ביטול מקצת הצוואה

1. כללי
סעיף 38 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"38. ביטול מקצת הצוואה
(א) נקבע בצוואה דבר בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כתנאי לזכיה או כחיוב לפי סעיף 45, בטל התנאי או החיוב, ואין בכך כדי לבטל את הזכיה שהיתה מותנית או שהחיוב היה מוטל עליה.
(ב) בטלים חלק, הוראה או תנאי של צוואה שלא כאמור בסעיף-קטן (א), אין בכך כדי לבטל שאר חלקיה, הוראותיה או תנאי אלא במידה שנראה לבית-המשפט שהם קשורים קשר בל-ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו."

בטלות חלק מחוזה, בשל אי-חוקיותו, לא צריכה לגרור אחריה את בטלותו של החוזה כולו.

בית-המשפט יעדיף, את הפרדת החלק הבלתי-חוקי משאר החלקים החוקיים והפרדה כאמור לא תגרור את בטלות החוזה כולו. עקרון זה מכונה "עקרון ההפרדה" או "עקרון החלוקה" {בג"צ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(4), 749 (1995); ת"א (יר') 1376/98 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2007(3), 6087 (2007)}.
סעיף 35 לחוק הירושה, מעמיד מבחנים דומים לאלה שמעמיד סעיף 34 לחוק הירושה. בסעיף 38 לחוק הירושה, אין מדובר בהוראת צוואה שביצועה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה, אלא, עסקינן בקביעת דבר בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כתנאי לזכיה.

הוראה בצוואה תבוטל, רק בתנאי שהפגיעה בתקנת הציבור, חמורה, עד שהיא מגיעה לדרגה של אי-חוקיות או אי-מוסריות ובשים-לב, כי לצורך ביטול חוזה די בפגיעה בתקנת הציבור, אפילו איננה כה חמורה ואיננה מגיעה לדרגת אי-חוקיות או אי-מוסריות.

ב- ע"א 477/88 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מד(2), 476 (1990)} הכיר בית-המשפט באפשרות לבטל הוראה בצוואה, להבדיל מן הצוואה כולה, מן הטעם שהיא נוגדת את תקנת הציבור.

חלק בצוואה שבוטל איננו חייב להשפיע על יתר חלקי הצוואה. על-פי ניסוח סעיף 38(ב) לחוק הירושה, הכלל הוא שאין השפעה כזו אלא אם יוכח ההיפך. החוק מנחה להעדיף קיום צוואה על פני ביטולה {ראה גם סעיפים 54(ב) ו- 30(ב) לחוק הירושה; ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22 (1993)}.

ב- עז' (ת"א-יפו) 3530/01 {ש. ע. ואח' נ' ל. ע, תק-מש 2005(4), 203 (2005)} קבע בית-המשפט כי לאור המסקנה אליו הגיע כי חלקי הצוואה אינם קשורים זה בזה, ניתן להפרידם כמצוות סעיף 38(ב) לחוק הירושה.

בהשוואה בין סעיף 38(א) לחוק הירושה לסעיף 38(ב) לחוק הירושה, עולה כי גם אם החלק ה"פגום" קשור לחלקו ה"תקין" של הצוואה - אין בית-המשפט מוסמך לפסול הצוואה ועליו להכיר בתוקף הזכיה.

בגלל האופי השלילי ביותר של הדברים המנויים בסעיף 38 לחוק הירושה, מוחקים מהצוואה את התנאי או החיוב הפסול ומשאירים את ההוראה שהיתה תלויה בתנאי או חיוב האמורים. אין שום שיקול-דעת לבית-המשפט בנדון, אלא, כאמור, התנאי בטל והמעשה קיים {דברי ש' שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, חלק ראשון (1995), 345}.

כאשר בית-המשפט יכול להפריד את החלק ה"נגוע" מן השלם, יעשה כן. ואולם, לעיתים בית-המשפט מגיע למסקנה כי לא ניתן להפריד את החלק ה"נגוע" כאמור, ובמקרה שכזה, על בית-המשפט לפסול את כל הצוואה כולה {ע"א 122/86 משה שפיר נ' דם קלובנסקי, פ"ד מד(1), 738 (1990)}.

כאשר מוכחת השפעה בלתי-הוגנת, אין הכרח כי כל הוראות הצוואה תיפסלנה, אלא רק אותן הוראות שמקורן בהשפעה זו {ראה סעיף 38(ב) לחוק הירושה; ת"ע (ח"י) 2487/88 רון נ' צימרמן, פ"מ תש"ן(ג), 37; ת"ע (משפחה ת"א) 100681/05 עזבון המנוחה בלומה מילר ז"ל נ' עמיחי חיטרון, תק-מש 2010(1), 378 (2010)}.

נשאלת השאלה למי יתווסף החלק בעזבון של הזוכה על-פי הצוואה שנמצא פסול והוראת הצוואה לטובתו מתבטלת?

תשובה לשאלה זו מצאנו ב- ע"א 1022/90 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אורי כהן ואח', פ"ד מז(1), 307 (1993)} שם קבע כב' השופט מ' שמגר כי כאשר זוכה על-פי צוואה נמצא פסול לרשת על-פיה, על בית-המשפט לפנות להוראות הצוואה ולבדוק האם המצווה קבע אדם אחר שיזכה במקום האדם שנפסל, ובמידה ו"מוצאים" אדם כזה, נותנים תוקף לרצונו של המצווה תוך שבית-המשפט מזכה את אותו אדם.

ואולם, במקום שלא נמצא אדם שיזכה במקום האדם שנפסל והמצווה לא גילה דעתו, מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה, שהזוכה בהם נפסל? יש לראות את אותו חלק או אותה מנה כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש ולכן, "יחולו על החלק או המנה האמורים כללי הירושה על-פי דין".

בפרשת אורי כהן קבע כב' השופט מ' שמגר, כי משבוטלה ההוראה בצוואה אשר ייעדה את מחצית העזבון למשיבה מס' 2, מתייחסת הצוואה למחצית העזבון בלבד. אשר למחצית הנותרת, יש להחיל לגביה את הוראות חוק הירושה, הדנות בירושה על-פי דין.

שילוב הוראות סעיף 37 לחוק הירושה עם הוראות סעיף 38(ב) לחוק הירושה קובעים למעשה את העיקרון הידוע בשם "העיפרון הכחול" {עיקרון השאוב מדיני חוזים} בדיני צוואות {ראה גם ע"א 234/86 אמונה נ' בלר, פ"ד מב(4), 148 (1988); ע"א 724/87 ורד נ' גולד, פ"ד מח(1), 22 (1993)}.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט יהושע גיימפן ב- עז' (ת"א-יפו) 3530/01 {ש' ע' ואח' נ' ל' ע', תק-מש 2005(4), 203 (2005)} לפיהם:

"הפעלת העקרון של "העפרון הכחול" בדיני צוואות מביא לכך שהוראות סעיף 2(א) ו- 2(ב) לצוואה מ- 25.1.91, הנגועה בהשפעה בלתי-הוגנת - בטלות. שאר הוראות הצוואה נשארות בתוקפן, לרבות הוראת סעיף 1 שביטלה כל צוואה קודמת והוראת סעיף 2(ג) שקבעה את ההורשה של נכסי המיטלטלין, תכשיטים, כספים ופקדונות.
התוצאה היא, שלגבי נכס המקרקעין ברמת השרון, שאין לגביו הוראה בת-תוקף בצוואה, יחולו כללי הירושה על-פי דין, ואילו שאר ההוראות בצוואה (למעט סעיפים 2(א) ו- 2(ב)) - תקויימנה. פועל יוצא מכך שינתן בהתאם צו-קיום צוואה וצו ירושה. עוד נוסיף, שחלקי הצוואה אינם קשורים זה בזה, וניתן להפרידם כהוראת סעיף 38(ב) לחוק הירושה."
{ראה גם ע"א 1022/90 היועץ המשפטי נ' אורי כהן ואח', פ"ד מז(1), 307 (1993)}

2. אמירה של אדם, המדווחת על כך שהוא ביטל צוואה, איננה מהווה ביטול של אותו מסמך - הערעור נדחה
ב- ע"מ 11116/08 {פלוני נ' אלמוני, תק-על 2012(3), 711 (2012)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בה בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר פסק, כי הצוואה, לא בוטלה על-ידי המצווה, ועל-כן הוא נעתר לבקשה לקיומה.

המנוח, ערך צוואה נוטריונית בפני שני עדים, וזאת בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה.

הצוואה הופקדה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בהתאם לסעיף 22(ה) לחוק, בנוסחו דאז, ואין מחלוקת, כי המנוח לא פנה לבית-המשפט בבקשה לקבל בחזרה את הצוואה המופקדת.
במסגרת הצוואה הדיר למעשה המנוח את אשתו ואת שני ילדיו מעזבונו וציווה שעם מותו יועבר 1 ש"ח לכל אחד מהם. את יתרת עזבונו {לאחר הוצאות הלוויה, סידור מצבה ותשלום חובות} הוא ציווה לאלמוני, הוא המשיב כאן.

בצוואתו הסביר המנוח מדוע נהג כאמור לעיל, באלו המילים {תוך השמטות קלות ושינויים מתחייבים על-מנת למנוע זיהוי}:

"אני מודע לכך, כי בצוואתי זו איני מותיר דבר לאשתי... ולילדי... ומנשל אותם מכל חלק בעזבוני. אני עושה כך בידיעה ובכוונה זאת לאור יחסם הגס והמשפיל כלפיי ולאחר שעשו הכל על-מנת להרחיק אותי ממפעל חיי...

לאור המכות והעלבונות שספגתי מבני משפחתי אין אני רואה מקום או צורך לתת להם חלק במה שיוותר מרכושי לאחר מותי וכך אני עושה.

הנני מצווה בזה את כל רכושי מכל מין וסוג שהוא, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, בין דניידי ובין דלא ניידי בשלמות לידידי (על-אף הבדלי הגילים) אותו אני מכיר ומוקיר שנים רבות.

היה ואלמוני הנ"ל לא יהיה בחיים בעת פטירתי, כי אז אני מצווה את כל רכושי כאמור ל..."

סמוך לאחר עריכת הצוואה הנ"ל, עלו היחסים בין המשיב לבין המנוח על שרטון, ואף הוגשו תביעות כספיות הדדיות בין השניים לבית-משפט השלום.

לטענת בנו של המנוח {המערער}, המנוח גילה את דעתו במסגרת הליכים אלה, בשלוש הזדמנויות, כי הוא ביטל את הצוואה שערך. הצהרות אלה יתוארו להלן:

ההצהרה הראשונה, היא תצהיר שעליו חתם המנוח בתאריך 19.06.94 בה הוא ציין, בין היתר, כי:

"בצוואתי הנ"ל (שבוטלה על-ידי בחודש יוני 1994) ציוויתי לכל אחד משני בני ולאשתי - 1 ש"ח, ואת כל שאר רכושי (הרב) ציוויתי ל..."

ההצהרה השניה, היתה במהלך עדותו בבית-המשפט בהליך ביניים שהתקיים בתאריך 26.07.94, כשנחקר המנוח על האמור בתצהירו הנ"ל, הוא אמר כי:

"בביטול הצוואה יש הרבה חישובים, ולכן ביטלתי רק שלושה חודשים אחר כך. אני לומד. המתח התגבר. אני לא ביטלתי את הצוואה... (כאן נזכר שמו של המשיב) כתב לי בפקס שהוא יודע שאני ביטלתי, מייד הלכתי וביטלתי."

ההצהרה השלישית, היתה בתשובה לשאלון, עליו נדרש להשיב המנוח, הוא השיב בתצהיר, בתאריך 20.03.95, בין היתר, כי:

"הצוואה בוטלה, והתובעים לא קיבלו דבר ממנה."

בתאריך 01.04.02 נפטר המנוח כאמור. בעקבות זאת פנה המערער לבית-המשפט לענייני משפחה בבקשה למתן צו ירושה על-פי דין, ואילו המשיב פנה בבקשה לקיום הצוואה, כאשר כל אחד מן הצדדים התנגד לבקשת רעהו.
טענתו של המערער בהליך האמור היתה, כי המנוח הצהיר שהוא ביטל את הצוואה, וגילה דעתו באמירות שהובאו לעיל, כי הוא איננו מעוניין להוריש למשיב דבר.

כן טען המערער שכאשר אחיו נפטר {שנים לאחר שהצוואה נחתמה} אביו הסתלק מירושתו של האח, לטובת המערער, מה שמלמד, כי האב שינה מדעתו לגבי המערער.

המשיב גרס מנגד שלא הובאה כל ראיה לכך שהצוואה בוטלה, והצהרותיו הנ"ל של המנוח הנ"ל וכן הודעת הסתלקות שניתנה בהקשר לירושת אחיו של המערער, אינן יכולות להיחשב כמעשה ביטול של הצוואה.

במסגרת ההליך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, הגיש המערער תצהיר שלו כתימוכין לטענותיו וכן צירף תצהירים של שני עורכי-דין שייצגו את אביו ז"ל בהליכים שונים נגד המשיב בבית-משפט השלום, במסגרתם ניתנו ההצהרות הנזכרות שלעיל.

המשיב הגיש בתגובה תצהיר מטעמו וצירף אליו את פסק-דינו של בית-המשפט השלום בתובענות ההדדיות, בגדרו נדחו תביעות המנוח אגב אי-קבלת דבריו של המנוח.

המשיב הוסיף והצהיר, כי לאחר פסק-הדין בבית-משפט השלום, במחצית השניה של שנת 1996, התקשר המנוח טלפונית אליו ואמר לו, על-פי האמור בתצהיר המשיב, כי: "הלוואי ויכול היה להחזיר את הגלגל אחורנית".

המשיב ענה לו, לדבריו, כי את הנעשה אין להחזיר, ואז אמר לו המנוח, לפי המוצהר בתצהיר המשיב, כי: "אני בכל מקרה דאגתי לך ולמשפחתך ואני אפצה אותך".

בהקשר לחילופי דברים אלה, המשיב גרס בתצהירו, כי הם מעידים על כך שהמנוח לא ביטל את הצוואה וכי אין בכוונתו לעשות כן וכי ניכר היה שהתחרט על שפתח בהליך משפטי כנגדו.

המשיב חתם את תצהירו באמרו כך: "המנוח גם לא ביטל הצוואה במהלך השנים שלאחר המשפט כאשר היה נתון לחסותם של המתנגד ובני משפחתו".

כיוון שבהתנגדות לקיום הצוואה לא נטען, כי המנוח ערך צוואה חדשה, ובשים-לב לכך שלא הוגשה על-ידי המנוח בקשה להחזרת הצוואה שהופקדה בבית-המשפט המחוזי, בית-המשפט לענייני משפחה פנה לברר בפסק-דינו האם התצהיר שערך כאמור המנוח, או עדותו בבית-המשפט השלום, או המענה שהוא מסר לשאלון על דרך תצהיר, יכולים להיחשב כביטול של הצוואה שערך, במשמעות סעיף 36 לחוק הירושה.

לשם כך סקר בית-המשפט הנכבד את ההלכה שנקבעה בעניין זה ב- דנ"א 7818/00 {אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6), 653 (2005)}.

בעניין אהרן ערך המנוח תצהיר בפני עורך-דין בדבר ביטול צוואתו. הוא עשה כן בנוכחות עד אחד בלבד, עורך-הדין שאימת את תצהיר ביטול הצוואה {קרי: הדבר לא תאם את התנאים המנויים בחוק הירושה, בגדרם נדרשת לכאורה הימצאות של שני עדים בביטול שכזה}.

בית-המשפט, הכשיר בדעת רוב של ארבעה שופטים כנגד שלושה את הפגם הצורני, וכפועל יוצא מכך הכיר בביטול הצוואה.

בית-המשפט לענייני משפחה קבע, כי לא ניתן להשליך מעניין אהרן למקרה שלפנינו, וזאת מאחר שבעניין אהרן לא היתה לבית-המשפט כל התלבטות, כי המנוח אכן התכוון לבטל את צוואתו, שכן הוא חתם על תצהיר ביטול צוואה.

בניגוד לכך, כאן בית-המשפט לא שוכנע בגמירות דעתו של המנוח לראות בהצהרותיו ביטול של צוואתו, שכנוע שהוא, לשיטתו, תנאי סף לריפויו של פגם צורני בביטול צוואה. תנאי-סף זה לא התקיים פה לתפיסתו, שכן הצהרותיו של המנוח אינן עולות אפילו כדי הצהרת ביטול פגומה.

בשולי פסק-הדין הזכיר בית-המשפט את האפשרות, שלא הועלתה על-ידי המערער, לראות בתצהיר המנוח ראיה לביטול שנעשה בעבר {במקום מעשה הביטול עצמו}. גם אפשרות זו נשללה, שכן בית-המשפט סבר, כי גם בדרך זו לא ניתן לקבוע שהצוואה בוטלה כדין.

על פסק-דין זה ערער המערער לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו, כי במקרה זה לא היה מקום לסטות מהוראות חוק הירושה בדבר הדרכים בהן רשאי מצווה לבטל את צוואתו, וזאת, בין היתר, בהתחשב בכך שלא הוכח מה היה רצונו הכן של המנוח לאחר שצוואתו נחתמה כדין, שהרי ניתן לשער דברים לכאן ולכאן.

בית-המשפט המחוזי הוסיף בהקשר זה את הדברים הבאים:

"בנסיבות בהן נאמרו דבריו של המנוח בהתייחס לצוואה, קשה לעמוד על רצונו האמיתי במועד שבו נאמרו ומקל וחומר לגבי רצונו במהלך כל השנים שחלפו מיום שהדברים נאמרו ועד לפטירתו.

לאור האמור, ובהתייחס לכל אלו, בצדק לא שוכנע בית-משפט קמא כי יש מקום במקרה זה לסטות מההוראות הקבועות בסעיף 36 לחוק הירושה.

כב' השופט מ' הכהן הציב בפסק-דינו את השאלות הטעונות הכרעה והכריע בהן על-סמך נימוקים משפטיים שלא מצאנו בהם טעות."

בית-המשפט קבע, כי בתחילת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נפלה, כנראה, טעות סופר, שכן המנוח תואר שם כסבו של המערער, ולא כאביו, והמערער ביקש להבנות אף מטעות זו.

בית-המשפט קבע, כי לשגגה זו, אין לייחס משמעות בהקשר למחלוקות המשפטיות האמיתיות שבפנינו.

המערער הדגיש את חומרת המחלוקת שנתגלעה בין המנוח לבין המשיב, במסגרתה הוגשו כאמור התביעות ההדדיות.

לטענתו של המערער, השניים לא היו למעשה בקשר מאז הגשת התביעות ועד לפטירתו של המנוח, והמשיב כלל לא ידע על העובדה שהמנוח התגרש מאשתו, או על שנת פטירתו, שכן בבקשה למתן צו לקיום צוואה שהגיש המשיב הוא ציין {בתצהיר}, כי המנוח נפטר כשהוא נשוי, ושנת פטירתו היתה 2001 {על-אף שהמנוח נפטר בשנת 2002, והתגרש קודם לכך}.
לגופו של עניין המערער טען, כי יש לראות בהצהרות המנוח כביטול של צוואתו.

לשיטתו, המנוח ביטא באופן צלול וברור, מספר פעמים, את העובדה, כי ביטל את הצוואה שעשה לטובת המשיב, מהלך מובן על רקע הנסיבות האישיות שהתפתחו בין השניים.

כיוון שבדיני צוואות עקרון העל הוא קיום רצון המת, המערער גרס, כי יש להכיר ב"גמישות עניינית" ביחס לדרישות הצורניות של ביטול צוואה, על-מנת למנוע מצב של קיום הצוואה בניגוד לרצונו של המנוח.

בהקשר זה טען המערער לתחולה של ההלכה שנקבעה בעניין אהרן על הערעור שבפנינו, וזאת בכל הנוגע לגמישות בה יש לנקוט ביחס לתנאים הפורמליים הנדרשים לצורך ביטול צוואה.

לבסוף טען המערער, כי יש כלל בקיום צוואות, על-פיו ראוי למנוע מצב שבו "רשע וטוב לו", וכך הוא רואה את המשיב, נוכח היחסים שהתערערו בינו לבין המנוח.

המשיב לעומת-זאת הדגיש במישור העובדתי את חריפות הסכסוך האישי והכלכלי שנוצר בין המנוח לבין בני משפחתו, אשר הוביל לעריכת הצוואה, בגדרה הדיר המנוח את אשתו ואת ילדיו מעזבונו.

לגופו של עניין טען המשיב, כי גמירות דעת מוכחת של המנוח לביטול הצוואה היא תנאי מוקדם לגמישות ביחס לפגמים צורניים באקט הביטול, מה שלא התקיים כאן.
יתר-על-כן המשיב הדגיש, כי המערער לא הבהיר באיזו דרך משלוש הדרכים המנויות בסעיף 36 לחוק הירושה ביטל המנוח את צוואתו.

עוד הוא הוסיף, כי אם מדובר בביטול מפורש של הצוואה באחת מן הצורות לעשיית צוואה, המערער לא פירט באיזו צורה בדיוק, מהארבע המנויות בסעיף 18 לחוק הירושה, הוא עשה כן.

בעניין זה המשיב גם הזכיר, כי נקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, כממצא עובדתי, כי: "כלל לא הוכח מה היה רצונו הכן של המנוח, וניתן לשער דברים לכאן ולכאן", וכי בנסיבות בהן נמסרו הצהרותיו של המנוח בהתייחס לצוואה הנ"ל: "קשה לעמוד על רצונו האמיתי".

עוד הוא גרס, כי אין להכיר בתצהירי המנוח כאקטים של ביטול הצוואה מכוח מה שנפסק בעניין אהרן, וזאת מאחר שהלכה זו חלה רק על מקרים בהם מצווה הביע במפורש את רצונו לעשות כן, ואף נקט בדרך של ביטול צוואה, אך נפל בתהליך פגם מסויים. במקרה שלפנינו, לשיטתו, כלל לא ברור, כי המנוח ניסה, באמצעות הצהרותיו, לנקוט בדרך של ביטול צוואה.

בית-המשפט קבע, כי נוכח העובדה, שהמנוח לא השמיד את הצוואה ואף לא ביקש לקבל חזרה את הצוואה אותה הפקיד בבית-המשפט המחוזי, החלופה שיש להידרש לה, מבין אלו הנזכרות בסעיף 36 לחוק הירושה, היא זו המדברת ב"ביטול מפורש באחת הצורות לעשיית צוואה". הוראה זו שולחת איפוא חץ לסעיף 18 לחוק הירושה, הקובע כדלקמן:

"צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות, או בעל-פה."

לענייננו צוואה בכתב יד וצוואה בעל-פה אינן שייכות למכלול, שכן אפילו לא נטען שהמנוח ביטל את הצוואה בכתב ידו, ואילו צוואת ביטול בעל-פה גם כן לא היתה כאן, שכן צוואה בעל-פה היא בעקרון צוואת שכיב-מרע, והמערער לא גרס, כי המנוח ביטל את הצוואה בהיותו מול פני המוות, או כמי שראה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי שתי הוראות החוק היכולות לבוא פה בכלל בחשבון הן: סעיף 20 לחוק הירושה {צוואה בעדים} או סעיף 22 לחוק הירושה {צוואה בפני רשות}.

המערער מודע עם-זאת לכך שבביטול שהוא טוען לו, לא קויימה כלשונה אף אחת משתי ההוראות הנ"ל, ולכן הוא מבקש "לגייס" לעזרתו את סעיף 25 לחוק הירושה בדבר קיום צוואה על-אף פגם, או חוסר בצורה וכן את הלכת עניין אהרן, אותה הוא ביקש "להגמיש" עוד.

בית-המשפט קבע, כי ניסיון זה, דינו להיכשל ופירט, כי במישור העובדתי, עמדתו של המערער נסמכת על ההנחה העובדתית, כי הצהרות המנוח, מוכיחות שרצונו של המנוח היה שצוואתו תבוטל {וזאת, בין בחלופה לפיה ההצהרות מהוות את אקט הביטול עצמו, ובין בחלופה לפיה ההצהרות הן עדות לביטול מוקדם יותר}.

ואולם התשתית העובדתית שהונחה בפני בית-המשפט מלמדת, כי טענה זו איננה מדוייקת כל צרכה.

מהצהרותיו האמורות של המנוח, כשהן נבחנות בקפידה, ועל רקע נתונים עובדתיים נוספים, לא עולה בבירור המסקנה, כי המנוח אכן פעל לביטול הצוואה באופן מפורש.

המנוח ציין, בעדותו בבית-המשפט {בהקשר למה שהצהיר בתצהירו מתאריך 19.06.94, כי ביטל את הצוואה בחודש יוני 1994}, כדלקמן:

"בביטול הצוואה יש הרבה חישובים, ולכן ביטלתי רק שלושה חודשים אחר כך. אני לומד. המתח התגבר. אני לא ביטלתי את הצוואה... כתב לי בפקס שהוא יודע שאני ביטלתי, מייד הלכתי וביטלתי."

בית-המשפט קבע, כי הצהרה זו איננה חד-משמעית. אדרבה: היא מכילה גם אמירה מפורשת, לפיה המנוח לא ביטל {בתחילה} את הצוואה, דבר שסותר את עמדתו העקרונית של המערער, ומעמיד את המכלול העובדתי כולו בספק ובאי-בהירות.

עוד ציין בית-המשפט, כי הדברים באו בתשובה לשאלת בית-המשפט, שאיננו יודעים מה טיבה, שכן עניין זה לא תועד בפרוטוקול הדיון שם.

לבסוף, חלקו האחרון של הציטוט הנ"ל איננו ברור כלל, ונראה שהוא מערב בין סיבה למסובב.

גם תשובתו של המנוח שניתנה בתצהיר במסגרת מענה שנתן לשאלון שהופנה אליו ולפיה: "הצוואה בוטלה, והתובעים לא קיבלו דבר ממנה", איננה משכנעת במיוחד.

הקושי המרכזי באמירה זו הוא בכשל הלוגי הטמון בה: ברור הדבר שגם אם הצוואה לא היתה מבוטלת, המשיב לא היה יכול לקבל ממנה דבר בעודו של המנוח בחיים {והרי המנוח ענה על השאלון מספר שנים לפני מותו}.

בנוסף, מרכיבים מסויימים מעדותו והצהרותיו של המנוח נדחו והוגדרו כבלתי-מדוייקים בפסק-דינו של בית-משפט השלום, שדן בתביעותיהם ההדדיות של הצדדים. יתר-על-כן, בפסק-הדין האמור מאוזכרת העובדה שהמנוח ערך צוואה לטובת המשיב ולא נאמר שם שזו בוטלה, אף כי העניין עלה כאמור בתצהירים שהוגשו לבית-משפט השלום.

התמיהות הנזכרות לעיל, אינן בגדר הספקות היחידים שמתעוררים במכלול. אל כל אלה מצטרף נתון נוסף בעל חשיבות רבה, והוא זה: בתצהירו בערכאה הדיונית, ציין כאמור המשיב, בין היתר, את הדברים הבאים:

"במחצית השניה של שנת 1996, מספר שבועות לאחר מתן פסק-הדין של השופט צבן (פסק-הדין בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין המנוח לבין המשיב בבית-משפט השלום (תוספת שלי - א"ל)), התקשר המנוח טלפונית לביתי וביקש לשוחח איתי. באותה שיחה אמר המנוח כי: "הלוואי והיה יכול להחזיר הגלגל אחורנית". אני אמרתי לו כי את הנעשה אין להחזיר, ואז אמר לי המנוח כי: "אני בכל מקרה דאגתי לך ולמשפחתך ואני אפצה אותך"."

בית-המשפט קבע, כי הצהרה זו של המשיב היא משמעותית בהקשר שלנו מכיוון שהמערער לא חקר את המשיב על האמור לעיל.

המערער ציין בעצמו כי: "בהליך (כאן) במסגרת בית-משפט השלום, הצדדים ויתרו על חקירות עדים ומכאן שהסכימו, כי האמור בתצהיריהם הינו אמת ומקובל על הצדדים".

הסכמה זו היא מחייבת, במסגרת המתווה הדיוני שנקבע ביניהם {ראה אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 110 (1987); ע"א 385/59 החברה הא"י לתעשית כותנה בע"מ נ' רחמני, פ"ד יד 49, 51 (1960); ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1), 446, 475 (1988)}.

הנה-כי-כן, קבע בית-המשפט, כי בפנינו אמירה מפורשת, שיש להתייחס אליה כאל גירסה עובדתית שלא נסתרה בפני הערכאה הדיונית, ולפיה המנוח ניחם כביכול על גישתו הקודמת, שבוטאה בהליכים המשפטיים שניהל כנגד המשיב.

יתר-על-כן, באותה שיחת טלפון שהמשיב דיווח עליה בתצהירו, צויין, כי המשיב אמר שהוא "דאג" למשיב ולבני משפחתו, וכי הוא "יפצה אותו". גם הצהרה זו יש בה כדי לרמז על כך שהצוואה לא בוטלה, והמנוח היה מודע לכך.

המסקנה העולה מדברים אלה היא, כי בצדק ציין בית-המשפט המחוזי כי: "כלל לא הוכח מה היה רצונו הכן של המנוח, לאחר שנחתמה כדין צוואתו. ניתן לשער דברים לכאן ולכאן".

אמנם המערער הציג אמירות שיש בהן תמיכה מסויימת בטענותיו שנמסרו אגב הליכים אחרים, ואולם אלה אינם הנתונים היחידים הקיימים במכלול, ועיון בהקשר הכולל של הדברים, ובלשון המדויקת של ההצהרות, מעלה יותר מספק אחד באשר לעצם עובדת הביטול ולגבי גמירות דעתו של המנוח בנושא זה.

בית-המשפט קבע, כי במקרה זה המערער ביקש להכיר בתצהירים עליהם חתם המנוח במסגרת ההליכים המשפטיים שניהל כנגד המשיב, כמעשה ביטול של צוואת המנוח. ובתשובה שנתן בעת חקירתו בבית-המשפט על אחד מהתצהירים הנ"ל.

אף שהמערער איננו מפרט בדיוק באילו מן הדרכים המפורטות בחוק לביטול צוואה נקט המנוח, נראה, כי כוונתו לביטול בדרך המקבילה לעשיית צוואה בעדים, או לעשיית צוואה בפני רשות.

על הדרך הראשונה חלות הוראותיו של סעיף 20 לחוק הירושה בשינויים המחוייבים, ובהתאמה לענייננו נדרש, כי הודעת הביטול תהיה בכתב, וכי המנוח הביאה בפני שני עדים.

במקרה שלפנינו, קבע בית-המשפט, כי חלק מן המסמכים היו אמנם בכתב, אך הם נחתמו בנוכחות "עד" אחד בלבד {עורך-הדין שאישר את התצהיר}.

יש לזכור עם-זאת, כי בעניין אהרן נקבע שבמקרה של ביטול צוואה, בניגוד לקיום צוואה, אכן ניתן מבחינה צורנית להסתפק בקיומו של עד אחד.

לכן, בית-המשפט בחן את "אמיתות" הודעת הביטול.

על תנאי-סף זה נאמר כי:

"בחינת המהותיות היא בחינה כוללת. היא מביאה בחשבון את מכלול ה"יש" ואת מכלול ה"אין". היא מבוססת על הנחת היסוד, כי קיימות ראיות מהימנות בדבר גמירת-דעת המצווה לבטל את צוואתו."
{ראה ע"א 719/97 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נד(3), 469 (2000)}

בית-המשפט קבע, כי השאלה העיקרית במקרה שלפנינו נוגעת איפוא למידת שכנועו של בית-המשפט באמיתות הביטול, כאשר כבר נקבע, כי דרישת "האמיתות" כוללת בחובה גם את השכנוע בדבר גמירות דעתו של המצווה {ראה ע"א 250/70 שרעבי נ' סוברי, פ"ד כה(1), 429, 432 (1971); ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3), 837 (2001)}.

החשיבות בצורך להשתכנע ביחס לגמירות דעתו של המצווה נובעת מן האבחנה הקיימת בדיני הצוואות בין רצונו הכללי של המוריש לגבי מה שיעשה ברכושו לאחר מותו, לבין ביטוי של אותו רצון מתוך כוונה, כי הדבר יהווה צוואה. אבחנה זו חלה בהתאמה גם לעניין ביטולה של צוואה.

במקרה שבפנינו, קבע בית-המשפט, כי לא הוכחה גמירות דעתו של המנוח לבטל את צוואתו אפילו במאזן ההסתברויות, לא כל שכן ברף הגבוה שמציב סעיף 25(א) לחוק הירושה, בשני נוסחיו.

קיימים כמה ספקות המכרסמים באיתנות עמדתו של המערער, בכל הנוגע לרצונו של המנוח.

בהתחשב בנתונים אלה, קבע בית-המשפט, כי המערער לא הצליח להראות שהצהרותיו של המערער מהוות הודעת ביטול ממשית, שיש בה כדי לשקף במפורש רצון חד-משמעי של המנוח.

בעייתיות זו מוחרפת כאן, שכן כאמור גם אילו היה נראה שהמערער הוכיח שרצונו של המערער היה לבטל את הצוואה, עדיין היה צריך להראות דבר מה נוסף, והוא, כי לא היה מדובר ברצון בלבד, אלא שאותו רצון השתכלל לכדי אקט של ביטול צוואה. גם נקודה זו לא הוכחה כדבעי.

ההצהרות עליהן ביקש המערער להסתמך לא נכללו במסמך שכותרתו: "ביטול צוואה".

מאפייני המסגרת של התצהירים בהם מצויה האמירה ביחס לביטול הצוואה מעוררים ספק רב ביחס ל"כוונת הציווי", או במקרה זה בדבר "כוונת הביטול" של המנוח בעת החתימה על התצהירים.

נוכח אופיים של התצהירים והנסיבות בהן המנוח חתם עליהם במסגרת הליכים משפטיים שעסקו בעניינים אחרים, קשה לענות בחיוב על השאלה האם בעת שהמנוח חתם על התצהירים הוא גמר בדעתו לבצע בכך פעולה של ביטול הצוואה.

זאת ועוד, ההתייחסות לביטול הצוואה בתצהירים איננה בלשון ביטול מפורשת המעידה על גמירות דעת לבטל את הצוואה, כנדרש לצורך זה {השווה: ע"א 202/85 קליינה-ביק נ' גולדברג, פ"ד מא(2), 757, 771-767 (1987)}.

כמו-כן, העובדה, כי המנוח משתמש בלשון עבר בהצהרותיו בציינו, כי: "ביטלתי את הצוואה", מקשה גם היא על האפשרות לראות בתצהירים, או בעדות, את הצהרת הביטול, והדבר מעורר ספק ממשי ביחס לעמדה העובדתית שבה מחזיק המערער.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים להפעלת סעיף 25(א) לחוק הירושה וזאת אף נוכח ההרחבה המסויימת שניכרה ביישומו של סעיף זה בעניין אהרן.

המצבים המתוארים בסעיף הנ"ל מאופיינים בכך שהמצווה הפנים את הדרך שיש לנקוט בה בכדי להביע את רצונו בדבר העברת נכסיו לאחר מותו, התכוון לערוך צוואה, או לבטלה ואף ציית ציות מסויים לדרישות הפורמאליות, זהו בבירור לא המקרה שלפנינו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם אם הוא היה קובע, לצורך המשך הדיון בלבד, כי מתקיימים כל תנאי-הסף של סעיף 25(א) לחוק הירושה, משמעות הדבר היתה, כי בית-המשפט קנה סמכות שבשיקול-דעת בנוגע לשאלה האם להכשיר את הפגם שנפל בהודעת הביטול, אם לאו.

בית-המשפט קבע, כי אי-הבהירות העובדתית הרחבה שקיימת במכלול, כמו גם הנתון שניכר, כי המנוח היה מסוכסך עם בני משפחתו גם לאחר עריכת הצוואה, מלמדות, כי לא היה זה המקום לפעול בהתאם לאותו שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט, ולהכשיר את הפגם האמור.

כמו-כן, ציין בית-המשפט, כי גם בחירה בחלופה אחרת, לפיה לא מדובר בביטול של צוואה "בפני עדים" {לפי סעיף 20 לחוק הירושה, בשינויים המחוייבים}, אלא בביטול של צוואה "בפני רשות" {לפי סעיף 22 לחוק הירושה, בשינויים המחוייבים}, לא תועיל כאן למערער, שכן הדברים שציין בית-המשפט בדבר הספק ביחס לגמירות דעתו של המנוח לבטל את צוואתו באמצעות התצהירים, בשל ההקשר ובשל הלשון שננקטה, יפים גם לעניין זה.

עדותו של המנוח נעשתה בפני בית-משפט השלום במסגרת ההליכים המשפטיים שנערכו בין המנוח לבין המשיב, כאשר אין חולק, כי המנוח לא הגיע לבית-המשפט בכוונה לבטל את צוואתו בפני רשות.

מן הנסיבות עולה בבירור המסקנה, כי בעת שהמנוח העיד על ביטול הצוואה, לא היתה לו כוונה לראות בכך מעשה של ביטול צוואה, והוא אף ענה תשובות סותרות בהקשר זה וביחס למעשיו בעבר.

זאת ועוד, אין כל עדות לאישור הפרופוזיציה שבית-המשפט ראה עצמו כמי ששותף באותה עת למעמד של ביטול צוואה בפני רשות.

הנה-כי-כן, למעשה אין מחלוקת, כי לא קויימה פה אף אחת מן הדרישות הקבועות בסעיף 22 לחוק הירושה, העוסק בעשיית צוואה בפני רשות.

בנוסף, הלשון שננקטה במהלך העדות היתה במקרה דנן גם היא {כמו בתצהירים} בלשון עבר. דבר זה מעורר קושי, כאמור, לראות אותה הצהרה כמעשה הביטול בהווה.

בית-המשפט קבע, כי ביטול הצוואה במפורש צריך לקבל צורה של אחת מן הדרכים ליצירת הצוואה {ראה סעיף 36(א) לחוק הירושה}. אין חולק, כי המנוח לא יזם מעמד פורמאלי של ביטול צוואה בפני רשות.

על-כן, ככל שהמנוח אכן ביטל את צוואתו, לא נותר אלא להניח {על-מנת לבחון את הטענה בצורה הנוחה ביותר למערער}, כי ביטול הצוואה נעשה בכתב, או באמצעות עדים.

בית-המשפט לא קיבל את הסברה, כי המערער הראה שהצוואה בוטלה באחת מדרכים אלו וקבע, כי הטוען טענת ביטול, עליו הראיה.

אף שתצהירי המנוח ועדותו בפני בית-המשפט מהווים ראייה מסויימת לכך שהמנוח ביטל את צוואתו, עדויות אלה אינן מספקות כל מידע אודות האופן בו בוטלה הצוואה. כמוהן כהערה בעלמא בנוגע לביטול. לא הובאה על-ידי המערער כל ראיה ישירה הנוגעת למעשה הביטול עצמו, שאת קיומו ביקש המערער להוכיח.

במצב דברים זה, קבע בית-המשפט, כי קשה לקבוע, כממצא פוזיטיבי, שצוואת המנוח בוטלה באחת הצורות הקבועות לכך בחוק.

בנוסף יש לזכור, כי הצוואה המקורית לא נלקחה מבית-המשפט שם הופקדה, וגם דבר זה אומר דרשני.

המנוח נפטר כאמור בתאריך 01.04.02, כשמונה שנים לאחר הביטול לכאורה, שהתרחש לטענת המערער בחודש יוני 1994. משך כל התקופה הזו עמדה בפני המערער האפשרות, במידה וחפץ בכך, לפנות לבית-המשפט על-מנת להחזיר לעצמו את הצוואה שהופקדה. העובדה שלא עשה זאת, מעוררת תהייה, ופועלת לטובת המשיב, ונגד עמדת המערער {ראה ע"א 1978/05 פלונית נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

נוכח כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי במקרה זה לא הוכחה קיומה של הודעת ביטול של הצוואה, כמתבקש בחוק.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור לגופו, והורה על קיום צוואתו של המנוח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטול מקצת הצוואה