פסק-דין על דרך הפשרה

ב- ע"ב (איזורי ת"א) 2100/07 {ציון דהן נ' אורתם סהר הנדסה בע"מ, תק-עב 2009(3), 7469 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת ורדה סאמט:

"1. התובע עותר לתשלום הפרשי פיצויי פיטורין והפרשות לביטוח מנהלים.

2. בכתב ההגנה נטען כי התובע מנוע מלהעלות טענות כנגד הנתבעת בקשר לתקופת העסקתו עד ליום 31.10.04, לאחר שחתם על כתב ויתור וסילוק, בו הצהיר על היעדר תביעות וטענות מצידו כלפי הנתבעת בקשר לתקופה זו; בין הצדדים נערך הסכם פשרה כולל, בפני ועדת התעסוקה של משרד הביטחון, לסיום כל המחלוקות ביניהם בהתייחס לתקופת עבודתו של התובע בנתבעת, המהווה מעשה בית דין בהתייחס לתביעה זו של התובע; פיצויי הפיטורין שולמו לתובע בהתאם לשכרו הקובע וזאת לפנים משורת הדין, ומבלי שהתובע היה זכאי להם על-פי דין; הפרשות לביטוח המנהלים של התובע נעשו כדין ובהתאם להסכם העבודה בין הצדדים.

3. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר.

מטעם התובע הוגשו תצהירים של מר יורם דהן, אחיו של התובע (להלן: "מר דהן") ושל עו"ד אורטל מור, אשר ייצגה את התובע בהליכים שהתנהלו בעניינו בפני ועדת התעסוקה של משרד הביטחון (להלן: "עו"ד מור").

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של מר אמיר נחום, מנכ"ל ובעלים של הנתבעת (להלן: "מר נחום") ושל מר אביעד רוזנצוויג, סמנכ"ל הכספים של הנתבעת (להלן: "מר רוזנצוויג").

דיון והכרעה
4. הנתבעת הינה חברה קבלנית העוסקת בעבודות בניה.

התובע הועסק על-ידי הנתבעת בתפקיד מנהל עבודה החל מיום 5.9.02, ובהתאם להסכם ההעסקה שנחתם בין הצדדים ביום 4.9.02 (נספח א' לכתב התביעה - להלן: "הסכם העבודה").

5. בחודש 10.04 פנה התובע לנתבעת בבקשה לעבור לעבוד כנגד חשבוניות מס, ולא על-פי תלושי שכר, וזאת על-מנת לקבל את כספי פיצויי הפיטורים שנצברו לטובתו נכון לאותו מועד. הנתבעת קיבלה את בקשת התובע ובתלוש שכר חודש 10.04 (נספח ג' לתצהיר מר רוזנצוויג) שולמו לתובע פיצויי הפיטורים. כמו כן ביום 13.12.04 חתם התובע על "הצהרה בדבר היעדר תביעות" (נספח א' לתצהיר מר רוזנצוויג) בזו הלשון:

'הריני לאשר כי עם קבלת משכורת חודש אוקטובר הכוללת פיצויים בגין סיום עבודתי אין לי ולא יהיו לי בעתיד טענות כנגד אורתם סהר הנדסה בע"מ בקשר עם תקופת עבודתי בחברה עד ליום 31.10.04.'
(להלן: "כתב הויתור")

6. בתקופה שבין 11.04 – 3.05 המשיך התובע לספק את שירותיו לנתבעת כנגד הוצאת חשבוניות מס.

7. בחודש 4.05 חזר התובע לעבוד בנתבעת כשכיר וכנגד קבלת תלושי שכר.

8. במהלך חודש 6.05 נקרא התובע לשירות מילואים לתקופה של 24 ימים מיום 7.8.05 עד ליום 30.8.05.

9. ביום 18.7.05 נמסר לתובע מכתב פיטורין, המודיע על סיום עבודתו בנתבעת ביום 1.8.05 (נספח ג' לתצהיר התובע).

עם סיום העסקתו שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורין ואת תגמולי ביטוח המנהלים שהצטברו לטובתו בגין התקופה שמחודש 4.05 עד סוף חודש 7.05.

10. ביום 22.9.05 פנה התובע בתלונה כנגד הנתבעת לועדת התעסוקה של משרד הביטחון (להלן: "ועדת התעסוקה"), בטענה כי פוטר על-ידי הנתבעת בעקבות שירות המילואים אליו נקרא ובניגוד להוראות חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התשי"ט-1949.

11. ביום 9.2.06 התקיים דיון בעניינו של התובע בפני ועדת התעסוקה בנוכחות התובע, מר נחום ובאי-כוחם. בסיום הדיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה כדלקמן:

'מבלי להודות בטענה מטענות התובע ולסילוק סופי ומלא של כל תביעותיו בכל הקשור ולפנים משורת-הדין תשלם הנתבעת פיצויים לתובע בסך של 24,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום...' (להלן: "הסכם הפשרה").

לשאלת תוקפו של כתב הויתור
12. לעניין תוקפם המחייב של כתבי הויתור בנוגע לזכויות המגיעות לעובד בגין עבודתו, כבר נפסק:

'משפט העבודה בוחן בקפידה את תוקפם של כתבי-ויתור. עובד אינו יכול לוותר על זכות שנקבעה בחוק מגן או זכות שהוא אינו מודע לה... לעומת זאת, עובד יכול לוותר על זכות שהוקנתה לו בחוזה במקרים מצומצמים, בהם הוא יודע בדיוק על מה הוא מוותר; כאשר הוצג לו חשבון מפורט המעמידו על משמעות הזכות, המחלוקת והוויתור...' (דב"ע נד/3-229 חמת ארמטורות ויציקות בע"מ נ' ישראל נעים, פד"ע לג 260).

בפסיקה נקבעו מבחנים שונים לבחינת תוקפם של כתבי הויתור:

'המדיניות הכללית של בית הדין לעבודה היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם. כך, לא יינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה:

(א) כתב הויתור אינו ברור וחד-משמעי;
(ב) כתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו ...;
(ג) העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הויתור ...;
(ד) יש פגם במסמך הויתור ...;
(ה) לאחר חתימת כתב הויתור מתעוררים חילוקי דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך ...'
(ראה דב"ע 2/98-10 אלדד קנטי נ' דיגיטל אקויפנט (זק) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לב(3), 161, והאסמכתאות שם).

13. במקרה דנן נוסחו של כתב הויתור הינו נוסח ברור וחד-משמעי, ולפיו התובע מוותר על טענותיו כלפי הנתבעת בקשר לתקופת עבודתו עד ליום 31.10.04 כנגד תשלום משכורת חודש 10.04, הכוללת את רכיב פיצויי הפיטורים. לפיכך גם אין בידנו לקבל את טענת התובע לפיה לא הבין את משמעות המסמך עליו חתם, כאשר לשונו של כתב הויתור הינה פשוטה ונהירה ותוכנו מדבר בעד עצמו.

עוד עולה מכתב הויתור כי התובע קיבל פירוט של הסכומים אשר שולמו לו כנגד חתימתו על כתב הויתור, כמפורט בתלוש שכר חודש 10.04 (נספח ג' לתצהיר מר רוזנצוויג), אליו מפנה כתב הויתור לעניין זה.

14. אין בידנו לקבל את טענת התובע לפיה התובעת החתימה אותו על כתב הויתור תוך ניצול מצוקתו הכלכלית והלחץ בו היה שרוי בתקופה הרלוונטית. לעניין זה יש לזכור כי התובע הוא זה שיזם את "הפסקת העבודה" כנגד תלושי שכר בחודש 10.04, על-מנת לקבל את כספי הפיצויים, וכפי שהעיד התובע:

'ביקשתי שיפטרו אותי. ביקשתי לעבוד עם חשבונית. ביקשתי כסף.' (עמ' 11 לפרוטוקול). בנסיבות אלה התובע לא היה זכאי לפיצויי פיטורין מכוח חוק והתשלום שולם לו בהסכמת הנתבעת ולפנים-משורת-הדין. מעדותו של התובע בחקירתו הנגדית ניתן ללמוד כי חתימתו על כתב הויתור לא הושגה בכפיה מצד הנתבעת:
ש. אני אומר לך שהטופס הזה היה עם הכיתוב במגירה שלך.
ת. נניח שכן. אני לא מכחיש את האפשרות שכך נעשה. לא היה לי אקדח צמוד לרקה.' (עמ' 11 לפרוטוקול).

15. טענתו העיקרית של התובע כנגד תוקפו של כתב הויתור היא כי במועד חתימתו על כתב הויתור לא היה מודע למלוא זכויותיו, עליהן נדרש לוותר, לרבות זכאותו הנטענת, לכך שפיצויי הפיטורין וכן ההפרשות לביטוח המנהלים, ייגזרו משכרו כולל רכיב השעות הנוספות אשר שולם לו כסכום גלובאלי.

מר רוזנצוויג טען בתצהירו כי בטרם חתימתו על כתב הויתור העלה התובע את טענותיו נשוא התביעה, לעניין השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורין והזכויות הסוציאליות, ולאחר שהוסבר לו כי השכר הקובע הינו בהתאם לסיכום שנערך עימו עם תחילת העסקתו, הסכים לחתום על כתב הויתור. טענה זו הוכחשה על-ידי התובע, ופרט לעדותו של מר רוזנצוויג, לא הוצגו ראיות מטעם הנתבעת לתמיכה בגירסתה לעניין זה, והיא אף אינה עולה במפורש מלשונו של כתב הויתור.

ואולם במהלך הדיון בפני ועדת התעסוקה מיום 9.2.06, הצהיר התובע כי אין לו טענות בקשר לפיצויי פיטורין בגין תקופת העסקתו עד לחודש 10.04 (עמ' 2 לפרוטוקול הוועדה, נספח ה' לתצהיר התובע). במועד זה אין חולק כי התובע היה מודע לטענותיו לעניין השכר הקובע לצורך חישוב זכויותיו, כעולה מהמכתב אשר שיגר לנתבעת בעניין זה ביום 10.11.05 (נספח ב' לתצהיר מר נחום), וכפי שאישר התובע בחקירתו הנגדית (עמ' 9 לפרוטוקול).

16. לאור האמור, ובפרט נוכח העובדה כי תשלום פיצויי הפיטורים לתובע בגין התקופה עד ליום 31.10.04 נעשה לפנים משורת הדין ועל-פי בקשתו, יש מקום ליתן תוקף מחייב לכתב הויתור בכל הנוגע לטענות התובע בהתייחס לתשלום פיצויי הפיטורים.

לעומת זאת, לא מצאנו לנכון ליתן תוקף מחייב לכתב הויתור בכל נוגע לזכויותיו האחרות של התובע, לרבות זכותו הנטענת להשלמת הפרשות לביטוח מנהלים, כאשר זכויות אלה אינן מוזכרות בכתב הויתור ואף הסכום ששולם לתובע כנגד חתימתו על כתב הויתור הינו בגין פיצויי הפיטורין בלבד, וכן משלא הוכח כי במועד חתימתו על כתב הויתור ידע התובע על זכותו הנטענת להפרשות לביטוח מנהלים בסכומים גבוהים מאלו שבוצעו בפועל.

נפקותו של הסכם הפשרה
17. הסכם הפשרה בין הצדדים נערך במסגרת הדיון שהתנהל בפני ועדת התעסוקה.

סמכותה של ועדת התעסוקה נקבעה בסעיף 21 לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949 (להלן: "חוק חיילים משוחררים"), כדלקמן:

'(א) אדם הטוען שחוק זה מקנה לו זכויות ושזכויותיו אלה הופרו (הנקרא להלן "תובע"), רשאי תוך זמן המתקבל על הדעת לפנות לוועדת תעסוקה בבקשה שתפסוק בכול עניין הנוגע לזכויותיו האמורות.'

מכאן כי ועדת התעסוקה מוסמכת לדון בעניינים הנוגעים לזכויות המוקנות בחוק חיילים משוחררים. לפיכך, ובהיעדר הסמכה מפורשת בדין, אין הוועדה מוסמכת לדון בזכויות נוספות, שלא על-פי חוק חיילים משוחררים, לרבות זכויות המוקנות לעובד מכוח חוקי המגן והסכמים קיבוציים.
18. יחד-עם-זאת, אין ספק כי במסגרת הסכם פשרה, אליו מגיעים צדדים המופיעים בפני גוף שיפוטי כזה או אחר, רשאים הם להגיע להסכמות גם בעניינים שהינם מעבר לסמכויותיו של אותו גוף, שכן המדובר בראש ובראשונה בהסכם בין הצדדים עצמם, ואין מקום להגבילם בנושאים שיוסדרו בהסכם מעין זה. כך העידה עו"ד מור בתצהירה כי במקרים מסויימים סייעה ועדת התעסוקה לפשר בין צדדים שהופיעו בפניה גם בנושאים שאינם מצויים בגדר סמכותה על-פי דין.

כאשר מגיעים הצדדים להסכמות ביניהם ביחס לנושאים נוספים, שמעבר לסמכותו השיפוטית של הגוף בפניו נערך הדיון, ובענייננו ועדת התעסוקה, ראוי כי הדבר יצויין במפורש בתוך הסכם הפשרה, שכן מטבע הדברים מדובר בנושאים שלא נכללו במסגרת התביעה שהוגשה לוועדת התעסוקה ואם לא יצויין במפורש - לא יהיה ניתן לדעת בוודאות לאילו נושאים מתייחס ההסכם.

19. אין בידנו לקבל את הטענה לפיה כאשר הוסכם על נוסח הסכם הפשרה לא היה לתובע יסוד להאמין כי הנתבעת נותרה חייבת לו כספים (סעיף 35 לתצהיר התובע; סעיף 11 לתצהיר עו"ד מור). התובע אישר בחקירתו הנגדית כי שלח את המכתב לעניין הזכויות המגיעות לו בגין הפרשות לביטוח מנהלים ופיצויי פיטורין, אשר נכתב על-ידי אחיו מר דהאן, כבר בחודש 11.05 (עמ' 9 לפרוטוקול). מכאן כי במועד הדיון בועדת התעסוקה היה התובע מודע לכך כי זכויות אלה לא שולמו לו על-ידי הנתבעת.

20. במהלך הדיון בוועדה לקראת עריכתו של הסכם הפשרה, ציין ב"כ הנתבעת עו"ד סלע: 'חשוב לי להבהיר שבזאת יסתיימו כל טענות הצדדים כולל תביעה עתידית בבית-הדין לעבודה' (עמ' 5 לפרוטוקול הועדה, נספח ה' לתצהיר התובע). מדבריו אלה של ב"כ הנתבעת ניתן להבין כי הוא אכן ביקש לכלול בהסכם הפשרה את כל המחלוקות בין הצדדים בקשר לתקופת העסקתו של התובע, לרבות הנושאים שעלו במכתבו של התובע מחודש 11.05, אשר התקבל אצל הנתבעת לפני הדיון בוועדה ובו הועלתה בין היתר, האפשרות של הגשת תביעה לבית-הדין.

יחד-עם-זאת, בסופו של דבר בהסכם הפשרה לא נאמר במפורש כי הוא נועד, בין היתר, לסילוק טענותיו הנוספות של התובע בקשר לתקופת עבודתו בנתבעת, למעט הנושאים שנדונו בפני הוועדה. המשפט שנכתב בהסכם הפשרה לעניין זה אינו שלם ונראה כי המשכו הושמט מנוסח ההסכם, מסיבה לא ברורה. בהסכם נכתב כי התשלום נועד 'לסילוק סופי ומלא של כל תביעותיו בכול הקשור' אך לא מצויין אם המדובר ב"כל הקשור" לנושאים שנדונו בפני ועדת התעסוקה או ב"כל הקשור" לכל טענות התובע כנגד הנתבעת בקשר לתקופת עבודתו.

21. בנסיבות המתוארות, נוכח נוסחו של הסכם הפשרה אשר אינו מציין במפורש מהם הנושאים שנכללו במסגרתו, יש לראות הסכם זה כהסכם המסדיר את הנושאים שבסמכותה של ועדת התעסוקה בלבד. לפיכך אין בהסכם הפשרה כדי להוות מעשה בית דין בקשר לתביעה שבפנינו.

שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורין וביטוח מנהלים
22. בסעיף 9 להסכם העבודה, לעניין התמורה שתשולם לתובע בגין עבודתו בנתבעת נקבע:

'ד. ... השכר יהיה בהתאם לתלוש לדוגמא המצ"ב כנספח לחוזה.
ה. העובד מסכים בזאת שהשכר הנקוב לפי סעיף 9 להסכם זה כולל את התמורה המלאה לשעות נוספות שיבוצעו על ידו לפי צרכי העבודה והוראות הממונים עליו...'

בתלוש לדוגמא אשר צורף כנספח להסכם העבודה מופיע רכיב המכונה "משכורת" ששיעורו 10,000 ₪ ורכיב נוסף המכונה "ש. נוס 125%" ששיעורו 6,000 ₪.

רכיב השעות הנוספות אשר שולם לתובע היה רכיב קבוע, שלא השתנה בהתאם למספר השעות הנוספות בהן הועסק התובע בפועל, והתובע מבקש לראות ברכיב זה כחלק משכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורין וההפרשות לביטוח מנהלים.

23. התשובה לשאלה האם תוספת שכר נחשבת לשכר יסוד אם לאו, תינתן על-פי הבחינה האם רכיב השכר הנדון מותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שמי שבו מדובר מתקיים בו אותו התנאי או הגורם (דב"ע לד/3-7 מדינת ישראל נ' מרדכי ביטמן, פד"ע ה 421).

הנטל להוכחת הטענה כי התשלום המכונה "תוספת" מהווה חלק אינטגרלי מהשכר הקובע, מוטל על כתפי הטוען כך (דב"ע מא/3-78 אמנון ברזילי נ' אלבני ישראל פרייט בע"מ, פד"ע יג 21).

באשר לשעות נוספות גלובליות - הפסיקה הכירה באפשרותו של מעסיק לשלם לעובד רכיב של שעות נוספות גלובליות, כתחליף להסדר החוקי לעניין השעות הנוספות, כל עוד מדובר ברכיב נפרד אשר חושב באופן שאינו מפחית מהגמול שהיה משתלם לעובד לפי החוק (דב"ע מד/3-34 בנק ישראל נ' דוד אלון, פד"ע טז, 76). גם אם נקבל את טענת התובע לפיה תפקידו היה תפקיד ניהולי שדרש מידה מיוחדת של אמון אישי, אשר הוראות חוק שעות העבודה והמנוחה, התשי"א-1951, לעניין גמול שעות נוספות אינן חלות עליו, הרי שאין מניעה חוקית להגיע להסכם דומה בדבר תשלום שעות נוספות גלובליות, המפצות את העובד הבכיר על הצורך לעבוד בשעות חריגות.

ככלל, תשלום בגין שעות נוספות הינו בגדר תוספת, ושעה שעובד מקבל תשלום גלובלי עבור שעות נוספות תמורת עבודתו בשעות נוספות אין לראות בתשלום זה כפיקציה. כאשר התשלום בגין "שעות נוספות גלובליות" בא כתחליף בעבור שעות נוספות מדווחות והעובד ביצע שעות נוספות בפועל, יש לראות תשלום זה כ"תוספת" שאינה נכללת בשכר הקובע לצורך תשלום פיצויי הפיטורים, וזכויות סוציאליות, כגון פנסיה (דב"ע נז/3-2 דוד ישראל נ' עיריית ירושלים, עבודה ארצי, כרך ל(4) 83; דב"ע נו/3-224 ינקו רושו נ' כרמל מערכות מיכלים בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט(1) 357; דב"ע נא/4-7 מדינת ישראל נ' יעקב זכאי, פד"ע כד 194; ע"ע 1072/02 שלמה בן יונה נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, תק-אר 2005(3), 85 (2005)).

24. מעיון בתלושי השכר של התובע (נספח ג' לתצהיר מר נחום) לרבות התלוש לדוגמא שצורף כנספח להסכם העבודה, עולה כי רכיב השעות הנוספות היה רכיב נפרד משכר היסוד של התובע. מהוראת סעיף 9(ה) להסכם העבודה אנו למדים כי תשלום זה מהווה תמורה כוללת בגין השעות הנוספות שנדרש התובע לבצע על פי צרכי העבודה, ומכאן כי המדובר בתשלום עבור שעות נוספות גלובליות.

מחומר הראיות עולה כי התובע אכן הועסק בשעות נוספות, אם כי לא במתכונת קבועה, כפי שעולה מנוסחו של הסכם העבודה כמפורט לעיל, ואף מעדותו של התובע בתצהירו (סעיף 23 לתצהיר) ועדותו בפני ועדת התעסוקה (ראה פרוטוקול הוועדה נספח ה' לתצהיר התובע).

מהאמור לעיל עולה כי רכיב השעות הנוספות שולם לתובע בתמורה להסכמתו לעבוד בשעות נוספות על-פי צרכי העבודה וכתחליף עבור שעות נוספות מדווחות. לפיכך, ובהתאם למבחנים שבפסיקה אין לראות ברכיב זה כרכיב פיקטיבי, אלא כתוספת אמיתית שאינה מהווה חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורין והפרשות לביטוח מנהלים.

25. לטענת התובע גם מהסכם הפשרה עולה כי שכרו הקובע כולל את רכיב השעות הנוספות, כאשר הסכום ששולם לו על-פי הסכם הפשרה חושב בהתאם לשכרו הכולל, לרבות השעות הנוספות וכעולה מדברי יו"ר ועדת התעסוקה במהלך הדיון: 'לצורך החישוב נדבר על 16,500 ברוטו (כולל שעות נוספות)...' (ראה פרוטוקול הועדה נספח ה' לתצהיר התובע). לעניין זה נציין כי המדובר בחישוב שנעשה במסגרת הסכם פשרה בין הצדדים ואין הוא מעיד בהכרח על זכאות התובע על-פי דין. העובדה כי יו"ר הוועדה מוצא לנכון לציין במפורש כי לצורך הסכם הפשרה הסכום יחושב באופן שיכלול את רכיב השעות הנוספות יכולה דווקא להצביע על כך כי מלכתחילה לא היה מקום להכללת סכום זה במסגרת השכר הקובע.

עוד יצויין כי במכתב שנשלח לוועדת התעסוקה על-ידי עו"ד מור, ביום 6.3.06 ובעקבות הסכם הפשרה, בבקשה לקבוע כי סכום הפשרה שנקבע בהסכם הינו סכום נטו (נ/1) ציינה עו"ד מור בין היתר:

'... הועלתה הצעה נוספת בסיועו של עו"ד ברדוגו, על פיה תשלם הנתבעת פיצוי בגובה משכורת של כחודש וחצי, שהוא פיצוי אשר מבחינת הסכום הינו שווה ערך לחישוב של כשתי משכורות וחצי, על-פי חישוב של השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים (כלומר בניכוי מרכיב השעות הנוספות הקבועות בסך 6,000 ₪ אותו קיבל התובע מידי חודש)... '

מכאן כי אף לשיטתה של ב"כ התובע דאז במועד כתיבת המכתב, שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורין לא כלל את רכיב השעות הנוספות, וזאת בניגוד לטענות שהעלה התובע לעניין זה במכתבו לנתבעת מחודש 11/05.

26. למעלה מן הנדרש נציין כי לא שוכנענו בנכונות גירסתו של התובע לעניין רציפות העסקתו בנתבעת גם לאחר חודש 10.04, אשר נסתרה במהלך חקירתו הנגדית. בחקירתו אישר התובע כי בתקופה שבין 11/04-3/05 ובמסגרת ההסכם המשולש בינו לבין הנתבעת וחברת "א. שחם תשתיות ופיתוח בע"מ", הוא הועסק על-ידי חברת "א. שחם" בהתאם להצהרתה, היא זו שהוציאה חשבוניות מס לנתבעת בגין עבודתו של התובע והשכר ששולם כנגד חשבוניות המס עמד על-סך של 20,000 ₪ + מע"מ (עמ' 12 לפרוטוקול). זאת בניגוד לעדות שמסר התובע בסעיף 16 לתצהירו, לפיה המשיך לעבוד בנתבעת גם בתקופה זו, כאשר שכרו ותנאי עבודתו נותרו ללא שינוי.

לא בכדי התובע לא תבע את הנתבעת בגין זכויות כלשהן, לרבות פיצויי פיטורין והפרשות לביטוח מנהלים, המגיעות לו עבור התקופה בה עבד כנגד חשבוניות מס.

לאור האמור, ומאחר וחלה הפסקה של 5 חודשים בין העסקתו של התובע על-ידי הנתבעת בתקופה הראשונה (עד חודש 10/04) לבין העסקתו בתקופה השניה (החל מחודש 4.05), הרי שממילא התובע לא היה זכאי לפיצויי פיטורין על-פי דין עם פיטוריו בתום התקופה השניה (כעבור 4 חודשים) ותשלום זה שולם לו לפנים משורת הדין בהסכמת הנתבעת.

הנתבעת למעשה שילמה לתובע פיצויי פיטורין בגין כל אחת מהתקופות בהן הועסק, שלא על-פי חובה שהוטלה עליה בחוק, אלא בהסכמה ולפנים-משורת-הדין. בנסיבות אלה התביעה שהגיש התובע בגין רכיב זה נגועה במידה מסוימת של חוסר תום-לב מצידו.

סוף דבר
27. התביעה נדחית.
28. התובע יישא בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום."

ב- ת"א (מחוזי נצ') 162/08 {בשיר אברהים נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(3), 15043 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת מוניץ נחמה:

"1. רקע עובדתי
התובעים הגישו תובענה במסגרת ה"פ 334/99, בבית-משפט המחוזי בנצרת, לקבלת פיצויים בגין הפקעת מספר חלקות לצרכי ציבור. במסגרת הדיון בהמרצת הפתיחה הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הוסכם כי בגין הזכויות במקרקעין שהופקעו ישולמו פיצויים כספיים על-פי נוהל ממ"י לחישוב פיצויים ובהתאם לחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953, מספר 44.03 (להלן: "חר"מ"). עוד הוסכם, כי השמאי הממשלתי הראשי יקבע שמאי מטעמו (להלן: "השמאי"), לשום את סכום הפיצויים המגיע לתובעים בגין ההפקעה. בנוסף נקבע בהסדר כי – 'סכום הפיצוי שיקבע השמאי יהיה מכריע יינתן לגביו פסק-דין'.
הודעה על ההסדר הוגשה לבית-המשפט המחוזי בנצרת בתיק ה"פ - 334/99, ביום 8.5.05. ביום 9.5.05, ניתנה החלטה לפיה הורה בית-המשפט על מינוי השמאי הממשלתי כמומחה (להלן: "השמאי"), כדי שישום את גובה הפיצויים המגיעים לתובע, בהתאם להסדר אליו הגיעו הצדדים.

ביום 20.12.06, הוגשה מטעם התובעים הודעה לבית-המשפט, בצירוף חוות-דעת השמאי, ולפיה חוות-דעתו של השמאי אינה מתייחסת לשלוש החלקות (חלקה 15 בגוש 18118 וחלקות 3 ו- 32 בגוש 18123) (להלן: "החלקות שבמחלוקת") שהינן החלקות נשוא התובענה הנדונה. עוד צויין באותה הודעה, כי לגבי זכויות התובע בחלקות שבמחלוקת הושג הסדר נפרד.

ביום 27.4.06, הודיעו הצדדים לבית-המשפט על כוונת הנתבעים לשלם לתובעים את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת. באשר לחלקות שבמחלוקת הסכימו הצדדים, כי אלה ימשיכו להתברר בפני נציג השמאי הממשלתי.

השמאי השלים חוות-דעתו ביחס לחלקות שבמחלוקת והעריך שוויין נכון ליום 1/.1.73, על-פי ייעודם למגורים. עם השלמת חוות-דעת השמאי ביחס לחלקות שבמחלוקת, נחתמו בין הצדדים הסכמי פיצויים בגין כל החלקות לרבות החלקות השנויות במחלוקת, ביחס לסכומי הפיצוי שאינם שנויים במחלוקת.

ביום 21.6.07, ניתן פסק-דין על פיו הורה בית-המשפט המחוזי בנצרת על סגירת התיק, כבקשת הצדדים.

מכאן טענות התובעים בפנינו, כי בהליך שב- ה"פ 334/99, ניתן פסק-דין שבמסגרתו נמצא ונתקיים השתק פלוגתא ביחס ליעוד החלקות שבמחלוקת.
2. טענות התובעים
א. הנתבעים מנועים מלטעון בשאלת יעוד החלקות שבמחלוקת מאחר וסוגיה זו הוכרעה והינה בגדר השתק פלוגתא, משני טעמים: הטעם הראשון, הינו כי סוגיית יעודן של החלקות נשוא התובענה הוכרעה על-ידי השמאי שמונה מטעם בית-משפט על-פי ההסדר אשר קיבל תוקף של החלטה בתאריך 6.9.05. הטעם השני, הינו כי הכרעת השמאי קיבלה תוקף של פסק-דין ביום 21.6.07, והכול בתיק המרצה 334/99 הנ"ל.

ב. בדיקת ייעוד המקרקעין בחוות-הדעת השמאית, על-ידי השמאי מטעם בית-המשפט, היתה חלק מתפקידו ומהכרעתו בשאלת גובה הפיצוי. על-כן, החלטתו בעניין יעוד מקרקעין אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, מהווה פלוגתא פסוקה.

ג. שאלת ייעוד החלקות שבמחלוקת היתה בגדר פלוגתא חיונית להכרעה וצד אשר נמנע מלהביא ראיות, או טענות בקשר לכך, מנוע מלעשות כן בהתדיינות נוספת בין אותם בעלי דין.

3. טענות הנתבעת
א. בענייננו לא מתקיים מעשה בית דין. התובענה נשוא ה"פ 334/99 נסתיימה על-פי הודעת הצדדים, מבלי שניתן בו פסק-דין, פרט להודעת הצדדים, כי "הסכסוך הסתיים בהסדר". בפסק-הדין אשר הורה על סיום ההליך, לא צויין כל תנאי המגביל זכותו של אחד מהצדדים לעורר מחלוקת בעניין כלשהו, ובכלל זה, ייעודן של החלקות שבמחלוקת כפי שהועלה במסגרת ה"פ 334/99, לכן אין בפנינו מעשה בית דין ואין מקום לטענת השתק פלוגתא.

ב. חוות-דעתו המשלימה של השמאי ביחס לחלקות שבמחלוקת, לא הוגשה לביהמ"ש. סכום הפיצוי ששולם לתובעים, בהתאם לחוות-דעת השמאי שולם במסגרת הסכמי פשרה שנחתמו בין הצדדים מחוץ לכותלי בית-המשפט. הסכמי פשרה אלה לא הוצגו לבית-המשפט ולא קיבלו תוקף של פסק-דין.

ג. החלקות שבמחלוקת הוחרגו מההסדר, בהסכמת הצדדים, ונבחנו שוב על-ידי הרשות המינהלית.

ד. לחילופין טענה הנתבעת, כי הסכמת הצדדים למינויו של השמאי הממשלתי היתה לצורך קביעת סכום הפיצוי לו זכאים התובעים ולא לשם קביעת ייעודן של החלקות כפלוגתא עצמאית. המחלוקת שבין הצדדים סבה בשאלה, מהו סכום הפיצוי לו זכאים התובעים בגין הרכישה, ולא לקביעת ייעודן של החלקות.

ה. ההסכמה באשר ליעודן של החלקות שבמחלוקת מקורה בטעות, וניתן לבטלה. לצורך עריכת חוו"ד המשלימה של השמאי ביחס לחלקות שבמחלוקת, לא היתה מחלוקת באשר לייעודן של חלקות אלה, כך שהשמאי התבקש ליתן חוות-דעת בשאלה, מהו סכום הפיצוי שיש לשלם לתובעים בהסתמך על כך שייעודן של החלקות הינו למגורים. לאחר מתן חוות-הדעת של השמאי ולאחר החתימה על הסכמי הפשרה עם התובעים, התברר, כי ייעודן של החלקות שבמחלוקת אינו למגורים. מכאן שקביעת גובה הפיצוי בחוות-דעתו המשלימה של השמאי וסכום הפיצוי ששולם במסגרת ההסדר והסכמי הפשרה מקורו בטעות.

טעות זו אשר יצאה מלפני הנתבעים ניתנת לתיקון גם אם היה הסכם הפשרה מקבל תוקף של פסק-דין על-פי דיני החוזים הרגילים. אלא שכאן לא קיבל הסכם תוקף של פסק-דין ועל כן לא נתקיים התנאי הבסיסי להכרה בו כהשתק.
4. דיון משפטי בשאלת קיומו של מעשה בית דין
א. הכלל הוא כי פסק-דין סופי שניתן על-ידי בית-משפט מוסמך בהתדיינות שבאה בפניו, מקים מחסום דיוני בפני בעלי הדין שהיו צדדים להתדיינות זו, בפני כל התדיינות נוספת באותה עילה או, באותן שאלות שהוכרעו בפסק-הדין. כל עוד לא בוטל פסק-הדין בכל דרך, בין על-ידי בית-המשפט אשר נתן את פסק-הדין ובין על-ידי ערכאת הערעור, מחייב פסק-הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו ואין להעלות במסגרת התדיינות נוספת טענה סותרת קביעה זו.

בעניין זה נאמר ב- ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4), 18, 24 (2001):

'מטרתו של הכלל בדבר מעשה בית דין הוא למנוע הטרדה חוזרת על בעל דין בגין אותה עילה ולמנוע מבית-המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או באחת מהפלוגתאות שעלו בה, פעמים מספר, התנאי לכך הוא, כמובן, של בעל הדין שנגדו נטענת טענת מעשה בית דין, היתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך הקודם, ומבחינה זו מקום שבעלי הדין בשני ההליכים זהים, כי אז ניתן לומר שהיתה להם הזדמנות להעלות את טענותיהם כבר בהליך הראשון.'

ב. האם החלטת בית-המשפט לפיה הורה על סיום ההליכים שבתובענה בתיק המרצת פתיחה 334/99, מהווה השתק פלוגתא ביחס לייעוד החלקות ופיצוי, כפי שנקבע שם על-ידי השמאי שמונה מטעם בית-המשפט?

הבסיס לכלל השתק הפלוגתא נוסח על-ידי הנשיא ש' אגרנט ב- ע"א 246/60 קלוזינר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 5614, 584 (1968):
'הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאות הסופיות, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחלופיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות בין שתי התביעות.'

להיווצרות השתק פלוגתא ארבעה תנאים, כפי שפורטו בספרה של ד"ר נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), 141:

תנאי ראשון - הפלוגתא אשר הועלתה בכל אחת משתי ההתדיינות הינה אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

התנאי השני - כי נתקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה וכי לבעל הדין שכנגדו מועלית טענת ההשתק, היה יומו בבית-המשפט באשר לאותה פלוגתא.

התנאי השלישי - שההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיב להבדיל ממצא של חוסר הוכחה.

והתנאי הרביעי - שההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך הכרעה בתובענה הראשונה, להבדיל מכול הכרעה שולית שאינה נחוצה לביסוסו של פסק-הדין.

בתובענה הנדונה שבפני, השאלה העומדת להכרעה כפלוגתא עיקרית, הן העובדתית והן המשפטית הינה, יעוד החלקות שבמחלוקת נשוא התביעה. אלא שהתובעים טוענים, כי הנתבעים מנועים מלטעון במסגרת התביעה שבכאן כי הייעוד של החלקות נשוא התובענה לא היה למגורים. התובעים טוענים, כי החלקות נשוא התביעה יעודן למגורים ומזכות את התובעים בפיצוי כפי השווי של מגרשים לבניה, נכון למועד השמאות המכרעת, כפי שנערכה בהתדיינות הקודמת.

מטרת הכלל של השתק פלוגתא הוא למנוע התדיינות חוזרת בעניין שכבר הוכרע כדי למנוע הטרדת הצד שכנגד פעם נוספת. כפי שנקבע ב- ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29, 35, ראה דברי כב' הנשיא י' זוסמן:

'הכלל של השתק עקב מעשה בית דין שהיה, אינו כלל טכני - פורמלי, אלא הוא כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על-ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר.
משהיה לבעל דין יומו בבית-משפט, לפי המונח האמריקאי, דהיינו, לאחר שניתנה לו שעת כושר להביא את כל ראיותיו ולהשמיע את כל טענותיו בפני בית-המשפט, משתיקים אותו כאשר הוא מבקש לחזור ולהתדיין בעניין בו נפסק המשפט הראשון... בהיותו כלל שימושי, המיועד לעשות צדק בכל עניין ועניין על נסיבותיו השונות והמשתנות, מותר לנהוג על פיו בגמישות.'

יפים לענייננו גם הדברים שנאמרו ב- רע"א 4528/06 עמוס ברנס נ' מרכוס, תק-על 2009(2), 2035 (2009):

'כלל השתק הפלוגתא מוגבל אך לפלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק-הדין הראשון, ואין הוא מונע התדיינות בפלוגתא שלא נדונה כלל בהליך הראשון, או נדונה בו, אך לא הוכרעה במסגרת פסק-הדין (נ' זלצמן "השתק פלוגתא בהליך פלילי" עיוני משפט י"ח 19, (התשנ"ד) (עמ' 21)). מעשה בית דין, והשתק פלוגתא בכלל זה, נועד לשרת אינטרס ציבורי במניעת הכרעות שיפוטיות סותרות, במניעת בזבוז זמן שיפוטי יקר, ובאי-הטרדתו של בעל דין שכנגד בהליך משפטי חוזר (רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חב' החשמל לישראל [פורסם בנבו] (10.4.07), פסקה 7).'

בענייננו, בהסדר אליו הגיעו הצדדים הוסכם, כי 'סכום הפיצוי שיקבע השמאי יהיה מכריע ויינתן לגביו פסק-דין'. שאלת ייעודן של החלקות שבמחלוקת, לא נדונה ולא הוכרעה. לשאלה זו היתה רק התייחסות בחוות-דעת השמאי שם נכתב על-ידי השמאי, כי "הערה: אין מחלוקת בין הצדדים לגבי יעוד החלקות". להדגיש כי חוות-דעת השמאי לא קיבלה תוקף של פסק-דין, ביום 20.12.06 הודיעו הצדדים לבית-משפט, כי השמאי השלים חוות-דעתו ביחס ל- 12 החלקות שאינן במחלוקת. הצדדים לא ביקשו מבית-המשפט ליתן תוקף של פסק-דין לחוות-דעת זו.

ראוי להביא את הדברים שנכתבו בספרה של פרופ' זלצמן ואשר מתייחסים להסכם שנערך ונחתם מחוץ לכותלי בית-משפט וכאשר בעלי הדין מוסרים הודעה מוסכמת לבית-משפט:

'הדגש המושם בהסכמת הצדדים לכבול עצמם בכללי מעשה בית דין מחייב, כאמור, התייחסות אל תוכנו של פסק-הדין שניתן בהסכמתם. ככל שזה כולל הסדר מפורט ומלא בדבר זכויות הצדדים, כן יהיה קל יותר לקבוע אילו פלוגתאות "שהוכרעו" בפסק-הדין היו אומנם נחוצות לצורך "הכרעה", וממילא יהיה קל יותר לעמוד על כוונתם המפורשת או המשתמעת של הצדדים למנוע התדיינויות נוספות באותן פלוגתאות. מה שאין כן כאשר מבטל פסק-הדין את "השורה התחתונה" של הסדר, שאליו הגיעו הצדדים מחוץ לכותלי בית-המשפט, כגון, כאשר מסרו בעלי הדין הודעה מוסכמת לבית-המשפט בדבר סיום התובענה בדרך זו או אחרת. בהיעדר התנאה נוספת בפסק-הדין בדבר הגבלת זכותו של כל אחד מן הצדדים לעורר מחלוקת שיפוטית בעניין כלשהו שהועלה במסגרת התובענה הראשונה, ספק אם יהיה ניתן להסיק במקרה כזה מכללא כוונה כזו אצל הצדדים, כאשר הם עצמם בחרו להשאיר את ההסדר ביניהם בגדר חוזה בלבד' (בעמ' 337).

על-פי ההלכה הפסוקה, לצורך הקביעה האם מתקיים "מעשה בית דין" אין הבדל, בין פסק-דין שנתן תוקף להסכמת צדדים, ובין פסק-דין בו הוכרע נושא שבמחלוקת לאחר שמיעת הראיות 'הטעם לכך פשוט בתכלית, פסק-דין בהסכמה, שלא כפסק דין אחר, הוא יציר כפיהם של הצדדים ואינו מושתת אלא על הסכם שעשו, הסכם כזה אין בית-המשפט רשאי לבטל או לשנות כל עוד אין פגם בו' (ע"א 597/69 ישראל רייכמן ואח' נ' פקיד השומה תל-אביב 2, פ"ד כד(2), 826 (1970)).

'חרף שוני זה בין פסק-דין בהסכמה לבין פסק-דין "רגיל", ניתן לכללי ההשתק על ענפיהם השונים, תוקף גם בנסיבות שבהן יושב סכסוך על-ידי פסק-דין בהסכמה... ביסוד גישה זו עומד השיקול של סופיות הדיון; משניתנה גושפנקא שיפוטית להסכמת הצדדים בדבר הדרך ליישוב הסכסוך, שוב אין מקום לאפשר להם להחזיר את הגלגל אחורנית ולפתוח מחדש את חזית המריבה, שאם-לא-כן, לא יהיה בכוחו של פסק-הדין למלא את התכלית שלה נועד, קרי - יישובם הסופי של סכסוכים.' (ע"א 4365/90, 609/88, 601 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר, פ"ד מז(2), 441, 450 (1993)).
עם זאת נוסיף ונדגיש עוד, כי בענייננו ההסדר אליו הגיעו הצדדים לא קיבל תוקף של פסק-דין. גם חוות-דעת השמאי והסכמי הפיצויים שנחתמו בין הצדדים לא קיבלו תוקף של פסק-דין. אלא כל אשר נכתב בפסק-הדין הוא: 'דברי הצדדים נרשמו. לפיכך הנני מורה על סגירת התיק, כבקשת הצדדים'.

משכך, לא ניתן לקבוע כי נתקיים בעניין הנדון בפני "מעשה בית דין" ובוודאי שלא נתקיים "השתק פלוגתא".

ג. באשר לעיקרון הסופיות שבפשרה נפסק ב- ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש כי:

'אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה. מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה. ההגנה על הערך בדבר סופיותן של פשרות חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה... יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. לומר אחרת, פירושו לומר שפשרה תהא מחייבת רק כל אימת שהדברים התרחשו כפי שהיה מצופה מלכתחילה. אין צורך לומר, כי בכך יהיה כדי לסכל את הטעם מאחורי כריתתן של פשרות... בדרך-כלל, מקום בו מתנהל הליך מלא שבין הצדדים, וניתן פסק-דין לגופו של עניין, ההנחה היא כי לא ניתן להביא לשינוי בתוצאתו של ההליך, גם אם מתגלות אחר כך עובדות נוספות. אחד הצידוקים לכך הוא, כי התובעים בהליך מודעים לכך שעליהם למצות את זכותם בגדריו. בתוך כך, הם ערים לצורך להוכיח גם פגיעות הצפונות בחיקו של עתיד. קביעתו של בית-המשפט כי הפשרה סבירה מקרבת, במידה רבה, את פסק-הדין אשר ניתן על יסוד פשרה לפסק-דין אשר ניתן על-ידי בית-המשפט בסופו של דיון אשר התקיים בפניו"..' (פ"ד כא(1), 577 (1997)).

בסעיף 5 להסדר אליו הגיעו הצדדים נקבע, כי 'סכום הפיצוי שיקבע השמאי יהיה מכריע ויינתן לגביו פסק-דין'.

בסעיף 10 להסכם פיצויים מיום 22.3.07 נקבע, כי 'על-אף האמור... אם במהלך שנתיים מיום חתימת הסכם זה יתברר כי על-פי נוהלי המינהל זכאי צד ב' לפיצוי כספי בגין חלקות נשוא ההסכם, הו ישולם לצד ב'.

כעולה מהודעת הצדדים ומהסכמי הפיצויים מתברר, כי הצדדים גילו דעתם בצורה מפורשת כי אין בכוונתם שההסדר ימצה את הסכסוך שבניהם ויביא לסיום המחלוקת באופן כזה שאין אחריו כלום. יתרה מזו, לא היתה כל הכרעה, לא מפורשת ולא מכללא, ביחס ליעוד החלקות שבמחלוקת. הצדדים יצאו מנקודת הנחה כי אין מחלקות לעניין ייעוד הקרקע, אולם לאחר הגשת חוות-דעת השמאי המשלימה גילו הנתבעים כי טעו בעניין הזה.

ד. לסיכום כל המובא לעיל, אין מקום לטענת התובעים ויש לדחותה. לא מתקיים בענייננו השתק מכל סוג שהוא."

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 2687/05 {מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' אבו לבן נאיף, תק-מח 2009(3), 1774 (2009)} נפסק מפי השופטת רות רונן:

"עניינה של התביעה בשתי הלוואות בסכום כולל של 667,000 ₪, שקבלו המשיבים (להלן: "התובעים") מהמבקשת (להלן: "הנתבעת") ביום 14.5.01 וביום 3.9.02. כביטחון להשבת ההלוואות, שעבד התובע 1 את זכויותיו בנכס הידוע כחלקות 13 ו- 17 בגוש 3986 (להלן: "הנכס"). בתביעה עתרו התובעים בין היתר כי בית-המשפט יצהיר שהסכמי ההלוואה הם הסכמים אחידים הכוללים סעיפים מקפחים, ודינם להתבטל, וכי על הנתבעת להימנע ממימוש המשכון על הנכס.

בשנת 2005, לאחר שהתובעים לא עמדו בפירעון ההלוואות, הועמדו ההלוואות לפירעון מיידי תוך שהנתבעת החלה בפעולות למימוש המשכון על הנכס. ביום 23.3.05 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"), בו הוסכם בין היתר על יתרת חובם של התובעים במועד ההסכם (1,950,000 ₪). הוסכם על אופן פירעון החוב. כן הוסכם כי לאחר חתימתו של הסכם הפשרה, יהיו התובעים מנועים מלטעון כל טענה כנגד סכום החוב או דרכי התהוותו. הסכם הפשרה אושר על-ידי כב' רשם ההוצאה לפועל. התובעים אינם כופרים בקיומו של הסכם הפשרה ובכך שהם חתומים עליו.

בבקשה דנן טענה הנתבעת כי יש לסלק את התביעה על-הסף. לטענתה, התובעים הודו בקבלת ההלוואות אך לא העלו כל חשבון נגדי ביחס לגובה החוב לשיטתם. בנוסף נטען כי התובעים מושתקים מלהעלות את טענותיהם ביחס להסכמי ההלוואה, וכי קיים מעשה בית דין המונע מהם להעלות טענות אלה - לאור אישורו של הסכם הפשרה על-ידי רשם ההוצאה לפועל.

יוער כי התובעים הגיבו לבקשה לסילוק על-הסף ביום 5.2.09. לאחר מכן, ניהלו הצדדים ביניהם משא ומתן, תוך ניסיון להגיע להסכמה. ביום 24.5.09 הודיע ב"כ הנתבעת כי הצדדים לא הגיעו להסכמות. לכן, ובהתאם להחלטה מיום 17.2.09, נקבע כי הנתבעת זכאית להשיב לתגובת התובע בבקשה לסילוק על-הסף תוך 10 ימים מאותו יום. עד היום לא הוגשה תגובה של הנתבעת. לכן, החלטה זו ניתנת בהעדר תגובתה.

דיון
הסכם הפשרה איננו מהווה מעשה בית דין, מאחר שהוא לא קיבל תוקף של פסק-דין, אלא תוקף של החלטה של כב' רשם ההוצאה לפועל.

כלל מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להביא לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך שיפוטי (תל-אביב, 1991), 3). ביחס לכלל של השתק עילה, נקבע כי אין הבדל בין פסק דין שניתן בהסכמה לבין פסק-דין שניתן לאחר דיון והכרעה של בית-המשפט (שם, בעמ' 330). אולם, במקרה דנן, נתן רשם ההוצאה לפועל תוקף של החלטה להסכם הפשרה (כאשר הוא לא היה מוסמך לתת להסכם תוקף של פסק-דין), ולכן החלטתו איננה מהווה מעשה בית דין.

יחד-עם-זאת, מאחר שאין חולק כי הצדדים התקשרו בהסכם הפשרה, שנוסחו הוא כפי שטוענת הנתבעת, הרי יש לתת תוקף להסכמות הצדדים מתוקף הסכם הפשרה הנ"ל, אלא אם כן יוכח שמדובר בהסכם חסר תוקף או בהסכם שיש לבטלו. הסכמת התובעים בהסכם הפשרה מונעת מהם – על-פי האמור בהסכם זה - את האפשרות להעלות טענות כנגד סכום החוב או דרכי התהוותו.

בפסק-הדין רע"א 2050/90 מיסטר מאני ישראל בע"מ ואח' נ' עאדל עאמר ואח', תק-על 2009(2), 1136 (2009) נקבע כי לאחר שלווים חתמו על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, ההסכמים העומדים לבחינתו של בית- המשפט הם הסכמי הפשרה ולא הסכמי ההלוואה (ראה גם רע"א 7893/05 בן ציון מור נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, תק-על 2005(3), 2454 (2005)).

התובעים טענו כי הסכם הפשרה על-פי לשונו בא להוסיף על כל הסכם אחר. הם גם טענו כי הסכום עליו הוסכם בהסכם הפשרה נגזר מהסכמי ההלוואה, ולכן הסכם הפשרה חי לצד הסכמי ההלוואה. לטענת התובעים, אם יתקבלו טענותיהם ביחס להסכמי ההלוואה "יישמט הבסיס" מתחת להסכם הפשרה.

אינני מקבלת את הטענות הללו. טענה לפיה יישמט הבסיס מתחת להסכם הפשרה, היא טענה המתייחסת לתוקפו של הסכם הפשרה, ולפגם אפשרי ברצון הצדדים על פיו.

לו היו התובעים מבקשים להעלות טענה כזו, המכוונת כנגד הסכם הפשרה (טענה ביחס להיותו בר ביטול או בטל), היה עליהם לעשות כן באופן מפורש וברור. בהיעדר טענה כזו בכתב התביעה, לא ניתן לבחון את טענות התובעים ביחס להסכמי ההלוואה, לאור העובדה שלאחר הסכמים אלה נחתם הסכם הפשרה אשר שלל מהתובעים את הזכות להעלות כל טענה ביחס לסכום החוב או אופן התהוותו. כל עוד תניה זו לא בוטלה, מנועים אם כן התובעים מלהעלות את טענותיהם.

לכן, כל עוד לא נטען כי הסכם הפשרה הוא בטל או בר-ביטול, אני סבורה כי התובעים מנועים מלהעלות את הטענות המפורטות בסעיף 7, 8 ו- 10 בכתב התביעה (שעניינן תנאים מקפחים בהסכמי ההלוואה, וגובה החוב ערב הסכם הפשרה כתוצאה מכך). גם הטענה בדבר חובתה של הנתבעת לזקוף על-חשבון סכומי החזר ההלוואה והריבית, סכומים שהופקדו בידיה להבטחת רישום חלקים בנכס על-שם הנתבע 8, מר אבו לבן חליל, והטענה לפיה חובת התובעים להשיב את כספי ההלוואה שלובה בחובת הנתבעת להעביר זכויות בנכס על-שם הנתבע 8 (סעיף 11 לכתב התביעה), הן טענות שלא ניתן להעלותן.

יחד-עם-זאת, התובעים אינם מנועים מלהעלות טענות הנוגעות לנכס המשועבד. התובעים טענו כי התובע 1 רשום כבעל זכויות בנכס יחד עם בעלים נוספים, כי יוחד לו חלק בנכס, וכי הנתבעת זכאית לממש חלק זה בלבד לצורך פירעון החוב. הסכם הפשרה לא קבע באופן מפורש כי התובעים מנועים מלהעלות טענות ביחס לחלקו של התובע בנכס המשועבד, ולכן לא ניתן לסלק על-הסף את טענות התובעים בהקשר זה.

בתגובה לבקשת המחיקה, עתר ב"כ התובעים כבקשה חילופית, כי בית-המשפט יתיר לו לתקן את כתב התביעה, כדי שהוא יוכל להעלות טענות ביחס להסכם הפשרה. הוא טען בין היתר כי הסכם הפשרה נכרת בנסיבות של כפיה ועושק, בלא שהתובעים היו מיוצגים, כי התובעים לא הכירו ולא הבינו את הוראות ההסכם, ואף לא קבלו העתק ממנו. עוד נטען כי התובעת 2 כלל איננה דוברת עברית.

אני סבורה כי על התובעים להגיש בקשה נפרדת ומסודרת לתיקון כתב התביעה. בקשה זו תועבר לתגובת הצד שכנגד, ולאחר מכן תינתן בה החלטה במסגרת ההחלטה יהיה מקום לבחון בין היתר את השאלה האם ניתן לדון בביטול הסכם הפשרה במסגרת התביעה דנן, או שמא על התובעים להגיש תובענה נפרדת ובה לעתור לביטולו (ראה למשל החלטתו של כב' סגה"נ השופט י' זפט ב-ה"פ (ת"א) 1437/05 לביא נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2006(1), 6975 (2006)).

לכן, אני מתירה לתובעים להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה תוך 30 יום מהיום. ימי הפגרה יבואו במניין הימים. לא תוגש בקשה במועד - יידחו על-הסף הטענות שנטענו בסעיף 7, 8, 10 ו- 11 לכתב התביעה כפי שפורטו לעיל."

ב- תע"א (איזורי נצ') 1147-10 {רמזי סאיג נ' קיים מאזן, תק-עב 2010(4), 14087 (2010)} נפסק מפי כב' השופטת עידית איצקוביץ:

"1. התובע-המעביד הגיש תביעה להחזר הלוואות ומפרעות שנתן לנתבע במהלך תקופת עבודתו אצלו.

2. במסגרת כתב הגנתו העלה הנתבע טענה מקדמית לדחיית התביעה על-הסף מחמת "מעשה בית דין".

הרקע להעלאת הטענה המקדמית מקורו בהליך קודם שהתקיים בתיק ד"מ 1823/08 (להלן: "התיק הקודם") שנדון בבית-דין זה, בפני אב בית-הדין כב' הנשיאה - השופטת ורד שפר, שעניינו תביעה שהגיש הנתבע כאן לשכר עבודה, פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת ואשר במסגרתו נתקבלה הסכמת הצדדים כי יינתן פסק-דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן:"חוק בתי-המשפט").

התביעה בתיק הקודם הוגשה כנגד התובע כאן ונגד החברה - "הובלות סאיג רונג'וס בע"מ". ביום 24.9.09 ניתן פסק-דין על דרך הפשרה על-ידי מותב של בית-הדין לפיו חויבו הנתבעים לשלם לתובע סך 8,000 ₪.

פסק-הדין בתיק הקודם ניתן ללא קיום ישיבת הוכחות וללא שמיעת עדים.

3. בתובענה שבפנינו טוען התובע כי הנתבע חב לו סך של 25,650 ₪ בגין הלוואות ומפרעות שונות שניתנו לו במהלך תקופת עבודתו אצלו, שהן בגין: תשלום עבור מועצת עוזייר בסך 5,500 ₪, רכישת טלוויזיה לנתבע בסך 9,500 ₪, מקדמה בסך 2,900 ₪, תשלום עבור דלק בסך 500 ₪ וכסף מהקופה בסך 7,250 ₪.

4. הנתבע הגיש כתב הגנה מטעמו בו ביקש לדחות התביעה על-הסף עקב "מעשה בית דין" לאור פסק-הדין שניתן בתיק הקודם, אשר יצר מחסום בפני הגשת תביעה זו.

לטענת הנתבע 'המסכת העובדתית והמשפטית המועלית בכתב התביעה כבר נדונה בפני בית-דין נכבד זה בפני כב' הנשיאה שפר ורד והוכרעה על דרך הפשרה לפי סעיף 79א על-כן מנוע התובע מלהעלות טענות מחדש, דבר המהווה מעשה בית דין'.

5. התובע הגיש תגובתו לבקשת הנתבע לדחייה על-הסף מחמת מעשה בית דין שהתמקדה בעיקרה בטענת השתק פלוגתא, כאשר לשיטתו מדובר בפלוגתא השונה במהותה מן הפלוגתאות שנדונו בתיק הקודם. כמו כן, לטענתו בתיק הקודם התקיים דיון אחד בלבד ללא חקירת עדים, ללא שמיעת ראיות וללא ישיבת הוכחות ואין בכך כדי להוות מחסום מפני הגשת התביעה.

התובע טוען עוד, כי פסק-דין שניתן על דרך הפשרה, מכוח סעיף 79א בחוק בתי-המשפט, אינו יכול להקים השתק פלוגתא.

6. בענייננו, ישנן שתי שאלות הטעונות הכרעה

הראשונה היא, אם יש בפסק-דין אשר ניתן על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א בחוק בתי-המשפט, כדי להקים השתק פלוגתא.

השניה היא, האם התקיימו התנאים המקימים השתק פלוגתא לגבי פסק-הדין שניתן בתיק הקודם.

ויאמר, ככל שייקבע שיש לראות בפסק-דינו של בית-הדין בתיק הקודם משום השתק פלוגתא, דין התביעה שבפנינו להידחות על-הסף.

7. פסק-דין על דרך הפשרה כמקים השתק פלוגתא

בספרה של ד"ר נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי, 139, מוגדר הכלל של "השתק פלוגתא" כדלקמן:

'אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות.'

קרי, תכליתו של כלל השתק הפלוגתא היא למנוע התדיינות נוספת בין אותם בעלי דין בפלוגתא שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה בפסק דין סופי.

כלל זה נועד למנוע מצב של פסיקה סותרת העשויה גם לפגוע במעמדו של בית-המשפט, וכן נועד להבטיח יעילות ומניעת כפל התדיינויות (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561 (1968) ).

לטענת התובע פסק-דין שניתן על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, כמו זה שניתן בתיק הקודם, אינו יכול להקים השתק פלוגתא.

כאמור, בנידון עניין לנו בפסק-דין שניתן בתיק הקודם על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט.

לפסק-דין כזה ניתן להידרש גם בהיקש מפסק-דין שבהסכמה, הממזג בקרבו תכונות של הסכם ושל פסק-דין (ד"ר זלצמן, עמ' 329, זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, בעריכת ש' לוין), ס' 446 בעמ' 549; גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 9), 329).

כאשר עסקינן בפסק-דין הניתן בהסכמה, ממנו נקיש לפסק-דין על דרך הפשרה, נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא, זאת בשל העוול העלול להיגרם לצד המושתק - מקום שלא התקיים בפועל דיון אדוורסרי בין בעלי הדין לבירור הפלוגתא. יחד-עם-זאת, לא נשללה האפשרות שפסק-דין על דרך הפשרה יקים השתק פלוגתא (ע"א 3820/03 דמארי נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2005(3), 2894 (2005)).

כוחו המחייב של פסק-הדין כמעשה בית דין מותנה בשלוש דרישות (ד"ר זלצמן, עמ' 10- 11):

א. סופיותה של ההכרעה השיפוטית, במובן שהיא מביאה לידי סיומה של ההתדיינות ואינה ניתנת עוד לשינוי או לביטול על-ידי אותה ערכאה שיפוטית.

ב. פסק-הדין ניתן בסמכות והוא תקף.

ג. פסק-הדין הכריע במחלוקת נשוא התובענה לגופו של עניין.

נראה כי פסק-הדין אשר ניתן בדרך של פשרה עונה על שלושת הדרישות ועל-כן, יש בו כדי להוות - כמו פסק-דין רגיל - מעשה בית דין.

גם בהלכה הפסוקה נאמר, כי לצורך החלתו של "מעשה בית דין" אין הבדל בין פסק-דין שנתן תוקף להסכמת צדדים לבין-פסק דין בו הוכרע נושא שבמחלוקת לאחר שמיעת ראיות (ראו ע"א 597/69 ישראל רייכמן ואח' נ' פקיד השומה תל-אביב 2, פ"ד כד(2), 826 (1970)).

עוד נאמר כי:

'חרף שוני זה בין פסק-דין בהסכמה לבין פסק-דין "רגיל", ניתן לכללי ההשתק על ענפיהם השונים, תוקף גם בנסיבות שבהן יושב סכסוך על-ידי פסק-דין בהסכמה... ביסוד גישה זו עומד השיקול של סופיות הדיון; משניתנה גושפנקא שיפוטית להסכמת הצדדים בדבר הדרך ליישוב הסכסוך, שוב אין מקום לאפשר להם להחזיר את הגלגל אחורנית ולפתוח מחדש את חזית המריבה, שאם-לא-כן, לא יהיה בכוחו של פסק-הדין למלא את התכלית שלה נועד, קרי - יישובם הסופי של סכסוכים.'

(ראו ע"א 601/88, 609/88, 4365/90 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר ואח', פ"ד מז(2), 441, 450 (1993); דב"ע נה/103-3 עוויסאת מחמוד נ' הוד חפר בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט(1), 317).

בעניינינו, פסק-הדין שניתן בתיק הקודם על דרך הפשרה ניתן לאחר שנפרשו בפני בית-הדין ראיות הצדדים, נשמעו טענות הצדדים ופסק-הדין אף כלל הנמקה וקביעת ממצאים ועובדות על-סמך הראיות שהובאו לפניו.

לאור זאת, הננו סבורים, כי משפנו בעלי הדין לבית-הדין לצורך הכרעה בסכסוך שביניהם על דרך הפשרה, עליהם להיות קשורים בהשלכות העתידיות האפשריות של ההליך השיפוטי.

על-כן, אין פסק-דין על דרך הפשרה צריך להיות שונה מפסק-דין שניתן על יסוד הכרעה עניינית במחלוקת שבין הצדדים כל עוד מתקיימים התנאים הנדרשים ל"מעשה בית דין" ותהא לו אותה השלכה משפטית כלפסק-דין שהיה ניתן על-ידי בית-משפט שנדון והכריע בפלוגתאות לגופן.

לאור כל האמור, מסקנתי היא, כי אין מניעה לראות בפסק-דין הניתן על דרך הפשרה כפסק-דין "רגיל" ומנומק לכל דבר ועניין.

8. בחינת קיומם של התנאים המקימים השתק פלוגתא בעניינינו

משקבענו כי פסק-דין על דרך הפשרה יכול להקים, כמו פסק-דין רגיל, מחסום דיוני של השתק פלוגתא, נשאלת השאלה היא האם במקרה דנן נוצר מעשה בית דין החוסם את התובע מלהגיש תביעתו?

נטל השכנוע בדבר מעשה בית דין מוטל על הטוען להשתק מכוח מעשה בית דין (הנתבע בעניינינו) והוא זה הנדרש להוכיח את קיומם של התנאים החיוניים כפי שפורטו בהרחבה לעיל המקימים השתק.

מכל מקום, לאור ההשלכה של קבלת הטענה בדבר מעשה בית דין שתביא לדחיית התביעה על-הסף, תעשה הפרשנות על דרך הצמצום ובמקרה בו יתעורר ספק, תטה הכף לטובת התובע ולא תידחה התביעה על-הסף.

קיימים ארבעה תנאים להיווצרותו של השתק פלוגתא:

א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב. התקיימה התדיינות הראשונה, ועל-כן לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה 'היה יומו בבית-המשפט', ביחס לאותה פלוגתא.

ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית-המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.

ד. ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכול הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק-הדין.

מדובר בתנאים מצטברים. יש לבחון האם בענייננו התקיימו התנאים לעיל.

(1) זהות הפלוגתא
השאלה שיש לבחון הינה האם הפלוגתא שמבקש הנתבע להעמיד היא למעשה "אותה שאלה" שכבר נדונה והוכרעה על-ידי בית-הדין בהתדיינות קודמת בין אותם צדדים.

לעניין זה ייאמר, כי אין בעובדה שהתיק הקודם התנהל כנגד התובע (הנתבע שם) וחברת "הובלות סאיג רונג'וס בע"מ" כדי להשליך על זהות הצדדים בתביעה שבפנינו, מאחר ואין מחלוקת כי התובע כאן הינו אחד הנתבעים שחוייבו בפסק-הדין בתיק הקודם כמעבידו של הנתבע.

דרישת הזהות מתייחסת לפלוגתא שקמה כתוצאה מחילופי הטענות בין הצדדים ולא לטענות עצמן. קרי, חייבת להתקיים זהות של ממש בין שתי הפלוגתאות ולא די בדמיון ביניהן, אפילו הן נשענות על מסכת נסיבתית דומה.

לשם בחינת השאלה בעניינינו, יש לתחום גבולותיה של הפלוגתא במקרה הנתון.

השאלות שהיו טעונות הכרעה במסגרת התיק הקודם היו - האם זכאי התובע שם (הנתבע בעניינינו) לפיצויי פיטורים, לתמורת הודעה מוקדמת ולשכר עבודה לחודשים ינואר-פברואר 2008.

במסגרת התיק הקודם העלה הנתבע שם (התובע בתביעה דנן) טענת קיזוז, לפיה הנתבע חב לו סכומי כסף לאור הלוואות ומפרעות שניתנו לו בסך כולל של 25,650 ₪, אותו הסכום אשר נתבע בתיק זה ובגין אותם רכיבים.

בפני המותב של בית-הדין אשר דן בתיק הקודם נפרשה כל התשתית העובדתית שברקע היחסים שבין הצדדים לתיק וצויינה מערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעים.

הדיון בפני בית-הדין בתיק הקודם לא התמקד רק בשאלת זכויות סוציאליות של העובד, אלא נבחנה גם מערכת היחסים הכספית אשר כללה, בין היתר, מתן הלוואות ומפרעות לנתבע ורכישת מוצרי חשמל עבורו מכספי המעביד.

עוד עולה מעיון בפסק-הדין בתיק הקודם אל מול התביעה שבפנינו, כי הפלוגתא בשני התיקים באשר לסכומים ששולמו ביתר ולגביהם מבוקש קיזוז זהה.

בהקשר זה נקבע בהלכת דב"ע מח/3-120 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דליה רובינשטיין, פד"ע כ 93 כדלקמן:

'ההיגיון מחייב כי במקרים שהצד שנגדו מעלים טענת השתק פלוגתא היה צד גם בדיון הקודם, והעניין הוא אותו עניין, יפעילו את העיקרון של השתק פלוגתא אם מן הצדק לעשות כן, ואם אין נימוק מיוחד שיצדיק התדיינות נוספת באותו עניין. הדברים יפים פי כמה עת מדובר בעניין הנדון בבית-הדין לעבודה שבו נועדו כללי הדיון להביא להגשמת הזכויות המהותיות של בעלי הדין במסגרת מיוחדת של הגינות ויעילות...' (ההדגשות לא במקור).

מאחר והפלוגתא בדבר זכאותו של התובע (הנתבע בתיק הקודם) לתשלום בגין הסכומים שקיבל הנתבע מעבר למה שמגיע לו, עליה שב התובע בתביעה שבפניי, כבר נדונה והוכרעה בסעיף ג' לפסק-הדין בתיק הקודם, תנאי זה מתקיים.

(2) הפלוגתא הועמדה לדיון
תנאי זה משמעו שההכרעה השיפוטית בפלוגתא, שלגביה נטען ההשתק, נעשתה בעקבות התדיינות אדוורסרית בין בעלי הדין וכי היה לבעל הדין "יומו בבית-המשפט", להשמיע את גרסתו ולטעון את טענותיו ביחס לאותה פלוגתא.

מעיון בפסק-הדין בתיק הקודם עולה כי בין הצדדים התקיימה התדיינות ביחס לכל אותם עניינים אשר היו טעונים הכרעה, וכי על-סמך דברי הצדדים והראיות שהוגשו במסגרת ההסכמה (הצדדים אף נתבקשו בטרם מתן פסק-הדין להגיש מסמכים וראיות) הכריע מותב בית-הדין בכל אותן שאלות.

הדברים עולים במפורש מהאמור בפסק-הדין, בו מפנה בית-הדין אל דברי הצדדים ומתייחס אל טענותיהם והסבריהם ואל הראיות שעליהן סמכו את דבריהם. כך שניתן לומר שהפלוגתא אכן הועמדה לדיון.

כך גם, לצורך ההכרעה במחלוקות שבתיק הקודם נדרש בית-הדין גם לעניין ההלוואות והמפרעות שניתנו לתובע על ידי הנתבע.

בעניין זה, אין נפקא מינה לעניין הכרעה בנושא התובענה לגופה של מחלוקת בין הצדדים, כיצד התבררה המחלוקת בפועל, אם התקיימה התדיינות ממצה בין המתדיינים בכל פלוגתא ופלוגתא, אם הסכימו ביניהם לגבי חלק מהעובדות או אם ויתר אחת מבעלי הדין על טענה כלשהי או נמנע מלהביא ראיות להוכחתה.

ניתן לומר כי בעת סיומה של מחלוקת בדרך הפשרה, כפי שבחרו הצדדים לסיים את ההתדיינות ביניהם, ויתרו הצדדים על התדיינות אדוורסרית שמעמידים כללי סדר הדין לרשותם להצגת טענותיהם ולהבאת הוכחותיהם. במילים אחרות, משטרחו הצדדים וציינו מפורשות את כוונתם ביחס לכוחו המחייב של פסק-הדין על דרך הפשרה, תהא תניה זו מחייבת גם בעתיד וממילא משפיעה על חלותו של כלל ההשתק.

מכאן, שדי בכך שניתנה לכל אחד מבעלי הדין ההזדמנות להתדיין בבית-המשפט, להשמיע טענותיו ולהביא הוכחתיו לביסוסן, והעובדה שצד ויתר מרצונו על הזדמנות זו בהעדיפו להגיע לכלל פשרה עם יריבו, משמעותה, מבחינת כלל ההשתק, מיצוי זכותו - לאמור, היה לו יומו בבית-המשפט. על כן, גם התנאי השני מתקיים בעניינינו.

(3) הפלוגתא הוכרעה בקביעת ממצא פוזיטיבי
השאלה הקובעת לעניין קיומו של תנאי זה איננה מה נטען על-ידי הצדדים בהליכים שקדמו לפסק הדין בתיק הקודם אלא כיצד הכריעה הערכאה השיפוטית בתיק הקודם באותן פלוגתאות שנדונו.

הכרעה זו - היוצרת "מעשה בית דין" צריך שתהא פוזיטיבית, בין אם לחיוב או לשלילה, ולאחר התדיינות בנושא שבו מדובר.

אכן יכול שתהא ההכרעה בפלוגתא גם הכרעה מכללא הנובעת מהכרעה בפלוגתא שונה, אולם לא די בדחיית עתירה "מחוסר הוכחות" על-מנת ליצור השתק עילה או השתק פלוגתא.

במנותה את התנאים המצטברים לקיום "השתק פלוגתא", גרסה ד"ר נ' זלצמן בספרה (בעמ' 141):

'התנאי השלישי הוא שההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא, של בית-המשפט באותה פלוגתא בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא של חוסר הוכחה.'

בהערת שוליים מס' 24 באותו עמוד הוסיפה ד"ר נ' זלצמן:

'דרישה אחרונה זו, המבחינה בין ממצא פוזיטיבי לבין מימצא של "לא הוכח" מיוחדת ומקורית למשפט הישראלי. את ההלכה היתווה השופט זילברג ב- ע"א 126/51, פלמן נ' שהב, פ"ד ו' 313, 322-321 (1952) והיא אומצה בפסיקה מאוחרת כדרישה המסייגת את תנאי ההכרעה השיפוטית, לאמור: לא די שנקבע ממצא באותה פלוגתא, אלא אף נדרש כי הממצא הינו ממצא פוזיטיבי בטיבו, חיובי או שלילי בתוכנו אך לא ממצא של חוסר הוכחה.'

בפסק-הדין של מותב בית-הדין בתיק הקודם נאמר לעניין הפלוגתא שעיקרה בתביעה שבפני (סעיף ג' לפסק הדין):

'אשר לטענת הנתבעים בכל הנוגע למתכונת בה שולמו כספים שונים לתובע במהלך תקופת עבודתו, ולטענות הקיזוז שנטענו מצידם, לקחנו בחשבון את הדברים הבאים -
ראשית, מקום בו מעביד טוען ששילם לעובד שכר והעובד מכחיש זאת - נטל ההוכחה על מוטל על המעביד. הוא הדין ביחס לטענת קיזוז מכוח כספים ששולמו ביתר הוא הגיעו לידי העובד ואמורים היו להימסר למעבידו.
בעניינינו, התובע אישר כי לעיתים שולם שכרו או חלק ממנו בדרך של רכישת מכשירים עבורו, אולם בכך אין די, מה גם שלא אושרו הסכומים שנטענו על-ידי הנתבעים או חלקם וטענתו היתה שזו הדרך בה שולם שכר העבודה, ולא כי מעבר לו שולמו מפרעות או הלוואות או הטבות כנטען על-ידי הנתבעים.
הנתבעים, מצידם, הציגו אסופה של מסמכים המעידים בחלקם על ביצוע תשלומים שונים, שלא את כולם ניתן לקשור במישרין לתובע. הנתבעים לא הציגו, ולמעשה נראה כי לא ערכו, רישומים בזמן אמת של הסכומים ששילמו לתובע או עבורו או במקומו או אלה שנזקפו לחובתו מסיבה זו או אחרת, ולגבי חלק מהסכומים שהוזכרו בהליך זה, מדובר בחובות לכאורה שנתגלו לאחר סיום יחסי העבודה, מבלי שעוגנו בראיות כלשהן, לרבות כאלה שהיה להם הזדמנות לצרפם לאחר הדין בבית-הדין ובטרם יינתן פסק-דין... תוך שהנתבעים מודיעים שאין בידיהם מסמכים לתמיכה בטענותיהם.'

עיון בפסק-הדין בתיק הקודם מעלה כי אין בו ממצא פוזיטיבי, בין אם ישיר או עקיף, בדבר טענת הקיזוז שהעלה הנתבע שם - הוא התובע בעניינינו, אלא קיימת לעניין פלוגתא זו הכרעה הדוחה את טענת הקיזוז מפאת היעדר הוכחתה.

משלא הוכרעה בפסק-הדין בתיק הקודם הפלוגתא בעניין טענת הקיזוז והתשלומים ששולמו לתובע ביתר על-ידי מתן הלוואות ומפרעות, ממילא אין הכרעה פוזיטיבית כנדרש ואין "מעשה בית דין" בנסיבות הנדונות.

על-כן, לא מתקיים תנאי השלישי מתייתר הצורך לדון בקיומו של התנאי הרביעי.

9. סיכום ומסקנות
משהגענו לכלל מסקנה כי לא מתקיים התנאי השלישי מבין התנאים המצטברים של כלל השתק פלוגתא, המסקנה המתבקשת היא כי יש לדחות את טענתו המקדמית של הנתבע בדבר דחיית התביעה על-הסף מן הטעם של מעשה בית דין."

ב- ת"א (שלום יר') 37729-06-10 {סופר-ספיר בע"מ נ' אורה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, תק-של 2010(4), 100134 (2010)} נפסק מפי כב' השופטת אנה שניידר:

"1. המבקשת מס' 1 (להלן - המבקשת) ביחד עם מנהליה המבקשים מס' 2 ו- 3, שכרה מבנה מאת המשיבה (להלן - מושב אורה) לצורך ניהול מרכול.

המבנה בנוי על מקרקעין שבבעלות הקרן הקיימת לישראל (להלן - קק"ל), ושימש בעבר כמחסן למיון ביצים (להלן - המושכר).

מושב אורה שכר את המושכר מאת מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל), אשר מנהל את המקרקעין עבור קק"ל.

2. הסכם השכירות עם מושב אורה נחתם ביום 18.1.99, ובשנת 2005 נחתמה תוספת להסכם, אשר האריכה את תקופת השכירות עד ליום 28.2.2015 בתנאים המפורטים בתוספת.
בהתאם לתנאי התוספת, ביקשו המבקשים להעביר את פעילותם במושכר אל חברת קו-אופ ירושלים רשת סופרמרקטים (1992) בע"מ (להלן - קו-אופ), לרבות זכויותיהם וחובותיהם.

במסגרת זו, חתמו המבקשים על כתב התחייבת שבו התחייבו, בין היתר, לשלם למושב אורה כל תשלום שיהיה על המושב לשלם לצורך אישור וקבלה של היתר לשימוש חורג מאת המינהל בגין הפעלת המרכול בשטח המושב.

המבקשים התחייבו לשלם למושב את דמי ההיוון, דמי השימוש החורג והיטל ההשבחה (להלן - התשלומים), מהיום שבו חתמו לראשונה על הסכם השכירות ועד למועד שבו נכנס שוכר חלופי (קו-אופ) למושכר (להלן - כתב ההתחייבות).

המבקשים טוענים כי חתמו על כתב ההתחייבות תחת לחץ, שכן חששו כי לא ימצאו שוכר חלופי, ולאחר חתימתם נתן מושב אורה הסכמתו להעברת זכויותיהם וחובותיהם לידי קו-אופ, החל בחודש פברואר 2006.

3. בחודש נובמבר 2006 פנה המינהל אל מושב אורה בדרישה לשלם דמי שימוש חורג במושכר בתקופה שבין 1997 ועד ספטמבר 2006 בסך של 1,300,668 ₪, ולטענת המבקשים, הם החלו לפעול בשיתוף פעולה עם המושב בניסיון להסדיר את החוב הנטען על-ידי המינהל. משהניסיונות לא צלחו - פנה מושב אורה ביום 9.12.08 למבקשים בדרישה לביצוע התשלום, בהתאם לכתב ההתחייבות, וביום 2.3.09 הוגשה על ידו תביעה ב- ת"א 2119/09.

4. בכתב התביעה ב- ת"א 2119/09, שהוגש בסדר דין מקוצר, תבע מושב אורה מהמבקשים סכום של 1,511,964 ₪ (להלן - סכום החוב).

ביום 11.6.09 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין (להלן - הסכם הפשרה).

על-פי פסק-הדין, התחייבו המבקשים לשלם את סכום החוב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, לא יאוחר מיום 1.6.2010.

עוד נקבע, כי ככל שלא ישלמו המבקשים למושב או למינהל את סכום החוב ו/או סכום אחר שיפרע את החוב במלואו ויאושר על-ידי המינהל, עד ולא יאוחר מיום 1.6.2010 - יהא מושב אורה רשאי לממש ולגבות את החוב בלשכת ההוצאה לפועל.

5. יצויין, כי בתוך התקופה שנקבעה בפסק-הדין, ביום 15.9.09, הגיש המינהל תביעה כספית וכן הגיש תביעה לסילוק יד כנגד קו-אופ ומושב אורה (ת"א 9525/09) בגין שימוש בשטח ללא מתן היתר לשימוש חורג ומבלי לשלם דמי שימוש, בסכום 1,910,743 ש"ח.

השתלשלות ההליכים המשפטיים
6. ביום 17.6.10 הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד (להלן - הבקשה), לפיה התבקש בית-המשפט להורות למושב אורה להימנע מכל הליך הוצאה לפועל או הליך גביה אחר בקשר עם הסכם הפשרה וכן לעכב את ההליכים כנגד המבקש מס' 3 עד להכרעה בתביעה העיקרית.

7. במקביל הגישו המבקשים את התביעה העיקרית ובה התבקש בית-המשפט, בין היתר, לקבוע ולהצהיר כי המבקשים אינם חבים בתשלום הסכום שנקבע בהסכם הפשרה, וליתן צו מניעה קבוע ביחס להליכי הוצאה לפועל בקשר עם הסכם הפשרה.
8. ביום 23.6.10 ניתן צו ארעי כמבוקש עד להחלטה בבקשה עצמה.

9. מושב אורה הגיש בקשה לסילוק הבקשה וכן של התביעה העיקרית על-הסף מחמת היעדר סמכות עניינית לבית-משפט זה, וכמו כן בקשה למתן צו להפקדת ערובות לכיסוי ו/או הבטחת הוצאות ו/או הנזקים שייגרמו או העשויים להיגרם למושב אורה אם יפקע הצו הזמני ו/או יתברר כי לא היה מוצדק ו/או תידחה התביעה העיקרית (להלן - הבקשה להפקדת ערובות).

10. בהחלטה מיום 21.7.10 נדחתה בקשת המושב לסילוק הבקשה והתביעה על-הסף, ואילו הבקשה להפקדת ערובות התקבלה והמבקשים חוייבו להפקיד בקופת בית-המשפט סכום של 150,000 ₪ במזומן ולחלופין ערבות בנקאית אוטונומית על הסכום האמור שתוקפה לפחות עד ליום 1/9/11.

11. מושב אורה הגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים (רע"א - 52626-07-10) על ההחלטה לדחות את בקשתו לסילוק התביעה על-הסף.

בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 17.10.10 דחה את הערעור והורה למבקשים להגיש כתב תביעה מתוקן, אשר בו יוסף הסעד של ביטול הסכם הפשרה ופסק-הדין שניתן על סמכו.

כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 1.11.10.

12. ביום 29.11.10 הגיש מושב אורה תביעה שכנגד על סכום של 1,508,000 ₪.

לטענת המושב בכתב התביעה שכנגד, בידי המבקשים היתה הבררה והחובה לשלם את סכום החוב הנטען ורק לאחר מכן להגיש תביעה ו/או השגה מתאימה נגד המינהל ובכך לצמצם את הנזקים למושב.

לטענתו, הואיל והמבקשים לא פעלו כאמור - הוגשה על-ידי המינהל התביעה כנגד מושב אורה, בגין חובותיהם של המבקשים, והמינהל אף סירב ליתן אישורו להיתר שימוש חורג ביחס לשטח הלולים ובכך נגרמו נזקים כבדים למושב.

טענות המבקשים בבקשה למתן צו מניעה זמני
13. המבקשים טוענים כי משמעות הסדר הפשרה נשוא פסק-הדין הינה, כי ניתנו להם שתי אפשרויות לקיים את פסק-הדין, האחת - לשלם למושב אורה עד ליום 1.6.10 את סכום החוב, והשניה - לנהל מו"מ עם המינהל ולשלם למושב או למינהל, עד למועד האמור, סכום שיאושר על-ידי המינהל אשר יהיה מן הסתם נמוך יותר.

הואיל והמושב החל בהליכי גביה, טוענים המבקשים כי מטרתו הינה להבטיח כי יקבל את הסכום הנקוב בהסכם הפשרה מאת המבקשים, אף אם בסופו של דבר ישולם למינהל סכום נמוך יותר, ובכך מבקש המושב להתעשר שלא כדין על חשבונם של המבקשים.

לפיכך טוענים המבקשים, כי אין מקום להליכי הוצאה לפועל ביחס להסכם הפשרה כל עוד לא נקבע מהו הסכום שישולם בפועל למינהל.

14. עוד טוענים המבקשים, כי להם נימוקים כבדי משקל להפחתת הסכום הנדרש על-ידי המינהל, ולו היו זוכים לשיתוף פעולה מצד מושב אורה - היו מצליחים להימנע מן התשלום בכללותו, ולמצער להפחית את סכום החוב.

לטענתם, אילו נהג המושב בתום-לב מינימאלי ואיפשר למבקשים לנהל את ההליכים המקובלים מול המינהל - הסיכויים להפחתת החוב או להימנעות מתשלום היו גבוהים ביותר, ולמעשה זהו אינטרס משותף הן למבקשים והן למושב אורה ולקו-אופ.

15. לטענת המבקשים, אין באפשרותם לקיים את הסכם הפשרה ללא שיתוף הפעולה של המושב, הואיל והמושב הוא השוכר של הנכס מאת המינהל והוא בעל דברו האמיתי. לפיכך טוענים המבקשים, כי אי-שיתוף הפעולה כאמור מהווה הפרה של הסכם הפשרה ואשם תורם מצד מושב אורה.

טענות מושב אורה
16. לטענת מושב אורה בתגובתו לבקשה למתן צו מניעה זמני, שהוגשה ביום 29.11.10, מדובר בבזיון חמור של פסק-דין כספי חלוט מצד המבקשים, שניתן על בסיס הסכם הפשרה, ולכן קבלת הבקשה ומתן הסעד הזמני למבקשים יהא בהם משום סתירה חמורה לכל העקרונות והשיקולים עליהם מושתתת תורת הסעדים הזמניים.

17. המושב טוען כי הלכה למעשה עותרים המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק-דין כספי חלוט כאשר אין כל חשש בדבר היעדר יכולת להיפרע ממושב אורה היה ותתקבל התביעה העיקרית.

לטענתו, המבקשים לא העלו כל טענה בדבר קשיים כלכליים של המושב ואף אין כל חשש כי מצבו של המושב יקשה באופן כלשהו על השבת סכום פסק-הדין אם יזכו המבקשים בתביעתם.

18. עוד טוען מושב אורה, כי בפני המבקשים עמדה האפשרות של הגשת תובענה מתאימה לביטול פסק-הדין או לשלם את החוב על פיו ולאחר תשלומו לנקוט בפעולות הדרושות לשם השגה למינהל על הסכום ששולם, אך תחת כל האפשרויות האמורות בחרו המבקשים לבזות את פסק-הדין ועתה הם מבקשים סעד זמני שלא בתום-לב.

19. מושב אורה מבקש לדחות את הניסיון הפסול של המבקשים להשתמש בבית-משפט זה ככלי ל"מקצה שיפורים" על חשבונו ו/או ככלי לעריכת "סיבוב שני" של מו"מ במטרה להתנער מקיום התחייבויותיהם המפורשות על-פי פסק-הדין, שלא כדין, בחוסר תום-לב קיצוני ומבלי שיש בידם עילה לכך.

דיון והכרעה
20. כדי לבסס זכות לצו מניעה זמני על המבקש להצביע על נזק בלתי-הפיך שייגרם לו, דהיינו נזק ממשי ששום פיצוי כספי לא יהא די בו כדי לתקנו (ראה ע"א 213/64 בראז נ' נציב המים, פ"ד יח(3), 647 (1964)).

21. כאשר מדובר בנזק כספי, שמקורו בפסק-דין, דהיינו במצב שאיננו בלתי-הפיך - אין מקום לסעד הזמני.

במיוחד כך הדבר כאשר מתן סעד כזה עלול לפגוע במידה העולה על הנדרש דווקא בצד הזוכה, המחזיק בידיו פסק-דין כדין, מבלי שתהא לו יכולת להוציאו לפועל עקב הסעד הזמני.
22. במקרה שלפנינו מדובר בבקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב ביצועו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין.

על-פי ההלכה הפסוקה, הסכם פשרה שנחתם בין צדדים לסכסוך וקיבל תוקף של פסק-דין הינו בגדר מעשה בית דין בין הצדדים וכל עוד אין בו פגם – בית-המשפט אינו רשאי לבטלו (ראה ע"א 597/69 ישראל רייכמן ואח' נ' פקיד שומה תל-אביב ,2 פ"ד כד(2), 826 (1970), וכן ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס ואח', פ"ד נא(1), 577 (1997)).

23. כל עוד לא נקטו המבקשים בהליכים החוקיים העומדים לרשותם על מנת לתקוף את פסק-הדין - היה עליהם לפעול על פיו.

אם סברו המבקשים שיש מקום לתקיפת פסק-הדין - היה עליהם לנקוט בהליכים הדרושים כאשר ההליך שבו נקטו, בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר יורה למושב אורה להימנע מהליכי הוצאה לפועל של פסק-הדין, איננו נמנה עם ההליכים האמורים.

24. הסעדים הזמניים נועדו לשמר מערכת נסיבות הקיימת בעת הגשת התובענה עד למתן פסק-דין, כך שבהינתן פסק-דין לזכות התובע יוכל התובע לממשו ולא ימצא עצמו ניצב מול "שוקת שבורה" (ראה למשל רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC, תק-על 2007(4), 3108 (2007).

הואיל והמבקשים לא העלו כל טענה בדבר מצבו הכלכלי של מושב אורה, הרי שאם תתקבל התביעה העיקרית - לא יימצאו עצמם מול "שוקת שבורה" ולא תיווצר כל הכבדה על ביצוע פסק-הדין שיינתן, אם יינתן, לטובתם.
אם יבצעו המבקשים עתה את פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה ויפעלו על פיו ובעתיד יתברר שהיה עליהם לשלם סכום נמוך יותר - לא יהא כל קושי לפצותם בהתאם ולחייב את המושב להשיב להם את הסכום ששולם ביתר.

25. לאור האמור, מאזן הנוחות הנזכר בתקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נוטה במקרה דנן לעבר המושב דווקא.

במילים אחרות, הנזק שייגרם למושב אורה אם יינתן הסעד הזמני למבקשים עולה על הנזק שייגרם למבקשים אם לא יינתן להם הסעד המבוקש.

סוף דבר
26. לאור האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן:

(1) הבקשה למתן צו מניעה זמני נדחית.

(2) הצו הארעי שניתן ביום 23.6.10 - מבוטל.

(3) המבקשים ישלמו למשיבה בשל הליך זה הוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪."

ב- עב' (איזורי ת"א) 2061/10 {אסף יניב נ' גמנסיה אפרים קציר, תק-עב 2010(1), 6606 (2010)} נפסק מפי כב' השופט שמואל טננבוים:

"1. בפנינו ערעור על פסק דינה של כב' הרשמת ע' ריכטמן מיום 13.12.09 (ע"ב 8476/09), בו ניתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה בין הצדדים.

רקע עובדתי
2. התובע בתיק ע"ב 8476/09 המערער שבפנינו, הגיש לבית-הדין תביעה כנגד המשיבה להכרה בקיום יחסי עובד-מעביד ולתשלום זכויות מכוח יחסים אלו.

3. ביום 10.12.09 זומנו הצדדים להליך גישור בפני מגשר מטעם בית-הדין. בסופו של הליך הגישור נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, הקובע לאמור:

'1. הנתבעת תשלם מבלי להודות בכל סעיף מכתב התביעה סך של 2,000 בתוספת מע"מ לתובע, שישולם תוך 30 יום מיום המצאת חשבונית לנתבעת.
2. התובע מתחייב למחוק התביעה (הסעיף נמחק על-ידי מתיחת קו -ש.ט.).
3. הסך האמור ישולם לסילוק מלא וסופי של הטענות ותידחה התביעה התובע כלפי הנתבעת בגין כל תקופת ההתקשרות ובכלל זה אף מבלי לגרוע בגין שכר עבודה, חופשה שנתית, הבראה, פיצויי פיטורין(..) וכיוצא בזה.
4. התובע נותן בזאת חשבונית מס כמתחייב. התשלום כפוף להמצאת אישור מס כמתחייב.
5. התביעה תידחה ללא צו להוצאות.'

4. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-דין ביום 13.12.09 בהיעדר הצדדים על-ידי כב' הרשמת ע' ריכטמן. ביום 22.12.09 ניתנה החלטה נוספת על השבת האגרה על-פי התקנות.

טיעוני המערער
5. טוען המערער כי לפי הסכם הפשרה המקורי, דינה של התביעה היה להימחק ולא להידחות. לאחר חתימתו על ההסכם, שונה ההסכם והוסף בו סעיף ללא הסכמת המבקש, ולפיו התביעה תידחה.

6. לגרסת המערער כבר ביום 10.12.09 הוא הודיע מיד כי הוא מבטל את ההסכם המתוקן ופנה לחדרה של כב' הרשמת שניצר, אשר על-פי המודעות בהיכל המשפט היתה אמורה ליתן תוקף של פסק-דין להסכם, בכוונה להודיע לרשמת כי הוא ביטל את ההסכם מיידית. אלא שהרשמת לא הייתה מצויה בלשכתה בדיעבד הסתבר לו כי הרשמת שניצר התחלפה עם הרשמת ע' ריכטמן.

7. עוד לגרסתו, הוא פנה ביום 13.12.09 בשעה 9:00 בבוקר לכב' הרשמת ע' ריכטמן באולמה, בבקשה דחופה שלא ליתן תוקף של פסק-דין להסכם המתוקן. בתשובה נענה על-ידי כב' הרשמת כי לאור שביתת עובדי בית-הדין התיק אינו בנמצא, וכי בנוסף עליו לפנות בכתב לרשמת שניצר אשר הייתה אמורה להיות תורנית באותו היום.

עוד באותו היום פנה לכב' הרשמת שניצר באולמה ונענה כי התחלפה עם רשמת אחרת ולא היתה ביום 10.12 בהיכל המשפט.

8. המערער מוסיף כי ביום 11.12.09 שלח פקס לבית-הדין ובו הוא מבקש לבטל את הסכם הפשרה, אלא, שלטענת המערער, על גבי הפקס נרשם בטעות מספר תיק אחר. המערער מציין כי העתק הפקס נשלח אל באי-כוח המשיבה ואלו ניצלו את טעותו ופנו בחוסר תום-לב, ובאופן מיידי לבית-הדין בבקשה לתת תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה.
ביום 13.12.09 נתנה כב' הרשמת ע' ריכטמן תוקף של פסק-דין להסכם, חרף כל האמור לעיל.

9. המערער טוען כי בכוונתו להגיש כתב תביעה מתוקן ולהגדיל את סכום התביעה. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 23.2.10 טען בא-כוח המערער, כי במהלך הליך הגישור שוחח המערער באופן פרטי עם המגשר, וזה רמז לו שאם ייכתב בהסכם הפשרה שהתביעה נמחקת, הרי שיוכל להמשיך ולתבוע לצורך גביה נוספת של רכיבים שלא נתבעו. בסופו של דבר עמדו באי-כוח הנתבעת על כך שיירשם בהסכם שהתביעה תידחה ולפיכך למרות שחתם המערער על ההסכם, ולאחר שהבין כי טעה, ביקש מייד לבטלו.

טיעוני המשיבה
10. טוענת המשיבה כי דין הערעור להידחות על-הסף בשל חוסר סמכות, שכן הסמכות לדון בערעור שהוגש על פסק-דין של רשם, נתונה לבית-הדין הארצי, ומכול מקום חלף המועד להגשת הערעור.

11. המשיבה חולקת על גרסת המערער. לטענתה במהלך הגישור הגיעו הצדדים להסכמה על סיום הסכסוך בדרך של פשרה אשר הוצעה על-ידי המגשר. המגשר החל בניסוח הסכם הפשרה, כשהוא מקריא בקול את עיקרי ההסכם. עת ציין המגשר כי התביעה תימחק, הועלתה התנגדות מטעם ב"כ המשיבה ובקשה כי יירשם שהתביעה תידחה. זאת מתוך כוונה להגיע להסדר שיהיה בו משום מיצוי המחלוקות תוך שהמשיבה לא תהיה חשופה להתדיינויות נוספות מול המערער. אשר-על-כן תוקן ההסכם בידי המגשר, עוד טרם חתימת הצדדים, ומבלי שהמערער התנגד לכך.

לאחר שסיים המגשר את ניסוח ההסכם, ולאחר שנתנו הצדדים הסכמתם לניסוח - רק אז חתמו הצדדים על ההסכם. עוד במעמד החתימה על ההסכם, הכין המערער חשבונית לצורכי קבלת התשלום והעבירה למשיבה. רק מסיבות טכניות לא ניתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה במהלך הדיון.

12. טוענת המשיבה כי ככל שהתחרט המערער אין בכך להוות עילה לביטול ההסכם או פסק-הדין שנתן לו תוקף. הערעור הוגש בחוסר תום-לב ובחוסר נקיון-כפיים, תוך שהמערער משמיט טענות רלבנטיות, כדוגמת העובדה שההסכם נחתם מסגרת של הליך גישור במעמד מגשר, הצדדים ובאי-כוח המשיבה, ומציג טענות אחרות באופן שאינו נאמן למציאות, כשמול המערער ניצבת מטרה אחת והיא להחיות את כתב התביעה ולתקנו.

המסגרת הנורמטיבית
13. פסק-דין הנסמך על הסכמה בין בעלי הדין ניתן לביטול בידי אחד מהם בשתי דרכים. האחת באמצעות ערעור, והאחרת באמצעות תביעה לביטול הפסק. הדרך בה יש לנקוט תלויה בעילת הביטול:

'בשתי דרכים יכול בעל דין להשיג על פסק-דין שבהסכמה; האחת היא ערעור, והשניה היא תביעה לביטול פסק-הדין. ואולם אין זו ברירה שניתנה לבעל הדין, אלא הדבר תלוי בעילה בה רצה בעל הדין להשיג על פסק-הדין ולבטלו.
...
והשאלה היא: על שום מה רצה בעל הדין להשיג על פסק-הדין? גילה פגם בהליך השיפוט, תרופתו היא לערער.
אך אם ההליך השיפוטי היה תקין, אלא שהחלק ההסכמי נפגם, במקרה כזה אין בעל הדין יכול להלין על השופט ואין בית-המשפט לערעורים יכול לסייע בידו. תרופתו היא להגיש תביעה לביטול ההסכם מחמת הפגם שבו; יבוטל ההסכם יתבטל גם פסק-הדין. כך חייב לנהוג בעל הדין הטוען שנאנס להסכים לפסק-הדין והדבר אינו גלוי מתיק בית-המשפט, או שרומה או שטעה או שהוטעה או שנפלה בהסכם טעות סופר, או שחברה בעירבון מוגבל קיבלה עליה התחייבות שאינה תופסת וחרגה מכוחותיה הקבועים בתזכירה.'
(י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית), עמ' 787-786)

14. ההלכה בדבר תקיפת פסק-דין כאמור פורטה בפסק-דין בעניין טולידאנו:

'אם צד טוען, שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין או בפסק-הדין (כולל מקרה בו נטען כי פסק-הדין ניתן רק בלחצו של בית-המשפט), יגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר. מאידך גיסא, כאמור כבר, אם ההליך השיפוטי היה תקין, אולם נפל פגם בהסכם, אין מקום לערעור, אלא יש להגיש תביעה חדשה, שהרי בדרך כלל יש גם צורך לשמוע ראיות בקשר לפגמים בחוזה.'
(ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2), 729, 732 (1985)).
(ראה גם: דב"ע נב/119-3 כיפה בע"מ נ' בן עמי, פד"ע כה 97; ע"א 2536/90 אסתר סיטבון נ' פרדי סיטבון, פ"ד מה(2), 573 (1991)).

מעמדו הנורמטיבי של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין
15. הסכם פשרה אשר נחתם בין צדדים לסכסוך וקיבל תוקף של פסק-הדין, הרי הוא בגדר 'מעשה בית דין' בין הצדדים, מחייבם לנהוג על פיו, ועל-פי ההלכה הפסוקה, בית-המשפט אינו רשאי לבטלו, כל עוד אין בו פגם:

'הטעם לכך פשוט בתכלית; פסק-דין בהסכמה, שלא כפסק-דין אחר, הוא יציר כפיהם של הצדדים ואינו מושתת אלא על הסכם שעשו; הסכם כזה אין בית-המשפט רשאי לבטל או לשנות כל עוד אין פגם בו' (ע"א 597/69 ישראל רייכמן ואח' נ' פקיד השומה תל-אביב 2, פ"ד כד(2), 826 (1970)).

16. זאת ועוד, פסק-דין שניתן בהסכמה ממוזגות בו שתי תכונות - של פסק-דין ושל הסכם. על-כן, ניתן פסק-דין כאמור, לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון טעות או הפרת חוק ועל בעל דין המבקש לבטל פסק-דין שניתן בהסכמה בעילה של פגם בכריתת ההסכם המונח ביסודו ובשורשו, להגיש תובענה חדשה בעניין זה בערכאה שבה ניתן פסק-הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה (ראה, זוסמן, לעיל).

17. בהקשר זה ובהתייחס לסופיותם של הסכמי פשרה אשר קיבלו תוקף של פסק-דין, נפסק בבית-המשפט העליון כי ניתן להגדיר פשרה כך:

'הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי-וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם... באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי 'בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שהתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי-המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום-לב ובמגמה לסיים את הסכסוך'... בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לנשוא הפשרה... מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מהפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה... לנתבע אשר הסכים להתפשר, יש ציפיה לגיטימית לקנות את השקט מפני תביעות ולסמוך על קיומה של פשרה תקפה.' (כב' השופט תיאודור אור ב- ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא(1), 577 (1997) בעמ' 6 לפסק-הדין).

לאור דברים אלה, קבע כב' השופט ת' אור, כי התכונה המרכזית של הסכמי פשרה היא כאמור סופיותם, ועל-כן נקבע בהסכמי פשרה בדרך-כלל, כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה המשקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי הפשרה. אמנם אין בעובדה זו, כדי למנוע, במקרים המתאימים, לקבל טענה כי בהסכם פשרה נפל פגם המצדיק את ביטולו, אולם יש לנקוט גישה זהירה בעניין זה ולקבוע כי דין ההסכם להתבטל רק כאשר מתקיימים טעמים כבדי משקל שיש בהם כדי להצדיק את הביטול (שם, בעמ' 8 לפסק-הדין).

18. מכאן שבהיעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענותיו של צד שחתם על הסכם פשרה שקיבלה תוקף פסק-דין, שניתן מתוך הבנת הצדדים באשר לויתוריהם ההדדיים ובהסכמתם. על הטוען כי אכן נפל פגם בהסכם, מוטל הנטל להוכיח זאת, שכן העילות לביטולו של ההסכם הינן עילות מדיני החוזים, המפורטות בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (ע"א 116/82 לבנת נ' טולדאנו, פ"ד לט(2), 729 (1985)).

ומן הכלל אל הפרט
19. לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגענו למסקנה כי דינה להידחות, מהטעמים המפורטים בסעיפים הבאים.

20. בענייננו ומתוך הודעת הערעור עולה, כי הנימוק לביטול פסק-הדין הוא פגם ביסוד ההסכמי של פסק-הדין. כך מעלה המערער טענות המופנות נגד תוקפה של ההסכמה שניתנה על ידו להצעת הפשרה של המגשר, כשלטענתו הוטעה לחשוב שיוכל לאחר סיום הליך הגישור והחתימה על הסכם פשרה, להוסיף ולתבוע את המשיבה בגין רכיבים נוספים.

מכאן שההליך שנקט המערער בענייננו במטרה לבטל את פסק-הדין מיום 13.12.09 שנתן תוקף להסכם הפשרה מיום 13.12.09 - היינו הגשת ערעור - הוא הליך שגוי בנסיבות העניין. מקום שטענותיו של המערער המופנות כנגד הפן ההסכמי של פסק-הדין בפשרה, דינן להתברר במסגרת תביעה עצמאית ונפרדת לביטול פסק-הדין.

21. אף אם ההליך הראוי היה על דרך של הגשת ערעור, הרי שעל-פי תקנה 76 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, הסמכות לדון בערעור על פסק-דין של רשם, נתונה לבית-הדין הארצי לעבודה. אין מדובר בפסק-דין של רשם בתביעת שכר עבודה או קצבה, אליו מתייחסת תקנה 78 לאותן תקנות.

22. גם לגופו של עניין דין טענות המערער להידחות. בהודעת הערעור טוען המערער כי הסכם הפשרה תוקן לאחר חתימתו כאשר במקום הניסוח ולפיו: "תימחק התביעה" נרשמו המילים "התביעה תידחה", אלא שגרסה זו אינה מתיישבת עם היגיון הדברים ואף עם תיאור המערער את השתלשלות הדברים. לדברי המערער בסעיף 3 להודעת הערעור, הודיע מיד לאחר החתימה כי ברצונו לבטל את ההסכם. דהיינו ההסכם נחתם בנוסחו המתוקן ולא אחרת. כך גם בא-כוח המערער בטיעוניו בפנינו אישר את הדברים:

'באותו הרגע הוא הודיע שהוא מבטל את ההסכמה הזאת על-אף שבשלב הזה הוא חתם כבר.'
(עמ' 2 לפרוט', מיום 23.2.10, ש' 2).

23. במסגרת הודעת הערעור, לא ציין המערער (וכנראה לא בכדי) כי ההסכם נחתם במסגרת של הליך גישור בפני מגשר מטעם בית-הדין ובמעמד הצדדים ושתי עורכות-דין מטעם המשיבה. אף בבקשת הבהרה שהגיש המערער ביום 14.1.10 לא נזכר הליך הגישור ונסיבות החתימה על ההסכם.

רק במהלך הדיון שבפנינו, טען ב"כ המערער לראשונה אודות השיחה שניהל המערער עם המגשר ובה כביכול הוטעה לחשוב כי יוכל להגיש תביעה נוספת לאחר החתימה על הסכם הפשרה.

24. כפי שציינו, המאפיין העיקרי של הסכמי הפשרה הוא כאמור סופיותם, ועל-כן נקבע בהסכמי פשרה בדרך-כלל, כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. על-כן גרסת המערער לפיה קיבל רמיזות מן המגשר אודות האפשרות להמשיך ולהגיש תביעה נוספת כנגד המשיבה לאחר החתימה על הסכם פשרה אינה סבירה. מקובלת עלינו גרסת המשיבה באשר לתשתית העובדתית.

מכול מקום, גרסתו של המערער על-אף שמרובה היא בטענות עובדתיות לרבות תיאור הצעדים בהם נקט בכדי להביא לביטולו של ההסכם, לא נתמכה בתצהיר כלשהו.

25. נוסיף עוד כי אף אם היינו מקבלים את גרסת המערער בדבר השיחה האמורה עם המגשר, הרי שמכך ניתן ללמוד כי למערער הוסברה משמעות חתימתו על ההסכם לרבות המשמעות של מחיקה או דחיית התביעה. מה גם שלשון ההסכם ברורה וחד-משמעית וממנו עולה כוונת הצדדים שלא לאפשר הגשתן של תביעות עתידיות בגין תקופת ההתקשרות וסיומה. כל פירוש אחר יפגע בתכלית הסכם הפשרה. על-כן משחתם המערער על ההסכם, לאחר התיקון כשהוא מבין את משמעותו, הרי שלא הוכיח כי נפל פגם בחלקו ההסכמי של פסק-הדין.

26. בהודעת הערעור מציין המערער כי בכוונתו להגיש כתב תביעה מתוקן בסכום תביעה מוגדל. רצון המערער לבצע מקצה שיפורים בתביעתו אינו מהווה טעם מיוחד אשר יצדיק ביטולו של הסכם פשרה.

סיכום
27. הערעור נדחה.
המערער יישא בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין."

ב- ת"א (שלום פ"ת) 24970-10-09 {יעקב קפילוטו נ' איגור חוסיד ואח', תק-של 2010(1), 59982 (2010)} נפסק מפי כב' השופטת שירי רפאלי:

"לפני בקשת הנתבעים לסלק על-הסף את התביעה מחמת מעשה בית דין. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סבורני כי דין הבקשה להידחות. טענת מעשה בית דין מתבססת על פסק-דין של בית-הדין האיזורי לעבודה, בו ניתן תקף של פסק-דין להסכם פשרה בין הצדדים, כדלקמן: 'מבלי להודות בכל חבות ובכל טענה תשלם הנתבעת... לתובע את הסך של 7,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של כל תביעותיו כנגד הנתבעים מכל מין וסוג שהוא'. אין חולק, כי תביעת התובע בבית-הדין לעבודה היתה למיצוי זכויותיו כעובד. מטבע הדברים ולאור סמכותו העניינית של בית-הדין, לא כללה התובענה שם עילות נזיקיות, לרבות העילה הכלולה בתובענה שלפני.

המבקשים טוענים, כי מנוסח פסק-הדין יש ללמוד שהוא מהווה מעשה בית דין לגבי כל תביעה וכל עילה של התובע נגדם, כולל עילות נזיקיות. התובע טוען, כי פסק-הדין התייחס רק לאותן עילות שנתבעו על ידו בבית-הדין לעבודה, מה גם שממילא רק בעילות אלה מוסמך היה בית-הדין להכריע מבחינה עניינית.

סבורני, כי יש ממש בטענת התובע לפיה אין פסק-הדין שאישר הסכם פשרה מהווה מעשה בית דין החוסם את התובע מהגשת התובענה שלפני, בפרט כאשר עילותיה של התובענה שלפני אינן ממין העילות שבית-הדין מוסמך עניינית להכריע בהן.

עם זאת, הסכם הפשרה עצמו הינו חוזה תקף כשלעצמו, המחייב את התובע ויכול להקים לנתבעים טענות הגנה שונות מפני תביעתו, לרבות ויתור ומניעות. בין הצדדים מחלוקת בנוגע לפרשנותו של הסכם הפשרה. אני סבורה כי מקומה של מחלוקת זו במסגרת התיק העיקרי ולא במסגרת של בקשה מקדמית, שכן יתכן והכרעה בה תדרוש ליבון שאלות עובדתיות לגבי התנהלות הצדדים והבנתם.

אשר-על-כן אני דוחה את הבקשה לסלק את התביעה על-הסף."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פסק-דין על דרך הפשרה