botox

תביעה לקיום זכות

סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"2. טענת התיישנות
תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה."

סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע מפורשות כי ההתיישנות אינה גורמת לביטול הזכות לגופה, אלא רק מקימה מחסום מפני תביעתה. תכונה זו היא הגורמת לכך שטענת התיישנות לפי חוק ההתיישנות מסווגת כטענה דיונית ולא כזכות מהותית.

כלומר, ההתיישנות אינה מפקיעה את הזכות המהותית אלא אך חוסמת בפני התובע את הגישה לבית-המשפט למימוש זכותו {ת"א (שלום נצ') 8186-02-08 מחמוד סעסעאני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(2), 96522, 96524 (2010)}.

התבוננות במבנהו של הסעיף הנ"ל מצביעה על-כך שהוא מורכב מ- 3 חוליות שלובות זו בזו. תחילה מוגדר ההליך וסוג הסעד הנתבע שביחס אליו ניתן לטעון טענת התיישנות {"תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות}. החוליה הבאה היא הפן האופרטיבי - דרך העלאת הטענה ותוצאותיה {"ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה... לא יזדקק בית-המשפט לתובענה"}. ולבסוף, הפן המהותי: ההתיישנות היא דיונית {"אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה"}.

כאמור, ההתיישנות הקבועה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק ההתיישנות "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה" {ראה גם דעתו של כב' השופט י' כהן ב- ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2), 309 (1974)}.

התיישנות דיונית מעצם מהותה היא טענת הגנה בלבד ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. ב- עת"מ (מינהליים חי') 25494-11-09 {מוחמד שלבק נ' עיריית חיפה, תק-מח 2010(2), 13455, 13460 (2010)} קבע בית-המשפט כי השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק ההתיישנות.

זאת ועוד. תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כזו, אין טענת התיישנות. אין להעלות נגד נושה טענת התיישנות כאשר הנושה אינו נזקק להליכים משפטיים לשם גביית חובו, אלא יכול לגבותו בדרך אחרת. ההלכה בעניין זה אף היא תוצאה הכרחית של ההבדל בין התיישנות דיונית ובין התיישנות מהותית, ואין עוררין עליה.

בהיות ההתיישנות על-פי החוק דיונית, לא ייתכן מצב בו החייב יורשה להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי, שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, שכן סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע את התנאי להעלאת טענת ההתיישנות.

כלומר, התנאי להעלאת טענת ההתיישנות הוא שהוגשה תובענה לגבי זכות כלשהי אשר הנתבע רשאי להגיב עליה. לפיכך, תביעה לפסק-דין הצהרתי, המוגשת בידי מי שצפוי להיות נתבע, כי תביעה אפשרית כנגדו התיישנה, אינה עולה בקנה אחד עם תנאי שהותנה בחוק, לפיו אין להעלות טענת התיישנות אלא-אם-כן היא מועלית בפי נתבע כטענת הגנה {ה"פ (שלום נצ') 183-07 עז' המנוחה בן יסף חסיבה ז"ל באמצעות מר בן יוסף חיים נ' עיריית עפולה, תק-של 2008(4), 21922, 21923 (2008)}.

בית-המשפט דן בשאלה האם ניתן לראות בהליך גביה מינהלי כ"תביעה לקיום זכות" ובכך למצוא אפיק להחיל את ההתיישנות אף בהליכי גביה מינהליים {ראה גם עע"מ (מינהליים) 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, תק-על 2011(1), 112, 119 (2011)}.

במישור הפרשני, קבע בית-המשפט כי באופן של פרשנות מרחיבה ניתן לראות במונח זה ככולל אף הליכי גביה מינהליים. פרשנות זו אף מתיישבת עם תכלית מוסד ההתיישנות שכן "הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו... על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדובר בהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית-המשפט" {דברי כב' השופטת ד' ברלינר ב- רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, תק-על 2010(2), 4085 (2010) (להלן: פרשת נעמה נסייר")}.

באשר להיותה של טענת ההתיישנות טענת הגנה, ובהיותה כזאת העותר כנגד הליכי גביה מינהליים לכאורה מנוע מלהשתמש בה, קבע בית-המשפט, כי מבחינה מהותית במצב דברים זה העותר או התובע משמשים בתפקיד של נתבע.

זאת ועוד. "אין חשיבות לכך שבהליך שבגדרו מושמעת בפועל טענת ההתיישנות, חובש הטוען כובע אחר. במיוחד כך, כאשר חבישת הכובע האחר נכפתה למעשה על הטוען, שהרי כפי שהוסבר לעיל, לא פתוחה בפניו הדרך שאינה מהווה תקיפה לחלוק על חיובו בתשלום סכום הארנונה שנדרש ממנו. לפיכך, יש להתמקד בבחינת ההליך בו נתבעת הזכות שבגדרה נטען להתיישנות ולא בהליך שבו מועלית טענת ההתיישנות.... לשיטתי, הטוען הוא "נתבע" בהליך זה, ללא קשר להליך בו ניתנה לו ההזדמנות להשמיע בפועל את טענת ההתיישנות" {דברי כב' השופטת ד' ברלינר בפרשת נעמה נסייר}.

לפיכך נקבע כי בתקיפה של הליכי גביה מינהלית יכול העותר או התובע להעלות טענת התיישנות, גם אם המסגרת הפורמאלית להעלאתה הינה בפניה יזומה של הטוען לבית-המשפט.

כלומר, אם ננקטו נגד נישום הליכי גביה מינהליים, הרי שרשאי הוא ליזום הליך של תביעה לסעד הצהרתי ולטעון להתיישנות הזכות מכוחה הופעלו נגדו הליכי הגביה. טענת התיישנות כזו של נישום אינה משנה את אופיה, והיא נותרה "מגן", הגם שהעלאתה היא על דרך נקיטת הליך שיפוטי ביוזמת הנישום. זאת משום שלמעשה מהווה ההליך השיפוטי הגנה מפני הליך שננקט קודם לכן על-ידי הרשות, הוא הליך הגביה המינהלית {עת"מ (מינהליים ת"א) 2576-05 כרמות השקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה, תק-מח 2010(4), 9432, 9444 (2010)}.

ב- ת"א (מחוזי מר') 13229-11-09 {גד חברה להפצה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-מח 2010(4), 14004, 14007 (2010)} קבע בית-המשפט כי נישום המבקש לתקוף את הליכי הגביה בדרך הרגילה, על-ידי הגשת תובענה מינהלית, אינו יכול לטעון להתיישנות החוב מאחר והוא בעמדת התובע.

יחד-עם-זאת, הליך הגביה המינהלי הינו "תביעה לקיום זכות" כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות ולפיכך, נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גביה מינהלי רשאי להתגונן נגדו בטענת התיישנות, הגם שאופן השמעת הטענה הוא על דרך של נקיטת הליך יזום ולא התגוננות מפני תביעה.

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 142/09 {ראובן מיקסנר נ' ראש עיריית עפולה, תק-מח 2009(3), 2407, 2408 (2009) (להלן: "פרשת ראובן מיקסנר")} הצדדים חלוקים ביניהם לגבי אפשרות העלאתה של טענת התיישנות ביחס לחובות ארנונה. המחלוקת העקרונית בנושא זה בין בעלי הדין היא, אם יש לאפשר העלאת טענת ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות אף לגבי חוב מינהלי בדרך של הגשת תובענה לסעד הצהרתי?

בית-המשפט קבע כי לעניין זה נמצאו ביחס לטענה זו, שתי גישות, שונות האחת מרעותה.

הגישה הראשונה גורסת, כי טענת התיישנות הנה טענה דיונית ולא מהותית, על-כן עומדת טענה זו לנתבע כנגד תובע, בבחינת מגן ולא חרב. זאת ועוד על-פי גישה זו, הליך גביית חוב מס באופן מינהלי, הינו הליך שמעצם טיבו ומהותו אינו כפוף לטענת התיישנות בשל היותו חוב מס השונה מחיוב כספי רגיל.

גישה זו מתבססת בראש ובראשונה על לשונו של סעיף 2 לחוק ההתיישנות. תמיכה לגישה זו ניתן למצוא ב- ע"א 522/71 {בנין נ' בנין, פ"ד כח(2), 309 (1974); ראה גם עת"מ (יר') 988/03 רוטופלס בע"מ נ' עיריית ירושלים ואח', תק-מח 2004(2), 8524 (2004); ע"א (ת"א) 1843/00 חרותי עודד נ' עיריית רמלה, תק-מח 2003(1), 2002 (2003); עת"מ (ת"א) 1292/01 שושן (פרסי) מזל נ' עירית רחובות, תק-מח 2002(1), 3456 (2002); עת"מ (חי') 450/02 קימחי רימונד נ' עיריית חיפה ואח', תק-מח 2003(3), 776 (2003)}.

מנגד, גורסת הגישה השניה, אשר התפתחה בשנים האחרונות, כי במקרים כגון מקרה זה, בהם עסקינן בחוב ארנונה, ניתן לראות את הנישום כ"נתבע" מבחינה מהותית, אף שפורמאלית הוא התובע בתביעה לפסק-דין הצהרתי.

זאת, מאחר והרשות המקומית היא התובעת בפועל מהנישום את חוב הארנונה והוא מבקש להתגונן מפניה.

בבסיס גישה זו עומדת ההנחה, כי הנימוקים העומדים בבסיס טענת ההתיישנות כשהנישום הוא "נתבע", קיימים אף במקרה בו מתגונן הנישום מפני הליך גביית חוב באמצעות תביעה, או עתירה לסעד של הצהרה בדבר בטלות הדרישה לתשלום הארנונה והליכי גבייתה המינהלים {ראה למשל, ה"פ (חי') 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האיזורית זבולון, תק-מח 2001(1), 7679 (2001); ה"פ (חיפה) 1062/00 גולדשר יטי ואח' נ' עיריית חיפה ואח', תק-של 2005(2), 4097 (2005); ה"פ (ת"א) 200396/03 ינקוביץ מנחם נ' עיריית תל-אביב יפו ואח', תק-של 2004(1), 6193 (2004)}.

בית-המשפט בפרשת ראובן מיקסנר נטה לגרסת הגישה השניה וקבע כי ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד הליכי גביה בהליך המינהלי שכן, הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות הם, בין השאר, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, על-מנת להבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו בהתאם, תוך כוונה להגן על אינטרס ההסתמכות של הנתבע.

ההשהיה הארוכה בהפעלת זכות לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, יש בה ריח של מחילה וויתור מצד מי שישן על זכויותיו שנים רבות ללא מעש, כאשר הצד האחר רשאי היה להסתמך על-כך, ולפעול כאילו - בחלוף תקופת ההתיישנות - עילת התביעה כנגדו אינה קיימת עוד {לעניין זה ראה גם ע"א 288/95 ג'ורג'ט נקולא סארגי לחאם נ' נימר סלים אל, פ"ד נד(2), 598 (2000)}.

עוד נקבע כי לטעמים כאמור יש להוסיף את הקושי הראייתי שהיה מונח לפתחו של נתבע, אילולא כללי ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום ת"א) 20433/05 {באיסה משה נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז המרכז, תק-של 2009(3), 8870, 8872 (2009)} עסקינן בתביעה שהינה תביעה למתן פסק-דין הצהרתי בדבר קיום זכותו של התובע.

בית-המשפט קבע כי תביעה כגון זו נתונה להתיישנות בשל היותה בגדר תביעה לקיום זכות.

נבהיר כי בית-המשפט ב- ע"א 2140/01 {שלמה נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ, פ"ד נו(6), 481 (2001)} אישר ההלכה לפיה ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד הצהרה על קיום זכות.

תביעה לתיקון פנקס החברים של חברה, הגם שהיא נסמכת על זכות שנרכשה, נתונה להתיישנות {ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, פ"ד כח(1), 162 (1973); ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5), 369 (1991); ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מז(4), 850 (1993); ה"פ (מחוזי חי') 204-07 נעמי זורע נ' קיבוץ מעגן מיכאל, תק-מח 2009(2), 424, 431 (2009)}.

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1791/08 {מקס מאייר נ' עירית נס ציונה, תק-מח 2008(3), 13166, 13175 (2008)} קבע בית-המשפט כי טענת ההתיישנות יכולה היתה להואיל לעותר רק מקום בו המשיבה היתה מגישה תביעה כנגדו לבית-המשפט, ואין בכוחה להואיל בידיו, מקום בו נקטה הליכי גביה מינהליים כדין.

כלל הוא, כי הודעה על-פירוק שותפות מתחילה תהליך, תקופת ביניים, של עשיית החשבונות הנדרשים כדי לממש את הפירוק עד שניתן יהיה להכריז על חיסול השותפות.

הפירוק או ביתר דיוק אירועו של אחד הנתונים המביאים בעקבותיהם את הפירוק הוא רק אחד השלבים בתהליך חיסולו של היחס המשפטי הקיים בין השותפים, ולא האחרון שבהם.

השותפות ממשיכה את קיומה לצרכים מסויימים - צרכי הפירוק והחיסול - גם לאחר שנתפרקה.
קיום זה אינו פיקטיבי בלבד, שכן כל עוד מצויים נכסים בידי השותפות, וכל עוד קיימים חובות אשר עליה למלאן, כלומר, כל עוד לא חוסלה השותפות, מתמשך והולך, לגבי אותם נכסים ואותם חובות, היחס המשפטי שהיה קיים בעבר בין השותפים הבודדים {ע"א 79/50 א' שחור נ' "ויטה" שותפות רשומה, פ"ד ז 430 (1952)}.

הלכה נושנה זו נפסקה עוד קודם לחקיקת הפקודה כפי נוסחה החדש, אולם כאז כן עתה כוחה במותניה. גם על-פי הוראות הפקודה כיום, פתיחה בהליך של פירוק, יהא טעמה אשר יהא, יוצרת מצב חדש אך איננה מבטלת את השלכותיה של השותפות.

כך, למשל, סעיף 50 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קובע כי "בהתפרק שותפות יהיה כל שותף זכאי כלפי שאר השותפים וכלפי כל מי שיש לו מכוחם תביעה בשל זכויותיהם כשותפים, שנכסי השותפות ישמשו לסילוק חיוביה של השותפות, ושהנכסים העודפים ישמשו לסילוק המגיע לשותפים לאחר שינוכה ממנו כל המגיע מהם לשותפות בשל היותם שותפים בה".

הסעיף הזה יוצר לטובת כל אחד מן השותפים "מעין שיעבוד" על רכוש השותפות, כדי להבטיח את סילוק חיוביה ולסילוק המגיע לשותפים.

בדומה לכך, סעיף 54 לפקודת השותפויות קובע לגבי שותף שפרש מן השותפות, מבלי שיושבו החשבונות באופן סופי, כי יהא זכאי "לקבל מן הרווחים שהגיעו מאז הפירוק את מה שניתן לזקוף, לפי דעת בית-המשפט, לשימוש בחלקו שבנכסי השותפות, או לקבל ריבית על סכום חלקו בנכסי השותפות בשיעור הקיים לעניין זה לפי החוק".

משמע, השותפות עודנה קיימת במובנים מסויימים, לצורך מילוי התחייבויותיה וחלוקת נכסיה לשותפים, עד להשלמתו של התהליך הזה. רק משהוכרז על חיסולה של השותפות הריהי בטלה ומבוטלת.

בהסתמך על הכלל הזה טען המשיב ב- ת"א (מחוזי יר') 4034-10 {יוסף שרעבי נ' יעקב אזכוריה, תק-מח 2010(4), 25497, 25498 (2010)} כי השותפות דנן עודנה קיימת, ולפיכך טענת ההתיישנות לא שייכת לגביה.

בית-המשפט דחה טענה זו וקבע כי לאחר הודעת הפירוק עדיין נתונות בידי המשיב זכויות בשותפות, אולם ככל זכות - גם הן קשורות בטבורן במועד מסויים. הן אינן מתחדשות מידי יום.

ככל זכות, גם זכויות אלה של המשיב נתונות להתיישנות, כפי הוראתו הכללית של סעיף 2 לחוק ההתיישנות. "כל זכות שהיא" אמר המחוקק, ואין כל טעם או הצדקה להעמיד את זכויותיו של השותף הפורש או המפרק מעל לכל יתר הזכויות הקיימות במשפט האזרחי, הכפופות לדיני ההתיישנות.

אותן ההצדקות להכפפת כל זכות להתיישנות חלות גם לגבי זכויות הנובעות מקיומה של שותפות ומפירוקה.

ובמילים אחרות, כל זכות שמועד היווצרותה קדם בשבע שנים או יותר להגשת התביעה, התיישנה.