האם החלטת ביניים יכולה להוות מעשה בית דין?

כלל ידוע הוא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה {ע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי, פ"ד נו(4), 505 (2002); ע"א 450/64 איזנר ואח' נ' פינקלשטיין ואח', פ"ד יט(1), 655 (1965); ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1), 525 (1968); ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' לאה סמסונוב, פ"ד כח(2), 228 (1974); בש"א (שלום ת"א) 211047/09 גרינברג לאון נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ, תק-של 2009(3), 2300 (2009)}.

פשיטא, שנסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחות פתח לשינויה על-ידי הערכאה שנתנה אותה. אולם אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית {ראה גם ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אלי זנגי, תק-על 2001(1), 1630 (2001)}.

הצו הזמני אינו מהווה מעשה בית דין. אין הוא סופי, וקביעות שנקבעו בשלב זה אינן מחייבות, כאשר תתברר התביעה לגופה. הוא הדין אם נדחתה בקשתו של בעל הדין לסעד ביניים. אין בדחייתה של הבקשה כדי לחסום את המבקש מלחזור בפניה חדשה לקבלת אותו סעד, בהשתנות הנסיבות. אף אין בכוחו של צו זמני להקים מחסום דיוני, כהשתק פלוגתא, בהליכים משפטיים אחרים שבין אותם צדדים, בין משום שהוא נתון לשיקול-דעת בית-המשפט ואינו מבוסס על בירור המחלוקת שבין הצדדים לגופה, ובין משום שהוא עצמו אינו סופי, אלא ניתן לשינוי על-ידי בית-המשפט שנתנו {דברי נינה זלצמן, בספרה מעשה בית דין בהליך האזרחי (רמות, 1991), 257; ראה גם ת"א (שלום חי') 733-08-08 החברה לניהול קניונים ד.ח.פ. בע"מ נ' אלון שריקי, תק-של 2009(2), 7517 (2009)}.

סמכותו של בית-המשפט לשוב ולהיזקק להחלטה בבקשה לצו מניעה זמני, בבחינת "עיון מחדש" באותה החלטה, קבועה בתקנה 368(א) לתקסד"א, הקובעת כי "לבקשת בעל דין רשאי בית-המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו" {בש"א (מחוזי נצ') 418/08 עדין מערכות שתלים דנטליים בע"מ נ' "ישיאל" הנדסה ופיתוח בע"מ, תק-מח 2009(1), 11058 (2009); רע"א 909/07 ברכה ניסנוב נ' ראובן שבתאי, תק-על 2008(4), 1891 (2008)}

הליך העיון מחדש, כשמו כן הוא, ואין המדובר בהליך של ערעור. מקום בו בעל דין סבור, כי נפלה טעות בהחלטה המקורית, הדרך הפתוחה בפניו היא פניה לערכאת הערעור ולא פניה לבית-המשפט שנתן את ההחלטה.

מלבד החשש להפיכת הערכאה הדיונית לערכאת ערעור על החלטותיה היא, דרך זו אינה רצויה ואינה הוגנת במיוחד כלפי יתר בעלי הדין, כיוון שאינה מוגבלת במועדים, כמו הליך ערעורי רגיל {רע"א 8782/07 פוירשטיין נ' עו"ד דרור ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

מן האמור, אנו סבורים כי כאשר המבקש לא הצביע על שינוי בנסיבות או על עובדות חדשות שנתגלו ולא היו בידיעתו בטרם מתן צו המניעה, המצדיק עיון מחדש - דין בקשתו להידחות אך מטעם זה.

כאמור, במסגרת הדין האזרחי, אין הליך של "עיון מחדש". משנתן בית-המשפט החלטתו בבקשה, הוא סיים מלאכתו לגבי אותה בקשה. יחד-עם-זאת ומאחר שהחלטות בהליכי ביניים אינן יוצרות מעשה בית דין, יכול בעל דין, בהשתנות נסיבות, להגיש מחדש בקשתו {המ' (ת"א) 7237/93 אדוארד סוויל נ' גדעון הרמן, פ"מ תשס"ד(א), 434}.

הכלל הוא, שבהיעדר שינוי מהותי בנסיבות, או התגלותן המאוחרת של עובדה או עובדות אשר יכולות להביא לשינוי בהחלטה, אין מקום לשוב ולדון באותו עניין עצמו {רע"א 5168/01 עליזה ראובני נ' יעקב בן הרוש מוסך שיא פוינט בע"מ, דינים עליון, כרך סב, 787}.

הטעם לכך נעוץ בעובדה, שלבעל דין המבקש פטור כאמור ניתנת זכות טיעון מלאה להציג את עמידתו ולבססה כראוי בפני בית-המשפט. הגשת בקשות חוזרות, אשר תכליתן להוות "מקצה שיפורים" על הבקשה המקורית, מטילה עומס מיותר על בית-המשפט.

הידרשות כדבר שבשגרה לבקשות חוזרות מעין אלה מכבידה, על יכולתו של בית-המשפט ליתן שירות לכלל המתדיינים שבפניו.

יחד-עם-זאת, ישנם מקרים שבכל זאת בית-המשפט רשאי לעיין מחדש בהחלטתו, וזאת כאשר חל שינוי במצב או התבררה עובדה חדשה שלא הובאה לידיעת בית-המשפט כאשר נתן את ההחלטה המקורית.
לעניין זה יפים הם דברי בית-המשפט ב- ע"א 341/82 {מרדכי בר דרור נ' עו"ד מ' כסיף, פ"ד לז(3), 729} לפיהם "בקשה כזו לעיון מחודש יש לה מקום רק אם חל שינוי במצב או התבררה עובדה חדשה, שלא הובאה לידיעת בית-המשפט בעת הדיון המקורי, ש'אחרת יהא בפניה משום שימוש לרעה בהליך משפטי'".

אם סבר בעל דין כי נפלה טעות בהחלטה, היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור במועד. הוספות יצירתיות של הליכים, הודעות, עיון חוזר וכיוצא בזה, הן מסימניה של שיטה דיונית רופפת ופרומה. אין מקום ליצור כלאיים דיוני הפוגע בסופיות ההחלטות של בית-המשפט, ואשר עלול לגרור את ההליכים השיפוטיים ללא סוף, תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז משאביה.

תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד {ראה גם בש"א 5012/01 אורי יעקובוביץ' נ' בועז לרנר, תק-על 2001(2), 176 (2001); ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב, פ"ד כח(2), 228 (1974); ע"א 342/79 בלסקי נ' אמריקן ישראל הולדינגס בע"מ, פ"ד לה(2), 729 (1981); רע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף מרדכי, פ"ד נה(3), 730 (2001); ת"א (שלום ת"א) 5473-01-10 דורגז החדשה בע"מ נ' פזגז 1993 בע"מ, תק-של 2010(2), 122760 (2010)}.

נעיר כי לא כל החלטות הביניים הניתנות במהלך המשפט עשויות מעור אחד {בש"א (מחוזי יר') 3722/02 כל אל עראב בע"מ נ' מועין חורי, עו"ד, תק-מח 2003(1), 39499 (2003); להבחנה בין סוגים שונים של החלטות ביניים ראה לדוגמה ע"א 199/82 סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט(1), 225 (1985)}.
ב- רע"א 4472/10 {Proneuron Biotechnologies ,Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ}, תק-על 2010(4), 255 (2010) הבחין כב' השופט א' רובינשטיין בין החלטות בעניין סעדים זמניים לבין החלטות "בטענות מקדמיות אשר יש בהן כדי להכריע את גורלה של התביעה כולה".

לגישתו, קרובה לקבוצת ההחלטות האחרונה היא קבוצת ההחלטות שניתנו בטענות הצדדים לגופן לאחר דיון ממצה, אך אין הן מקימות זכות ערעור {לדוגמה, החלטה שכיחה הקובעת את אחריות הנתבע בנזיקין, ושאינה מקימה זכות ערעור עד להכרעה בשאלת גובה הנזק}.

בעוד שלגבי החלטות ביניים בעניין סעדים זמניים ניתן להצדיק גישה "ליברלית" יחסית לגבי האפשרות להגיש בקשות לעיון מחדש {בעניין זה אף קיים הסדר מפורש בתקנה 368(א) לתקסד"א}.

בפרשת כל אל עראב בע"מ {בש"א (יר') 3722/02, 390/03, ת"א (יר') 1556/99 כל אל עראב בע"מ נ' מועין חורי עו"ד, תק-מח 2003(1), 39499 (2003)}קבע בית-המשפט כי יש החלטות ביניים שמטבען אינן סופיות וניתן לשוב ולדון בנושא שהוחלט לגביו, בנסיבות מתאימות, כגון: החלטות הנוגעות לסעדים זמניים או החלטות דיוניות אחרות. המאפיין החלטות אלה הוא העובדה שהן ניתנו על-יסוד ראיות חלקיות, לכאוריות ובהליך מקוצר. לא כך הם פני הדברים כאשר עסקינן בהחלטות מהסוג הנדון, החלטות שהן "תוצר" של דיון מפותח ושניתנות לאחר הצגת מלוא הראיות.

כאמור, החלטות ביניים "ממש" {כגון ההחלטות בעניין סעדים זמניים} אינן סופיות. היעדר הסופיות מובן לרקע העובדה שההחלטות ניתנו על-סמך ראיות חלקיות וללא בירור עובדתי מלא ולרקע הנתון שאין בהן כדי להכריע סופית בזכויות הצדדים. לפיכך, נפסק שניתן לדון מחדש בעניינים אלה על רקע נסיבות שהשתנו.

כשמדובר ב"החלטה" שיש עימה הכרעה סופית במחלוקת, החלטה שניתנה לאחר שמיעת מלוא הראיות, הרי ש"פתיחתה מחדש", הגם שאינה בלתי-אפשרית, תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, אחרת לא יהיה סוף להתדיינות.

כב' השופט א' רובינשטיין סבור כי לגישה כאמור המתוארת לעיל - יש לאמץ. השכל הישר מלמדנו, כי הכותרת או הסיווג כהחלטת ביניים אינם ממצים את המשקל המעשי והמשפטי ויש לשקול את הדברים במאזני מהות; לרבות של סופיות, יעילות והגינות כלפי כולי עלמא.

קביעתו של בית-המשפט אשר הורה על מינוי מומחה ניתנת לבחינה מחדש בנסיבות המתאימות. ב- בש"א (שלום אש') 1105/09 {הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אמידי יעקב, תק-של 2009(4), 16482 (2009)} עסקינן בבקשה לביטול מינויו של המומחה בתחום הפסיכיאטרי. כב' השופטת סבין כהן קבעה כי משהוברר, כי קיימת קביעה על-פי דין, יש להורות על ביטול מינויו של המומחה, בהיעדר טעם למינויו, היות וקביעתו לא תחייב בתיק, בפרט כאשר זו טרם ניתנה עת הוגשה הבקשה לביטול מינויו של המומחה.

במקרה דנן, אין ספק, כי לו הובא דבר קיומה של קביעת נכות על-פי דין, לא היה בית-המשפט נעתר לבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי ואף התובע אינו חולק על-כך ובשל-כך עורר בקשתו החלופית להבאת ראיות לסתור, כאשר כל טענתו של התובע לעניין אי-ביטול מינויו של המומחה בתחום הפסיכיאטרי הינה, כי הנתבעת ידעה על דבר קיומה של קביעה על-פי דין או כי יש לתקוף את החלטת בית-המשפט בערכאת הערעור.

בנסיבות העניין, כאשר הקביעה על-פי דין לא היתה בפני בית-המשפט שעה שנתן החלטתו בדבר מינוי מומחה רפואי ולאור התרשמותו של בית-המשפט כי קביעה זו לא היתה בפני הנתבעת שעה שבית-המשפט נתן החלטתו, שאם-לא-כן היתה מובאת החלטת הוועדה בפני בית-המשפט, ומשאין תועלת במינוי מומחה, כאשר ממילא קביעת החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי גוברת על קביעתו של המומחה, מצא בית-המשפט לשנות מהחלטתו בדבר מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי ולהורות על ביטולו של מינוי המומחה בתחום זה.

כב' השופטת סבין כהן סברה, כי הנסיבות כפי שתוארו לעיל, הינן נסיבות המצדיקות שינויה של החלטה קודמת שניתנה על-ידי בית-המשפט, החלטה אשר על-פניה היתה שונה לו הובאו בפני בית-המשפט מלכתחילה כל העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בבקשה.

ב- ת"א (שלום יר') 13962-07 {יאיר בן דוד נ' ישראל בן אהרון, תק-של 2010(3), 57289 (2010)} קבע כב' השופט יצחק מילנוב כי דין הבקשה לעיון נוסף – להידחות. לקביעתו זו ישנם מספר טעמים:

הטעם הראשון, טמון בעובדה שאין המדובר בשינוי נסיבות, כפי שטוען הנתבע בבקשה, אלא בשינוי טענות, שנועדו להכשיר את הבקשה ובכך לגרום לסחבת נוספת. הגשת תלונה במשטרה ואמירה כזו או אחרת {ככל שנאמרה} על-ידי חוקר/ת במשטרה - אין בהן, משום "נסיבות חדשות", קרי נסיבות אובייקטיביות שנולדו לאחר הגשת הבקשה המקורית ומתן ההחלטה בה, שהרי "נסיבות חדשות אלו" אינן אלא פרי מעשיו וטענותיו של הנתבע עצמו.

אין גם מקום לומר כי נתקיימו טעמים מיוחדים המצדיקים עיון חוזר. המקרים בהם ישנה בית-המשפט מהחלטת ביניים שנתן ללא שינוי בנסיבות הם נדירים ביותר ובית-המשפט לא ייתן ידו לשימוש לרעה בהליך החריג של עיון חוזר. לא ניתן עתה משההחלטה אינה לרוחו של זה או אחר להרחיב היריעה במסגרת בקשה לעיון מחדש תוך עקיפת הדרכים המקובלות להגשת ערעור.

הטעם השני, נעוץ בהתנהלות הנתבע בתיק זה מתחילתו ועד היום, התנהלות שכל מטרתה, היא ליצור סחבת ולמנוע את הדיון לגופו של עניין.

הטעם השלישי, נעוץ בעובדה שלא היתה כל מניעה מצד הנתבע להגיש תלונתו במשטרה מייד כשמצא את פנקס השיקים באוגוסט 2009 {לטענתו}, והגיש את הבקשה המקורית לתיקון כתב ההגנה ביום 29.10.09. הרושם העולה, כי הנתבע הגיש תלונתו במשטרה בשלב זה רק כדי ליצור בסיס "יש מאין" לבקשתו דנן "לעיון נוסף".

הטעם הרביעי, טמון בעובדה שבקשת הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן, במסגרתו יוכל להגיש תביעה שכנגד כנגד "שלושה אחרים" היא למעשה בבחינת "אותה הגברת בשינוי אדרת" של הבקשה לצרף נתבעים נוספים לכתב התביעה וכן של הבקשה להגיש הודעה לצדדי ג', בקשות שנדחו.

הטעם החמישי, נעוץ בכך שאין כל מניעה כיום שהנתבע יגיש תביעה נפרדת כנגד התובע ואחרים, בקשר לטענות נשוא בקשתו זו.
הטעם השישי, טמון בכך כי יש לשים סוף לסחבת ולשמוע את התביעה דנן במועדים שנקבעו. בהקשר זה יש לציין, שלא רק לנתבע זכויות - אלא גם לתובע, וזכותו הבסיסית היא שתביעתו תידון בכל ההקדם האפשרי .

זאת ועוד. משעה שבית הדין האיזורי לעבודה סיים מלאכתו בפסק-דין או בהחלטה שיצאה מלפניו - לא ישוב עוד להידרש להם {ראה לדוגמה בש"א 1380/01 אמיר חרמוני נ' התעשיה האוירית לישראל בע"מ, עבודה ארצי, כרך ל"ג (98), 27}.

למען הסר ספק, מובהר כי אין בעל דין יכול להגיש בקשות חוזרות ונישנות בעניינים שנדונו כבר על-ידי בית-הדין, וכי כל אימת שתוגש בקשה "משופרת ומשודרגת" בעניין בקשה שנדחתה, ידון בה בית-הדין מחדש. על-מנת שבית-הדין ידון מחדש בבקשה שניתנה בה החלטה נדרש בעל הדין להוכיח שינוי נסיבות או קיומן של ראיות חדשות, אשר לא היו בידיו והוא לא היה יכול להשיגן בשקידה סבירה במועד הגשת הבקשה שנדחתה.

ב- תע"א (איזורי ב"ש) 2265-09 {מנו אבטחה בינלאומית בע"מ נ' רן נוסן, תק-עב 2010(4), 14368 (2010)} נבחנה השאלה האם בבקשה אשר הגישה המבקשת, הועלו טענות בדבר שינוי נסיבות ו/או קיומן של ראיות חדשות אשר לא היו בידיה במועד מתן ההחלטה והמצדיק עיון מחדש בהחלטה.

במקרה זה נקבע כי עיון בבקשה מעלה כי לא נטען בה לשינוי נסיבות ו/או קיומן של ראיות חדשות, הגם שנטען בה לעילה חדשה. בית-הדין לא שוכנע כי מדובר בבקשה נוספת בעילה שונה. ראשית, הטענה כי משרדה הרשום של המבקשת מצוי בהרצליה הועלתה גם בבקשה הראשונה. שנית, לא ברור מדוע סוגיית תניית השיפוט לא הועלתה בבקשה הקודמת שכן לא מדובר במסמך המאוחר לבקשה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

האם החלטת ביניים יכולה להוות מעשה בית דין?