צוואה לטובת מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה (סעיף 35 לחוק הירושה)

1. כללי
סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"35. צוואה לטובת עדים וכו'
הוראת-צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת-צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה."

הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה - בטלה {ראה סעיף 35 לחוק הירושה}.

בסעיף 35 לחוק הירושה קיימת חזקה חלוטה לפיה מי שנכנס בגידרו של הסעיף הנ"ל גורם לבטלות הוראות הצוואה שנעשתה לטובתו.

המחוקק יצר הנחה חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם.

העובדה שהנהנה על-פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על-כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו-של-יום מרצון חופשי, אולם אם לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר אין תוקף להוראה המזכה אותו - אפילו היתה זו הוראת אמת {ע"א 576/72 משה שפיר ואח' נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2), 373 (1973)}.

הרעיון שעומד מאחורי האמור הוא כי הפסילה נובעת מחשש שמא אנשים ישפיעו על מצווה בדרך בלתי-הוגנת או ירמו את המצווה.

חוק הירושה אינו מאפשר לאנשים אלה להסיר מעצמם חשד או חשש, גם לא בעדות, אף המהימנה ביותר המוכיחה שההוראה היתה מיוזמתו של המצווה ומרצונו החופשי, אין בכוחה של עדות כזאת - להכשיר את ההוראה.

סעיף 35 לחוק הירושה מגלם בתוכו רעיון חשוב, שאל לו למי שמצפה לטובת הנאה על-פי צוואה ליטול חלק בעריכתה, על דעת עצמו ושלא כשליחו של המצווה בלבד, כי בכל יוזמה כזאת כרוך חשד של גניבת-דעתו של המצווה.

לצורך זה מצא המחוקק לנחוץ לקבוע בסעיף 35 לחוק הירושה מבחן אובייקטיבי לבטלות הצוואה, ולא הסתפק בהוראת סעיף 30 לחוק הירושה המחייב את הטוען לבטלות בשל השפעה בלתי-הוגנת להוכיח את טענתו {ע"א 707/76 דינה צארום נ' צפורה גורן ואח', פ"ד לב(3), 548 (1978)}.

הוראת סעיף 35 לחוק הירושה קובעת למעשה חזקה שבדין, שאינה ניתנת לסתירה, שמשמעותה היא שאם מוכח לבית-המשפט כי מי שהיתה לו מעורבות ביצירת הצוואה, הוא גם בין הנהנים על-פיה, בטלה ההוראה המזכה מכוח החוק וזאת מבלי שיש צורך להוכיח כי הופעלה השפעה פסולה הלכה למעשה ואך מבלי שתינתן האפשרות לנהנה לשכנע את בית-המשפט כי לא היתה השפעה כזו.

פועלו של החוק מתקיים גם מקום בו מוכח כי אין יסוד לחשד וכי הצוואה היא צוואת אמת.

הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא קשה ומרחיקת לכת. לפיכך, נקטו בתי-המשפט גישה לפיה יש לפרשה באופן דווקני ועל דרך הצמצום ולא בדרך ההרחבה {ראה למשל ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, פ"ד מ(3), 105 (1986)}.

המבחן שנקבע לעניין הוראת סעיף 35 לחוק הירושה מתייחס למידת המעורבות לאופיה, כאשר ככל שמעורבות ופעילות הנהנה עמוקה יותר, תגדל נטיית בית-המשפט לפסול את הצוואה גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שקדמו לעריכת הצוואה גופה {ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3), 1 (2004)}.

הצטברות של אירועים וזיקות עשויה ליצור מעורבות פסולה, אף אם בכל אחד מן האירועים והזיקות כשלעצמו אין כדי להוות מעורבות פסולה בעריכת הצוואה.

השכל הישר מורנו גם, כי היצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול.

בסעיף 35 לחוק הירושה נכללות שלוש עילות בטלות כלפי הזוכה על-פי הצוואה {ע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב, פ"ד נט(3), 1 (2004)}:

הראשונה, את עורכה;

השניה, עד לעשייתה;

השלישית, למי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

שתי העילות הראשונות קשיחות. יחד-עם-זאת, העילה השלישית, למי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה - מנוסחת באופן המאפשר לכלול בגדרה מגוון של מצבים ולא לכבול את בית-המשפט ברשימה סגורה של מעשים פסולים {ע"א 6496/98 מופק בטו נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19 (2000)}.

הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה, צריך שתיעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. הבחינה תיעשה על-פי מבחן השכל הישר.

אין להרחיב את תחולתו של סעיף 35 לחוק הירושה ורק זכיה ישירה של הזוכה מתבטלת. אם הלוקח חלק בעריכת הצוואה נהנה בצורה עקיפה מהוראת הצוואה - אין לבטל הוראה זו.

כלומר, רק הוראת צוואה המזכה במנה כלשהיא באופן ישיר את העד או את מי שערך אותה פסולה ואין להרחיב את הפסול אם אין בצוואה הוראה המזכה ישירות ברכוש או בטובת הנאה אותו עד או עורך צוואה אלא רק בעקיפין הוא נהנה מן הצוואה {ע"א 529/69 אטי רוזנהויזר נ' רלף סידני כהן, פ"ד כד(2), 93 (1970)}.

המגמה העומדת מאחורי חקיקת סעיף 35 לחוק הירושה בעניין בני זוג היא כי צוואה תהיה מבוטלת לטובת בן זוג של המעורב, ואם מדובר בבני זוג ידועים בציבור אזי המגמה החקיקתית של סעיף 35 לחוק הירושה אמורה להיות תקפה שכן אנו סבורים כי אין להעדיף בני זוג ידועים בציבור על פני בני זוג נשואים.

2. צוואה המזכה את "מי שערך אותה"
נשאלת השאלה, מיהו הנחשב לעורך צוואה?

תשובתינו לשאלה זו תהא כי עורך הצוואה הוא אדם שעסק בניסוח או בכתיבת מסמך הצוואה {ע"א 99/86 מתתיהו זיידה נ' ריקה-רבקה זיידה, פ"ד מ(3), 105 (1986)}.

פעולת עריכת הצוואה אינה מתחילה לפני שעורך-דין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה {ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2), 373 (1973); ע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג(1), 7 (1978)}.

לפיכך, שיחות מקדימות אינן מהוות חלק מעריכת הצוואה. כך גם ביצוע שליחות מטעם המצווה אשר ביקש כי עורך-הדין יסור אליו לשם עשיית הצוואה {ע"א 6496/98 מופק בוטו ואח' נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19 (2000)}.

3. "עד לעשייתה"
"עד לעשייתה" הוא מי שהיה מבחינה רשמית עד לצוואה על-פי האמור בסעיף 20 לחוק הירושה או על-פי האמור בסעיף 23 לחוק הירושה.

המונח "עד לעשייתה", אינו מכוון למי שנכח בפועל במעמד עשיית הצוואה והיה עד לעריכתה ולחתימתה, כי אם למי שאשרה בחתימתו. מי שאינו עד לעשייתה של צוואה, כי נוכחותו אינה עולה לכלל עדות כמשמעותה בסעיף 20 לחוק הירושה, עשוי להיחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכת הצוואה {ע"א 6496/98 מופק בוטו ואח' נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19 (2000)}.

4. "לקח באופן אחר חלק בעריכתה"
4.1 כללי
לעומת הגישה הדווקנית בעבר נוטה הפסיקה להתייחס לאלמנט זה, "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", בפרשנות מרחיבה לעומת שני האלמנטים האחרים.

הפסיקה מתייחסת לאלמנט זה, כעילה שיורית ומכוונת היא לכל מי שנטל חלק בעריכתה שלא באופן המתואר בשתי העילות הראשונות. עילה זו מותירה מרחב פרשנות רב יותר לבחינת הנסיבות שאפפו את עריכת הצוואה תוך בחינת מידת המעורבות בהכנתה.

עילת הבטלות השלישית מנוסחת באופן המאפשר לכלול בגדרה מגוון של מצבים ולא לכבול את בית-המשפט ברשימה סגורה של מעשים פסולים {ע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב, פ"ד נט(3), 1 (2004)}.

המינוח "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" המופיע בסעיף 35 לחוק הירושה, מהווה ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, כאשר המבחן הוא בסופו-של-דבר מבחן השכל הישר.

נעיר כי בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי המעורבות הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה, יהא בה, במעורבות כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת או למצער שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו {ת"ע (משפחה יר') 43220/09 נ' ב' י' ואח' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472 (2011); ת"ע (משפחה נצ') 1981-06 ר' מ' א' נ' א' ב' ח', תק-מש 2011(4), 288 (2011)}.

הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, עומדת על רגליה היא, וקיומה אינו מותנה בקיומה של השפעה בלתי-הוגנת כאמור בסעיף 30 לחוק הירושה {ע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2), 215 (2000); ע"א 433/77 אליקים הררי נ' מרים הררי, פ"ד לד(1), 776 (1979); ת"ע (משפחה נצ') 1691-04 עזבון המנוחה ע' ר' ז"ל נ' ד' ר', תק-מש 2011(4), 122 (2011)}.

ב- ע"א 851/79, ע"א 160/80 {שולמית בנדל נ' דורון בנדל, פ"ד לה(3), 101 (1981)} קבע בית-המשפט כי "על-פי דברי דורון, באה היוזמה מהמנוח, אשר מסר לדורון את פרטי הצוואה, בלא שדורון נטל חלק כלשהו בגיבוש ההנחיות, שניתנו לעורך-הדין. הנחיות אלה הועברו בדייקנות לעורך-הדין, בלא שדורון נטל חלק כל שהוא בעריכת הצוואה על-ידי עורך-הדין. נמצא כי תפקידו של דורון הצטמצם בפעולת שליחות גרידא, פעולה שהיא טבעית למדי בנסיבות העניין שלפנינו, שכן דורון היה נאמן על אביו, וטבעי שהלה עשה בו שימוש ליצירת קשר עם עורך-הדין. בנסיבות אלה אין כל בסיס עובדתי לטענה, כי דורון נטל חלק בעריכת הצוואה".

אם היה הנהנה אך שופרו של המצווה והעביר את פרטי הצוואה בלא שהנהנה נטל חלק בגיבוש ההנחיות הרי שאין הנהנה נחשב כמי שנטל חלק בעריכת הצוואה והכול לפי מבחן השכל הישר.

4.2 צוואה בעדים
4.2.1 הוכח כי התובעת הסיעה את המנוח לעורך-הדין בעת עריכת הצוואה וכן כי נטלה אישור רפואי לצורך עריכת הצוואה - האם פעולות אלו יש כדי לבסס מעורבות פסולה?
ב- ת"ע (ת"א) 47214-07-12 {א' ל' נ' ש' א', תק-מש 2016(1), 547 (2016)} נדונה הטענה בגין מעורבות התובעת בעריכת הצוואה.

ביום 22.03.11, ערך המנוח צוואה רביעית בזמן, היא הצוואה נשוא המחלוקת. צוואה זו נחתמה בפני עו"ד ח' וכן בפני מזכירתו גב' ש' כהן אשר היו עדים לצוואה.

הצוואה נשוא המחלוקת דמתה בנוסחה לצוואה מיום 04.08.10, באופן שכל נכס ונכס פורט בה.
בצוואה זו ציווה המנוח את מלוא עזבונו תוך פירוט מלוא הנכסים והזכויות על-פי הצוואה משנת 2010 - לתובעת, למעט הזכויות בבית המגורים אשר לנתבעת 3 {3/4 מהזכויות} ולבנה ח' ל' {1/4 מהזכויות}.

בסעיף 11 לצוואתו מינה המנוח את התובעת כמנהלת עזבון תוך שקבע כי התובעת תדאג לביצוע הוראותיו וכן תדאג לתשלום החלק המגיע ליורשים מאמם, גב' ח' ל' ז"ל.

בסעיף 16 לצוואה נימק המנוח את החלטתו להוריש לתובעת כך:

"הסיבה שאני מוריש את כל רכושי לביתי א' ל' כי היא היחידה מכל בני המשפחה הדואגת לי ומופיעה בכל פעם שאני זקוק ודואגת לכל מחסורי ובריאותי."

עוד יצויין, כי על כל אחד מעמודי הצוואה התנוססה חתימתו של המנוח {בעמ' הראשון לצוואה - בצד העמוד ובעמ' השני לצוואה - במקום המיועד לחתימת המצווה}.

הנתבעים טענו כי התובעת היתה מעורבת באופן מלא בעריכת הצוואה, החל מכתיבתה ועד להבאת אישור רפואי בדבר כשרות המנוח לערוך צוואה וכן בהסעת המנוח לעו"ד ח' על-מנת לחתום על הצוואה.

מנגד, טענה התובעת כי לא הוכחה מעורבותה בעריכת הצוואה שכן הצוואה נערכה על-ידי עו"ד ח' אשר ייצג את המנוח במשך שנים רבות והיה אמון על המנוח וכי עו"ד ח' ערך את הצוואה על-פי הוראותיו של המנוח.

ביסוד הוראת סעיף 35 לחוק הירושה מונחת חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת {ע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.96) (להלן: "עניין שטיינר"); ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3), 837)}.

הסעיף קובע שלושה מצבים חלופיים בהם תיפסל הצוואה בגין מעורבות הזוכה בעריכתה, ואלו הם: הוראת הצוואה מזכה מי שערך אותה; הוראת צוואה מזכה מי שהיה עד לעשייתה; הוראת הצוואה מזכה את מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

בפסיקה נמצאה אבחנה בפרשנות אשר ניתנה לחלופות השונות בסעיף 35 לחוק הירושה.

בעוד שהביטוי "מי שערך את הצוואה" פורש באופן דווקני ומצמצם כמתייחס לתהליך העריכה הלשונית של המסמך ויצירתה תוך שנקבע כי פעולות הזוכה, ככל שהיו קודם לעריכת הצוואה או לאחר עריכת הצוואה, לא יפלו בגדרו {ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1), 19, 30 (להלן: "פרשת בוטו"} הרי שהביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" פורש באופן רחב ובפרשת בוטו הגדיר אותו בית-המשפט כ"עילת עוללות".

במסגרת זו הרחיב בית-המשפט את הביטוי והחילו גם על השלבים שקדמו לתחילת הליך ניסוח המסמך. כך, קבע בית-המשפט כי גם מי שנטל חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה יכול וייחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכתה.

עוד קבע בית-המשפט, כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן על-פי נסיבות המקרה והמבחן - אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו - הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר {ע"א 851/79 שולמית בנדל נ' דורון בנדל, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.04.81)}.

בית-המשפט גרס כי השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. כאשר ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר - תיפסל הצוואה.

בית-המשפט הבהיר כי הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה {ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב פ"ד נט(3), 1}.

בית-המשפט הוסיף לעניין זה כי לא תוכנה של הצוואה הוא שקובע את קיומה של אי-ההגינות שהשפעה, אלא הליכי עריכתה.

השפעה אפשרית נלמדת מהשתתפות בהליכי עריכת הצוואה. באין השתתפות, אין להסיק השפעה אפשרית ממה שכתוב בצוואה עצמה, אפילו הוגדל בה חלקו של הנהנה {ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה(1), 498, 502}.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון הוכח כי התובעת הסיעה את המנוח לעו"ד ח' בעת עריכת הצוואה וכן כי נטלה אישור רפואי לצורך עריכת הצוואה.

כמו-כן, העובדה כי בביתה של התובעת נמצאו העתקים נוספים מקוריים של הצוואה העלתה חשד כי היתה לתובעת מעורבות בעריכת הצוואה.

עם-זאת, לא הוכח כי התובעת ערכה בעצמה את הצוואה וכי אירוע עריכת הצוואה במשרדו של עורך-דין ח' לא התקיים.

בנסיבות אלו, בית-המשפט לא סבר כי יש בפעולות הישירות שהוכחו כדי לבסס מעורבות פסולה בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה.

עם-זאת, בית-המשפט סבר כי גם אם לא הוכחו פעולות ישירות של התובעת בעריכת הצוואה, כשבוחנים את מכלול הנסיבות, בין בהיבט הצר של סעיף 35 לעיל ובוודאי בהקשר של נסיבות עריכת הצוואה המהווה את אחד המבחנים לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, יש חשיבות רבה לעובדה כי בגרסת התובעת נתגלו סתירות קשות ומהותיות וכן לבעייתיות בהתנהלותה של התובעת לפני, בעת ולאחר עריכת הצוואה ובכל הנוגע למציאת שני העתקים נוספים של הצוואה ללא הסבר מניח את הדעת.

על-כן, קבע בית-המשפט, כי גם כאשר אין במעורבות שהוכחה כדי לבסס מעורבות פסולה בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, יש במעורבות זו כדי לחזק את המסקנה בדבר השפעה בלתי-הוגנת של התובעת בעריכת הצוואה.

4.2.2 צוואה בעדים - חלקו של המשיב 1 בעריכת הצוואה הסתכם בהסעת אמו למשרד עורכי-הדין ושהיה בחדר סמוך בעת החתימה - האם יש בכך כדי מעורבות יתר?
ב- בע"מ 7049/15 {פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.12.2015)} נדונה בר"ע על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה.

במוקד הבקשה, נדון סכסוך בין יורשים על תקפותה של צוואה.

הצדדים להליך היו ששת ילדיהם של הוריהם ע"ה. האב נפטר בשנת 1969, ועזבונו חולק באופן הבא: 2/8 לאשה {האם} ו- 1/8 לכל אחד מששת הילדים.

האם נפטרה בשנת 2011 והותירה אחריה צוואה שנערכה ונחתמה עוד ביום 19.11.78; לפי צוואה זו, יקבל בנה, המשיב 1, את כלל רכושה - למעט 100 לירות ששולמו לכל אחד ואחת מאחיו ואחיותיו.

המנוחה חתמה על הצוואה בפני עורך-דין שחתם כעד ובנוכחות שני עדים נוספים, תוך שרשמה את שמה בלועזית וחתמה באמצעות אצבע יד ימין.

במעמד חתימת הצוואה, חתמה המנוחה על תצהיר נוסף לפיו היא מעבירה למשיב 1 את כל רכושה; במקביל, המשיב 1 חתם על תצהיר לפיו הוא מתחייב לדאוג לצרכיה לכל ימי חייה.

בשנת 1979 נרשמו נכסי המנוחה על שם המשיב 1 ורעייתו, אשר התגוררו עמה עד יום מותה.
ביום 31.10.12 הגישו המבקשים תביעה בבית-משפט לענייני משפחה בפתח תקוה, וטענתם העיקרית התמקדה בתוקף הצוואה.

לאחר מאמצי פשרה שלא צלחו, דחה בית-המשפט את התביעה ביום 22.10.14, בפסק-דין מפורט, המנתח את הראיות שהובאו, בכל הקושי של הידרשות למסמך הצוואה כשלושים וחמש שנה אחרי שנכתב.

המבקשים עירערו לבית-המשפט המחוזי והערעור נדחה ביום 16.09.15; מכאן נולדה בקשת רשות הערעור.

המבקשים טענו כנגד מעורבות המשיב 1 בהליך חתימתה של המנוחה על הצוואה.

המבקשים טענו, כי קביעתו של בית-המשפט לענייני משפחה, לפיה נערכה "מעין עסקה" בין המנוחה למשיב 1, מחייבת את ביטול הצוואה; שכן משמעות הקביעה היא שהמשיב 1 היה מעורב בעריכת הצוואה באופן השולל את גמירות דעת המנוחה.

בית-המשפט העליון דחה את הבקשה בקבעוכי בית-המשפט לענייני משפחה קבע כקביעה עובדתית - שאין מקום להתערב בה, כי חלקו של המשיב 1 בעריכת הצוואה הסתכם בהסעת אמו למשרד עורכי-הדין ושהיה בחדר סמוך בעת החתימה.

בית-המשפט העליון הוסיף כי יתכנו נסיבות שבהן יהיה בכך כדי להטיל ספק בכשרות הצוואה, אך במקרה דנן לא נמצאה סיבה להידרש לזאת, שכן בית-המשפט קמא קיבל את עדות עורך-הדין לגבי נסיבות החתימה על הצוואה.
אשר-על-כן, מעשי המשיב 1 לא הקימו עובדתית את החשש העומד ביסוד סעיף 35 לחוק הירושה, להתערבות פסולה מצד הזוכה בירושה.

בית-המשפט העליון גם ציין כי יש לדקדק ביישום סעיף 35 לחוק הירושה בגדרי השכל הישר ונסיון החיים {ע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.10.04)}, כאשר הסעיף אינו "מילה מתה" ויופעל במקרים המתאימים על-פי נסיבותיהם, תוך בדיקה פרטנית.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט העליון קבע, כי גם במשקפיים של "גמירות דעת מוגברת", כאשר עורך-הדין עורך הצוואה ועדי הצוואה שהיו "עוברי אורח" במשרדו נמצאו מהימנים, ועורך-הדין גם הכיר מקודם את המנוחה והיא שבאה אליו - לא הוטל ספק בגמירות הדעת של מי שהיתה לעת ההיא אישה במיטב שנותיה וזה היה רצונה.

4.2.3 צוואה בעדים - במועדים המשמעותיים לעריכת הצוואה התובעת 2 לא היתה נוכחת ביחד עם המנוחה ונוצר קשר ישיר בין המנוחה לבין עורך הצוואה והעד לצוואה
ב- ת"ע (ת"א) 8541-02-13 {עזבון המנוחה נ' ת' ז"ל נ' ד' מ', פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.2015)} נדונה תובענה לקיום צוואתה האחרונה של המנוחה וכתב התנגדות לה.

הצוואה שהיתה במחלוקת נערכה בהיות המנוחה כבת 90 {אנאלפביתית לקוית שמיעה ומטופלת בתרופות}, מספר שנים לאחר פטירת המנוח, ביום 06.09.09, כאשר במסגרת צוואה זו אשר נערכה בעדים, ציוותה המנוחה את כל רכושה לרבות זכויותיה בבית המגורים לחמשת ילדיה, התובעים והנתבע, בחלקים שווים.

הצוואה נערכה על-ידי כב' הרשם הבכיר {***} ששימש באותה העת עורך-דין עצמאי.

לצוואה זו צורפה תעודה רפואית שנערכה על-ידי פרופ' אדונסקי, מנהל המערך הגריאטרי מהמרכז הרפואי "שיבא" תל השומר, אשר בדק את המנוחה במועד עריכת הצוואה בבית האבות "אחוזת בית" ברעננה בו עבד באותה העת ואף שימש כעד לחתימת המנוחה על הצוואה.

פרופ' אדונסקי כתב על המנוחה בתעודה הרפואית לאחר שבדק אותה, כי לא ניתן להעביר תבחינים קוגניטיבים בגין השכלה וסטטוס אתני-תרבותי אך האישה נמצאה עם תובנה מלאה, כאשר היתה מעוניינת לחתום על צוואה אשר חילקה את רכושה באופן שווה בין חמשת ילדיה.

עוד הוסיף פרופסור אדונסקי, כי המנוחה הבינה את תוכן הצוואה ואת משמעותה, כמו גם את משמעות החתימה עליה. על הצוואה חתמה המנוחה בטביעת אצבע.

הנתבע עתר לפסלות הצוואה כתוצאה ממעורבות פסולה של התובעת 2 בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה; פגיעה באינטרס ההסתמכות של המנוח ושל הנתבע לנוכח היות הצוואה נוגדת את צוואתה השנייה של המנוחה - צוואה ההדדית לפיה הוא היורש של בית המגורים.

בית-המשפט קבע כי הגם שנמצא כי התובעת 2 היתה מעורבת בעריכת הצוואה, פעולותיה לא הגיעו לכדי "נטילת חלק" בעריכת הצוואה כמשמעות מונח זה בסעיף 35 לחוק הירושה.

זאת בעיקר כיוון שבמועדים המשמעותיים לעריכת הצוואה התובעת 2 לא היתה נוכחת ביחד עם המנוחה ונוצר קשר ישיר בין המנוחה לבין עורך הצוואה והעד לצוואה {אשר בדק את המנוחה קודם לכן} וכי במועדים אלו הביעה המנוחה את רצונה באופן מלא וברור.

כמו-כן, נמצאו בעדותו של הנתבע תמיהות ותהיות רבות שהיו בהן כדי להחליש את טענותיו.

אשר-על-כן, בנסיבות אלו, משקבע בית-המשפט כי המנוחה היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה ובשקלול כל שאר הנתונים בית-המשפט שוכנע כי הצוואה נעשתה מתוך רצונה האמיתי, העצמאי והחופשי של המנוחה.

4.2.4 המבקשת היתה מעורבת, יוזמת והרוח החיה מאחורי עריכת הצוואה על-ידי המנוחה
ב- ת"ע (ת"א) 6840-07-12 {עזבון המנוחה ש.ר. ז"ל נ' ע.ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.03.15)} נדונה סוגיית המעורבות הפסולה בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. סעיף 35 לחוק קובע:

"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה."

ביום 15.05.09 חתמה המנוחה על צוואה בפני עדים - עו"ד ק.ש., ד"ר ע.ג.- היא הצוואה נשוא פסק-הדין.

בצוואתה המנוחה ציוותה סך של 40,000 ש"ח לא.ש., סך של 30,000 ש"ח לד"ר ס.ב., את דירתה בתל אביב לבתה, דירתה ברמת גן תימכר ותמורתה תועבר כתרומה לרווחת נשים מוכות, ואת כלל חסכונותיה וכספיה ציוותה למבקשת.

כשבועיים וחצי לאחר חתימתה על הצוואה, ביום 03.06.09 איבדה המנוחה את הכרתה ולא שבה אליה עד ליום פטירתה. ביום 15.06.09 מונתה הבת כאפוטרופוס זמנית לגופה של המנוחה.

יצויין כי המנוחה נפטרה גרושה והמתנגדת היא בתה היחידה, ופרט לה, אין למנוחה קרובי משפחה מדרגה ראשונה.

המתנגדת טענה כי היתה בת מסורה לאמה והן היו בקשר קרוב ושוטף. המתנגדת תיארה את נסיבות חייה הקשות כאשר אומצה בינקותה על-ידי המנוחה ואביה ובהמשך הוצאה מרשותה של המנוחה על-ידי רשויות הרווחה.

בשל המלצת והחלטת רשויות הרווחה בגיל התבגרותה של המתנגדת ולאחר שהוצאה מבית אמה לא היתה הבת בקשר עם אמה. בראשית שנות העשרים ולאחר שבגרה חודש הקשר בין השתיים.
הבת ציינה כי על-אף "ההיסטוריה המשפחתית" סייעה למנוחה בטיפול בכל צרכיה וסעדה את המנוחה עד יומה האחרון.

לגופו של עניין טענה המתנגדת כי המבקשת, שכנת המנוחה שהתגוררה באותו הבניין, היתה בסכסוך מתמשך עם המנוחה עד מספר חודשים טרם עריכת הצוואה.

המתנגדת טענה כי המבקשת השתלטה כליל על חייה של המנוחה ועשתה שימוש במצבה הבריאותי הקשה של המנוחה על-מנת להסיתה כנגד הגורמים המטפלים בה, כולל בתה היחידה.

כך למשל, מנעה ביקוריה של עובדת סוציאלית בבית המנוחה על-ידי מענה לטלפון המנוחה, איימה על העובדת הזרה שטיפלה במנוחה כי אל לה להימצא בקשר עם בת המנוחה כמו גם לספק לה מידע כלשהו באשר למתרחש בבית המנוחה, הציעה לעובדת הזרה כספים ודברי ערך כדי שתשתף עמה פעולה כאמור.

עוד טענה המתנגדת כי ביום 05.06.09, כיומיים לאחר שהמנוחה איבדה את הכרתה, הגיעה המבקשת מלווה בעו"ד ק.ש. - עו"ד שערכה את הצוואה - לסניף הבנק של המנוחה והן משכו מחשבון המנוחה סכום של 50,000 ש"ח שהועבר לחשבון שמתנהל על שמה של המבקשת.

בדף החשבון נכתב "העברה לת.נ.". השתיים נימקו את ביצוע ההעברה בפני סגן מנהל הסניף כ"הוצאות קבורה" עבור המנוחה אשר באותו זמן עוד היתה בחיים. ביום 28.06.09 הורה בית-המשפט, במסגרת תיק האפוטרופסות, לפעול להשבת הסכום הנ"ל לחשבון המנוחה.
המבקשת טענה בתגובה כי יש לקיים את צוואת המנוחה בעדים מיום 15.05.09. זאת מאחר ומדובר בצוואה ובצוואה בחיים אשר ניתנו על-ידי המנוחה באוזני עו"ד ק.ש. שדאגה להעלות את דבריה של המנוחה על הכתב וביום 15.05.09 נחתמו הצוואות על-ידי המנוחה בפני שני עדים כדין.

הצוואה בעדים עליה חתמה המנוחה בנוכחות עו"ד ק.ש. וד"ר ע.ג. {קרוב משפחתה של עו"ד ק.ש.} הינה כשירה בכל ההיבטים ולא נפל בה כל פגם.

לסיכום הוסיפה המבקשת כי המנוחה העריכה אותה מאד ולא את בתה, שכן המבקשת היתה לה שכנה קרובה והרעיפה עליה חום ואהבה.

אשר-על-כן, המצווה בחרה להכיר לה תודה ולא היה מדובר בהשפעה בלתי-הוגנת שהרי המנוחה היתה כשירה, דעתנית, אינטליגנטית וידעה לערוך את צוואתה בצורה שכלתנית.

בית-המשפט לענייני משפחה קבע כי בכל הנוגע למעורבות פסולה בעריכת הצוואה, בהתאם לפסיקת בית-המשפט העליון מטרת סעיף 35 היא להרחיק חשד של רמיה או השפעה לא הוגנת על המצווה מצד אלה המשתתפים בעריכת הצוואה {ע"א 707/76 צארום נ' גורן, פ"ד לב(3), 548, 552}.

בניגוד לסעיף 30 לחוק הירושה המקנה שיקול דעת מהותי לבית-המשפט, כאן מדובר בסעיף נוקשה המחייב פסילה בכל מקרה שמי מן המנויים בו נוטלים חלק בעריכת הצוואה - בין אם השפיע על תוכנה ובין אם לאו.

במקרה דנן, בחינת כלל הראיות והעדויות בתיק מעלות ללא כל ספק כי המבקשת היתה מעורבת, יוזמת והרוח החיה מאחורי עריכת הצוואה על-ידי המנוחה, כפי שצוין לעיל גם במסגרת ההשפעה הבלתי-הוגנת וכי דינה של הצוואה כולה להתבטל מחמת מעורבות זו.

בית-המשפט קבע כי הוכח כי המבקשת היא שהכירה את עו"ד ק.ש. והיא שיזמה שצוואת המנוחה תיערך בפניה.

הוכח, כי המבקשת היא שיצרה את הקשר עם עו"ד ק.ש..

הוכח, כי המבקשת הגיעה למנוחה יחד עם עו"ד ק.ש..

הוכח, כי המבקשת הודיעה למטפלת על הפגישה והיא שנתנה למטפלת הוראות כיצד ומתי להכין את המנוחה לחתימת הצוואה.

הוכח, כי המבקשת אסרה על המטפלת במכוון מלספר לבת על המתרחש בבית ובפרט בענייני הצוואה.

הוכח, כי המבקשת ידעה בזמן אמת על תוכן הצוואה.

הוכח, כי עו"ד ק.ש. היוותה את ידה הארוכה של המבקשת וכי לא פעלה עצמאית עבור המנוחה.

הוכח, כי המבקשת הגיעה יחד עם עו"ד ק.ש. לבית החולים בו היתה מאושפזת המנוחה וטענה כי המנוחה חתמה על "צוואה בחיים". הוכח כי הצוות הרפואי סירב לבצע הוראות אותה צוואה נחזית.

עוד מצא בית-המשפט כי כפי שהוכח לעיל בעניין ההשפעה הבלתי-הוגנת מעורבותה של המבקשת בחיי המנוחה השתרעה בכל פרט ופרט עד שנוצרה תלות מוחלטת של המנוחה במבקשת:

הוכח, כי המבקשת שלטה כלכלית במנוחה ובידיה היו כל אמצעי התשלום של המנוחה וייפוי-כוח לחשבון הבנק שלה.

הוכח, כי המבקשת קיבלה לידיה מהמנוחה סך של 45,000 ש"ח עבור הסיוע למנוחה.

הוכח, כי המבקשת העבירה לידיה מחשבון הבנק של המנוחה סך של 50,000 ש"ח שטענה בפני אנשי הבנק כי מדובר בהוצאות קבורה, שעה שהמנוחה היתה עדיין בחיים. סכום זה הוחזר בהמשך במסגרת הוראות בתיק האפוטרופסות.

הוכח, כי המבקשת נטלה מדירתה של המנוחה את תכשיטיה.

הוכח, כי המבקשת מידרה והרחיקה את הבת מטיפול במנוחה.

הוכחה התלות המוחלטת של המנוחה במבקשת בענייניה הפיזיים ובענייני התמכרותה.

כפועל יוצא מהקביעה כי הצוואה בטלה על כל רכיביה בשל כל הנימוקים לעיל בנפרד ובמשותף ניתן צו ירושה אחר המנוחה ולפיו, היורשת היחידה של המנוחה הינה בתה.

כן חייב בית-המשפט את המבקשת בהוצאות ריאליות לטובת הבת בסך של 40,000 ש"ח וכן בשכר-טרחה ששולם על-ידי המתנגדת בסך של 80,000 ש"ח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צוואה לטובת מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה (סעיף 35 לחוק הירושה)