ביטול על-ידי המצווה

1. מבוא
סעיף 36 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"36. ביטול על-ידי המצווה
(א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על-ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על-ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.
(ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת."

המחוקק הקים רשת ביטחון על-מנת שלא ייווצר מצב שבו מצווה לא יוכל לשנות או לבטל את צוואתו. בסעיף 36 לחוק הירושה בא לידי ביטוי עקרון חירות הציווי הכולל בתוכו את חירותו של המצווה לשנות או לבטל את צוואתו כל עת שיחפוץ.

סעיף 36 לחוק הירושה מונה רשימה סגורה של דרכים לביטול צוואה. הביטול יכול להיעשות על-ידי:

(1) ביטולה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה;
(2) ביטול הצוואה על-ידי השמדתה;

(3) ביטולה במשתמע בעריכת צוואה חדשה.

2. "ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה"
הכוונה בביטוי "באחת הצורות לעשיית צוואה" היא לארבע הצורות המוכרות לעריכת צוואה: צוואה בכתב-יד; צוואה בעדים; צוואה בפני רשות וצוואה בעל-פה.

ביטול צוואה "באחת הצורות לעשיית צוואה" משמעו, כי מעשה הביטול מקיים את כל הדרישות המהותיות והצורניות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה באותה "צורה" {דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני ואח', פ"ד נט(6), 653 (2005)}.

אשר לביטול בכתב יד - המצווה מציין בכתב ידו כי הצוואה מתבטלת. כתב הביטול נושא תאריך כתוב בידו של המצווה וחתום על-ידיו {ראה סעיף 19 לחוק הירושה}.

אשר לביטול בעדים - כתב הביטול נערך בכתב. הוא מציין את תאריכו וחתום על-ידי המצווה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שהוא מבטל את צוואתו. העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני כתב-הביטול, שהמצווה הצהיר וחתם {ראה סעיף 20 לחוק הירושה}.

ב- עמ"ש (חי') 24171-06-13 {מ' ד' נ' עזבון המנוחה ר' ד' ז"ל, תק-מח 2014(3), 7189 (2014)} עסקינן בצוואה בעדים.
המחלוקת בערעור היא, אם הצוואה נשארה בתוקפה, על-אף שהמנוחה -המצווה, הורתה בעל-פה, לפני עדים, על ביטולה, אולם לא השמידה את העותקים שלה. אין מחלוקת כי המנוחה לא השמידה את הצוואה ואף לא עשתה צוואה חדשה.

בית-המשפט שלערעור עסק בשאלה האם דרך הביטול על-ידי הודעה לעורך-דינה ולעדים מבלי השמדת העותקים שבידיה, ועל-ידי ביטול העותק שבידי עורך-הדין על-ידי עורך-הדין, יכול להיחשב כביטולה באחת הצורות לעשיית צוואה.

בית-משפט שלערעור קבע כי החסר בהצהרה בכתב בענייננו, מכריע את הכף לקביעה כי הביטול, אפילו קיבלנו את טענותיו העובדתיות של המערער, איננו תקף.

כאשר קיים ספק ניכר בכוונת המנוחה, אין להסתפק באקט של הבעת דעתה כי היא מבקשת לבטל את הצוואה ובביטול העותק שבידי עורך-הדין. צריך היה שיבוא ביטול באחד מהדרכים לכתיבת צוואה.

אשר לביטול בפני רשות - ביטול הצוואה בפני שופט, רשם או דיין, או בהגשת דבר ביטול הצוואה בכתב על-ידי המצווה עצמו לאחד מאלה, תוך שהם קוראים את דבר הביטול בפני המצווה, והוא מצהיר בפניהם שזהו כתב-ביטול הצוואה {ראה סעיף 22 לחוק הירושה}.

אשר לביטול בעל-פה - המצווה הוא שכיב מרע והוא מודיע בעל-פה בפני שני עדים המבינים את לשונו, כי הוא מבטל את צוואתו {ראה סעיף 23 לחוק הירושה}.
3. "השמדת הצוואה"
באקט השמדת הצוואה חייבת להיות כוונה של המצווה לבטל את צוואתו על-ידי השמדתה. ביטול הצוואה בדרך של השמדה - משמע מעשה פיזי של השמדת מסמך צוואה.

רצון או סימן אחר להשמדת צוואה אין בהם משום השמדה.

ניתן להשמיד רק חלק מצוואה ואין חובה להשמיד צוואה בשלמותה.

פעולת ההשמדה יכולה להיעשות על-ידי שליח ואינה חייבת להיות על-ידי המצווה. כמו-כן, פעולת ההשמדה לא חייבת להתרחש בנוכחותו של המצווה.

אחד מהדרכים שמתווה סעיף 36 לחוק הירושה לביטול צוואה - בדרך של השמדת הצוואה - ולכן יש חשיבות רבה לעובדה כי צוואה תוגש לקיום כשהיא במקורה {עמ"ש (מרכז) 218309/07 עמרני עמי נ' בכר חנה, תק-מח 2008(1), 7729 (2008)}. בהגשת המקור יש משום הוכחת עצם קיומה של צוואה, מחד, והוכחת תוכנה, מאידך.

אף-על-פי-כן, הגשת המקור אינה תמיד אפשרית ובהתקיים נסיבות מסויימות, המחוקק התיר את הוכחת קיומה של צוואה ואת הוכחת תוכנה באמצעות ראיה משנית - "בהגשת העתק או באופן אחר".

וזאת כאשר הוכח כי המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה או שאי-אפשר להגיש את המקור לפי האמור בסעיף 68(ב) לחוק הירושה.
ההנמקה לכך כי מקום ונעשתה צוואה ואין אפשרות להגישה לקיום במקורה, בנסיבות המפורטות בסעיף 68(ב) לחוק הירושה, אין זה מתקבל על-הדעת שיסוכל רצונו של מי שעשה אותה ותאבד זכותם של הזוכים על-פיה לתבוע את קיומה.

תובע שמבקש לשכנע את בית-המשפט בקיומה של צוואה שלא באמצעות המקור, צריך להוכיח:

(1) המנוח אכן הותיר צוואה;

(2) המקור נשמד או שאי-אפשר להגיש את המקור לפי סעיף 68(ב) לחוק הירושה;

(3) תוכנה של הצוואה, הוראות מנחילות הכוללות זהות הזוכים ומידת הזכיה וזהות הנכסים, ואם יש התנאים לזכיה.

בהגשת העתק מסמך הצוואה כתחליף למקור, די בהעתק כדי לשכנע, לכאורה, את בית-המשפט, כי המנוח הותיר אחריו צוואה. העתק הצוואה ילמד את בית-המשפט על צורתה ויצביע גם על תוכנה והוראותיה.

במידה ובית-המשפט שוכנע כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה, וכי שוכנע גם בדבר ההוראות המנחילות, עתה על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר הנסיבות שמנעו ממנו את הגשת המקור.

על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר אובדן המקור או אי-היכולת למצוא אותה וכן בדבר המאמצים הסבירים שנעשו למציאתה של הצוואה המקורית.

כאשר מועלית הטענה כי המקור נשמד, על התובע לשכנע את בית-המשפט, כי המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה וזאת מפני שאחת הדרכים לביטול צוואה היא על-ידי השמדתה כאמור בסעיף 36(א) לחוק הירושה ומשום החזקה שבדין הקובעת, כי אם המצווה היה זה שהשמיד את הצוואה התכוון הוא, בעצם השמדתה, לבטלה, כאמור בסעיף 36(א) סיפא לחוק הירושה. במקרה כזה הנטל על התובע לשכנע את בית-המשפט שלא היתה למצווה כוונה כזו.

הנטל על מי שמבקש להגיש ראיה משנית להוכיח כי אין בידו להגיש את המקור, אינו משחרר את מי שטוען כי המצווה ביטל את צוואתו, "אם על-ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על-ידי השמדת הצוואה" {כאמור בסעיף 36(א) לחוק הירושה}, להוכיח את טענת הביטול שכן מבקש הוא לסתור את ה"יש", בין אם הוא "יש" מקורי ובין אם הוא משני.

ואכן, בעצם הגשת הצוואה המקורית על-ידי מי שמבקש את קיומה, יש מניה וביה כדי להוכיח כי המצווה לא ביטל את הצוואה על-ידי השמדתה. ואולם אין זו אלא תוצאה נלווית מחובתו להגיש את המקור, לשם הוכחת הצוואה, ואילו החובה להוכיח ביטולה של הצוואה אינה מוטלת עליו, אלא על הטוען את טענת הביטול.

מכאן, שמלבד לנקודת המגע הראייתית שאוזכרה, הנוגעת כאחד לסעיף 36(א) ולסעיף 68(ב) לחוק הירושה, עניין לנו בנטלים שונים המוטלים לתכלית שונה, על כתפי צדדים שונים {ע"א 27/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' יוסף סלוודור בילי זגה, פ"ד מב(4), 588 (1989); ת"ע (משפחה חי') 2490/06 צוואת המנוחים פלונים ז"ל נ' אלמוני, תק-מש 2008(2), 689 (2008)}.

לבסוף, עבר התובע את מחסום הקבילות ונתקבלה הראיה המשנית, אז יידרש בית-המשפט לעניין משקלה {ע"ז 4845/99 בן ארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 2002(1), 1 (2002); עז' (ת"א-יפו) 101658/05 בעניין המנוח י' ש' נ' א' ב' ואח', תק-מש 2007(2), 277 (2007)}.

4. ביטול מכללא
סעיף 36(ב) לחוק הירושה מתייחס למצב שבו גם במקרה שאין ביטול מפורש של צוואה קודמת, אם כתב המצווה צוואה מאוחרת יותר וההוראות שבצוואה החדשה סותרות את ההוראות שבצוואה הקודמת, הצוואה הקודמת תתבטל.

אין הצוואה הקודמת מתבטלת לחלוטין אלא רק במידה שהוראות הצוואה החדשה - המאוחרת - סותרות את הוראות הצוואה הקודמת.

ולכן יש לבדוק בקפדנות את הוראות הצוואה המאוחרת ולהשוות עם הוראות הצוואה הקודמת - ולבדוק האם יש סתירה בהוראות בין הצוואות {ראה גם ע"א 202/85 שולמית פרדלינה קליינה-ביק נ' דינה גולדברג, פ"ד מא(2), 757 (1987)}.

גם במקרה שבו מצווה כתב בצוואתו את המילים "האחרונה והיחידה" או צמד מילים אחר, אין לראות בכך בהכרח ביטול במפורש של הצוואה הקודמת, ויש לפעול באותה הדרך, כפי שתואר לעיל, במסגרת ביטול מכללא, כלומר, מהו תוכן הצוואה החדשה, המאוחרת, ביחס לצוואה הקודמת.

5. ביטול הביטול
משבוטלה צוואה באחת הדרכים המנויות בסעיף 36(א) לחוק הירושה, שוב אין שם "צוואה" נקרא עליה, וככזאת נעדרת היא כל נפקות משפטית.

כיוון שעברה מן העולם, אין היא יכולה לקבל את חיותה אלא בדרך של צוואה חדשה אשר תחדש את הוראותיה של הצוואה המבוטלת.

ביטול הביטול כשלעצמו אינו בגדר צוואה חדשה המחדשת את הצוואה שבוטלה, בין אם ביטול הביטול נעשה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה ובין אם על-ידי השמדת מסמך הביטול.

השמטתה של הוראה בחוק הירושה בנדון היא הנותנת כי לא היתה בכוונת המחוקק להחזיר במקרה זה מכללא את הגלגל לאחור, גם אם ביטול הביטול נעשה בדרך שנעשית צוואה.

אם דינה של צוואה שבוטלה כאילו לא באה לעולם, אין כל חשיבות לכך כי ביטול הביטול נעשה בדרך שנעשית צוואה, כל עוד אין המסמך כולל בחובו גם הוראה פוזיטיבית שעל-פיה מחדש המצווה את הצוואה שביטלה קודם לכן.

גישה פרשנית זו גם תשקף בבירור את רצונו של המצווה, ותימנע מחלוקות באשר לכוונתו ולצוואה אותה מבקש הוא להישאר אחריו {ע"א 740/82 אורי גבריאלי נ' שושנה מילצן ואח', פ"ד לז(1), 90 (1986)}.

6. המנוחה לא ביטלה את הצוואה על-ידי השמדתה (או על-ידי אחת הדרכים האחרות שבחוק) - הערעור נדחה

ב- עמ"ש (חי') 24171-06-13 {מ' ד' נ' עזבון המנוחה ר' ד' ז"ל, תק-מח 2014(3), 7189 (2014)} המחלוקת בערעור היתה, האם הצוואה נשוא דיוננו נשארה בתוקפה, על-אף שהמנוחה-המצווה, הורתה בעל-פה, לפני עדים, על ביטולה, אולם לא השמידה את העותקים שלה.

המשיבים 5-2 הם ארבעת בניה של המנוחה ר' ד', שהלכה לעולמה ב- 2004. המשיב 1 הוא עזבונה. המערער הוא בנה הנוסף {למנוחה היו גם בנות, אולם הן לא ירשו על-פי הצוואות שבמחלוקת}.

המנוחה חתמה על מספר צוואות. שתיים מהן רלוונטיות למחלוקת כאן. הצוואה האחרונה נעשתה ביום 28.01.04, והמשיבים החזיקו בשני עותקים מקוריים של צוואה זו. הצוואה נערכה על-ידי עורך-הדין א' ח' ונחתמה על-ידי המנוחה במעמד עורך-הדין ובמעמד שני עדים.

עורך-הדין א' ח' טען, כי המנוחה ביקשה ממנו, כמי שאף היה עורך דינה גם לעניינים אחרים, לערוך עבורה צוואה, שבה ציוותה את ביתה ואת המזנון הצמוד לו, שנמצאים בכפר XXX, לחמשת בניה בחלקים שווים. עורך-הדין הכין את הצוואה על-פי הוראות המנוחה והביאה לביתה, שם החתימה בנוכחות שני העדים, ה' ו- ר'.

כשעתיים לאחר מכן טלפנה אליו המנוחה והודיעה שהיא מתחרטת על תוכן הצוואה והיא מבטלת אותה. עורך-הדין ושני העדים, שהוזעקו לביתה, הגיעו אל המנוחה לאחר מספר שעות ממועד חתימתה של הצוואה, והיא חזרה לפניהם על רצונה לבטל אותה.

עורך-הדין הורה לה להשמיד את הצוואה, אולם היא לא מצאה את העותקים של הצוואה שהושארו בידה {ככל הנראה שניים במספר}.

עורך-הדין הנחה אותה שעליה למצוא אותם ולהשמידם. הוא חזר למשרדו והעביר קו לאות ביטול על הצוואה.

עורך-הדין לא התעניין יותר במה שעשתה המנוחה בצוואה ואף לא ערך צוואה חדשה או תצהיר לביטול הצוואה. עדותו זו של עורך-הדין, באשר לנסיבות ביטול הצוואה, נתמכה על-ידי שני העדים, ה' ו- ר'.

בידי האחים-המשיבים נמצאו, כאמור, שני עותקים מקוריים של הצוואה: האחד, בידי המשיב 1, והשני, בידי המשיב 3.

המנוחה חתמה על צוואה קודמת, ביום 19.12.03. בצוואה זו הורישה את ביתה ואת המזנון לבנה המערער.

המערער הגיש ב- ת"ע 4830/07 לרשם לענייני ירושה בחיפה בקשה למתן צו קיום צוואה לצוואה הקודמת וניתן לה צו קיום.

המשיבים הגישו בקשה לביטולה, ובפסק-דין נתקבלה דרישתם, והיא בוטלה.

עתה הגישו המשיבים בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 28.01.04, והמערער התנגד לה. התיק הועבר לבית-משפט קמא, וניתן פסק-הדין, נשוא ערעור זה.
עמדתו של המערער בבית-משפט קמא היתה שהמנוחה הביעה את רצונה המפורש לבטל את הצוואה מיום 28.01.04, ולפיכך יש לראות בצוואה מיום 19.12.03 כצוואה האחרונה שלה ויש לתת לה תוקף.

המערער הסתמך גם על סתירות שנמצאו לדעתו בעדויות המשיבים, כך שאין להאמין להם, לטענתו, על אופן הגעת העתקי הצוואה לידיהם.

המשיבים טענו, כי הצוואה מיום 28.01.03 לא בוטלה כדין, וכי המנוחה התחרטה על ביטולה, הא-ראיה שהעותקים ממנה לא הושמדו. עותק אחד נמצא על-ידי המשיב 3 יומיים לאחר פטירתה של המנוחה, בארנקה.

המשיב 1 טען, כי הוא קיבל את העותק של הצוואה שבהחזקתו מהמנוחה כחודשיים לפני פטירתה.

בית-המשפט קמא קבע, כי הצוואה לא בוטלה כדין; עותקים חתומים של הצוואה לא הושמדו ולא הוצגה צוואה מבטלת או צוואה מאוחרת סותרת.

בין היתר קבע בית-משפט קמא, כי עדותו של עו"ד א' ח' לקתה באי-בהירות וסתירות, כך בעדותו מסר, כי המנוחה רצתה להוריש את הבית והמזנון למערער ומנגד מסר, כי בצוואתה מיום 28.01.04 ביקשה להוריש את הנכסים הללו לכל חמשת בניה.

עורך-הדין אישר, כי הוא איננו יודע אם המנוחה השמידה את העותקים, והוא אף לא יכול היה להכחיש שהיא לא התחרטה על רצונה הקודם לבטל צוואה זו.

המערער טען, כי יש לקבל את ביטול הצוואה שנעשה בעל-פה לפני שני עדים, בעת שהמנוחה היתה בבחינת "שכיב מרע".

כן נטען, כי עדויות האחים שמצאו את הצוואה סותרות את עצמן, ואין להסתמך עליהן באשר לדרך שבו הגיעו אליהם עותקי הצוואה מ- 28.01.04.

המשיבים טענו שאין להתערב בקביעות לגבי מהימנות העדים ובממצאים העובדתיים של בית-משפט קמא.

נקבע, שטענת המערער, כי המנוחה אמרה לעורך-הדין שאינה זוכרת היכן הניחה את העתקי הצוואה, תמוהה.

עורך-הדין אשר ערך את הצוואה שלכאורה בוטלה על-ידי המנוחה, לא ניסה לוודא אם המנוחה קרעה את צוואתה האחרונה ואף העיד בחקירתו הנגדית, כי אינו יודע אם קרעה אותה.

בית-המשפט קבע, כי על-אף שבית-משפט קמא עורר ספיקות באשר לעדותו של עו"ד א' ח', הוא לא קבע שהוא לא מאמין לו ולעדי המערער באשר לאירועים ביום החתימה על הצוואה.

בית-המשפט יצא מתוך הנחה, שתיאורו של עו"ד א' ח' נכון: המנוחה חתמה על הצוואה בנוכחות עו"ד א' ח' ושני העדים. כשעתיים לאחר מכן הוזעק א' ח' על-ידיה, והמנוחה הודיעה לו שהיא מבקשת לבטל את הצוואה הטריה.

בדרכו אליה הזעיק או אסף עו"ד א' ח' גם את שני העדים {בית-משפט קמא כתב בפסק-דינו, כי רק עד אחד היה עד לביטול הצוואה, אולם מתצהירו של עו"ד א' ח' ומתצהיריהם של שני העדים עולה, ששני העדים הוזעקו למעמד הביטול}.

כשהתייצבו בביתה, דרשה המנוחה לבטל את צוואתה. עורך-דין א' ח' הבהיר לה שעליה להשמיד את עותקי הצוואה.

המנוחה טענה, שאינה זוכרת היכן הניחה אותם ושאיננה מוצאת אותם, ואז עזבו עורך-דין א' ח' והעדים לקיום ולביטול את ביתה, מבלי שננקטו פעולות נוספות על-ידי עורך-הדין א' ח' לבטל את הצוואה על-פי הדין.

בית-המשפט קבע, כי עיקרון מנחה בדוננו בענייני צוואות, פרשנותה, מילוי תנאים למתן תוקף ומכאן גם לעניין ביטולה, הוא כיבוד רצונו של המצווה {ע"א 719/97 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נד(3), 469; ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817, 826 (1999); בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

במקרה שלפנינו, קבע בית-המשפט, כי כאשר לא היה ביטול של הצוואה בכתב וכאשר נמצאו עותקים שלה ברשותה של המנוחה, אין אפשרות לקבוע, כי המנוחה גמרה אומר בדעתה לבטל את צוואתה.

נטל השכנוע שהצוואה בוטלה כדין היא על המבקש לבטלה.

בית-המשפט קבע, כי כאמור, המנוחה לא ביטלה את הצוואה על-ידי השמדתה {או על-ידי אחת הדרכים האחרות שבחוק}, ובין מועד הודעתה על רצונה לבטל את הצוואה לבין מועד מותה, תקופה של כחודשיים ועשרים יום, מי יערוב לנו שהיא לא שינתה דעתה?!
ייתכן שבעת שהודיעה לעורך-דינה, כי היא מבקשת לבטלה סברה כך, אולם מה היה לאחר מכן? עובדה היא שהמנוחה לא טרחה להשמיד את הצוואות או לחזור לעורך-הדין ולהודיע לו שאין היא מוצאת אותן.

ב- ע"א 27/86 {היועץ המשפטי לממשלה נ' יוסף סלוודור בילי זגה, פ"ד מב(4), 588} קבע בית המשפט כאשר העובדות היו דומות לאלו שכאן, כי מאחר שהמנוח לא השמיד את הצוואה בהתאם לכוונתו המוצהרת, לא הוכחה ביטולה של הצוואה:

"אף אם היה המשיב טוען, כי הצוואה בוטלה על-ידי המנוח על-ידי השמדתה, הרי בכך "שהצוואה הוחזרה למנוח כדי לאפשר לו לבטלה בהתאם לכוונתו המוצהרת" לא הוכח דבר לגבי ביטולה בדרך זו. שכבר נאמר ב- ע"א 202/85, בעמ' 775, כי:

'תוקפה של צוואה יסודו בכך, שמעיד הוא על רצונו וגמירות דעתו של המצווה להוריש כפי שציווה. רצון אמיתי וגמירות דעת מוחלטת זו אינם מתבטלים על-סמך פקפוק, שמא כעת, לאחר עריכת הצוואה ולפני פטירתו, לא רצה המנוח בצוואה, או אפילו על-סמך הבעת דעה, ששוב אין הוא רוצה בה, כל עוד אין דבר המוכיח רצינותה של הבעת דעה זו בדבר חזרתו מן הצוואה ומגמירות הדעת שבה נאמרה, והוכחה כזו תיתכן אך ורק על-ידי חזרה שנעשית בצורה פורמאלית מסויימת, ועל-ידי ביטול שהוא ביטול מפורש, הכל כמצווה בסעיף 36לחוק'."

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא הוכחה כוונתה של המנוחה לבטל את צוואתה,
ואף אם היינו משתכנעים, כי המנוחה רצתה בביטול צוואתה, לא ניתן להכריז על בטלותה כיוון שלא נתמלאה דרישת הכתב הקבועה בחוק להכיר בה כמבוטלת.

לפיכך, בית-משפט קמא פסק נכון כאשר קבע, כי אין בנתונים העובדתיים שלפניו, כדי למלא אחר דרישותיו של חוק הירושה על-מנת להכיר בביטול צוואה כביטול כדין.

בית-המשפט קבע, כי בפסק-דין אהרן בוטלה צוואה בכתב לפני עד אחד וזאת כאשר נקבע בחוק הירושה, כי הביטול יעשה בכתב לפני שני עדים {פסק-הדין אושר ב- דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6), 653}. בית-המשפט ריכז והבהיר מהם שלושת דרכי הביטול של צוואה:

"בחינתן של הוראות החוק בעניין ביטול צוואה על-ידי המצווה מלמד, כי חוק הירושה מבחין בין שלוש דרכי ביטול. הראשונה, ביטול על-ידי השמדה; השניה, ביטול מפורש באחת הצורות לעשיית צוואה; השלישית, ביטול משתמע על-ידי עריכת צוואה חדשה. מבין שלוש דרכים אלה, עניין לנו בדרך השניה לביטול צוואה. על-פיה, ניתן לבטל צוואה באחת מארבע הדרכים אשר חוק הירושה קובע לעריכתה של צוואה (סעיף 18 לחוק הירושה).

נמצא, כי ניתן לבטל צוואה בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה. ביטול בכתב יד - כיצד? המצווה מציין בכתב ידו, כי הצוואה מתבטלת.

כתב הביטול נושא תאריך כתוב בידו של המצווה וחתום על-ידיו (ראו סעיף 19 לחוק הירושה). כתב ביטול בעדים - כיצד? כתב הביטול נערך בכתב. הוא מציין את תאריכו וחתום על-ידי המצווה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שהוא מבטל את צוואתו.

העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני כתב הביטול, שהמצווה הצהיר וחתם (ראו סעיף 20 לחוק הירושה). ביטול בפני רשות - כיצד? ביטול הצוואה בפני שופט, רשם או דיין, או בהגשת דבר ביטול הצוואה בכתב על-ידי המצווה עצמו לאחד מאלה, תוך שהם קוראים את דבר הביטול בפני המצווה, והוא מצהיר בפניהם שזהו כתב ביטול הצוואה (סעיף 22 לחוק הירושה). ביטול בעל-פה - כיצד? המצווה הוא שכיב מרע והוא מודיע בעל-פה בפני שני עדים המבינים את לשונו, כי הוא מבטל את צוואתו (ראו סעיף 23 לחוק הירושה)."

בית-המשפט קבע, כי אין מחלוקת שהמנוחה לא השמידה את הצוואה ואף לא עשתה צוואה חדשה. נותר לבדוק אם דרך הביטול על-ידי הודעה לעורך-דינה ולעדים מבלי השמדת העותקים שבידיה, ועל-ידי ביטול העותק שבידי עורך-הדין על-ידי עורך-הדין, יכול להחשב כביטולה באחת הצורות לעשיית צוואה.

עוד נקבע בפסק-דין אהרן, שיש להחיל את סעיף 25 לחוק הירושה, המאפשר במקרים שאין ספק בצוואה, לקיימה על-אף פגמים בחתימתם של המצווה או העדים או בתאריך הצוואה או בסעיפים 23-19 לחוק הירושה {הדנים בדרכים לעשיית צוואה: בכתב יד, בפני רשות או בעל-פה} או בכשרות העדים.

נפסק שם, כי במקרה של ביטול צוואה בכתב במעמד שני עדים, בניגוד לקיום צוואה, ניתן להסתפק באישורו של עד אחד, דהיינו הוכרה גמישות לגבי דרכי הביטול של צוואה לעומת עריכתה.

אולם בד-בבד נפסק, כי יש לשמור על הדרישה לצורות הפורמאליות שבסעיף 20 לחוק הירושה, דהיינו, לענייננו, שהמצווה יפעל באופן אקטיבי לביטול הצוואה באמצעות הצהרה בכתב על בטלות צוואתו או השמדתה, ולמעט במקרה בו הוא נוטה למות ולא נותר הזמן לפעול באופן אקטיבי {שכיב מרע}.

כאשר מדובר בביטול באישור עדים נאמר בפסק-הדין:

"על רקע זה קמה ועומדת השאלה - המונחת ביסוד ערעור זה - עד כמה יש לדקדק בצורתה של הצהרת הביטול. האם הדרישות הצורניות המפורטות החלות לעניין עריכת הצוואה חלות בכל מידת חומרתן גם לעניין הצהרה לביטול הצוואה? האם ההבחנות ההילכתיות - אשר פירשו את סעיף 25 לחוק הירושה - בין "פגם" בהוראה צורנית לעריכת צוואה לבין "חסר" בה חלות גם לעניין הצהרה לביטול צוואה? תשובתי לשאלות אלה הינה, כי לעניין הצהרת ביטול יש לקיים את הדרישות המהותיות של צורת הביטול בלא לדקדק בצורות הפורמאליות, ובלבד שבית-המשפט שוכנע בגמירת-דעתו של המצווה להצהיר על בטלות הצוואה. על-כן, אם בית-המשפט שוכנע באמתותה של הצהרת הבטלות, הוא ייתן לה תוקף גם אם נפל בהצהרת הבטלות פגם או חסר פורמאלי, ובלבד שהדרישות המהותיות בעניין זה תקויימנה..."

בית-המשפט קבע, כי החסר בהצהרה בכתב בענייננו, מכריע את הכף לקביעה, כי הביטול, אפילו קיבלנו את טענותיו העובדתיות של המערער, איננו תקף.

ב- ע"מ 11116/08 {פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו} נדונה תוקפה של הצהרת המנוח באחד ההליכים שניהל בבית-המשפט, לפיה ביטל את צוואתו, וזאת כאשר לא משך עותק מקורי מצוואתו שהפקיד בבית-המשפט.

כב' השופט מלצר סקר את ההלכה בשיטות משפט של מדינות זרות, ומצא שכולן קבעו, כי ההצהרות יכולות לשמש לצורך ראיה לכך שלמנוח היתה כוונת ביטול אך נדרשת ראייה נוספת לביטול ממשי. נראה, כי הדרישה שהביטול יהיה בכתב ומפורש, לא נזנחה אף בפסק-דין זה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אף במקרה כאן, כאשר קיים ספק ניכר בכוונת המנוחה, אין להסתפק באקט של הבעת דעתה, כי היא מבקשת לבטל את הצוואה ובביטול העותק שבידי עורך-הדין. צריך היה שיבוא ביטול באחד מהדרכים לכתיבת צוואה כמפורט לעיל.

נותרה דרך אחת לעשיית צוואה ולביטולה, והמערער טען לה, כאשר המצווה או המבטל הוא "שכיב מרע".

בית-המשפט לא קיבל את הטענה, שהמנוחה היתה בבחינת "שכיב מרע" בעת ביטול צוואתה ולפיכך, לא היה די בהצהרתה לפני העדים ועורך-הדין א' ח', שהיא מבקשת לבטל את הצוואה שזה עתה עשתה.

המנוחה היתה אמנם אישה חולה, אולם לא הובאו ראיות כלשהן עליהן ניתן יהיה לבסס מסכת עובדתית שהמנוחה היתה "שכיב מרע".

על מהותו ומקורו של המונח "שכיב מרע" ניתן ללמוד מדברי כב' השופט מ' בייסקי בפסק-הדין ד"נ 40/80 {פאול קניג נ' יהושע כהן, פ"ד לו(3), 701}:

"שונה הוא המצב כאשר הצוואה נערכה על-ידי אדם חולה, ומחלתו היא בדרגה כזו המכונה "שכיב מרע" ("מרע" פירושו חולה, מחלה - האמור במלכים ב, יג, יד (ב): "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו", מתורגם לאמור: "ואלישע מרעית מרעיה דימות ביה", תרגום יונתן בן עוזיאל. שם (ג)), או על-ידי אדם בריא שנתון בסכנת מוות. במקרה זה צוואתו תקפה, אף אם אין היא מלווה בקניין.

דיני צוואת שכיב מרע ומי שנתון בסכנת מוות מפורטים הם בתלמוד (ראה: בבא בתרא, קמז, ב (ד); קנא, א (ד); קנו, א (ד); קעה, א (ד)), ועיקרי הלכותיה, במידה הדרושה לענייננו, מסוכמים הם כך ברמב"ם (הלכות זכיה ומתנה, פרק ח, הלכות ד, כד, כו (ה)):

'ב. החולה שתשש כוח כל הגוף, וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המטה - הוא הנקרא שכיב מרע ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא'."

בית-המשפט קבע, כי לא ניתן היה לראות במנוחה כמי שראתה את עצמה לפני המוות בעת חתימת הצוואה, ואין ראיה על כך שהיא לא יכלה "להלך בשוק" או שהיתה מרותקת למיטתה.

זאת ועוד, גם אם בית-המשפט היה מקבל את הטענה, כי המנוחה ראתה את עצמה כמי שעומדת לפני המוות לא עמד התובע בהוראות סעיף 23 לחוק הירושה הדן בצוואת שכיב מרע. הוראות סעיף זה לא התמלאו.

על החשיבות הצורנית לעניין צוואה של שכיב מרע ראה בפסק-דינה של השופטת ש' נתניהו ב- ע"א 796/87 {מוסד אריאל נ' צפורה דוידי, פ"ד מה(2), 473}:

"רבות יותר הן הדרישות הפורמאליות המתלוות לצוואות שצורתן היא בעל-פה, בין לפי סעיף 22 (צוואה בפני רשות), בין לפי סעיף 23 (צוואת שכיב מרע). ממהותה, צורה זו נותנת את הבטוחה הפחותה מכל סוגי הצוואה. לכן מתלוות להן כל אותן דרישות המפורטות בסעיפים הנ"ל, היוצרות את החישוקים הדרושים להכיל ולחזק את דברי המצווה שנאמרו בהבל פה, למען בסס את האמיתות וגמירות הדעת הדרושים לצוואה. כך דורש סעיף 23, שהצוואה בעל-פה תהיה של שכיב מרע או מי שרואה עצמו אל מול פני המוות, כי תיעשה בפני שני עדים השומעים את לשונו של המצווה, וכי דברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על-ידיהם בבית-משפט מחוזי (כיום רשם הצוואות, ש.ש) "ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם" (סעיף 23(ב)). כל זאת כדי שדברי המצווה יגובשו ויישמרו בצורה מוחשית, כשהם עדיין טריים בזיכרונם של העדים, ויינתנו במשמורת מוסמכת."

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

7. האם ניתן, לצורך מתן תוקף לביטול הצוואה, לעשות שימוש בהוראות סעיף 25(א) לחוק הירושה?
ב- ת"ע (חי') 15472-02-13 {בעניין עזבון המנוח נ' המבקשת, תק-מש 2014(3), 388 (2014)}בני זוג נשואים המתגוררים יחד בדירה ערכו בשנת 2009 צוואה הדדית.

בחלוף זמן לאחר כשנתיים, מגיע עורך-דין לביתם של בני הזוג כששניהם נמצאים בדירה, שומע מפי האיש את רצונו לערוך צוואה. באותה העת האישה שוהה בדירה ייתכן בחדר אחר.

למחרת היום מגיע עורך-הדין עם אדם נוסף לביתם של בני הזוג ומחתים את האיש על צוואה בעדים לפיה, בין היתר, הוא מבטל כל צוואה קודמת.

גם במעמד זה שוהה האישה בדירה ייתכן בחדר אחר.

עורך הצוואה טען, כי בכל המועדים לעריכת הצוואה החדשה וחתימתה שהתה האישה בבית הצדדים.

עלתה השאלה, האם ניתן לראות בנסיבות אלו משום ביטול הצוואה ההדדית?

בית-המשפט קבע, כי חוק הירושה מאפשר איפוא לאחד מבני הזוג העורכים צוואות הדדיות לבטל באופן חד-צדדי את הצוואות ההדדיות ובתנאי שמסר על כך הודעה בכתב לבן הזוג האחר. תנאי זה כולל שתי פעולות: הודעה בכתב ומסירת ההודעה.

החוק אינו מפרט מה מהותה של הודעת הביטול וכיצד יש לבטל את הצוואה.

ראה למשל דבריו של פרופ' קורינאלדי בספרו דיני ירושה, צוואות ירושות ועזבונות (מהדורה שניה מורחבת):

"חוק הירושה מתיר ביטול חד-צדדי של צוואה הדדית בחייהם של שני בני הזוג, בתנאי שהמבטל ימסור למצווה השני הודעה בכתב על ביטול הצוואה. בעקבות הודעת הביטול - בטלות אוטומטית הצוואות ההדדיות שעשו שני המצווים, בלי ליתן למצווה השני לבחור בין ביטול הצוואה לקיום צוואתו בעינה.

עם-זאת, כמובן הביטול מחזיר את חופש הצוואה גם למצווה השני. כאמור, הביטול החד-צדדי מותנה במסירת הודעת הביטול מאת המצווה האחד למצווה השני (סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה) המחוקק הבהיר, מחד גיסא, כי מדובר במסירה של ההודעה למצווה השני, כלומר מסירה בת פועל, ואין המצווה הראשון רשאי להסתפק במשלוח ההודעה בכתב. אך, מאידך גיסא ההוראה החדשה אינה מבהירה אם יש צורך, נוסף ל"הודעה בכתב", לנקוט את אחת הדרכים לביטול צוואה במובן סעיף 36 לחוק הירושה."

בעניין זה, היתה מקובלת על בית-המשפט העמדה שהביעו המחברים עורך-הדין אילנית ואורן שבת בספרם ירושה עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, כי קיים הבדל במטרת כל אחד מהסעיפים 36 ו- 8א(ב) לחוק הירושה כאשר תכלית סעיף 36 לחוק הירושה, העוסק בדרכי ביטול הצוואה, הנו להבטיח את גמירות דעתו של המצווה לבטל את צוואתו {שם, עמ' 220} וכי תכלית מסירת ההודעה הנה מניעת פגיעה באינטרס ההסתמכות של המצווה השני ולכן "הודעת הביטול הנדונה נועדה ליידע את המצווה השני על ביטול צוואתו של המצווה הראשון ולאפשר למצווה השני, על-ידי כך, לכלכל צעדיו בהתאם" {שם, בעמ' 221}.

משום כך סברו המחברים, עורך-הדין שבת, כי במקרה של ביטול צוואה הדדית בחיי שני המצווים "צריך המצווה, לקיים שני תנאים מצטברים כדי ליתן תוקף לרצונו לבטל את צוואתו: ראשית, צריך המצווה לקיים את דרישות סעיף 36(א) לחוק הירושה. שנית, מצווה כאמור צריך למסור הודעת ביטול בכתב למצווה השני" {שם, עמ' 222}.

בענייננו, צוואתו המאוחרת של האיש כוללת הוראה:

"הנני מבטל בזאת באופן סופי ומוחלט, ללא כל סייג, כל צוואה שעשיתי לפני צוואתי זו בין שעשיתי זאת בכתב ובין בעל-פה."

עסקינן בצוואה בעדים שהעדים הצהירו:

"המצווה הצהיר בפנינו שזו צוואתו, וחתם בפנינו ובנוכחותנו על הצוואה בדעה צלולה ומיושבת ומתוך רצון טוב וחופשי, ללא כל אונס וכפיה שהם, וגם אנו חותמים בנוכחות בעל הצוואה."

בית-המשפט קבע, כי ברור על-כן, ומבלי להיכנס לשאלה האם זכר המנוח שערך קודם לכן צוואות הדדיות ואם לאו {כטענת עורך הצוואה}, כי יש בהוראת הביטול למלא אחר התנאי הנדרש בסעיף 36 לצורך ביטול צוואתו הקודמת.
כמו-כן, בית-המשפט בחן, האם בנסיבות עריכת הצוואה וחתימתה כאשר בכל המועדים הרלוונטיים שהתה האישה בדירת הצדדים יש בכך למלא את התנאי המצטבר של הודעה בכתב ומסירה.

העדים לצוואה הגישו לבית-המשפט תצהיר ובו פרטו את נסיבות עריכת הצוואה וחתימת המצווה על הצוואה. מתצהירי שני העדים ומגרסתם עלה, כי אשת המנוח לא השתתפה בשיחה שקיים עורך-הדין עם המנוח.

השיחה התקיימה בסלון והאישה היתה באותה עת בחדר השינה. ביום שלמחרת, יום החתימה, שהו שני העדים עם המנוח בסלון כשדלת הסלון סגורה, האישה שהתה בדירה.

עוד הצהירו העדים, כי במועד בו נכחו בדירה המצווה לא אמר לאשתו דבר כלשהו בדבר רצונו לבטל את צוואתו ההדדית ואף לא מסר לה בכתב כל מסמך המבטל את הצוואה ההדדית.

בית-המשפט קבע, כי מטרת סעיף 8א לחוק הירושה שהוסף בתיקון 12 לחוק זה היתה להגן על עיקרון ההסתמכות של המצווים הדדית.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המצווה ערך צוואה בעדים בה ציווה, בין היתר, על ביטול צוואותיו הקודמות.

למותר לציין שעצם עריכת הצוואה החדשה היא כשלעצמה מהווה ביטול הצוואה הקודמת. בכך, עומדת צוואתו האחרונה של המנוח בתנאי הביטול של צוואה הקבועים בסעיף 36 לחוק הירושה.
עתה יש לבחון את השאלה העקרונית, האם ניתן לסטות מהפרשנות הדווקנית של סעיף 8א לחוק הירושה הדורש כתנאי נוסף הודעה בכתב ומסירה של ההודעה למצווה הנוסף או שמא קיימת אפשרות לראות בנסיבות המיוחדות של עריכת הצוואה כפי שפורטו לעיל כממלאות אחרי תנאי הביטול של צוואה הדדית.

בית-המשפט קבע, כי יש שתי גישות פרשניות הניתנות ליישום בענייננו, האחת, זו שהותוותה בפסק-דינה של כב' השופטת ע' ארבל ב- דנ"א 7818/00 {יוסף אהרן נגד אמנון אהרוני, פורסם באתר האינטרנט נבו} והשניה, פרשנות על דרך ההיקש הנלמדת מהפסיקה לעניין ריכוך דרישת הכתב על-פי סעיף 8 לחוק המקרקעין וחוקים אחרים.

שתי הדרכים מובילות למסקנה שניתן בנסיבות מסויימות לסטות מדרישת "ההודעה בכתב" או מדרישת ה"מסירה" ובלבד שבית-המשפט הגיע למסקנה שקיימת ידיעה של המצווה השני שהמצווה הראשון ערך צוואה חדשה או שביטל את צוואתו ההדדית.

בעניין אהרן עמדה במחלוקת השאלה האם ניתן לראות בתצהיר שערך המצווה בפני עו"ד ובו הצהיר על בטלות צוואתו כ"ביטול צוואה" על-פי סעיף 36 לחוק הירושה.

בשונה מפרשת אהרן, במקרה דנן המנוח ערך צוואה בפני שני עדים אשר על פניו היא נחזית כצוואה תקינה ולכן, הוראת הביטול שבה ממלאה אחרי תנאי סעיף 36 לחוק הירושה.

בדומה לפרשת אהרן נתחקה אחר דרכה הפרשנית של השופטת ארבל שבאה לידי ביטוי בעצם הגדרת המחלוקת שעמדה ביסוד פרשת אהרן:

"הבעיה הניצבת בפנינו הינה זו: האם ניתן עקרונית ליתן תוקף לביטול צוואה במסגרת סעיף 36(א) לחוק הירושה, שנעשה בפני עד אחד, בהנחה שהוכחה אמיתות הצוואה, והאם ניתן, לצורך מתן תוקף לביטול הצוואה, לעשות שימוש בהוראות סעיף 25(א) לחוק, כלשונו בזמן הרלוונטי לענייננו? התשובה לשאלה זו, שהיא שאלה פרשנית במהותה, אינה פשוטה. רבות נאמר כבר ודובר אודות פרשנותו של הטקסט המשפטי. אבקש לפרוש בקצרה אך את העקרונות שיהוו תחנת מוצא לחוות-דעתי."

בסיכומו-של-דבר, השופטת ארבל כיוונה את בית-המשפט לעשיית שימוש בסעיף 25 לחוק הירושה מקום בו בית-המשפט נדרש לרפא פגם בהליך לא רק לעניין תקפות הצוואה אלא גם לעניין ביטולה:

"18. כאמור, עמדתי היא, כי אין עשיית צוואה כביטולה וההבדלים המהותיים בין עריכת צוואה וביטולה מאפשרים לבית-המשפט ליישם הסדר משפטי היונק מזה הקבוע בסעיף 25(א) לחוק, אך לא בהכרח זהה לו, מקום בו עסקינן בפעולת ביטול צוואה. לפיכך, אני סבורה, כי מקום שבוטלה הצוואה בתצהיר של המצווה שנערך בפני עד אחד, על בית-המשפט לבחון את האפשרות לרפא פגם זה ולקבוע האם יש ליתן תוקף לביטול הצוואה מכוח סעיף 25(א) לחוק. יובהר, כי עד כה לא נדרשתי בחוות-דעתי לעניין מעמדה של צוואה שנפל בעריכתה פגם - להבדיל מביטולה - בכך שנערכה בנוכחות עד אחד בלבד (ובלשון שופטי הרוב ב- ד"נ 40/80 הנ"ל, "חסר"). מחלוקת זו נבחנה והוכרעה זה מכבר (ראה: ע"א 284/84 עזריאל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(3), 166; ע"א 127/87 הנ"ל), ועל כך עוד אעמוד."

לעניין רצונו של המנוח וחשיבותו של עיקרון זה בדיני פרשנות הצוואה נאמר :

"אם יש עיקרון-תשתית-אם תרצו: עקרון-על - במשפט הירושה, אין הוא אלא העיקרון המורנו, כי אדם, כל אדם, קונה חופש לצוות מה ייעשה בעיזבונו, והעיקרון הנגזר ממנו ולפיו מצווים החיים לקיים את דברי המת ורצונו. החופש לצוות והמצווה לקיים את רצון המת - שני עבריה של אותה מטבע - השניים כאחד נגזרים מכבוד האדם ומן האוטונומיה האישית הנגזרת מן הכבוד."
{ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' משה לישיצקי, פ"ד מה(1), 88, 115}

בית-המשפט קבע, כי במרכז הבמה עומד רצונו של המת. נשמת החוק היא שצריכה לסייע לנו בהכרעתנו, בדרך אל המטרה, שהיא הגשמת רצונו של המצווה. הדרך, נראית לכאורה סלולה, אך יש בה מהמורות ומשוכות. ניטול את "ערכת הפרשנות" כפי שמכנה אותה המטרה, "רצון המצווה" {ראה: פסק-דין אהרן לעיל}.

שימוש בעיקרון הריפוי המצוי בסעיף 25 לחוק הירושה כדי לרפא פגמים בצוואות על-מנת לקיימן כאשר רצון המנוח אינו מוטל בספק לגבי אותה צוואה הוחל בפרשת אהרן גם לגבי ביטול צוואה. ניתן להרחיב עיקרון זה גם על דרכי הביטול הקבועות בסעיף 8א לחוק הירושה העוסק בצוואה הדדית.
אם נקבל גישה זו, הרי אם ערך המנוח צוואה חדשה כדין ובה ביטל צוואותיו הקודמות באופן המקיים את הוראות הביטול של צוואה כאמור בסעיף 36 לחוק הירושה, נוכל להתייחס לשאלת ה"הודעה בכתב" וה"מסירה", כפגם בהליך. כחלק מהליך ביטול צוואה הדדית.

האם בכל מקרה תבוטל צוואה הדדית כאשר קיימת צוואה חדשה. התשובה לשאלה זו תיגזר מרמת ההוכחה הנדרשת כדי לשכנע את בית-המשפט מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, לתקן פגם בהליך ובעיקרה תעסוק בשאלה האם ידע המצווה השני על עריכת צוואה חדשה, מה בדיוק ידע ועוד.

ומשלא יהיה לבית-המשפט ספק, כי המצווה השני ידע על עריכת הצוואה על כל משמעויותיה של ידיעה זו ניתן יהיה לתקן את הפגם הכרוך באי-מסירת הודעה בכתב או במסירה.

בית-המשפט קבע, כי נסיבות עריכת הצוואה בענייננו, קרי, עריכתה בדירת המצווים שעה שאשת המנוח שוהה בדירה, גם אם בחדר נפרד ובהנחה שזה מצב הדברים, ולמחרת במועד חתימת המנוח על צוואתו בפני שני עדים שוהה אשת המנוח בדירה גם אם דלת הסלון סגורה, נמצאות במתחם של פגם בהליך.

הדרך השניה עליה הצביע בית-המשפט מקורה בדיני הפרשנות. רבות נכתב בנושא זה ודי בעניין זה, בדברים הממצים שנאמרו על-ידי השופטת ארבל בעניין גישת הפרשנות התכליתית הנהוגה בדיני הירושה:

"בדיני הירושה והצוואות - כמו גם בענפי משפט נוספים - ניתן להצביע על שתי מגמות פרשניות עיקריות. הגישה האחת מחייבת את הפירוש הדווקני. זוהי גישה הנשלטת על-ידי המילה הכתובה ונהוג לכנותה 'פרשנות במובן הצר'.

הגישה השניה היא גישה רחבה וגמישה יותר, המגשימה את אומד דעתו של יוצר הטקסט המשפטי שלא רק בהתבסס על לשון הטקסט (ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817, 827; ע"א 6496/98 מופק בוטו נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19, 27-26; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3), 705). שיטת המשפט שלנו אימצה אל קרבה גישה אחרונה זו, היא תורת הפרשנות התכליתית שלפיה נדרש הפרשן לבחון את לשון הטקסט, את תכליתו ואת עקרונות היסוד העומדים בבסיס השיטה. תורת הפרשנות התכליתית קנתה אחיזה איתנה בפרשנות נורמות בכל אחד מנדבכי המדרג הנורמטיבי בשיטתנו - חוק, תקנה וצו.

כוחה טמון ביכולתה לשלב בין כל מרכיבי הדין ולהביא לתוצאה המשפטית הנכונה והרצויה (ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עירית נצרת עילית ואח' פ"ד מז(5), 189, 200-198). בהתאם לגישה זו, הפרשן מתחיל את דרכו בבחינת לשון הטקסט, אך זוהי רק תחילתו של הליך הפרשנות ולא סופו. הפרשנות התכליתית אינה דווקנית ואינה מסיטה את מרכז הכובד אל עבר המילה הכתובה, אלא היא מבקשת להתחקות אחר תכליותיה של הנורמה המשפטית ולצקת לתוכה תוכן לאור עקרונות העל החולשים על שיטת המשפט.

יחד-עם-זאת, לשון הטקסט המשפטי, ובמקרה שבפנינו לשון הנורמה, אינה נעדרת חשיבות ומשקל במסגרת ההליך הפרשני. נהפוך הוא. ללשון תפקיד מפתח, ראשון במעלה, ועל הפרשן לבחנה היטב, לחלץ מתוך הטקסט המשפטי את המשמעויות הלשוניות העשויות להתיישב עם נוסח הטקסט ומכאן לצאת שוב לדרכו, לבחון את סביבתו הנורמטיבית של הטקסט, את הנסיבות ואת הראיות החיצוניות, במידה ויש כאלה, בדרכו אל התוצאה המשפטית (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2), 70, 74).

לשון הנורמה הינה גוף הטקסט ויסודותיו, אך יודעים אנו, כאמור, כי בנבכי גוף זה מצויה גם הנשמה, תכליתו של הטקסט המשפטי והערכים המלווים אותנו בכל אשר נפנה, שהם המטריה הנורמטיבית הפרושה על החוקים כולם ואשר לה ביטוי בהוראות חוק הירושה (ראה למשל: הוראת סעיף 34 לחוק הירושה. על היחס שבין לשון הטקסט המשפטי לבין תכליתו ראה: א' ברק פרשנות תכליתית במשפט (2003), 134-133). לאלה תפקיד מכריע במלאכת הפרשן, כפי שהיטיב לבטא זאת השופט מ' חשין (כתארו אז):

'בבואנו אל חוק הכנסת, אין אנו באים בידיים ריקות. באים באנו ובציקלוננו מיטען של שפה ולשון, פירושים ומשמעויות, מנהגות-חברה ומוסר, מוסכמות ומושכלות ראשונים, צדק ויושר, עקרונות ועיקרים. בבואנו אל מלאכת-הפרשנות, לא ציידנו עצמנו אך במילון. גם התנ"ך ומורשתנו בנו, גם אהבת-האדם גם הצורך המובנה בנו להיות בני-חורין. כך באים אנו אל חוק הכנסת, מצויידים בכל אותם כלי-מלאכה, ועושים אנו כמיטבנו לפירושו של הטקסט המונח לפנינו. עוד ידענו, כי חוק של הכנסת לא לבדד ישכון'."

במקרה הנדון, מצא בית-המשפט לנכון לבחון את ההתייחסות לדרישת הכתב בהוראות חוק אחרות. כך למשל, בחוק המתווכים וראה לעניין זה פסק-הדין ב- ת"א (חדרה) 44839-05-13 {מאיר בן יעיש נ' יעקב פדלון, פורסם באתר האינטרנט נבו}:

"התובע לא הציג הסכם בכתב, שעליו חתמו הנתבעים או מי מהם. בהתאם לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996, מתווך במקרקעין לא יהיה זכאי לדמי תיווך אלא אם חתם הלקוח על הזמנה בכתב למתן שירותי תיווך."

דרישת הכתב היא דרישה קוגנטית ולא ניתן להתנות עליה. בהיעדר מסמך בכתב, אין התובע זכאי לכן לדמי תיווך {תא"מ 3290-02-09 גוטפריד נ' כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ת"א 2433/03 (שלום יר') סימקוביץ נ' רג'ואן, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

אמנם, במהלך השנים שמאז חקיקתו של חוק המתווכים, ריככו בתי-המשפט במידת מה את דרישת הכתב העולה מחוק המתווכים והחילו עליה את חובת תום-הלב ואולם, בית-המשפט לא מצא, כי נסיבות המקרה שבפניינו עולות לכדי אותם מקרים חריגים שבהם רשאי בית-המשפט להתעלם מהיעדרו של מסמך כתוב.

זאת, משום שאף לו היה מסמך כתוב, הרי שלפי עדותו של התובע מדובר במסמך כדוגמת המסמך שצורף כנספח ג' לכתב התביעה ולתצהיר התובע ומסמך זה אינו עומד, לכשעצמו, בדרישת חוק המתווכים והתקנות שהותקנו על-פיו {לעניין ריכוך דרישת הכתב ראה: ת"א (ת"א) 156436/09 מוטי אורן נ' אמבלייז ויקון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו; ת"א (חי) 18350-10-09 משה דה כהן נ' אביטל גרוס, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

כך גם לגבי דרישת הכתב המצויה בסעיף 8 לחוק המקרקעין שאף היא נועדה להגשים תכלית ראויה וחשובה של קיום עסקה במקרקעין {ראה לעניין זה ת"א (ב"ש) 7719-01-11 {מינהל מקרקעי ישראל נ' גניה צרפתי, פורסם באתר האינטרנט נבו}:

"לא-זו-אף-זו - מתן זכויות במקרקעין חייב לעשות במסמך בכתב על-פי הוראות חוק המקרקעין. סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב."

ההלכה, שפירשה סעיף זה, קובעת באופן ברור, כי דרישת הכתב היא מהותית, ולא רק ראייתית. משמע, ללא כתב אין התחייבות {ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. נ' מנהלי עזבון בידרמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (1972)}.

בית-המשפט לא יאכוף ביצוע של עסקה במקרקעין שלא נעשתה בכתב. עם-זאת, ניתן להתגמש במקרים חריגים וזאת כאשר הוכחה כוונה חד-משמעית של הצדדים להתקשרות מחייבת, אך נעדר מסמך ברור ומסודר בכתב. המאפיין מקרים חריגים אלה הוא, שעולה מהם "זעקת ההגינות" {ע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא, פ"ד נ(1), 185 (1996); ע"א 7119/08 עזרי חיימי ואח' נ' ליאת שמיר ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

בסיכום נקודה זו וניתוח המסקנות לגבי ענייננו, קבע בית-המשפט, כי הפסיקה הכירה באפשרות של סטיה מדרישת הכתב המהותית מקום בו עקרון תום-הלב או "זעקת ההגינות" פורצים מתוך הנסיבות עד כדי כך שעמידה על "דרישת הכתב" תהפוך היא עצמה לבלתי צודקת, כך ראינו בחוק המתווכים, חוק המקרקעין וכך, שיש ליישם בסעיף 8א לחוק הירושה בעניין "צוואה הדדית".

עוד הוסיף בית-המשפט, כי סביר להניח שכאשר בני זוג עורכים צוואה הדדית ולאחר מכן, בעודם בחיים, עורך אחד המצווים צוואה חדשה ללא ידיעת המצווה השני ומבלי שהיתה לו אפשרות לדעת, יהיה זה אף נכון להניח שדרישת הכתב לגבי הודעת הביטול כמו גם המסירה יהוו נדבך מהותי ועיקרי לביטול הצוואה ההדדית ועמידה על קיומם תהיה "צודקת" בנסיבות העניין.

ברם, בנסיבות בהן הצוואה החדשה נערכת בנוכחות המצווה השני, גם אם הוא לכאורה שוהה בחדר אחר, ולמחרת הצוואה נחתמת בנוכחותו הפיזית בדירה, גם אם התבקש שלא להיות נוכח בסלון, שעה שמדובר בבני זוג החיים יחדיו נדרשים אנו לבחון האם ניתן לסטות מדרישת הכתב והמסירה.

יש לזכור שהסתודדות אחד מבני הזוג בדירה כאשר בן הזוג השני נוכח בדירה אינה דבר שבשגרה ובוודאי שעניין זה מעורר שאלות אצל אותו בן זוג ובוודאי שאף ניתנו לו תשובות.

כל שכן, כאשר למחרת מגיעים לדירת הצדדים שני אנשים הדורשים מהאישה לעזוב את הסלון סוגרים את דלת הסלון ומסתודדים עם בן הזוג. התנהלות זו מעוררת שאלות או תהיות מצד בן הזוג שנדרש לעזוב את הסלון.

יתרה-מזאת, העדים לצוואה אינם יכולים להעיד מה קרה בין בני הזוג מייד עם עזיבתם את הדירה כפי שעורך הצוואה אינו יכול להעיד מה קרה בין בני הזוג לאחר שנפגש עם המנוח בדירת הצדדים, הם אינם יודעים האם מסר ודיווח המצווה לאשתו את שעשה.

זאת ועוד, עורך הצוואה אף גרס בתצהירו, כי המצווה "שכח" שערך צוואה הדדית משום שלא מסר לו, עת מסר לו פרטים לגבי צוואתו החדשה, שערך בעבר צוואה הדדית.

היעלה על הדעת שהמצווה ובהנחה ששכח שערך "צוואה הדדית" כגרסת עורך הצוואה יספק לאשתו הסברים שונים ומשונים לנוכחות עורך-הדין והעד לצוואה ולא יספר לה שערך צוואה, שהרי אז בוודאי שאין לו מה להסתיר מפניה.

בנוסף, בית-המשפט עיין בתצהיר עורך-הדין שערך את הצוואה ובתצהיר העד הנוסף לצוואה שהצהירו שהמנוח היה כשיר, "ברור לחלוטין ברצונו, בדיבורו ובמחשבתו ולא היה כל ספק שהכתוב בצוואה זהו רצונו החופשי".

בנוסף, הצהיר עורך הצוואה, כי המנוח עסק בתרגום "רומן היסטורי" וכי הוא כותב באמצעות מחשב ובהקשר זה הצהיר עורך הצוואה, כי הדבר "מלמד היטב על שכלו והבנתו".

אכן, דברים נכונים אודות כישוריו ויכולתו של המנוח מפי עורך הצוואה ולכן אין זה מתקבל על הדעת, כי המנוח "שכח" ששנתיים קודם לכן, ערך עם אשתו צוואה הדדית.
ובמיוחד שעיון בתכתובת שערך המנוח עם מי מבנותיו בנוגע לאותה צוואה הדדית מגלה שמדובר בפעילות מאומצת של המנוח לשכנע את אשתו לחתום על צוואה הדדית מאחר וסירבה לעשות כן.

על יסוד כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי נוכח נסיבות עריכת הצוואה וחתימתה יש לדון בתוקפה של הצוואה שערך המנוח בשנת 2011 ובהתנגדות שהוגשה.

8. הדרישה, כי הצוואה תתורגם למנוח שלא מבין את שפת הצוואה, הוכרה בפסיקה כדרישה מהותית
ב- ת"ע (ת"א) 55747-06-13 {צ' ע' נ' ר' מ', תק-מש 2015(4), 54 (2015)} נדונה
הטענה לפיה מסמך ביטול הצוואה נערך שלא בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה.

בסיכומיה העלתה הנתבעת לראשונה טענה לפיה מסמך ביטול הצוואה נערך שלא בפני שני עדים הואיל ועורך-דין וסרמן שאינו דובר ואינו מבין את שפת המנוחה, לא הבין את תרגום דברי העד מר ח' לערבית, כך שהצהרת עורך-דין וסרמן במסמך הביטול לפיה "שוכנע שהמנוחה הבינה את תוכן המסמך והסכימה לו", אינה אמת.

בית-המשפט קבע, כי טענה זו הועלתה לראשונה רק בסיכומי הנתבעת ועל-כן מהווה הרחבת חזית אסורה שאין להידרש לה.

עם-זאת, למעלה מן הדרוש, קבע בית-המשפט, כי דין טענה זו להידחות גם לגופה.
ראשית, הטענה לפיה המנוחה לא ידעה לדבר או לקרוא עברית לא הוכחה באופן מלא.

כך, למשל, מר ע', עד מטעם הנתבעת, העיד, כי המנוחה דיברה ואף קראה בעברית ואף אישר, כי נהג לשוחח עם המנוחה בעברית.

גם האחות מ' אישרה, כי המנוחה דיברה מילים פשוטות בעברית. עדות זו תואמת את עדותה של התובעת עצמה לפיה "המנוחה ידעה לדבר עברית. אבל לא בשפה רהוטה" ואת עדותו של מי' שהעיד, כי המנוחה ידעה לדבר "שפת רחוב של יום יום, לא עברית על רמה".

שנית, עיון במסמך ביטול הצוואה מלמד, כי מדובר במסמך המכיל משפט קצר וברור אשר זו לשונו: "הנני מבטלת בזאת את הצוואה שנערכה ונחתמה על-ידי ביום 26.08.81".

בנסיבות אלה, לנוכח לשונו הפשוטה והברורה של מסמך ביטול הצוואה, קבע בית-המשפט, כי לא הוכח שהמנוחה לא יכלה להבין נוסח זה ובפרט שמסמך זה נערך כחודשיים וחצי בלבד לאחר עריכת הצוואה, אשר בנוגע אליה לא טענה הנתבעת כל טענה בנוגע לאי-הבנת המנוחה את נוסחה.

שלישית, עיון במסמך ביטול הצוואה אל מול הסכם רכישת הדירה שנערך אף הוא על-ידי עורך-דין וסרמן ביום 23.08.81 מלמד, כי הסכם זה תורגם למנוחה על-ידי מר א' א', גרושה של הנתבעת, וכי הנתבעת לא טענה כל טענה בנוגע לאי-הבנת המנוחה את תוכנו של ההסכם הגם שההסכם תורגם למנוחה באותו אופן בו תורגם מסמך ביטול הצוואה.

רביעית, עיון במסמך ביטול הצוואה אל מול הצוואה מלמד, כי שני המסמכים תורגמו למנוחה על-ידי צד ג' וכי העדים למסמך זה, הצהירו שהמנוחה יודעת ומבינה על מה היא חותמת, כך שככל שלנתבעת טענה לפיה עורך-דין וסרמן לא יכול היה לאשר, כי המנוחה הבינה את נוסח הצוואה הרי שטענה זו חלה גם לגבי הצוואה עצמה.

בית-המשפט קבע, כי טענה זו של הנתבעת שהועלתה באופן חלקי רק בנוגע למסמך ביטול הצוואה מהווה טענה בחוסר תום-לב שאין להידרש לה.

חמישית, אין חולק, כי על-פי סעיף 20 לחוק הירושה אין כל דרישה, כי הצוואה תתורגם למנוח שלא מבין את שפת הצוואה.

יחד-עם-זאת, בפסיקה הוכרה הדרישה כדרישה מהותית ונקבע, כי:

"מי שחותם על צוואה שאין הוא מסוגל לקראה, בשל אי-ידיעת השפה ואם מטעם אחר כלשהו, נושא בחובה להבטיח: ראשית, כי תוכנה של הצוואה יובא לידיעתו לפני שיחתום עליה על-ידי אדם המהימן עליו; ושנית, כי עובדה זו תבוא לכלל ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה, ורצוי שחתימות האימות תתייחסנה גם לעובדה זו."
{ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2), 77}

בית-המשפט קבע, כי בענייננו מולאו שני התנאים: במעמד עריכת מסמך ביטול הצוואה נכח מתורגמן ששימש גם כעד לצוואה אשר תרגם למנוחה את דבר הצוואה ועובדה זו נרשמה על גבי הצוואה ואומתה על-ידי עורך-דין וסרמן ומר ח' עצמו.

מעבר לכך, עדותו של עורך-דין וסרמן לפיה המדובר בעד מהימן לא נסתרה: בעניין זה העיד עורך-דין וסרמן, כי המנוחה היא שדאגה להביא את מר ח' לתרגם לה את האמור במסמך, וכן ווידא עם מר ח' שהוא דובר הן את השפה הערבית והן את השפה העברית.

בהקשר זה, ציין בית-המשפט, כי הגם שהנתבעת העלתה ספקות בנוגע למהימנות התרגום, היא בחרה שלא לזמן את בתו של מר ח' אשר היתה עשויה לשפוך אור על-ידיעת אביה את השפה הערבית, כך שאין לה אלא להלין על עצמה.

שישית, בית-המשפט קבע, כי יש לקבל את עדות עורך-דין וסרמן לפיה שוכנע שהמנוחה הבינה את משמעות מסמך ביטול הצוואה בשים-לב לכך שמדובר במנוחה אשר הכירה את עורך-דין וסרמן עובר לעריכת מסמך ביטול הצוואה.

עורך-דין וסרמן ערך עבור המנוחה שני מסמכים משפטיים בפרק זמן של חודשיים וחצי וכן לטענת עורך-דין וסרמן ביקר בדירת המנוחה מספר פעמים.

לפיכך, בית-המשפט קיבל את עדות עורך-דין וסרמן, כי בנוסף לתרגום הצוואה על-ידי העד שוכנע גם מתגובותיה של המנוחה שהבינה את מסמך ביטול הצוואה אשר נוסחו פשוט וברור.

אשר-על-כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל, בית-המשפט דחה את הטענה לפיה מסמך ביטול הצוואה נערך שלא בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק הירושה.

9. דוגמא לביטול צוואה קודמת על-ידי עשיית צוואה חדשה

צוואה
שנערכה ב____ ביום ____ לחודש ____ שנת ____

הואיל: ואין אדם יודע את יום פקודתו;

והואיל: וברצוני להורות ולצוות את אשר ייעשה ברכושי לאחר אריכות ימי ושנותיי;

והואיל: וצוואתי זו ניתנת מרצוני החופשי ומבלי שאדם כלשהוא כפה עלי ו/או השפיע עלי השפעה כלשהיא ו/או פיתה אותי ו/או אנס אותי ליתן צוואה זו.

לפיכך, אני החתומה מטה, ____, ת.ז. ____ מרח' ____, דירה ____, ____, בהיותי בדעה צלולה ובהכרה מלאה, מצווה בזאת מרצוני הטוב והחופשי את אשר ייעשה ברכושי לאחר אריכות ימי שנותיי כמפורט להלן:

1.הנני מבקשת כי לאחר פטירתי, חס וחלילה, ישולם תחילה מתוך עזבוני כל ההוצאות הכרוכות בהלוויתי, קבורתי, הקמת מצבה וכל ההוצאות שתהיינה בקיום צוואתי זו ובביצועה.

2. במידה, וביום מותי חס וחלילה, בעלי מר ____ {ת.ז. ____} יהיה בין החיים {שיזכה לאריכות ימים} - אני מצווה לו כדלקמן:
(א) את מלוא זכויותיי בנכסים המפורטים להלן:

(1) דירה ברחוב ____, דירה ____, ____ והידועה כגוש ____, חלקה ____, תת חלקה ____ כן את מטלטליה בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם מחוברים חיבור של קבע.
(2) דירה ברחוב ____, דירה ____, ____ והידועה כגוש ____, חלקה ____, תת חלקה ____ וכן את מטלטליה בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם מחוברים חיבור של קבע.
(3) דירה ברחוב ____, דירה ____, ____ והידועה כגוש ____, חלקה ____ וכן את מטלטליה בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם מחוברים חיבור של קבע.
(4) קרקע ב____ וכן את מטלטליה בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם מחוברים חיבור של קבע.
(5) קרקע ב____ וכן את מטלטליה בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם מחוברים חיבור של קבע.

(ב) את כל הכספים מכל מין וסוג שהוא המצויים ו/או שיהיו מצויים ביום מותי, חס וחלילה, בבעלותי ו/או ברשותי בכל בנק שהוא לרבות בבנק ____ {סניף ____, חשבון ____}, בבנק ____ {סניף ____, חשבון ____} ובבנק ____ {סניף ____, חשבון ____} ו/או כל מוסד אחר לרבות קופות גמל, קרנות השתלמות וכיוצא בזה.

(ג) את הרכב שיהיה או הרכבים שיהיו בבעלותי והרשום/ים על שמי ביום מותי, חס וחלילה, לרבות רכב מסוג ____ מס' רישוי ____.

(ד) את כל התכשיטים מכל מין וסוג שהוא המצויים ו/או שיהיו מצויים ביום מותי, חס וחלילה, בבעלותי ו/או ברשותי ו/או בחזקתי לרבות ____.

(ה) כל רכוש אחר מכל סוג ומין שהוא, בין מיטלטלין ובין בנכסי מקרקעין - שלא צויין בצוואתי זו.

3. במידה, וביום מותי חס וחלילה, בעלי מר ____ {ת.ז. ____} לא יהיה בין החיים, {שיזכה לאריכות ימים} - אני מצווה את רכושי - לילדיי, לנכדיי ולנכדותיי כמפורט להלן:

(א) את מלוא זכויותיי בדירה ברחוב ____, דירה ____, ____ והידועה כגוש ____, חלקה ____, תת חלקה ____ וכן את מטלטליה בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם מחוברים חיבור של קבע - אני מצווה לבני ____, ת.ז. ____.

(ב) את מלוא זכויותיי בדירה ברחוב ____, דירה ____, ____ והידועה כגוש ____, חלקה ____, תת חלקה ____וכן את מטלטליה בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם מחוברים חיבור של קבע - אני מצווה לבני ____, ת.ז. ____.

(ג) את מלוא זכויותיי בדירה ברחוב ____, דירה ____, ____ והידועה כגוש ____, חלקה ____וכן את מטלטליה בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם מחוברים חיבור של קבע - אני מצווה לבני ____, ת.ז. ____.

(ד) קרקע ב____ וכן את מטלטליה בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם מחוברים חיבור של קבע - אני מצווה לשלושת ילדיי: ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____} - בחלקים שווים.

(ה) קרקע ב____ וכן את מטלטליה בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם מחוברים חיבור של קבע - אני מצווה לשלושת ילדיי: ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____} - בחלקים שווים.

(ו) את כל הכספים מכל מין וסוג שהוא המצויים ו/או שיהיו מצויים ביום מותי, חס וחלילה, בבעלותי ו/או ברשותי בכל בנק שהוא לרבות בבנק ____ {סניף ____, חשבון ____}, בבנק ____ {סניף ____, חשבון ____} ובבנק ____ {סניף ____, חשבון ____} ו/או כל מוסד אחר לרבות קופות גמל, קרנות השתלמות וכיוצא בזה, לשני ילדיי כמפורט ובחלקים להלן:

(1) ____ אחוז {%____} מתוכם אני מצווה לבני ____, ת.ז. ____.
(2) ____ אחוז {%____} מתוכם אני מצווה לבני ____, ת.ז. ____.

(ז) את הרכב שיהיה או הרכבים שיהיו בבעלותי והרשום/ים על שמי ביום מותי, חס וחלילה, לרבות רכב מסוג ____ מס' רישוי ____, אני מצווה לשלושת ילדיי: ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____} - בחלקים שווים.

(ח) את כל התכשיטים מכל מין וסוג שהוא המצויים ו/או שיהיו מצויים ביום מותי, חס וחלילה, בבעלותי ו/או ברשותי ו/או בחזקתי לרבות ____, אני מצווה לשמונת נכדיי/נכדותיי: ____ {ת.ד. ____}; ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____} - בחלקים שווים לפי הערכת שמאי.

(ט) כל רכוש אחר מכל סוג ומין שהוא, בין מיטלטלין ובין בנכסי מקרקעין, שלא צויין בצוואתי זו יתחלק בין שלושת ילדיי: ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____}; ____ {ת.ז. ____} - בחלקים שווים.

(י) למען הסר ספק, ומבלי לפגוע באמור בסעיף 2 שלעיל {על סעיפיו-הקטנים} - ילדיי, נכדיי ונכדותיי - לא יהיו זכאים לקבלת הרכוש ו/או הנכסים ו/או הכספים ו/או התכשיטים ו/או המיטלטלין המפורטים לעיל בסעיף 3 על סעיפיו-הקטנים, במידה ובעלי מר ____ {ת.ז. ____} יהיה בין החיים {שיזכה לאריכות ימים}.

(יא) לאחר מותי חס וחלילה, אני מבקשת מכל ילדיי, נכדיי ונכדותיי, כי יעשו הכל כדי לסייע אחד לשני וכי ימנעו מריבים וכי יעשו הכל כדי לקיים את צוואתי זו - בכבוד הדדי ובחפץ לב אחד לשני.

4. צוואתי זו היא צוואתי האחרונה ואין כל צוואה אחרת במקומה. למען הסר ספק, צוואה שערכתי ביום ____ - מבוטלת. בכל מקרה ולמען הסר ספק, אני מבטלת באופן מוחלט כל צוואה אחרת שנעשתה על-ידי בכל צורה שהיא לרבות בכתב ו/או בעל-פה.

ולראיה באתי על החתום ב____, ביום ____

______________________
____, ת.ז. ____

אנו הח"מ מר ____, ת.ז. ____{מרח' ____, ____; טלפון: ____ או ___} וגב' ____, ת.ז. ____{מרח' ____, ____; טלפון: ____ או ____} מצהירים ומאשרים בזה כי כל אחד מאיתנו מעל גיל 18 שנים וכי אין לנו כל טובת הנאה בעזבון של המצווה הנ"ל וכי המצווה גב' ____ {ת.ז. ____} חתמה בנוכחות כל אחד מאיתנו על צוואה זו מרצונה הטוב והחופשי, ללא כל השפעה ו/או כפיה ו/או לחץ מכל גורם שהוא, ולאחר שהצהירה בפנינו כי זו היא צוואתה ולאחר שהמצווה הבינה את תוכן הצוואה ואישרה כי זהו רצונה האחרון - חתמנו שנינו כעדים על הצוואה באותו מעמד.

לראיה באנו על החתום ב____, ביום ____

________________ ________________
____ ____
ת.ז. ____ ת.ז. ____

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטול על-ידי המצווה