צוואה.

כך גם בצוואה משותפת, ובניגוד להוראות בהתאם לתיקון, אשר דורשות התנאה מפורשת.

לכן, אינטרס ההסתמכות לא התקיים במקרה דנן ופסיקה שכזו, המבטלת צוואה מאוחרת בנסיבות דומות, תקדימית ומנוגדת לעיקרון החופש לצוות של המנוחה, בין אם מדובר בצוואת "יורש אחר יורש" ובין אם מדובר בצוואת "יורש במקום יורש".

עוד טענה המערערת, כי לשון הצוואה המשותפת ברורה דיה ולכן אין להסתמך על ראיות חיצונית לצוואה {סעיף 54(א) לחוק הירושה}.

כל שכן, אין להסתמך על עדותו של עורך הצוואה שנערכה זמן רב קודם לכן ואשר העיד בעצמו שאינו זוכר ונשען בדבריו על לשון הכתוב.

יתרה-מכן, טענה המערערת כי המנוחה היתה זכאית, אף אם מדובר ביורש אחר יורש, לשנות את הוראות המנוח, וזאת לאור לשון הצוואה המשותפת ובאופן שהותנה על הוראות סעיף 42 (ב) לחוק הירושה. משכך, הבן לא היה זכאי למאומה בדירה.

המערערת טענה, כי בהתייחס לטענות הבן כי היה מקום לבטל את הצוואות המאוחרות, בגין אותו איום ואונס, בית-משפט קמא קבע ממצאים, וכשלא הוגש ערעור על אותם ממצאים, מדובר למעשה בהרחבת חזית.

בנוסף, המערערת הפנתה לאותן קביעות של בית-משפט קמא, לרבות אודות "פערי הזמנים". לבסוף, טענה הבת בנושא ההוצאות שנפסקו לחובתה בבית-משפט קמא.

המשיב טען כי הערעור מתמקד בממצאים עובדתיים, לרבות בהסתמך על עדותו של עורך הצוואה {עורך-דין אפלבוים}, שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהעד ומהראיות שהובאו בפניו, ולכן אין מקום שערכאת הערעור תתערב בקביעות אלו.

בנוסף, הטענות בדבר פגמים בזיכרונו של העד נגעו לפרטים שוליים שלא היה בהם כדי לשלול את כלל עדותו.

המשיב טען, כי סעיף 8 לצוואה המשותפת וההדדית הינה הוראה מגבילה, המהווה אינדיקציה ברורה לאומד דעת המנוחים ושעצם קיומה שולל אפשרות של שינוי הצוואה לאחר מות המנוח.

לשון הרבים בה נקט הסעיף הינה חד משמעית ומלמדת על רצונם לשנות את הצוואה רק יחדיו. על דרך השלילה, העדר ביטוי "בכל עת", עליו התבסס פסק-הדין ב- ע"א 4402/98 {מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5), 703 (להלן: "פרשת מלמד")}, חיזק את הטענה כי המנוחים התכוונו רק לשינוי משותף.

המשיב טען, כי לפי המדרג הדו-שלבי הנלמד מסעיף 54 לחוק הירושה, אם מתעורר קושי ביחס לשלב הראשון אשר בוחן את אומד דעת הצדדים מתוך לשון הצוואה, הרי שבשלב השני יש להסתייע בנסיבות חיצוניות לצוואה וכך עשה בית-משפט קמא.

המשיב הדגיש, כי על-אף שלשונו של סעיף 8 לצוואה המשותפת וההדדית ברורה דיה, הרי שגם הנסיבות הנוספות שהובאו תומכות בפרשנות האמורה.

בהתייחס לטענת הבת לפיה אין צורך בראיות חיצוניות שכן הצוואה המשותפת ברורה, הרי שלצורך ביסוס טענתה חסר צמד המילים "בכל עת" וממילא נכון היה לעבור לשלב השני, לפיו הוכח שכוונת המנוחים היתה, שלא לאפשר שינוי חד-צדדי.

טענת המערערת בערעור לפיה המשיב אינו זכאי למאומה סתרה את סיכומי המערערת בבית-משפט קמא, בהם הודתה כי אין כל מחלוקת באשר ל- 15% שהמשיב זכאי להם בדירה וזאת מכוח הצוואה המשותפת, וכי גם בדיון קדם הערעור הוסכם כבר שאין מדובר במקרה שבו המשיב אינו זוכה בכל חלק בדירה.

המשיב טען, כי הצוואה המשותפת וההדדית נערכה במסמך אחד ונוקטת בלשון רבים ובה המנוח קבע את אופן חלוקת הדירה, מתוך כלל הרכוש ולא מתוך חלקו בלבד.

סעיף 5 לצוואה המשותפת נקט בניסוח ברור של מנגנון "יורש אחר יורש", בקובעו כי כל הרכוש ובכלל זה הרכוש של הנפטר הראשון, יעבור לילדים לאחר מות השני.
בכך, המצווים נתנו ביטוי מפורש לרצונם בנוגע לאשר ייעשה ברכושם לאחר פטירת שניהם, ומכאן שלא מדובר על אינטרס הסתמכות גרידא, אלא על רצון המנוח כפי שציווה בצוואתו.

המשיב טען, כי הוראה שכזו היוותה אינדיקציה להגבלה שביקשו המצווים להטיל על שינוי הצוואה, מעצם ההגבלה שקיימת על היורש הראשון מכוח סעיף 42(ב) לחוק הירושה, ואשר פסלה אפשרות של צוואה מאוחרת, אשר יש בה לשנות מאשר ציווה המוריש הראשון.

עוד הוסיף המשיב, כי בית-המשפט התבקש, לרבות מכוח סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, לבחון בשנית, מתוך העדויות שהובאו, את טענת עריכת הצוואות המאוחרות תחת אונס ואיום, ולקבוע מסקנה שונה מבית-משפט קמא, אשר תוצאתה ביטול הצוואות המאוחרות גם מהטעם החליפי.

הבן טען כי לא דובר על "פער זמנים" של מספר שנים, הואיל ודו"ח העובדת הסוציאלית מתחיל כבר בשנת 1997, וכי הסיבה שהאחרונה נקראה לטפל במנוחה היתה לאור התעללותה של הבת במנוחה.

עוד טען המשיב, כי עד לפטירת המנוח בסוף שנת 1994, המנוח מנע מהמערערת להתעלל במנוחה, אולם לאחר פטירתו, החלה מסכת ההתעללות ועד סמוך לפטירת המנוחה.

המשיב טען, כי יש לדחות את אשר קבע בית-משפט קמא כאילו עצם העובדה שהמנוחה נמנעה מלהעביר למערערת את הדירה עוד בחייה, מוכיחה אודות חוסנה, וזאת מאחר ובית-משפט קמא התעלם מהדו"חות שהוצגו בפניו, ואשר על-פיהם, אך ורק בגין הרשויות, נמנעה העברה שכזו.

כך גם כי אין להתעלם מהיות המנוחה אם שכולה שאיבדה בן, וכי האיום שחזר ונשנה, כי המנוחה עלולה לאבד גם את הבת, איום שהמנוחה חששה לו ביותר.

המשיב טען גם כי עיקרון תום-הלב כלפי המנוח, מטיל על המצווה שנותרה בחיים מניעות שלא לערוך צוואה הנוגדת באופן בוטה את הצוואה המשותפת.

בית-המשפט קבע כי עד פטירת המנוח, לא פעלה הבת כנגד המנוחה, וכך עד שנודע לה אודות הצוואה המשותפת, דהיינו משגילתה כי לאחיה חלק ונחלה בדירה.

בסמוך לאחר גילוי זה, נערכה הצוואה המאוחרת הראשונה, ובה הודר הבן מהדירה, וכשהבת עצמה העידה כי הסתירה צוואה זאת, מחשש שגילויה יחשוף את האילוץ שבעריכתה.

אם לא די בכך, נערכה הצוואה המאוחרת השניה, אשר לכאורה, לא היה למנוחה כל חפץ בה.

עוד הוכח, אודות התנהגותה והתנהלותה של הבת, אשר ניצלה אותו חשש של המנוחה, אם שכולה, מנתק מהבת, וזאת תוך אותו איום חוזר ונשנה.

לפי עדויות חיצוניות, החשש התמידי מהבת, מנע ממנה שינוי הצוואות המאוחרות, הגם שבגין הרשויות "הצליחה" להימנע מהעברת זכויות מקום מגוריה לבת עוד בחייה, דבר שלא צלח בנושא כספיה.

בית-המשפט קבע, כי לא היה מקום לבטל את הצוואות המאוחרות מכוח מניעות ועיקרון ההסתמכות, כפי שסבר בית-משפט קמא, אולם הסכים בית-המשפט לתוצאה אליה הגיע בית-משפט קמא, בדבר בטלותן של הצוואות המאוחרות, מהנימוק שאלו נערכו באיום ובכפיה, אשר לא פסקו עד פטירת המנוחה.

תוצאה זאת נראית כמגשימה את רצונה האמיתי של המנוחה, אשר לא ביקשה להדיר את בנה אף מאותן זכויות פחותות יותר, שהיא ובעלה המנוח התכוונו ליתן לו, ובמיוחד לאחר שהבת אף נישאה.

אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את הערעור, וחייב את המערערת לשלם למשיב שכר-טרחת עורך-דין בסך 35,100 ש"ח.

3. השפעה בלתי-הוגנת

3.1 כללי
בכל מקרה ששני אנשים נמצאים ביחס כזה אשר, בעת קיומו נותן האחד בהכרח אמון, וההשפעה הצומחת באורח טבעי מאמון זה היא בידי השני, ונעשה שימוש לרעה באמון זה, או שההשפעה מופעלת כדי להשיג יתרון על חשבון הצד הסומך על האמון, האדם המפיק תועלת לעצמו בדרך זו לא יורשה להחזיק בתועלת שהפיק, אף שאי-אפשר היה למצוא פגם בעסקה אלמלא היה קיים אמון שכזה {ע"א 423/75 מרדכי בן נון בעניין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' מטילדה ריכטר, פ"ד לא(1), 372 (1976); ת"ע (משפחה יר') 43220/09 נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472, 480 (2011)}.

יודגש כי, "החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי-הוגנת לאמור בהשפעה שאינה השפעת שיגרה - מעשה שבכל יום - אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על-פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מסר חברתי" {ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1), 318 (1993)}.

על-פי המושג "השפעה בלתי-הוגנת" יש להבחין בין ההשפעה כשאלה עובדתית, אם היתה כזו אם לאו, לבין אי-ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית-נורמטיבית, כשעל בית-המשפט לקבוע אותה על-פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי של המצווה {ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה לדיינות ע"ש הרב שלמה מוסאיוף, פ"ד מט(2), 441 (1995); ת"ע (משפחה נצ') 1981-06 ר' מ' א' נ' א' ב' ח', תק-מש 2011(4), 288, 293 (2011)}.

השפעה בלתי-הוגנת יכולה להיות כפיה פיזית או השפעה בלתי-הוגנת על-ידי דיבורים.

אין חשיבות מי הוא המשפיע, המשפיע יכול שיהיה הזוכה על-פי הצוואה בעצמו, ויכול ויהיה מי מטעמו. אין חשיבות מה המניע להשפעה. גם אם ההשפעה היתה לטובת המצווה אין לכך חשיבות.

בית-המשפט יבחן האם הצוואה היא פרי רצונו האמיתי של המצווה שאם-לא-כן, דינה של הצוואה להתבטל ובשים-לב כי אין כל חשיבות מי הוא שהשפיע או מה היתה מטרת ההשפעה.

כל אחד מאיתנו, נתון להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלה ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו. כך הוא בחיי השגרה וכך גם ביום זה יחיד ומיוחד כיום כתיבתה של צוואה.

השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו ה"אמיתי" של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון. אכן, לו היה בהשפעות אלו כדי להכריע בשאלת קיומה או בטלותה של צוואה, לא היה לדבר סוף {דברי כב' השופט מ' חשין ב- ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.

יש להדגיש, כי אין פסול בכך שאדם מנסה להשפיע על אחר שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר. הפסול הוא בכך אם בהשפעה יש חוסר הגינות. יש קושי לקבוע מסמרות היכולות לסווג בכל מקרה ומקרה מתי ההשפעה מותרת ומתי היא אסורה.

נראה כי חוסר ההגינות יבחן על-פי מושגים מוסריים-חברתיים ועיקרו ניצול תלות, חולשה ותשישות נפש של המצווה.

קו הגבול בין השפעה בלתי-הוגנת לבין הכרת תודה שנבעה מהשפעה לגיטימית וטבעית על רצונו של המצווה הינו דק ביותר. לעניין הגבול הדק שבין השפעה על דרך הסתם לבין השפעה בלתי-הוגנת יפים הם דברי כב' השופט מ' חשין ב- ע"א 5185/93 {היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)} לפיהם:

"זקן וחולה וחלוש ונעזב, מדוע לא נזכה אותו ברצון אמיתי ועצמאי וחופשי ליתן את כל רכושו לאישה שטיפלה בו בחודשי חייו האחרונים (ולו כדי שתזכה ברכושו)? מדוע נניח - כדבר המובן מאליו - כי אותה אישה הפעילה על המנוח השפעה בלתי-הוגנת כדי הכרזת צוואתו כבטלה? הינה זה אותו זקן חולה ומסכן (והוא אינו המנוח) שאשתו מתה על פניו ואילו בניו נטשוהו לאנחות כדי כך שאין הם מטריחים עצמם לשאול לשלומו. הנפש החיה האחת המטפלת בו והסועדת אותו בחוליו וברע-לו היא אישה זרה. אותה אישה עושה את מלאכתה באי-חשק ובאין כל יחס נפשי למנוח. ואולם המנוח, כאדם התלוי בה לחלוטין, מבקש להוריש לאותה אישה את כל רכושו, בשל אותה תלות ובשל מעט הטובה שהיא עושה לו בימיו האחרונים. יתירה-מזאת: הוא רוצה שהאישה תדע על-כך שהוא עומד להוריש לה את כל רכושו כדי שתמשיך לטפל בו כיאות. חודשים ספורים נותרו לו - אפשר פחות מכך - וחייו כולם מתמצים ומרכזים עצמם באותה פיסת-חיים קצרה שניתנה לו. אין ספק שמצבו הנפשי והפיסי המעורער השפיע על החלטתו להוריש לאישה את כל רכושו, ואולם מדוע נאפיין את הדברים כהשפעה בלתי-הוגנת כדי פסילת הצוואה? כל עוד יודע הוא אותו זקן להבחין בטיבה של צוואה - לאמור, כשיר הוא על-פי חוק לערוך צוואה ולחלק את רכושו אחרי-מות כאוות-נפשו - מניין ניטול זכות לעצמנו שלא לקיים דבר שהורה אותנו לקיימו?

הבה נבחן את עצמנו ונשאל: בהניחנו קיומה של השפעה בלתי-הוגנת בנסיבות כגון אלו, האין אנו רואים מהרהורי ליבנו? האין אנו נוטעים באותה הנחה - אפשר מבלי-משים ושלא בכוונה - אי-נחת מדבר הצוואה לגופה, שאדם אשר נכנס לחיי המנוח חודשים ספורים לפני מותו יזכה כך, כמו לפתע, בכל רכושו? אכן, המערכת הניצבת לפנינו ניחנה ברגישות יתירה - הגבול בין השפעה על דרך הסתם - לבין השפעה בלתי-הוגנת יכול שיהיה דק-מכל-דק - ועלינו להלך בזהירות ובתבונה. זאת ביקשנו לומר: שומה עלינו להישמר מפטרנאליזם שאינו במקומו, ומוטל עלינו לעשות כמיטבנו לכבד את רצונו של המנוח תוך שנשפוט אותו במצבו, אף שלא הגענו למקומו.

ברגיל מותיר אדם את רכושו אחרי-מות לבני משפחתו; זו דרך העולם וזו ציפיית הילדים והאישה (או האיש). ואולם זכאי הוא הזקן הבודד והנעזב - אם זה רצונו - לקנות לעצמו תשומת-לב על דרך של חלוקת רכושו לאחר-מות ולו לאדם שהכיר בשבועות חייו האחרונים. העובדה שהמנוח מותיר את רכושו לאישה שטיפלה בו בימיו האחרונים - והיא אישה זרה - לא בהכרח יש בה כדי לייצר חזקה-שבעובדה על דבר השפעה בלתי-הוגנת."

ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי-הוגנת הוא לעיתים מעורפל ואיננו ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית-נורמטיבית וקשור במהותה של הגינות {ע"א 718/89 בת-עמי קניפל נ' נעמי גוץ, תק-על 91(3), 949 (1991); ע"א 681/77 צבי גבריאל מרק נ' אורסולה שאבי, פ"ד לג(1), 7 (1978); ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, פ"ד מט(2), 441 (1995)}.

יש לשים דגש על אי-ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין הנהנה למצווה, שהרי לא קיומה של ההשפעה כשלעצמה הוא הפוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי-הוגן בה, שעיקרו ניצול תלותו וחולשתו של המצווה לטובתו של הנהנה {ע"א 133/84 רכטמן נ' רכטמן, פ"ד לט(4), 769 (1986)}.

3.2 המבחנים להוכחת השפעה בלתי-הוגנת
האבחנה האם מדובר במעשה תמים או במעשה מרמה, אליה נדרש בית-המשפט אינה קלה כלל.

כיוון שכך בית-המשפט נדרש לבחון בזהירות רבה את העובדות המונחות לפניו, את נסיבות המקרה וההקשר קודם יגיע להכרעה. ההכרעה זו תעשה רק לאחר שבית-המשפט יבחן האם עמד בעל הדין בנטל שמוטל עליו.

קיימים מספר מבחנים העשויים לסייע לבית-המשפט בגיבוש הכרעתו לעניין קיומה של תלות. כמובן, שבית-המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים מאלה שיפורטו להלן.

כן עשוי בית-המשפט להתרשם, בדבר קיומה או היעדרה של תלות, גם מנסיבותיו של מקרה נתון, שלא ניתן לגזור מהן כלל שניתן להיעזר בו לצורך ההכרעה במקרים אחרים.

לצורך בחינת קיומה של תלות בין המצווה לנהנה שהינה כה מקיפה ויסודית עד כדי הקמת החזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, נקבעו בפסיקת בתי-המשפט מספר מבחני עזר.

השימוש בכל אחד מהמבחנים עשוי לסייע לבית-המשפט לקבוע אם, בעת כתיבת צוואתו, היה המצווה במצב של תלות וההכרעה בשאלת התלות עשויה לסייע לו לקבוע אם המצווה היה נתון להשפעה בלתי-הוגנת, אך חשוב לזכור, כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. ואלה המבחנים:

(1) מבחן התלות והעצמאות. האם המצווה היה עצמאי מן הבחינה הפיסית והנפשית בעת שנחתמה הצוואה.

ככל שהמצווה היה יותר עצמאי, תתחזק נטית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות: ככל שהמצווה היה פחות עצמאי, תתחזק הנטיה לקיום התלות.

ב- ת"ע 2305-11-12 {צ' ג' נ' ב' ג' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (01.01.14)} קבע בית-המשפט כי אמנם המנוח היה חולה פיזית ולעיתים נזקק לסיוע פיזי מאת אנשים אחרים, אך לא היתה לו כל תלות מנטלית, וגם הסיוע הפיזי לו נזקק היתה בתקופה הסמוכה למותו, היינו לאחר עריכת הצוואה.

ב- ת"ע 5177-11-11 {י' מ' ב' ואח' נ' ד' ב' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.13)} לא נמצאה כל ראיה לכך שהמנוחים היו תלויים במי מילדיהם, או באדם אחר, עת ערכו את צוואותיהם בשנת 2001. המנוחים פעלו כגוף אחד, ערכו צוואות הדדיות, כפי שעשו מספר פעמים בעבר.

כל חוות-הדעת הרפואיות אודותיהם, באותה תקופה, הצביעו על כך שאין פגם ממשי בשיקול-דעתם או בכושרם המנטלי ובשים-לב כי איש לא טען, כי המנוחים לא היו עצמאיים, פיזית או מנטאלית, עת נערכו צוואות המנוחים בשנת 2001.

(2) מבחן התלות והסיוע. האם המצווה נזקק לסיוע במטלות היומיום.

מקום שבו מתברר, כי המצווה לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון את הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה שהתבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, יטה בית-המשפט לקבוע כי המצווה היה תלוי בנהנה.

ב- ת"ע 2305-11-12 {צ' ג' נ' ב' ג' ואח', טרם פורסם (01.01.14)} המנוח אומנם התקשה בהליכה וגם ראייתו היתה לקויה, אולם חרף זאת היה עצמאי לחלוטין, דעתן ואף הביע רצון מפורש שלא לקבל טיפול שהוצע לו בעיניים. בית-המשפט במקרה זה קבע כי לא הוכחו העובדות הצריכות לקיומו של מבחן התלות והסיוע.

ב- ת"ע 5177-11-11 {י' מ' ב' ואח' נ' ד' ב' ואח', טרם פורסם (03.06.13)} בית-המשפט לא מצא כל ראיה לכך שהמנוחים נזקקו למבקשים לקיום צרכיהם או ענייניהם היומיומיים עת נערכו צוואות המנוחים.

(3) מבחן קשרי המצווה עם אחרים. עד כמה קיים המצווה קשרים עם סביבתו ועד כמה הוא היה תלוי בנהנה.

ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף ומידת הקשרים שקיים המצווה עם אחרית זולת הנהנה.

ככל שיתברר כי בתקופה הרבלבנטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה.

ב- ת"ע 2305-11-12 {ח' ל' נ' ב' ג' ואח', טרם פורסם (01.01.14)} קבע בית-המשפט כי מן התשתית הראייתית שהונחה בפניו עולה כי המנוח היה בקשרים עם אנשים רבים. נעיר כי בית-המשפט לא התרשם כי התובעת "בודדה" את המנוח מסביבתו.

ב- ת"ע 5177-11-11 {י' מ' ב' ואח' נ' ד' ב' ואח', טרם פורסם (03.06.13)} קבע בית-המשפט כי מהראיות עולה, כי למצער עד לעשיית צוואות המנוחים, ולמעשה אך לאחר מכן, עד מותם, היו המנוחים בקשר מתמיד עם אנשים אחרים. עוד נקבע כי למעשה לא עלתה כל טענה שהמנוחים היו מבודדים ומנותקים וחשופים אך למבקשים.

(4) מבחן נסיבות עריכת הצוואה. על-פי מבחן זה יש לשקול מהן הנסיבות בהן נערכה הצוואה ועל-פיהן יש להעריך את ההשפעה הבלתי-הוגנת הנטענת.

מעורבות פחותה בעריכת הצוואה, שאינה מגעת כדי פסילתה על-סמך סעיף 35 לחוק הירושה, יכול שתהווה אינדיקציה להשפעה בלתי-הוגנת על המצווה {דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2), 813; ע"א 433/77 אליקים הררי נ' מרים הררי, פ"ד לד(1), 776}.

(5) מבחן הנישול. עריכת צוואה שוללת את הירושה על-פי דין.

בעריכת צוואה {למעט צוואה ליורשים החוקיים כחלקיהם בחוק, שקיומה וביטולה הם היינו-הך} יש, למעשה, משום נישולם מן הירושה, המלא או החלקי, של היורשים על-פי דין, כולם או חלקם.

בכך שהצוואה מנשלת מחלקו בירושה את מי מהיורשים החוקיים אין משום ראיה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת. ואולם, לעובדות שברקע הנישול עשויה לעיתים להיות משמעות.

(6) מבחן הגיונה של הצוואה. צוואה אמורה לשקף את רצונו האמיתי של המצווה. לבחינת אמיתותה של הצוואה עשוי בית-המשפט להידרש לבדיקת הוראותיה באמת-מידה הגיונית.

השאלה אינה אם הצוואה סבירה על-פי הבנתו של בית-המשפט, אלא אם היא סבירה על-פי הבנת בית-המשפט את הגיונו של המצווה.

ב- ת"ע (ת"א) 45676-07-10 {ב' מ ז"ל נ' א' ג', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.10.13)} קבע בית-המשפט כי לכאורה, הצוואה מנשלת את הנתבעת ואת יתר ילדי המנוח ואולם דומה כי הגיונה של הצוואה מסתבר עם מצב הדברים.

בית-המשפט קבע כי לאור העובדה כי הנתבעת קיבלה זה מכבר מחצית מזכויות אמה המנוחה בדירת המגורים, מכוח צוואת האם המנוחה, ביקש המנוח בצוואתו לבצע איזון בין הנתבעת לתובע, בנו הבכור, בדרך שינחיל לבנו את מחצית השניה בדירה שנותרה בבעלותו. מחצית האם - לבת והמחצית השניה - לבן.

רשימת המבחנים שמנינו לעיל, אינה רשימה סגורה. נסיבות החיים על כל גווניהן אינן מאפשרות קביעת כללים נוקשים ובלעדיים, ובסופו-של-יום על בית-המשפט להתרשם ממכלול הנסיבות ולהסיק את מסקנותיו בכל מקרה לגופו.

מכל מקום, יש לשים דגש על אי-ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין הנהנה למצווה, שהרי לא קיומה של ההשפעה כשלעצמה הוא הפוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי-הוגן בה, שעיקרו ניצול תלותו וחולשתו של המצווה לטובתו של הנהנה.
מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית.

תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה. מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי-סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה.

אם-כן, יודגש כי שימוש במבחנים לעיל יעשו בזהירות מירבית תוך הבנה שבתלות עצמה אין בה ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה.

3.3 הלכה למעשה
3.3.1 במקרה דנן חסר היסוד של ניצול המנוחה בשל חולשתה
ב- ת"ע (משפחה יר') 43220/09 {נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472 (2011)} קבע בית-המשפט כי אף אם המנוחה היתה חלשה ותלויה בנהנים, חסר במקרה דנן היסוד של ניצול עובדה זו לטובת הנהנים מן הצוואה, וזאת כיוון שהם ממילא כבר היו הנהנים בצוואתה הקודמת של המנוחה.

3.3.2 במקרה דנן, לא התקיימה מערכת יחסים של תלות יסודית ומקיפה המקימה את החזקה העובדתית של השפעה בלתי-הוגנת
ב- ת"ע (משפחה נצ') 1981-06 {ר' מ' א' נ' א' ב' ח', תק-מש 2011(4), 288, 307 (2011)} בית-המשפט לא השתכנע כי הורם הנטל להוכחת שלילת יכולת הבחנה על-ידי המשיבה עת חתם על צוואתו.

עוד נקבע כי מחומר הראיות עולה כי נוצרו יחסי תלות פיסיים בין המנוח למשיבה עקב טיפולה בו.

יחד-עם-זאת, לא התקיימה מערכת יחסים של תלות יסודית ומקיפה המקימה את החזקה העובדתית של השפעה בלתי-הוגנת, וזאת לאור העובדה שהמנוח עמד בקשר עם אנשים אחרים לבד מהמשיבה עד יומו האחרון ובהתחשב בראיות בדבר עמידתו על דעתו, עצמאותו הכלכלית ובראיות בדבר תפקודו המנטאלי, קרי, התקשורת שיצר עם אחרים וצרכיו החברתיים.

3.3.3 נקמנותו של המנוח באחיינית כפי שבאה לידי ביטוי בצוואה המאוחרת, אינה מהווה ראיה להשפעה בלתי-הוגנת
ב- ת"ע (משפחה נצ') 7261-11-08 {צ' ב' נ' ל' פ', תק-מש 2011(3), 530 (2011)} קבע בית-המשפט כי נקמנותו של המנוח באחיינית כפי שבאה לידי ביטוי בצוואה המאוחרת, אינה מהווה ראיה להשפעה בלתי-הוגנת או הטיית הדעת, אלא ביטוי לחשש של המנוח מפניה או תוצר של כעס כלפיה.

דווקא העובדה כי המנוח לא ציווה לזוכים אחרים בצוואתו המאוחרת, מורה כי לא ביכר אחרים על פניה, אלא כל איתותיו הופנו לשלילת זכויותיה מעזבונו.

3.3.4 צוואה הדדית - הועלתה הטענה לפיה התובעת גרמה למנוח לכתוב צוואה לטובתה - הטענה נדחתה
ב- ת"ע (ת"א) 44975-09-13 {עזבון המנוח מ' ש' ז"ל נ' ל' ה', תק-מש 2015(1), 574 (2015)} עניינו של פסק-הדין הוא הכרעה בתביעה לקיום צוואת מנוח ותביעה שהיא התנגדות לה.

המנוח, מ' ש' ז"ל, הלך לבית עולמו - בשנית 2013 - כשהוא בן 93 שנים {להלן: "המנוח"}.

במותו, היה המנוח אלמן חשוך ילדים, ואשתו המנוחה הלכה לעולמה לפניו בשנת 2001.

המנוח ערך צוואה לטובת בת זוגו, היא התובעת, ביום 01.07.09, שהיא צוואה הדדית שנערכה בפני עורכת-דין רות דיין וולפנר ועורכת-הדין שירלי שי, וגם בת זוגו ערכה צוואה כזו.

הנתבעת, היא בת דודתה של אשתו המנוחה של המנוח, המבקשת לבטל צוואתו. יחד עם התנגדותה, הגישה הנתבעת גם בקשה לקיום צוואת המנוח משנת 1994.

בטעמיי ההתנגדות לצוואה, לא נמנתה טענת אי-כשירות של המנוח לערוך צוואה, אלא נטענו טענות של השפעה בלתי-הוגנת, לפיה התובעת גרמה למנוח לכתוב צוואה לטובתה, כי המנוח פיתח תלות מוחלטת בה.

עוד טענה הנתבעת, כי התובעת היתה היוזמת והשותפה הפעילה בעריכת הצוואה; כי המנוח לא יכול היה לערוך צוואה חדשה, כיוון שהמנוח ערך עם אשתו המנוחה צוואה הדדית בשנת 1994, וזאת בשל הוראות סעיף 8א לחוק הירושה, והמנוח אף לא היה רשאי לשנות מצוואתו שנחתמה בשנת 1994 עקב כך.

בתגובה להתנגדות, הוכחשו על-ידי התובעת טעמי ההתנגדות.

בית-המשפט קבע כי אין פסול בנסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, מה שפסול הוא, השפעה בלתי-הוגנת. עוד נקבע, כי נטל ההוכחה לעניין ההשפעה הבלתי-הוגנת, מוטל על הטוען להשפעה כזו.

בית-המשפט קבע, כי בחינת התשתית הראייתית באספקלריה של המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה, מצביעה על כך שהנתבעת לא הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה.

אשר למבחן התלות והעצמאות. הוכח כי בשנת 2009 - מועד עריכת הצוואה - המנוח היה עצמאי, כשיר, קיבל החלטות הנוגעות לחייו והיה אדם דעתן העומד על דעתו.

הנתבעת לא הוכיחה כי המנוח לא היה עצמאי, ואילו התובעת הוכיחה באופן פוזיטיבי, כי המנוח היה עצמאי לחלוטין ולא היה תלוי באיש - לא במועד עריכת הצוואה {2009} וגם לא במועד מאוחר יותר.

אשר למבחן "התלות והסיוע". לא הוכח כי המנוח נזקק לסיוע פיזי כלשהוא, בין מהתובעת ובין מאדם אחר. המנוח היה עצמאי לחלוטין.

אשר למבחן קשרי המצווה עם אחרים. הוכח, כי המנוח קיים מערכת קשרים חברתיים ולא היה "בודד".

אשר למבחן נסיבות עריכת הצוואה. בבית-המשפט העידו עורכות הצוואה, עורכת-דין רות דיין וולפנר ועורכת-דין שירלי שי.

על-פי עדותה של עורכת-דין דיין, המנוח והתובעת הגיעו אל משרדה לצורך עריכת צוואה. על-פי עדותה של עורכת-דין דיין, היא נפגשה עם המנוח לבדו, והגם שהמנוח היה כשיר וצלול, היא הציעה להיבדק על-ידי פסיכוגריאטר, וחוות-הדעת צורפה לראיות.

בפגישה נוספת שהתקיימה במשרדה של עורכת-דין דיין, חתמה גם התובעת על צוואה.

עורכת-דין דיין אף העידה, כי בחלוף זמן, המנוח הגיע שוב למשרדיה כדי שתטפל עבורו ברישום צו הירושה של אשתו המנוחה בלשכת רישום המקרקעין.

מכל נסיבות עריכת הצוואה, נקבע כי, אין נראה שום דבר יוצא דופן, להיפך. ההתנהלות היתה התנהלות רגילה למדי של עריכת צוואה, ועצם עובדה זו יש בה כדי להעיד על היעדר השפעה בלתי-הוגנת.

בית-המשפט הדגיש בפסק-דינו, כי זכותו של המנוח היתה לשנות את צוואת 1994, שכן תיקון 12 לחוק הירושה, אינו חל בענייננו. אשתו המנוחה של המנוח נפטרה לפניו, צוואתה קויימה על-ידי רשם הירושה בשנת 2002 והמנוח ירש את עזבונה, ואין בצוואה של שנת 1994 הוראות יורש אחר יורש, ואין כל הוראה המתייחסת ליורש נוסף לאחר שגם המנוח וגם המנוחה ילכו לעולמם. ההוראה הקיימת בצוואה מ- 1994 היא הוראת יורש במקום יורש {כך אצל אשתו המנוחה של המנוח וכך אצל המנוח}, אך מכל מקום וכאמור לעיל, אשתו המנוחה של המנוח נפטרה לפניו.

זכותו של המנוח היתה איפוא לשנות את צוואתו הקודמת, ואין הנתבעת יכולה "להסתמך" על הצוואה הקודמת.

3.3.5 התובעת ניצלה את השפעתה על המנוח בין באופן ישיר ובין בתחבולות על-מנת להניע את המנוח לערוך צוואה המזכה אותה ברוב רובו של רכושו של המנוח
ב- ת"ע (ת"א) 47214-07-12 {א' ל' נ' ש' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.16)} נדונה הכרעה בשאלת תוקפה של צוואת מנוח - צוואה בעדים בגדרה ציווה המנוח {אלמן, קשיש סיעודי} את מלוא עזבונו {הנאמד במיליונים}, למעט בית המגורים, לאחת מבנותיו היא התובעת.

יתר ילדיו התנגדו לקיום הצוואה בין היתר בעילת השפעה בלתי-הוגנת ומעורבות התובעת בעריכת הצוואה.

הנתבעים טענו כי יש לפסול את הצוואה כתוצאה מטעות של המנוח בהבנת החוק לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה.

בהקשר זה הנתבעים טענו כי עקב מצבו הנפשי של המנוח נוצרה טעות בהבנת החוק באופן שלא באה לידי ביטוי כוונת המנוח להוריש לנתבעים, יורשיו על-פי דין, חלק מרכושו.

הנתבעים עתרו לפסלות הצוואה בין היתר כתוצאה מהשפעה בלתי-הוגנת של התובעת על המנוח לפי סעיף 30(א) לחוק הירושה וזאת מאחר כי בעת עריכת הצוואה מצבו הנפשי והפיזי של המנוח היה רעוע עד כי לא היה ביכולתו לקבל החלטות בצורה עצמאית.

התובעת, כך לטענת הנתבעים, ניצלה מצב זה על-מנת להשפיע על המנוח לערוך צוואה המזכה אותה ברוב רובו של רכושו.
התובעת פעלה בצורה עקבית ומתוכננת מראש לנישול הנתבעים מחלקם בירושה תוך שהיא לוחשת לאוזניו של המנוח דברי שנאה והסתה כנגד הנתבעים בכל רגע נתון ותוך שהיא גורמת לניכור בין המנוח לבין הנתבעים.

המנוח נהג לשנות את צוואותיו מספר פעמים החל משנת 2005 ואילך וזאת בהתאם ללחצים שהופעלו עליו.

הפעם היחידה שהמנוח ערך צוואה ללא השפעה היתה בשנת 2010, אולם כשנה לאחר מכן, בעקבות השפעת התובעת, שינה המנוח את צוואתו שינוי מהותי ביותר בו נישל כמעט כל ילדיו והוריש את מרבית רכושו הנאמד בכ- 12 מיליון ש"ח לתובעת בלבד.

הנתבעים הוסיפו כי הצוואה נחתמה בנסיבות מסתוריות ועלומות תוך שלא ברור כיצד המנוח עלה למשרדו של עורך-דין ח' עת נזקק לכיסא גלגלים.

בד-בבד, לתובעת היה חלק לא מבוטל בעריכת הצוואה לרבות הסעת המנוח לעורך-דין ח' וקבלת אישור רפואי מרופאת המשפחה על מצבו הבריאותי של המנוח.

בעדות עורך-דין ח' והעדה לצוואה נתגלו סתירות רבות שיש בהן כדי לפגום באמיתות הצוואה.

חתימתו של המנוח על גבי העמוד הראשון לצוואה היתה חתימתו בעניינים "לא מהותיים" ואילו חתימתו על העמוד השני היתה חתימתו בעניינים "מהותיים" ואף בכך יש להעיד כי הצוואה אינה צוואת מהימנה.

לאחר פטירת המנוח פעלה התובעת באופן שיש בו כדי להעיד כי השפיעה על המנוח שלא כדין.

כך, למשל, יום לאחר קבורת המנוח הבהירה התובעת לאחיה כי מעתה ואילך כל רכושה של המנוח מנוהל על ידה ושייך לה, וזאת בטרם קיבלו את פניית בא-כוח עורך-דין ח' בעניין זה.

כמו-כן, טענו הנתבעים, כי במהלך השבעה פנתה התובעת אל אחיה והציעה לכל אחד מהם סכום זעום ביחס לכלל עזבון המנוח ודרשה את חתימתם.

לאחר שהאחים סירבו, החלה התובעת לאיים על הנתבעים ולאחר מכן שכרה את שירותיו של עורך-דין ח' לצורך הוצאת מסמכים המזמינים את האחים להתדיין בנוגע לנכסים בליווי איום שאם לא יסכימו לכך, לא יקבלו דבר.

התנהלות התובעת במהלך ההליכים המשפטיים היתה התנהלות שערורייתית, חסרת גבולות ערכיים או חוקיים אשר העידה כי לטובת בצע כסף תפעל התובעת בכל אמצעי שתמצא לנכון.

התנהלות התובעת לימדה על חמדנותה של התובעת ועל פעולותיה שלא כדין ובכל דרך אפשרית על-מנת לקבל את רוב העזבון לידיה תוך השפעה פסולה על המנוח לערוך צוואה המזכה אותה ברובו המוחץ של עזבונו.

מנגד, טענה התובעת כי יש לדחות את טענות הנתבעים וזאת מאחר והמנוח היה אדם דעתן ועקשן ואף אחד מבני המשפחה לא יכל להשפיע עליו בעניין כזה או אחר בפרט בכל הקשור לנכסים וכספים אשר היו בבעלותו.

כמו-כן, המנוח ניהל רישומים בקשר לכספים שהיה גובה וכן תשלומים ששילם למטפלת שלו בסמוך למועד עריכת הצוואה, והדבר מוכיח כי כושרו השכלי של המנוח נותר עמו עד למועד פטירתו.

המנוח היה תלוי במטפלת הסיעודית שלו וכן הסתייע בכל ילדיו. מעבר לכך, המנוח לא היה תלוי באיש ובוודאי שלא היה תלוי בתובעת עצמה. הנתבעת 3 אף התגוררה עם המנוח תקופות מסוימות לפני פטירתו וכן נכדו מר ח' ל' היה מגיע אליו לעיתים קרובות.

התובעת טענה כי הנתבעת 1 היתה בנתק מוחלט עם המנוח מזה למעלה מעשור שנים שכן בין הצדדים התנהל סכסוך בנוגע לכספים שלווה בנה ז"ל של הנתבעת 1 מהמנוח. לנוכח סכסוך זה טענה התובעת כי לא היה זה מהלך מפתיע שהמנוח הדיר את הנתבעת 1 מהצוואה נשוא המחלוקת וכן משאר הצוואות שערך.

המנוח לא הוריש לנתבע 2 דבר בשלוש מתוך ארבע צוואות שערך המנוח והנתבע 2 אף אישר כי הבין שזהו רצונו של אביו בשל העובדה כי נפל בעבר בעסקים והיה מכור למשחקי קלפים.

עוד הוסיפה התובעת כי הנתבעת 4 אישרה כי גם כאשר לקחה את המנוח לערוך צוואה אצל עורך-דין שיבר, המנוח נישל אותה לחלוטין מעזבונו תוך שהוא מוריש את כל עזבונו לתובעת ולנתבעת 3 בלבד, כך שאין להתפלא מדוע הדירה מהצוואה.

התובעת טענה כי הצוואה אינה יוצרת העדפה לתובעת בלבד אלא גם לנתבעת 3 אשר יורשת את דירת המגורים של המנוח, נכס נכבד מתוך העזבון.
עוד הוסיפה התובעת כי עורך-דין ח' והעדה לצוואה הינם עדים אובייקטיבים אשר אינם מושפעים בצורה כזו או אחרת מתוצאות ההליך.

עדותם של שני העדים הינה מכרעת לשאלת כשרותו של המנוח להבין את משמעות עשיית הצוואה ונסיבות עריכת הצוואה. המתנגדים לא הצליחו למצוא סתירות בגרסתם של העדים ולא הביאו כל עדות אשר תסתור את גרסתם.

התובעת טענה כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח מעורבות כלשהי של התובעת בעריכת הצוואה. עורך-דין ח' והעדה לצוואה העידו שהמנוח היה לבד במשרד במועד עריכת הצוואה.

ניסיונם של המתנגדים להתבסס על כך שהתובעת הסיעה את המנוח למשרדו של עורך-דין ח' לא צלח.

העובדה כי המנוח נפטר ומתנהל הליך משפטי בנוגע לצוואתו הותירה את התובעת ללא צינור החמצן שהיווה אביה עבורה מבחינה כלכלית.

בלית ברירה ובכדי לכלכל את עצמה ואת ילדיה נאלצה התובעת לעשות שימוש בדמי השכירות של נכסי העזבון אותם היא ממילא אמורה לרשת על-פי הצוואה.

התובעת אשר יכלה שלא לדווח על קיומן של הצוואות בחרה לפעול על-פי הוראת החוק ומסרה את הצוואות לבית-המשפט.

עוד יצויין, כי לא צמחה לתובעת כל תועלת מהבאת הצוואות. העובדה כי התובעת מסרה את העתקי הצוואות לבית-המשפט מוכיחה כי לתובעת אין ספק כלשהו בתוקפה של הצוואה.

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את ההתנגדות לצוואה בין היתר מהטעם של השפעה בלתי-הוגנת, כאשר קבע כי מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית-המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב.

נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען לקיומה וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום.

כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית. בפרשת מרום סוכמו אבני הבוחן המסייעים להכרעה בשאלת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת {מבחני: תלות ועצמאות; תלות וסיוע ; קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה} בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת.

חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי-ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים.

כך, למשל, יכול מבקש הקיום להצביע על קרבה רגשית בין זו הנובעת מקרבה משפחתית ובין זו הנובעת מטיב הקשרים בינו לבין המצווה, המצדיקה את זכייתו בעזבון לעומת קיומן של סיבות המצדיקות, מבחינתו של המצווה, את נישולו של המתנגד מהצוואה.

בדרך זו מכוון מבקש קיום הצוואה לשאלת הגיונה של הצוואה כמשקפת את רצונו האמיתי של המצווה בנסיבות אותו מקרה נתון - הגיון הנלמד מתמונת חייו של המנוח, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו.

3.3.6 צוואה בפני רשות - הנסיבות אשר אפפו את החתימה על הצוואה האחרונה, במועד בו נחתמה, נגועות במימד של אי-הגינות באופן שמעיד כי ההשפעה של המערערת על המנוח אינה בבחינת השפעה לגיטימית, כי אם השפעה בלתי-הוגנת
ב- עמ"ש (חי') 7980-01-15 {עזבון המנוח א. ק נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.11.15)} נדון ערעור על פסק-דין בו הורה בית-המשפט קמא על קיום צוואתו הראשונה של המנוח ועל ביטול צוואתו המאוחרת, בקובעו כי האחרונה נערכה עקב השפעה בלתי-הוגנת מצד המערערת, ידועתו בציבור של המנוח.

בצוואה הראשונה קבע המנוח כי כל רכושו אשר יש לו בהווה ואשר יהיה לו בעתיד לרבות: דירה ב... חיפה, גוש 00, חלקה 00, מכונית, כספים, חשבונות בנק א. בע"מ סניף חיפה, ובנק ל. בע"מ סניף חיפה, וכל החשבונות האחרים שיש לו בבנקים אחרים, תוכניות חסכון, הכספת שבבנק, וכל רכוש אחר אשר יצטבר לו בעתיד, ועד למותו יחולק כדלקמן:

"א. על שמי רשומה מחצית דירה ברחוב ....חיפה הידועה כחלקה 00 בגוש 00 (להלן: "הדירה"), המחצית השנייה של הדירה רשומה במשרדי הטאבו על שם הגב' א. נ. הרישום בטאבו נעשה תחת כפייה ולחץ ואני מבקש לבטל את הרישום. הדירה שייכת לי בלבד.

ב. הנני מצווה כי לאחר פטירתי, תועבר הדירה לבני ק. א. ת.ז 0000 בשלמותה, על כל תכולתה למעט חפציה האישיים של נ.

ג. הנני מצווה את כל שאר רכושי, וכספיי שיש לי בבנקים, תוכניות החיסכון, תכולת הכספת, וכל רכוש אחר אשר יצטבר לי בעתיד ועד למותי יועברו לילדיי אא. ק. ולבתי ר. ע., כולל המכונית יונדאי ו/או כל רכב אחר שיהיה ברשותי. בין היתר, הכספים שלי בבנקים הינם בבנק איגוד (סניף ראשי) ובבנק במרכז הכרמל.

ד. הנני מצווה כי ילדיי א.ק. ו-ר.ע. יהיו זכאים לקבל את כל הכספים שהצטברו לזכותי ב"מבטחים"."

עוד ציווה המנוח כי הוא מבקש ומצווה כי גברת א.נ. לא תפריע למימוש צוואתי זו, שהינה צוואתי האחרונה, לאחר שהגב' א.א. קיבלה עוד בחיי כספים שווי כולל של למעלה מ 70,000 דולר.

המנוחה ציווה למרכז הרפואי בחיפה, מתוך רכושן, למחלקה הפנימית אשר ניתחו אותן סך של 20,000 דולר לפי שער הדולר של ארה"ב.

בנוסף ציווה המנוח מעיזבונו סך של 5,000 דולר פ. ט. מרומניה, רחוב ק.ק. {ליד פ.}.

בצוואה האחרונה ציווה המנוח:

"3. אני מוריש ומצווה שעם מותי, אם לא אחזור בי כל ימי חיי, את כל רכושי, ללא יוצא מן הכלל, (פרט לאמור בסעיף 5 שלהלן) והכולל נכסי ניידא ונכסי דלא ניידא, וכן מטלטלין, כספים יתרות חשבונות בבנקים, ניירות ערך מכל הסוגים, כולל זכויות מביטוח, אגרות חובות, תעודות למוכ"ז וכן זכויות מתביעות, ללא יוצא מהכלל וכן כל הכספים שיש לי כעת ו/או שיהיו לי בעתיד, אני מוריש לגב' א.נ. בעלת ת.ז 000 שהיא חברתי לחיים, שגרה עמי תחת קורת גג אחת והיא ידועה בציבור שלי ברציפות מאז שנת 1990, שסועדת אותי ומטפלת בי במסירות גדולה.

4. מבלי לפגוע בכלליות האמור בסעיף 3 דלעיל, אני מוריש לגב' נ.:

א. את כל זכויותי בדירת המגורים בחיפה, הידועה גם כחלקה 00 גוש 000.

ב. את כל תכולת הדירה.

ג. את כל הכספים השייכים לי המופקדים ומוחזקים בכל צורה שהיא בבנק ל. ובנק א..

ד. כמו-כן אני מצווה, שכספי הפנסיה שמגיעים לי מקופת הפנסיה "מבטחים" ישולמו לגב' נ. בתור פנסיית שאירים המגיעה לאשת חבר בקרן ו/או לידועה בציבור של החבר.

ה. כמו-כן מצווה לגב' נ. את כל הקצבאות מאת המוסד לביטוח לאומי לרבות קצבת שאירים המגיעה כחוק.

ו. כמו-כן אני מוריש לה את המכונית שלי.

5. כמו-כן אני מוריש 1000 ש"ח לכל אחד מילדי:

- ר.ע, ת.ז 000.

- א.ק. ת.ז. 000.

...

9. אני מבקש מכל קרובי משפחתי לכבד את רצוני כפי שהוא בא לידי ביטוי בצוואתי זו ולא להתנגד לצוואה זו כמו-כן לשמור על כבודה של הגב' נ..."

המערערת טענה כי בית-משפט קמא השמיט ראיות מהותיות ללא מתן הסבר לכך ומבלי לתקוף את מהימנותן.

כך למשל, הושמט סעיף מהצוואה הראשונה בו המנוח מוריש ל- ק. עמה ניהל קשר רומנטי, כספים מהעזבון.

המערערת טענה שבית-משפט קמא התעלם מקיומה של ק. ששמה אוזכר על-ידי המנוח בצוואה הראשונה במטרה לפגוע במערערת.

המערערת טענה, כי טעה בית-משפט קמא בקובעו כי המערערת ניסתה להשתלט על רכושו של המנוח וכי חשש זה לא התפוגג, שכן המערערת לא טרחה לפנות עמו לערוך בדיקה פסיכוגריאטרית.

לשיטתה של המערערת, בית-משפט קמא התעלם משתי תעודות רפואיות שרבה חשיבותן. האחת, תעודה רפואית מיום 27.09.07 שהופקה שישה ימים לאחר שהמנוח חתם על הצוואה האחרונה, ובה מומחית לרפואה פנימית קבעה כי המנוח צלול ו"מדבר לעניין".

השנייה, תעודה רפואית מיום 07.12.07, ובה מומחית לגריאטריה קבעה כי המנוח משתף פעולה וריכוזו ושיפוטו תקינים.

המערערת טענה כי האמור במסמכים הרפואיים אינו עולה בקנה אחד עם ממצאי בית-משפט קמא לפיהם המנוח היה חולה סיעודי שלא היה מסוגל לטפל בענייניו, וכן תלוי תלות מוחלטת במערערת עד כדי כך שהיה נתון להשפעותיה השליליות.

המערערת טענה ישנן מספר ראיות המוכיחות כי מצבו הפיזי והמנטלי של המנוח היה תקין, ולהלן עיקרן:

תסקיר מטעם היחידה לאישות ואפוטרופסות בעיריית חיפה מיום 07.08.07 ממנו עלה כי המנוח צלול ומסוגל לשקול את מהלכיו הכלכליים על-פי ראות עיניו; תמליל שיחה שערכה עורכת-דין ברוידה ביום 17.05.07 בו הצהירה כי המנוח כשיר וצלול בדעתו; עדות עו"ד חן לפיה המנוח ציווה מרצונו החופשי; התנהלותו הפעילה של המנוח אשר ניהל קשרים חברתיים.

המערערת טענה כי טעה בית-משפט קמא עת קבע כי החשש בדבר השתלטותה של המערערת על רכושו של המנוח לא התפוגג ונותר כחשש ממשי.

עוד טענה המערערת כי בית-משפט קמא הדגיש יתר על המידה את דברי פקידת הסעד בתסקיר לפיהם הצדדים "הגיעו להסכם מלית ברירה, מאילוצי החיים, לה אין לאן ללכת והוא זקוק לה סיעודית".

זאת על-אף שפקידת הסעד לא נפגשה עמם אלא שוחחה עמם בטלפון. טעה בית-משפט קמא בהתעלמו משאר התסקיר, בין היתר מסיכום הדו"ח בו נקבע כי למיטב ההבנה המקצועית של הגורמים "בני הזוג הגיעו לשלום בית", כמו גם מהקביעה כי המנוח "מסוגל לשקול את מהלכיו הכלכליים על-פי ראות עיניו".

נטען שהמלצת התסקיר להנחיה ליווי ומעקב, לא נבעה מחשש למסוכנות הנשקפת למנוח, אלא כאמצעי טיפול שמטרתו למנוע הישנות של משברים בין בני הזוג.

המערערת טענה, כי טעה בית-משפט קמא עת שקבע כי המערערת עשתה כל שלאל ידה כדי להיות שותפה לרכושו של המנוח, הן באמצעות הבקשה להכיר בה כידועה בציבור של המנוח ומכוח מעמדה לזכות בחלק מרכושו, והן באמצעות התביעה הרכושית שהגישה מכוח הצוואה האחרונה.

מחד גיסא, קיבל בית-משפט קמא את פסיקת בית הדין האזורי לעבודה המכיר במעמדה של המערערת כידועה בציבור של המנוח, מאידך גיסא בית-משפט קמא הכשיר עדויות כשבמרכזן נטען כי המערערת היתה רק המטפלת של המנוח.

מנגד, טען המשיב כי הודעת הערעור לא העלתה אף טיעון משפטי המצדיק התערבותו של בית-משפט זה, כאשר על-פי החלטה דיונית מוסכמת מיום 19.12.12, לפני בית-משפט קמא עמדו כל המסמכים שניתנו במסגרת הליכים קודמים בין הצדדים.

על-סמך ממצאים עובדתיים אלה, העדויות שנשמעו, תצהירי המנוח שניתנו בעודו בחיים לרבות הופעתו לפני השופטת קמא, עמדה לפני בית-משפט קמא תמונה מלאה של תלות המנוח במערערת והשפעתה הבלתי-הוגנת עליו.

לפני בית-משפט קמא הוצגה תשתית ראייתית מוצקה לכך שרצון המנוח שהמערערת תעזוב את דירתו היה רצון עקבי לאורך השנים.

המשיב טען, כי טענת המערערת לפיה ביטול התביעה שהתנהלה בהמשך נעשה למען שלום בית לא נראתה לבית-משפט קמא כטענה הגיונית, אלא כרצון למנוע מינוי אפוטרופוס אשר יגן על רכוש המנוח.

המשיב טען כי בית-משפט קמא לא נתן אמון בדברי המערערת ופסק באופן חד משמעי את קיומה של השפעה בלתי-הוגנת, לאור מבחן התלות של אדם קשיש וחולה, אשר בידודו מבני משפחתו הגביר את תלותו במערערת.

בהקשר זה צוין כי למנוח היה אישור להעסקת עובד זר משירות התעסוקה - האגף למתן היתרים לעובדים זרים, עוד בשנת 1999, עקב נכותו.

המשיב טען כי תלותו של המנוח במערערת והשפעתה הבלתי-הוגנת עולות גם בנסיבות עריכת הצוואה, כאשר בניגוד לצוואות הקודמות, הצוואה האחרונה נחתמה לפני נוטריון, וכן נישלה את ילדיו וציוותה את כל רכושו למערערת.

נסיבות אלה העלו ספק באשר לרצונו החופשי של המנוח.

עוד הוסיף המשיב, כי יש ליתן הדעת גם לסמיכות הזמנים בין הצוואות, שכן למנוח אין כל הסבר הגיוני וסביר לשנות את הצוואה עד כדי נישול ילדיו.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק כי הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען זאת, גם אם מערכת הנסיבות מלמדת על תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה.

המבחנים שהותוו בפסיקה לבחינת השפעה בלתי-הוגנת הם מבחן התלות העצמאות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

המבקש הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת, באופן המלמד על ניצול המערערת את תלות המנוח בה.

המנוח לא היה מסוגל, מפאת גילו ומחלותיו, לדאוג לעצמו והיה תלוי במערערת לסיפוק צרכיו האלמנטריים.

המערערת אכן נהגה להרחיק את המנוח מילדיו והשתלשלות העניינים מלמדת על השפעה בלתי-הוגנת מצדה.

3.3.7 צוואה בעדים - אין ממש בטענת הנתבע לפיה בעצם העובדה שהמנוחה ביקשה לשנות את צוואתה הקודמת ולערוך צוואה חדשה במסגרתה ציוותה את עזבונה לחמשת ילדיה בחלקים שווים כדי להעיד על השפעה בלתי-הוגנת
ב- ת"ע (ת"א) 8541-02-13 {עזבון המנוחה נ' ת' ז"ל נ' ד' מ', פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.15)} נדונה הסוגיה - האם היתה השפעה בלתי-הוגנת בעריכת הצוואה החדשה.

ביום 09.05.94 ערכה המנוחה צוואה בעדים {להלן: "הצוואה הראשונה"} במסגרתה ציוותה את כל רכושה לבעלה וככל שבעלה לא יהיה בין החיים - לחמשת ילדיה, התובעים והנתבע, בחלקים שווים.

כן ציוותה המנוחה כי לנתבע תהיה זכות קדימה לרכוש את בית המגורים של המנוחים וכי הנתבע ישלם לשאר אחיו את שוויו של בית המגורים בהתאם לחוות-דעת של שמאי שימונה על-ידי התובעת 2.

כן ציוותה המנוחה את התכשיטים והספרים לתובעת 2 ואף קבעה כי התובעת 2 תהיה אחראית על ספרי התורה. בנוסף, ציוותה המנוחה סך של 40,000 ש"ח מתוך הכספים המצויים בחשבון הבנק שלה לתובע 4 ואת יתרת הכספים לשאר ילדיה בחלקים שווים ביניהם.

כן קבעה המנוחה כי התובעת 2 תמונה כמנהלת עזבונה ולא תידרש ליתן ערובה לפיצוי במסגרת תפקידה.

כשלוש שנים לאחר מועד עריכת הצוואה הראשונה, ביום 08.06.97, ערכה המנוחה ביחד עם המנוח צוואה הדדית בעדים {להלן:"הצוואה השנייה";"הצוואה השניה ההדדית"; "הצוואה ההדדית של המנוחים"}.

במסגרת צוואה זו ציוותה המנוחה את כל רכושה לבעלה וככל שבעלה לא יהיה בין החיים ציוותה המנוחה כי בית המגורים יעבור לנתבע.

הטעם לכך היה על-מנת שהנתבע ימשיך את המסורת המשפחתית בתפילה וטיפול בספרי התורה בבית הכנסת וכן את מסורת אירוח כל בני המשפחה בבית המגורים.

בד-בבד, הורתה המנוחה לנתבע למכור את דירתו הנוכחית בהרצליה ולחלק את תמורת הדירה בין יתר אחיו ואחותו בחלקים שווים.

כמו-כן, ציוותה המנוחה כי כל ספרי הקודש יישארו באחריות הנתבע וכי הלה יאפשר למי מבני המשפחה לעיין בספרים אלו. את יתרת רכושה ציוותה המנוחה לארבעת ילדיה, התובעים, בחלקים שווים.

ביום 08.06.97 ערכו הנתבע ואשת הנתבע גב' א' מ' כתב התחייבות כלפי ארבעת התובעים במסגרתו התחייבו כי היה וחו"ח ילכו המנוחים לעולמם, ימכרו את דירתם בהרצליה וכספי התמורה יחולקו בין ארבעת התובעים בחלקים שווים.

בנוסף, ייפו הנתבע ואשתו את כוחם של התובעים לטפל במכירת דירתם בהרצליה ולקבוע את שוויה של הדירה לרבות את תנאיי התשלום.

בשנת 1998 הלך המנוח לעולמו.

ביום 27.07.03 ניתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 08.06.97 על-ידי הרשם לענייני ירושה.

בהתאם לצו קיום הצוואה שניתן אחר המנוח, הועברו זכויותיו של המנוח בבית המגורים לידי המנוחה.

הנתבע טען, כי התובעים השפיעו שלא כדין על המנוחה. בכתב ההתנגדות ובתצהירו טען הנתבע כי כל התובעים כאחד השפיעו על המנוחה השפעה בלתי-הוגנת ואילו בסיכומיו שינה הנתבע את גרסתו וטען כי התובעת 2 היתה היחידה שהשפיעה על המנוחה שלא כדין.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את ההתנגדות והורה על קיום הצוואה, בין היתר, מאחר והשפעה בלתי-הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות שעל-פי מושגים של מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה.

בית-המשפט קבע כי אין די בחשש להשפעה בלתי-הוגנת ו/או בחשד למעורבות בצוואה וכי יש צורך בהוכחות של ממש לקיומה של השפעה ו/או מעורבות שכזו.

לעניין זה נקבעו ב- דנ"א 1516/95 {רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.06.98)} 4 מבחני עזר {תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה} - אשר בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת.

חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי-ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים.

כך, למשל, יכול מבקש הקיום להצביע על קרבה רגשית בין זו הנובעת מקרבה משפחתית ובין זו הנובעת מטיב הקשרים בינו לבין המצווה, המצדיקה את זכייתו בעזבון לעומת קיומן של סיבות המצדיקות, מבחינתו של המצווה, את נישולו של המתנגד מהצוואה.

בדרך זו מכוון מבקש קיום הצוואה לשאלת הגיונה של הצוואה כמשקפת את רצונו האמיתי של המצווה בנסיבות אותו מקרה נתון - הגיון הנלמד מתמונת חייו של המנוח, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו.

בית-המשפט הוסיף, כי במצב דברים כמו בעניין הנדון, בו הנתבע עצמו הודה כי טענתו בנוגע להשפעה בלתי-הוגנת נסמכה על תחושותיו והשערותיו בלבד ומשאין בנמצא ראיות ישירות לקיומה של השפעה זו, על הנתבע להניח בפני בית-המשפט כמות ראיות נסיבתיות משמעותית שממנה עולה מסקנה מבוססת וממשית לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת.

בית-המשפט קבע כי הנתבע לא עמד בנטל זה וגם כי נמצאו בעדותו של הנתבע תמיהות ותהיות רבות שהיו בהן כדי להחליש את טענותיו.

בנסיבות אלו, משנקבע כי המנוחה היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה ובשקלול כל שאר הנתונים בית-המשפט שוכנע כי הצוואה נעשתה מתוך רצונה האמיתי, העצמאי והחופשי של המנוחה.

כן נדחתה טענת ההסתמכות של המנוח והנתבע על הצוואה השנייה ההדדית. על צוואה זו חל הדין שהיה בתוקף לפני התיקון משנת 2005.

בית-המשפט קבע כי משקיימת בצוואה הוראה מפורשת הדדית המעניקה לכל אחד מהמנוחים את האפשרות לשנות את הצוואה, אזי על-פי ההלכה שנקבעה ב- ע"א 4402/98 {יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.11.99)} קבע בית-המשפט כי לא יכול הנתבע להעלות טענת הסתמכות של המנוח כלפי המנוחה, הוא הדין בנוגע לאינטרס ההסתמכות של הנתבע כזוכה על-פי צוואה זו.

3.3.8 צוואה בעדים - נסיבות המקרה לא עוררו כל ספק אשר לאמיתות הצוואה ורצונו החופשי של המנוח לחתום על הצוואה
ב- ת"ע (חי') 33540-02-13 {עזבון המנוח צ' א' ז"ל נ' ר' א, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.05.15)} נדונה טענת השפעה בלתי-הוגנת ומעורבות בעריכת צוואה.

במקרה הנדון היה מדובר בסכסוך בין יורשי מנוח לעניין תוקף צוואתו, היקף עזבונו ואופן חלוקתו בין היורשים.

המנוח נפטר בגיל 49 לאחר מאבק במחלת הסרטן. בצוואה ציווה המנוח סך של 220,000 ש"ח לבנו מנישואיו הראשונים {קטין כבן 13.5 ולהלן: "המתנגד"} ואת יתרת רכושו לאלמנתו {להלן: "התובעת"}, ממנה נולדו למנוח תאומים {להלן: "הקטינים"}.

המתנגד טען, כי דין הצוואה להתבטל מעצם היותה מזויפת ומשלא נחתמה על-ידי המנוח, או שנחתמה תחת איום ו/או השפעה בלתי-הוגנת של התובעת ו/או העדים לצוואה ו/או מי מטעמם, בגין תלות המנוח בתובעת וחוסר רצון עצמאי של המנוח, בניגוד לסעיף 30 לחוק הירושה.

התובעת טענה, כי הצוואה נערכה כדין על-ידי אחיינו של המנוח, עורך-דין ג' א' אשר ניסח את הצוואה לאחר שיחות ארוכות שניהל עם המנוח.

התובעת עתרה לראות בנוסח הצוואה ככולל במסגרת העזבון גם את פוליסות הביטוח של המנוח, כאשר אין ספק כי הניסוח הפרטני והרחב של הצוואה התייחס גם לפוליסות אלו.

עוד טענה התובעת, כי הצוואה לא נערכה בנוכחותה, וכי היא לא נכחה אף במעמד חתימתה.

התובעת טענה גם כי המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה, הוא חתם עליה מרצון חופשי, בדעה צלולה, בהכרה מלאה ובהבנה מלאה של כל האמור בה.

בית-המשפט קבע כי הכלל המשפטי קובע כי נטל ההוכחה בדבר השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו.

בית-המשפט קבע כי על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח שהצוואה היתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה, כאשר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת תקבע על-פי נסיבות כל מקרה.

עם-זאת, בית-המשפט הבהיר כי ישנם ארבעה אלמנטים מצטברים שנקבעו ב- ע"א 4902/91 {שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.07.95)} הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת, והם: מצווה הנתון להשפעה; נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי-הוגנת; נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי-הוגנת.

הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת, כאשר לבחינת סוגיה זו נקבעו ב- ע"א 5185/93 {היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.02.95) (להלן: "הלכת מרום"}, ארבעה מבחנים שנועדו לסייע לבית-המשפט לקבוע האם אכן מדובר בהשפעה בלתי-הוגנת {מבחן "התלות והעצמאות"; מבחן "התלות והסיוע"; קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה}.

בית-המשפט קבע כי יש לנהוג במבחנים אלו בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת.

בסופו-של-יום בית-המשפט קבע כי לפי הלכת מרום כל 4 המבחנים אינם מתקיימים בעניין הנדון.

3.3.9 הנתבעת טענה שבמועד עריכת הצוואות לא היה המנוח עצמאי, הן מבחינה פיזית והן מבחינה פסיכולוגית, הן בשל ניתוק קשריו עם אנשים אחרים, הן בשל מכירת דירת המנוח והפקדת כספים לחשבון המשותף של המנוח ושל התובע והן בשל מעורבות אינטנסיבית בכספי המנוח
ב- ת"ע (יר') 42292-09 {פלונית נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.04.15)} נדונה התנגדות לשתי צוואות שהותיר המנוח, המבוססת על הטענה שהמנוח חתם על הצוואות לאחר שהוטעה והוסת על-ידי הזוכים על-פי הצוואה {התובעים - נכדת המנוח ובעלה} או מי מטעמם, כנגד בנותיו וכנגד יתר בני משפחתו, כאילו המתנגדת {ביתו של המנוח ודודתה של התובעת} גנבה כספים רבים מחשבונות המנוח בארה"ב וכאילו פרט לתובעים, איש מבני משפחתו לא דאג לו עד שהוא ראה את המציאות באופן מעוות, מה שגרם לו לנשל את בנותיו ומשפחותיהם {פרט לתובעים} מהצוואה.

בצוואת 2004 ציווה המנוח את כל רכושו בישראל לתובעים ואת רכושו בארה"ב לשתי בנותיו ובהן הנתבעת.

בצוואת 2005 הדיר המנוח מעיזבונו את כל בני משפחתו, פרט לתובעים, להם ציווה את כל עזבונו בארץ ובארה"ב.

הנתבעת טענה שבעקבות ההשפעה על רצון המנוח הוא ציווה את כל אשר לו לתובעים ונישל את יתר בני המשפחה, שכללה את שתי בנותיו ומשפחותיהם.

הנתבעת טענה כי הצוואות נערכו בהיות המנוח נתון להשפעה בלתי-הוגנת, בהתאם לסעיף 30 לחוק הירושה ובהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, בשל כך שהתובעים נטלו חלק בעשייתן ועל-כן יש לבטלה.

הנתבעת טענה שהתובעים ועורך-הדין מ' היו מעורבים, באופן אינטנסיבי ופולשני, בענייני הכספים של המנוח. מעורבות זו התבטאה לא רק בחשיפה מלאה במידע אודות מצבו הפיננסי של המנוח אלא גם בשיתוף מלא בניהול כספיו, דבר שהוביל לקצירת פירות משמעותיים, כבר בחיי המנוח, בנוסף למתנות שהעניק להם המנוח.

התובע העיד שסביר להניח שהמנוח הפקיד את הסך 267,000$, שנותרו ממכירת הדירה, באחד מחשבונותיו וכי לפי מה שהוא יודע היה זה בחשבון בבנק הפועלים.

התובע היה שותף עם המנוח בחשבון בבנק הפועלים ובחשבון בבנק הבינלאומי היה לו ייפוי-כוח. התובע העיד שכל עוד היה המנוח בחיים הוא לא נגע בחשבון והמנוח אמר לו שלאחר מותו הכסף יהיה שלו.

התובע העיד שהמנוח נתן לו, בשיק או בהעברה, קרוב ל- 100,000$ לצורך הכנת היחידה למגוריו ואמר לו שייקח משם מה שהוא צריך. התובע טען שאינו זוכר מאיזה חשבון העביר לו המנוח את הכסף.

התובעים לא התמודדו עם הטענות והראיות שהגישה הנתבעת בדבר סכומי העברות הכספים מהמנוח אליהם ובעניין זה נותרה הודאתם שהמנוח העביר להם כספים במתנה, מבלי לפרט את היקף המתנות או לתת הסבר לסדרי הגודל של הסכומים, בהתייחס לאופיו של המנוח, כפי שנטען לגביו.

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את ההתנגדות לשתי צוואות, המבוססת על הטענה שהמנוח חתם על הצוואות לאחר שהוטעה והוסת על-ידי הזוכים על-פי הצוואה {התובעים-נכדת המנוח ובעלה}, כנגד בנותיו וכנגד יתר בני משפחתו, כאילו המתנגדת {ביתו} גנבה כספים מחשבונות המנוח וכאילו פרט לתובעים, איש מבני משפחתו לא דאג לו עד שהוא ראה את המציאות באופן מעוות, מה שגרם לו לנשל את בנותיו ומשפחותיהם {פרט לתובעים} מהצוואה.

3.3.10 צוואה בעדים - המצווה היתה נתונה להשפעה; למבקשת היתה האפשרות להפעיל השפעה בלתי-הוגנת; למבקשת היו האמצעים להפעיל השפעה בלתי-הוגנת; הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת
ב- ת"ע (ת"א) 6840-07-12 {עזבון המנוחה ש.ר. ז"ל נ' ע.ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.03.15)} נדונה בקשה לצו קיום צוואה שהוגשה על-ידי אחת הזוכות על-פי הצוואה - שכנתה וחברתה של המנוחה {להלן: "המבקשת"} והתנגדות לבקשה זו שהגישה ביתה היחידה של המנוחה בטענות של: היעדר כשרות לצוות;השפעה בלתי-הוגנת ומעורבות פסולה של המבקשת בעריכת הצוואה.

ביום 15.05.09 חתמה המנוחה על צוואה בפני עדים - עו"ד ק.ש., ד"ר ע.ג.- היא הצוואה נשוא פסק-הדין.

בצוואתה המנוחה ציוותה סך של 40,000 ש"ח לא.ש., סך של 30,000 ש"ח לד"ר ס.ב., דירתה בתל אביב לבתה, דירתה ברמת גן תימכר ותמורתה תועבר כתרומה לרווחת נשים מוכות, כלל החסכונות והכספים של המנוחה למבקשת.

כשבועיים וחצי לאחר חתימתה על הצוואה, ביום 03.06.09 איבדה המנוחה את הכרתה ולא שבה אליה עד ליום פטירתה.

המתנגדת הגישה בקשה לצו ירושה לפיו היא הזוכה בכל עזבון המנוחה.

המתנגדת טענה כי המבקשת השפיעה השפעה בלתי-הוגנת על המנוחה בעת עריכת הצוואה וכי גם נקטה במעורבות פסולה בעת עריכת הצוואה.

המתנגדת טענה כי המבקשת השתלטה כליל על חייה של המנוחה ועשתה שימוש במצבה הבריאותי הקשה של המנוחה על-מנת להסיתה כנגד הגורמים המטפלים בה, כולל בתה היחידה.

המתנגדת טענה כי בשבועות שקדמו לעריכת הצוואה, החתימה המבקשת את המנוחה על מסמכים משפטיים שנועדו להעניק למבקשת שליטה מלאה על חשבונותיה ונכסיה של המנוחה.

כך למשל, הזמינה המבקשת נציג מסניף הבנק של המנוחה להגיע לבית המנוחה ולהחתים אותה על מסמכים שהפכו את המבקשת למורשת חתימה בחשבון המנוחה. כמו כן, המבקשת החזיקה בפנקסי השיקים ובכרטיסי האשראי של המנוחה.

המבקשת דחתה את כל טענות המתנגדת בדבר השפעה בלתי-הוגנת ובדבר מעורבות פסולה בעריכת הצוואה וטענה כי אומד דעתה של המנוחה השתקף בצוואתה וכי זהו רצונה אותו יש לכבד.

המבקשת טענה, כי מדובר בצוואה מפורטת שבה מביעה אישה, אשר להערכתה נמצאת בערוב ימיה, את אשר היא רוצה בנוגע לדרך שבה היא מבקשת לסיים את חייה, בנוגע לדרך בה היא רוצה להיקבר ובנוגע לעזבונה.

היא ביקשה שתרומתה תונצח ותוצב בשלט הנושא את שמה, ופירטה באופן קר ומחושב את שיקוליה באשר להורשה לבתה.
בית-המשפט קבע כי הצוואה בטלה, כאשר בכל הנוגע לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, מדובר בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על-פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו.

בית-המשפט הבהיר כי המבחנים שנקבעו בפרשת מרום {ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1), 318 (1994)} ושיש בהם כדי לסייע לבית-המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת הם: תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה.

נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו, כאשר הדרך להצליח בטענה של השפעה בלתי-הוגנת היא לא על-ידי הוכחה פוזיטיבית של ההשפעה הפסולה, אלא על-ידי ביטול החזקה שהצוואה נעשתה עפ"י רצונו החופשי של המצווה.

במקרה דנן, בית-המשפט סבר כי ניתן לקבוע כי הבת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת השפעה בלתי-הוגנת מצד המבקשת על המנוחה לגבי התקיימות כל המבחנים כולם.

בית-המשפט קבע, כי נדבך מרכזי למבחן התלות הוא תלותה של המנוחה בעישון סיגריות, כאשר המבקשת היא זו אשר דאגה לספק למנוחה את הסיגריות ובכך להשביע את רצונה והתמכרותה הקשה של המנוחה.

זאת על-אף ההתנגדות העזה ביותר של הבת והרופאים שסברו כי נכח מצבה הרפואי של המנוחה, עליה לחדול לאלתר מלעשן.

בנסיבות אלו, הוכח כי התעצמה ונוצרה תלות המנוחה במבקשת באופן מכריע.
עוד הוכח כי הצוואה נערכה בנסיבות יוצאות דופן.

יצויין כי המנוחה מעולם לא ערכה צוואה לפני כן.

כמו-כן, הצוואה לא נעשתה על-ידי עורכת-דין שטיפלה בדרך-כלל בענייני המנוחה אלא על-ידי עורכת-דין שהמנוחה כלל לא הכירה ואשר הובאה לבית המנוחה על-ידי המבקשת.

כמו-כן, הצוואה מזכה מעון לנשים מוכות בתמורת דירת המנוחה.

הוראה זו בצוואה תמוהה ביותר שכן, לא הוכח כי המנוחה היתה אישה מוכה בעברה ולא הוכחה כל זיקה למעון שעיקר עניינו הוא נושא זה.

בנוסף, לא הוכח כי המנוחה תרמה מעולם אף לא סכום כספי למוסד כלשהו. בנוסף, נסיבות עריכת הצוואה היו כאלו בהן בתה היחידה של המנוחה נותקה מחייה והוצגה כלפי המנוחה כפועלת נגדה, למרות שלא כך היה בפועל.

זאת לאחר שיומנה האישי של מטפלת המנוחה, שנוהל "בזמן אמת" וקיבל את המשקל הראייתי המקסימאלי, חשף כי המבקשת נתנה הוראות למטפלת בדבר אופן טיפולה במנוחה וכי המבקשת היתה "הרוח החיה" מאחורי עריכת הצוואה.

בנסיבות אלה, בית-המשפט קבע, כי הוכח למעלה מכל ספק כי ההשפעה של המבקשת על המנוחה היתה כזו שניטל מהמנוחה למעשה רצונה החופשי לצוות ולא ניתן לאשר חלק מסוים מהצוואה ולהותיר אחרים על כנם.

בית-המשפט מצא כי דינה של הצוואה כולה להתבטל מחמת השפעה בלתי-הוגנת.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי ארבעת הפרמטרים הבאים, שנקבעו בפסיקת בית-המשפט העליון, מתקיימים בענייננו:

א. המצווה היתה נתונה להשפעה.

ב. למבקשת היתה האפשרות להפעיל השפעה בלתי-הוגנת.

ג. למבקשת היו האמצעים להפעיל השפעה בלתי-הוגנת.

ד. הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת.

אשר-על-כן קבע בית-המשפט כי הצוואה הינה תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת של המבקשת כלפי המנוחה ועל-כן דינה של הצוואה להתבטל.

3.3.11 צוואה בעדים - התקיימו בין המנוחה לתובעת יחסי אמון מיוחדים של "הורה וילדו". יחד-עם-זאת, התובעת הרימה את הנטל הראייתי המושת עליה, והוכיחה כי לא היתה מצידה כלפי המנוחה כל השפעה בלתי-הוגנת
ב- ת"ע (ת"א) 1935-07-12 {עזבון המנוחה נ.ש ז"ל נ' ט.ב, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.02.15)} נדונה תביעה לקיום צוואת אימם המנוחה של הצדדים, ומנגד התנגדות לה ובקשה לצו ירושה שהגישה הנתבעת. טעמי ההתנגדות עסקו גם בהשפעה בלתי-הוגנת.

המנוחה השאירה במותה המנוחה צוואה בעדים מיום 03.05.10, ובה ציוותה את רכושה לבתה - היא התובעת.

המתנגדת טענה כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, וכי בעת החתימה על הצוואה לא היתה המנוחה צלולה בדעתה. עוד טענה הנתבעת, כי נפלו פגמים בצוואה באשר לחתימת המנוחה, וכי התובעת נטלה חלק בעריכת הצוואה.

התובעת טענה כי המנוחה היתה צלולה עד יומה האחרון, היא אמנם סבלה ממחלות שונות, אך כאמור היתה צלולה.

עוד טענה התובעת, כי בזמן כתיבת הצוואה, היתה המנוחה שרויה במצב נפשי טוב ובצלילות דעת מלאה, ואף היתה בהכרה מלאה עד ליומיים לפני מועד פטירתה.
התובעת טענה, כי הצוואה שבחרה המנוחה לכתוב, היתה רציונלית לחלוטין, ומתבססת על נסיבות העניין ומציאות חייה המורכבים של המנוחה, ומתוך גמירות דעת.

בית-המשפט קבע כי בכל הנוגע לטענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, ציין כי המנוחה הבחינה בטיבה של הצוואה והיתה כשירה.

לפיכך, לא בוטלה החזקה בדבר רצונה החופשי של המצווה, ולכאורה לא "חזר" הנטל בדבר היעדר השפעה בלתי-הוגנת אל התובעת.

אולם, כאשר נתקיימו יחסים מיוחדים בין המצווה לזוכה, שביסודה עומדים יחסי אמון, נוצרת הנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת, ועל התובע קיום הצוואה, החובה לסתור קיומה של ההנחה לכאורה, כדי לשכנע את בית-המשפט כי המצווה פעל באופן בלתי תלוי ללא השפעה.

במקרה הנדון בית-המשפט מצא כי התקיימו בין המנוחה לתובעת יחסי אמון מיוחדים של "הורה וילדו" וזאת עקב העובדה שהמנוחה, כשנה לפני פטירתה, מכרה את דירתה ועברה לגור בדירת התובעת, והתובעת היתה הבת שטיפלה באמה המנוחה והיתה מסורה לה ולפיכך על מוטל הנטל הראייתי להוכיח כי לא היתה מצידה כלפי המנוחה כל השפעה בלתי-הוגנת.

בית-המשפט מצא כי התובעת עמדה בנטל זה.

יתרה מזאת, בית-המשפט קבע כי לא היתה כל "תלות" בין המנוחה לתובעת, ואם היתה "תלות" כלשהי במועד חתימת הצוואה, הרי לא היתה זו תלות "מקיפה ויסודית" באופן שניתן להסיק ממנה השפעה בלתי-הוגנת.
בשולי הדברים התייחס בית-המשפט גם לסבירות הוראות הצוואה נוכח מערכת היחסים בין הצדדים למנוחה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע, כי הנתבעת תישא בהוצאות התובעת, לרבות שכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח.

3.3.12 צוואה בכתב יד - טענות הנתבע בנוגע לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת התבססו בעיקרן על השערות, חשדות ואף לעיתים לקו בחוסר היגיון ו/או סבירות
ב- ת"ע (ת"א) 15112-07-12 {עזבון המנוחה ע' ב' נ' מ' ב', פורסם באתר האינטרנט נבו (10.02.15)} נדונה הכרעה בשאלת תוקפה של צוואה שנבחנה בהתאם לעילה של השפעה בלתי-הוגנת ובתוך נבחנו גם טענות המתנגד למעורבות התובעת בעריכת הצוואה.

במקרה הנדון דובר בצוואה בכתב יד שנערכה בשנת 2004, בהיות המנוחה בת 84, מספר ימים לאחר שהמנוחה ערכה צוואה בעדים.

בצוואות אלו, ציוותה המנוחה את כל רכושה לתובעת, למעט סך מסוים לילדי התובעת, ואילו לנתבע ציוותה המנוחה מחצית מדמי השכירות של חנות וזכות מגורים לכל ימי חייו באחת מדירותיה.

בין הצוואות הנ"ל היו מספר שינויים, כאשר לצוואות אלו קדמו 3 צוואות במסגרתן ציוותה המנוחה את רכושה באופן שוויוני לצדדים.

הוסכם בין הצדדים כי ההתנגדות לצוואה תבחן בעילה של השפעה בלתי-הוגנת.

בית-המשפט לענייני משפחה נתן צו לקיום הצוואה מאחר ולא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה אלא קיומו של אותו יסוד בלתי הוגן שנמצא בה.

מדובר ברכיב של אי-הגינות שעל-פי מושגים של מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה.

נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען לקיומה וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום.

בית-המשפט קבע כי כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית, וזאת כאשר ניתן ללמוד על קיומה של השפעה בלתי-הוגנת מגורמים שונים ומשתנים ובהם: מצבו הפיזי המנטאלי והנפשי של המצווה {הגם שאין מדובר בטענה כנגד כשירות לעשות צוואה במובן סעיף 26 לחוק הירושה}, וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים.

בהקשר זה, בית-המשפט עמד על אבני הבוחן שנקבעו לעניין זה בפרשת מרום {דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831 (1998)} ביניהם, מבחן תלות ועצמאות; מבחן תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

בית-המשפט הבהיר כי התקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת.

חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי-ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים.

כך, למשל, יכול מבקש הקיום להצביע על קרבה רגשית בין זו הנובעת מקרבה משפחתית ובין זו הנובעת מטיב הקשרים בינו לבין המצווה, המצדיקה את זכייתו בעזבון לעומת קיומן של סיבות המצדיקות, מבחינתו של המצווה, את נישולו של המתנגד מהצוואה.

בדרך זו מכוון מבקש קיום הצוואה לשאלת הגיונה של הצוואה כמשקפת את רצונו האמיתי של המצווה בנסיבות אותו מקרה נתון - הגיון הנלמד מתמונת חייו של המנוח, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו.

בית-המשפט מצא, כי בעניין הנדון הוכח כי במהלך שנת 2004 וכן לעת עריכת הצוואה המנוחה היתה עצמאית מהבחינה השכלית-הכרתית.

בית-המשפט דחה את הטענה כי המנוחה היתה תלויה לחלוטין בתובעת ומבודדת ומנותקת מאנשים אחרים.

בית-המשפט קבע כי העובדה שהמנוחה ביקשה לערוך צוואה חדשה בכתב יד כ- 10 ימים לאחר עריכת הצוואה בעדים מהווה פעולה לא שגרתית שמן ההכרח לבחון את טיבה.

בחינה כאמור הובילה למסקנה כי מדובר במהלך יזום של המנוחה עצמה שנערך מתוך היגיון ומחשבה של המנוחה כאשר לתובעת לא היה חלק במהלך זה.

אשר-על-כן, ובשים-לב לכך שלא מדובר בצוואה מנשלת אלא בצוואה שהושקעה בה מחשבה בנוגע לקביעת חלקו של הנתבע בעזבון, בית-המשפט קבע כי יש בכל אלה להעיד כי הצוואה נעשתה מתוך רצונה האמיתי, העצמאי והחופשי של המנוחה ולפיכך נדחתה ההתנגדות לצוואה ובית-המשפט נתן צו לקיום הצוואה.

3.3.13 צוואה בפני נוטריון - לנוכח התשתית הראייתית הדלילה שהונחה בפני בית-המשפט נקבע כי הנתבע לא הצליח להרים את הנטל להוכיח השפעה בלתי-הוגנת של התובע על המנוחה
ב- ת"ע (ת"א) 5428-06-14 {עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י', פורסם באתר האינטרנט נבו (22.02.16)} נדונה הכרעה לעניין תוקפה של צוואת מנוחה בגדרה ציוותה המנוחה את כל עיזבונה לתובע {אחד משני ילדיה}, כאשר במידה והתובע לא יהיה בין החיים, יעבור חלקו לילדיו ואם לא יהיו לתובע ילדים, אזי יעבור חלקו לבית יתומים {סעיף 6 לצוואה}.

כחמש שנים לפני פטירת המנוחה, ביום 13.07.08, ערכה המנוחה צוואה על-פי סעיף 22 לחוק הירושה בפני הנוטריון עורך-דין ר'.

בצוואתה ציוותה המנוחה את כל עיזבונה ללא יוצא מן הכלל לתובע {סעיף 4 לצוואה}. עוד ציוותה המנוחה כי ככל שהתובע לא יהיה בין החיים, יעבור חלקו לילדיו ואם לא יהיו לתובע ילדים, אזי יעבור חלקו לבית יתומים לפי בחירת הרשם לענייני ירושה {סעיף 6 לצוואה}.

כן מינתה המנוחה את התובע כמנהל עזבונה על-פי הצוואה.

ביום 10.09.13 הלכה המנוחה לעולמה.

הנתבע, אחיו של התובע, שהודר מהצוואה,התנגד לקיומה בעילות שונות אשר כללו השפעה בלתי-הוגנת לרבות תחבולה ותרמית שהפעיל התובע על המנוחה.

הנתבע טען, כי יש בנסיבות עריכת הצוואה ללמד על מעורבות התובע בעריכת הצוואה ועל כך שהיה לו תפקיד מרכזי בעריכתה. הסתירות בעדותו של עורך הצוואה נועדו לטשטש מעורבות זו.

התובע טען, כי הנטל להוכחת טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת רובץ על הנתבע אשר לא הביא כל ראיה להוכחת טענותיו ולמעשה לא הביא אף עד מטעמו להוכחת גרסתו. כמו כן, בסיכומי הנתבע אין ניתוח של עילת ההשפעה הבלתי-הוגנת על-פי אבני הבוחן שנקבעו בפסיקה.

לגופו של עניין, טען התובע, כי במועד עריכת הצוואה המנוחה היתה אישה כשירה ועצמאית לחלוטין.

עוד הוסיף התובע, כי לתיק בית-המשפט צורפו שתי תעודות רפואיות שנערכו ביום עריכת הצוואה על-ידי ד"ר שווץ, מומחה בפסיכיאטריה, מהן עולה כי המנוחה היתה כשירה לחלוטין, ניהלה חיים תקינים ונורמטיביים, עצמאית ולא תלויה באיש.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את ההתנגדות והורה על קיום הצוואה כי טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת בלבד ואף טענת המעורבות בעריכת הצוואה נטענה בקול ענות חלושה.

בית-המשפט מצא, כי טענת התרמית ו/או התחבולה נותרה כסיסמא בלבד וממילא לא הוכחו יסודותיה בראיות פוזיטיביות כמתחייב מאופייה של הטענה אשר לה גוון מעין פלילי.

בנסיבות אלו, משנטל השכנוע הוטל על הנתבע ומשהנתבע נמנע מלהביא ראיות אשר היו תורמות בהכרח לגילוי האמת, מצא בית-המשפט כי יש לזקוף התנהלות זו לחובתו.

בית-המשפט סבר לעניין השפעה בלתי-הוגנת, כי השפעה בלתי-הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות שעל-פי מושגים של מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה.

נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען לקיומה וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום.

כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית.

בית-המשפט הבהיר כי על קיומה של השפעה בלתי-הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים: מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי ההתנגדות נדחית והנתבע ישלם לתובע את הוצאות ההליך בסך 30,000 ש"ח.

3.3.14 צוואה בעדים - הרצון להכיר טובה הינו אנושי ומובן והוא איננו מלמד כשלעצמו על קיומה של השפעה בלתי-הוגנת
ב- ת"ע (ראשל"צ) 57331-01-11 {פלונית נ' פלונים, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.12.14)} נדונה התנגדות לקיום צוואה בעדים, בגדרה הוריש המנוח - אלמן ללא ילדים, את כל עזבונו למטפלת שטיפלה בו.

במועד עריכת הצוואה המנוח היה בן 87 שנים.

המתנגדים היו קרובי המנוח ואשתו ז"ל שטענו להיעדר כשירות המנוח לערוך צוואה ולהשפעה בלתי-הוגנת.

המבקשת עבדה כעוזרת בית בביתם של המנוח ואשתו משנת 1993, יום בשבוע. לאחר מות אשתו המשיכה לעבוד בביתו להדק את הקשר אתו, עבדה שעות נוספות ובשנים האחרונות לפני מותו עבדה בביתו מידי יום.
הצוואה נשוא המחלוקת היא צוואה בעדים על-פיה את כל רכושו - ציווה המנוח למבקשת.

במועד עריכת הצוואה המנוח היה בן 87 שנים.

המתנגדים טענו, כי לאחר שחתם המנוח על הצוואה, החלה המבקשת לחסוך ולקצץ בהוצאותיו ויחסה כלפיו הפך נוקשה.

המתנגדים טענו כי לאחר פטירת המנוחה {אשת המנוח}, החלה המבקשת בהדרגה להרחיק ולנתק את המנוח מבני משפחתו ולהשתלט עליו. היא שכנעה את המנוח שהיא היחידה שמטפלת בו ושאין לו כסף. הוא האמין לה.

המתנגדים טענו כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי-הוגנת. המבקשת ניצלה את תלותו של המנוח בה כדי להשפיע עליו באופן בלתי הוגן לרבות באמצעות איומים שתעזוב אותו.

אשר-על-כן, המתנגדים סברו כי הצוואה לא ביטאה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח.

המבקשת הציגה את עמדתה וטענה כי עבדה אצל המנוח במשך 17 שנים, כאשר במהלך השנים נרקם בין המנוח למבקשת ומשפחתה קשר חם, אוהב ומשפחתי.

עוד בחייה של אשת המנוח הוכח כי למבקשת ולמשפחתה היו יחסים הדוקים יותר עם המנוח ואשתו מאשר למנוח עם המתנגדים.
המבקשת טענה, כי בעדויות המתנגדים היו סתירות רבות, כאשר מחד גיסא טענו כי סמכו על המבקשת ולא חשבו שצריך למנות למנוח אפוטרופוס משום שסייעה ודאגה לו, ומאידך גיסא טענו שהמבקשת בודדה אותו מהמשפחה ולא טיפלה בו.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את ההתנגדות וקבע כי לעניין השפעה בלתי-הוגנת - הטוען להשפעה בלתי-הוגנת צריך להוכיח כי מדובר בהשפעה בלתי-הוגנת אשר פגעה ברצונו החופשי של המצווה ולא את עצם העובדה שהיתה השפעה מצדו של המבקש על המצווה {ראה גם ע"א 423/75 מרדכי בן נון בענין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' מטילדה ריכטר, ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.11.76)}.

אשר-על-כן, לא תוכנה של הצוואה הוא הקובע את קיומה של השפעה בלתי-הוגנת, אלא נסיבות עריכתה והליכי עריכתה.

עצם העובדה שאדם מטפל באדם גלמוד, בתקווה שזה יגמול לו בעריכת צוואה לטובתו, אין בה כשלעצמה כדי לפסול את הצוואה, אפילו מבקש הוא ממנו לעשות צוואה.

החוק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע של המצווה. שכנוע כזה או השפעה כזו, כשהם נעשים בנימוס וללא לחץ ואיומים מפורשים או מכללא, אין בהם פסול {ראה גם ת"ע (חי') 639/90 סולי סטיינבוק נ' אליהו מזרחי, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.07.91)}.

בית-המשפט סבר, כי הרצון להכיר טובה הינו אנושי ומובן והוא איננו מלמד כשלעצמו על קיומה של השפעה בלתי-הוגנת.
במקרים רבים יש בחומר הראיות תימוכין לסברה שהצוואה משקפת את רצונו של המוריש להכיר תודה לאדם מסוים, בשל העזרה שהגיש לו זה בחייו או בשל הקרבה ששררה ביניהם.

קרבה או עזרה כאלה אינן פסולות, ואף שיש בהן כדי להשפיע על תוכנה של הצוואה, אין בהן משום "השפעה בלתי-הוגנת".

בית-המשפט סבר כי יש לשים דגש על אי-ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין הנהנה למצווה, שעיקרו ניצול תלותו וחולשתו של המצווה לטובתו של הנהנה.

ארבעת המבחנים העיקריים שנקבעו בפסיקה לבחינת התלות הם: מבחן התלות והעצמאות {ע"א 423/75 מרדכי בן נון בענין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' מטילדה ריכטר, ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.11.76)}, מבחן התלות והסיוע {ע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.96)}, קשרי המצווה עם אחרים {ע"א 53/88 מרדכי מנלה נ' אברהם ברנדווין, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.11.91)}, ומבחן נסיבות עריכת הצוואה {ע"א 5640/92 יובל אלוני נ' אליצה באומן, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.04.96)}.

בית-המשפט מצא, כי במקרה הנדון, ביחס לתלות שנוצרה בין המנוח למבקשת אכן נמצא שהתקיימה תלות אך לא נמצא שהתלות נוצרה מתוך מעשים פסולים של המבקשת במטרה ליצור השפעה בלתי-הוגנת על המנוח, אלא מתוך הקשר שנוצר ביניהם והזמינות שלה אליו ולסיפוק צרכיו במשך כל השנים, ובמיוחד מאז מות אשתו ב- 2005 ועד סמוך למותו בשנת 2010, וזאת כאשר כל מכריו ושכניו של המנוח ידעו על הקשר בין המבקשת לבין המנוח ואת אסירות התודה שהוא רוכש לה.

אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את ההתנגדות לצוואה וקבע שיש לקיים את צוואת המנוח .

בית-המשפט קבע כי לאור תוצאות פסק-הדין המתנגדים ישלמו למבקשת ביחד ולחוד הוצאות משפט בסך של 35 אלף ש"ח.

3.3.15 צוואה בפני נוטריון - טענה המתנגדת כי המבקשת הפעילה לחצים והשפיעה השפעה בלתי-הוגנת על המנוחה - דחייתה
ב- ת"ע (נצ') 14508-09-13 {ע. ס נ' ד.ע, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.01.16)} נדון מקרה בו המבקשת, המתנגדת והמנוחה הן אחיות.

המנוחה הלכה לעולמה ביום 24.04.13 בכפר ר'. המנוחה הינה ילידת שנת 1935 נישאה לבעלה בשנת 1966 והתגוררה אתו מאז ברבת עמון שבירדן עד לשנה האחרונה בחייה {2012}, עת עברה לישראל עקב מחלתה הקשה.

בעלה של המנוחה נפטר בשנת 2009. למנוחה לא היו ילדים בחייה ובמותה.

המנוחה חתמה על-פי הנטען, על צוואה בפני עורך-דין ונוטריון, נביל ח. אברהים, ביום 12.03.13 ובה הורישה את כלל רכושה למבקשת.

החלקים הרלוונטיים מהצוואה היו:
"... הריני מצהירה בזה כשאני במלוא כוחותיי השכליים, ללא כפייה אן לחצים כלשהם, בפני הנוטריון נביל חנא אברהים מנצרת כי ברצוני לקבוע את אופן הפעולה והבעלות לאחר מותי, בחלקי מהכספים במזומן הנמצאים ו/או המופקדים בחשבון הבנק השוטף, שמספרו... המשותף לי ולאחותי הגברת ע.ס., בעלת תעודת זהות ישראלית מספר... בסניף ר', נפת נצרת הקיים ו/או הנמצא בבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, סניף ר' שמספרו... בכפר ר' וגם בחלקי הכספים הנמצאים ו/או המופקדים היום בחשבון אחר ו/או אשר יהיו בחשבון אחר בעתיד ו/או בעת מותי ככל שיהיו הכספים הללו.

ומאחר ואני הבעלים היום ו/או אהיה הבעלים בעתיד של חלקי בסכום כסף המופקד היום ו/או יופקד בחשבון עד יום מותי. ומאחר ואני רוצה לצוות על אופן הפעולה בחלקי בחשבון ככל שיהיה בו כספים מזומנים.

1. לאחר שאני שמה את מבטחי באל, אני מצווה את הכספים שיהיו בחשבון, בעת מותי, לאחותי הגברת ע. סלימאן סקראן בעלת תעודת זהות ישראלית...

2. אני מצווה על אחותי הגברת ע. הנ"ל לקיים את כל הטקסים הדתיים לאחר מותי, ככל יכולתה.

3. אני מבטלת בזה ביטול מלא ללא הסתייגות כל צוואה שערכתי בעבר לפני היום, בעבר הרחוק ו/או הקרוב..."

יצויין, כי באישור הנוטריון נפלו מספר פגמים וביניהם מיקום עריכת הצוואה והשעה שבה נחתמה. בעוד שבאישור הנוטריוני נכתב, כי החתימה נעשתה בביתה של המנוחה בשעה 16:30 התברר בנספח שצורף לאישור נוטריוני, כי הצוואה נחתמה בבית החולים האיטלקי בנצרת בשעת צהריים.

בנוסף, אישור רפואי מטעם הנוטריון בדבר מצבה הרפואי של המנוחה לא צורף ואף זאת בניגוד לתקנות הנוטריונים.

המתנגדת טענה כי המבקשת הפעילה לחצים והשפיעה השפעה בלתי-הוגנת על המנוחה, בעוד המבקשת הכחישה טענות אלו.

בית-המשפט סבר כי לא היה מדובר באישה אשר ניתן להשפיע על רצונה, עצם היותה אישה דעתנית וקשה חיזקה את המסקנה לפיה לא היתה כל השפעה של המבקשת על רצונה של המנוחה.

בית-המשפט סבר כי המנוחה היתה כשירה להבחין בטיבה של צוואה.

בית-המשפט מצא כי הפגמים אשר נפלו בצוואה מבחינת שעת החתימה והמקום נבעו בשל התפתחות בלתי צפויה ולא כתוצאה מזיוף או מרמה.

בית-המשפט קבע כי היה קיים סכסוך בין המתנגדת לבין המנוחה שהצדיק והסביר לכאורה מדוע ערכה הצוואה כפי שערכה אותה.

לא הובאה כל הוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת מצדה של המבקשת אשר הביאה את המנוחה לעריכת הצוואה כפי שהיא.

אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה.

מאחר ודחה בית-המשפט את ההתנגדות ולאור ההתנהלות הדיונית הכללית של המתנגדת, ריבוי הדיונים, הבקשות, העתירות בעניין האיכון והארכת ההליכים, ראה לנכון בית-המשפט לחייב את המתנגדת לשלם הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח לידי התובעת.

4. תחבולה ותרמית
המחוקק הכניס את המונח "תחבולה" לחוק הירושה על-מנת שלבית-המשפט תהיה האפשרות לפסול צוואה במצב בו מדובר בספק אונס וספק תרמית.

המחוקק ביקש ליצור בהכנסת המונח "תחבולה" לסעיף 30(א) לחוק הירושה רשת ביטחון נוספת כהגנה על העיקרון שהמצווה צריך לצוות בצורה עצמאית באופן מנטאלי ופיזי.

המונח "תחבולה" מוזכר בחקיקה הישראלית במקרים נוספים. ברם, הוא מוזכר בסעיף 416 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ומהווה עבירה פלילית.

5. טעות
בסעיף 30(ב) לחוק הירושה קבע המחוקק כללים חדשניים בנוגע לטעות בצוואה: הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות אינה מבוטלת אוטומטית, אלא אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית-המשפט בהתאם את דברי הצוואה, ובמידה ואין אפשרות לתקן את הצוואה כאמור, הוראת הצוואה בטלה.

סעיף 30(ב) לחוק הירושה עוסק בטעות יסודית, טעות הנוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את הצוואה, וזאת בניגוד לטעות סופר לדוגמה.

המבקש להפעיל את סעיף 30(ב) לחוק הירושה צריך להוכיח כי נפלה טעות בצוואה או בהוראה מן הוראות הצוואה; אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות; ההוראה שהמבקש רוצה לשנות נקבעה מחמת הטעות. כלומר, על המבקש להוכיח קשר סיבתי בין הטעות לעשיית הצוואה {ראה גם ת"ע (משפחה נצ') 1691-04 עזבון המנוחה ע' ר' ז"ל נ' ד' ר', תק-מש 2011(4), 122 (2011)}.

באם לא הוכחו התנאים כאמור - אין לתקן את הצוואה.

למעשה, החידוש שקבע המחוקק בסעיף 30(ב) לחוק הירושה הוא בכך שהמחוקק איפשר לבית-המשפט לכתוב צוואה חדשה עבור המצווה בשמו.

רק אם אפשר לקבוע בוודאות מה היה המצווה מורה - רק אז - בית-המשפט יתקן את דברי הצוואה.

על בית-המשפט להשתכנע לגמרי שלולא הטעות המצווה היה קובע שזהו ורק זהו רצונו. מחד גיסא, לבית-המשפט סמכות לתקן צוואה. מאידך גיסא, בית-המשפט ישתמש בסמכות זו רק כאשר ברור לגמרי כי זהו רצונו של המצווה.

במידה של ספק, בית-המשפט לא יתקן את הוראת הצוואה {ראה גם ת"ע (משפחה יר') 45860/08 פלונית נ' אלמונים, תק-מש 2010(3), 339 (2010)}.

המחוקק ביקש להשיג את המטרה, בצוואה שנפגמה עקב טעות, שתתוקן, וזאת בהתאם לרצונו האמיתי של המצווה, כפי שהיה פועל ללא השפעת הטעות.

המחוקק נמנע מלהגדיר את המונח "טעות" במכוון, כשם שנמנע מלהגדיר את יתר הביטויים שבסעיף 30(ב) לחוק הירושה, וזאת מכיוון שרצה להשאיר את המונח כללי ולא מוגדר.

המחוקק עצמו קבע בסעיף 30(ב) לחוק הירושה, כי הכוח לתקן טעות מותנה בכך שניתן לקבוע "בבירור" מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות.

דרישה זו מחייבת בעצם שתי קביעות: קביעה אחת באשר לאופיה המדוייק של הטעות הנטענת, וקביעה נוספת של ההוראה החלופית אשר המצווה היה קובע אלמלא הטעות הנטענת.

ב- ת"ע (ת"א) 47214-07-12 {א' ל' נ' ש' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.16)} בית-המשפט מצא כי לפי טענת הנתבעים, עקב מצבו הנפשי של המנוח נוצרה טעות בהבנת חוק הירושה באופן שלא באה לידי ביטוי כוונת המנוח להוריש לנתבעים, יורשיו על-פי דין, חלק מרכושו.

הצוואה נשוא המחלוקת נערכה ביום 22.03.11. צוואה זו נחתמה בפני עורך-דין ח' וכן בפני מזכירתו גב' ש' כהן, אשר היו עדים לצוואה.

יצויין, כי הצוואה נשוא המחלוקת דמתה בנוסחה לצוואה מיום 04.08.10, באופן שהיא פירטה כל נכס ונכס.

בצוואה זו ציווה המנוח את מלוא עזבונו תוך פירוט מלוא הנכסים והזכויות על פי הצוואה משנת 2010 - לתובעת, למעט הזכויות בבית המגורים אשר לנתבעת 3 {3/4 מהזכויות} ולבנה ח' ל' {1/4 מהזכויות}.

בסעיף 11 לצוואתו מינה המנוח את התובעת כמנהלת עזבון תוך שקבע כי התובעת "תדאג לביצוע הוראותיי הנ"ל וכן תדאג לתשלום החלק המגיע ליורשים מאמם, גב' ח' ל' ז"ל".
בסעיף 16 לצוואה נימק המנוח את החלטתו להוריש לתובעת כך: "הסיבה שאני מוריש את כל רכושי לביתי א' ל' כי היא היחידה מכל בני המשפחה הדואגת לי ומופיעה בכל פעם שאני זקוק ודואגת לכל מחסורי ובריאותי".

עוד יצויין, כי על כל אחד מעמודי הצוואה התנוססה חתימתו של המנוח {בעמ' הראשון לצוואה - בצד העמוד ובעמ' השני לצוואה - במקום המיועד לחתימת המצווה}.

התובעת טענה כי יש לדחות את טענות הנתבעים מכל וכל, מאחר והמנוח היה אדם דעתן ועקשן ואף אחד מבני המשפחה לא יכל להשפיע עליו בעניין כזה או אחר בפרט בכל הקשור לנכסים וכספים אשר היו בבעלותו.

עוד טענה התובעת, כי המנוח ניהל רישומים בקשר לכספים שהיה גובה וכן תשלומים ששילם למטפלת שלו בסמוך למועד עריכת הצוואה, והדבר מוכיח כי כושרו השכלי של המנוח נותר עמו עד למועד פטירתו.

בית-המשפט קבע, כי טענה זו נזנחה ואף לגופו של עניין, טענה זו לא הוכחה וכי דינה להידחות.

ב- ת"ע (יר') 42292-09 {פלונית נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.04.15)} בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את ההתנגדות ופסק כי סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה. אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה.

בית-המשפט הבהיר כי בפסיקה נקבעו 3 אפשרויות פרשניות שונות לתיבה "מחמת טעות":

א. טעות שבעובדה - מקום שקיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתה הסובייקטיבית אצל המצווה. כמו טעות בעובדה, שמקורה בטעות של המצווה באשר למצב הדברים לאשורם.

כך, לדוגמה, כאשר המצווה סבר בטעות שהוא בעל הזכויות בנכס פלוני, אותו ציווה כחלק מנכסיו.

עם-זאת, קיימת גם דעה בפסיקה לפיה, גם תפיסה מעוותת של המציאות, שעמדה ביסוד הצוואה, אינה מהווה טעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה {ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.08.94)}.

ב. טעות במשפט - מקורה בטעות המצווה בנוגע למשמעות המשפטית שייחס להוראות הצוואה, באופן שלא ידע לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר לנסח את הצוואה.

ג. טעות במניע - היא זו הנסמכת על הנחה עובדתית מוטעית. לגבי סוג זה של טעויות נקבע, כי מקום בו ניתן לקבוע בבירור מה היה אומד דעתו האמיתי של המצווה, אילו ידע את המציאות האובייקטיבית, כי אז רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה {ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.05.99)}.

בית-המשפט מצא כי לעניין דיני הטעות, די בכך שהטעות בה טעה המצווה היוותה את הסיבה לצוואה כדי לפסול את הוראת הצוואה כפי שהיא, וכי על בית-המשפט לנסות, במידה שאפשר לקבוע בבירור, ללמוד על רצונו האמיתי ולתקן את הצוואה בהתאם לו.

עוד מצא בית-המשפט, כי אין חשיבות למקור הטעות או לנסיבות סביב הטעות.

הנטל הראייתי הרובץ לפתחו של המתנגד לקיום הצוואה הוא אפוא כפול ואולי אף משולש:

ראשית, עליו להצביע על קיומה של הטעות.

שנית, עליו לשכנע את בית-המשפט בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הטעות לבין אופן עריכת הצוואה.

שלישית, הוא מחויב לשכנע, כי המנוח היה מצווה אחרת אילו היה מודע לטעות.

בנוסף, במקום שלשון הצוואה ברורה לחלוטין והטענה בדבר קיומה של טעות מתבססת על נסיבות וראיות מחוץ לצוואה, יש הכרח, או לכל הפחות צידוק, בהעלאת רמת נטל ההוכחה לחובת הטוען לטעות מצד המצווה.

במקרה הנדון, לאחר שבית-המשפט פירט בהרחבה את השתלשלות העניינים והנסיבות שהביאו את המנוח לעריכת צוואתו, בין היתר תוך בחינת הטענות כי הצוואות נערכו בהיות המנוח נתון להשפעה בלתי-הוגנת, וכי התובעים נטלו חלק בעשייתן, שוכנע בית-המשפט שהמנוח חתם על צוואתו מתוך הטעיה או טעות תחת ההנחה - שנקבע כי היא איננה נכונה - שהנתבעת גנבה ממנו את כספו וכי בנותיו אינן מתעניינות בו עוד.

המנוח האמין, בטעות, שהתובעים הם היחידים שמתעניינים ודואגים לו ומחשבתו המוטעית הובילו אותו להדיר את משפחתו, פרט לתובעים מהעזבון.

בית-המשפט סבר כי לא יכול להיות ספק שלו היה המנוח מבין שהנתבעת ביקשה לשמור על נכסיו ולא גנבה את הכספים, ולו היה יודע שבני משפחתו ביקשו לבקרו אך הושמו ברגליהם מכשולים הוא לא היה מדיר אותם מצוואתו.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את ההתנגדות וקבע כי אין להורות על קיום הצוואות.

ב- ת"ע (ת"א) 26277-09-12 {עזבון המנוחה אלמונית ז"ל נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.15) (להלן גם :"העניין הנדון"} נדונה בקשה לצו קיום הצוואה האחרונה של אימם המנוחה של הצדדים ומנגד התנגדות לקיומה.
המנוחה ערכה בחייה 4 צוואות במועדים שונים, כאשר הצוואה האחרונה, זו שבמחלוקת, זיכתה את המבקש ברובו ככולו של העזבון אשר כלל נכסי מקרקעין וכספים, למעט התכשיטים בהם זכתה המתנגדת.

עילות ההתנגדות היו בעיקרן טעות והטעיה, השפעה בלתי-הוגנת, אונס, איום, תחבולה ותרמית.

המתנגדת טענה כי כל ארבע הצוואות שנערכו על-ידי המנוחה במהלך חייה ציינו כי המנוחה חפצה ליצור איזון בחלוקת הרכוש בין ילדיה בחייה ובמותה.

בית-המשפט לענייני משפחה נתן תוקף לצוואה מאחר ומצא כי נטל ההוכחה הוא על המתנגדת וכי אין מקום לקבוע חזקה ראייתית והעברת נטלי ראיה בשל הסכמה או אי-הסכמה של מי מהצדדים להגיע להסכם. המתנגדת לא עמדה בנטל להוכיח קיומן של עילות ההתנגדות להן טענה.

בית-המשפט מצא כי עילת הטעות והטעיה היתה הטענה המרכזית של המתנגדת, כאשר המתנגדת טענה כי כל ארבע הצוואות שנערכו על-ידי המנוחה במהלך חייה ציינו כי המנוחה חפצה ליצור איזון בחלוקת הרכוש בין ילדיה בחייה ובמותה.

בצוואה הנדונה לעיל, ישנו סעיף המסביר כי הסיבה להוראות הצוואה המזכות את המבקש במלוא העזבון, נובעת מהעברות כספים שביצעה המנוחה במהלך חייה לטובת המתנגדת. המתנגדת טענה כי מקורו של סעיף זה בטעות ובהטעיית המבקש את המנוחה.

ב- בע"מ 4990/12 {מיכאל זילברסון נ' חנן זילברסון, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.11.12) (להלן: "עניין זילברסון"}, בית-המשפט העליון סבר שצוואה כגון הצוואה במקרה דנן, המפלה באורח כה בוטה בין שני ילדים, מבלי שהיה נתק בין המורישה לבין הילד המקופח, מעלה סימני שאלה ברורים.

עם-זאת, בית-המשפט העליון קבע בעניין זילברסון, כי משנקבע שהמצווה היתה כשירה וצלולה בדעתה בעת עריכת הצוואה, משנוסח הצוואה ברור ואינו נתון במחלוקת ואף ישנן נסיבות חיצוניות המתיישבות עם תוכן הצוואה, נטל הראיה להוכחת טעות רובצת על כתפי הטוען לה.

בעניין הנדון הקתיימו שלושת התנאים הללו: המנוחה היתה כשרה לצוות, נוסח הצוואה היה ברור ונהיר וכלל גם סעיף {ב- 3 הצוואות האחרונות} ובו הסבר לאופן החלוקה, התקיימו נסיבות חיצוניות וראיות חיצוניות אשר התיישבו עם תוכן הצוואה והעידו כי זה היה אומד דעתה של המנוחה.

בית-המשפט סבר כי יש לוודא מהו אומד דעתה של המנוחה והאם אמנם נשמר העיקרון של החופש לצוות מבחינתה.

בית-המשפט מצא כי המתנגדת לא הוכיחה בסופו של יום שהמנוחה טעתה או הוטעתה.

יתרה-מכך, המתנגדת לא הוכיחה כל קשר סיבתי בין אותה טעות לבין עריכת הצוואה. המנוחה בחרה כי בשל הנסיבות המשפחתיות להוריש לבנה את רובו של עזבונה. רצון זה היה חד ברור ועצמאי.

רצון זה היא השמיעה והסבירה בפני עדים שונים לאורך חייה ואין מקום להתערב בכך.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי המתנגדת לא הוכיחה את הרכיבים הנדרשים לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה וטענת ההתנגדות הנ"ל נדחתה.

בבחינת למעלה מן הצורך, דחה בית-המשפט גם את טענת המתנגדת לתיקון הטעות הנטענת.

הלכה למעשה המתנגדת ביקשה לערוך שינויים מהותיים בחלוקת העזבון ולמעשה לשכתב את הצוואה ולערוך אותה באופן שונה לגמרי. לכך, לא היה בידי בית-המשפט להיעתר, כאשר לא נמצאה עילה בדין.

בסופו-של-יום, בית-המשפט קבע כי לאחר בחינת האופן בו נוהל ההליך וגם לאור נימוקי פסק-הדין, על המתנגדת לשאת בהוצאות המבקש, ככל שניתן, באופן ריאלי להוצאות שהוצאו. בית-המשפט העמיד סכום זה על-סך 64,350 ש"ח.

6. טעות בעובדה
טעות בעובדה היא כאשר המצווה טועה באופן סובייקטיבי וחושב שמצב דברים מסויים מתקיים, למרות שבאופן אובייקטיבי מצב זה אינו מתקיים. קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסת מציאות הסובייקטיבית אצל המצווה.

למשל, אבא שרצה לצוות לבנו היחיד את כל רכושו ובטעות ציווה לשכנו. המצווה - האב - טעה - ואם יהיה אפשר לקבוע בוודאות שהאבא - המצווה - רצה לצוות לבנו ולא לשכנו את רכושו - בית-המשפט יהיה רשאי לתקן את הוראות הצוואה, כך שהבן יהיה היורש היחידי על-פי הצוואה.

7. טעות במניע
טעות במניע מבוססת על הערכה לא נכונה של מצב עובדתי שהניע את המצווה לצוות בצוואתו כפי שציווה {המחוקק הכיר בטעות במניע בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (ייקרא להלן: "חוק החוזים")}.

אין פסול מלעשות היקש מן האמור בסעיף 14 לחוק החוזים, בדבר טעות לצוואות ובכך לבטל הוראה בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבמניע, כאשר ברור לבית-המשפט שההוראה נכתבה כפי שנכתבה רק משום שהמצווה סבר כי התקיים מצב דברים מסויים ובפועל לא התקיים מצב זה, אם יוכל בית-המשפט לברר מה היה המצווה מצווה - תתוקן הצוואה.

למשל, אבא שכתב את צוואתו לא הוריש את רכושו לבנו - פלוני - כי סבר שהוא מת, ולכן הוריש את כלל נכסיו לשאר ילדיו. הלכה למעשה, במציאות, פלוני {הבן} לא מת, ואילו האבא היה יודע כי בנו חי - לא היה מצווה כפי שציווה בצוואתו.

אם הוכח שהבן, פלוני, בחיים, והוכח רצונו של האבא להוריש לבן שחשב שנפטר את רכושו כשם שהוריש לשאר ילדיו, תתוקן לשון הצוואה כך שגם הבן, פלוני - שהאבא חשב שהוא נפטר, יירש אותו.

כלומר, הנחת המוצא של האבא, שבנו פלוני נפטר, אשר טעות ביסודה, ובגינה ציווה כפי שציווה בצוואתו, מהווה עילה להפעלתם של דיני הטעות.

8. טעות שבדין
חוק החוזים {סעיף 14 לחוק החוזים} קובע במפורש כי טעות היא בין בעובדה ובין בחוק. השאלה מה קורה בעניין צוואה.

ב- ע"א 598/75 {רזניק ואח' נ' רזניק, פ"ד ל(1), 749 (1976)} הגיע בית-המשפט למסקנה שטעות בדין איננה מסוג הטעויות שסעיף 30(ב) לחוק הירושה דן בהם. בית-המשפט קבע כי מקרה זה הוא טעות לגבי משמעותה המשפטית המלאה של צוואה וכי עורך-הדין שטיפל בצוואה לא הבהיר לאישה את המשמעות המשפטית הנכונה.

בית-המשפט סירב להכיר בטעות זו כטעות במסגרת סעיף 30(ב) לחוק הירושה. בית-המשפט קבע כי סעיף זה דן בטעות ביחס לעובדה כלשהיא, שהמורישה הניחה כקיימת ועל-פיה קבעה הוראה מהוראות הצוואה, וכי טעות ביחס למשמעות הכתובה בצוואה אינה בגדר טעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה.

כפי שנראה להלן, על פסק-הדין בפרשת רזניק שלעיל נמתחה ביקורת בקרב המלומדים.

פרופ' ג' טדסקי גורס במאמרו {"צוואה וטעות משפטית" מסות במשפט (התשל"ח), 314-307} כי ניתן לרפא כל טעות כולל טעות שבדין.

ב- ע"א 1900/96 {איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999)} קבע כב' השופט א' ברק כי טעות שבסעיף 30(ב) לחוק הירושה לחוק יכול שתהיה בעובדה במשפט או במניע.

9. חולה נפש
הטעות שסעיף 30(ב) לחוק הירושה עוסק בה הינה טעות של בן אנוש רציונאלי אשר ניתן לשכנע אותו שטעה.

כלומר, טעות הנובעת מהיעדר נתונים להבדיל מטעות הנובעת בשל כושרו הפגום של המצווה לעבד נתונים, כגון: מחמת מחלת נפש שהוא לוקה בה.

לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 30(ב) לחוק הירושה על אדם שנתעוותה אצלו המציאות שעמדה ביסוד הצוואה ולהתייחס אליו כמי שטעה {ת"ע (יר') 379/89 פליציה בינשטוק נ' האוניברסיטה העברית, פ"מ (תשנ"א)(ב), 234 (1991)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית (סעיף 30 לחוק הירושה)