זהות בעלי הדין לעניין מעשה בית דין

כפי שראינו בפרקים קודמים, ביסוד דוקטרינת מעשה בית דין עומד, כאמור, עיקרון סופיות הדיון, שנועד לשים קץ לדיונים המשפטיים, ולמנוע הטרדה חוזרת של בעל הדין יריב בעניין שכבר נפסק {ראה לדוגמה ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29, 35 (1976)}.

יחד-עם-זאת, היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעיקרון מעשה בית דין נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על-ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית.

כדי להתמודד עם חשש זה, נקבעו חריגים לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים, שבהתקיימם גם מי שלא התדיין, הוא עצמו, בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו.

החריג הראשון, בנוי על אפשרות קיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים השונים. בדרך-כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק. בעל דין זהה לעניין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (Privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת.

קירבה משפטית לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת יקרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים {ראה לדוגמה ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4), 18, 24 (2001); ע"א 2576/03 אהובה וינברג ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', תק-על 2007(1), 2445 (2007)}.

קירבה משפטית כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לעניין כספי משותף.

המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו.

בין השאר, תתקיים קירבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה עניין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך.

כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו {רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1), 673, 681 (2002); השווה: מיכאל בן-יאיר "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם" ספר יצחק כהן 305 (1989)}.

הרחבה זו של רעיון זהות הצדדים לצורך מעשה בית דין נועדה למנוע הטרדה חוזרת ונישנית של המערכת המשפטית ושל בעל דין שכנגד בעניינים שהוכרעו בעבר, כאשר ניתנה הזדמנות מלאה להכריע בהם, וכאשר אין בהשתק כדי לגרום עיוות דין לבעל הדין בהליך הנוכחי.

בקביעת קירבה משפטית בין הצדדים בהליכים שונים לצורך מעשה בית דין נדרשת גישה זהירה, כדי שלא לפגוע פגיעה בלתי-ראויה בזכותם הדיונית של מתדיינים להביא את דברם בפני בית-המשפט.

נעיר כי לא נדרשת בהכרח זהות פורמאלית בין בעלי הדין, אלא, נדרשת זהות עניינית-מהותית ביניהם, המתחזקת עם קיום ידיעה של בעל הדין בהליך המאוחר על קיום ההליך הקודם במועד הרלבנטי, ומתן הזדמנות להיות מעורב בהליך כזה.

החריג השני, ידוע בכינוי "כלל ההזדמנות". חריג זה מתייחס להשתק הפלוגתא, והוא מונע, בתנאים מסויימים, ממי שהיה לו יומו בבית-המשפט, מלשוב ולהעלות את עניינו מחדש גם בהתדיינות עם בעל דין זר להליך הראשון.

על-פי חריג זה אם לצד ניתנה במשפט קודם הזדמנות מלאה להציג את טענותיו בעניין הפלוגתא, ונפלה הכרעה לחובתו, אזי יש בהשתק כדי לפעול לטובת צד זר להתדיינות הראשונה {ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2), 576, 580 (1990)}.

ל"כלל ההזדמנות" מספר סייגים: ראשית, תחולתו מוגבלת להשתק פלוגתא. שנית, דרך-כלל, לא יוכר מעשה בית דין כהשתק התקפי אלא כהשתק הגנתי. שלישית, הפעלתו של השתק הפלוגתא כפופה לשיקול-דעתו של בית-המשפט והחלתו לטובת מי שאינו צד להליך תיעשה בזהירות, שטעמה נעוץ בחריגה של כלל זה מעיקרון ההדדיות.

נדגיש כי לזהות בעלי הדין ישנה חשיבות בבחינתו של מעשה בית דין. לעניין זה הכירה הפסיקה בהחלתו של מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, על מתדיין שלא היה צד להליך הקודם, ובלבד שמידת הזיקה בינו לבין מי שהיה בעל דין באותו הליך יוצרת קירבה מספקת של האינטרסים {ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו(2), 829 (1972); ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן, פ"ד לה(2), 742 (1981); ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29 (1976)}.

השיקולים לעניין ההכרה בקיומה של קירבה משפטית מספקת כזאת הינם מגוונים. במילים אחרות, התשובה לשאלה אם צד זר להליך קשור בהכרעה שניתנה במסגרת התדיינות שנטל בה חלק צד קרוב אליו, תיקבע בהתחשב במכלול גורמים.

בין יתר השיקולים יובאו בחשבון קירבת האינטרסים בין הצדדים; מידת התועלת שזר להליך הקודם יכול להפיק מפסק-הדין ומידת יכולתו של אותו זר להצטרף להליך.

הרציונאל העומד בבסיסו של החריג האמור הוא כי בעל הדין אשר לא היה צד פורמאלי להליך המשפטי, יוצג בבית-המשפט באורח שילוחי על-ידי הצד הקרוב לו, עד כי הדרישה ליומו של הראשון בבית-המשפט התמלאה, ועל-כן יהא זה בלתי-צודק ליתן לו הזדמנות נוספת {ראה ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון ירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט(1), 943 (2004)}.

הכלל הוא שאין מעשה בית דין כלפי צד אלא אם ניתן לו יומו בבית-המשפט. ב- ע"א 253/84 {ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3), 14 (1988)} עסקינן בצד שהתחייב לשפות, הוזמן לבית-המשפט, ידע על הדיון, אך הצליח להימחק כצד למשפט ובחר לא להשתתף בדיון. כיוון שניתן לו יומו, והוא לא ניצל זאת כדי להתגונן, הרי שהסכום שנפסק נגד החייב העיקרי חייב גם אותו.

ב- ת"ק (תביעות קטנות ק"ג) 1475/05 {סיידו רוסי נ' "אישי ישיר" - חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(1), 13878 (2009)} טען התובע כי יש מעשה בית דין המחייב את הנתבעת. לגישתו, נוכח פסק-הדין החלוט נגד הנתבע, ונוכח חובת המבטחת על-פי דין לשפות בגין רשלנות הנתבע, אף כחובה ישירה כלפי הנפגע של המבוטח, אין מקום לדיונים נוספים {במקרה דנן, התובע הסתמך על פסק-הדין בפרשת ספיר}.

כב' השופט אלון אינפלד דחה טענות אלה של התובע בקובעו כי הנתבעת היתה צד להליך מתחילתו. היא ביקשה לקיים דיונים לגופו של עניין, דבר שלא התאפשר, עקב אי-התייצבות של נתבע מס' 2, שהוא עד מבחינתה. פשיטא שפסק-הדין שניתן נגד נתבע מס' 2, בהיעדרו, ללא ממצאים מפורטים לגופו של עניין, אינו יכול להוות פלוגתא פסוקה כלפי המבטחת.

הנתבעת מס' 1, עמדה כל הדרך על זכותה לברר את הדברים לגופם או לחילופין לדון בעניינה במסגרת סעיף 24 לחוק חוזה ביטוח. עתה, משהתבררו הדברים לגופו של עניין, זכותה של נתבעת מס' 1 כי העובדות ייקבעו על-פי הראיות שנשמעו. לפיכך, הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין - נדחית.

שאלת התקיימותם של יחסי קירבה משפטית נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה בהתאם לטעמים העומדים ביסוד העיקרון בדבר מעשה בית דין. אין בקירבת עניין גרידא כדי לשלול מבעל העניין הזר את זכותו ליומו בבית-המשפט אלא נדרשים רכיבים נסיבתיים נוספים הקושרים אותו להתדיינות עצמה ומבטיחים כי עניינו שלו בהליך יוצג כהלכה למעשה על-ידי בעל הדין שעימו יש לו קירבת עניין {ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5), 511, 520 (2004)}.

עיקרון מעשה בית דין יחול גם במקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין (PRIVITY OF INTEREST) לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל דין {ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4), 18 (2001)}.

תורת הקירבה המשפטית (PRIVITY) הרחיבה את גבולותיה גם לעבר מי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי קירבה משפטית עם אחד מבעלי הדין. מונח הקירבה המשפטית גודר בתוכו מצבים שבהם ראוי מטעמים של צדק ושל מדיניות משפטית, לקשור במעשה בית דין גם מי שלא השתתף בהליך, וזאת מחמת הזיקה - קירבת העניין - בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין {ע"א 3097/02 מלמד נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5), 511, 520 (2004)}.

נראה לנו, כי זיקה זו להתדיינות נוכל להעמיד על הרעיון בדבר ייצוג עניינו של הזר בהתדיינות על-ידי אחד מבעלי הדין, או על הרעיון בדבר השתתפותו של הזר בהתדיינות כבעל דין בפועל. בכל אחד מן המקרים הללו נולד קשר ענייני ישיר בין עניינו של הזר להליך לבין נושא ההתדיינות, עד כי יהא זה צודק, מן הטעמים המנחים של כלל מעשה בית דין, להתייחס אליו, כבעל דין באותה התדיינות, לצורך חלותו של הכלל {שם, נינה זלצמן, 493}.

זאת ועוד. זהות האינטרסים בין בעלי הדין בכל אחת מן ההתדיינות היא תנאי חיוני, אך לא די בעובדה זו בלבד למנוע מבעל דין בהתדיינות השניה את זכותו להישמע בבית-המשפט באמצעות כלל המניעות הדיונית. כל מקרה חייב להיבחן לנסיבותיו המיוחדות, ויש להעמיד זה כנגד זה את האינטרסים הנוגדים, של מניעת כפל התדיינות באותה שאלה מצד אחד, ושל זכותו של בעל דין להישמע בעניינו שלו בבית-משפט, מצד אחר. לפיכך יש הסוברים, כי ממילא יהא תהליך שקלול האינטרסים ומציאת האיזון הראוי ביניהם מושפע מקיומם של גורמים שונים, הנוגעים במודעותו של זר להליך להתדיינות המתנהלת ולהתנהגותו כלפיה {שם, נינה זלצמן, 501; וראה גם ע"א (מחוזי מר') 3128-08-07 ברוריה פולק נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2007(4), 16413 (2007)}.

הדרישה של זהות הצדדים לצורך יצירת השתק פלוגתא נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בית-משפט, ומצד שני לוודא, שמי שהיה לו יומו בבית-המשפט לא ישמע דברו בשניה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים.

מי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי קירבה משפטית עם מי מבעלי הדין, מנוע מלשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק-דין חלוט שניתן על-ידי בית-משפט מוסמך {רע"א 1422/07 כרמית מועלם נ' מנהל מקרקעי ישראל, תק-על 2007(1), 2988 (2007)}.

מושג "הקירבה המשפטית" גודר בתוכו מצבים שבהם ראוי, מטעמים של צדק ושל מדיניות משפטית, לקשור במעשה בית דין גם מי שלא השתתף בהליך, וזאת מחמת הזיקה - "קירבת העניין" - בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין.

שאלת התקיימותם של יחסי קירבה משפטית נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה, בהתאם לטעמים העומדים ביסוד העיקרון בדבר מעשה בית דין {ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5), 511 (2004)}.

ב- ע"א 258/88 {פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2), 576 (1990)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, המימצא נושא השתק הפלוגתא הוא מימצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף לשתי התביעות, הרי היה לו יומו בבית-המשפט. כל הטענות שיכול היה המערער לטעון כנגד רישום המקרקעין נטענו כבר על ידיו בהתדיינות הראשונה, ועתה הוא מעוניין לפתוח התדיינות זו מחדש. הצד שלא היה לו יומו בבית-המשפט ושלא היתה לו הזדמנות לטעון את טענותיו - מינהל מקרקעי ישראל - הוא דווקא הצד המעוניין להסתמך על השתק הפלוגתא.

ב- ת"א (שלום נצ') 3750-05-09 {סעוד הייב דיב נ' מדינת ישראל, תק-של 2009(4), 5981 (2009) קבע כב' השופט ערפאת טאהא כי מלבד העתירה המינהלית שהוגשה על-ידי התובע ואחיו, התובע לא היה צד להליכים בהם נקט מוחמד או שננקטו נגד מוחמד.

יחד-עם-זאת, מוחמד ייצג את העניינים והאינטרסים של התובע, בידיעתו ובהסכמתו, בכל ההליכים שננקטו על ידו, לרבות במסגרת התביעה לפינוי שהוגשה נגד מוחמד בשנת 2001. יתרה מכך, התובע היה נוכח בחלק מההליכים והישיבות שנוהלו בין הנתבעים לבין מוחמד, לקח חלק פעיל בניהול אותם הליכים, וחתם על תצהירים בהם נטען, כי מדובר בעדר אחד ואינטרס אחד המשותף למוחמד, לתובע ולכל משפחת הייב.

אותם הליכים נוהלו במשך כמעט עשור בכל הערכאות המשפטיות, בית-משפט השלום, המחוזי והעליון, מתוך ציפיה כי לתובע ולמוחמד יוקצה שטח רעייה שיתאים לשניהם.

בנסיבות אלה, קבע כב' השופט ערפאת טאהא, אין ספק כי התובע היה בעל עניין באותם הליכים שנוהלו במשך השנים בין הנתבעים לבין מוחמד, הוא לקח חלק פעיל באותם הליכים, ועל-כן קיימת קירבה משפטית הדוקה בין התובע לבין אותם הליכים משפטיים באופן כזה שיש לראותו כצד לאותם הליכים.

בנוסף, מוחמד ייצג את התובע ובני משפחתו באותם הליכים, מוחמד היה שלוח של התובע, ועל-כן יש לראות בתובע חליפו של מוחמד. על כן, גם מטעם זה מתקיים בעניינו עיקרון מעשה בית דין, אשר כובל את התובע להליכים שהתנהלו בין מוחמד לבין הנתבעים.

ב- ת"א (שלום ת"א) 176224-09 {בנק לאומי לישראל בע"מ נ' יוסף שיינברג, תק-של 2009(4), 9788 (2009)} טען המבקש לקיומו של השתק וזאת בעקבות פסק-דין בגין חובה של אשת המשיב למבקש.

כב' השופט מרדכי בן-חיים דחה את טענת הבנק {המבקש} שכן אין עניינה של התביעה דנן באותו חוב גרידא, כי אם בהתנהלות המבקש בהליכי מימוש הדירה והנזקים שנגרמו למשיב עקב כך.

יתר-על-כן, משנפרדו דרכיהם של המשיב ואשתו כבר בשנת 1992, ובהיעדר ראיה כי עניינו של המשיב יוצג כהלכה על-ידי אשתו, דומה כי אין מקום להשתיק את תביעתו של המשיב שעילתה - הנזקים הנטענים שנגרמו למשיב מחמת מכירת דירה שיש לו זכויות בה.

ב- ע"ע (ארצי) 255/08 {אור ליסקר נ' ד.ר. טיולי תמר בע"מ, תק-אר 2009(3), 123 (2009)} כב' השופטת רונית רוזנפלד דחתה את טענת החברה לפיה יש לדחות את התביעה נגדה מחמת מעשה בית דין נוכח "קירבה משפטית" של מר רובינשטיין אליה.

עוד נקבע כי התביעה כנגד מר רובינשטיין נדחתה אך משום היעדרה של קירבה משפטית "מספקת" בינו לבין החברה, כך שאין לחייבו בחובות החברה. בבסיס ההנמקה שבפסק-הדין עומדת ההנחה כי התביעה האישית נדחית, ומכאן, שלא נבחנה ולא נדונה כלל אחריותה של החברה להפרשי העמלות.

ראויה היתה טענת החברה להישמע לו למשל היה בית-הדין האיזורי דן בטענתו של מר רובינשטיין, כי מסמך "טיוטת ההסכם" עליו נסמכת המערערת בתביעתה הינו מסמך מזוייף או אז, אם היתה הטענה מתקבלת, אפשר שההכרעה בה היתה מחייבת את המערערת אף בתביעה שהיתה מגישה כנגד החברה, וזאת נוכח ה"קירבה משפטית" של רובינשטיין עם החברה, אלא שלא אלה הן הנסיבות במקרה דנן, בהן התביעה כנגד רובינשטיין נדחתה אך מן הטעם שהמערערת ביקשה לחייב אותו באופן אישי. בקביעה זו ודאי אין משום מעשה בית דין, החוסם את המערערת מהגשת תביעה כנגד החברה.

נוכח כל האמור לעיל, אין לראות את המערערת כמי שהיא מושתקת ומנועה מהגשת תביעתה כנגד החברה ודין ערעורה להתקבל.

ב- בש"א (שלום ת"א) 165638/08 {טי-ג'את סיסטמס 2006 בע"מ נ' טריפל סי הפצה (1993) בע"מ, תק-של 2008(3), 3286 (2008)} קבעה כב' השופטת נועה גרוסמן כי במקרה דנן לא קיימת זהות בין הצדדים בתובענה דנן לבין הצדדים בתביעה הראשונה.

התביעה הראשונה הוגשה על-ידי חברת טריפל סי מחשוב בע"מ כנגד המבקשת מס' 1 ואילו המשיבה בתובענה דנן לא היתה צד להליך בתביעה הראשונה.

אומנם המבקשים מסכימים, כי המשיבה בהליך דנן לא היתה רשומה מבחינה פורמאלית בתביעה הראשונה אך לטענתם עסקינן בנתון טכני גרידא שכן, התובעת בתביעה הראשונה היא חליפתה של המשיבה בהליך דנן, או למצער קיימים ביניהן יחסי קירבה משפטית. לטענתם, המדובר בחברות קשורות, בבעלות זהה, היושבות באותם משרדים ובאותו מען, המנהלות יחד את חשבונותיהן והן אף בעלות אותו מנהל אגף לוגיסטיקה וכספים.

כב' השופטת נועה גרוסמן דחתה טענות המבקשים וקבעה כי התובעת, במסגרת התביעה הראשונה, הינה חברת טריפל סי מחשוב בע"מ בעוד שהתובעת בתביעה שבפניה, הינה חברת טריפל סי הפצה (1993) בע"מ. שתי החברות, בעלות ח.פ. שונה, הינן שתי יישויות משפטיות נפרדות.

אומנם, בין שתי החברות קיימות נקודות השקה. שתיהן עוסקות בתחום השיווק, ייבוא, הפצה ומכירה של מוצרי מחשבים וציוד הנלווה להן. אותם אישים מנווטים את פעולותיהן. מענן זהה. אך, רלוונטי ביותר לענייננו, לשתי החברות מערכת הנהלת חשבונות נפרדת {ובשים-לב כי כב' השופט צ' דותן, שדן בתביעה הראשונה, נדרש להפרדה חשבונאית זו, ועל יסודה, אף דחה את התביעה הראשונה בהרצליה}.
מן האמור לעיל, עולה כי משהמדובר בשתי חברות שונות, בעלות ח.פ. שונה ובעלות מערכת הנהלת חשבונות נפרדת, הרי שמדובר בבעלי דין שונים, בשני ההליכים, ולפיכך לא ניתן להחיל במקרה דנן את כלל השתק עילה.

ב- ת"א (שלום עפ') 16519-03-09 {ועד הכשרת שע"י בד"צ העדה החרדית ואח' נ' יעקב יעקב, תק-של 2010(1), 34575, 34581 (2010)} עסקה כב' השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד, בין השאר, בשאלה האם הכלל של מעשה בית דין חל גם על רבינוביץ שלא היה צד ישיר לתביעה הקודמת.

בהשיבה על שאלה זו בחיוב קבעה כב' השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד כי קביעותיו של בית-המשפט בתביעה הקודמת ובערכאת הערעור ניתנו על יסוד עדותו של רבינוביץ, אשר קיבל את ההחלטה בדבר הפסקת שיווק מטעיו של המשיב בעקבות החשד לגילוי עורלה.

כיוון שרבינוביץ היה עד ההגנה המרכזי מטעם המבקשת בתביעה הקודמת, הרי שניתנה למשיב בהליך הקודם ההזדמנות המלאה להתמודד עם גרסתו ואף לחקרו בחקירה נגדית, והוא מימש הזדמנות זו עד תום.

הטענות בדבר ההחלטות בנושא העורלה של מטע זיתיו של המשיב נתקבלו על-ידי רבינוביץ, אשר נחקר אודותיהן בחקירה נגדית כעד מרכזי מטעם ההגנה בתביעה הראשונה. קביעותיו של בית-המשפט בתביעה הקודמת ובערכאת הערעור ניתנו, בין היתר, על יסוד עדותו של הרב רבינוביץ, זאת לאחר שהמשיב ניצל את ההזדמנות להתמודד עם העדות ולחקור את הרב רבינוביץ בחקירה נגדית כאמור.

הגם שרבינוביץ לא היה צד בדיון הקודם, הוא בבחינת "בעל זיקת עניין לדיון הקודם", וככזה הרי גם הקביעות והממצאים שנקבעו בתביעה הקודמת נכונות ויפות גם לגביו. בנוסף, הרב רבינוביץ הינו הבודק מטעם הבד"ץ והמחליט בדבר המטעים, הוא זה שנותן את ההכשר או שולל אותו. אי-לכך ניתן לראות בו כשליח של הבד"ץ, וככזה הוא מהווה חליף של הבד"ץ.

לאור האמור, נקבע כי הממצאים אשר נקבעו בהליכים הקודמים, מהווים השתק פלוגתא גם ביחס לרב רבינוביץ בתיק דנן.

ב- ע"א 735/07 {צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, תק-על 2011(1), 174 (2011)} קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי צדק בית-משפט קמא בקובעו כי בשני ההליכים מתקיימת קירבה משפטית מובהקת בין בעלי הדין התובעים, קרי: בין הבן בתביעה הראשונה, לבין המערערים בהליך זה, כשמנגד ניצב הבנק כנתבע בשני ההליכים.

בין הבן בהליך הקודם לבין המערער בהליך זה מתקיימת זיקה הדוקה ביותר לא רק בשל הקירבה המשפחתית ביניהם, אלא גם מבחינת האינטרס הרכושי המשותף המניע את שניהם - למנוע מהבנק את מימוש הבטוחה על הדירה, שהיא קניינו הרשום של הבן, ושימשה דירת מגוריהם של המערער ורעייתו.

מימוש המשכנתא על הדירה בידי הבנק משמעו אובדן זכויותיו הכלכליות של הבן בנכס יקר ערך הרשום על-שמו. מימוש זה משמעו גם פגיעה בהנאת המערער ואשתו משימוש בדירה, וחיובם לפנות את הדירה במסגרת מימוש זה. מימוש הבטוחה קשור קשר הדוק לטענות הבנק בדבר קיומם של חובות המערערים כלפיו, שבלעדיהם לא קמה עילה למימוש הבטוחה.

יוצא, איפוא, כי למערערים אינטרס רכושי ישיר ומיידי בגורלה של תביעת הבן בהליך הראשון, שאמורה היתה להכריע הן בשאלת קיומם של חובות המערערים לבנק, והן בסוגיית מימוש הבטוחה בדירה שנועדה להבטחת חובות אלה.

ואומנם, המערער-האב נכח בדיוני ההוכחות בתביעת הבן, אך סירב להציג את גרסתו באותו הליך. בנסיבות אלה, הזיקה העניינית ההדוקה בין תביעת הבן לבין הליך התביעה שיזמו המערערים באותו נושא עצמו מצביע הן על זהות עילות התובענה בשני ההליכים, והן על זהות הצדדים בין הבן לבין המערער-האב מפאת קירבה משפטית המתקיימת ביניהם.

הזהות העניינית בין שני ההליכים, הקירבה המשפחתית בין הבן לאב, זהות האינטרסים הרכושיים ביניהם, ההזדמנות שניתנה למערערים להצטרף להליך התביעה של הבן כדי לברר את מכלול השאלות הקשורות לפרשה זו בדרך מרוכזת - כל אלה בהצטברם מובילים למסקנה כי מדובר בשני הליכים שמתקיימת לגביהם זהות עילות, בצד "זהות צדדים" מהבחינה הנורמטיבית בן הבן לאב.

זהות כזו מתקיימת, בנסיבות העניין, גם בין הבן לבין המערערת, תאגיד בניהול של האב, המשמשת אמצעי שבעזרתו מנהל האב את עסקיו בפרוייקט צמרות. כל אלה מביאים לכך שפסק-הדין בתביעת הבן מהווה מעשה בית דין ביחס להליך הנוכחי מחמת "השתק עילה" במובנה הרחב.

משכך, מנועים המערערים מניהול הליך תביעה חדש, ומהעלאת טענות כנגד הבנק הקשורות במערכת היחסים המשפטית ביניהם ביחס לפרוייקט צמרות. נכללות בכך, בין היתר, טענות בדבר החובות הכספיים של המערערים לבנק, התנאים למימוש הבטוחה בדירה, וכל כיוצא בכך.

ב- ע"א 8765/07 {פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני, תק-על 2010(4), 3075 (2010)} קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בין השאר, כי במקרה הנדון קיימת קירבה משפטית מובהקת בין החייב לבין בני משפחתו שהיו נתבעים בתביעת השיפוי. הקירבה מתבטאת לא רק בקשר המשפחתי ביניהם, אלא גם, ובעיקר, בשיתוף אינטרסים מלא ביניהם בנושא ההתדיינות המשותף לשני ההליכים. קיימת קירבה פרסונאלית בצד זהות אינטרסים מלאה בין הצדדים הנימנים על משפחת החייב בשני ההליכים.

זאת ועוד. מתקיימת קירבה משפטית מובהקת בין החייב לבין בני משפחתו שהיו צד להליכים הקודמים באותן סוגיות עצמן. אין בנסיבות העניין טעם שבמדיניות שיפוטית, המצדיק להבחין בין החייב לבין בני משפחתו, הנתבעים האחרים בהליך השיפוי, לצורך החלת השתק פלוגתא בשאלת חובת השיפוי של האב ובניו כלפי המערערות.

קיימת ביניהם קירבה משפטית עד כדי זהות נורמטיבית, לצורך החלת עיקרון מעשה בית דין. בהיעדר שוני שורשי בין הליך התביעה לשיפוי לבין הליך תביעת החוב, ועל רקע האינטרס המשותף המאחד בין האב, האחים והחייב, דיון מחודש בטענות המערערות בתביעת החוב משמעו פתיחה מחודשת של אותה פרשה עצמה באופן שאינו מתיישב עם תכליותיו של רעיון מעשה בית דין והשתק פלוגתא.

דרישת הצדק הדיוני והמהותי לא תיפגע, אלא תקודם בהחלת ההרחבה של עיקרון השתק פלוגתא בנסיבות אלה גם לעניינו של החייב שלא היה בעל דין בתביעת השיפוי. הישענות הנאמן על קביעות בתי-הדין לעבודה ופסק-דין השיפוי אכן קידמה את היעילות הדיונית של הליך בירור תביעת החוב, בלא שגרמה עוול למערערות, שניתן להן יומן בעבר להעלות את מלוא טענותיהן באותן סוגיות עצמן, אשר נדונו והוכרעו במספר ערכאות שיפוטיות קודמות.
ב- ת"א (שלום ת"א) 17772-02-10 {יוסף ערבה נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-של 2010(3), 63698 (2010)} קבעה כב' השופטת עידית ברקוביץ כי משידע המבקש על תביעת הפינוי והיה מעורב באופן פעיל בהתגוננות הנתבעים כנגד התביעה, הרי הוא בגדר מי שעומד ביחסי קירבה משפטית עם המשיב, באופן המונע ממנו מלהעלות טענות שנדונו והוכרעו על-ידי בית-המשפט {ראה גם רע"א 623/08 ברוריה פולק ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-על 2008(1), 4973, 4975 (2008)}.

עוד נקבע כי העובדה שהוגש ערעור על פסק-הדין בתביעת הפינוי, אינה גורעת מהשלכתו על המבקש {ראה גם ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ נ' לאה נגר ואח', תק-על 2009(1), 2160, 2173 (2009)}.

סעיף 4 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 עוסק בחילופי צדדים ובוררים. על-פי סעיף 4 הנ"ל "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם, וסמכותו של בורר על-פי הסכם-בוררות מוקנית גם לבורר חליף, והכול כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם".

כלל ידוע הוא, כי הסכם בוררות שנערך בין צדדים לסכסוך מחייב רק אותם, ופסק-הבוררות שיינתן יחייב רק את הצדדים להסכם. סעיף 4 לחוק הבוררות, הרחיב את הכלל והחיל את פסק-הבוררות גם על חליפיהם של הצדדים {ראה גם הפ"ב (מחוזי יר') 9077-10 יהודה רוזנברג נ' החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ, תק-מח 2010(4), 2633 (2010)}.

הפסיקה הרחיבה אף היא את הכלל, והכירה במקרים נוספים בהם הוחל הסכם הבוררות או פסק-הבוררות על מי שלא חתם מבחינה פורמאלית על הסכם-הבוררות {ראה הדוגמאות המובאות בספרה של סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך א' (מהדורה רביעית, תשס"ה-2005), 108 ואילך}.

כך לדוגמה, ב- רע"א 4913/92 {אלדא - סוכנות נסיעות בע"מ נ' בוא ניסע בע"מ, תק-על 93(2), 1525 (1993)} כב' השופט א' גולדברג דחה בקשת רשות ערעור שנסובה, בין היתר, על החלטת בית-משפט קמא לצרף חברה נוספת לבוררות, בהסתמך על זהות האינטרסים בין החברה המשיבה לבין החברה הנוספת.

הגם שהמשיבות הינן שתי ישויות משפטיות שונות, פעילותן והתנהגותן בכלל ובמהלך הבוררות דנן בפרט מלמדות, כי יש ביניהן יחסים עסקיים-כלכליים 'שיישויות משפטיות שונות משמשות בהם בערבוביה, ללא כל הפרדה הנראית לעין' {דברי בית-המשפט ב- ע"א 30/88 כהן נ' פרנקל, פ"ד מד(1), 119, 124 (1989)}.

הקירבה המשפטית בין המשיבות כה רבה "עד כי ניתן לראות את השניים כאילו הם אחד, או את האחד כבא מכוחו של האחר" {דברי בית-המשפט ב- ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס, פ"ד לט(4), 29 (1985)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זהות בעלי הדין לעניין מעשה בית דין