חיוב ארנונה

ב- ת"א (שלום ת"א) 34304/08 {יצחקי יעקב נ' עיריית תל-אביב, תק-של 2009(1), 21461 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת רחל ערקובי:

"בפניי בקשה לדחיית התביעה על-סף מנימוקים רבים ומגוונים, ואתייחס רק לאחד מהם משום שלאור קביעותיי להלן, די בו כדי להוביל לסילוקה של התובענה על-סף.

התובעים עתרו לחייב את הנתבעת בתשלום סכום המהווה לטענתם, תשלום יתר ששילמו בגין חיובי ארנונה, שלא כדין, בשל סיווג מוטעה של הנתבעת את הנכס.

הנתבעת עתרה להורות על דחיית התובענה על-סף, לאור קיומו של מעשה בית דין.

טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת, כי התובעים הגישו לבית-המשפט המחוזי, עתירה מינהלית, בה טענו כי הנתבעת סיווגה את הנכס שלא כדין, וכתוצאה מהסיווג חוייבו בארנונה בחיובי יתר.

עותק העתירה צורף כנספח א' לבקשה.

הנתבעת טענה, כי התובעים הסכימו לאחר קיומו של דיון לחזור בהם מהעתירה, והעתירה נדחתה, בהסכמתם.

בנסיבות אלה, הרי חל הכלל של מעשה בית דין ויש לדחות את התביעה על-סף.

טענות התובעים
התובעים טוענים, כי אין להחיל את הכללים הנוגעים למעשה בית דין ולהרחיבם לעתירה מינהלית, אשר הנטל המוטל על העותר הינו שונה מאשר בתובענה כספית רגילה.

עוד נטען כי הסעד שונה ולכן אין עסקינן במעשה בית דין, באשר הסעדים אחרים.

עוד נטען, כי התובענה לא התבררה לגופא ולכן אין לראות בדחיית העתירה המינהלית משום קביעות כלשהן המהוות מעשה בית דין.

דיון
תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דנה ב"מעשה בית דין". ההלכה הפסוקה קבעה כי על-מנת שיקום מעשה בית דין, על הטוען לו להוכיח, כי בהליך אחר שבין הצדדים או חליפיהם, הועמדה שאלה במחלוקת, אשר היתה נחוצה להכרעה שם, והיא אכן הוכרעה בין במפורש ובין מכללא. בהתקיים האמור, לא יוכלו הצדדים להתדיין לגביה מחדש בהליך אחר. (ראה: ספרו של השופט א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית) עמ' 110 והאסמכתאות הנזכרות).

ב- עת"מ (תל-אביב-יפו) 1791/08 מקס מאייר נ' עיריית נס ציונה ואח', תק-מח 2008(3), 13166 (2008) קובע בית-המשפט המחוזי כי:

'מי שלא פעל במועד או מי שנדחו השגתו או עררו - הפכו אלו ל'מעשה בית דין' ואין מקום לעורר את העניין מחדש במסגרת תביעה להשבה'. (ראה בעניין זה: ע"א 5080/90 יורם קפלן ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מו(4), 561 (1992); ע"א 367/85 מדינת ישראל נ' יהונתן קיטאי, פ"ד מא(3), 398 (1987); ע"א 10977/03 דור אנרגיה נ' עיריית בני ברק, תק-על 2006(3), 3368 (2006)).

ב- ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2003(3), 1932 (2003) קובע כב' השופט א' ריבלין כי:

'בכל אחד מן המקרים האלה, שבהם בית-משפט מוחק תובענה על-הסף, אין המחיקה מהווה מעשה בית דין. הוו אומרים: התובע אינו מנוע מלהגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה (תקנה 527 לתקנות; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, בעמ' 384; רע"א 590/00 רביע נ' ג'רוזלם פוסט פבליקישנס בע"מ, תק-על 2000(2), 1518 (2000) (להלן - פרשת רביע)), בדומה להפסקת תובענה, אך בשונה מדחיית תובענה על-הסף. במקרה אחרון זה קם מעשה בית דין, ונשללת מן התובע הזכות להגיש תובענה חדשה באותה עילה (ראו תקנה 101 לתקנות). ודוק, סילוק תובענה על-הסף - בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחיה - הוא אמצעי שאינו ננקט כדבר של מה בכך, ובדרך-כלל יעדיף בית-המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט את האמצעי הדרסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה (ראו למשל: ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2), 668 (1986); ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4), 721 (1983)).'

עוד אזכיר את דברי פרופ' נינה זלצמן בספרה מעשה בית דין, שם נאמר, בסעיף, 140 עמוד 314 כי:

'בהבדל מהפסקת התובענה על-פי בקשת התובע, משנדחתה התובענה, כבקשת התובע, הושם סוף לסכסוך. פסק-הדין יוצר השתק עילה, בדומה לפסק-דין הדוחה את התובענה לאחר דיון לגופו של עניין.'

בענייננו, עיון בנספח א' לבקשה יגלה, כי הטענות שפורטו בעתירה המינהלית זהות לטענות שבפניי. היינו, המדובר בטענה, כי הנתבעת שלא כדין, מתוך רשלנות ו/או הטעיה, סיווגה את הנכס, הריק על-פי הטענה, כמחסן, במקום לסווגו כבית מלאכה.

כל הטענות המועלות בתובענה שבפניי, הועלו אחת לאחת באותה עתירה, לרבות הטענות בדבר התייחסות לאחד מהבעלים בלבד, ודרישה לקבוע מיהות המחזיק הנכון, התייחסות לסיווג הנכס, התייחסות לעובדה כי עסקינן בנכס ריק, ובאותה עתירה, נדרשה הנתבעת, המשיבה שם, לתקן את חיוב הארנונה שנשלח לעותרים, באותו הסכום ששולם, וכעת מבוקש להשיבו.

בית-המשפט המחוזי קבע דיון בעתירה המינהלית, וביום 30.10.07, התקיים בדיון בפני כב' השופטת אסתר קובו, ובמסגרתו הודיעה בא-כוח התובעים לבית-המשפט כי:

'לאור הערות והמלצת בית-המשפט, אני מבקשת למשוך את העתירה ללא צו להוצאות.'

בית-המשפט לאור ההודעה קבע כי:

'יש לשבח את העותר על שקיבל את המלצת בית-המשפט. העתירה נדחית ללא צו להוצאות.'

כלומר, מתוך פרוטוקול בית-המשפט עולה באורח ברור, כי דחיית התובענה היתה על דעת, בהסכמת ולבקשת התובעים.

אינני רואה את ההבדל וההבחנה שעורכת בא-כוח התובעים, בין עתירה מינהלית לבין תביעה כספית, שני ההליכים הינם הליכים הננקטים בהתאם לדין ולפסיקה, ולא ברור מדוע כאשר מדובר בעתירה מינהלית שנדחתה, אין הקביעות במסגרתה יכולות לשמש מעשה בית דין?

יתר-על-כן, כפי דברי המלומדת פרופ' נ' זלצמן, דחיית תובענה לבקשת תובע, כמוה כדחיית תובענה לאחר דיון, שהרי, כאשר התובע מסכים שהתובענה שהוגשה על ידו תידחה, כמו שקרה בענייננו, הרי הוא מסכים למעשה שהטענות העובדתיות והמשפטיות שהעלה במסגרת התובענה תידחנה. מה לי קביעת עובדה על-ידי בית-המשפט או הסכמת התובע בעצמו?

הגיונה של ההלכה ברור, כאשר תובע מגיש תביעה ומסכים כי התביעה שהגיש תידחה, הרי הסכמתו, היא היוצרת את מעשה בית הדין משום שבהסכמתו הוא מאשר לבית-המשפט למעשה להכריע נגדו, ולכן מסקנתי הינה, כי במקרה שבו תובענה נדחתה בהסכמת התובע, הרי הוא מנוע מלהגישה בשנית, לאור מעשה בית דין.

בא-כוח התובעים טענה, כי הסעד שונה, בעתירה המינהלית התובעים ביקשו לתקן את חיוב הארנונה, ובפני בית-המשפט הם עותרים לתשלום כספי בגין תשלום יתר ששילמו, אלא שאינני מקבלת את ההבחנה שעורכת ב"כ התובעים.

חברי כב' השופט גדליה טהר-לב סיכם את ההלכה הפסוקה בעניין ב- בש"א (באר-שבע) 3306/07 מינהל מקרקעי ישראל ואח' נ' מרדכי רוטשס ואח', תק-של 2008(2), 14919 (2008) וכך הוא אומר:

'כידוע, מעשה בית דין במובן של השתק עילה (RES JUDICATA) קם, כאשר בשתי תביעות שונות מובאת בפני בית-המשפט להכרעתו אותה העילה, אשר כבר נידונה לגופה והוכרעה. כפי שסוכם היטב בבקשת המינהל הנידונה וכמתואר בספרה של המלומדת זלצמן, ישנם שלושה מבחנים לזהות העילה לצרכי הקביעה, שקיים מעשה בין דין: מבחן הסעד (אשר נדחה על-ידי בית-המשפט העליון), מבחן הזכות המהותית ומבחן העסקה. מבחן הסעד, שכאמור, נדחה בפסיקה, מיושם על-ידי בדיקת זהות הסעדים, הנדרשים בכתב התביעה בתביעה המקורית, בה ניתן פסק-דין, ובתביעה התלויה ועומדת. ביישום מבחן הזכות המהותית מגדירים את הזכות המהותית, אשר בשל הפגיעה בה הוגשה והוכרעה התביעה המקורית, במטרה למנוע הגשת תביעה נוספת בשל אותה מסכת העובדות הרלוונטית לצורך ההגנה מפני הפגיעה באותה הזכות המהותית, כגון הזכות לשלמות גופנית או הזכות לשלמות הקניין. מבחן העסקה - שהוא המבחן הרחב ביותר ובתור שכזה מספק את ההגדרה הנרחבת ביותר למעשה בית דין, כדי למנוע את הגשת תביעות בקנה-המידה הגדול מבין שאר מבחני קיום העילה - מיושם תוך קיבוץ כל העובדות, המבססות תביעה, בגין עסקה אחת, כדי להגדיר את העילה לצרכי קביעת קיום מעשה בית דין [ראה: נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א - 1991) 46 - 61].'

התובענה הכספית שהוגשה לבית-המשפט כאן, ועתירה המינהלית, הינן אותה הגברת בשינוי האדרת, לא רק שכל מערכת העובדות הנטענת זהה לחלוטין, במקומות מסויימים הניסוח אפילו זהה. בעתירה המינהלית נתבקש בית-המשפט להורות על תיקון חיוב הארנונה וכאן בית-המשפט מתבקש להשיב את הסכום ששולם על-פי אותו חיוב ארנונה ששולם, ביתר. לפיכך, אין לקבל את הטענה כי עסקינן בסעד שונה.

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה, כי יש לדחות את התובענה על-סף מחמת מעשה בית דין."

ב- עת"מ (מינהליים ב"ש) 360-09 {חברת תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון, תק-מח 2010(1), 11993 (2010)} נפסק מפי כב' השופט יוסף אלון:

"העתירה
1. העותרת הינה חברה ממשלתית הפועלת בתחום אחסון נפט ומוצריו. במסגרת פעילותה מחזיקה העותרת בחוות מיכלים גדולה. בתחום השיפוט של המשיבה - המועצה האיזורית חוף אשקלון (להלן - "המתחם").
בין העותרת למשיבה פרצו מחלוקות רבות לעניין תעריפי וסכומי הארנונה שעליה לשלם בגין אחזקתה במיתחם - סכסוכים שהגיעו לכלל עתירות לבית-משפט זה ב- 1995, ב- 2001 ועתה שבה העותרת בשלישית בעתירה זו שבפני.

נשוא העתירה הינה "שומת ארנונה מתוקנת" לשנת 2008 שהוציאה המשיבה לעותרת ב- 16.12.08 בגין המתחם בסכום כולל של 8,087,844 ₪.

בשומה זו תיקנה המשיבה את השומה הקודמת ביחס לאותו המיתחם (לשנת 2008) שהסתכמה ב- 3,349,691 ₪.

ההפרש הגדול בין השומה המקורית לשומה המתוקנת מקורו בסיווג שונה של שטחי ושימושי העותרת במתחם. שני השינויים הבולטים הינם בשינוי הסיווג של כ- 470 דונם מסיווג של "קרקע תפוסה אחרת" (לפי 0.41 ₪ למ"ר) לסיווג של "קרקע תפוסה לאחסון" (לפי 6.29 ₪ למ"ר) וסיווג חלק משטחי המיכלים מ"מבנה לאחסון" (לפי 58,94 ₪ למ"ר) ל"מיכלים לאחסון ואיגום נפט" (לפי 132,75 ₪ למ"ר).

2. טענתה הראשונה והעיקרית של העותרת הינה כי ביום 25.3.02 ניתן תוקף של פסק-דין בבית-המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע, להסכם אליו הגיעו העותרת והמשיבה בגדרה של עתירת העותרת בעת"מ 275/01 בנוגע לחיובי הארנונה ביחס למתחם דנן.

בסעיף 3 לאותו ההסכם נקבע כדלהלן:

'מתחילת שנת הכספים 2002 ואילך, חיוב הארנונה של תש"ן (העותרת) ייעשה על בסיס השטחים הסיווגים והתעריפים המפורטים להלן...'

והסעיף מונה ומפרט את הסיווגים והתעריפים בהתאם לאלו שבבסיס החיוב שבשומה הקודמת. בסעיף 4 להסכם האמור נקבע כי סיווג שטח הקרקע התפוסה בהיקף 476 דונם - יהיה על-פי סיווג "קרקע תפוסה אחרת".

המשיבה חייבה את העותרת - החל משנת 2002 ועד ל"שומה הראשונה" של 2008 בהתאם לסיווגים ולתעריפים הנ"ל.

ברם, בשומה החדשה (נשוא העתירה) הודיעה המשיבה לעותרת כי:

'מבדיקה שערכה המועצה לאחרונה עולה כי הושתו עליכם חיובי ארנונה שגויים בגין הנכסים המוחזקים על ידכם... מהבדיקה עולה כי השטחים בהם הנכם מחזיקים בפועל וסיווגם - הינה כדלהלן...'

לטענת העותרת - ההסכם שקיבל תוקף של פסק-דין (במרץ 2002) היה והינו הסכם הצופה פני עתיד ואשר המשיבה אינה רשאית להשתחרר מהמוסכם בו - כפי שמנסה היא לעשות ב"שומה החדשה".

המשיבה טוענת כנגדה כי 'הלכה פסוקה היא שהסכם פשרה בעניין ארנונה, כדוגמת הסכם הפשרה נשוא עתירה זו, אינו כובל את הרשות לעולמי עד, וכי הרשות רשאית להשתחרר מההסכם שכרתה אם האינטרס הציבורי מחייב אותה לעשות כן'. המשיבה תומכת טענתה זו בפסקי-דין שונים שניתנו לעניין זכותה, ולעיתים חובתה, של רשות להשתחרר מהסכם פיסקאלי - שעה שמתברר כי הוא אינו משקף מציאות ריאלית וחוטא ליעד של מיסוי נכון ואמיתי.

3. טענותיה החלופיות של העותרת מתייחסות לשומה המתקנת גופה - ולפיהן סיווגי התעריף שקבעה המשיבה אינם הסיווגים המשקפים נכונה את טיב השימוש בחלקים השונים של המתחם.

המשיבה חולקת על טענות אלה לגופן ומוסיפה טענה מקדמית כי שאלות אלה תלויות ועומדות בפני ועדת הערר לענייני ארנונה בגידרו של הערר שהגישה בפניה העותרת כנגד אותם הסיווגים.

בשל כך, טוענת המשיבה, דין עתירה זו להידחות על-הסף שכן סוגיות הסיווג שמעוררת העותרת אמורות להתברר בפני ועדת הערר ולהיות מוכרעות על ידה.

4. העותרת מעלה טענות נוספות בעתירתה.

האחת, כי השומה המתקנת (מדצמבר 2008) הינה רטרואקטיבית (ביחס ל- 2008) ודינה על-כן להתבטל.

השניה - כי "השומה המתקנת" נערכה בניגוד ל"חוקי ההקפאה" בעניין הארנונות.

"מעשה בית דין" ו"השתחררות" בהסכמי רשות מינהלית
5. סוגיית השתחררותה של רשות מ"הסכם פשרה" פיסקאלי - אינה חדשה עמנו. כבר ב- בג"צ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא, נפסק מפי כב' השופט א' גולדברג (בסעיף 10 לפסה"ד) כי:
'הלכה פסוקה היא שבעניין פיסקלי אין לטעון "מעשה בית דין" לגבי שנת מס אחרת, ואין המשיבה (הרשות המקומית - י.א.) מנועה מלבחון כל שנה את העובדות בשטח כהוויתן ולחייב את העותרת בהתאם.
בכגון דא, אין הצדקה להנציח טעויות ואין זכות קנויה לעותר כי הסדר של פשרה שהמשיבה פעלה על פיו בעבר, או הנחות ספציפיות שקיבלה העותרת בעבר, יחייבו את המשיבה לעולמי עד, על-אף שאינם משקפים את המציאות' (פסק-הדין מיום 16.5.95, לא פורסם, ראה באתר נבו).

התייחסות מרחיבה לעיקרון זה ראו גם בפסק-דינו של כב' השופט נ' ממן ב- עת"מ (נצ') 1741/02 חברת החשמל נ' מועצה איזורית גולן (לא פורסם) מיום 1.9.2002 ובפסק-דינו של כב' השופט ב' אזולאי ב- עת"מ (ב"ש) 239/04 מקורות בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש, לא פורסם, מיום 25.4.07 (ר' באתר "נבו").

ויפים דברי כב' השופט נ' ממן ב- עת"מ 124/02 הנ"ל ולפיהם:

'הכלל הוא כי רשות שלטונית רשאית להשתחרר מהסכמים שכרתה אם האינטרס הציבורי מחייב זאת... גדר האיזון הוא זה:

מצד אחד, מן הראוי לעודד הסכמים בין הרשות לבין האזרח גם בנושאים שלטוניים. פשרות הן תמיד דבר מבורך. אולם, מצד שני, יש להקפיד כי פשרה הנעשית בין אזרח לרשות שלטונית תהלום לא רק את אינטרס הציבור אלא גם את דרישות הדין.

על ההסכם להיות סביר, מושתת על עובדות נכונות ועולה בקנה אחד עם פרשנות נכונה של הדין...'

6. בענייננו נערך בשנת 2002 הסכם פשרה בין הצדדים ובו הסכימה הרשות המקומית, המשיבה, לסיווג שטח של 476 דונם כ"קרקע תפוסה אחרת".

כחלוף שש שנים שבה הרשות ובדקה את טיב השימוש שעושה המשיבה באותו שטח של קרקע תפוסה ומצאה כי השימוש שנעשה בו על-ידי העותרת הינו לאיחסון הדלקים - אם בדרך של "מאצרות" הבנויות סביב מכלי הדלק, ואם כחלק בלתי-נפרד מתכלית המתחם כולו המיועד לאיחסון הדלקים.

כמו כן בבדיקתה האמורה מצאה הרשות המקומית כי הסיווג הראוי והנכון למיכלי הדלק עצמם הינו בפריט 920 לצו הארנונה - לאמור "מיכלים לאיחסון, איגום נפט ו/או גז" ולא בפריט שהוסכם עליו בהסכם הפשרה "מבנה לאיחסון".

הדברים מתבקשים לכאורה מאליהם לעניין סיווג מכלי הדלק - וטעונים בדיקה פרטנית בעניין הקרקע התפוסה תוך אפשרות לאיבחון המתאים בין שטחי "המאצרות" לשטחים האחרים.

הפורום שנקבע בדין לבירור סוגי השימושים שעושה מחזיק בנכס לעניין סיווג הארנונה - הינו ועדת הערר - לאחר החלטה בהשגה - כקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו (להלן - חוק הערר).

בעניין דנן - תלוי ועומד בפני ועדת הערר, ערר שהוגש לעניין זה על-ידי העותרת.
ועדת הערר הוסמכה על-פי חוק הערר לדון באותם סוגי טענות המנויות בסעיף 3 לחוק - ובהן טענות לגבי:

'...סוג הנכס, גודלו או השימוש בו' (סעיף-קטן 3(א)(2) לחוק).

בפסיקה הרבה שהתייחסה לעניין נקבע שוב ושוב כי הפורום הראוי לבירור טענות מעין אלו - הינו ועדת הערר בהתאם לחוק הערר.

מאידך גיסא, אין ועדת הערר מוסמכת על-פי הדין לעסוק בטענה "המקדמית" של העותרת לעניין מעשה בית הדין.

7. בעניין דנן - מוצא אני כי המשיבה רשאית היתה להשתחרר מ"הסכם הפשרה" שנערך בראשית 2002 - בבואה לבחון ולדון מחדש, כחלוף שש שנים, סוגי השימושים והסיווגים הראויים של המרכיבים השונים בשטח המתחם. זאת, מבלי שתהיה כבולה לעניין זה בתנאי הסכם הפשרה ומתוך הנימוקים שנקבעו לעניין זה בפסיקה שתמציתה הובאה לעיל.

עם זאת, זכאית כמובן העותרת (וכך גם עשתה) לפנות בערר לוועדה, על-פי חוק הערר, לעניין הקונקרטי של סוגי הסיווג שנקבעו בהתייחס למרכיבי המתחם השונים ובראשם - מיכלי הדלק ושטחי הקרקע התפוסה.

גם אלמלא הגישה העוררת ערר כאמור לוועדה - והיתה פונה בעתירה לבימ"ש זה לעניין הסיווג הראוי כנגזרת של השימושים בפועל - דין עתירה שכזו היה להימחק תוך הפניית העותרת לוועדת הערר ולחוק הערר.

קל וחומר שכך ייעשה שעה שערר שכזה הוגש כבר על-ידי העותרת לוועדה (בטרם הוגשה העתירה דנן) והרי הוא תלוי ועומד בפניה.

8. טענה נוספת שהעלתה העותרת, שאינו עניין לוועדת הערר ולחוק הערר, הינה כי השומה המתקנת לשנת 2008 הינה רטרואקטיבית - ועל-כן דינה להיבטל.

טענה זו דינה להידחות.

הודעת השומה המתוקנת דנן (נספח ב' לעתירה) נשלחה על-ידי המשיבה ונתקבלה על-ידי העותרת ביום 16.12.08 והיא מתייחסת כאמור לחיוב הארנונה לשנת 2008.

אכן, המדובר בשומה המתקנת את השומה הקודמת ביחס לאותה השנה - אולם, גם התיקון על פניו הוצא נשלח ונתקבל במהלך אותה השנה - 2008.

אין המדובר איפוא בשומה "רטרואקטיבית" - כמובן שנודע לשומות שכאלה בפסיקה (ראה למשל ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת כרמל, פ"ד נו(2), 773, 783 (2002)).

9. כמו כן איני מקבל את טענת העותרת כי הוספת הסיווג לצו הארנונה בשנת 1994 של פריט "מיכלים לאיחסון, איגום נפט ו/או גז" נעשה בניגוד לצו ההקפאה.

זאת הואיל וכבר בשנת 1985 (שמונה שנים בטרם פריצת ה"הקפאה") כלל צו הארנונה של המשיבה פריט סיווג של: "קרקע תפוסה לאיחסון, ---- שאיבה או העברת נפט או גז".

תעריף החיוב שנקבע לסיווג "המיכלים" (משנת 1994) זהה לתעריף החיוב שנהג קודם לכן בסיווג הנ"ל של "קרקע תפוסה לאיחסון איגום שאיבה...".

עולה איפוא כי קביעת הסיווג הספציפי ב- 1994 לעניין "מיכלים" לא היתה כרוכה בהעלאת תעריף ואף לא ביצירת סיווג מסוג חדש - אלא בגדר צימצום סיווג קודם תוך הותרת אותו התעריף.

10. סיכומם של דברים הינו איפוא כדלהלן:

א. המשיבה זכאית היתה להשתחרר מהסכם הפשרה (שנחתם במאי 2002) ולבחון מחדש (בשלהי 2008) את חיובי העותרת בארנונה במתחם המוחזק על ידה.

ב. הודעת השומה המתקנת מדצמבר 2008 איננה מהווה שומה רטרואקטיבית.

ג. הכללת הפריט "מיכלים לאיחסון, איגום נפט ו/או גז" בצו הארנונה של המשיבה החל משנת 1994 איננו מנוגד להוראות חוקי ההקפאה והינו תקף.

ד. טענות העותרת לעניין הסיווגים בהם סווגו השטחים השונים ב"מתחם" - ימשיכו ויתבררו בפני ועדת הערר על-פי חוק הערר - וזאת בגדרו של הערר שהוגש בפניה על-ידי העותרת עוד קודם להגשת עתירה זו.

סוף דבר - ובהתאם למפורט בסעיף זה לעיל - העתירה נדחית."

ב- עת"מ (מינהליים נצ') 3-10 {אברמוביץ יעקב נ' ועדת ערר שליד טבריה, תק-מח 2010(2), 17369 (2010)} נפסק מפי כב' השופט בנימין ארבל:

"א. רקע והליכים
1. ביום 28.1.10 דחתה ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית טבריה את עררו של המערער על החלטת מנהל הארנונה של העיריה ביחס לנכס המצוי ברח' אלחדיף טבריה והידוע כנכס מספר 103800 או 103801 (להלן: "הנכס") לשנים 2007 ו-2008.

2. המחלוקת הנטושה בין בעלי הדין נגעה לשימוש הנעשה באותו נכס, לשטחו ולסיווגו לצורכי ארנונה. אין מחלוקת כי הנכס היווה במקורו דירת מגורים. עם זאת לטענת המשיבים מס' 2 ו-3, שימש הנכס כמשרד לעסקיו של המערער, שהינו בעל משרד חקירות פרטיות. מנגד, טען המערער כי הינו דייר משנה בדירת מגוריו של בנו, שי אברמוביץ, ולשם כך הינו מחזיק בחלק המגיע כדי 20 מ"ר מכלל שטח הנכס. יתרת הנכס, כאמור, מהווה דירת מגורים ובהתאם יש לשומה ככזאת.

3. יש לציין כי מחלוקת דומה היתה נטושה בין בעלי הדין. אף גבי שנת המס 2006. באותה שנה איחר המשיב מס' 3 להשיב על השגה שהגיש המערער בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "החוק"). כתוצאה מכך נתקבלה השגתו של המערער בהתאם להוראת סעיף 4(ב) לחוק, הקובעת 'לא השיב מנהל הארנונה תוך 60 יום - יחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה...'. לטענתו של המערער, יש לראות בקביעה זו משום מעשה בית דין, ובהתאם להחילה גם על שנות המס הבאות.

4. בשנת המס 2007 הומצאה שומת מס למערער גבי אותו נכס. הפעם סווג הנכס כמשרד, כאשר שטחו הינו 99 מ"ר [ראה נספח ג' להודעת הערעור]. על שומה זו הוגשה השגה ביום 24.1.08. בהשגה זו טען המערער כי קביעת שומת המס לשנת 2006 תעמוד בעינה גם לשנים 2007 ו-2008 מחמת השתק עילה או השתק פלוגתא. כמו-כן, טען המערער באשר לשטח הנכס אשר נקבע על-ידי מי שהציג עצמו כמודד מטעם העיריה, ואשר לטענת המערער אינו מודד מוסמך, אלא סוקר בלבד. עוד טען המערער כי יש לקבוע את שטח הנכס, כפי שנקבע על-פי השגתו לשנת 2006. [בשטח 80 מ"ר [60 מ"ר מגורים ו- 20 מ"ר במשרד]. ביום 24.3.08 השיב המשיב 3 על ההשגה, וקבע כי הנכס מהווה יחידה אחת, המשמשת כמשרד ואינה מפוצלת לשתי יחידות, כטענת המערער, האחת למגורים והאחת למשרד. המשיב מס' 3 ציין כי בוצעה ביקורת בנכס ונמצא כי הינו משמש כמשרד חקירות לכל דבר ועניין, על-פי המתקנים המצויים בו ואין לסווגו כדירה. שטח הנכס נקבע על-פי מדידה שנערכה על-ידי מודד מוסמך וכנדרש בחוק. בהיעדר תשריט נגדי מטעם המערער, לא עלה בידו לסתור את הקביעה. המשיב 3 הוסיף וציין כי נוכח ההשגה, נשלח פקח לשם בדיקת הנכס, אולם המערער מנע ממנו להיכנס לנכס ולבודקו.

5. לטענת המערער, הגיעה אליו התשובה להשגה רק ביום 2.4.08, בעוד שהיה עליה להתקבל אצלו ביום 23.3.08, כחלוף 60 יום מיום הגשת ההשגה. לעניין זה חלוקים שני הצדדים ביניהם באשר למניין 60 הימים הנכון. נראה כי מניין הימים הנכון מביאנו ליום 24.3.08. שכן, מניין הימים ייעשה, בהתאם להוראת סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, לפיה אין להביא במניין הימים את יום הגשת ההשגה.
ביום 25.3.08 פנה המערער למשיב מס' 3 וביקשו כי השגתו תתקבל, נוכח העובדה שתשובה טרם הגיעה לידיו. למחרת היום הודיעו המשיב מס' 3 כי תשובתו נמסרה במסגרת המועדים הקבועים בחוק, שכן המועד האחרון למתן התשובה הינו 25.3.08. נראה, כי אין חולק על כך כי תשובתו של המערער נכתבה ביום 24.3.08 ונמסרה למשלוח בדואר רשום. התשובה הגיעה פיזית לידי המערער ביום 2.4.08 - מועד בו נמסר לו דבר הדואר הרשום [לאחר שפקידתו מצאה הודעה על דבר דואר רשום בתיבת הדואר של המשרד].

6. נוכח עמדת המשיב מס' 3, פנה המערער לוועדת הערר בחזרו על טענותיו. ביום 25.5.08 התקיים דיון לפני ועדת הערר. במהלך הדיון חזר המערער בפירוט על טענותיו כפי המופיע בכתב הערר, המהוות חזרה אף על האמור בהשגתו. לאחר ששני הצדדים טענו את טענותיהם, החליטה הוועדה לבקר בנכס על-מנת לראות את השימוש שנעשה בו. ואכן, הוועדה ביקרה בנכס בו ביום, כאשר ממצאיה פורטו בדו"ח ביקור במקום, המצורף לפרוטוקול הדיון.

7. החלטתה של הוועדה ניתנה רק ביום 28.1.10. ההחלטה הינה קצרה, וזו לשונה:

'1. החלטה:
בדבר הנכס מסוג 15010 חלקה 3, תת-חלקה 17 שלטענת העורר משמש כבית מגורים בביקור הוועדה יחד עם העורר והמשיב נמצא מבנה בו אין תשתית מגורים. בכניסה שולחן משרדי, מחשב, לוח מודעות, 3 חדרים - באחד מהם ציוד שמע, בשני ארונות לאחסון תיקי עבודות המערער כחוק פרטי ובחדר השלישי מיטה זוגית, מטבחון עם כלים מינימאליים ללא מקלחת וללא אמצעים המעידים על מגורים במקום. לאור התרשמותנו מביקור בנכס האמור, קובעת הוועדה פה-אחד - מדובר במשרד ולא בדירת מגורים.'

8. על החלטה זו נסוב הערעור שבפנינו.

ב. הערעור

9. בערעורו תוקף המערער את ההחלטה לגופה וכן מעלה טענות באשר לאי-התייחסות הוועדה לכל טענותיו, והתנהלות הוועדה. בתמצית, טענותיו הינן כדלקמן:

א. ההחלטה לאקונית ואינה מתארת את המצב הקיים. הוועדה התעלמה מכך שרוב הנכס היה מצוייד בציוד אישי וריהוט לדירת מגורים, כל אלה אף צולמו על-ידי חבר הוועדה. הוועדה התייחסה אף לתוכן ארונות, מבלי לפתחן.

ב. ועדת הערר לא נתנה למערער אפשרות להמציא שומות ארנונה מרשויות אחרות כפי שביקש, על מנת להתייחס למדידה אשר לטעמו, חתומה על-ידי מי שאינו מודד, באופן שאינו חוקי.

ג. פרוטוקול הוועדה נערך ברשלנות, כאשר רוב טענותיו המקדמיות לא נרשמו בו. לטעמו נמחקו שורות מדבריו על-ידי פקידה שרשמה את הפרוטוקול - שהינה עובדת בעיריה, תוך שהיא פועלת בניגוד אינטרסים ושלא כדין. בקשתו של המערער לתקן את הפרוטוקול, לא זכתה להתייחסות הוועדה, כפי שהיה לעשות לפי תקנות סדר הדין האזרחי.

ד. לגוף העניין, חוזר המערער על טענתו כי הינו דייר משנה בחלק קטן מן הנכס, המשמש, בחלקו הגדול, כדירת מגורים לבנו, כפי שנקבע אף על-ידי ועדת הערר, אשר דנה בעררו לשנת 2006. אותה ועדה אף קבעה את שטח הנכס כ-60 מ"ר למגורים ו-20 מ"ר למשרד. קביעה זו, לטעמו, מהווה משום מעשה בית דין מחייב על-פי כללי ההשתק מכוח מעשה בית דין כפי שהותוו בפסיקת בתי-המשפט.

10. המשיבים תומכים בהחלטות ועדות הערר.

א. באשר לאיחור במתן תשובה להשגה, נטען כי המשיב מס' 3 עמד במסגרת המועדים, שעל-פי החוק ושלח את החלטתו בהשגה במועד, כפי שהובא כבר לעיל.

ב. כללי מעשה בית דין אינם חלים ביחס לשומות ארנונה. שכן כל שנה ושנה נחשבת לשנה נפרדת, כאשר העיריה ומנהל הארנונה זכאים לבחון מידי כל שנה ושנה מחדש את העובדות בשטח כהווייתן, ולסווג את הנכס בהתאם לשימוש הנעשה בו, ולשטחו. כל קביעה, לגבי כל שנה, אינה מהווה משום מעשה בית דין וסמכותה של העיריה לבחון את השומה מחדש, מידי שנה.

ג. לגבי האיחור במתן תשובה להשגה, טוענים המשיבים, כי המועד האחרון למתן תשובה, נפל ביום 26.3.08 ואילו תשובת מנהל הארנונה נשלחה ביום 24.3.08. עוד הם מוסיפים כי המערער לא נענה לדרישות מנהל הארנונה לאפשר בדיקת הנכס ובכך לא איפשר לו ליתן תשובה להשגה.

ד. לא נגרמה לעותר כל פגיעה בזכותו הדיונית. ניתן לו להשמיע את טענותיו בהתאם לכללים הנוהגים בוועדות ערר ועל-פי הוראות המחוקק.
ה. באשר לסיווג הנכס, החלטת הוועדה מהווה משום קביעה עובדתית. קביעה זו תועדה אף בצילומים, מהם עולה כי מדובר במשרד ולא בדירת מגורים. הנכס חסר מתקנים חיוניים למגורים כגון מקלחת, גז ותנור. מאידך, מצויים בו מתקנים וריהוט המעידים על שימוש לעסקו של המערער.

ו. אין כל מקום לפצל את הנכס לשתי יחידות נפרדות, שעה שהנכס מהווה יחידה אחת.

ז. גודלו של הנכס נבדק על-ידי מודד מטעם המשיבים. העורר לא צירף להשגה כל תשריט המוכיח אחרת, כפי שהיה עליו לעשות.

ג. דיון

11. לא מצאתי כי המשיב מס' 3 איחר במתן תשובה להשגה. כפי שהערתי כבר לעיל, מניין 60 הימים להגשת התשובה להשגה, מסתיים ביום 24.3.08. במועד זה שלח המשיב מס' 3 את תשובתו. המשיב מס' 3 אף הודיע על כך למערער יומיים לאחר מכן, במכתבו שצורף לתיק מוצגי המערער, כנספח י'. על-פי סעיף 4(א) לחוק, חייב מנהל הארנונה להשיב למשיג תוך 60 יום מיום קבלת ההשגה. לטעמי, משהחליט המשיב מס' 3, תוך פרק זמן זה, ומסר את החלטתו למשלוח למערער, הרי הוא יצא ידי חובתו. על-פי לשונו של הסעיף "מנהל הארנונה ישיב למשיג", לא נאמר כי התשובה תימסר למשיג בפועל, אלא די כי מנהל הארנונה ימסור את החלטתו לבית הדואר לצורך משלוח ולא יצפין אותה במגרתו או במחשבו. כאמור בתגובת המשיב מס' 3, נשלחה התשובה ביום 24.3.08. בכך די כדי לענות על חובת מתן התשובה במועד.

יש לזכור כי אמנם המדובר במועד הקבוע בחיקוק שאין לסטות ממנו, אלא מטעמים מיוחדים וברשות הוועדה, אולם, יש לזכור בכל מקרה, כי מדובר בכלל פרוצדוראלי, אשר יש לפרשו באופן מקל, שעה שפרשנות הכלל נראית לשני פנים, ושעה שמן הבחינה המהותית יש למצוא כי הצדק עם המשיב, כפי שמצאה הוועדה.

12. נכון אמנם כי הוועדה לא התייחסה לטענה הפרוצידוראלית, אשר, כעולה מפרוטוקול הדיון נטענה בפניה, כפי שנטענה גם בהודעת הערר. אין ספק כי בכך נפל פגם בהתנהלות הוועדה. אולם, לטעמי, פגם זה נרפא לאחר שהטענה נבחנה בבית-משפט זה, ונמצא כי לא היה מקום לקבלה.

13. איני מקבל את טיעוני המערער באשר לתחולת כללי מעשי בית דין על המקרה דידן. כלל הוא בדיני מיסים, כי הכרעה תיעשה לגופו של עניין ולגופה של טענה מידי שנה בשנה, ואין להשליך מהחלטה הנוגעת לשנה פלונית למצב הנכס לשנה אלמונית. נכס מסוג הנכס שלפנינו, יכול וישנה את עורו ויעשה בו שימוש שונה מעת לעת. במקרה שלפנינו רואים אנו דירת מגורים שהפכה עורה ונהיתה למשרד. גם אם בשנה פלונית נעשה בה שימוש חלקי לצורך משרד, הרי אין לדעת מה נעשה בה לאחר מכן. במקרה שלפנינו, הסתבר, מקביעותיה העובדתיות של הוועדה, כי הנכס כולו משמש למשרד (על-כך אעמוד בהמשך). עוד יש לזכור כי החלטת הוועדה משנת המס 2006 נתקבלה ללא דיון לגופו של עניין וללא ממצאים עובדתיים. החלטה זו כל כולה מבוססת על טיעוניו של המערער, אשר לא נבחנו לגופם ומבלי להתמודד עם הסוגיות העובדתיות שהועמדו בפניה (ראה החלטת וועדת הערר מיום 16.5.07). על-כן, משלא נמצאו כל ממצאים ולא נקבעו כל קביעות עובדתיות, הרי לא יהיו המשיבים מושתקים מלטעון לעניין מצב הנכס בשנים הבאות.

מכל מקום, החיוב במס לכל שנה בנפרד מהווה משום עילה נפרדת. משכך, אין לגזור לגביו את הדין בהתאם לכללי מעשה בית דין לשנים הבאות (ראה לעניין זה בג"צ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קריית אתא, תק-על 95 (02), 1632 (1995)).

המערער העלה אף טענה נוספת בעניין זה, לפיה העלאת נטל המס בעקבות שינוי סיווג נכס עומדת בניגוד לחוקי ההקפאה. בכך טעה המערער. חוקי ההקפאה מונעים את שינוי שיעורי המס בתוך הסיווגים, שלא בהתאם להיתרים. אין ספק כי שינוי סיווגו של נכס, עקב שינוי השימוש הנעשה בו [בניגוד לשינוי סיווג סטטוטורי, הנעשה ללא כל זיקה לשינוי פיזי שנעשה בשימוש בנכס] אינו מהווה משום העלאה אסורה על-פי חוקי ההקפאה, כל עוד שיעורי המס לגבי סוג הנכס החדש עומדים בקריטריונים שנקבעו. אלמלא כן, יתכנו מצבים בלתי-סבירים בהם ישונה השימוש הפיזי בנכסים על-ידי מחזיקיהם לשימוש המצדיק מיסוי גבוה יותר, מבלי שהרשות תוכל לגבות את המס המגיע לה בגין הסיווג החדש. הוא הדין אף ביחס להקמת מבנים חדשים, אשר יכול בעליהם, לו נלך לשיטת המערער, לדרוש כי תשולם לגביהם ארנונה בגין קרקע פנויה, שכן דרישת ארנונה על-פי סיווגם כבניין עומדת, לשיטתו, בניגוד לחוק ההקפאה.

הפסיקה, עליה הסתמך המערער, דנה בהעלאת שיעורי מס מסוות כשינוי סיווג גורף לסוגי נכסים שונים, ואין בהם כל התייחסות לשינוי הפיזי שנעשה בשימוש בפועל בנכס.

14. שתי טענות עובדתיות הועמדו לפני ועדת הערר. טענה אחת נוגעת לשימוש אשר נעשה בנכס. אין ספק כי קביעותיה של הוועדה לעניין זה הינן קביעות עובדתיות מן הסוג אשר ערכאת הערעור לא תתערב בהן. הוועדה ביקרה בנכס והתרשמה מן השימוש שנעשה בו. הוועדה אף הגדילה לעשות ודאגה לתעד את אשר חזתה בו. תיעוד זה נעשה, הן בפרוטוקול, עליו שורטטה סקיצה של הנכס והן בצילומים, המתעדים את השימוש הנעשה בנכס. אין ספק כי מצילומים אלה, אשר צורפו לתיק מוצגי המשיבה, עולה כי אכן הנכס משמש לצרכי משרד. ברי, כי נכס ללא חדר רחצה וללא מתקני מטבח הולמים, אינו יכול, בימים אלה, להיחשב כדירת מגורים.

נוכח האמור, אינני רואה כל מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הוועדה.

על-כן, דין הערעור, ככל שהוא נוגע לסוגיית השימוש ופיצול הנכס - להידחות.

15. שונה המצב ביחס לטענות המערער באשר לגודל הנכס. הוועדה התעלמה מטענות המערער לעניין זה, ולא פסקה במחלוקת הנוגעת לשטח הנכס ודרך מדידתו. אין ספק כי בכך נפל פגם בהחלטת הוועדה. משכך הם פני הדברים, אין מנוס אלא להחזיר את העניין לוועדה על מנת שתשקול את טענות בעלי הדין באשר לשטח הנכס, ובמיוחד לאור טענת המערער, כי המשיבים עצמם המציאו שני תשריטי מדידה שונים, אשר שטחי הנכס בהם שונים זה מזה.

על-כן, יש לקבל את הערעור בסוגיית קביעת שטח הנכס.

16. לא מצאתי מקום לטענותיו של המערער הנוגעות לניהול פרוטוקול הדיון שהתנהל בפני הוועדה. עיון בחוק, ובתקנות שהותקנו על פיו, מלמד כי הוועדה אינה מחוייבת לנהל פרוטוקול. מכל מקום, ניהולו של הפרוטוקול נתון לשיקול-דעת יו"ר הוועדה, ובכל מקרה רישום הפרוטוקול יהיה תמציתי. במקרה שלפנינו הועלו כל טענותיו של המערער על הכתב בהודעת הערעור. למערער ניתן לטעון בעל-פה באריכות לפני הוועדה. לא נמצא כי נשללה ממנו הזכות להעלות טענה זו או אחרת, כאשר טענותיו בעל-פה לא באו לגרוע מאשר נטען על ידו בכתב. יש לזכור כי ועדת הערר הינה ועדת מומחים, אשר אינה דנה לפי כללי הדיון הנוהגים בבתי-משפט. תקנות הדיון לפני הוועדה, הינן מצומצמות ופשוטות. עיון בתקנות אלה - תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדות ערר), התשל"ז-1977, מעלה כי כתב ערר וכן התשובה לו יימסרו בכתב, כאשר הוועדה רשאית, על-פי תקנה 9 לדון בערר ולהחליט בו על יסוד החומר בכתב שהובא בפניה. שמיעת הערר, תיעשה בהתאם לתקנה 11, הקובעת כי תחילה יטען העורר ולאחר מכן המשיב. הראיות יישמעו בתצהיר, רק לפי דרישת הוועדה (תקנה 14).

במקרה שלפנינו, הועמדו לפני הוועדה כל הטענות הראויות. עיינתי בבקשתו הארוכה והמסורבלת של המערער לתיקון הפרוטוקול ולא מצאתי כי נשמטה מן החומר המצוי לפני הוועדה כל טענה מטענותיו. יש לזכור, כאמור, כי עיקר טענותיו נטענו בכתב, וטענות אלו עמדו בפני הוועדה.

מנגד, בבקשתו כפי שנוסחה, אין כדי להצביע על תיקונים קונקרטיים הנדרשים בפרוטוקול.

באשר לביקור במקום, רשמה הוועדה בפרוטוקול את התרשמותה והדברים הועלו על הכתב. לעניין זה, איני רואה כל מקום לטענה כאילו נפל פגם בכך שלצורך הרישום נעזרה הוועדה בפקידה פלונית. פרוטוקול נרשם על-ידי הוועדה והפקידה שימשה אך ורק ככלי לצורך הרישום.

משהובאו כל טענות המערער בפני הוועדה, הכל על-פי הכתוב בהודעת הערר שהוגשה מטעמו, לא מצאתי כי נפגעה זכות מזכויותיו, עקב העובדה שהוועדה לא דנה בבקשתו.

אגב, בבקשה העלה המערער אף טענות הנוגעות לחוסר סבירותו של שיעור הארנונה שנקבע בצו הארנונה. טענה מעין זו לא הועלתה לא בהשגה ולא בערר, והניסיון לשרבבה לתיק המחלוקת, באמצעות הגשת בקשה לתיקון פרוטוקול, אינה ראויה.

17. לא מצאתי מקום להתייחס לכל יתר טענותיהם של בעלי הדין, אשר לא מצאתין כדרושות ההכרעה בערעור.

18. נוכח כל האמור, הערר נדחה ברובו. קביעות ועדת הערר באשר לסיווג הנכס ושיעורי הארנונה החלים עליו תעמודנה בעינם.

הערר באשר לקביעת שטח הנכס מוחזר לוועדה, על מנת שזו תכריע בטענות המערער ותקבע את שטחו של הנכס לצורך קביעת שיעור הארנונה החל עליו.

כל עוד טרם הוכרעה סוגיית שטח הנכס, לא יהיה המערער חייב לשלם את הארנונה במלואה לשנים 2007 ו-2008, אלא בהתאם לשטח עליו הסכים, שהינו 82 מ"ר, ולא מעבר לכך.

הואיל והערר נתקבל בחלקו וחלקו האחר נדחה, סבורני כי מן הראוי כי כל צד יישא בהוצאותיו, וכך אני קובע."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חיוב ארנונה