דרך המלך לקיומה של צוואה, בהגשת המקור

"68. ראיות (תיקון: התשנ"ח)
(א) עובדת מותו של אדם וזמן מותו טעונים הוכחה בתעודת מוות או בהצהרת מוות, זולת אם התיר בית-המשפט, או הרשם לענייני ירושה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להוכיחם באופן אחר.
(ב) צוואה, למעט צוואה בעל-פה, טעונה הוכחה בהגשת המקור; הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהם כדי לבטל את הצוואה, או שאי-אפשר להגיש את המקור, רשאי בית-המשפט להתיר הוכחת הצוואה בהגשת העתק או באופן אחר."

בסעיף 68(א) לחוק הירושה קבע המחוקק כי ניתן להוכיח את עובדת מותו של אדם בשלוש דרכים: הראשונה, הוכחה בתעודת-מוות. השנייה, הוכחה בהצהרת-מוות. השלישית, באופן אחר על-ידי בית-המשפט או הרשם לענייני ירושה, ומטעמים מיוחדים שיירשמו {ת"ע (מחוזי חי') 1092/98, תה"מ (ח') 13/98 ענת ביכובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 99(1), 2950, 2953 (1999)}.

מכאן שבית-המשפט הוסמך, על-פי סעיף 68(א) לחוק הירושה, להצהיר על מותו של אדם באופן אינצידנטלי, למשל, אגב דיון בבקשה למתן צו ירושה שהרי בעצם ההצהרה על יורשיו של פלוני מגולמת הצהרה על דבר מותו של אותו אדם. למותר לציין כי הצהרה כאמור כוחה יפה אך לעניין שלשמו ניתנה {ת"ע (משפחה נצ') 1010/05 מ. אח. ח' נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2011(1), 688, 689 (2011); תמ"ש (ת"א) 12660/99 קוקוטק נ' היועץ המשפטי, דינים משפחה א' 906 (2001)}.

יחד-עם-זאת, הלכה היא כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו בדבר התרת הוכחת המוות "באופן אחר" "רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל" {ע"א 212/78 פלד ראובן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 540 (1979)}.

לפיכך, מקום שבו ניתן לפעול ב"דרך המלך", היינו, על-ידי פניה לקבלת הצהרה על מותו של אדם לפי חוק הצהרות מוות, אין כל הצדקה לעתור להתיר הוכחת מותו של אותו אדם לפי סעיף 68(א) לחוק הירושה.

ואימתי תגיע שעתה של האפשרות להוכיח מותו של אדם "באופן אחר"? שעתה של דרך הוכחה זו היא באותם מקרים שבהם לא מתאפשרת הוכחת המוות בשתי הדרכים האחרות המנויות בסעיף 68 לחוק הירושה, היינו, על-ידי תעודת מוות או הצהרת מוות וגם אז, רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל.

דרך המלך לקיומה של צוואה, בהגשת המקור {ראה סעיף 68(ב) לחוק הירושה ותקנה 14(ב)(3) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998; ת"ע (משפחה נצ') 2051/06 עזבון המנוח א.ס.ס. ז"ל, נ' א.ס.א., תק-מש 2011(1), 1163, 1166 (2011); ת"ע (משפחה חי') 2490/06 צוואת המנוחים פלונים ז"ל נ' אלמוני, תק-מש 2008(2), 689, 696 (2008); ע"א 4182/90 רענני נ' רענני, פ"ד מו(4), 348 (1992); ת"ע (ת"א) 101658/05 בעניין המנוח י. ש. נ' א.ב. ואח', תק-מש 2007(2), 277 (2007); ע"א 178/65 בן טובים נ' דוויק, פ"ד כ(1), 113 (1966); ת"ע (ת"א) 4845/99 מילכה בן ארי נ' היועץ המשפטי, תק-מש 2002(1), 1 (2002); ע"א 27/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' יוסף סלוודור בילי זגה, פ"ד מב(4), 588 (1989)}.

בהגשת המקור יש משום הוכחת עצם קיומה של צוואה מחד והוכחת תוכנה מאידך. יחד-עם-זאת, הגשת המקור אינה תמיד אפשרית ובהתקיים נסיבות מסויימות, התיר המחוקק את הוכחת קיומה של צוואה ואת הוכחת תוכנה באמצעות ראיה משנית {"בהגשת העתק או באופן אחר"}.

אם-כן, נשאלת השאלה מהן אותן נסיבות בהן מתיר המחוקק? תשובה לכך, מצאנו בסעיף 68(ב) לחוק הירושה לפיו "הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה או שאי-אפשר להגיש את המקור" {בע"מ 712/11 פלוני נ' אלמונית, תק-על 2011(3), 373, 374 (2011)}.

כלומר, מקום ונעשתה צוואה ואין אפשרות להגישה לקיום במקורה, בנסיבות המפורטות בסעיף 68(ב) לחוק הירושה, אין זה מתקבל על הדעת שיסוכל רצונו של מי שעשה אותה ותאבד זכותם של הזוכים על-פיה לתבוע את קיומה {ע"א 4182/09 רענני נ' רענני, פ"ד מו(4), 348 (1992); ע"א 178/65 בן טובים נ' דוויק, כ(1), 113 (1966)}.

כאמור, על תובע המבקש להוכיח קיומה של צוואה שלא באמצעותה מקור, בהתאם לסעיף 68(ב) לחוק הירושה, לשכנע את בית-המשפט, כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה, צוואה באחת מן הצורות שהעמיד המחוקק לעשייתה, אם בכתב יד היא אם בעדים, או בפני רשות. סעיף 68(ב) לחוק הירושה מוציא מגדר תחולתו את הצוואה בעל-פה לפי סעיף 23 לחוק הירושה.

במסגרת דרישה זו על התובע להציג בפני בית-המשפט, בצורה ברורה ומדוייקת, גם את תוכנה של הצוואה ובוודאי את הוראותיה הענייניות של הצוואה, אותן הוראות מנחילות, הקובעות את זהות הזוכים ואת מידת זכייתם - למי ציווה המצווה או מה ציווה" כלשון סעיף 33 לחוק הירושה - ואת התנאים לזכייה ככל שהיו.

ככול שמדובר בהגשת העתק כתחליף למקור, די בהעתק כדי לשכנע {לכאורה} את בית-המשפט, כי המנוח הותיר אחריו צוואה. העתק הצוואה ילמד את בית-המשפט על צורתה ויצביע גם על תוכנה והוראותיה.

כאשר שוכנע בית-המשפט, כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה ושוכנע גם בדבר הוראותיה הענייניות, על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר הנסיבות המונעות ממנו את הגשת המקור {"אי-אפשר להגיש את המקור" או כי "המקור נשמד"}.

במידה והועלתה הטענה שאי-אפשר להגיש את המקור, מוטלת על התובע החובה לשכנע את בית-המשפט בדבר אובדן המקור של הצוואה או אי-היכולת למצוא אותה ובדבר המאמצים הסבירים שנעשו למציאתה של הצוואה המקורית {ע"א 483/80 יורשי רוזנפלד נ' קלפנר, פ"ד לז(3), 552 (1983); ע"א 4182/90 רענני נ' רענני, פ"ד מו(4), 348 (1992); ע"א 27/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' זגה, פ"ד מב(4), 588 (1989)}.

במידה והועלתה הטענה שהמקור נשמד על התובע לשכנע את בית-המשפט, כי "המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה". הטעם לכך הוא שאחת הדרכים לביטול צוואה היא השמדתה - סעיף 36(א) לחוק הירושה - ומשום החזקה שבדין הקובעת, כי אם המצווה היה זה שהשמיד את הצוואה התכוון הוא, בעצם השמדתה, לבטלה. במקרה כזה הנטל על התובע לשכנע את בית-המשפט שלא היתה למצווה כוונה כזו.

כאשר עבר התובע את מחסום הקבילות ונתקבלה הראיה המשנית, או אז יידרש בית-המשפט לעניין משקלה {ע"א 551/85 קלפנר נ' קלפנר (לא פורסם); ע"ז 4845/99 בן ארי נ' היועמ"ש, תק-מש 2002(1), 1 (2002); ע"ז (ת"א) 7292/01 גורן נ' איצקוביץ ואח' (טרם פורסם); ע"ז (ת"א) 16220/00, ח.ש. נ' ש.א. קטין, דינים משפחה ב 249 (2003)}.

העולה מן המקובץ - עבר התובע את מחסום הקבילות שפורטו לעיל - הוכיח את קיום הצוואה ואת תוכנה לשביעות רצונו של בית-המשפט, בין על-ידי העתק ובין באופן אחר - רואים אותו כאילו הגיש את מקור הצוואה לבית-המשפט.

יחד-עם-זאת, מקום ולא הוגש מקור הצוואה, וביתר שאת מקום ולא נמצא אפילו העתק הימנה, נשאלת השאלה שמא ביטל המצווה את צוואתו.

נעיר כי לעניין אובדנה של צוואה אין צורך להוכיח כיצד הצוואה אבדה, דבר אשר הינו בדרך-כלל קשה ואף בלתי-אפשרי. לכן, אין לדרוש בדרך-כלל עדות ישירה {פוזיטיבית} שאכן הצוואה אבדה, ודי בכך כי למרות חיפושים מתאימים לא נמצאה.

יחד-עם-זאת, יש לשכנע את בית-המשפט שנעשו מאמצים סבירים למצוא את מקור הצוואה, כשלעניין מידת המאמץ שעל התובע להשקיע, אין לקבוע מסמרות ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו {ע"א 483/08 יורשי רוזנפלד נ' קלפנר, פ"ד לז(3), 552 (1983)}.
נטל השכנוע נגטיבי ועל התובע הוכחת צוואה שלא באמצעות המקור, כשהמבחן שהוא מעמיד בפניו הוא מבחן "השקידה הסבירה". אין לדרוש הוכחה ישירה פוזיטיבית שאכן הצוואה אבדה ודי בכך שלמרות חיפושים מתאימים לא נמצאה הצוואה - בבחינת ראיה נגטיבית.

נראה, כי יש לבדוק תחילה באופן היפותטי מה הם הצעדים שהיו יכולים להיעשות באופן סביר וענייני למציאת מקור הצוואה לו היתה בנמצא ובהמשך, יש לבחון מה נעשה בפועל במקרה הקונקרטי כלומר אלה ראיות הובאו על-ידי התובע לביצוע חיפושים שלא העלו דבר.

על ה"שקידה הסבירה" להיות כמובן בעלת פוטנציאל להיות אפקטיבית ובית-המשפט הוא שייתן את המשקל הראוי הן לאיכות הראיות והן לכמותן {ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו(2), 529 (2002); עז' (משפחה ת"א) 101658/05 בעניין המנוח י.ש. נ' א.ב., תק-מש 2007(2), 277, 278 (2007)}.

לסיכום, מבקש הפונה לבית-המשפט ועותר כי יאשר קבלת העתק צוואה תחת מקורה, עליו לעבור שתי משוכות. האחת, כי הצוואה היתה, אבדה, וכי נעשה על-ידי המבקש כל שנדרש כדי לאתרה. השנייה, כי אובדנה של צוואת המקור - אין בה כדי השמדתה על-ידי המצווה - כי בכך הביע את עמדתו, כי אין לקיים הוראותיה.

באם עבר המבקש שתי משוכות אלה, במצטבר, יתיר לו בית-המשפט את הגשת הראיה המשנית {העתק הצוואה} תחת צוואת המקור כדרישת סעיף 68 לחוק הירושה.

רק לאחר שעבר המבקש את שתי המשוכות הנ"ל, יידרש בית-המשפט לעניין המשקל - בהתייחס לעובדה כי מדובר בהעתק צוואה ולא במקור - אל מול אומד דעתו של המצווה {ת"ע 4845/99 בן ארי נ' היועהמ"ש, תק-מש 2002(1), 1 (2002); ע"א 551/85 קלפנר נ' קלפנר (לא פורסם); עז' (משפחה ת"א) 106460/03 עזבון המנוח ז. א. ז"ל נ' י. ג., תק-מש 2006(3), 437, 439 (2006)}.

ובמילים אחרות, על-מנת שבית-המשפט יקבל צילום - העתק של צוואה וייתן לה את המשקל הראוי נקבעו שלושה תנאים מדורגים כאשר השניים הראשוניים שבהם הם תנאי סף של קבילות והשלישי תנאי של משקל כדלקמן {ת"ע (משפחה ב"ש) 1850/05 ר.מ. נ' הרשם לענייני ירושה - האפוטרופוס הכללי ואח', תק-מש 2011(1), 657, 660 (2011)}:

האחד, על התובע לשכנע את בית-המשפט שהמנוח אכן הותיר אחריו צוואה באחת הצורות שנקבעו בחוק להציג מתוך תוכנה את זהות הזוכים ואת ההוראות שהשאיר המנוח לגביהם.

השני, על התובע לשכנע את בית-המשפט באשר לנסיבות שאינן מותירות כל אפשרות להציג את המקור בשל: אובדן חוסר אפשרות אובייקטיבית להצגתו או השמדתו.

השלישי, רק לאחר שהתובע עובר את תנאי הקבילות המאפשרות הוכחת הצוואה בדרך האלטרנטיבית נדרש בית-המשפט לתנאי השלישי העוסק במשקל שיש ליתן לתוכנו של המסמך בצורתו זו.

ב- ת"ע (אשד') 46969-03-10 {המתנגד נ' המשיבים, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.03.15)} נדונה השאלה האם המסמך שהוצג לבית-המשפט הוא אכן העתק הצוואה, על-פי הנדרש בסעיף 68 לחוק הירושה.

המבקש טען, כי המתנגד לצו הירושה פועל מתוך רגשי עלבון ותסכול בשל כך שהמנוח לא ציווה לו דבר. המבקש טען כי הוא היה זה טיפל במנוח במסירות והיה קרוב אליו משך שנים.

המבקש טען, כי הפגמים הנטענים בצוואה כן ניתנים לריפוי, כאשר בנוגע להיעדר תאריך ליד חתימת המצווה - אין מדובר ברכיב יסודי, מה גם שנמצא תאריך ליד חתימת העדה.

אשר להבאה בפני שני עדים - הדבר התקיים, והיעדר שם העד הנוסף אינו מהותי לעניין. בסיכומי התשובה הוסיף טענה לפיה היו שלושה עדים, כאשר העד השלישי הוא זה שליוה את המנוח למזכירות הקיבוץ.

בנוגע להיעדר חתימת המנוח על כל עמוד בצוואה טען המבקש כי הדבר אינו מהותי.

בנוגע לקבלת העתק הצוואה במקום הצוואה המקורית {לפי סעיף 68 לחוק הירושה} - המבקש התבסס על מכתב מזכיר הקיבוץ לפיו זהו העותק שנותר בכספת הקיבוץ.

המבקש הדגיש, כי עשה כל מאמץ אפשרי בעניין זה, לרבות פניה לעורכת-דין אשר ערכה את טופס הצוואה, אך המקור לא היה בידה.

הואיל ומדובר בעותק שהוצא מכספת הקיבוץ, אין כל סבירות לכך שהטופס שונה באופן כלשהוא.

בסיכומי התשובה הוסיף המבקש, כי ניתן ללמוד על כך שהצוואה אשר שיקפה את רצון המנוח, ממכתבו של מזכיר הקיבוץ, מעדות העדה לצוואה והן מן הדמיון בין צוואה זו לבין הצוואה המאוחרת יותר, כאשר בשתיהן הוא עצמו הזוכה העיקרי.

המבקש ציין, כי המתנגד לא זימן לעדות בני משפחה נוספים, לרבות האחיינית ומכאן כי לו הוזמנה היה הדבר פועל לרעת המתנגד.

אשר-על-כן, טען המבקש לתת צו לקיום הצוואה משנת 2002 ולדחות הבקשה למתן צו ירושה.

המתנגד ליתן צו לקיום הצוואה טען כי ספק רב האם ההעתק שהוגש לבית-המשפט אכן משקף את הצוואה המקורית.

לא הוכח כנדרש כי נעשו כלל הנסיונות האפשריים לאיתור הצוואה המקורית, כאשר הדבר מעורר קושי מיוחד כאשר מדובר בפגמים כה רבים: בגוף הצוואה, שהיא טופס ועליו פרטים בכתב יד, רשומים שמות שני הזוכים בשני כתבי יד שונים, האחד עם כתובת והאחר בלעדיה, הצהרת המבקש בתצהירו לפיה המנוח הוא שמילא את הפרטים בצוואה, הופך על ידו בחקירתו הנגדית, הצוואה אינה נושאת תאריך לצד חתימת המצווה, בשולי הצוואה, נמצאים פרטי עדה אחת בלבד, ועוד חתימה מטושטשת ללא ציון פרטי העדה, דבר השולל את קיום הדרישה הבסיסית של שני עדים, והעדה היחידה שאותרה העידה כי כלל לא נחשפה לתוכן הצוואה ואף לא למסמך כולו, הואיל וכלל לא ראתה את העמוד הראשון.

עוד טען המתנגד, כי העובדה שהמבקש היה מעורב בעריכת צוואה מאוחרת יותר, מעלה את האפשרות כי היה מעורב גם בעריכת הצוואה המוקדמת יותר.

המבקש הציג כלפי בני המשפחה מצג לפיו ישנה צוואה המופקדת אצל עו"ד, ולא היא.

המתנגד טען, כי מן הבחינה המשפטית, המבקש לא עמד בנטל הנדרש על-מנת להוכיח כי מדובר בעותק נכון של הצוואה לפי סעיף 68 לחוק הירושה.

בנוסף, לא עמד בנטל הכבד במיוחד של הוכחות אמיתות הצוואה מעל ספק סביר נוכח הפגמים הצורניים שנפלו בצוואה.

לסיכום טענותיו, המתנגד סבר כי די בספק סביר כדי לשלול את תוקף קיומה.

בית-המשפט לענייני משפחה {להלן: "בית-המשפט"} קבע כי בהתאם לסעיף 68 לחוק הירושה, מי שמבקש לקיים צוואה על יסוד העתק, מוטל עליו נטל כבד להראות כי עשה כל מאמץ על-מנת לאתר את הצוואה המקורית, ואף על-פי-כן לא נמצאה.

בנוסף, עליו להוכיח את קיומה של הצוואה, להוכיח גם את צורתה המדוייקת, תוכנה והוראותיה הענייניות ברמה גבוהה של פירוט.

במקרה הנדון, המבקש לא עמד בנטל הנדרש להוכיח כי אין כל דרך להגיש את המקור, ואף לא בנטל הנדרש כדי להוכיח כי המסמך שהוגש הוא אכן עותק של המקור.

בית-המשפט גרס כי עקרונית, די במסקנה זו בכדי לדחות את התביעה.

בית-המשפט הוסיף וקבע, כי גם בהנחה שהמסמך שהוצג כעותק אכן משקף את המסמך המקורי, הוא אינו עונה לדרישה "צוואה".

בשלב הראשון - יש לבחון האם המסמך שהוצג לבית-המשפט הוא אכן העתק הצוואה, על-פי הנדרש בסעיף 68 לחוק הירושה. אם התשובה היא שלילית, בכך נסתיים העניין. אם התשובה חיובית, יש לעבור לשלב הבא.

בשלב השני - יש לבחון האם ניתן לתת למסמך שהוצג תוקף של צוואה, חרף הפגמים שנפלו בו, על-פי הוראת סעיף 25 לחוק הירושה.

יש לברר האם נתקיימו שני התנאים המהותיים לקיום הצוואה ואם כן - האם הוכח מעל כל ספק כי הצוואה משקפת את רצון המצווה חרף הפגמים שנפלו בה.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה לאישור העתק הצוואה וגם את הבקשה לתת צו לקיום הצוואה וההתנגדות לבקשה התקבלה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דרך המלך לקיומה של צוואה, בהגשת המקור