botox
הספריה המשפטית
התנגדות לצוואה וביטולה - עילות ופגמים

הפרקים שבספר:

צוואה בלתי-חוקית, בלתי-מוסרית, בלתי-אפשרית ונוגדת את תקנת הציבור (סעיף 34 לחוק הירושה)

1. כללי
סעיף 34 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"34. צוואה בלתי-חוקית וכו'
הוראת-צוואה שביצועה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי - בטלה."

למרות החשיבות שיש לייחס למימוש רצונו של המת, החופש לצוות אינו בלתי-מוגבל, והוא כפוף לסייגים שונים בחוק הירושה.

בחוק הירושה קיימות הוראות שונות המגבילות את זכותו של מצווה לצוות ככל העולה על רוחו. אחת מן ההוראות המגבילות את החופש של המצווה לצוות אנו מוצאים בסעיף 34 לחוק הירושה הקובע כי אין בכוחו של המצווה לקבוע בצוואתו הוראות שביצוען בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי והוראות כאלה - בטלות.

הפסלות האמורה בסעיף 34 לחוק הירושה תביא לבטלותה של ההוראה הנגועה בצוואה בעוד ששאר ההוראות יהיו תקפות, אלא-אם-כן כל הצוואה נגועה.
אין התייחסות בסעיף 34 לחוק הירושה בדבר צוואות הנוגדות את תקנת הציבור, "בלתי-חוקי" נאמר, אך "נוגד את תקנת הציבור" לא נאמר בסעיף 34 לחוק הירושה.

ואולם, בסמכותו של בית-המשפט לבטל הוראה בצוואה הנוגדת את תקנת הציבור.

כלומר, יש לפרש את הוראת אי-החוקיות בחוק הירושה באופן שהיא תחול גם על תקנת הציבור {ראה למשל ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין ואח', פ"ד מג(1), 772 (1989); פרופ' ג' טדסקי "שליחות לאחר המוות" עיוני משפט י' (התשמ"ד-התשמ"ה), 257, 272; ע"א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מד(2), 476 (1990); ע"א 30/92 נוימן נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 1992(2), 3012 (1992); ת"ע (משפחה ר"ל) 5131-08 ש' ג' נ' א' ס', תק-מש 2011(4), 359 (2011)}.

בחינת השאלה, האם ביצוע הצוואה אפשרי אם לאו, תיעשה במועד בו מבקשים לקיים את הצוואה, ולא במועד עריכתה.

כך, הוראת צוואה אשר במועד עריכתה לא היתה אפשרית לביצוע ובמועד קיומה ביצועה אפשרי - תקויים. ולהיפך, הוראת צוואה אשר במועד עריכתה היתה אפשרית לביצוע, ואילו במועד קיומה בלתי-אפשרית - לא תקויים.

לפיכך, אין מניעה תיאורטית כי מצווה יכתוב צוואה בלתי-חוקית או בלתי-מוסרית, ובדומה גם צוואה שנערכה על-ידי עורך-דין או בפני רשות וזאת מפני שבחינת שאלת המוסריות או החוקיות נבחנת בעת ביצוע הצוואה ולא בעת עריכתה - חוקים או כללי המוסר בחברה עשויים להשתנות וייתכן שבשעת עשיית הצוואה ההוראה היתה בלתי-חוקית אך בשעת ביצועה המצב יהיה שונה.

הוראה בצוואה הנוגדת את החוק ברור שאין לבצעה והיא בטלה.

הוראת צוואה המורה שכדי לזכות בנכס מסויים על הזוכה לרצוח אדם פלוני - מובן הוא כי מדובר בעבירה פלילית וכמובן שזו הוראה בלתי-חוקית והיא בטלה.

בסעיף 65(ב) לחוק הירושה קבע המחוקק מפורשות כי בענייני מזונות כאשר יש הוראה בצוואה השוללת או מגבילה זכות למזונות היא בטלה. בטלות הוראה כזו בצוואה נקבעה על-ידי המחוקק באופן מפורש בסעיף נפרד ואין להיזקק להוראות סעיף 34 לחוק הירושה.

2. הוראת המצווה פסולה מכיוון שיש בה התנאה על הוראת חוק קוגנטית, שבלתי-ניתנת להתנאה
ב- ע"א 477/88 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל אביב, פ"ד מד(2), 476 (1990)} צוואתו של המנוח שנערכה ביום 08.10.85 הכילה, בין היתר, את ההוראה הבאה:

"עם פטירתי, הנני מורה ומצווה כי דירתי הנמצאת ברחוב צבי שפירא מספר 7 תל-אביב (הידועה כחלקה 38 בגוש 7111 תימכר על כל מטלטליה (למעט המטלטלים אותם אני מצווה כאמור בסעיף 6 לצוואתי זו)) על-ידי מנהל עזבוני, והתמורה שתתקבל ממכירת הדירה תחולק כדלהלן:
5.1 סכום השווה בערכו לסך של 50,000 דולר של ארה"ב הנני מצווה לאוניברסיטת תל-אביב.

5.1.1 הנני מורה ומצווה בזה כי אוניברסיטת תל-אביב תקבל סכום זה בשלמותו ובמלואו (דהיינו 50,000 דולר של ארה"ב) מבלי שינוכה מסכום זה כל תשלום שהוא בגין ההוצאות כאמור בסעיף 2 דלעיל או הוצאות שיהיו בגין מכירת דירתי כאמור דלהלן:

5.1.2 הנני מורה בזה לאוניברסיטת תל-אביב ליעד את הסכום האמור בסעיף 5.1.1 לצוואתי זו, שתקבל מעזבוני להקמת קרן נצחית אשר מפירותיה יחולקו מילגות קיום לדוקטורנטים הלומדים בחוג לספרות עברית תוך מתן עדיפות לדוקטורנטים אשר נושא עבודתם היא ספרות בתקופת ההשכלה.

5.1.3 קרן המילגות האמורה בסעיף 6 דלעיל תהא בבעלותה היחודית של אוניברסיטת תל-אביב ובניהולה הבלעדי והיא תיקרא בשם:

'קרן מילגות ע"ש ד"ר משה ירבלום'

5.1.4 הנני מורה בזה מפורשות כי הקרן האמורה בצוואתי זו, תהא קרן אוניברסיטאית ולא תהא בבחינת הקדש כמשמעותו של זה בחוק הנאמנות, או כל חוק שיבוא במקומו."

המנוח קבע בצוואתו סכום כסף לאוניברסיטת תל-אביב שנועד לשם הקמת קרן מלגות. המצווה ציווה כי הקרן לא תהיה בבחינת הקדש כמשמעותו בחוק הנאמנות.

בית-המשפט בחן את תקפות הצוואה וקבע כי הוראות המצווה בצוואתו מול הוראות חוק הנאמנות הנוגעות להסדרת הקדש ציבורי, וקבע כי הוראת המצווה פסולה מכיוון שיש בה התנאה על הוראת חוק קוגנטית, שבלתי-ניתנת להתנאה. התנאה כזו היא בלתי-חוקית ולכן הוראת הצוואה בטלה מכוח סעיפים 34 ו- 38(א) לחוק הירושה.

3. יש לאמץ פרשנות מרחיבה של הצוואה - הצוואה חלה על נכס אחר שנקנה תמורת הנכס שנמכר
ב- ע"א 360/93 {גבריאלה אוברזנסקי נ' קורט גרין, תק-על 95(3), 441 (1995)} נדונה צוואה אשר לא ניתן היה לבצעה כלשונה, וזאת עקב מכירתו של הנכס על-ידי המצווה לאחר עריכת הצוואה.

נוסח הסעיף הרלוונטי בצוואה היה כדלקמן:

"את הדירה שלי הנמצאת ברחוב פינסקר 31 בתל-אביב יקבל אחרי מותי רק בני קורט גרין; את כל המטלטלין שלי הנמצאים בדירה הזאת יקבלו אחרי מותי בתי גרדה אוברזנסקי (לבית גרין) ובני קורט גרין חלק כחלק."

בית-המשפט קבע כי יש לאמץ פרשנות מרחיבה של הצוואה, ועל-כן נקבע כי הצוואה חלה על נכס אחר שנקנה תמורת הנכס שנמכר, בית-המשפט ראה בו, בנכס החדש, תחלופה.

4. צוואה בעדים
4.1 סעיף 4 לצוואה נוגד את החוק, המוסר והנורמות החברתיות-מוסריות
ב- ת"ע (משפחה ר"ל) 5131-08 {ש' ג' נ' א' ס', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.10.11)} המתנגד והאפוטרופא לדין מתייחסים לסעיף 4 בצוואת המנוחה לפיו ציוותה המנוחה כי ילדיה הקטינים יגדלו אצל המבקשת, כסעיף בלתי-חוקי ובלתי-מוסרי.

בית-המשפט סבר כי סעיף 4 לצוואה נוגד את החוק, המוסר והנורמות החברתיות-מוסריות שנקבעו בפסיקה לגבי מעמד הורים כלפי ילדיהם.

4.2 נדחתה הטענה כי הצוואה בלתי-חוקית מאחר שהיא מורה על הורשת משק חקלאי שאינו בר הורשה
ב- עמ"ש (ב"ש) 40684-04-15 {ש.ל נ' י.ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.02.16)} נדון ערעור על פסק-דין בו נדחתה התנגדות המערער לקיים את צוואת אביו המנוח וניתן צו לקיומה.

במקרה הנדון המנוח הותיר צוואה בעדים מ04/97 שנערכה ברעננה, בפני עורכת-הדין דורית רוזנפלד ועורכת-הדין עדית זמר.

על-פי הצוואה, ציווה המנוח את זכויותיו בנחלה במושב **** למשיב 1, בנו י'; את זכויותיו ביחידת המגורים בקומה השנייה בבית ב**** ציווה המנוח למשיבה 2, בתו ר', כמו גם את יתר הרכוש. וכך נרשם בצוואה:

"1. כל הרכוש, הנכסים והזכויות מכל סוג שהוא ללא יוצא מן הכלל שיהיו לי בעת פטירתי ו/או שיתקבלו עקב פטירתי ו/או שאהיה בעת פטירתי זכאי לקבלם ו/או שלאחר פטירתי ייקבע כי אני הייתי זכאי לקבלם או כי הם בבעלותי יועבר וימסרו כדלהלן:

א. כל זכויותיי מכל סוג שהוא בנחלה ו/או במשק מס' ** במושבן ****, למעט האמור במפורש בסעיף קטן ב' שלהלן, יועברו וימסרו לבני י.ל. {ת.ז. *********} ממושב **** **, בתנאי מפורש, שיקוים האמור בסעיף קטן ב' שלהלן.

ב. כל זכויותיי מכל סוג שהוא ביחידת המגורים המצויה בקומה השנייה בבית הדו-קומתי שבניתי במשק ** במושב **** כולל זכות כניסה ומעבר אל הדירה שבקומה השנייה {להלן: "הדירה שבקומה השנייה"} - יועברו וימסרו לבתי ר.ל. {ת.ז. *********}.

ג. כל שאר הרכוש, הנכסים והזכויות, מכל סוג שהוא כאמור לעיל, יועברו וימסרו לבתי ר.ל. {ת.ז. *********}.

2. בכל מקרה שלא ניתן יהיה לרשום את הזכויות המגיעות לבתי ר.ל. הנ"ל, על-פי האמור בצוואתי זו, כבשמה - יחשב הדבר כמתן זכות שימוש מלאה ובלתי מוגבלת בזמן לבתי ר.ל. הנ"ל, לבדה ו/או ביחד עם אחר/ים, בדירה שבקומה השנייה {להלן: "הזכות"}.

הזכות הניתנת לבתי ר.ל. הנ"ל ניתנה להורשה על ידה, בין בירושה על-פי דין ובין בצוואה, גם אם הדירה כבר לא תהיה קיימת בפועל.

רצוני הוא שתירשם הודעה ו/או הערה בדבר הזכות הנ"ל בכל מקום בו מתנהל ו/או יתנהל בכל זמן שהוא רישום הזכויות של מושב ****.

רצוני המפורש הוא כי אם לא ניתן יהיה, מכל סיבה שהיא, לאפשר מימוש הזכות האמורה - ישולם לבתי ר.ל. הנ"ל סכום המהווה את שווי הזכות שניתנה לה בצוואתי זו, על-פי הערכת שמאי"."

המשיבה ביקשה לקיים את הצוואה.

המערער התנגד בטענה כי ההוראות בצוואה בדבר הורשת משק חקלאי אינן ניתנות לביצוע ודינן להתבטל לפי סעיף 34 לחוק הירושה.

בית-המשפט קמא דחה את הטענה כי הצוואה בלתי-חוקית מאחר שהיא מורה על הורשת משק חקלאי שאינו בר הורשה.

מעבר לקביעה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ציין בית-המשפט קמא כי המשק אינו בהכרח הנכס היחיד בעזבון וכי בהתאם להוראות הסכם המשבצת ונוהלי רשות מקרקעי ישראל, מדובר ככל הנראה בהוראה שכן ניתנת לביצוע וקיימת אפשרות שהיורש על-פי הצוואה יקבל את הנחלה.

עם דחיית ההתנגדות חוייב המערער בהוצאות בסך 30,000 ש"ח.

בערעור על פסיקת בית-המשפט קמא, המערער שב וטען כי לא ניתן להוריש נחלה ולא ניתן לפצל את הנחלה.

המערער טען כי הזכויות בנחלה הן מסוג בר-רשות ואינן חלק מעיזבונו של חבר אגודה שנפטר. לחבר אגודה אסור להעביר או למסור לאחר את הזכויות במשק, אלא בשני תנאים מצטברים שצריכים להתקיים עוד בחייו ולא בהוראת צוואה.

מרגע הפטירה נשללות, כך טען המערער, כל זכויות הנפטר כחבר אגודה והמשק חוזרים לבעלים המקורים, קרי רשות מקרקעי ישראל.

על-כן, טען המערער שהמשיב לא יכול לרשת את זכותו של המנוח כבר רשות.

המערער הוסיף כי על-פי החלטה מס' 1 של מנהל מקרקעי ישראל, אם בעל הזכות נפטר וקיימים לו שאירים, לא תוחזר הנחלה למנהל אם ימצא הסדר בין היורשים הפוטנציאלים על-פיו יקבל את הנחלה אחד היורשים הפוטנציאלים.

בהקשר לכך טען המערער כי המשיב קיבל בשנת 1999 "משבצת צהובה" ומשכך הוא מנוע מלקבל זכות נוספת במושב. על רקע זה קרא המערער למשיבים להגיע עמו לחלוקה צודקת של המשק, בעין או בפיצוי כספי.

המשיבים ביקשו להותיר על כנו את פסק דינו של בית-המשפט קמא, שממצאיו ומסקנותיו היו מעוגנים היטב בחומר הראיות.

המשיבים טענו כי טענות כנגד היקף העזבון אין לבררן במסגרת התנגדות לצוואה, וגם לגופם של דברים, הטענות הקשורות למשק חסרות כל יסוד והמשיבים ציינו כי בפעול ביצעה רשות מקרקעי ישראל את העברת הזכויות על שם המשיב ומכאן שטענות המערער היו טענות סרק.

בית-המשפט פתח והבהי כי לא מצא ממש בטרוניית המערער על כך שפסק-הדין ניתן מבלי לקבל את תשובתו לסיכומי המשיבים.

בית-המשפט הזכיר כי אי-הגשת סיכומים במועד כמוה, למעשה, כאי-התייצבות למשפט, ובית-המשפט קמא עשה חסד עם המערער בכך שלא הורה על סנקציות כלשהן הנובעות מאי התייצבות למשפט.

לגופו של עניין בית-המשפט קבע בנוגע לטענה שהצוואה אינה אפשרית לביצוע, כי אין בידו של בית-המשפט לקבל את טענת המערער כי דין הצוואה להיפסל משום שלא ניתן להוריש נחלה ולא ניתן לפצל נחלה.

כפי שפסק בצדק בית-המשפט קמא, אין מדובר בהוראה בלתי-חוקית, בלתי-מוסרית או שאינה אפשרית לביצוע, והכל מנימוקיו של בית-המשפט קמא.
בית-המשפט הבהיר כי במסגרת התנגדות בית-המשפט אמור לדון רק בשאלה אם הוראת הצוואה ביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי.

כל טענה אחרת, לרבות שאלת היקף העזבון, מקומה בהליך אחר {תוך צירוף כל בעלי הדין הרלוונטיים, לרבות הגופים המיישבים} {ע"א 272/86 הכרי נ' הכרי, פ"ד מב(2), 411 (1988)}.

בית-המשפט ציין כי מעבר לנדרש, הגדרת הזכויות במשק, בהסכם המשבצת, כזכויות שאינן חלק מהעזבון, אינה מפקיעה את האפשרות העומדת לבעל זכויות בר-רשות במשק לבקש באמצעות צוואה לקבוע את זהותו של מי שהזכויות תעבורנה אליו לאחר פטירתו.

נקודת המוצא בהלכה הפסוקה היא כי מתיישב בר רשות רשאי להוריש את הזכויות למי שיחפוץ, אלא אם כן הוגבלה האפשרות או נשללה בהסכם המסדיר את זכויותיו {ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477; ע"מ (ת"א) 1195/04 א' ל' נ' יורשי המנוחה ש' ל' ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.04.08)}.

נקודת מוצא זו, המושתתת גם על העיקרון בדבר כיבוד רצון המת, כפופה עם-זאת לבחינת השאלה האם האפשרות להורות למי יועברו הזכויות לאחר פטירת המתיישב הוגבלה או נשללה בהסכם הרשיון.

בהתאם, בית-המשפט פסק לא פעם כי זכויות בר רשות אינן ניתנות להעברה או הורשה אם הסכם הרשיון אסר זאת {ע"א3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3), 868; ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1), 397}.

בית-המשפט פסק כי כאשר העברת הזכות כפופה להסכמת האגודה, אפשרות ההורשה מוגבלת לתנאי העבירות של הזכות.

ב- ע"א 566/89 {שטיין נ' סופר, פ"ד מז(4), 167} בית-המשפט פסק כי:

"בעקרון זכות ההחזקה במשק יכול שתהיה ניתנת להורשה, אלא אם כן זכות זו נשללת מראש בהסכם ההתקשרות."

אשר-על-כן, בעניין הנדון, בית-המשפט קבע כי מדובר בשאלה של פרשנות הסכם המשבצת, שכאמור אין מקומה להתברר במסגרת בקשה לצו קיום צוואה.

בית-המשפט העיר, כי בשורה של פסקי-דין שניתנו בשנים האחרונות ביחס להסכמי משבצת שדומים במהותם להסכם המשבצת החל בעניינו, משנת 2006, לא נשללה האפשרות של בר רשות במשק לקבוע בצואה את זהותו של יורש המשק, בתנאי שהמצווה לא הותיר אחריו בן/בת זוג, לא מינה בחייו "בן ממשיך" ולא הורה על-פיצול הנחלה בין כמה יורשים.

במובנים אלה, אשר הגבילו את חופש ההורשה, זכויותיו של חבר האגודה אינן חלק מעזבונו, אך ככל שאין התנגשות בין ההגבלות בהסכם המשבצת לבין הקבוע בצוואה, ישנה שאיפה לקיים את הצוואה ובכך להגשים את העקרון לפיו "מצווה לקיים את דברי המת" {ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3), 337; ע"מ (יר') 609/10 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.06.10); תמ"ש (ק"ג) 25551-01-14 פלוני נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.02.15)}.
בית-המשפט קבע גם כי לגבי טענת אי החוקיות של הצוואה בשל פיצול הנחלה, סעיף 2 לצוואה הסדיר אפשרות זו ופתר אותה בדרך של מתן זכות שימוש. לא נטען וממילא לא הוכח, כי הסדר זה אינו חוקי ואינו ניתן לביצוע.

מכאן, קבע בית-המשפט שאין לשלול את תוקפה של הצוואה על יסוד סעיף 34 לחוק הירושה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט דחה את הערעור, תוך חיוב המערער בהוצאות המשיבים ובשכר-טרחה בסך כולל של 20,000 ש"ח.