botox
הספריה המשפטית
דיני אימוץ ופונדקאות

הפרקים שבספר:

הסכמת הורה וחזרה מהסכמה וסיוג ההסכמה (סעיפים 9 ו- 10 לחוק)

ב- בע"מ 4224/15 {פלוני נ' המחלקה לשירותים חברתיים, תק-על 2015(4), 9304 (2015)} בית-המשפט ציין כי המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית היא כמובן חוק האימוץ.

סעיף 10 לחוק האימוץ, שכותרתו "סייגים להסכמת הורה", קובע כי:

"(א) לבקשת הורה, רשאי בית-המשפט לבטל את הסכמתו של ההורה למסירת ילדו לאימוץ אם מצא שהתקבלה באמצעים פסולים, או להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו למסירת ילדו לאימוץ מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שבמועד הגשת הבקשה טרם חלפו 60 ימים מיום מסירת הילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו או מיום חתימת ההורה על כתב ההסכמה, לפי המאוחר, וטרם ניתן צו-אימוץ; הבקשה תוגש לבית-המשפט בטופס בקשה כפי שייקבע בתקנות.
(ב) פנה הורה לעובד סוציאלי לפי חוק האימוץ במהלך התקופה כאמור בסעיף-קטן (א), והודיע לו על רצונו להגיש בקשה כאמור באותו סעיף-קטן, ימסור לו העובד הסוציאלי, בלא שיהוי, מידע בדבר הליך הגשת הבקשה, ואם ההורה מעוניין בכך - יסייע לו למלא את טופס הבקשה ולהגישה לבית-המשפט.
(ג) חלפה התקופה האמורה בסעיף-קטן (א) והילד נשאר אצל מי שקיבלו לביתו בכוונה לאמצו או שניתן צו-אימוץ, לא יהיה בית-המשפט רשאי עוד לבטל את הסכמת ההורה למסירת ילדו לאימוץ או להרשות לו לחזור בו מהסכמתו.
(ד) החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה תינתן בתוך 40 ימים מיום הגשת הבקשה; ערעור על ההחלטה יוגש בתוך 15 ימים מיום המצאתה; החלטת בית-המשפט בערעור תינתן בתוך 30 ימים מיום הגשתו."

הנה-כי-כן, להסכמת הורה לאימוץ יש סייגים. בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 10 לחוק האימוץ, בית-המשפט רשאי לבטל הסכמה שניתנה, או לאפשר להורה לחזור בו מהסכמתו.

לעניין החלופה האחרונה, מדובר למעשה בשלושה תנאים:

(א) טעמים מיוחדים

(ב) טרם חלפו 60 יום מחתימת ההורה על ההסכמה או ממסירת הילד למשפחה המאמצת {לפי המאוחר מביניהם. להלן: "תנאי חלוף הזמן"}.

(ג) טרם ניתן צו-אימוץ.

סעיף 10 לחוק האימוץ תוקן בשנת 2010 {חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 8), התשע"א-2010, ס"ח 2268. התיקון נכנס לתוקפו 6 חודשים לאחר-מכן}.

על-פי הנוסח הקודם של סעיף 10 לחוק האימוץ, לפי בקשת הורה רשאי בית-המשפט לפסול הסכמתו שניתנה לפני לידת המאומץ או שהושגה באמצעים פסולים, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו כל עוד לא ניתן צו האימוץ.

ההבדל העיקרי בין הנוסחים הוא היעדרו של תנאי חלוף הזמן בנוסח הקודם.

בדברי ההסבר לתיקון {דברי הסבר להצעת חוק אימוץ ילדים {תיקון מס' 7} הובא הרציונל העומד ביסוד הוספת התנאי, הגורס כי על-פי סעיף 10 לחוק האימוץ, הורה יכול לחזור בו מהסכמתו למסור את ילדו לאימוץ כל עוד לא ניתן צו-אימוץ.

צו זה ניתן לכל הפחות לאחר שישה חודשים ממועד מסירת הילד למשפחה המיועדת לאמצו.

הוצע להגביל בזמן את האפשרות של הורה שהסכים למסור את ילדו לאימוץ לחזור בו מהסכמתו, כך שלא ניתן יהיה להגיש בקשה כאמור אם חלפו כבר 60 ימים ממועד מסירת הילד להורים המיועדים לאמצו.

מחד גיסא, יש חשיבות לשמירה על המשפחה הטבעית ככל האפשר, ומאידך גיסא, נדרשת סופיות כדי לאפשר מסגרת יציבה לילד, שכבר נמסר למשפחה המבקשת לאמצו, ולמנוע ממנו טלטלות שעלולות לפגוע בו פגיעה בלתי-הפיכה.

כמו-כן, סופיות ההסכמה תחייב את ההורה לתת משקל רב יותר להסכמתו למסור את הילד לאימוץ מלכתחילה.

אשר-על-כן, כי תנאי חלוף הזמן אינו "פרוצדוראלי גרידא". כרוכים ושלובים בו שיקולי מהות משמעותיים. ככל שחולף זמן רב יותר מהסכמת ההורה לאימוץ, או מהמועד בו נמסרו הילדים המיועדים לאימוץ למשפחתם המאמצת - כך הולך וגובר הצורך להגן על הקטינים מפני פגיעה נוספת בדמות טלטולם והעתקתם מבית לבית, ממשפחה למשפחה.

לא למותר להזכיר גם את האינטרס של ההורים המאמצים, המתחזק אף הוא עם חלוף הזמן, והאינטרס הציבורי של עידוד מוסד האימוץ התומך בהגנה על זכויותיהם.

במיוחד אמורים הדברים משעה שזכויות אלה הופכות משפטיות, כלומר משניתן צו-אימוץ.

בהקשר זה, סעיף 16 לחוק האימוץ קובע כי האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם.

האימוץ הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו.

במישור הכללי, על הקשר בין חזרת הורה מהסכמתו לאימוץ לבין התנאי של טעמים מיוחדים שמופיע בסעיף 10 לחוק האימוץ כבר נפסק בבית-המשפט כי עצם שינוי דעתם של ההורים הטבעיים בוודאי אינו טעם מיוחד.

כדי שיתקיים טעם מיוחד, צריך שיחול שינוי במערכת העובדתית מאז ניתנה ההסכמה. שינוי זה יכול שיתבטא, למשל, בנישואי ההורים הטבעיים, אם בעת הלידה האם היתה פנויה, או בשינוי התשתית הכלכלית של ההורים הטבעיים, או בשינוי עמדה של הורים ותומכים.

דומה, כי שינוי זה, כדי שיהווה "טעם מיוחד" צריך שיהיה שינוי שאינו של מה בכך, ונדרש ששינוי זה יהיה רציני ומשמעותי.

עם-זאת, יש להימנע מקביעת אמות-מידה נוקשות, שהרי המציאות עשירה מכל דמיון, ויש להשאיר תחום זה, ככל האפשר, להכרעה על-פי נסיבות החיים המשתנות {ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 479 (1984)}.

ב- בע"מ 4224/15 {פלוני נ' המחלקה לשירותים חברתיים, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.12.15)}הנ"ל נדונה הסוגיה האם בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 10 לחוק אימוץ ילדים בית-המשפט רשאי לבטל הסכמה שניתנה, או לאפשר להורה לחזור בו מהסכמתו.

ב- בר"ע על פסק-דין במחוזי, שדחה ערעור על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה, לפיה אין לאפשר למבקש לחזור בו מהסכמתו לאימוץ בנותיו {אימוץ סגור}.

נקבע כי משחלפו למעלה מ- 4 חודשים ממועד מסירת הסכמת המבקש לאימוץ וחלפו שנים מאז הועברו הקטינות למשפחת האומנה בכוונה לאמצן, לא התקיימו דרישות סעיף 10 לחוק האימוץ.

המבקש הורשע ברצח בכוונה תחילה, וכיום הוא מרצה מאסר עולם. המבקש הדגיש כי אין כאן חזרה עקרונית מהסכמתו לאימוץ, אלא שרצונו שתיבחן לגופה שאלת האימוץ הפתוח, לנוכח מידע חדש שהתגלה לו לפיו הקטינות כבר חשופות לנסיבות המשפחתיות הקשות.

בית-המשפט העליון {מפי כב' השופט נ' הנדל} דחה את הבקשה מהטעמים כי להסכמת הורה לאימוץ יש סייגים, כאשר בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 10 לחוק האימוץ, בית-המשפט רשאי לבטל הסכמה שניתנה, או לאפשר להורה לחזור בו מהסכמתו.

לעניין החלופה האחרונה, מדובר למעשה בשלושה תנאים:

א. טעמים מיוחדים;

ב. טרם חלפו 60 יום מחתימת ההורה על ההסכמה או ממסירת הילד למשפחה המאמצת, לפי המאוחר מביניהם {להלן: "תנאי חלוף הזמן"};

ג. טרם ניתן צו-אימוץ.
תנאים אלו אינם מתקיימים בעניין הנדון לעיל.

כפי שנפסק בעבר, עצם שינוי דעתם של ההורים הטבעיים בוודאי אינו טעם מיוחד. כדי שיתקיים טעם מיוחד, צריך שיחול שינוי במערכת העובדתית מאז ניתנה ההסכמה.
שינוי זה יכול שיתבטא, למשל, בנישואי ההורים הטבעיים, אם בעת הלידה האם היתה פנויה; שינוי התשתית הכלכלית של ההורים הטבעיים; שינוי עמדה רציני ומשמעותי של הורים ותומכים ועוד.

בכל הנוגע לתנאי חלוף הזמן, הובהר כי תנאי זה אינו "פרוצדוראלי גרידא". כרוכים ושלובים בו שיקולי מהות משמעותיים. ככל שחולף זמן רב יותר מהסכמת ההורה לאימוץ, או מהמועד בו נמסרו הילדים המיועדים לאימוץ למשפחתם המאמצת - כך הולך וגובר הצורך להגן על הקטינים מפני פגיעה נוספת בדמות טלטולם והעתקתם מבית לבית, ממשפחה למשפחה.

בנוסף, הוזכר גם האינטרס של ההורים המאמצים, המתחזק אף הוא עם חלוף הזמן, והאינטרס הציבורי של עידוד מוסד האימוץ התומך בהגנה על זכויותיהם. במיוחד כאשר זכויות אלה הופכות משפטיות, כלומר, משניתן צו-אימוץ.

עם-זאת, עדיין ניתן לטעון להבחנה בין הסכמה לאימוץ לבין הסכמה לסוג האימוץ - פתוח או סגור.

אולם, בית-המשפט העליון קבע כי במסגרת בקשה זו, אין צורך להכריע בנדון.

ראשית, הסכמת המבקש לאימוץ - לאימוץ סגור - ניתנה ללא כל סייג או מגבלה.

הסכמת המבקש ניתנה לאחר שיקול-דעת ומחשבה מרובה ומתוך ראיית טובת הקטינות לאחר ששמע את דברי המומחה.
שנית, מעיון בחומר עלה, כי ככל שבגרו בגילן והתפתחו בדעתן, הלכו ונחשפו הקטינות - יותר ויותר, ובאופן הדרגתי - לסיפור חייהן ולרקע ממנו באו, כך שלא היה מדובר בגילוי חדש או בלתי-צפוי, לא כל שכן בגילוי משמעותי המצדיק קבלת הבקשה.

שלישית, וזוהי הנקודה האחרונה והעיקרית, הכלל הוא אימוץ סגור, ואילו האימוץ הפתוח הוא החריג לו. מקרה זה אינו בא בקהל החריגים.

אשר-על-כן, סטיה מהכלל לעבר-אימוץ פתוח מחייבת שקילת שיקולים שונים, ובראשם עומדת טובת הקטין.

בסופו-של-יום, טובת הקטינות בעניין הנדון לעיל, כעולה מחקירת המומחה ושבעקבותיה ניתנה הסכמת המבקש לאימוץ היא כי על רקע נסיבות המקרה ואישיותו של המבקש, קשר בין הקטינות לבינו לא ייטיב עימן. המבט מהזווית של טובת הקטינות הטה את הכף לעבר דחיית הבקשה.