נטלי הוכחה בדיני צוואות

1. הכלל
צוואה שעל פניה נתמלאו בה כל הדרישות הצורניות, חזקה שהיא תקפה, ועל הטוען לפסלותה הראיה. כלומר, נטל השכנוע מוטל על בעל הדין המתנגד לקיום הצוואה.

לעניין זה, יפים דברי פרופ' ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 {עמ' 232; ראה גם ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3), 837; ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2), 346}, לפיהם:

"הלכה פסוקה וקבועה היא שכשלפנינו צוואה שעל פניה נתמלאו בה כל הדרישות הצורניות, חזקה שהיא תקפה, ועל הטוען לפסלותה הראיה. ואולם, אם הצוואה פגומה בפגם זה או אחר, חובת הראיה מתהפכת, ועל הטוען לקיומה נטל ההוכחה שאמנם לפנינו צוואה שאין ספק באמיתותה, כולל החובה להוכיח את צלילות דעתו של המצווה, ושלא הופעלה על המצווה השפעה בלתי-הוגנת וכדומה."

ב- תמ"ש (נצ') 1250/05 {ר' י' נ' י' ח' ואח', תק-מש 2011(2), 828 (2011)} קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה דנן, נטל ההוכחה מוטל על כתפי המתנגדים, שכן בצוואה לא נפלו פגמים צורניים.

ב- ת"ע (ת"א) 8541-02-13 {עזבון המנוחה נ' ת' ז"ל נ' ד' מ', תק-מש 2015(3), 304 (2015)} עסקינן בצוואה בעדים אשר לא נפל בה כל פגם פורמלי.

לפיכך, חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא ועל הנתבע מוטל נטל השכנוע בדבר התקיימותם של אחד או יותר של הפגמים המהותיים המפורטים בכתב התנגדותו.

כמו-כן, על הנתבע מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת עילות התנגדותו.

2. החריג
על-אף הכלל האמור לעיל, כאשר נפל בגדריה של הצוואה פגמים צורניים - נטל השכנוע עובר לשכמו של המבקש לקיים את הצוואה {תמ"ש (משפחה נצ') 1250/05 ר' י' נ' י' ח', תק-מש 2011(2), 828, 831 (2011); עמ"ש (מחוזי נצ') 10206-06-12 פלונית נ' פלונית ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (07.11.13)}.

אם הצוואה פגומה בפגם זה או אחר, חובת הראיה מתהפכת, ועל הטוען לקיומה נטל ההוכחה שאמנם לפנינו צוואה שאין ספק באמיתותה, כולל החובה להוכיח את צלילות דעתו של המצווה, ושלא הופעלה על המצווה השפעה בלתי-הוגנת וכדומה {דברי פרופ' ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, 232; ראה גם ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3), 837 (2001); ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2), 346 (1979)}.

מקום שיש ספק ויורשים על-פי דין מתדיינים עם אנשים הטוענים שהם יורשים על-פי צוואה, ובפי הצדדים טענות שקולות, נטל הראיה הוא על הטוענים שהם זוכים על-פי הצוואה ואם לא יורם הנטל - יש להעדיף את היורשים על-פי דין {ת"ע (משפחה טב') 13732-05-11 ג.י. ז"ל ואח' נ' האפוטרופוס הכללי ואח', תק-מש 2011(2), 714, 716 (2011)}.

3. צוואה בכתב יד
3.1 התאריך שנרשם אינו נכון ואינו תואם את מועד חתימת הצוואה
ב- ת"ע (יר') 10385-07-13 {ג' ז' ש' נ' א' ס', תק-מש 2014(2), 1106 (2014)} נרשמה בצוואה השנה 1911 במקום השנה 2011.

בית-המשפט קבע כי גם אם אין ספק כי הצוואה לא נערכה בשנת 1911 אין לקבל הטענה כי מדובר בטעות קולמוס גרידא כפשוטה שכן, ייתכן כי העובדה שהמנוח כתב בשגגה כי השנה הינה 1911 ולא 2011 עשויה להעיד על מצבו הקוגניטיבי של המנוח לעת עריכת הצוואה וייתכן כי פגם זה עשוי בהצטרפו לשאר הנסיבות העובדתיות של המקרה להטיל ספק באשר לאמיתותה של הצוואה.

מכל מקום, סעיף 25 לחוק הירושה אינו עושה הבחנה בין חומרת הפגמים ובמקרה הנדון, לאור קיומו של הפגם בצוואה יש להורות על העברת נטל הבאת הראיות להוכחת אמיתותה של הצוואה על כתפי המבקש לקיים את הצוואה.

3.2 כאשר מדובר בצוואה בכתב יד, מוטל על המבקש לקיימה נטל הראיה להוכיח, למעלה מכל ספק, כי מדובר במסמך שנכתב כולו בכתב ידו של המצווה
ב- המ"פ (חי') 331/94 {לביא (לייבה) זאב נ' לייבה אייזיק ואח', תק-מח 97(2), 941 (1997)} נדונה השאלה האם די בהצגת מסמך הנושא שם המנוח, כתובה בכתב יד וחתימה המתיימרים להיות של המנוח, כדי שהנטל להוכיח שאין זו צוואת המנוח יוטל על מתנגדי הצוואה, או שמא נטל השכנוע, בהבדל מנטל הבאת הראיות, לעולם יוטל על מי שמבקש לקיים את הצוואה?

בית-המשפט קבע, כי על מבקש הצו, שהוא המשיב בתיק, להוכיח כי המסמך הוא צוואה מאחר שנכתב כולו ונחתם על-ידי המנוח רובין לייבה ומהווה צוואה בכתב-יד, לפי סעיף 19 של חוק הירושה.

בהיות הדרישות הצורניות, בין היתר, בעלי תפקיד ראייתי, הרי שבהעדרם יש סיכוי שיוותר ספק לאמיתותה של הצוואה. לכן, ככלל, יהיו דרישות מנימאליות שלא ניתן יהיה לוותר עליהן. נפקות משפטית תינתן רק לאותו מסמך שהוא אכן צוואה ועל-פיו יודעים בבירור מה היתה כוונת המת שבוטאה שם.

כדי שבית-המשפט אכן ישתכנע באמיתותה של צוואה, יש להוכיח "חוסר ספק", כלומר מידת הוכחה שאינה מותירה כל ספק.

על-פי סעיף 19 לחוק הירושה נדרשים שלושה אלמנטים כדי שבית-המשפט יאשר את המסמך כצוואה והם: תאריך, תוכן וחתימה. אלה כולם צריכים להיות בכתב ידו של המצווה. כתב היד הוא למעשה, תנאי מיקדמי והכרחי כדי שהמסמך יוכל להיחשב צוואה בכתב-יד.

כדי שצוואה תקויים על בית-המשפט להשתכנע, למעלה מעל ספק, שאמנם מונחת בפניו צוואת אמת. נטל הראיה עשוי לעבור מהמבקש לקיים את הצוואה למתנגד לקיימה.

עוד נקבע, כי כאשר מדובר בצוואה בכתב יד, מוטל על המבקש לקיימה נטל הראיה להוכיח, למעלה מכל ספק, כי מדובר במסמך שנכתב כולו בכתב ידו של המצווה. תנאי זה הוא תנאי מקדים והכרחי, ובנוסף לו, על המבקש לקיים את הצוואה להוסיף ולשכנע את בית-המשפט שאמנם מונחת בפניו צוואת אמת.

אם אמנם מתקיימות הדרישות המינימאליות של צוואה בכתב-יד, דרישות שיש בהן להוביל למסקנה כי אכן מדובר במסמך שהוא צוואה אמיתית, הבאה להעיד על גמירות דעתו של המצווה, הרי שבמקרה כזה יועבר הנטל לבעל הדין הטוען כנגד תוקפה של הצוואה ולמי שתנגדים לקיימה.

רק אם בית-המשפט השתכנע באמיתותה של הצוואה, רק אז, תוך הפניה לסעיף 25 לחוק הירושה, רשאי בית-המשפט לקבוע שאין בפגמים הניתנים לתיקון כדי למנוע קיומה של הצוואה.

אין ספק, שעצם האפשרות לערוך מסמך שייחשב כצוואה, בכתב היד של המצווה, היא הקלה. כתב ידו של המצווה בא במקום הוכחה חותכת שאכן זוהי באמת צוואה {ראה ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3), 170}.

למרות האמור, סעיף 25 לחוק הירושה מאפשר, כאמור, לקיים צוואה, אף אם יש פגם בה, אולם זאת כאשר מדובר בהחסרת דבר מהשלם. פגם כזה הוא בגדר של פגם שבית-המשפט בהחלט רשאי, על-אף קיומו, להתעלם ממנו ולקיים את הצוואה.

יש להעיר, כי לאחר פסק-דין בעניין קניג תוקן סעיף 25 לחוק הירושה באופן שגם במקרה של חסר השלם עצמו, לפחות לגבי העדר חתימה או תאריך כנדרש לפי סעיף 19 לחוק הירושה, הרי שגם אלה הם פגמים שלמרות היותם, רשאי בית-המשפט לקיים צוואה ובלבד שלא היה לו ספק באמיתותה של אותה צוואה, אך לא כן לגבי העדר ראיה לגבי כותב הצוואה.

זאת ועוד. הדרישות הפורמליות הנלוות לצוואה בכתב יד פחותות מהדרישות הפורמאליות לגבי צורות הצוואה האחרות. סימן ההיכר המהותי של הצוואה בכתב, שהוא גם הערובה הטובה ביותר לאמיתות הצוואה הוא, כתב היד של המצווה וחתימתו.

מי שצריך להוכיח שכתב היד הוא של המצווה, כתנאי מוקדם להיות המסמך צוואה, הוא המבקש לקיימה.

בית-המשפט קבע במקרה דנן, כי עריכת המסמך ברומנית יש בה על פניה לעורר ספקות לגבי זיהוי של כותב המסמך.

פגם זה, הנוגע לכתב היד, הוא מהותי ואם הוא אכן מתקיים הרי שיש בו לשלול את עצם מהותו של המסמך כצוואה.

במקרה כזה אין כל רלבנטיות לסעיף 25 לחוק הירושה. גם אם החתימה היא של המנוח, אין די בכך כדי שהמסמך יהיה לצוואה.

לטענת המתנגדים, יש בידם טענות טובות כדי להורות שהצוואה אינה מעידה על רצונו הכן של המוריש. טענות אלה עליהם להוכיח. אולם, כדי שהנטל יועבר ויוטל על מתנגדי הצוואה, על בית-המשפט להיות בטוח שאכן מדובר במסמך שנערך במטרה לעשותו צוואה, תוך גמירות דעתו של המוריש.

נטל זה מוטל על המבקש לקיים את הצוואה - לעניננו, המשיב - ודרגת השכנוע הנדרשת לצורך כך היא הגבוהה ביותר מבחינת דיני הראיות.

המחלוקת המקדמית שהתעוררה בתיק היא לגבי זהות כותב מסמך הצוואה. המבקשים הצליחו כאמור, לעורר ספק אם אכן מסמך-הצוואה נערך על-ידי המנוח.

משהועלה הספק, עבר נטל הבאת הראיה למשיב שעליו בסופו-של-דבר מונח נטל השכנוע להוכיח אמיתותה של הצוואה.

הגם שניתן צו קיום לצוואה וזה ניתן בין היתר, בהסתמך על תצהיר של אדם שלישי, אין בעובדה זו כדי לשחרר את המשיב מנטל הראיה המוטל עליו, כמי שמבקש לקיים את הצוואה.

מכל מקום, אין ספק שמרכיב הכתב הוא תנאי מקדמי והכרחי, להוכחת קיומה של צוואה בכתב.

מסקירת העדים שהיו בפני בית-המשפט עולה המסקנה, כי פרט למשיב עצמו לא הכירו אלה את המנוח באופן שיכלו לזהות את כתב ידו.

כאשר מומחה מטעם מי שמוטל עליו הנטל, מומחה שבפניו יכול היה המשיב להביא ממצאים טובים ורבים יותר לצורך השוואת כתב ידו ולהביא לשלילת הקשר בינו לבין עריכת המסמך, והוא נמנע מלעשות כן, בנסיבות כאלה, כאשר המומחה מטעמו מגיע למסקנה שלא ניתן להביע דיעה כלשהיא לגבי זהות כותב המסמך, הרי שהוא לא הרים את הנטל המוטל עליו, גם לא במידה הנדרשת בהליך אזרחי רגיל.

התוצאה אליה הגיע בית-המשפט בפסק-הדין מבוססת על ההנחה, כי נטל השכנוע להוכיח כי הצוואה כתובה בכתב ידו של המנוח, לעולם מוטלת על המבקש לקיימה וזאת בהבדל מנטל הבאת הראיות.

העובדה שכבר ניתן צו קיום צוואה וההליך בפני בית-המשפט הוא הליך שיזמו אותו המתנגדים, קבע את סדר הבאת נטל הראיה, אך אין בו כדי לשנות את נטל השכנוע.

משהצליחו המבקשים לעורר ספק לגבי זהות כתב היד של מסמך-הצוואה והמשיב אף הוסיף וביסס ספק זה, צריך ספק זה לפעול כנגד המשיב כמי שביקש את קיומה של הצוואה.

גם כאשר מוגשת בקשה לקיום צוואה על-ידי הנהנה, השאלה הראשונה שעל בית-המשפט לבחון בבואו לדון בבקשה לקיום צוואה היא, האם המסמך שבפניו הוא צוואה.

אין ספק שבמקרה כזה הנטל היה על המשיב, כמי שביקש לקיים את הצוואה, ובהעדר ראיות אחרות לגבי זהות כתב היד של עורך מסמך-הצוואה, המסקנה היתה זהה, דהיינו: שלא הוכח קיומה של צוואה, מאחר שלא הוכח כי המסמך נכתב על-ידי המנוח.

נטל זה המוטל על המשיב מלכתחילה, חל עליו גם בהליך דנן, על-אף שניתן צו קיום צוואה, וזאת לאחר שהמבקשים כמתנגדי הצוואה הצליחו להביא ראיות לכאורה, שבהצטברותן של אותן ראיות יש כדי לעורר ספק לגבי זהות כותב המסמך.

די היה בראיות שמטעם המבקשים כדי לערער קיומה של חזקה כלשהיא, כי המסמך נערך על-ידי המנוח. עדי המשיב אף ביססו ספק זה. המשיב, שעליו הנטל, בבקשו לקיים את הצוואה להוכיח כי המסמך כולו נכתב בכתב ידו של המנוח, לא עמד בכך, אף לא במידת מאזן ההסתברות האזרחית. די במסקנה האמורה, כדי לקבוע כי "מסמך הצוואה" - אינו צוואה.

3.3 חוות-דעתו של המומחה לכתבי יד לא סיפקה מענה לשאלה האם המסמך נכתב על-ידי המנוח
ב- ת"ע (ב"ש) 1470-07 {ש' ש' נ' הרשם לענייני ירושה ואח', תק-מש 2011(3), 397 (2011)} היה על בית-המשפט לקבוע האם מסמך בכתב יד, מקוטע וקשה לפענוח, שנמצא בביתו של המנוח לאחר מותו, עולה כדי צוואה אותה ניתן לקיים בהתאם להוראות חוק הירושה.

לטענת האחות, המנוח הותיר אחריו צוואה בכתב יד, הנושאת תאריך וחתימה, אותה יש לקיים. לשיטתה, היא עמדה בנטל להוכיח כי הצוואה כתובה בכתב ידו של המנוח, שהרי חמישה עדים שונים העידו כי הם מזהים את כתב היד של המנוח על גבי הצוואה.

מנגד, הבת טענה כי "הצוואה" אינה עונה על התנאים הבסיסיים, כגון חתימה ותאריך, והיא כתובה באופן מקוטע וקשה לפיענוח.

לשיטתה, לא הוכח כי היא כתובה בכתב ידו של המנוח. מכאן שהאחות לא הרימה את נטל ההוכחה הדרוש להוכחת אמיתות הצוואה.

אמיתות הצוואה מוטלת בספק גם בשל העדר תוכן דברים רציף ומשפטים שאינם שלמים וקיומו של חסר בסימני פיסוק המקשה על פרשנות תוכן המסמך והבנתו.

במקרה דנן, בית-המשפט קבע כי ספק בעיניו האם ניתן בכלל לראות את המסמך שהציגה האחות כבא בגדרי המונח "צוואה" ולמצער מדובר ב"צוואה סתומה".

המדובר במסמך המנוסח כמכתב ל- ש'. הוא כתוב בכתב יד קשה לפיענוח, באופן מקוטע, ללא סימני פיסוק, וללא רצף הגיוני כלשהוא. המסמך אינו נושא את הכותרת "צוואה" ואין בו כל סממן אחר המעיד על כך שמדובר בצוואה, למעט אולי אמירת הכותב כי לא נותר לו הרבה זמן לחיות.

אחות המנוח, המבקשת את קיום הצוואה, הודיעה לבית-המשפט כי נתקלה בקשיים לתרגם את המסמך. לדבריה, מספר מתרגמים מוסמכים אליהם פנתה החזירו את המסמך בטענה כי הם אינם יכולים לתרגמו.

בסופו-של-דבר הונחו בפני בית-המשפט שלושה תרגומים שונים של המסמך, שיש ביניהם הבדלים מהותיים. השוני בולט כבר בציון התאריך. בתרגום אחד מופיע התאריך 04.03.07, בתרגום אחר 11.03.07 ובשלישי כתוב כי "היום לא קריא".

על-פי שלושת התרגומים, המסמך מופנה כביכול ל"ש" {שמה הפרטי של אחותו של המנוח} אך על-פי התרגום של חברת פרוטוקול, רוב המכתב נכתב בפניה לגבר ורק סופו מופנה לגוף נקבה.

על-פי חלק מהתרגומים, המנוח נותן לכאורה את תכולת הדירה ל"ש" אך על-פי תרגום אחר הוא רק מציין שהיא יודעת היכן כל מה שנמצא בדירה.

בנסיבות העניין, האפשרות להסתייע ב"עדויות החיצוניות" אינה תורמת תרומה ממשית להבנת המסמך.

במקרה דנן, נסיבות עריכת המסמך אינן ידועות לאיש. אמנם, מהמסמך עולה כי כותבו מעריך ומוקיר תודה ל- ש', אך תוכנו אינו מדבר בצורה מפורשת על הנחלת רכוש לאחר המוות. הוא מדבר בלשון "מתנה". זה כשלעצמו אינו שולל את תוקפו של המסמך כצוואה, אך בשים-לב למכלול הקשיים, לשון "מתנה" אינה מהווה סממן של המסמך כ"צוואה".

זאת ועוד, מהתרגומים שהוגשו לבית-המשפט עולה כי המנוח ידע והכיר באפשרות לפנות לעורך-דין והוא אף נוקב בשמו של עורך-דין ספציפי.

לפיכך, מתעוררת השאלה, לו אכן היה מעוניין המנוח להוריש את רכושו לאחותו, נוכח הנתק הממושך בינו לבין ילדיו, הכרת התודה לאחות ומצבו הרפואי המתדרדר, מדוע לא פנה לעורך-דין להסדרת העניין.

במקרה דנן, הנטל להוכיח מעל לכל ספק כי המסמך המכונה "צוואה" נכתב בכתב ידו של המנוח מוטל על האחות. נטל זה לא עלה בידה להרים.

חוות-דעתו של המומחה לכתבי יד לא סיפקה מענה לשאלה האם המסמך נכתב על-ידי המנוח. המומחה לא הצליח לקשור בין המסמכים שנחתמו בוודאות על-ידי המנוח לבין כתב היד על גבי "הצוואה".

נמצא, כי מעבר לעובדה שהמסמך המתיימר להיות "צוואה" אינו קריא, מקוטע וסתום למעשה, גם נסיבות כתיבתו ואף נסיבות מציאתו נותרו לוטות בערפל.

במצב דברים זה, לא היה בידי בית-המשפט לקבוע כי המדובר בצוואה בכתב ידו של המנוח.

נוכח המסקנה האמורה, בית-המשפט לא נדרש כלל לשאלה האם ניתן לקיים את הצוואה חרף פגמים שנפלו בה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה. הבקשה לצו קיום צוואה - נדחתה.

4. צוואה בעדים
4.1 היעדר תרגום בפועל של הצוואה
היעדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות-דעתו ביחס אליה.

פגם מהותי מסוג זה ממילא אינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה.

במקרה זה עובר נטל ההוכחה - המוטל, במקרה שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה, על המבקש לבטלה - אל המבקש לקיים את הצוואה, המחוייב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי.

4.2 היעדר הצהרתו של המנוח "זו צוואתי"
ב- ע"א 2119/94 {לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2), 77} הבהיר בית-המשפט, כי להצהרת המצווה "זו צוואתי" תכלית כפולה:

מצד אחד, המצווה מזהה באמצעותה את המסמך שעליו הוא חותם כצוואתו שלו.

מצד שני, המצווה מאשר באמצעות ההצהרה, כי תוכן המסמך שעליו הוא מצביע משקף את רצונו.

הפן הראשון של ההצהרה הינו פן טכני-פורמלי שנועד להבטיח, כיסוד עובדתי, את מודעותו של המצווה כי המסמך עליו הוא חותם הוא לא רק צוואה אלא צוואתו שלו.

הפן השני הינו פן ענייני-מהותי. מן הפן הטכני-פורמלי הצהרת המצווה אינה חייבת לתאום את הנוסח הקבוע בסעיף 20 לחוק. מה שנדרש הוא זהות במהות ולא זהות בנוסחאות {ע"א 851/79; 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3), 101; עמ"ש 38138-09-11 א' נ' ש' נ' א' מ' ק' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.13); ת"ע (ת"א) 11632/99 פלוני נ' אלמוני, פ"מ תשס"ד(3), 351}.

ב- עמ"ש (ת"א) 63262-01-14 {ד' ע' נ' ל' ע', תק-מח 2015(4), 17222 (2015)} קבע בית-המשפט כי נטל השכנוע מוטל במקרה שלפנינו, מתחילתו ועד סופו, על המערער.

בית-המשפט לא מצא בצוואה פגם צורני כלשהוא שיש בו כדי להעביר את נטל השכנוע אל שכמה של המשיבה.

הפגם הצורני, לכאורה, אליו מכוון המערער הוא היעדר הצהרתו של המנוח "זו צוואתי", הצהרה הנדרשת לפי סעיף 20 לחוק הירושה.

בצוואה שלפנינו הצהיר המנוח מספר הצהרות, שגם אם אין בהן זהות בנוסחאות {כטענת המערער}, ולטעמו של בית-המשפט יש, זהות במהות יש גם יש.

בסעיף 1 לצוואה הצהיר המנוח "זאת היא צוואתי האחרונה והיא מבטלת".

בסעיף 2 לצוואה הצהיר המנוח, כי "צוואה זו תחול על כל רכושי ונכסיי מכל מין וסוג שהוא".

בסעיף 7 לצוואה הצהיר המנוח "צוואה זו נכתבה על-פי הוראותיי המפורשות והנני חותם עליה לאחר שהוקראה לי על-ידי עו"ד צבי אפרת, נוטריון ובנוכחות עורך-הדין. הנני מצהיר בפניהם כי צוואה זו שהוקראה לי נכתבה לפי הוראותיי המפורשות ומהווה באופן שלם את רצוני המלא".

עוד נקבע, כי הפן הטכני-פורמלי התקיים, איפוא, בצוואה והצהרתו, בסופה, כי היא מהווה "באופן שלם את רצוני המלאה" - המכוונת לפן הענייני-מהותי מטילה על המערער, וביתר שאת, את הנטל להוכיח אחרת.

4.3 הטענה לפיה, לא נרשם בגוף הצוואה כי זו הוקראה למנוח בשפה המובנת לו
ב- תמ"ש (יר') 14843-12-13 {היועץ המשפטי לממשלה נ' ד' כ' ואח', תק-מש 2015(4), 695 (2015)} קבע בית-המשפט כי באשר לטענת המתנגדים לפיה, לא נרשם בגוף הצוואה כי זו הוקראה למנוחה בשפה המובנת לה יאמר, כי חסר זה אינו מלמד עם פגם צורני בצוואה.

שהרי, להבדיל מצוואה בפני רשות, אין בצוואה בעדים דרישה צורנית לפיה, יש לציין בצוואה כי זו הוקראה למצווה בשפה המובנית לה.

הדרישות הצורניות באשר לצוואה בעדים מפורטות בסעיף 20 לחוק הירושה, ואין להוסיף להן אף את הדרישה הצורנית האמורה בסעיף 22(ג) לחוק הירושה, החלה אך באשר לצוואה בפני רשות.
יחד-עם-זאת, ככל שמוצא בית-המשפט, כי המנוחה לא ידעה לקרוא את לשון הצוואה, וזו לא הוסברה לה בשפה המובנת לה, הרי שהדבר עולה כדי פגם מהותי בצוואה, להבדיל מפגם צורני.

מן האמור לעיל עולה, כי לא נפל בצוואה פגם צורני, ולפיכך הצוואה מוחזקת כתקינה ומשקפת את רצון המנוחה.

בנסיבות אלו מוטל על המתנגדים הנטל לשכנע שאינה משקפת את רצון המנוחה. במקרה הנדון, קבע בית-המשפט כי המתנגדים לא עמדו בנטל המוטל עליהם.

4.4 האם יש להעביר את נטל השכנוע להוכחת אמיתות תוקפה של הצוואה על כתפי התובעת מאחר שהמנוח לא ידע לקרוא עברית ואף היה עיוור בעת עריכת הצוואה?
ב- ת"ע (ת"א) 47214-07-12 {א' ל' נ' ש' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.16)} נדונה טענת הנתבעים 4-2 בסיכומיהם כי יש להעביר על כתפי התובעת את נטלי ההוכחה מאחר שהמנוח לא ידע לקרוא עברית וגם היה עיוור בעת עריכת הצוואה.

התובעים התנגדו לטענות אלה מאחר ונטענו לראשונה בסיכומים ולטענתם מהווה הרחבת חזית אסורה.

בית-המשפט קבע כי כאשר מדובר בצוואה בעדים אשר לא נפל בה כל פגם פורמלי ישנה חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא ועל הנתבעים מוטל נטל השכנוע להוכיח התקיימותם של אחד או יותר מהפגמים המהותיים המפורטים בכתב התנגדותם.

כמו-כן, על הנתבעים מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת עילות התנגדותם.

בית-המשפט קבע, כי אין ממש בטענות הנתבעים 4-2 לפיהן יש להעביר את נטל השכנוע להוכחת אמיתות תוקפה של הצוואה על כתפי התובעת מאחר שהמנוח לא ידע לקרוא עברית ואף היה עיוור בעת עריכת הצוואה.

בית-המשפט הוסיף כי הוא מקבל את טענות התובעים כי טענות אלו של הנתבעים נטענו לראשונה בסיכומים ומהוות בבחינת חזית אסורה.

גם לגופו של עניין, טענות אלו לא הוכחו וממילא לא די בהן בנסיבות העניין הנדון על-מנת להורות על העברת נטל השכנוע על כתפי התובעת וזאת מאחר והטענה לפיה המנוח לא ידע לקרוא עברית כאמור, נסתרת אל מול המסמכים המשפטיים שהוצגו על-ידי הנתבעים עצמם וכן מסמכים משפטיים נוספים שהוגשו למומחית לכתב יד עליהם חתם המנוח במהלך חייו.

בסעיף 15 לצוואה נכתב כי הצוואה הוקראה למנוח על-ידי עו"ד ח' כך שאין יסוד לטענה לפיה המנוח לא ידע על מה הוא חותם רק מפני שלא ידע לקרוא עברית כמצדיקה את העברת נטל השכנוע.

עוד הוסיף בית-המשפט לגופו של עניין לגבי הטענה לפיה המנוח היה עיוור בעת עריכת הצוואה, כי הנתבעים לא עתרו למינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט על-מנת שיחווה דעתו בנוגע למצב ראייתו של המנוח במועד עריכת הצוואה ולא די בטענה כי המנוח לא ראה בעין שמאל.

יתרה-מכן, טענה זו נסתרה לנוכח הצילומים שצירפה התובעת מהיומן של המנוח בו ערך רישומים בכתב ידו בנוגע למשכורת ששילם למטפלת הסיעודית במועדים סמוכים לחתימת הצוואה כך שאין לקבל טענה זו כטענה שמעבירה את נטל השכנוע על כתפי התובעת.

בסופו-של-יום קבע בית-המשפט כי נטל השכנוע נותר להוכחת פסלות הצוואה על כתפי הנתבעים.

4.5 חסר של הצהרת המצווה שזו היא צוואתו וחסר של אישור העדים הוכר כפגם צורני וככזה המעביר את נטל השכנוע אל מבקש הקיום
ב- ת"ע (ת"א) 2209-11-11 {עזבון המנוח א.כ ז"ל נ' א.י, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.15)} נדון העניין, כי חסר של הצהרת המצווה שזו היא צוואתו וחסר של אישור העדים הוכר כפגם צורני וככזה המעביר את נטל השכנוע אל מבקש הקיום.

המתנגדת לצוואה טענה כי הצוואה נערכה על-ידי התובע שהוא היורש העיקרי בצוואה ועל-כן דין הצוואה להתבטל - ועל-פי סעיף 35 לחוק הירושה.

התובע הגיב להתנגדות וטען כי לא היתה השפעה בלתי-הוגנת שלו על המנוח והמנוח הוא זה שבחר לערוך הצוואה שנערכה.

התובע ציין כי הוא לא איים ו/או פעל בדרכים בלתי כשרות כדי לפעול שאביו המנוח יערוך הצוואה לטובתו, אלא היה מדובר ברצון האב לצוות כפי שצווה.

עוד הוסיף התובע, כי הטענה בדבר חוסר כשרות המנוח לצוות הינה טענה כללית וחסרת יסוד ומשכך תקפה החזקה בדבר כשרות המנוח וכי יש לראות את המנוח כאדם בריא, צלול ונטול כל מחלות שהן שחתם על צוואתו בהכרה מלאה מרצון חופשי, ללא לחץ וללא כל כפיה שהיא.

באשר לטענת זיוף, טען התובע כי זו חסרת בסיס ונטענה באופן כוללני וסתום, ללא תימוכין ו/או סימוכין.

בית-המשפט לענייני משפחה {להלן: "בית-המשפט"} קיבל את ההתנגדות מאחר וצוואה שלא נפל בה פגם פורמאלי/צורני היא בחזקת כשרה, והנטל להוכחת הטענה שצוואה זו דינה להיפסל מוטל על הטוען לכך.

אולם, אם התברר כי בצוואה ישנו פגם ראייתי, לא קיימת חזקת כשרות הצוואה ונטל השכנוע עובר לתובע אשר נדרש להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

מדובר בנטל כבד וכאשר נותר ספק בלבו של בית-המשפט אם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה, ימנע הספק את קיומה של הצוואה.

עוד בהקשר זה בית-המשפט ציין כי הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה איננה מבחינה בין פגם לפגם מבחינת טיבו, אופיו ועוצמת פגימותו בצוואה.

הצוואה בעניין דנן היא צוואה בעדים, אשר היתה ערוכה בכתב והיו חתומים עליה חמישה עדים ומכאן משמרכיבי היסוד בצוואה בעדים התקיימו בעניין הנדון.

אולם, בית-המשפט מצא כי הצוואה נעדרת הצהרה של המנוח כי זוהי צוואתו, והיה גם חסר בצוואה מבחינת אישור העדים כי המנוח חתם בפניהם כנדרש בדין.

חסר שכזה הוכר בפסיקה כפגם צורני וככזה המעביר את נטל השכנוע אל מבקש הקיום להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה {בע"מ 1511/05 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.07.05); עמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א.נ.ש. נ' מ.ק., פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.13)}.

אשר-על-כן, נוכח הפגמים הנ"ל, כל אשר נדרש מהתובע לעניין זה הוא עדותם של שני עדים לפחות מעדי הצוואה אשר יאמתו כי התקיימו התנאים הנדרשים בדין.

משלא נעשה כך, בית-המשפט סבר כי התובע לא עמד בנטל לשכנע כי האמור במסמך שהוגש לקיום משקף את רצון המנוח ולפיכך מצא בית-המשפט כי אין מקום להורות על קיומו של המסמך.

בית-המשפט הוסיף ובחן גם את טעמי ההתנגדות הנטענים אך לא מצא בהם ממש. הואיל וההתנגדות התקבלה, אך לא מהטעמים אשר צוינו על-ידי המתנגדת בית-המשפט חייב את התובע בהוצאות מופחתות.

5. צוואה בפני רשות
5.1 העדר אישור רפואי
כאשר אין בפני הנוטריון אישור רפואי {להרחבה בעניין זה ראה גם בפרק העוסק בצוואה בפני רשות} - עסקינן בפגם.

הפגם כאמור מעביר את הנטל לכתפיו של מבקש קיום הצוואה ועל מבקש קיום הצוואה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה.

כלומר, אי-הצגתה של תעודה רפואית כנדרש בתקנות הנוטריונים אינה מביאה כשלעצמה לבטלות הצוואה, אלא אך מטילה על הצד המבקש להסתמך על הצוואה חובה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם עליה {ראה למשל ע"א 1395/02 נסקה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5), 49 (2005); ע"א 4885/00 כהן נ' גזולי, פ"ד נה(5), 941 (2001); ה"פ (שלום יר') 719/05 טיטלבאום יוטא ברכה נ' דב וינברגר, עו"ד, תק-של 2006(3), 295 (2006); עמ"ש (מחוזי יר') 515-09 פלוני נ' אלמוני, תק-מח 2010(4), 2697 (2010)}.

בהעדר תעודה רפואית, נופל פגם באישור הנוטריוני של הצוואה, ופגם זה מעביר את הנטל על המבקש לקיים הצוואה, ועליו להוכיח את גמירות דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה {ראה לעניין זה גם ע"א 38/88 זלוף דורה ואח' נ' זלוף שאול, פ"ד מו(3), 184; ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא, פ"ד לט(4) 643}.

ב- ת"ע (נצ') 14508-09-13 {ע' ס' נ' ד' ע', תק-מש 2016(1), 403 (2016)} קבע בית-המשפט, כי בנסיבות המקרה דנן, בעת עשיית הצוואה לא נתקיימו בענייננו במלואן הוראות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, שהחשובה שבהן נוגעת לקיומה של תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה.

הנוטריון אשר החתים את המנוחה על הצוואה ואף העיד בפני בית-המשפט מסר מפורשות, כי החתים המנוחה על הצוואה בבית-החולים. הנוטריון אף העיד, כי המנוחה בעצמה מסרה לו, כי מצבה הבריאותי אינו תקין. בהזדמנות נוספת בעדותו מסר הנוטריון כי ידע שהמנוחה חולה.

בית-המשפט הדגיש, כי על עורך צוואה בדמות עורך-דין ונוטריון מוטל נטל לבדוק את גמירות הדעת וכשירות המצווה בעת עריכת הצוואה.

הזהירות בעניינים כה קריטיים אלה חייבת להדריך את עורכי-הדין והנוטריונים בזהירות מוגברת ומקום ש"יש ספק, אין ספק".

כלומר, מקום שאדם חותם על צוואתו בבית-החולים בפני נוטריון, חובה על הנוטריון לדרוש תעודה רפואית שלפיה המצווה כשיר לחתום. אין זה משנה אם מדובר בבדיקה או באשפוז. הדבר נלמד בבחינת "קל וחומר" מהפסיקה הדורשת תעודה רפואית שכזו אף מקום שהמצווה מרותק לביתו ואינו יכול להתנייד לבדו.

הנה-כי-כן, הנוטריון אשר היה מודע לתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים ואשר מעיד בעצמו על ההתלבטות, טעה בשיקול-דעתו, עת סבר שאין צורך לצרף תעודה רפואית שהרי חרף העובדה שהמנוחה היתה לבושה בלבוש אזרחי, שהתה היא בבדיקות בין כותלי בית-החולים, היתה מרותקת לכיסא גלגלים ונראתה חלשה וחולה וזאת כעולה מעדותו.

לכן, ברי כי בנסיבות אלו היה צורך לצרף התעודה כנדרש על-פי התקנות.

דומה כי בענייננו אכן אירע מחדל מצד הנוטריון, שכן המנוחה הבהירה לנוטריון עוד במפגש הראשון ביניהם קודם חתימתה על הצוואה, כי הינה חולה. ובנוסף היתה על-פי תיאורו של הנוטריון מרותקת לכיסא גלגלים, עת שהתה בבית-החולים האיטלקי ואף הודיעה לנוטריון כי היא מועברת להמשך טיפול בבית-חולים "רמב"ם" בשל החמרת מצבה. מה לי אם בבית-חולים איטלקי היא נבדקת ובבית-חולים רמב"ם מאושפזת. כך או אחרת, היא לא חוזרת בו ביום לביתה מטיפול רפואי ועל-כן ברור כי מדובר במי שמאושפז בבית-החולים לצרכי תקנות הנוטריונים.

על חשיבותה של תעודת רופא, המשקפת את מצבו הרפואי של חולה המאושפז בבית-חולים, ביום עשיית הפעולה, אין צורך להרבות במילים, ולא בכדי הותקנה תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים.

תעודה אשר כזאת לא היתה בפני הנוטריון, ובכך הפגם העיקרי שבאישור הנוטריון, אשר בית-המשפט קבע כי העביר את הנטל על המשיבה להוכיח את גמירות דעתו של המנוחה בעת שחתמה על הצוואה.

אם בכך לא סגי, הרי שאין חולק כי פרט לפגם זה נפלו פגמים נוספים באישור הנוטריוני הן מבחינת המקום והן מבחינת השעה ואלו תוקנו והובהרו בנספח לאישור הנוטריוני.

משאלה הם פני הדברים שוכנע בית-המשפט, כי יש להעביר נטל הראיה לפתחה של המבקשת והשאלה שיש לעסוק בה היא, האם הרימה המבקשת נטל זה ?

6. השפעה בלתי-הוגנת
הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה.

הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום {דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831 (1998)}.

כאמור, נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת על המצווה מוטל על הטוען לקיומה של השפעה שכזו, ולא די בהוכחת חשש בלבד.

כלל הבסיס הינו, כי כאשר המדובר בצוואה אשר אין בה פגם צורני, על המתנגד לקיום צוואה הנטל להוכיח שהיא נערכה עקב השפעה בלתי-הוגנת. אמת-המידה הנוהגת בעניין זה היא מאזן ההסתברויות {ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2), 138 (1968); דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831 (1998)}.

החריג. במקרים חריגים קמה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת אשר מביאה להעברת הנטל דווקא לידי מי שמבקש לקיים את הצוואה וכפי שנראה להלן.

כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה {ראה גם ע"א 562/85 איירנשטיין נ' רז, פ"ד מב(2), 418 (1988); ע"א 733/88 אהרוניאן נ' הלישקה, פ"ד מה(5), 705 (1991); ע"א 1750/90 אהרונסון נ' אהרונסון, פ"ד מו(1), 336 (1991); ע"א 2622/90 שני נ' לרמר, פ"ד מז(1), 191 (1993)}.

כדי שבית-המשפט יפסול צוואה, יש להוכיח כי ההשפעה הבלתי-הוגנת היתה קודם לעריכת הצוואה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה.

גם אם לא ניתן להצביע על נקודת זמן ספציפית שבה החלה ההשפעה הבלתי-הוגנת במערכת היחסים בין המשפיע למושפע ניתן ללמוד על קיומה של השפעה כזו גם מראיות ישירות על קיומה המתמשך לגבי התקופה שלאחר עשיית הצוואה.

העברת נטל הבאת הראיות אל המבקש מטילה עליו חובה להוכיח עובדה בעלת אופי שלילי. וכידוע, הבאת ראיות לשלילת קיומה של עובדה נטענת מהווה משימה יותר קשה מהבאת ראיות להוכחתה.

אי-הבאת ראיות חיוביות לסתירת החזקה, מצד המבקש, אינה חייבת, בהכרח, להוביל לקבלת עמדתו של המתנגד.

מעבר לבחינת נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה נתון, יש לזכור, כי הצוואה ששאלת כשרותה עומדת לדיון - בהנחה שנערכה כהלכה - מהווה, כשלעצמה, ראיה לרצונו של המצווה ונטייתנו המקובלת, לפעול לקיום רצונו של המצווה, צריכה לבוא לידי ביטוי.
החלת החזקה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת אסור שתשכיח את נקודת המוצא, והיא, כי נטל השכנוע לטענה שהמצווה עשה את צוואתו, לא מתוך רצון חופשי אלא עקב השפעה בלתי-הוגנת, מוטל על כתפי המתנגד לקיום הצוואה וכי גם מקום שהמבקש מתקשה להביא ראיות לערעור יסודותיה של החזקה או להפרכתה, אין בית-המשפט פטור מלשוב ולבחון אם המתנגד נשא את נטל השכנוע {עז' (חי') 1570/02 ל' נ' נ' מ' י' ואח', תק-מש 2004(4), 470 (2004); תמ"ש (כ"ס) 3881/04 מ' ב' ואח' נ' א' ב' י', תק-מש 2007(3), 613 (2007); עז' (חי') 1570/02 ל' נ' נ' מ' י' ואח', תק-מש 2004(4), 470 (2004)}.

7. צוואה לטובת מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה
נטל הוכחת עילת פסלות צוואה, לפי סעיף 35 לחוק הירושה רובץ לפתחו של הטוען לכך, והרי שעל-מנת להרים נטל זה, אין די בהפרחת טענות לחלל האוויר הנשענות על השערות בלבד ואין די בלהצביע על נסיבות מחשידות כדי להביא לפסילת צוואה.

אם ברצון פלוני ליהנות מירושתו של אלמוני, אזי, יהא על פלוני, להתרחק מכל פעולה הקשורה בעריכת הצוואה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

נטלי הוכחה בדיני צוואות