מקרים בהם קיבל בית-המשפט את הבקשה לדחיה על-הסף

1. דחיית תביעה בגין מעשה בית דין תוך שילובה בשאלת פיצול הסעדים
ב- ת"א (ת"א-יפו) 29765/06 {דניאלי יחזקאל נ' אריה בע"מ – חברה לביטוח, תק-של 2007(2) 10833 (2007)} נפסק מפי כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר:

"1. בהתאם להחלטתי מיום 4.10.06 הגישו הצדדים סיכומיהם בשאלת ההתיישנות.

2. עסקינן בתביעה להשבת תשלומי פרמיה אשר התובע שילם לטענתו לנתבעת במשך 13 שנים במסגרת פוליסת ביטוח חיים ובריאות הכוללת פיצוי בגין כושר עבודה. התביעה הוגשה לבית-משפט השלום בירושלים ביום 22.11.05 והועברה לדיון לבית-משפט השלום בתל-אביב בהחלטה מיום 4.5.06.

3. הגם שמדובר בטענת התיישנות, על-מנת להכריע בה יש להיזקק לבקשת הנתבעת לדחיית התביעה בגין מעשה בית דין תוך שילובה בשאלת פיצול הסעדים.

טענות הצדדים
4. לטענת הנתבעת:
'התובע טען כי נפגע בתאונה ביום 25.6.92 והגיש תביעתו (המקורית) לבית-המשפט ביוני 94. בכתב התביעה המקורי לא כלל התובע דרישה לשחרור מפרמיות. רק בכתב התביעה המתוקן שהוגש בינואר 2000 כלל התובע בסעיף 8.2 לכתב התביעה – תביעה לשחרור מפרמיות במקרה של אבדן מוחלט של כושר העבודה.'

לשיטתה של הנתבעת:

'התובע למעשה הגיש שתי תביעות בגין האירוע הנטען על-פי שתי פוליסות. שתי התביעות נדחו. התביעה ב- ת"א (י-ם) 6411/94 הינה התביעה הרלבנטית המתייחסת לפוליסה מס' 9059916 אשר בה היה סעיף המתייחס לשחרור מתשלום פרמיות-וזאת במקרה של אובדן של כושר העבודה. תביעה זו עברה גלגולים רבים והתקבלו בה שני פסקי-דין בבית-משפט השלום שדחו את התביעה. גם ערעור לבית-המשפט המחוזי נדחה לבית-המשפט העליון נדחתה אף היא.'

לדידה של הנתבעת:
'במהלך הדיונים הגיעו הצדדים, בהוראת בית-המשפט, להסכמה שנוסחה בפרטי כל כדלקמן: 'אין מחלוקת כי הפוליסה נשוא תיק זה נכנסת לתוקפה רק אם יש תאונה. המחלוקת הראשונה בינינו היא האם היתה תאונה ביום 25.6.92'... ההליך החל בשנת 94 והסתיים בדחיית התביעה בבית-המשפט העליון... ביום 17.7.06.'

הנתבעת מבקשת לציין ומדגישה כי רק 'בכתב התביעה המתוקן דרש התובע השבת פרמיות ששלם מתקופה של 3 חודשים לאחר התאונה (סעיף 8.2 לכתב התביעה המתוקן) גם אז לא יכול היה לבקש שחרור מפרמיות אלא ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן (בשנת 2000)'.

הנתבעת ממשיכה ומציינת כי:

'כאשר נוסחה על-ידי בא-כוח הצדדים ההסכמה הדיונית לא החריג בא-כוח התובע את הסעד של שחרור מפרמיות והוא כלל לא טען, כפי שלא טען בכתב התביעה, כי שחרור זה יכול להתקבל כתוצאה ממחלה ולא מתאונה. התביעה לשחרור מפרמיות התייחסה לאירוע מיום 25.6.92.'

לאור טענותיה אלו, סבורה הנתבעת כי המדובר במעשה בית דין, וכי עד למועד מתן פסק-הדין בבית-המשפט העליון, אשר סגר את ההליך, לא יכול התובע להגיש תביעתו מחדש וזאת עד ליום 17.7.06.

5. התובע מתנגד לבקשה.

לטענת התובע, 'טועה הנתבעת בטענתה... כאילו משך תקופת ההתיישנות בתביעה בה עסקינן, שהינה תביעה להחזר תשלומי פרמיות ששילם התובע לנתבעת, הינו שלוש שנים בלבד... בענייננו, אין מדובר כלל בתביעה לתגמולי ביטוח' וכי המדובר על תקופת התיישנות בת שבע שנים.

עוד טוען התובע כי:
'בסעיף 8.2 בתביעתו המתוקנת ב- ת"א 6411/94... צורפה תביעתו להחזר תשלומי הפרמיות ששילם עד לאותו מועד (25.1.00) לנתבעת וזאת החל מ-שלושה חודשים לאחר התאונה (25.6.92). כתב ההגנה באותה תביעה לא תוקן בעקבות הוספת סעיף 8.2 הנ"ל והתביעה המתוקנת נידונה כמות שהיא (ללא טענת ההתיישנות)... משתבע התובע החזר תשלומי פרמיות ב-25.1.00 עצר את מירוץ ההתיישנות, בכל הנוגע לעילת התביעה בה עסקינן, וזאת עד לתאריך הגשת התיקון - 25.1.00.'

טענה נוספת של התובע הינה:

'כי אין לדחות התביעה בשל אי-קיום מעשה בית דין, באשר בדחותו את התביעה, לא דן... בית-המשפט... כלל, בתביעת הפרמיות שהוספה לכתב התביעה הנ"ל, ולא קבע כל ממצא בקשר לתביעת הפרמיות. התביעה בתיק הנ"ל נדחתה מטעם בסיסי אחר, באשר בית-המשפט קבע כי לא ארעה לתובע תאונת עבודה בתאריך 25.6.92 כטענתו בכך דחה את תביעתו המתבססת על תאונת העבודה האמורה, ולא דן כלל בעילת החזר הפרמיות.'

דיון
6. על בית-המשפט לדון בשאלת ההתיישנות, בשאלת מעשה בית דין ובשאלת פיצול הסעדים.

מעשה בית דין
לפי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), בית-המשפט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה על-הסף מחמת מעשה בית דין.

'כלל מעשה בית דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי 'קירבה משפטית' עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק-דין.' (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א)

בנושא זה של מעשה בית דין, יש להבחין בין השתק עילה להשתק פלוגתא. את כלל השתק העילה באר הנשיא ש' אגרנט ב- ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 583 (1968):

'כידוע, תורת ה- res judicata של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה.'

7. באשר לכלל של השתק פלוגתא נקבע ב- ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 584 (1968):

'... הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות.'
משניתנה לבעל דין הזדמנות למצות את זכותו בבית-המשפט ביחס לפלוגתא כלשהי, בכוחו של פסק-דין סופי שניתן באותה התדיינות להקים לאותו בעל דין מחסום דיוני – השתק פלוגתא – המונע בעדו מלהתכחש או מלסתור ממצא שקבע בית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא (נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א).

חשוב להדגיש כי רק כשהפלוגתא העולה במסגרת התביעה שבפניי היא אכן אותה פלוגתא שנדונה והוכרעה במסגרת התביעה הראשונה, ניתן לומר, כי אכן מוצתה זכות ההתדיינות של בעל הדין במסגרת אותו הליך, ועל-כן מהווה ההכרעה שניתנה לגביה על-ידי בית-המשפט ממצא קונקלוסיבי בהליך השני.

8. בכדי לבחון טענתה זו של הנתבעת יש לבאר התנאים המיוחדים לביטוח נוסף לשחרור מתשלום פרמיות במקרה אבדן מוחלט של כושר העבודה, כפי שצורפה לכתב התביעה מיום 22.11.05 ב- ת"א 1157/05 (להלן: "שחרור פרמיות").

סעיף 1 לשחרור פרמיות, מגדיר אי-כושר עבודה מוחלט בזו הלשון:

'המבוטח ייחשב כבלתי-כשיר מוחלט לעבודה, לעניין נספח זה בלבד, אם עקב מחלה או תאונה, נשלל ממנו בשיעור של 75% לפחות הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק כמפורט בהצעה עד אותה מחלה או תאונה, ושבעקבותיהן נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו, ולהכשרתו, במשך תקופה...'

כן יש לבאר התנאים המיוחדים לביטוח נוסף למקרה נכות עקב תאונה, כפי שצורפה לכתב התביעה מיום 22.11.05 (להלן: "נכות עקב תאונה").
סעיף 1 לנכות עקב תאונה, מגדיר תאונה, בזו הלשון:

'תאונה לצורך האמור בספח זה בלבד, פירושה מקרה חבלה גופנית שנגרמה על-ידי גורם חיצוני והמהווה סיבה לנכות, בתנאי שאותה חבלה גופנית לא גרמה למות המנוח.'

באשר להגדרת מחלה, לא עלה בידי לאתר ההגדרה במסגרת תנאי הפוליסה כפי שצורפו לכתב התביעה ונראה כי צורפו חלקים מן הפוליסה ותנאייה.

9. הנתבעת צירפה לכתב טענותיה, בין היתר, את פסק-דינו של כב' השופט אהרון פרקש מבית-משפט השלום בירושלים (כתוארו אז) מיום 21.9.04, במסגרת ת"א 6411/94, בו קבע, בין השאר, כדלקמן:

'תובענה על-פי פוליסת בטוח, "פוליסה לבטוח חיים – תגמולים לעצמאיים", שמספרה 9059916, שערכה הנתבעת לתובע ביום 01.12.90, כאשר בפוליסה ישנה הרחבה למקרה של נכות עקב "תאונה" (להלן: "הפוליסה").'

ביום 02.01.01, לאחר שהתובע העיד ובא-כוח הצדדים סיכמו טענותיהם, דחה כב' השופט י' צבן את התובענה בקובעו, כי לתובע לא אירעה תאונה ביום 25.06.92 שגרמה לנכותו, וכי התובע לא הוכיח שהרים ציוד ועקב כך נחבל ונותר נכה.

ביסוד הדחיה של התובענה נמצאה הקביעה, כי על-פי המסמכים הרפואיים שהגיש התובע, התלונן הוא לראשונה והופנה לצילום רנטגן עקב תלונה על כאבי גב, רק ביום 29.07.92, היינו כחמישה שבועות אחרי התאונה הנטענת.
לדחיית התובענה ניתנו נימוקים נוספים.

התובע ערער על פסק-דין זה לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 2091/01). על-פי המלצת בית-המשפט שלערעור הגיעו בא-כוח הצדדים להסכמה כדלקמן:

'... פסק-הדין יבוטל. הדיון יוחזר לבית-משפט קמא וישמע מהשלב שאליו הגיע, על-מנת לאפשר למערער להגיש את חוות-הדעת המשלימה של ד"ר יצחקי המצויה כבר עתה בידיו, בכל הנוגע לשאלת המיסוך של הכאב והשלכתה לעניין. אגב זאת תהא רשאית באת-כוח המשיבה לבקש לחקור את המערער חקירה משלימה, על-מנת להציג לפניו מסמכים נוספים, כל זאת אם רצונה יהא בכך בנוסף לחקירת ד"ר יצחקי. מעבר לאמור לא תובאנה על-ידי התובע ראיות נוספות.

לאחר כל האמור יסכמו באי-כוח הצדדים את טענותיהם מחדש, ובית-המשפט יפסוק כטוב בעיניו.'

הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין. כיוון שכב' השופט י' צבן מונה לכהן בבית-המשפט המחוזי בירושלים נקבע המשך הדיון בתובענה לפניי.

האם המדובר ב"תאונה" כמשמעה בפוליסת הביטוח שמכוחה מבקש הוא כי הנתבעת תפצה אותו לשיטתו, התשובה היא לאו, אף לא במאזן הנדרש במשפט אזרחי, היינו מאזן הסתברותי.

מסקנתי היא, כי הסיכוי לפריצת הדיסק כתוצאה מהליך ניווני, כפי שקיים אצל אחוזים נכבדים באוכלוסיה, ולא כתוצאה מתאונה, הינו סביר יותר מאשר כתוצאה מתאונה נטענת שלא הוכחה.

10. מן המקובץ עולה כי כב' השופט א' פרקש קבע כי אין המדובר בתאונה כמשמעה בפוליסת הביטוח שמכוחה מבקש התובע כי הנתבעת תפצה אותו.

לכאורה, במקרה זה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה.

עם זאת, כב' השופט א' פרקש נתן פסיקתו בשאלה האם האירוע נכנס בגדר תאונה אם לאו ולא קבע כל ממצא באשר להיות מקרה הביטוח חוסה תחת נכות ממחלה אם לאו ובאשר לשחרור מפרמיות.

ניתן לומר כי בקביעה זו של כב' השופט א' פרקש ניתן להשליך הן בדבר שחרור מהפרמיות והן בעניין נכות ממחלה.

באשר לשחרור מהפרמיות אני קובע כי שעה שמצא כב' השופט א' פרקש כי דין התביעה להידחות, קבע את גורל התביעה ככל שמתייחסת גם להשבה ולהפטר מתשלום הפרמיות. באשר לאירוע התאונתי, שכן באם לא ארע המקרה התאונתי לא התקיים מקרה הביטוח ואין מקום להשיב הפרמיות או לפטור התובע מתשלומם העתידי ובנסיבות אלו, אני קובע כי קם מעשה בית דין בגין אירוע תאונתי.

באשר לנכות ממחלה, נדרש אני לסוגיית פיצול הסעדים אשר הועלתה על-ידי הנתבעת/המבקשת שכן אם מדובר בסעדים הנובעים מאותה העילה, כי אז היה מקום לעתור לפיצול סעדים.

11. פיצול סעדים
לענייננו יש רלבנטיות לשתי תקנות – תקנה 44 ותקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות):

'44. תובענה תכיל מלוא הסעד
(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית-המשפט.
(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה.

45. מי שלא תבע סעד אחד מרבים
מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא-אם-כן הרשה לו בית-המשפט שלא לתבעו.'

תקנה 45 לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד-1984 היא חריג לכלל השתק עילה, אשר נועד לחסום תובע מלהטריד בשנית את הנתבע באותו עניין. לפיכך צריכים להיות נימוקים כבדי משקל כדי שבית-המשפט ייעתר לבקשה לפיצול סעדים.

מבחן העילה לצורכי התקנה הנ"ל פירושו – 'כל אשר בלשון בני אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה או התביעות שהוגשו' (ע"א 477/68 הופמן נ' מנחם מיכאלי, פ"ד כג(2), 55 (1969)). וכדברי א' גורן בספרו, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 2003) 99:

'מבחן העילה לצורכי התקנה, הוא מבחן מרחיב, לאמור, העילה נחשבת לעילה זהה אם הסכסוך בשאלה המהותית הוא זהה.'

12. מעיון במצורפים לכתבי טענות הצדדים עולה כי במהלך יוני 1994 הוגשה תביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסה לביטוח חיים - תגמולים לעצמאיים, אשר פירטה את האירוע הנטען, הנזק לו טוען התובע וכן ציינה את ממצאי חוות-הדעת מטעם מומחים על ידם נבדק.

התביעה הוגשה בגין אירוע תאונתי ולא בגין מחלה.

בהמשך, ביום 25.1.2000, הוגש כתב תביעה מתוקן בגין אותה תובענה אשר פירט את האירוע הנטען, הנזק לו טוען התובע, ממצאי חוות-הדעת מטעם המומחים על ידם נבדק התובע ובנוסף עתר התובע להורות לנתבעת להשיב לידיו את כל הפרמיות ששילם 3 חודשים לאחר התאונה (סעיף 8.2 לכתב התביעה המתוקן).

גם כתב התביעה המתוקן הוגש הוא בגין אירוע תאונתי ולא בגין מחלה.

הנתבעת בחרה שלא להגיש כתב הגנה מתוקן מטעמה ונראה כי לא הכחישה את הנטען בסעיף 8.2. לכתב התביעה המתוקן.

ביום 13.12.2000, במהלך הדיון ובמעמד הצדדים, הודיעו הצדדים כי 'אין מחלוקת כי הפוליסה נשוא תיק זה נכנסת לתוקפה רק אם יש תאונה. המחלוקת הראשונה בינינו היא האם היתה תאונה ביום 25.6.92.'

כב' סג"נ, השופט י' צבן, קבע כי:

'... השאלה הבסיסית העומדת לדיון בפני הצדדים הינה האם היתה, כטענת התובע, דבר המוכחש על-ידי הנתבעת הטוענת שלא היה אירוע תאונתי המכוסה על-ידי הפוליסה.'

התיק נקבע להוכחות, ניתן פסק-דין אשר בהמשך, במסגרת הליכי ערעור בבית-המשפט המחוזי, הוחזר לבית-משפט השלום לכב' השופט שמצא כי דין התביעה להידחות משאין מדובר באירוע תאונתי כהגדרת פוליסת הביטוח.

כן הוגש ערעור לבית-המשפט העליון אשר נדחה ביום 17.7.06.

הלכה היא כי את הבקשה לפיצול סעדים ניתן להגיש בכל זמן שהתובענה תלויה ועומדת בבית-המשפט (ראה לעניין זה ע"א 89/64, 115, בעמ' 115, בעמ' 440 וגם ע"א 140/88, בעמ' 208).

13. במקרה דנן, התובע כאמור תיקן את כתב תביעתו תוך עתירה לשחרור מתשלום הפרמיות והשבתן וניתן לקבוע כי פסיקתו של כב' השופט א' פרקש ניתנה אחר כתב התביעה המתוקן. שעה שמצא השופט המלומד לדחות התביעה ולקבוע כי אין המדובר בתאונה, משמע שאין מקום להשבת הפרמיות ושחרור מפרמיות עתידיות.

כן נדונה התובענה והוכרעה, כאמור, בבית-המשפט העליון ביום 17.7.06 ונחתם הגולל על התביעה להשבת הפרמיות משמדובר בפסק-דין חלוט וסופי.

עילת התביעה היא זכאותו הנטענת של התובע לתגמולי ביטוח ושחרור מתשלום דמי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה.

לכן, לפי מבחן העילה, הסכסוך הוא האם איבד התובע כושר עבודתו, אם לאו.

מעילה זו יש, כאמור, סעדים רבים וביניהם: תביעה לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה הנובע ממחלה או תאונה והשבת דמי הביטוח או פטור מתשלום דמי הביטוח כל עוד נמצא התובע במצב של אובדן כושר עבודה.

לכן, מאחר שמדובר בסעדים שונים היה על התובע היה לעתור לפיצול סעדים ומשלא עשה כן והדיון בתובענה הסתיים, אין הוא יכול לעשות כן עתה.

מתי מתיישנת תביעה להחזר דמי ביטוח
14. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה: כיצד יש להתייחס לסעד של שחרור מתשלום פרמיה. שכן אם מדובר בתגמולי ביטוח כי אז את תקופת ההתיישנות היא בת שלוש שנים כטענת הנתבעת. אם המדובר בתביעה להשבה כי אז חלים דיני ההתיישנות הרגילים ותקופת ההתיישנות היא בת שבע שנים.

תקופת ההתיישנות בתביעות לתגמולי ביטוח קצרה מן הנורמה הכללית, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח:

'31. התיישנות
תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח.'

מאחר ועסקינן בתביעה כספית מכוח פוליסת ביטוח, הטומנת בחובה, בין היתר, שאלת תשלום הפרמיות והפטרם, אין מקום לטענת התובע כי יש למנות תקופה בת שבע שנים ועל-כן אני קובע כי חוק חוזה ביטוח חל על התביעה דנן.

לטענת התובע ביום 25.6.92, נפגע כושר עבודתו וזכאי הוא להחזר תשלומי הפרמיה אשר שילם כל אותה העת ועד ליום הגשת התביעה.

כן טוען התובע כי הנתבעת ידעה ויודעת כי מאז שנת 1992 ועד היום, על העובדה שהתובע איבד את כושר העבודה וזאת מאחר ובין הצדדים מתנהלים הליכים משפטים מאז שנת 1994, בהם תבע את הנתבעת בגין פוליסת ביטוח אחרת וכי שב ופנה אל הנתבעת וזו דחתה פניותיו.

שאלה נכבדה היא כיצד יש להתייחס לסעד של שחרור מתשלום פרמיה. אם מדובר בתגמולי ביטוח כי אז את תקופת ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 31 הנ"ל היא בת שלוש שנים כטענת הנתבעת.

אם המדובר בהשבה כספית כי אז חלים דיני ההתיישנות הרגילים ותקות ההתיישנות תהא בת שבע שנים כטענת התובע.

הכרעה
המשמעות של פטור מתשלום דמי ביטוח היא: שמידי חודש בחודשו משלמת חברת הביטוח תגמולי ביטוח בשיעור דמי הביטוח וזאת כדי שהפוליסה לא תסולק.

בהתאם לסעיף 16 לחוק חוזה הביטוח, לחברת הביטוח עומדת הזכות לבטל את הפוליסה אם לא שולמו דמי הביטוח.

כדי שחברת הביטוח לא תפעיל זכותה מכוח סעיף 16 הנ"ל יש לראות את הפטור מתשלום פרמיה כתגמולי ביטוח בשיעור דמי הביטוח.

לא זו אף זו בהתאם לסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981:

חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב.

לכן פטור מתשלום דמי ביטוח שנעשה בעקבות הסכם בין המבטח למבוטח עונה להגדרת תגמולי ביטוח שמשולמים על-ידי המבטח, על דרך פטור המבוטח מתשלום דמי ביטוח.

אשר-על-כן, יש לראות בפטור מתשלום פרמיה כתגמולי ביטוח ולכן על תביעה לפטור יחולו הוראות סעיף 31 לחוק החוזה הביטוח ותקופת ההתיישנות תהא בת שלוש שנים.

מאחר שלפנינו הסכם ביטוח, לפיו בקרות מקרה הביטוח, תשלם המבטחת תגמולי ביטוח חודשיים וכל עוד המבוטח יהיה במצב אי-כושר עבודה, מדובר בעילה המתחדשת מדי חודש בחודשו.

15. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן:

1. פסק-דינו של כב' השופט א' פרקש הינו בבחינת השתק עילה, ככל הנוגע לתביעת התובע לאירוע תאונתי ומשכך אף פסק את דין השבת ושחרור הפרמיות באשר לטענת האירוע התאונתי.

2. היה על התובע היה לעתור לפיצול סעדים ומשלא עשה כן והדיון בתובענה הסתיים, אין הוא יכול לעשות כן עתה.

3. משמדובר בעילה מתחדשת בגין אירוע נטען מיום 25.6.92, אשר הוגשה תביעה ביום 22.11.05, קיימת התיישנות מכוח סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ולתובע עומדת זכותו לתבוע שלוש שנים עובר להגשת כתב התביעה."

2. דחיה על-הסף מחמת מעשה בית דין בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית
ב- בש"א (ת"א-יפו) 157658/07 {מיכאל לוינשטיין ואח' נ' ד"ר יוסף אלדור, תק-של 2007(2) 8696 (2007)} בקבלה את הבקשה לדחיית התובענה קובעת כב' השופטת ניב ריבה:

"1. לפניי בקשת המבקשים (הנתבעים 3-5) לדחיית התביעה על-הסף בשל היעדר סמכות עניינית.
יצויין, כי זוהי בקשה נוספת לסילוק התביעה על-הסף בשל חוסר סמכות עניינית. קדמה לה בקשתם של הנתבעים 2-1, אשר נתקבלה ביום 25.7.2006 על-ידי כב' השופטת ת' אברהמי, והתביעה כנגדם נמחקה על-הסף.

2. עניינה של התביעה סכסוך בין בעלי דירות בנוגע לשימוש בחצר בניין ברחוב פרץ חיות בתל-אביב. לטענת המשיב, הרסו המבקשים חלק מהגינה בחזית הבניין ובמקומה הקימו מקום חניה נוסף, בניגוד לחוק, מבלי שקיבלו את הסכמת רוב הדיירים לשינויים שביצעו ותוך סיכון חיי אדם.

3. המשיב עותר ליתן צו עשה כנגד המבקשים להחזרת הגינה החוקית חלף החניה הבלתי-חוקית.

4. התביעה הנדונה הוגשה תחילה לבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 16488/056) (להלן: "התביעה הראשונה"). ביום 23.3.2006 ניתן (כב' השופטת נ' מימון) פסק-דין, הדוחה את התביעה על-הסף בשל חוסר סמכות.

5. בהחלטתו הנ"ל, ניתח בית-המשפט את תחולת הוראת סעיף 72 לחוק המקרקעין על אותה תובענה, וקבע, כדלקמן:

'סמכות הדיון בסכסוך בין הצדדים, שעניינו בהחזקתו וניהולו התקין של הרכוש המשותף ולא בזכויות קנייניות, מוקנית באופן ייחודי למפקח על רישום מקרקעין.'

בית-המשפט הוסיף וציין, כי:

'גם מהפן המעשי, מן הראוי לדון בה בפני המפקח שהוא הטריבונל היעיל ביותר להכריע בסכסוכים מסוג זה... כך גם בבחינת "הפורום הראוי" נראה שבסכסוכים הנוגעים להתנהלות שכנים וניהול הבית המשותף "הפורום הטבעי" הינו המפקח על רישום המקרקעין.

עולה מן האמור כי דין התביעה להידחות. צד החפץ בכך יפנה לבירור הסכסוך למפקח על רישום מקרקעין על-מנת שידון בפניו לגופו.'

6. המבקשים נסמכים על קביעת בית-המשפט קמא בפסק-הדין הנ"ל, שהפך לחלוט, ומציינים, כי למרות האמור בו, בחר המשיב להגיש את תביעתו לבית-משפט זה, תוך שהוא מסתיר את העובדה שכבר הגיש תביעה בעניין, ושניתן פסק-דין הקובע שבתי-המשפט נעדרי סמכות לדון בו.

7. המשיב סבור, כי בית-משפט זה מוסמך לדון בתביעה, וזאת בהתאם לסעיף 72ב לחוק המקרקעין, הקובע, כי 'סכסוך לגבי הרכוש המשותף – רשאי התובע להביאו, לפי בחירתו, לפני בית-משפט מוסמך או לפני המפקח'. בנוסף, הוא טוען, כי עסקינן בתביעה 'בדבר חזקה או שימוש במקרקעין', ולכן מצויה בסמכותו של בית-משפט זה לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט.

8. אני סבורה, כי יש ממש בעמדת המבקשים.

9. לפי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), בית-המשפט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה על-הסף מחמת מעשה בית דין.

'כלל מעשה בית-דין(res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי 'קירבה משפטית' עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק-דין.' (נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א)

בנושא של מעשה בית דין, יש להבחין בין השתק עילה לבין השתק פלוגתא (לעניין זה ראה: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 584 (1968)).

10. משניתנה לבעל דין הזדמנות למצות את זכותו בבית-המשפט ביחס לפלוגתא כלשהי, בכוחו של פסק-דין סופי שניתן באותה התדיינות להקים לאותו בעל דין מחסום דיוני – השתק פלוגתא – המונע בעדו מלהתכחש או מלסתור ממצא שקבע בית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא (זלצמן, לעיל). כלל השתק הפלוגתא יחול גם במקרה בו בעלי הדין אינם זהים. לעיתים בעל הדין לא השתתף בדיון הראשון באותו תפקיד או שלא השתתף כלל, ולמרות זאת מן הצדק יהיה להשתיקו.

11. על-מנת שיחול כלל השתק הפלוגתא, יש צורך בהתקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים:

האחד – עסקינן באותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

השני – לבעל הדין שכנגדו מועלית טענת ההשתק בתביעה השניה היה "יומו בבית-המשפט" בתביעה הראשונה ביחס לפלוגתא הרלבנטית.
השלישי – ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.

הרביעי – ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בהתדיינות הראשונה להבדיל מהכרעה שולית או הערת ביניים. (זלצמן, לעיל, בעמ' 141 ואילך).

12. מעיון בתביעה הראשונה ובתביעה שבפניי עולה, כי מדובר באותן תובענות ובאותו סעד נתבע, ועל כך אין חולק. למעלה מן הצורך יצויין, כי התביעה הראשונה הוגשה על-ידי בנותיו הקטינות של המשיב, באמצעות אביהן (המשיב), ואילו בתביעה זו משמש המשיב תובע, שהינו האפוטרופוס הטבעי של בנותיו הקטינות (מכל מקום, יובהר, כי אין הדבר מעלה או מוריד לעיין תחולת כלל השתק הפלוגתא בענייננו).

13. במסגרת התביעה הראשונה, נדונה לגופה שאלת הסמכות העניינית לדון בסכסוך בין הצדדים, בקשר עם הריסת גינת הבית והקמת החניה במקומה. בפסק-דין שניתן שם, נקבע במפורש, כי הסמכות העניינית לדון בסכסוך הנדון מסורה באופן בלעדי למפקח על רישום המקרקעין. זאת ועוד, בית-המשפט קמא הפנה את הצדדים למפקח על רישום המקרקעין לצורך בירור הסכסוך.

14. אשר-על-כן, ומאחר והתביעות זהות במהותן, הרי שהממצא הפוזיטיבי אשר נקבע בהחלטת בית-המשפט לענייני משפחה מיום 23.3.2006, כי למפקח על רישום המקרקעין מוקנית סמכות שיפוט ייחודית לדון בתביעה, מהווה השתק פלוגתא. מכאן נובע, כי דין התביעה להידחות על-הסף מחמת מעשה בית-דין בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית.

15. לנוכח האמור לעיל, הנני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה על-הסף."

3. משמעות אחד מתנאי השתק הפלוגתא, הוא התנאי הדורש קיומה של הכרעה בפלוגתא נשוא הליך קודם בין בעלי הדין
ב- בש"א (ת"א-יפו) 182379/06 {בנק הפועלים בע"מ נ' פנחס שלום ואח', תק-של 2007(2) 2319 (2007)} בקבלו את הבקשה לדחיית התובענה קובע כב' השופט מאיר יפרח:

"סוגיה הנמנית על משפחת מעשה בית-דין היא בריח התיכון של החלטה זו. ביתר דיוק, השאלה הצריכה הכרעה נסבה על משמעות אחד מתנאי השתק הפלוגתא, הוא התנאי הדורש קיומה של הכרעה בפלוגתא נשוא הליך קודם בין בעלי הדין. מה מהותה של הדרישה ל"הכרעה"? האם נדרשת הכרעה "חד-משמעית" בפלוגתא?

עיקרי העובדות וההליכים
1. ביום 18.8.94 נטלו ה"ה יצחק ואילנה לילוף (להלן: הלווים) הלוואה על-סך 90,000 ש"ח מאת בנק משכן בע"מ (להלן: הבנק). המשיבים ערבו לחיוביהם של הלווים. לטובת הבנק נרשמה משכנתה בלשכת רישום המקרקעין.

2. משלא קיימו הלווים את התחייבויותיהם כלפי הבנק, נקט הבנק הליכים למימוש המשכנתה, במסגרתם מונתה עורך-דין דלית לב לשמש כונסת נכסים לשם מכירת הדירה (להלן: הכונסת). ביום 8.4.99, אישר ראש ההוצל"פ את מכר זכויות הלווים בדירה תמורת 57,000 דולר ארה"ב. לאחר ניכוי הוצאות הכינוס, נותרו בידי הכונסת 212,717 ש"ח. יתרת חובם של הלווים היתה 163,285 ש"ח, כך שהיו הם זכים לקבל מן הכונסת כ-50,000 ש"ח.

3. דא עקא, בעקבות טענות של הבנק הבינלאומי הראשון, לפיהן זכאי הוא לחלוק את כספי התמורה יחדיו עם הבנק – ואולי אף להיות קודם לו – הגיעה הכונסת להסכם פשרה עם הבנק הבינלאומי, לפיו קיבל האחרון סך של 109,853 ש"ח מכספי מכר הדירה. טעמה של הפשרה היתה כי מירב, בנק משכנתאות והשקעות בע"מ (אשר הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ בא בנעליו) הלווה ללווים כספים עוד לפני שהזכויות בדירה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, שכן המקרקעין היו בהליכי הסדר ומרשם הזכויות נוהל אצל עמידר. מנגד, נרשם ביום 26.7.87 משכון לטובת בנק מירב על זכויותיהם החוזיות של הלווים. הבנק לא ידע על כך עד מימוש המשכנתה. הסכמת הבנק לחלוק את כספי מכר הדירה עם הבנק הבינלאומי, נועדה למנוע נקיטת הליכי משפט מצד הבנק הבינלאומי, שטען כי זכויותיו קודמות לזכויות הבנק.

4. עקב חלוקת הכספים בין הבנקים, נותרו הלווים ביתרת חוב כלפי הבנק. הבנק הגיש תובענה לפי סדר דין מקוצר ב- ת"א (ת"א) 127649/01 נגד הערבים בגין יתרת חובה זו, שסכומה היה כ-67,500 ש"ח. תובענה זו (להלן: ההליך הראשון) התבררה בפני כב' השופט ז' כספי. במסגרת ההליך הראשון ניתן ביום 14.6.05 פסק-דין לחובת הערבים. ערעור על פסק-הדין נדחה מחמת אי-הפקדת הערבון (ע"א (ת"א) 2791/05).

5. בכתב התביעה הנוכחי, טוענים הערבים כי 'במסגרת ההגנה (בהליך הראשון. מ' י') טענו התובעים את כל הטענות שפורטו לעיל ויפורטו בהמשך תביעה זו' (סעיף 13 לכתב התביעה). בין יתר הטענות, מצינו ייחוס התרשלות לכונסת, ולמעשה – אף לבנק, כדלקמן: הסכמה לוותר על מחצית התמורה ממכירת הדירה והסכמה כי מחצית זו תועבר לנושה אחר, חרף רישומה של משכנתה (ראשונה ויחידה) לטובת הבנק; הימנעות ממתן דיווח לערבים אודות קיומו של נושה אחר הדורש מחצית מן התמורה; ניסיון להעלים מן הערבים את דבר הוויתור על מחצית מכספי מכר הדירה לטובת נושה אחר. בשל כל אלה, נגרם לערבים נזק שסכומו כגובה החוב בתיק ההוצל"פ שנפתח נגד הערבים לשם ביצוע פסק-הדין בהליך הראשון (כ-165,000 ש"ח) וכן הוצאות כספיות שונות ועגמת נפש.

6. אין צריך לומר כי הבנק וכמוהו אף הכונסת (אשר יוצגה בנפרד), כופרים בטענות הערבים. אין מקום להידרש בגדר החלטה זו לפירוט טענות ההגנה, שכן הבנק העלה טענה בדבר קיומו של מעשה בית-דין (השתק פלוגתא עקב פסק-הדין – הסופי – בהליך הראשון) ועתר לדחיית התובענה על-הסף מטעם זה בלבד. לחילופין, טען הבנק כי התובענה נעדרת עילה וכי היא אף קנטרנית וטרדנית, שכן אין הבנק נושא באחריות למעשי או מחדלי הכונסת. האחרונה מהווה זרועו הארוכה של בית-המשפט (או: ראש ההוצל"פ) ומעת מינויה ואילך, חדלו יחסי השליחות בין הכונסת לבין הבנק.

7. הערבים טענו בתגובתם כי דין הבקשה – על שני ראשיה – להידחות.

ראשית – לא נוצר כל מעשה בית-דין. הטעם לכך הוא שבפסק-הדין שניתן בהליך הראשון, נאמר במפורש כי 'אין לדעתי צורך לקבוע קביעה חד-משמעית לגבי מלחמת הזכויות בין הבנק לבנק (הבינלאומי – מ' י') הראשון' (עמ' 4 שורות 15-16 לפסק-הדין, נספח א' לבקשה). מכאן, שלא היתה כל הכרעה בסדר הקדימויות בין שני הבנקים וממילא לא היתה הכרעה בשאלה אם רשאי היה הבנק לחלוק עם הנושה האחר את הכספים שנתקבלו ממכר דירת החייבים. הערבים טענו כי לא די בכך שניתנה להם הזדמנות להעלות את טענותיהם בהליך הראשון, אלא שזכותם היא כי תינתן הכרעה בטענותיהם. 'כל זמן שלא נקבעה קביעה חד-משמעית ומכריעה בטענותיהם הרי שלא היה מעשה בית-דין' (סעיף 6 סיפא לתגובה לבקשה).

שנית – בפסק-הדין בהליך הראשון נקבע כי אין חולק שפעולות הכונסת נחזות כפעולת הבנק. על-כן, מושתק הבנק מהעלאת טיעון סותר.

הפלוגתאות וההכרעה
8. שניים הם הנושאים הצריכים הכרעה, כאשר למעשה די בהכרעה באחד מהם, שכן קבלת אחת מטענות הבנק תביא לסילוק התובענה (כלפיו) על-הסף:

(א) האם יצר פסק-הדין בהליך הראשון מעשה בית-דין, אם לאו;

(ב) האם דין התובענה להימחק על-הסף מחמת היעדר עילה (או מחמת קנטרנותה).

9. לאחר העיון בטענות הצדדים ושמיעת טיעוניהם בעל-פה בישיבת 6.3.07, באתי לכלל מסקנה שיש מקום לדחיית התובענה מחמת מעשה בית דין. לעומת זאת, אין מקום למחיקת התובענה על-הסף מחמת היעדר עילה. להלן, אפרט את עיקר טעמיי.

השתק פלוגתא: המתווה הנורמטיבי
10. השתק הפלוגתא הוא בן למשפחת התורה הידועה כתורת מעשה בית-דין. תורה זו, הנדמית להיות תורת דיונית-טכנית (אך למעשה אינה כזו כל עיקר), מורה כי אינטרס הכלל הוא בהבאת קץ להתדיינויות משפטיות ככל שאלה חוזרות ונשנות בין אותם צדדים (או קרוביהם המשפטיים) המבוססת על עילה זהה או באותן סוגיות עובדתיות אשר נדונו והוכרעו, ובלבד שניתנה לבעלי הדין שעת כושר לשטוח את טיעוניהם בפני בית-המשפט (ראו לאחרונה רע"א 1984/05 כוכבי נ' עדני (ניתן ביום 26.3.07. פורסם באתר נבו); רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (ניתן ביום 10.4.07. פורסם באתר נבו)). עניינינו הוא בהשתק הפלוגתא, קרי, במניעת העלאתן החוזרת ונשנית של טענות שנדונו והוכרעו. השתק זה, שפרטי הדין לגביו יובאו להלן, רחב הרבה יותר מהשתק העילה (ראו למשל רע"א 1958/06 סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (ניתן ביום 20.10.06. פורסם באתר נבו), בו נקבעה נוקשותו של השתק הפלוגתא, מחד, וגמישותן של השתק עילה, ככל שמדובר בפסק-דין של בית-המשפט לתביעות קטנות).

11. ההלכה המנחה בסוגייתנו נקבעה ב- ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 584 (1968), בזו הלשון:

'אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות.'

ההלכה הפסוקה קבעה ארבעה תנאים (מצטברים) לשם תחולת השתק הפלוגתא:

'ראשית, הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות הינה אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; שנית, התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא; שלישית, ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא – בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה; ורביעית, ההכרעה בהתדיינות הראשונה היתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן במסגרתה (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1), 642, 650 (2000).'

ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ניתן ביום 21.2.07. פורסם באתר נבו).

בפרשה דנן, נסבה המחלוקת על התנאי השלישי, שעניינו בשאלה אם אכן תם ההליך הראשון בהכרעה פוזיטיבית (מפורשת או מכללא) בפלוגתא. יתר התנאים אינם נתונים במחלוקת. כך, התנאי הראשון שעניינו זהות הפלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, הוא תנאי שהערבים אינם כופרים בו (וראו לעיל סעיף 5 רישא כמו גם סעיף 13 לכתב התביעה). בא-כוח הערבים טען בישיבת 6.3.07 כי 'אם הערעור (על פסק-הדין בהליך הראשון, ערעור שנדחה מחמת אי-הפקדת הערבון. מ' י') יחזור לרשימת התיקים התלויים ועומדים בבית-המשפט המחוזי, כי אז אני אמחוק את התביעה כאן. אני לא צריך אותה' (עמ' 3 שורות 10-9). דברים אלה כוללים הודיה בזהות הפלוגתאות.

לפנים מן הנדרש, ייאמר כי השופט א' ריבלין קבע ב- רע"א 717/01 יוגב נ'Lsl Biotechnologies in, תק-על 2001(3) 791 (2001):

'תנאי ראשון לקיומו של מעשה בית דין מכוח הכלל של השתק פלוגתא הוא שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. תיתכן אפשרות שלפיה מעלה בעל דין במסגרת ההתדיינות השניה אותה טענה שהשמיע בהתדיינות הקודמת, אך בכל זאת שונה הפלוגתא שקמה מזו שנידונה והוכרעה בהתדיינות הקודמת, וזאת לאור השינוי שנגרם במרכיביה העובדתיים או המשפטיים של הפלוגתא, באופן שאין זו כבר אותה שאלה שהוכרעה בהתדיינות הראשונה (ראו: נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך האזרחי (תשנ"א) בעמ' 152).'

ראו גם ע"א 7225/03 אלפתיאני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.8.05. פורסם בנבו). לא זה המצב בענייננו, משהודו הערבים בזהות הפלוגתאות.

אף התקיימותו של התנאי השני, העוסק בהזדמנות להישמע, אינה שנוייה במחלוקת. היתה בידי הערבים שעת כושר להביא את דברם בפני בית-המשפט במסגרת ההליך הראשון, והערבים אכן מימשו את ההזדמנות שניתנה להם.

12. כאמור, התנאי השלישי הוא זה הצריך לענייננו. תנאי זה דורש הכרעה וקביעת ממצא פוזיטיבי בהתדיינות הקודמת. הערבים כופרים בקיומה של הכרעה. לשיטתם, פסק-הדין שניתן בהליך הראשון, אינו מכיל אלא קביעות לכאוריות. בקביעות אלה לא סגי. הערבים סומכים טיעון זה על האמירה בפסק-הדין לפיה לא היה צורך לקבוע קביעה חד-משמעית בסוגיית מלחמת הזכויות בין הבנקים (עמ' 4 שורות 16-15 לפסק-הדין).

13. לטעמי, יש להשקיף על פסק-הדין שניתן בהליך הקודם, כמכלול. אין מקום להיתלות באמירה אחת הכלולה בו ולגזור ממנה בלבד את המסקנה לפיה אין הפסק מכיל קביעה חד-משמעית. קריאת פסק-הדין בשלמותו, על כל האמור בו, מלמדת כי השופט ז' כספי קבע שהכונסת והבנק פעלו בסבירות (במובן סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), בהסכימם לחלוק עם בנק מירב את כספי מכר הדירה. מסקנת הסבירות אליה הגיע בית-המשפט בהליך הראשון, נשענת על כך שהואיל ומדובר ב"מלחמת זכויות" סבוכה והואיל וסיכויי הבנק לזכות בה לא היו מובטחים (ואף לא היו ברורים), צדק הבנק עת הסכים לחלוק את כספי המכר עם מתחרהו, בנק מירב. בכך, נהג הבנק בסבירות. די בעובדה שהבנק פעל בסבירות, על-מנת לקבוע כי לא התרשל כלפי הערבים, ואם אמנם אין התרשלות מצידו (או מצד הכונסת) – כי אז אין לערבים כל פתחון פה בסוגיית חלוקת כספי מכר הדירה בין הבנקים. אני סבור כי קביעתו של השופט ז' כספי בפסק-הדין שניתן בהליך הראשון, יש בה משום קביעה פוזיטיבית המלמדת על היעדר התרשלות הבנק. משקיימת הכרעה פוזיטיבית כאמור, שוב אין כל הצדקה לשוב ולהידרש לסוגיה זו במסגרת ההליך דנן, שאחרת – שוב לא יהא סוף להתדיינויות ונמצא אינטרס הציבור נפגע עקב הצורך לדוש בעניינים שהוכרעו בעבר, תחת דיון בעניינים אשר זקוקים להכרעה. בית-המשפט יימצא משחית זמנו פעמיים על דיון באותה סוגיה. כזאת אין להתיר.

14. העיון בפסק הדן בכללותו, מלמד כי הערבים התגוננו כלפי תובענת הבנק בטענה עיקרית אחת (לאמור: הכונסת מטעם הבנק שפעלה למכירת דירת הלווים, וויתרה (לאחר המכירה) על מחצית סכום התמורה לטובת נושה אחר, שאלמלא כן היתה תמורת המכר מספיקה כדי כסוי חלק הארי של החוב, אם לא את כולו) ובטענות "משנה": היעדר ידיעת הערבים על רישום משכון לטובת בנק מירב; היעדר מסירת הודעה לערבים אודות מימוש הדירה, עובר למכירתה; אי-זימון הערבים לדיון בפני ראש ההוצל"פ בסוגיית מיצוי ההליכים.
הדיון בטענה העיקרית הוא חלק הארי בפסק-הדין. סופו של דיון הוא כי הטענה העיקרית נדחתה. הדחיה יוסדה על הטעם שההסכמה לוויתור נראית סבירה בנסיבות, גם אם לא היתה הכרעה חד-משמעית בסוגיית מלחמת הזכויות שבין הבנקים לבין עצמם (ויודגש כי ההליך הראשון נוהל לא בין שני הבנקים, כי אם בין הבנק המבקש לבין הערבים. טענות הבנק האחר לא הובאו ולא נשמעו. מטעם זה, כמדומה, היתה הכרעת השופט ז' כספי בדבר מלחמת הזכויות, הכרעה שלא נדרשה להיות חד-משמעית). לא רק הטענה העיקרית של הערבים נדחתה. אף טענות המשנה שלהם נדחו, בין אם מחמת היעדר מהימנות העדויות (עמ' 5 סיפא ו-6 רישא לפסק-הדין הראשון), בין אם מחמת היעדר הוכחה (עמ' 6 שורות 6-10) ובין אם מחמת שהועלו בסיכומים בלבד (עמ' 6 שורות 15-11).

מכאן מסקנתי היא כי הטענה כאילו ויתר הבנק על כספים שהיה זכאי להם, היא טענה שנדונה והוכרעה בהליך הראשון. ומשהוכרעה כאמור – שוב אין להיזקק לה. אין צריך לומר כי ההכרעה האמורה היתה חיונית בגדרי ההליך הקודם. היתה זו הכרעה בפלוגתא העיקרית שהעלו הערבים במסגרת ההליך הראשון. חיוניותה אינה מוטלת, לטעמי, בספק.

מחיקה על-הסף
15. במצב דברים זה, נוכח מסקנתי בדבר קיומו של השתק פלוגתא המצדיק דחיית התובענה מחמת מעשה בית דין, שוב אין צורך לדון בעתירה למחיקת התובענה על-הסף מחמת היעדר עילה, או בשל היותה טרדנית או קנטרנית.

התוצאה
16. לאור האמור לעיל, ומכוח תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני מורה על דחייתה של התובענה על-הסף מחמת היעדר עילה. כל זאת, ביחסי הערבים והבנק."

4. משניתנה לבעל דין הזדמנות למצות את זכותו בבית-המשפט ביחס לפלוגתא כלשהי, בכוחו של פסק-דין סופי שניתן באותה התדיינות להקים לאותו בעל דין מחסום דיוני – השתק פלוגתא – המונע בעדו מלהתכחש או מלסתור ממצא שקבע בית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא
ב- ת"א (ת"א-יפו) 10973/07 {יחזקאל כהן נ' עפר כהן, תק-של 2007(2) 402 (2007)} בקבלה את הבקשה לדחיית התובענה קובעת כב' השופטת נועה גרוסמן:

"עניינה של החלטה זו הינה טענת המבקש לדחיית התביעה שכנגד על-הסף מחמת מעשה בית דין.

הרקע לבקשה
המבקש, איש עסקים, מסר למשיב שלושה קונטיינרים לצורך ניהול פרסום חוצות על גבי קונטיינרים. בסוף שנת 1997 נדרש המשיב להחזיר למבקש את הקונטיינרים אולם זה סירב לעשות כן, בטענה כי קיים בין הצדדים הסכם שכירות משנת 1994, על פיו התחייב המבקש לשלם למשיב סך של 1,000$ דמי שכירות.

לטענת המבקש, המשיב מחזיק שלא כדין בקונטיינרים ומסרב להחזירם חרף דרישות בעל-פה ובכתב ולפיכך עותר המבקש, במסגרת התביעה העיקרית, לתשלום דמי שכירות ראוים בגין השימוש בקונטיינרים החל מיום 1.1.98 ועד למועד הגשת התביעה לרבות תשלום שווי הציוד והכלים שהוחזקו בקונטיינרים, אשר היו רכושו של המבקש והושמדו ו/או נעלמו ו/או נמכרו על-ידי המשיב.

המשיב הגיש תביעה שכנגד כנגד המבקש.

לטענתו, ביום 28.9.04 התקשר המשיב עם המבקש בהסכם שכירות להצבת/אחסנת קונטיינרים בשטח קרקע הנמצא ברשותו של זה הראשון. כנגד הסכמת המשיב להצבת הקונטיינרים התחייב המבקש לשלם למשיב הסך השווה ל- 1,000$ בכל חודש (להלן: "ההסכם"). המשיב טוען, כי על-פי חוות-דעת גרפולוג מיום 4.12.03 נקבע כי ההסכם אותנטי ומחייב. לטענת המשיב, דמי השכירות בגין התקופה מיום 2.10.94 ועד ליום 30.4.02 נתבעו במסגרת תביעה שהוגשה ב- ת"א 3446.1/00 וביום 24.2.05 ניתן פסק-דין בו חוייב המבקש לשלם הסך של 12,000$ למשיב בגין שנת 1997 וכן קוזז הסך של 60,000$ בגין התקופה שקדמה לשנת 1997, בגין עסקת הלוואה.

עוד טוען המשיב, כי פסק-הדין קמא בוטל משהתקבל הערעור ובית-משפט שלערעור קבע כי פסק-הדין מלא סתירות ופריכות באופן שלא מאפשר להעדיף גרסה של צד אחד על רעהו. אשר-על-כן עותר המשיב, במסגרת התביעה שכנגד, לתשלום דמי שכירות החל מיום 1.1.98 ועד ליום הגשת התביעה.

בטרם הוגשה התביעה, הגיש המבקש כנגד המשיב (ונתבעת נוספת) תביעה להחזר כספים בגין הלוואה שנתן בבית-משפט השלום ברמלה במסגרת ת"א 3446/00. ביום 30.4.2002 הגיש המשיב תביעה שכנגד לתשלום חוב בגין שימוש בשטח הקרקע שלו, לגבי התקופה מיום 2.10.1994 ועד למועד הגשת התביעה שכנגד (להלן: "התביעה הראשונה").

ביום 24.2.2005 ניתן פסק-דין על-ידי בית-משפט השלום ברמלה בתביעה ובתביעה שכנגד (להלן: "פסק-הדין").

המשיב והנתבעת הנוספת ערערו על פסק-הדין וביום 26.6.2006 ניתן פסק-דין בערעור במסגרת ע"א 1528/05 (להלן: "פסק-הדין בערעור").

עובר להגשת התביעה שבפניי הוגשה תביעה נוספת בבית-משפט השלום בתל-אביב על-ידי המשיב כנגד המבקש לתשלום דמי שימוש בשטח הקרקע, לגבי התקופה שמיום 1.5.2002 ועד ליום 30.9.2005 (להלן: "התביעה השניה").

ביום 1.1.2006 ניתנה החלטה על-ידי כב' השופטת ריבה ניב בבית-משפט השלום בתל-אביב לפיה נמחקה התביעה על-הסף בשל מעשה בית דין (להלן: "ההחלטה").

עתה, עותר המבקש לדחיית התביעה על-הסף מחמת מעשה בית דין בהסתמך על פסק-הדין, פסק-הדין שבערעור וההחלטה.

מעשה בית דין
המבקש טוען, כי קיים מעשה בית דין של התביעה שכנגד. לטענתו, בפסק-הדין נקבע מפורשות, כי המשיב אינו זכאי לכל תשלום מעבר לחודש דצמבר 1997, באשר בתאריך זה לכל המאוחר, היה עליו להחזיר הקונטיינרים למבקש, כקבוע בפסק-הדין ומכאן שדין תביעתו להימחק על-הסף בשל מעשה בית דין.
יתרה מכך, לטענת המבקש, המשיב מעלים מבית-המשפט כי בפסק-הדין בערעור נקבע כי הכרעת בית-משפט קמא בעניין הקונטיינרים נשארת על כנה.

זאת ועוד, אף במסגרת התביעה שניה ניתנה החלטה לפיה נתקבלה הבקשה למחיקת התביעה על-הסף בשל מעשה בית דין.

המשיב מתנגד לבקשה.

לטענתו, במסגרת התביעה שכנגד בתביעה הראשונה נתבעו דמי שכירות מיום 2.10.94 ועד ליום 30.4.2002 ואילו בתביעה שכנגד דנן נתבעו דמי שכירות מיום 1.1.98 ועד ליום הגשת התביעה שכנגד, דהיינו בשתי התביעות שכנגד נתבעו דמי שכירות בגין שתי תקופות שונות זו מזו.

עוד טוען המשיב, כי מעיון בפסק-הדין עולה מפורשות כי בית-המשפט כלל לא קבע כי המשיב אינו זכאי לתשלום לאחר שנת 1997. בנוסף, טוען המשיב כי בית-המשפט לא קבע כל ממצא פוזיטיבי בפסק-הדין כי ההסכם בוטל אלא ציין כי המבקש דרש את החזרת הקונטיינרים. עוד נטען, כי המבקש לא נקט בכל הליך לצורך מימוש הליך ביטול ההסכם לו הוא טוען מחודש דצמבר 1997 ועד היום ומכאן כי אף המבקש לא ביטל את ההסכם.

בנוסף טוען המשיב, כי בפסק-הדין בערעור לא נקבע כל ממצא פוזיטיבי מחייב באשר לביטול הסכם השכירות על-ידי המבקש וערכאה זו בחרה שלא להתערב מאחר וגירסת שני הצדדים מלאה פריכות וסתירות. מאחר וערכאת הערעור הותירה את החלטת בית-משפט קמא ומאחר ובית-משפט קמא לא קבע כל ממצא פוזיטיבי באשר לביטול ההסכם הרי שהדרך בפני המשיב להגשת תביעתו אינה סגורה.
באשר לתביעה השניה ולהחלטה שניתנה על-ידי כב' השופט ניב הרי שזו ניתנה לפני שניתן פסק-דין בערעור.

עוד נטען, כי המבקש נתן הסכמתו לפיצול סעדים במסגרת התביעה הראשונה, ולפיכך אין הוא יכול לטעון כנגד התביעה שכנגד.

לחילופין טוען המשיב, כי היה ותתקבל טענת מעשה בית דין מבקש המשיב לתקן את כתב התביעה שכנגד ולתבוע זכות עיכבון.

דיון מעשה בית דין
לפי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), בית-המשפט רשאי, בעל עת, לדחות תובענה על-הסף מחמת מעשה בית דין.

'כלל מעשה בית דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי 'קירבה משפטית' עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק-דין.' (נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א)

בנושא זה של מעשה בית דין, יש להבחין בין השתק עילה להשתק פלוגתא.

את כלל השתק העילה באר הנשיא ש' אגרנט ב- ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 583 (1968):

'כידוע, תורת ה- res judicata של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה.'

בפסיקה התגבשה העמדה לפיה לצורך הגדרת המושג עילת תביעה בהקשר של השתק עילה, יש להפעיל את מבחן הזהות המהותית.

מעיון בתביעה שכנגד שבפניי עולה כי עילת התביעה הינה תשלום דמי שכירות בשל הצבת קונטיינרים בשטח הקרקע של המשיב החל מיום 1.1.98 ועד ליום הגשת התביעה. עיון בתביעה הראשונה מעלה, כי עילת התביעה הינה לתשלום דמי שימוש, היינו דמי שכירות בגין התקופה מחודש 10/94 ועד למועד הגשת התביעה שכנגד (ביום 30.4.2002) והתביעה השניה עילתה תשלום דמי שכירות לגבי התקופה שמיום 1.5.2002 ועד ליום 30.9.2005.

עיון בתביעה שבפניי, בתביעה הראשונה ובתביעה השניה מעלה כי עילות התביעה בתביעה דנן ככל שהן נוגעות לתשלום דמי שכירות לתקופה שמיום 1.1.98 ועד ליום 30.9.2005 הינן עילות תביעה זהות אשר נתבעו והוכרעו במסגרת התביעה הראשונה והתביעה השניה.

מן האמור לעיל עולה, כי יחול כלל השתק עילה על עילות התביעה לתשלום דמי שכירות מיום 1.1.98 ועד ליום 30.9.2005.
באשר לתקופת דמי השכירות הנתבעת החל מיום 1.10.2005 ועד למועד הגשת התביעה דנן, הרי שבשל היעדר זהות בין העילות שנתגבשו במסגרת התביעה הראשונה והתביעה השניה ובין העילות שנתגבשו לאחריהם, הנתבעים במסגרת התביעה שבפניי, הרי שבנוגע לתקופה זו אין תחולה לכלל בדבר השתק עילה.

יש לבחון האם חל הכלל של השתק פלוגתא ככל שזה נוגע לתביעה לתשלום דמי שכירות לתקופה שחלה מיום 1.10.2005 ועד למועד הגשת התביעה שכנגד שבפניי.

באשר לכלל של השתק פלוגתא נקבע בפסק-דין קלוז'נר הנ"ל, בעמ' 584:

'... הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות.'

משניתנה לבעל דין הזדמנות למצות את זכותו בבית-המשפט ביחס לפלוגתא כלשהי, בכוחו של פסק-דין סופי שניתן באותה התדיינות להקים לאותו בעל דין מחסום דיוני – השתק פלוגתא – המונע בעדו מלהתכחש או מלסתור ממצא שקבע בית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא. (נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א).

על-מנת שיחול כלל השתק הפלוגתא על המבקשים להבנות ממחסום זה להוכיח בפני בית-המשפט קיומם של ארבעה תנאים מצטברים:
האחד – עסקינן באותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

השני – לבעל הדין שכנגדו מועלית טענת ההשתק בתביעה השניה היה יומו בבית-המשפט בתביעה הראשונה ביחס לפלוגתא הרלבנטית.

השלישי – ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.

הרביעי – ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בהתדיינות הראשונה להבדיל מהכרעה שולית או הערת ביניים.

(לעניין זה ראה ספרה של ד"ר נינה זלצמן בעמ' 141 ואילך).

יש לציין, כי תנאי להיווצרותו של השתק פלוגתא, הוא שפסק-הדין שעליו מסתמך בעל הדין, ניתן לגופו של עניין, היינו, לאחר שהתביעה נדונה ונתבררה בבית-המשפט על-ידי בעלי הדין, בהתאם לסדרי הדין והראיות. תנאי זה נובע ממהותה של הדרישה לקיומה של הכרעה בפלוגתא נושא טענת ההשתק שהובילה להכרעה שיפוטית בקביעת ממצא עובדתי או מסקנה משפטית (ד"ר נינה זלצמן, שם, בעמ' 316).

עיון בפסק-הדין שניתן בתביעה הראשונה לרבות פסק-הדין בערעור וההחלטה שניתנה במסגרת התביעה השניה והתביעה שבפניי, מעלה כי עסקינן באותה מסכת עובדתית. עוד אציין, כי למשיב, שכנגדו מועלית טענת ההשתק בתביעה שבפניי היה יומו בבית-המשפט בתביעה הראשונה ובתביעה השניה.

בנוסף, ההתדיינות בתביעה הראשונה ובתביעה השניה הסתיימו בהכרעה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי, הכרעה שהיתה חיונית לצורך פסק-הדין וההחלטה שניתנו באותן התדיינויות.

בפסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט זכריה ימיני מיום 24.2.2005 נקבע בעניין תשלום דמי השכירות (בעמ' 50 לפסק-הדין) כדלקמן:

'... תמונות אלו מביאות אותו להאמין לגירסת הנתבע שכנגד, שהקונטיינרים היוו שטחי פרסום עבור התובע שכנגד, וכי התובע שכנגד סירב בשנת 1997 להחזיר לנתבע שכנגד את הקונטיינרים. הנתבעים טענו ששילמו לתובע על חשבון ההלוואה את הסך 60,000 דולר. מאחר והנתבעים לא קיזזו את סכום ההלוואה מסכום דמי השכירות בגין הקונטיינרים, משמע מכך שדמי השכירות עבור הקונטיינרים שולמו עד למועדי התשלום של הסך 60,000 דולר. מועדי התשלום של הסך 60,000 דולר לא ידועים, ויש להניח ששולמו עד לסוף שנת 1996.

הנתבע שכנגד לא ציין את המועד המדוייק בו ביקש לקחת חזרה את הקונטיינרים. מאחר ומועד הדרישה יכול להיות גם בסוף שנת 1997, כך שיש לחייב את הנתבע שכנגד בתשלום דמי השכירות עבור החודשים ינואר 1997 ועד דצמבר 1997, בסה"כ 12 חודשים...'

זאת ועוד, פסק-הדין שבערעור מיום 26.6.2006 אמנם קבע כי פסק-הדין מבוסס על הנחות סותרות אולם נקבע כי:

'גם בעניין זה מצאנו כי גרסות שני הצדדים מלאות פריכות וסתירות. הואיל וכאן חל נטל הראיה על כתפי המערערים, הרי שבהיעדר ערעור שכנגד מצידו של המשיב, יש להותיר את הכרעת בית-המשפט קמא על כנה.'

בנוסף, בהחלטה מיום 1.1.06 אשר ניתנה על-ידי כב' השופטת ר' ניב במסגרת התביעה השניה נקבע כדקלמן:

'פסק-הדין אמנם אינו מסייע בהבהרת המצב העובדתי והמשפטי הרלבנטי לעילות התביעה אשר נולדו לאחר פתיחת ההליך הראשון אולם קביעתו מהוה לגבי דידי סוף פסוק לעניין זכאותו של המשיב לגבות דמי שכירות נוספים, מעבר לאלו שנפסקו על-ידי בית-המשפט. לפיכך, אם לא תשנה ערכאת הערעור את פסק-הדין בכל הנוגע לדמי השכירות, דין בקשה זו להתקבל.'

אשר-על-כן, ולאור פסק-הדין, פסק-הדין שבערעור וההחלטה לפיה נקבע כי המשיב אינו זכאי לתשלום דמי שכירות נוספים מעבר לאלה אשר נפסקו לו עד לסוף שנת 1997, הרי שחל השתק פלוגתא ודין בקשת המבקש להתקבל.

סיכום
לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

התביעה נדחית על-הסף."

5. דחיית תביעה על-הסף מחמת התיישנותה, מחמת קיומו של מעשה בית דין ומחמת היעדר עילה והיעדר יריבות
בקבלו את הבקשה לדחיה על-הסף, קבע כב' השופט עאטף עיילבוני ב- בש"א (נצ') 1327/07 {הייב פריד נ' מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים ואח', תק-של 2007(1) 25201 (2007)}:

"בפני בקשת הנתבעים להורות על דחיית התביעה על-הסף מחמת התיישנותה, מחמת קיומו של "מעשה בית-דין" ומחמת היעדר עילה והיעדר יריבות כנגד הנתבעת מס' 2.

התביעה העיקרית עניינה דרישתו של התובע כי הנתבעים, המשרד לביטחון פנים ו"ענבל", יפצוהו בגין נזקי גוף שנגרמו לו באירוע מחודש 8/98 בעת שהיה אסיר בכלא צלמון, כאשר נפגע בראשו עקב נפילת מוט על מצחו בחדר הכושר של בית הסוהר.

הבקשה והתגובה
בבקשתם דנא, עותרים המבקשים לקבוע כי מתקיים "מעשה בית דין" המחייב דחיית התביעה כנגדם על-הסף. לטענת המבקשים, תביעה זהה לזו הנדונה, בגין אותו מקרה, הוגשה על-ידי המשיב בבית-משפט השלום בנצרת כנגד בית הסוהר "צלמון" (ת"א 1341/05), ותביעה זו נדחתה בפסק-דין מיום 27.6.06 שניתן בהסכמת בא-כוח המשיב, בהמלצת בית-המשפט.

המבקשים מפנים לכך שבקשתו של המשיב לביטול פסק-הדין האמור נדחתה על-ידי בית-המשפט, וכן מפנים לכך שבעת הגשת כתב התביעה הנוכחי לא טרח המשיב לאזכר את ההליך הקודם שהסתיים בפסק-דין לחובתו, התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם חובת תום-הלב בקיום הליך שיפוטי, ויש בה משום ניצול לרעה של הליכי משפט.

כן מוסיפים המבקשים, כי לנוכח העובדה שתביעת המשיב הוגשה למעלה מ- 7 שנים לאחר האירוע הנטען, הרי שתביעתו התיישנה, וגם מטעם זה יש להורות על דחיית התביעה על-הסף.

בנוסף, לטענת המבקשים, המבקשת מס' 2, ענבל חברה לביטוח בע"מ, אינה מבטחת את חבותה של המדינה אלא מנהלת קרן פנימית לביטוחי ממשלה, ולפיכך, דין התביעה כנגדה להידחות בהיעדר עילה ו/או בהיעדר יריבות, ומכל מקום, המשיב לא הראה שום עילת תביעה נגדה.

מנגד, טוען המשיב, כי הבקשה – בהיותה נסבה סביב טענות פרוצידורליות ולא מהותיות – דינה להידחות. לטענת המשיב, יש להתחשב במצבו ובנסיבות העניין ולאפשר לו להשמיע את טענותיו ולקבל את יומו בבית-המשפט, בייחוד בהתחשב בכך שזכויותיו המהותיות ותביעתו טרם נשמעו לגופן של עניין ובהתחשב בכך שעד כה הועלו והוכרעו טענות דיוניות בלבד.

עוד טוען המשיב כי היעתרות לבקשה דנא תפגע בזכות הגישה שלו לערכאות משפטיות, וזאת מטעמים דיוניים שאינם בשליטתו.

בנוסף לכך, טוען המשיב, כי פסק-הדין בהליך הקודם אינו מבוסס על הכרעה שיפוטית אלא על הסכמת הצדדים, ולפיכך, לא מתקיימים יסודותיו של כלל ההשתק ואין מקום להפעילו. כמו-כן, לא ניתן להסיק מהסכמתו למתן פסק-דין בהליך הקודם כאילו התכוון לכבול עצמו בהתדיינות עתידיות ביחס לעילת תביעה אחרת – אף שמדובר כאן באותה עילת תביעה!!!

המשיב ממשיך וטוען, כי נודעו לו עובדתו חדשות שלא היו ידועות לו קודם לכן, וגם מטעם זה אין לחסום בפניו את שערי בית-המשפט. ברם, הואיל וטענה זו נטענה בעלמא, ללא פירוט וללא תצהיר לתמיכה בה, היא נדחית על-הסף.

עוד טוען המשיב, כי הפעלתו של כלל "מעשה בית-דין" באופן דווקני במקרה דנא תקפח אותו ותביא לתוצאה בלתי-צודקת, ולכן, על בית-המשפט לעשות שימוש בשיקול-דעתו וליתן לו הזדמנות להגיש תביעה נוספת על יסוד עילת התביעה המקורית.

כן מפנה המשיב לכך שבעלי הדין בתביעה הקודמת אינם זהים לבעלי הדין בתביעה דנא – שם הנתבע היה בית הסוהר צלמון וכאן מדינת ישראל, המשרד לביטחון פנים, וגם מטעם זה – כך לטענת המשיב – דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה
הכלל בדבר השתק עילה קובע, כי בית-משפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין בעלי דין או חליפיהם מקום שתביעה קודמת בין אותם בעלי הדין, המבוססת על אותה עילה, נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך.

את כלל השתק העילה היטיב לתאר הנשיא ש' אגרנט ב- ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 583 (1968):

'מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה...'

שני טעמים עיקריים לכלל "מעשה בית-דין": הראשון – מניעת הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בעניין שכבר נידון והוכרע. השני – מניעת עומס יתר על מערכת המשפט לקיים התדיינויות נוספות בעניינים שכבר הוכרעו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בניין ופיתוח, פ"ד נה(4), 18, 24 (2001)).

כאמור, אין מחלוקת כי בפסק-דינו של בית-משפט השלום בנצרת מיום 27.6.06 במסגרת ת"א 1341/05, נדחתה תביעת המשיב כנגד בית הסוהר צלמון, ללא צו להוצאות, על יסוד הסכמת המשיב.

האם בנסיבות אלו מתקיים השתק עילה?
לצורך הכרעה בטענה להשתק עילה יש לבדוק האם מדובר בעילה זהה, האם היתה הכרעה לגופו של עניין בתביעה והאם קיימת זהות בין בעלי הדין או חליפיהם.

בראש ובראשונה, בכדי להכריע בשאלת קיומו של השתק עילה במקרה שלפנינו, נדרשים אנו לבחון האם העילה אשר עמדה בבסיסה של תביעת המשיב במסגרת ת"א 1341/05 זהה לעילה אשר נכללת במסגרת התביעה הנוכחית שהוגשה על-ידי המשיב (לעניין "מבחן זהות העילות" ראה ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ ואח', פ"ד נח(6), 447, 452-453 (2004), וכן ראה נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א, 1991) 46-73).

מעיון בכתב התביעה הקודם שהוגש על-ידי המשיב אל מול כתב התביעה הנוכחי, עולה כי עסקינן בשתי תביעות לפיצוי בגין נזקי גוף במסגרת אותה מסכת עובדות, אשר מבוססות שתיהן על אותה עילה – עוולת הרשלנות – ומנוסחות בצורה כמעט זהה, הסעד המבוקש הוא אותו סעד – פיצוי בגין נזקי גוף, בעקבות נזקי גוף שנגרמו לו – לטענתו – עקב תאונה מסויימת – היא אותה תאונה בשתי התובענות.

משנמצא כי עילת התביעה בבסיס שתי התביעות זהה, יש לבחון התקיימותם של יתר התנאים לצורך קיומו של השתק עילה.

ביחס לדרישה להכרעה לגופו של עניין בתביעה המקורית, הרי שלצורך החלתו של כלל השתק העילה, אין הבדל בין פסק-דין אשר ניתן בהסכמת הצדדים לבין פסק-דין סופי המבוסס על הכרעה עניינית במחלוקת בין הצדדים.

ראה נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א, 1991) 330:

'לצורך החלתו של כלל השתק העילה אין הבדל בין פסק-דין שניתן בהסכמתם של בעלי הדין לבין פסק-דין סופי המבוסס על הכרעה עניינית בליטיגציה שהתקיימה בין הצדדים: ניתן פסק-הדין לטובתו של התובע, כי אז נבלעה עילת התביעה המקורית בפסק-הדין. דחה פסק-הדין את התביעה – הוקם מחסום דיוני לפני התובע, באופן שאין בכוחו עוד לתבוע את יריבו בגין אותה עילת תביעה.'

כן ראה לעניין זה א' הרנון "הפלוגתה הפסוקה כמעשה בית-דין", הפרקליט כג 344, 348-349.

אם כן, ומשנדחתה התובענה הקודמת בהסכמת הצדדים, מצאנו כי גם התנאי השני מתקיים כך שנותר לבחון שאלה אחת בלבד – האם קיימת זהות בין בעלי הדין וזאת בהינתן העובדה כי במסגרת ההליך הראשון הוגשה תביעה כנגד בית הסוהר צלמון, בעוד שבהליך הנוכחי כתב התביעה הוגש כנגד המשרד לביטחון פנים וענבל?

בהקשר זה, הכלל הוא כי פסק-הדין פועל כמעשה בית דין רק לטובתו או לחובתו של מי שהיה צד להליך או מי שעומד ביחסי "קירבה משפטית" (privity) עם אותו צד, כאשר המשמעות לענייננו הינה כי:

'זר להליך, הנמצא קשור במעשה בית דין בשל יחסי 'הקירבה המשפטית' שיש לו עם מי שהיה צד להליך, אף זכאי ליהנות ממעשה בית דין ולהעלות את טענת המניעות כלפי מי שהיה צד להליך...' (ראה נינה זלצמן בספרה הנ"ל, בעמ' 368)

לצורך בחינת השאלה אם קיימת במקרה דנא "קירבה משפטית", יש לבחון את הדברים בחינה מהותית רחבה המתייחסת לכל מי שהיה לו עניין בתובענה ואשר ניתנה לו הזדמנות מלאה והוגנת להתדיין ביחס לעניינו, בין באופן אישי ובין באמצעות אחד מבעלי הדין שייצג את עניינו (ראה נינה זלצמן, בעמ' 378).

נראה שבענייננו אין ולא יכולה להיות מחלוקת באשר ל"קירבה המשפטית" בין בית הסוהר צלמון לבין המשרד לביטחון פנים – שניהם זרועות של אותו גוף – המדינה – המיוצגים על-ידי אותו מיופה-הכוח מטעם המדינה, כאשר אף אחד מהם אינו מהווה אישיות משפטית בפני עצמו ופסק-דין נגד כל אחד מהם כמוהו כפסק-דין נגד המדינה. בנסיבות אלה, זכאי המשרד לביטחון פנים להסתמך על פסק-הדין בהליך המקורי כנגד בית הסוהר צלמון כטענת מניעות כלפי המשיב.

באשר לטענת המבקשים כי ענבל חברה לביטוח בע"מ, אינה מבטחת את חבותה של המדינה אלא מנהלת קרן פנימית לביטוחי ממשלה, הרי שבהיעדר התייחסות לטענה זו מצידו של המשיב ובהתחשב בכך שהמשיב לא הביא ולו בדל ראיה לטענתו במסגרת כתב התביעה כי ענבל ביטחה את בית הסוהר צלמון ו/או המשרד לביטחון פנים בזמנים הרלבנטיים לקרות התביעה, דין התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 להידחות מחמת היעדר עילה.

בנסיבות אלה, אינני נדרש ליתר טענות המבקשים במסגרת בקשתם לדחיית התביעה על-הסף.

לסיכום
התוצאה היא, איפוא, כי דין התביעה להידחות מחמת "מעשה בית דין", בהתאם להוראות תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

על-כן, אני נעתר לבקשה ומורה על סילוק התביעה על-הסף. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 1,000 כולל מע"מ, סכום אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מקרים בהם קיבל בית-המשפט את הבקשה לדחיה על-הסף